אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן לח

סימן לז

באין מי שיחזיק ס"ת השניה כיצד יעשו ד' סיון תשט"ז. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שלמה יהודה ליב הלוי לעוויטאן שליט"א הגאב"ד דראק איילאנד.

בדבר ביהכ"נ שאין שם מי שרוצה להחזיק הס"ת השניה עד אחר קריאת הראשונה, ורוצים לעשות נקבים באיזה ספסל שיעמידו שם העמודים של הס"ת הנקראים עצי חיים ותעמוד הס"ת סמוכה לכותל של הספסל אם רשאים לעשות כן.

לע"ד נראה לאסור, דהנה איתא ביו"ד ר"ס רפ"ב שחייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומטעם זה הוא הדין שמסיק שם ומצוה לייחד לו מקום, ודין הכבוד פשוט שהוא אף בזמן הקצר שהוציאו אותה מהארון ובכלל הכבוד הוא שתהיה במקום משומר ומכובד, ולכן אף אם יהיה בספסל העומד במקום מכובד שהוא לפני הבימה ולא אחורי הבימה שהוא אחורי האנשים נמי הא אינו משומר שכיון שהוא במקום נמוך ומקום גלוי שנקל לכל למשמש בה אין זה שמור, ואף אם אין שם מי שימשמש בה כגון שאין שם תינוקות נמי אין זה כבוד כיון שאינו שמור בעצם, ועיין ריש תמיד שאיכא כבוד בשמירה שאין מסיחין דעת כדאיתא בפי' הרא"ש שם, וברור שזהו גם טעם הגדולה וכבוד שכ' הרע"ב והרמב"ם בפירושו ובפ"ח מהלכות בית הבחירה ה"א. ואף אם אחד ישגיח מרחוק אם לא ניכרת השגחתו אין זה כבוד. אך מצד זה אולי יש עצה להעמיד אדם אחד בר דעת שישמרנה כל זמן היותה על הספסל.

ועוד הא בסעי' ג' שם [יו"ד רפב] איתא בהולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנה ע"ג החמור אלא בחיקו כנגד לבו. ואף התוס' ברכות דף י"ח דסברי לגירסת מהרש"א דמותר להניחה על החמור אפילו מפשילו לאחוריו, מסתבר שהוא רק ברוכב על החמור שכן הוא דרך הבאה ממקום למקום שקשה הדבר מאד להרוכב להניחה בחיקו ולכן אין זה בזיון שניכר זה לכל שמצד זה מניחה על החמור אבל בעובדא דידן שהוא דבר קל להחזיקה בחיקו וכדנהגו כל העת ומה שמניחים אותה על הספסל אדרבה ניכר שהוא מצד שאין חוששין לכבודה והוא להם כחפץ בעלמא שלכן מתעצלין אף לטרוח קצת בשבילה אפשר שגם התוס' יודו שאסור. וגם הגר"א שם ס"ק י"ב כתב שהתוס' נסתפקו בס"ת דלא כגירסת מהרש"א. ולדינא הא עכ"פ איפסק בש"ע כרי"ף לפי' הר' יונה וכהרמב"ם סוף הל' ס"ת שבלא שעת הסכנה אסור להניח על החמור.

ואין לומר דהתם הוא משום שגם הוא יושב עליה ואסור לישב על המטה שס"ת עליה, דבשביל זה מסתבר שאם הוא לצורך הס"ת היה מותר דהא חזינן שלישב על המטה שס"ת עליה אין זה בזיון כ"כ דרבה בב"ח א"ר יוחנן סובר במנחות דף ל"ב שמותר והתוס' שם פסקו כוותיה ולכן אף רב הונא שאוסר שפסקו כן הרמב"ם והש"ע שם [יו"ד רפב] סעי' ז' הוא רק כשהס"ת שם לצורך האדם שילמוד בו אבל בהבאה ממקום למקום שמניחה על החמור הוא יושב שם גם לצורכה להביאה למקום השני המשומר, גם לדידהו ליכא בזה איסור, אלא צריך לומר דהאיסור הוא על עצם ההנחה שלא במקומה כשאפשר לו להחזיקה ולהניחה בחיקו וא"כ כ"ש להניחה על הספסל בשביל עצלות להחזיקה שיש לאסור.

ועיין בסדור ר' יעקב עמדין שמשמע שיותר ראוי שהמוציא יחזיקה עד אחר שיקראו בראשונה אך כתב שרשאי גם למוסרה לאחר אם הוא בן דעת אפילו אינו ראוי לכך כשרואה שהתורה חביבה עליו וירא אלקים שיש להקהל לחנכו בחיבוב המצוה, הרי מפורש שהוא חשיבות וכבוד להחזיק הס"ת וא"כ כשמבעטים בכבוד זה בשביל עצלותם הוא ודאי זלזול להס"ת.

וגם מסתבר דכשיעמידו כן הס"ת יצטרכו כל העם לעמוד דהא אף על הבימה כשס"ת עומד צריכין לעמוד כדאיתא בתוס' מנחות דף ל"ג סד"ה הא שכן הוא מעשים בכל יום ולכן רק כשיושב האדם המחזיקו אף שהוא עומד בחיקו נחשב כיושב בישיבת האדם אבל עמידתו בהספסל ודאי הוא עמידה לחייב להעם לעמוד. ולהשכיבו על הספסל שמשמע מר"ת שם שא"צ לעמוד שהרי מוכיח ממה שש"צ מושיבו הכל יושבין, שהוא הישיבה על השלחן לקרות בו, שלכן גם בארון צריכה להיות מושכב אלמא דאינו מפרש שטעם שהכל יושבין הוא משום ששם מקומו לקרות בו אלא משום שהוא מושכב, וא"כ אף מושכב על הספסל אין להעם לעמוד לר"ת, מ"מ הא רוב הראשונים פוסקים כרש"י, עיין [יו"ד] בסי' רפ"ט סעי' ו' שרק המדקדקים יוצאין ידי שניהם וכתב הגר"א ס"ק י"ד דלענין דינא קיי"ל כרש"י וכמו שנפסק באו"ח לענין תפילין וכן עושין בס"ת עיי"ש, א"כ אין יכולין להשכיבה על הספסל רק על השלחן משכיבין כשהוא לצורך הקריאה, ולהעמידה בשפוע כמו שעושין במזוזה מסתבר שלא יועיל לפטור מעמידה, ולכן אין לעשות כן.

אבל אם אחר ידיעת דבר זה נמי לא ימצאו אנשים שירצו להחזיק הס"ת, לא יוציאו אלא ס"ת אחת וכשיגמרו קריאת ראשונה יוציאו השניה וביום שיש בו ג' ס"ת יוציאו השלישית אחר שיגמרו קריאת השניה, שבעצם הא הירושלמי בג' מקומות ביומא פ"ז ה"א ובמגילה פ' הקורא עומד ה"ה ובסוטה פ"ז ה"ו סובר כד אינון תרתי תי מייבל חדא ומייתי חדא ולא יוציאו שניהן כאחת, והמג"א [או"ח] סי' קמ"ז ס"ק י"א נשאר בקושיא מ"ט לא עבדינן כירושלמי ומס' סופרים. ומה שתירץ קרה"ע ביומא בשירי קרבן ד"ה כד דהטעם משום שאין זה כבוד הצבור שיהיו מצפין ודוממין עד שמביאין השניה ור' יוסה סובר שאין חוששין לזה ודאי הוא תירוץ דחוק ובמה"פ בסוטה ד"ה והא הוכיח שגם ר' יוסה סובר טעם דכבוד הצבור ומ"מ סובר דלא יוציאו השניה עד אחר שיכניסו הראשונה להארון, והפ"מ שם כתב טעם כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא ב' ס"ת וזהו טעם קלוש דכשמוציאין בבת אחת ומחזיקין אותם עד שיגמרו כל הקריאות הוא יותר פרסום דהא כינר [ניכר] זה כל הזמן ואף להנכנסין והיוצאין שלא היו בביהכ"נ כל העת. אבל הטעם פשוט משום שסובר ר' יוסה שעמידה בארון הוא יותר כבוד להס"ת ממה שמחזיקים אותה וכבוד התורה עדיף מכבוד הצבור, ולכן נהי שמנהגנו הוא שלא כהירו' אלא מוציאין אותן בבת אחת שחזינן מזה שאיכא מאן דפליג על הירושלמי ונהגו כוותיה, אמינא שהוא משום שסובר דכשמחזיקים אותה אין זה זלזול להס"ת ולכן בשביל כבוד הצבור צריך להוציאם בבת אחת אבל כשאין רוצים להחזיק אותה שהוא זלזול להס"ת לא נדחה כבוד הס"ת מפני כבוד הצבור דבזה לא ראינו ממנהגנו שיש מי שפליג על הירושלמי ולסבור שכבוד הצבור עדיף. וגם אולי לפ"ז לא פליגין כלל על הירושלמי, דהירושלמי איירי דלא היה מי שיחזיק שצריכין להעמידה על ספסל שלכן צוה ר' יוסה שלא יוציאו השניה עד אחר שיכניסו הראשונה, וכשיש מי שיחזיק כמו שנהגינן גם ר' יוסה יודה שצריך להוציא שניהם בב"א משום שלהחזיקה ביד הוא בדרך כבוד כמו בארון ולכן משום כבוד הצבור צריך להוציאם בבת אחת. ואף אם נימא שהוא גרוע קצת מכפי שהוא בארון מ"מ כיון שהוא רק קצת גרוע מכריע כבוד הצבור להוציאם בבת אחת. ולכן צריך לעשות כר' יוסה בירושלמי שלא יוציאו השניה עד אחר שיכניסו הראשונה להארון כשלא יהיה מי שיחזיקנה.

ואף אם נימא שמנהגנו להוציא שניהן בב"א הוא משום שפליגין על ר' יוסה בירושלמי ונימא שלכו"ע עמידה בארון הוא יותר כבוד להס"ת ממה שמחזיקין אותה וטעם אלו שפליגין שנהגינן כוותיה הוא דסברי דכבוד הצבור עדיף, נמי הוא רק במה שנהגו להחזיקה בידו שאף שאין זה כבוד כעמידה בארון מ"מ אין זה זלזול כ"כ, אבל כשהוא עוד גרוע מהחזקה ביד הא לא נהגו ומנלן לפלוג על הירושלמי גם בזה.

אבל מצינו בב"י [יו"ד] סי' רפ"ב שמפרש כורסיא דבמגילה דף כ"ו שהוא כסא שהכינו להניח עליו ס"ת ביום שמוציאין שתי תורות, וכן איתא שם בפרישה, אלמא דהיו מקומות שלא היו מחזיקין בידים אלא מניחין אותה על כסא שהכינו לכך וגם שהיה בשכיבה שזהו סתם לשון להניח. והנה ברש"י שם [מגילה כ"ו] משמע דהוא השלחן שקוראין עליו וקורא לזה בימה של עץ ומפורש כן במ"ב סי' קנ"ד סק"י וכמעט שמוכרח כן בגמ' דאמר רבא מריש הו"א האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא ושרי כיון דחזינא שמותבי עלויה ס"ת אמינא דתשמיש קדושה הוא, ופרש"י דלפעמי' מניחין בלא מפה, וכן הוא בכל המפרשים, ועי' בשעה"צ אות ח' דגם בזמננו שאין מצוי להניח בלא מטפחת פעמים שנשמט קצת המטפחת מתחתיה והשלחן משמש לס"ת וזה אין שייך בהכסא שמניחין עליו רק עד שיצטרכו לקרות בו ששם אין פותחין אותה כלל והס"ת מעוטפת בהמעילין, ואף אם נימא שהמעילין בטלין להס"ת ונחשב המטפחת משמש להס"ת אף שהוא מלובש בהמעילין, מ"מ הא אין שייך לחוש להשמטת המטפחת רק בהס"ת שקורין בה משום שעוסקים בה להעביר העמודין בכל רגע ולא בהס"ת שמניחין אותה ואין מטלטלין אותה שם עד שלוקחים אותה משם. ולכן לא מובן מה שפי' הב"י שהוא הכסא שמניחין עליו עד שיגמרו בראשונה. ובאו"ח לא פי' כן. והמג"א ודאי לא מפרש כן דאם כורסיא הוא כסא ששם מניחין את הס"ת השניה הרי מפורש דלא כירושלמי ומאי הוקשה לו על מה שאין עושין כירוש' ומס' סופרים הא מפורש בגמ' דידן שהלכה כמותו נגד הירושלמי שמוציאין בב"א ומניחין אותה על כסא המוכן לזה, וא"כ מוכרחין לומר שהמג"א פליג על הב"י. ומדלא הביאו לא המג"א ולא מחצה"ש את הב"י והפרישה משמע קצת שלא היה זה בגירסתם. עכ"פ מכיון שלא נמצא זה אלא בב"י ופרישה ביו"ד ולא בעיקר המקום שהוא באו"ח והמג"א פליג, ומירושלמי ודאי קשה ע"ז וצע"ג דברי הב"י והפרישה אין לעשותם למעשה ובפרט במקומותינו שלעולם נהגו שמחזיקים את הס"ת בידים בישיבה. ואם לא ימצאו מי שיחזיק יעשו כר' יוסה בירושלמי שלא יוציאו השניה עד שיכניסו הראשונה. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה