אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן לב

סימן לא

בענינים הרבה בדברים שאומרים בלשון הקדש ובדברים שאומרים בכל לשון חמשה עשר באב תשי"ג. מע"כ ידידי ואהובי תלמידי הרה"ג ר' אפרים גרינבלאט שליט"א.

[ענף א'] . בדבר הספק שהבאת משו"ת חלקת יואב מה"ת סי' א' בדברים שצריכים לומר בלשון הקודש אם צריך לומר דוקא בנוסח הכתוב בתורה או שהקפידא היא רק שיאמר בלשון הקדש אבל יכול לומר גם בנוסח אחר. הנה לע"ד לא ידוע לי ספקו כלל דפשוט דבדברים שנאמר נוסח בתורה כברכת כהנים וקריאה דחליצה וקריאה דבכורים וקריאת הפרשה דמלך ואמירה דמשוח מלחמה ואמירה דעגלה ערופה הוא בלשון הנאמר בתורה דוקא. ולבד דא"צ ע"ז ראיה דמה"ת נימא שיוכל לומר בנוסח אחר שלא אמרה תורה, דאף שהיינו אומרים דא"צ בלה"ק הוא משום דאין הכרח ממה שנכתב בתורה בלה"ק שיצטרך לומר בלשון זה דוקא, דמחמת שנכתבה כה"ת בלשון הקודש נאמר גם מה שצריך לומר בלשון הקדש אבל ה"ה שיכול לומר בלשון אחר אותו הנוסח שנאמר בתורה שיאמר, דלא לקפידא נאמר האמירה בלה"ק. וכ"ש אם כה"ת בכל לשון נאמרה שאין לומר שיצטרך דוקא בלה"ק, והוצרך לקרא לאשמועינן דבאלו יש קפידא שיהיה דוקא בלה"ק, אבל לענין הנוסח אין שייך להסתפק כלל דמאחר דהתורה אמרה נוסח זה איך אפשר לומר נוסח אחר, ואף אם נמצא תיבה אחרת שפירושה ממש כתיבה אחת שבנוסח התורה נמי כיון שבחרה תורה בתיבה זו איך נחליף מעצמנו על תיבה אחרת.

אבל יש גם ראיה דהא [סוטה ל"ג] לר' יהודה דיליף מחליצה שהוא בלה"ק מואמרה ככה, עד שתאמר בלשון הזה ודאי גם הנוסח יש למילף שלא יוכל לומר בנוסח אחר מכפי שנכתב, אף אם היה צריך ילפותא לזה. ולכן ברור שגם לרבנן שילפי מגז"ש דוענתה ואמרה נמי ל"פ בזה דהא לא מצינו שפליגי לדינא. וא"כ גם וענו ואמרו דלוים נמי הוא דוקא בלשון הנוסח שנכתב דוקא, וגם בלוים גופייהו הרי מאותו גז"ש קול קול ממשה כמו שילפינן ללה"ק יש למילף גם לאותו הנוסח הנכתב דוקא, דיעננו בקול היתה באותו הנוסח הנכתב דוקא, א"כ גם מה שילפינן חליצה מגז"ש וענתה ואמרה מלוים הוא אף על אותו הנוסח דוקא. ויש לנו ראיה מילפותא דרבנן עצמן אם צריכין ראיה, וא"כ גם מקרא בכורים ואמירה דעגלה ערופה שלמדין מעניה ואמירה מלוים נמי יש למילף גם על אותו הנוסח הנכתב דוקא, ואמירה דמשוח מלחמה שילפינן ודבר ממשה ידבר, ודאי יש למילף כמו שהתם היה הנוסח הנכתב דוקא.

וברכת כהנים נמי לר' יהודה שיליף מכה, עד שיאמר בלשון הזה ללה"ק הוא ממילא דוקא גם על הנוסח, ולרבנן נמי הא לא מצינו שפליגי לדינא. ואם צריכין ילפותא לזה יש למילף ממה שילפי מברכה דלוים לענין לה"ק הוא גם לענין שצריך שיהיה אותו הנוסח הכתוב בתורה דוקא. ואף שנוסח הברכה לכאורה לא נכתב בתורה הנה איתא בתוס' סוטה דף ל"ח לתרץ ע"מ שיליף ברכת כהנים מברכה דלוים ולא מוברכת דברכת המזון משום דברכה דלוים הברכות עצמן מפורשות בתורה שהוא היפוך הקללות המפורשות ולשון ברכת המזון אינה מפורשת. ואישתמיט תוס' זה ממך שלכן הבאת באות ט' ראי' שא"צ אותו הנוסח דוקא דהא ברכות דלוים לא נכתב הנוסח בתורה, דמפורש בתוס' שנחשב גם נוסח הברכות מפורש בתורה, ועצם תיבת ברוך שלא להחליפו בלשון אחר כגון לומר אשרי האיש הוא ג"כ מפורש דהא כתיב יעמדו לברך. וכן פרשת המלך דהוא קריאת הפרשיות של התורה הא ודאי אסור לשנות אף תיבה אחת מכפי הכתוב בתורה ואפילו דקדוק אות אחת דמ"ש מכל קריאה אף של תקנת עזרא. וכ"ש קריאה זו שחייב מדאורייתא, ובפרט שצריך לקרות דוקא מתוך הכתב ואיך שייך שיקרא בשינוי בתיבות אחרות דהיה זה בעל פה כדאיתא במגילה דף י"ח, ועיין בתוס' סוטה דף ל"ג.

ובדברים שלא נאמר בהם נוסח, כברכות כ"ג על התורה ביו"כ וברכות המלך בהקהל עה"ת, ודאי פשוט שהוא רק שצריך שיאמרם בלה"ק והנוסח מאלו שתיקנו אנשי כנה"ג נוסח ברור יצטרך לומר אותו הנוסח דוקא דאסור לשנות ממטבע שטבעו בברכות. אך לא מצינו נוסח ברור בכל הברכה מאנשי כנה"ג רק בעיקרי הדברים, דהא יש כמה נוסחאות ברצה ומודים ואתה בחרתנו וסלח לנו, לכן ודאי יכול לומר בכל נוסח שרוצה אך שיהיה שם ענין הברכה, וכדאי' הלשון ברמב"ם ספ"ג מעבודת יוה"כ ומברך על המקדש יהיה ענינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו, וכן הוא כוונתו בפ"ג מחגיגה והחתימות שמפורש איך יחתום ודאי אסור לשנות. וכן פשוט ששבועת הדיינים להר"י מיגאש שצריך לומר בלה"ק נמי יכול לומר בכל נוסח שירצה אך שיהיה בלשון שבועה או ארור שזהו ג"כ שבועה. ונמצא שאין בהדברים שום ספק כלל, [ופלא שהרמב"ם לא הזכיר שברכות כ"ג ביו"כ על קריאתו בתורה שהוא דוקא בלשון הקודש וצ"ע].

[ענף ב'] . ומה שהקשת מה שקריאת הפרשה דהמלך כתב הרמב"ם בפ"ג דחגיגה שיוצא אף מי שאינו מבין מ"ש מסוטה שכתב הרמב"ם שצריך להשביעה בלשון שהיא מכרת, ומלשונך באות א' משמע שאתה מקשה עוד מק"ו דסוטה שהיא קלה שמשביעה בכל לשון מ"מ צריך שתבין לשון השבועה, כ"ש בפרשת המלך שצריך דוקא בלה"ק שהיה לן להצריך שיבינו. הוא פשוט שבסוטה הא הילפותא מקרא שהוא בכל לשון הוא מזה שצריך להשביעה דוקא בלשון ששומעת כדפרש"י בסוטה דף ל"ב ה"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון עיי"ש, וא"כ אין חלוק בין כשישביעה בלה"ק בין בכל לשון צריכה שתבין הלשון שמשביעה, ומשמע מלשון רש"י שאם היה צריך דוקא לה"ק לא היה צריך שתבין, דאל"כ איך מוכיח מאל האשה שכיון שמשמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון, שמשביעה בכל לשון, דלמא הוא עוד דין דצריך שילמדנה תחלה פירוש לשון השבועה ותהא מכרת בהלשון אף שישביעה בלה"ק, אלא משמע דלא מסתבר לגמ' שנפרש שיש שתי קפידות אלא דאם צריך בלה"ק דוקא אלמא דאמירת התיבות הוא העיקר וא"כ לא היה צריך שתבין ומדצריך שתבין אלמא דהעיקר הוא ידיעתה וכוונתה בהשבועה, שלכן אין לחלק בין לה"ק לשאר לשונות, ונמצא דאדרבה שהוא דלא כהק"ו שלך אלא שאדרבה הוא להיפוך.

והנה הרמב"ם בפי' המשנה גורס ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר, וא"כ לא נאמר בקרא דצריך שתבין, ויק' מנ"ל להרמב"ם פ"ג מסוטה ה"ז מקרא שתהא בלשון שמכרת, וצ"ל דסובר הרמב"ם דאם לא היתה צריכה שתבין לא היתה תורה מקילה בסוטה שיהיה בכל לשון, דהא בספרי אמרו הובא ברש"י דאי לא כתב קרא להתיר בכל לשון הוה אמינא דנגמר מיבמה מק"ו, ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלה"ק, סוטה שהיא חמורה לא כ"ש, לכן סובר הרמב"ם דמה שהקלה תורה בסוטה החמורה שיהיה בכל לשון הוא משום החומר שבזה שצריך שתבין ותכיר הלשון, ואין הפירוש בכל לשון שהכהן רוצה אלא בלשון שהאשה מכרת, ולא רצתה תורה להחמיר ב' החומרות שגם יהיה בלה"ק. ולמד זה הרמב"ם דצריך שתבין מברייתא דמשמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת, דמשמע לו שקאי גם על השבועה. ועיין בכ"מ שהביא הא דפרש"י אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה, משמע שמפרש דגם הרמב"ם מפרש כן, אבל בפי' המשנה הא גורס קרא דואמר לאשה, וקצת תמוה דהכ"מ ג"כ גורס קרא דואמר לאשה ומביא פרש"י דאל האשה, ואינו מביא מה שרש"י פי' דל"ג קרא דואמר לאשה אלא קרא דאל האשה. ואולי מפרש הכ"מ גם לגירסא דואמר לאשה דמשמע הנכנסים בלבה כמו באל האשה אף שמפרש"י לא משמע כן, אבל יותר נראה דלא יפלגו בפי' הלשון וטעם הרמב"ם הוא כדבארתי, עכ"פ קושיתך מתורצת בפשיטות.

ולמה שבארתי בין לפרש"י בין להרמב"ם אין להצריך בחליצה שיבינו פירוש המלות דקריאתם, ובאמת לא הוזכר ברמב"ם ולא ברא"ש ואף לא בש"ע בהלכות חליצה, ורק בסדר חליצה סעי' נ' ובפי' סדר חליצה סעי' ס"ח בשם הקונדריסין איתא שצריך היבם להבין דברי היבמה ומה שהוא משיב עיי"ש. ולכן משמע שלרמב"ם ורא"ש א"צ שיבינו פי' המלות ואולי גם לקונדריסין ולהמחבר שהסכים לזה בסדר חליצה ובפי' הסדר הוא רק לחומרא בעלמא. וקצת משמע מדלא הוזכר אף לקונדריסין אלא שהיבם יבין מה שמשיב, ולא הזכירו גם ביבמה שתבין מה שקוראה ואם ההבנה הוא מדין הקריאה שלא נחשבה קריאה כשאין מבינין מה שקורין אין שייך לחלק בין היבם להיבמה, ולכן יש ראיה מזה שהוא לחומרא בעלמא, והחמירו ביבם משום שהיבום תלוי רק בו שמייבם גם בע"כ, ונמצא שרק מחמת שהוא אינו רוצה ליבם עושין מעשה החליצה, לכן החמירו בו ולא בה, כיון שאין תלוי בה כלל והוא רק מצות אמירה בעלמא שצריכה לקבול לפני הדיינים בלה"ק ובנוסח הנכתב, לא החמירו שתבין אף לקונדריסין ולסדר חליצה של הש"ע, ועדיין צ"ע בזה לדינא.

ומה שגם בהוא רוצה ליבם והיא אינה רוצה והפצירו בו שיחלוץ וכן בחייבי עשה ולאוין ועשה שמ"מ צריכה היא לומר מאן יבמי והוא לא חפצתי, מפורש זה בב"י בשם הרמב"ן דגזה"כ הוא וכדהבאת מתשובת הרשב"א. וברור שאף הרא"ש שכתב בתשובתו בלשון לא פלוג חכמים אין כוונתו שהוא רק מדרבנן אלא כוונתו שלא פלגה התורה. והלשון מאן יבמי ולא חפצתי שייך אף שהוא מצד האיסור או מחמת שנתרצה לחלוץ כרצונה, ועיין בב"ש ס"ק כ"ט, ולכן ברור שגם בחייבי לאוין ועשה אם יהיה אלם לא יוכל לחלוץ אף שתשאר עגונה משום דהוא מדאורייתא.

[ענף ג'] . ומש"כ הרמ"א באו"ח סי' תל"ד סעי' ב' באמר כל חמירא בלה"ק כולל חמץ ושאור כוונתו דוקא ללשון חמירא ואף שהוא תרגום קוראו לשון הקדש מהטעמים דבארו המפרשים, אבל בלשון הקדש ממש אין בכלל חמץ גם שאור, ועיין בבאורי הגר"א שהקשה מהירושלמי שמבטל בלשון כל חמץ ומועיל אף שאין בלשון הזה גם שאור וכדאיתא ברמב"ם שיאמר כל חמץ ולא הזכיר גם שאור. והרמ"א אולי סובר שלשון הירושלמי לאו דוקא שסגי בזה אם יש לו גם שאור, ואין חלוק לגירסא זו בין לה"ק לכל לשון אלא דבלשונות שחמץ ושאור הם נכללים בתיבה אחת אומר רק אותה התיבה וכל לשון שהם בשתי תיבות צריך לומר שתיהן. ואם נפרש בטעם הרמ"א בלשון חמירא לא מפני שהוא כולל בפי' הלשון גם שאור אלא משום דהוא לשון שתקנו חכמים שהיתה כוונתם בתיבת חמירא גם על חמיעא שהוא שאור והוא משום שדעתו ככוונת חכמים בלשון זה שבכאן קראו גם לחמיעא בכלל חמירא ניחא הירושלמי דגם בלה"ק היתה התקנה בזמן ומקום ההוא אבל עתה במקומותינו שנהגו בלשון התרגום והוא יאמר כל חמץ בלה"ק יהי' רק חמץ לבד ולא שאור, וגם כשיאמר כל חמירא צריך לידע שגם חמיעא הוא בכלל חמירא שאמר, ואולי כיון שהלשון בכאן הוא גם שאור יחשב כדברים שבלב מה שהוא אומר שלא ידע, וצ"ע לדינא בזה.

אבל להגירסא ברמ"א [או"ח תל"ד] ואם אמרו בלה"ק יצא, שלפ"ז מפרשי שיש חלוק בין כל לשון שצריך דוקא שיבין מה שאומר, ללה"ק שמועיל אף באינו מבין שזהו דבר תמוה מה שייך לחלק לענין בטול בין לה"ק לשאר לשון שיועיל בלה"ק אף בלא מבין מה שאומר. לכן פי' המג"א [או"ח תל"ד] שודאי אף כשמבטל בלה"ק צריך שיבין שהוא מבטל בדבריו שלא יחשוב שאומר תחנה, והחלוק בין לה"ק לשאר לשונות שבשאר לשונות לא יועיל אף כשידע שבדברים אלו הוא מבטל אם לא יבין ממש פירוש המלות, ובלה"ק מועיל זה. והטעם אולי משום שעל לה"ק וכן כל חמירא שמיוחד לבטול נחשב כל הלשון ענין אחד, והוא פירוש ביטול החמץ, לכן אין קפידא שיבין גם המלות. אבל בלשונות אחרים שלא נתייחדו להיות תיבות אלו לבטול אלא מחמת שפירוש התיבות הוא עכ"פ ענין הבטול לכן צריך שיבין פירוש המלות ממש. ולפ"ז במקומותינו שנהגו בלשון כל חמירא דתרגום ולא בלה"ק, רק בלשון כל חמירא יסגי ביודע רק שהוא ענין בטול אף שאינו יודע פירוש המלות ממש, ובלה"ק צריך שיבין פירוש המלות ממש כמו בשאר לשונות.

וגם יש לומר דלה"ק שהוא לשון בעצם נמצא שבהכרח יש באמירתו ענין בטול ורק משום שאמירה בלא נתכוין למה שאומר אינו מועיל שיתבטל לכן כיון שיודע שיש בדברים אלו ענין בטול נמצא שגם נתכוין, אבל בשאר לשונות שרק משום הסכמת כל אומה ואומה נחשבו לשונות כדאיתא בר"ן ריש נדרים שהוא רק משום הבנת המלות לאומה ואומה כלשונה שזהו ענין ההסכם שמתיבה זו יבינו זה ומתיבה זו יבינו זה שעשה זה ללשון לכן למי שאין מבין אינו לשון כלל כיון שרק מצד ההבנה הוא לשון, לכן אף שיודע שבאמירת תיבות אלו יש ענין בטול כיון שעכ"פ אינו מבין פירוש התיבות שאומר הוא כלא אמר כלום, ולכן אף שנתכוין לבטל, אבל הא עכ"פ לא ביטל ורצון לבטל בלא בטול אינו כלום. ואף להסוברים דמועיל בטול בלב צריך עכ"פ שיהיה מעשה הבטול בלב באופן שאם היה בפיו היה זה בטול, וכיון שלא הבין מה שאומר הרי אין כאן בטול אף בלב אלא שיש רצון לבטל שזה אינו כלום. ולפ"ז לא יצא בלא מבין פירוש המלות ממש אלא בלה"ק ממש אף במקומותינו, אבל בכל חמירא שהוא לשון תרגום הוא ככל לשון שבעינן שיבין פירוש המלות ממש אף במקומותינו. והוא חלוק גדול לדינא בין שני הטעמים. ואולי ב' הטעמים אמת לדינא, וא"כ יהיה במקומותינו בין בלה"ק בין בכל חמירא הדין שיצא אף בלא מבין פירוש המלות ממש אם אך יודע שהוא ענין בטול וצ"ע לדינא. ולכן יש להחמיר לכתחלה שיבין אף בלה"ק ואף בכל חמירא גם פירוש המלות ממש.

והירושלמי דפ"ב ה"ב מפסחים שאיתא רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל, הוא חידש רק הדין שצריך לבטל והוא אותו הדין ממש שא"ר יהודה משמו בבבלי [פסחים] דף ו' הבודק צריך שיבטל ולא הוזכר כלל שיש קפידא שיאמר בלה"ק וגם הב"י לא אמר כלל שלהירושלמי צריך לומר בלה"ק, וגם מה שפי' בקה"ע צריך לומר בפה שהוא מבטל ולא מהני בטול בלב שהוא דלא כרש"י ודלא כרמב"ם אינו ברור, אף שאיתא בלשון צריך לומר, שאפשר לאו דוקא נקט לומר, אלא ה"ה שחושב בלבו לשון זה נמי סגי. ואין ידוע לי היכן מצאת בב"י שמפרש בירושלמי שצריך לומר בלה"ק וכן אין צורך למש"כ דכוונת הירושלמי לחדש שיאמר בפה, דשפיר מחדש דצריך עצם הבטול אף שבדק כמו בבבלי.

ומה שכתבת דבמנחת חנוך מצוה תרי"ב איתא שפרשת המלך בהקהל לאו דוקא שצריך לשמוע מהמלך אלא כל אחד יכול לקרא פרשה זו. הנה דבר זה אין לומר כלל דהמצוה היא רק שהמלך יקרא וכל העם ישמעו כשאפשר להם ואם אי אפשר לו לשמוע מחמת רבוי העם שמוכרח להיות מרחוק נמי מחוייב להיות שם כל זמן הקריאה ולכוין לבו להקריאה כדאי' ברמב"ם ומשמע מלשון הרמב"ם שיוצא בזה שעיקר המצוה לכוין להכין לבם ולהקשיב אזנם להקריאה של המלך, וכיון שעשו זאת יצאו בין ששמעו בין שלא שמעו מצד הריחוק או משום שאין לו שמיעה טובה עיין בכ"מ. ולכן אין שייך שהמנ"ח יאמר מעצמו היפוך הרמב"ם ולא יזכיר איזה ראיה לזה, וגם רק דרך רהיטת הלשון כמו שאין בזה חדוש כלל, וברור שכונתו בלשון קריאה הוא לשמיעת הקריאה ולא דק בלשונו. ואין לטעות מלשון הגמ' חגיגה דף ג' אם אנשים באים ללמוד, דהכוונה דמשמיעתם דאנשים יבא שילמדו מזה גם בעצמן ובביתם ולנשים יבא שישמעו ויקיימו, אבל לא שילמדו שם הפרשה בעצמן דהא כתיב בקרא רק תקרא באזניהם שהמלך יקרא ולא שהם יקראו.

ומה שכתבת שהמג"א [או"ח] סי' קצ"ג סק"ב סובר דבאינו מבין יוצא בברכת המזון ששומע אם אומר מלה במלה עם המברך, הנה אין זה כוונת המג"א דבאומר מלה במלה הרי אומר בעצמו ואף באומר אחר קטן מלה במלה הוא יוצא כמפורש בסוכה דף ל"ח, אלא משום שיש מחלוקת בין הראשונים אם האינו מבין יוצא בברכות דף מ"ה. עיין בתוס' ורא"ש, אבל המנהג הוא להקל כשיטת רש"י דיוצאים אע"פ שאינם מבינים, ע"ז כתב המג"א שאם אפשר להם לומר מלה במלה טוב להחמיר כשיטת התוס' והש"ע שאין יוצאין בשמיעה, ולכן טוב שיאמרו מלה במלה שאז יוצאין לכו"ע משום דהוו אומרין בעצמן שיוצאין אף להמחבר אף שאין מבין.

[ענף ד'] ומה שפשוט לך דבסוטה לא יהיה כלום אם היא תשבע בעצמה באמירתה נוסח השבועה אלא צריך דוקא שהכהן ישביעה והיא רק תאמר אמן. לדידי לא פשוט כ"כ דלכאורה משמע שכשתשבע בעצמה נמי מועיל דאם היה צריך דוקא בהשבעת הכהן והיא תאמר אמן, איך יליף מזה שמואל בשבועות דף כ"ט דכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי, הא בסוטה אינו מטעם דהיא כמוציאה שבועה מפיה בזה שאמרה אמן, דהא מוציאה שבועה מפיה לא מהני וא"כ הוא דין אחר שאין שייך למילף למקום אחר שעיקר הדין שם שצריך להוציא בשפתיו שיסגי שם גם באמירת אמן, לכן משמע מזה שאמירת שבועה בעצמה נמי מהני, וחזינן שמהני נמי אמירתה אמן, וילפינן שפיר לכל השבועות. ואין לומר משום דילפינן משם דאמן הוא קבלת דברים וזה אמרינן מסברא דקבלת דברים של שבועה הוא כמוציא שבועה מפיו, דהא [שבועות] בדף ל"ו אריב"ח אמן בו שבועה דכתיב ואמרה אמן אמן, בו קבלת דברים דכתיב ואמר כל העם אמן אלמא דהם שני דברים, ואף שידעינן כבר שהוא קבלת דברים לא היינו יודעין שהוא כמוציא שבועה מפיו אם לא מהא דאמרה אמן דסוטה, ולכן מסתפקא לי הדבר טובא ויותר נוטה שמהני שבועת עצמה, ואף אם נימא שבעי גם השבעת הכהן בדוקא נמי עכ"פ אם במקום אמן תשבע בעצמה מסתבר ודאי שמהני וצ"ע לדינא, אבל אף שתשבע בעצמה לא יהיה כלום כשלא תבין כדכתבתי לעיל שהוא מילפותא דקרא.

וחלוק התוס' סוטה דף ל"ב שהביא המג"א [או"ח] סי' ס"ב לדינא שקידוש וברכת הפירות והמצות והלל יוצאין בכל לשון אף באינן מבינים הלשון דלא כק"ש ותפלה וכל השנוין במתני' דהוא רק בלשון שמבינים אינו ברור לי הטעם, דדוחק לומר דכיון שהם מדרבנן הקלו בהם דהא קידוש של שבת הוא דאורייתא, ותפלה כתבו התוס' דהוא דרבנן ואף אם על ק"ש שכתבו דהוא דרבנן לאו דוקא עיין במהרש"ל, מ"מ תפלה הוא דוקא. אלא צריך לומר דק"ש הוא משום הקרא שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע, וכן בשבועת העדות הא נאמר ושמעה בכל לשון שהיא שומעת וא"כ לא נתרבה כל לשון אלא לשון השומע. ושבועת הפקדון ילפינן תחטא תחטא משבועת העדות, ותפלה הוא משום דרחמי כל היכא דבעי מצלי ששייך זה רק בלשון שמבין למבעי רחמי ביה. אך ברכת המזון דפי' רש"י [סוטה] בדף ל"ג בכל לשון שאתה מברך לא קבע לו הכתוב לשון עיי"ש, לא ידוע לי טעם ברור מ"ש מקידוש. אבל התוס' אולי הוא לטעמייהו דפירשו שהוא למוד מקרא והביאו מירושלמי וברכת כדי שיהא יודע למי מברך ניחא גם ברכת המזון. ובקידוש אינו שייך זה. ומסתבר שיצטרך עכ"פ לידע שהוא אומר קידוש היום. ובשאר ברכות צריך לומר שלא רצו להחמיר לתקן כעין דאורייתא. אבל לפרש"י צ"ע מ"ש קידוש מברכת המזון. ואם נימא שאה"נ שאין חלוק לדידיה יקשה אמאי שיירם.

ובהא שמפרש מהרש"ל בכוונת התוס' ב"ב דף קס"ד דבלה"ק כשנודר בנזיר הוא נזיר אף כשאינו מבין ובלשון נכרים צריך להבין ולשון דיגון למספר שנים וטריגון לשלשה הוא לשון חכמים שהוא כלה"ק, ודאי תמוה לכאורה דמסתבר דכשאינו מבין אף בלה"ק אין לו להיות נזיר כיון דלא נתכוין לנזירות. ואולי טעמו הוא דבלה"ק שיש לנו לתלות שמבין מה שאומר וכן בלשון שבדו חכמים שהרוב יודעין זה הוי זה כדברים שבלב מה שאומר שלא ידע מה שאומר ופטומי מילי בעלמא אמרן, וכמו במי שמבין הלשון ונדר אך אומר שרק לפטומי מילי אמרן שודאי הוא דברים שבלב דזה הוי הכחשה למה שאומר, עיין בתוס' שבועות דף כ"ו ד"ה גמר דרק בגמר לפת חטים והוציא פת סתם אזלינן בתר הלב שאין הפה מכחיש או משום דשייך התם איתקל מילוליה כדפי' הר"ן נדרים דף כ"ח, שטעם זה משמע שסובר גם הרמב"ם שכתב בפ"ב משבועות הי"א גם בנתכוין לראובן והוציא בפיו שמעון שהפה מכחיש את הלב ומ"מ לא נאסר משום שלא גמר בלבו והוא מטעם ששייך איתקל מילוליה אבל לומר שאמרן לפטומי מילי בעלמא הוא דברים שבלב דהפה מכחיש ולא שייך איתקל מילוליה, ולכן גם באומר שאינו מבין ולפטומי מילי אמרן הוו נמי דברים שבלב.

ואף שודאי יש לחלק בסברא דכשידע מה שאומר הרי אף לפי דבריו היו הדברים דברי שבועות ונדרים אך שאומר שבלבו נתכוין שאומרם רק לפטומי מילי בעלמא שלכן כיון שכל השומע דבריו יאמר שנשבע ונדר הויא מחשבתו שהוא לפטומי מילי רק דברים שבלב שאינם כלום, אבל באומר שלא ידע מה שאומר שלפי דבריו אינם כלל דברי שבועות ונדרים ובהכרח הם פטומי מילי בעלמא ומצד נאמנות הא ודאי יש לנו להאמינו כדחזינן שנאמן בנדר בחרם לומר שהוא בחרמו של ים בנדרים דף כ', לכן אף שכל השומע יאמר שנשבע ונדר הוא רק מצד טעותם שחושבים שיודע מה שאומר ואין עושה זה לדברים כיון שבאמת לא ידע מה שאומר ולא היו דברים כלל.

אבל יש גם טעם שלא לחלק אלא כיון שכל השומע אין לו להסתפק כלל שמא אינו יודע מה שאומר והם פטומי מילי הוו דברי שבועות ונדרים בהכרח אף שהאמת שלא ידע ורק שהיה לן לבטל הדברים דמאחר שלא ידע מה שאומר הרי היתה מחשבתו רק לפטומי מילי שזה אינו כלום משום דהוו דברים שבלב. ול"ד לנדר בחרם ואמר שהוא בחרמו של ים שאיכא ממש בהלשון גם חרמו של ים ומה שהשומעים יאמרו שהוא בחרם האוסר הוא רק משום שאין תולין שיאמר דברי הבל וכדי לרמות וכדומה, שזה לא יפקיע חרמו של ים מלשונו לכן כשאומר שנתכוין לחרמו של ים אין כאן נדר גם מצד דברים שבפיו, אבל בדברים שאין להם פירוש אחר כשאין להסתפק שמא אינו מבין במה שאומר יש בדבריו בהכרח דברי שבועה ונדר, וזה סובר מהרש"ל לתוס' ב"ב.

וכן מוכרח לתוס' ריש נזיר שכתבו אבל מהני לישנא דמתני' כי אמר נזרו באחד מן שלש לשונות הללו חייל עליה נזירות נמי כי אין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים עיי"ש, שתמוה מאד לכאורה וכי איזה חשיבות הוא ללשונות אלו בזה שדמו ללשון תורה עכ"פ הם רק לשונות נכרים. אבל לפ"ז ניחא דכיון שלשונות אלו דמו לשל תורה יש לתלות שודאי ידע שיש בלשון זה קבלת נזירות ולכן מה שחשב שהוא אומר לפטומי מילי בעלמא אף בלא ידע הוא כדברים שבלב כמו בלה"ק. וזה ודאי גם כוונת הר"י בתוס' ריש נדרים [ב'] שכתבו והני דמתני' אפי' לא יבינו האי לשון ה"ה נדר, ולא כתבו שום טעם, הוא ג"כ מטעם שדמו ללשון תורה כדכתבו בנזיר.

והנה זה שכתב מהרש"ל ע"מ שכתב שהתוס' סוברים דנ"מ בין לשון עכו"ם ובין לשון חכמים דבלשון עכו"ם צריכין להבין הלשון לאפוקי בלשון שבדו חכמים הוי דינו כלה"ק דכן משמע בתחלת נדרים בתוס' תמוה דהא שא"צ להבין לר"ל שהוא לשון שבדו חכמים לא הוזכר כלל בתוס' לא בנדרים ולא בנזיר, ואפשר שמצרכי דוקא שיבין שהוא לשון נדרים ונזירות ומה שהזכירו שא"צ שיבין הוא אדרבה לר' יוחנן שסובר לשונות נכרים הן שעליו הקשו מ"ש הני לשונות דנקט משאר לישני לימא בכל הלשונות הוא נדר, ותירץ הר"י משום דהני דמתני' שאני משאר לשונות דהוא נדר אפי' לא יבינו ואיך הביא משם להיפוך. וצריך לפרש בכוונת מהרש"ל שמפרש כדבארתי שמעלת לה"ק שא"צ שיבינו הוא מצד שתולין שידע מה שאומר שלכן גם בהני לשונות דמתני' אף שהן לשונות נכרים נמי כיון שדמו ללשון תורה תלינן שידע, וא"כ סובר מסברא דכ"ש לר"ל שהם לשונות שבדו חכמים שא"צ שיבינו שיש יותר לתלות שידע שהוא לשון נדרים כיון שהנהיגו חכמים לידור כן. ולכן יצא ממילא חלוק בלשון שאינו דומה כלל ללשון תורה, בין לשון נכרים ללשון חכמים דבלשון נכרים צריכין להבין ובלשון חכמים אף בלא יבינו יהיה נדר שאף שאינו דומה ללה"ק יש בהו אותו הטעם שיש בלה"ק. ולשון דיגון למספר שנים וטריגון לשלשה דאיירי בהן אינו דומה כלל ללה"ק, לכן כשחידשו התוס' [בבא בתרא קס"ד] דסומכוס השמיענו שאף בלא יודע הוא נזיר בדיגון שתים ובטריגון שלש הוצרכו התוס' לומר דהוא לשון חכמים. ומסקי וכה"ג מצינו שאיכא לשון חכמים ובכאן אפילו לר' יוחנן צריך לומר שהוא לשון חכמים, וזהו פי' מהרש"ל בתוס' והוכיח שפיר מתוס' נדרים.

ולמה שבארתי אף בלשון לעז במקום שמדברים כולם באותו לשון שלכן יש לתלות שיודע גם הוא שהוא לשון נדר ושבועה מה שאמר באותו הלשון יהי' נדר ושבועה אף שאינו מבין דיהיה כדברים שבלב כאותו הטעם שיש בלה"ק. ויהיה ניחא לפ"ז מש"כ הרמב"ם בפ"א מנדרים הט"ז בענין הכנויים יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר, הולכין שם אחר הכנוי, ומסיק וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כל העם באותו מקום ובאותו זמן, וכן כתב בפ"א מנזירות ה"ח כל כנויי נזירות כנזירות כיצד מקומות העלגים שמשנים את הדבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיך [פזיח] ה"ז נזיר, מפורש דבמקמות אחרים שאין רגילין בלשונות אלו אינו נדר ואינו נזיר, וכן הוא כוונתו גם בפ"ב משבועות ה"ה שכתב כגון שהיו אנשי אותו המקום. משום דבמקומות אחרים אינה שבועה וכן מפורש בש"ע יו"ד סי' רל"ג סעי' י'. ולכאורה כיון שמתכוין לנדור ולישבע בזה ויודע שהוא לשון נדר ושבועה באיזה מקום ואף שעתה אינו בשום מקום, אבל הא רוצה לידור בהלשון שדברו בזמן הגמ' מ"ט לא יהיה נדר ושבועה הא נאמרין בכל לשון. ולפ"ז יש לפרש דאיירי באומר שלא הבין מה שאומר שבמקומות שרגילין בלשונות אלו שתולין שודאי ידע מה שאומר הוי נדר ושבועה ונזיר, משום דהוי כדברים שבלב. והרמב"ם אינו מחלק כתוס' דהני לשונות עדיפי מטעם דדמו לשל תורה אלא מפרש שנקט הני כדפי' הר"ן בשם ר' יהודה בר' חסדאי שאף שהן לשונות שנשתבשו נמי הוא ככל הלשונות אבל בכל הלשונות סובר דבאותו מקום ואותו זמן מהני אף כשאינו מבין והוא מטעם דבארתי.

אבל מלשון הרמ"א [יו"ד] סי' ר"ז שכתב וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אכ"פ שנדר בהם לאו כלום הוא וציין שכן נראה מרמב"ם פ"א דנדרים ונזירות ופ"ב דשבועות, חזינן שמפרש ברמב"ם דלא כדבארתי אלא שאיירי במכיר הלשון, ומ"מ צריך דוקא שיהיה באותו מקום ובאותו זמן ובאינו מכיר אף שם לא מהני. וצריך לומר דהני לשונות כיון שהם מחמת שנשתבשו מצד העלגים אינו לשון כלל בשאר מקומות וזמנים ואף שמתכוין לנדור אינו כלום כיון שאינו לשון כדאשכחן בכנויי כנויים שאינו כלום אף שרוצה לנדור בזה, ול"ד לשאר לשונות של נכרים שעצם הלשון הוא כן שבזה יכול לנדור בכל מקום וזמן אם מכיר בהלשון. ורק בהמקומות שמדברין בהני לשונות הוא נחשב כלשון ומהני, אבל רק כשמכיר דבכל לשון נמי צריך שיכיר, ודלא כתוס' שבהני לשונות א"צ שיכיר. ואולי הרמב"ם סובר דאף בלה"ק צריך שיכיר, וא"כ הוא דלא כדבארתי ברמב"ם, אבל לדעת התוס' ומהרש"ל הוא כדבארתי.

ומה שכתבת שמעלת הינא ודיגון הוא משום שהוא לשון יונית שיש לו חשיבות כדאמר במגילה דף י"ח לרשב"ג ולרב ושמואל, הנה אין לומר זה כלל לבד שרבנן פליגי עליה שם [מגילה] בדף ט', דאין זה שייך לחשיבות הלשונות כי אין שום סברא לזה, אלא הוא מטעם דבארתי.

[ענף ה'] ובענין שבועת הדיינים שהלח"מ כתב שלהרמב"ם אף לכתחלה יכולין להשביע בכל לשון שמכיר, ולרבותיו נמי בדיעבד נפטר בשבועה דכל לשון, תמוה לכאורה דכיון דפי' בטעם רבותיו דסברי דבעי ילפותא מקרא לכל לשון ובשבועת העדות איכא ילפותא דושמעה ושבועת הפקדון מג"ש, ולכן בשבועת הדיינים שליכא קרא הוא בלה"ק, א"כ מנלן שיפטר אף בדיעבד. וצריך לומר דהא מוכרחין לומר שנפטר בכל לשון מטעם דכתב הרמב"ם דשבועת הדיינים היא שבועת הפקדון עצמה דהא אינו חייב קרבן שבועה על שבועת הפקדון אלא כשנפטר בה, ולכן הוצרך ר"פ לומר בשבועות דף ל"ז בממון שיש עליו עדים דעבידי דמייתי וכדפי' הרמב"ם בסוף פ"ח דשבועות שכתב ואע"פ שכשיבואו העדים יתחייב לשלם ונמצא שלא הועילה לו כפירתו הרי הועילה בעתה ושמא לא יבואו העדים עיי"ש. וא"כ מוכרחין לומר שנפטר בשבועתו בכל לשון מאחר דילפינן מתחטא תחטא שחייב ק"ש בכל לשון. ובודאי לא עדיף קפץ ונשבע שנפטר בכל לשון מנשבע אחר שחייבוהו ב"ד. ולכן מוכרחין לומר שמה שלא נאמר בשבועת הדיינים שהיא בכל לשון שלכן היא דוקא בלה"ק, הוא רק לענין לכתחלה. ולרב הונא א"ר בב"ק דף ק"ו שנשבע אחר שחייבוהו ב"ד נפטר מלשלם אף כשיבואו עדים יהיה להר"י מיגאש דוקא כשנשבע בלה"ק. ומה שלא תירץ ר"נ הא דעדים מעידים אותו שאכלו משלם קרן אף שכבר נשבע ע"פ חיוב ב"ד דהא אמר שם דבטוען טענת גנב משלם כפל, שאיירי בנשבע בשאר לשונות הוא משום דדוחק לאוקמי שלא עשו הדיינים כדצריכים לעשות לכתחלה. ואולי זהו טעם הלח"מ אף שלא פי' דבריו.

אבל בכ"מ שם הי"ד מפרש שהרמב"ם סובר בדעת רבותיו שאף בדיעבד לא נפטר ולכאורה הא א"א לומר כן מדחייב ק"ש בשבועת הפקדון שבכל לשון. וצריך לומר שסובר הכ"מ שצריך רק שהכפירה תהיה באופן שתועיל לו אבל השבועה א"צ שתועיל דכיון דעכ"פ נשבע על כפירתו חייב, לכן אף שלא נפטר בשבועתו בשאר לשונות ויצטרך לישבע שבועה אחרת חייב. וקצת ראיה מהא דחייב קרבן שבועה אף בכופר הכל אף קודם שתקנו היסת, כדחזינן במתני' דפ' שבועת הפקדון ובפ' ארבעה שומרין עיי"ש. ויותר מזה מהא דהשביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד חייב על כל אחת ואחת מטעם שאר"ש שיכול לחזור ולהודות בשבועות דף ל"ו, והא עכ"פ כיון שכבר נפטר בשבועה ראשונה אין מועילות שוב שבועות האחרונות לפוטרו דרק הכפירה לבדה סגי לפוטרו ומ"מ חייב דנחשבה שבועה דכפירת ממון כיון דהוצרך להכפירה ועשה זה בשבועה חייב קרבן שבועה. ודוחק לאוקמי שתבעו בכל פעם בפני ב"ד אחר שלא ידעו שנשבע שנמצא שבכל פעם נפטר רק בהשבועה, שלא הוזכר זה בגמ' ולא ברמב"ם פ"ז ה"ט, ולכן משמע קצת דתלוי רק בכפירה שיפטור עצמו שזה יש בכל כפירה וכפירה כיון שיכול לחזור ולהודות, ולכן אף לאידך גיסא כשלא נפטר בשבועתו משום שנשבע שלא כדין דהוא בשאר לשונות לרבותיו נמי חייב ק"ש, כיון שעכ"פ כפר דבר שמועילה כפירתו כשישבע כדין וכפר זה בשבועה אף באופן שהשבועה לא הועילה יש לחייבו.

וראיה גדולה יש מהא דחייב קרבן שבועה אף בנשבע אבל נקיטת חפץ, אף שאמר רבא בשבועות דף ל"ח דדיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, ומשמע שהוא כלא נשבע שאם לא ירצה לישבע עוד הפעם בנק"ח יתחייב לשלם, וכן משמע ברמ"א [חו"מ] סי' פ"ז סעי' י"ג שהחוזר הוא גם לענין תשלומין, ולע"ד הוא תלוי במחלוקת תוס' ולישנא בתרא דהרא"ש שם [שבועות ל"ח], דלתוס' שהוא מדאורייתא בנק"ח דהא מקשי שניליף גם לשבועת העדות וביטוי ופקדון דליבעי אנקוטי חפצא, עדיין הוא חייב השבועה דאורייתא שהדין דלא רצה לישבע שנחתינן לנכסיה. ולל"ב דהרא"ש שהוא רק תק"ח להטיל אימה על הנשבע וא"כ נפטר מדאורייתא וחייב מעתה רק שבועה מדרבנן שבלא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה, רק משמתינן לו ל' יום ונגדינן לו ושבקינן לו כדאיתא בשבועות דף מ"א בחלוק בין שבועה דאורייתא לשד"ר. עכ"פ לתוס' לא נפטר בלא נק"ח ומ"מ חייב ק"ש, א"כ אפשר שלא נפטר גם בשבועה דשאר לשונות להר"י מיגאש, ומ"מ ניחא מה שחייב ק"ש, וזהו שיטת הכ"מ.

ובטעם הלח"מ למה שבארתי צריך לומר שסובר דא"א לומר כן להרמב"ם שכתב ששבועת הדיינים היא שבועת הפקדון בעצמה, ואם יש אופן שלא נפטר בשבועת הפקדון ומ"מ יתחייב בק"ש אין זה שבועת הדיינים שהוא דוקא לפוטרו בהשבועה. ולכן צריך לומר שהרמב"ם סובר שאינו חייב ק"ש אלא כשנפטר בשבועתו ויסבור דנפטר גם בלא נק"ח, ומה שאמר רבא דחוזר הוא רק שחייב להשביעו עוד הפעם ואם לא ירצה לישבע לא יתחייב לשלם כדכתבתי להרא"ש לל"ב, ומה שחייב ק"ש גם בכופר הכל שהי' פטור גם בלא השבועה וכן בהשביע חמשה פעמים, יסבור שאין להוכיח מזה שיתחייב גם בהוצרך להשבועה במודה במקצת ובשומרין שכפירתו עדיין לא הועילה לו ליפטר שיתחייב על שבועה שג"כ לא הועילה לו ליפטר דנמצא דעדיין אין כאן כפירת ממון לא בהכפירה ולא בהשבועה. ואולי גם הכ"מ סובר כן בדעת הרמב"ם בעצמו, אבל לדעת רבותיו משמע לו שסובר הרמב"ם דלא נפטר כלל ואין שבועת הפקדון גם שבועת הדיינים כדסברי התוס'. ולהלח"מ לא משמע לו שגם בזה פליג עם רבותיו מדלא נקט הרמב"ם הא ששבועת הדיינים היא שבועת הפקדון בעצמה מתחלה לטעם על מה שכתב ואין ראוי לסמוך על הוראה זו משום ששבועת הדיינים היא שבועת הפקדון בעצמה, אלמא דגם לרבותיו סובר כן, לכן פי' הלח"מ דרק לכתחלה מצרכי רבותיו שיהיה בלשון הקדש ומדאורייתא כדלעיל.

והנה להלח"מ מוכרחין לומר דלהרמב"ם אף לכתחלה לא צריך שיהיה בלה"ק דהא פליג על רבותיו וכמפורש בדבריו, ולכאורה תמוה מאד הא מפורש ברמב"ם בהי"ב בת"ח לכתחלה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ונשבע בלה"ק, וזה כתב הרמב"ם סתמא לא בשם רבותיו וא"כ סובר גם בעצמו שלכתחלה צריך בלה"ק. וצריך לומר דיש חלוק גדול דהלכתחלה שסברי רבותיו הוא מדין התורה ממה שלא נכתב איזה רבוי וילפותא שהוא אף בכל לשון, אך בדיעבד שמהני הוא ממה ששבועת הפקדון שחייב עליה ק"ש היא בכל לשון ונפטר בה, וא"כ הוא חיוב ומצוה על הדיינים להשביעו בלה"ק. אבל הלכתחלה שסובר הרמב"ם הוא רק מצד המנהג שכתב בהי"ד שנהגו בכל ב"ד להשבע בלה"ק, וטעם המנהג נראה שהוא מעניני האיום שבלה"ק הוא חמירא לאינשי לישבע בו לשקר כיון שהוא לשון התורה, ובכמה דברים הקפידה תורה שיהיה דוקא בלה"ק. ומדויק מש"כ הרמב"ם בהלכה זו ואף שבועת היסת נהגו כל העם להשביע אותה בלה"ק, שהרבותא הוא אף שבשבועת היסת אין מאיימין האיום שבברייתא שנקטה הרמב"ם בהט"ז כדאיתא בהי"ט, מ"מ איום זה שישבע בלה"ק נוהגין גם בהיסת. ולכן נקט שאף בת"ח נשבע בלה"ק מצד המנהג לאיים ולא אמרינן שת"ח יודע שגם בכל לשון יש כל חומר השבועה שלכן אין חלוק, ואף לכתחלה יניחו לו לישבע בכל לשון, אלא שגם לת"ח חמיר להשבע לשקר בלשון הקדש שניתנה בה התורה ועושה בה כל מצות הדבור כתפלות וברכות. וגם אולי דוקא לת"ח שמכיר בלה"ק שלומד בה כמו בלשון שרגיל בה לדבר וגם חמור לו טובא בלה"ק יותר, וגם מחמת שהקלו עליו שישבע בישיבה ורק בתפילין יש יותר קפידא שישבע מצד האיום בלה"ק. אבל סתם אדם שאף אחר שיסבירו לו פירוש לשון השבועה עד שיהא מכיר לשון השבועה אינו מכיר בה כ"כ היטב כמו בלשון שרגיל לדבר בה וגם אינו חמור לו כ"כ לה"ק כיון שאינו לומד בה, סובר הרמב"ם שלא הי"ל להקפיד שיהיה בלה"ק. ולכן אם דיין השביעו בלשון שהנשבע מכיר ה"ז כמצותה שהוא לכתחלה להלח"מ. ויהיה לפ"ז אף לכתחלה ממש כי ההכרה ביותר עדיף יותר מהאיום שיש לסתם אדם מלה"ק, אע"פ שנהגו להשביע בלשון הקדש אף לסתם אדם, כיון שיש גם מעלה בלשון שמדבר שמכירו ביותר לא הוי כעובר על המנהג, אבל זהו רק בסתם אדם אבל בת"ח צריכים להשביעו לכתחלה מצד האיום דוקא בלה"ק וכשישביעוהו בלשון אחר יהיו כעוברים על המנהג, וניחא שיטת הלח"מ ברמב"ם. ומסתבר שגם להכ"מ מה שצריך לכתחלה להרמב"ם בלה"ק הוא רק מצד המנהג ומטעם איום כדבארתי, אך לרבותיו משמע לו שאף בדיעבד לא נפטר דלא מסתבר לו שיהיה חלוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד. וגם ברמב"ם מפרש שאין חלוק בין ת"ח לסתם אדם ואף בסתם אדם הם כעוברים על המנהג כדיוקו מלשון שהשביעו ובת"ח נקט לרבותא כפי' ראשון.

ומה שמשמע מדבריך בסוף דלשיטת ר"ת שהביא הר"ן ריש נדרים דמושבע מפי עצמו ממש לא בעי שם ומפי אחרים אף בעונה אמן בעי שם, יהיה חלוק גם בשבועת הדיינים דכשישבע בעצמו לא יצטרך שם אלא כשישביעוהו הדיינים והוא עונה אמן צריך שם. הנה פשוט וברור שבשבועת הדיינים אף כשנשבע בעצמו צריך לישבע בשם או בכנוי כמפורש בגמ' [שבועות ל"ח] מקרא דואשביעך באלקי השמים וכדאיתא ברמב"ם פי"א משבועות ובש"ע [חו"מ] סי' פ"ז, ואף הר"ן שהוא סובר שאף מושבע מפי אחרים ובשבועת העדות לא בעיא שם, נמי סובר דבשבועת הדיינים בעי שם, ואף בשבועת היסת מצריך בשם דלא כהלא הודו לו בש"ע שם [חו"מ פ"ז] סעי' י"ח, ולשון הגמ' היכי משבעינן ליה אינו מחמת דאחרים משביעין אלא דהכוונה היכי מצוין אנו אותו להשבע.

וכן מה שאיתא שם [שבועות ל"ח] בתוס' בקושיתם דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים ליבעי בהו אנקוטי חפצא, נמי אין כוונתם דהוא כשמשביעין אותו הב"ד ולא כשנשבע בעצמו, דהא אף בנשבע בעצמו צריך לאנקוטי חפצא ולית מאן דפליג עלה, וגם הא בעובדא דקניא דרבא שאישתבע בעצמו כפשטות לשון הגמ' בנדרים דף כ"ה, וגם הא צריך לפרש דאיירי בקפץ ונשבע כדפי' התוס' בשבועות דף כ"ט מטעם דכתבו דרבא היה יודע הברייתא והיה משביעו ע"ד המקום וע"ד ב"ד עיי"ש, ומ"מ הוצרך ליקח ס"ת. ועיין בר"ן בנדרים שם שבדין לקח הס"ת משום דהיה מודה מקצת, והש"ך [חו"מ פ"ז] בס"ק ל"ח הוכיח מזה דאף בהיסת צריך נק"ח עיי"ש. ועיין במ"ע בפי"א משבועות הי"ג שהוכיח ג"כ מקניא דרבא שהיסת צריך נק"ח ודחה דההוא רמאה לפנים משוה"ד הוא דבעא, וא"כ יש קצת לומר שהתוס' יסברו תירוץ זה גם בשביל מה שסוברים דנשבע בעצמו א"צ נק"ח, אבל לבד שהוא דוחק אין נראה כלל שהתוס' יפלגו על כל הפוסקים וגם שהרא"ש שכתב כתוס' יפלוג גם אמהר"מ רבו שהביא הש"ך שם דתקיעת כפו דמתחלה לא פטרו משבועה משום שהיה בלא נק"ח עיי"ש. אלא כוונת התוס' והרא"ש דנשבע אף בעצו אבל ע"י ציוי אחרים היה לן למילף אף בעדות וביטוי ופקדון שיצטרך לנק"ח כיון שנשבע שלא מרצונו אולי לא חמיר לו כמו בנשבע ברצון של עצמו. אבל בעצם שבועת הדיינים הוא שבועת עצמו אף היכא שמשביעין אותו כיון שצריך לומר אמן כדכתב הר"ן ריש נדרים.

[ענף ו'] . וסברת הרשב"א בתשובה סי' תתמ"ב שכתב שבסוטה כל הלשון אפשר לומר בלשון חול חוץ מן השם שצריך לומר בלשון הקדש, הוא פשוט דודאי אף ששבועת סוטה נאמרה בכל לשון צריך לאומרה דוקא תיבות אלו שבנוסח התורה אך שיכול לתרגם תיבות האלו בכל לשון, וסובר הרשב"א דהשם אי אפשר לנו לתרגמו. ואף שפשוט שאף שבקרא נכתב בשם הויה מ"מ ודאי אף לר"ח בר אידי לא היו משביעין אותה אלא בשם אד' כמו שהוא נקרא, דאף אם נימא שהכהן עמד בעת שהשביעה בעזרה אף שהיא עמדה בשער נקנור שלא נתקדש שאינו מקדש ששם הוא מקום שרשאין לומר בברכת כהנים את השם ככתבו, מ"מ הא חזינן שהוצרך בסוטה דף ל"ח לרבות מקרא דיברכו ברכת כהנים בעזרה בשם ככתבו, וא"כ בסוטה שליכא קרא אף אם הוא בעזרה אין לומר השם ככתבו, וגם אפשר הכהן היה עומד ג"כ בשער נקנור שודאי אין לומר השם ככתבו, לכן ודאי כוונת שם המיוחד זה הוא בשם אד' שהוא כקריאתו. אבל רק בשם אד' היה משביעה אף לרבנן ולא בשאר כנויים אף בהאינם נמחקין כיון דרק שם זה נכתב כדאיתא בתוס' שם [סוטה ל"ח] על או אינו אלא בכנוי שדחו פי' רבנו הלל בספרי שהוא אף שאר כנויים, דהיכי תיסק אדעתין לשבושי קרא, וסברא זו שייך גם בסוטה, אף ששאני מברכת כהנים לענין בכל לשון דהא לא דחו פירושו מטעם שצריך לומר בלה"ק אלא משום דאין לומר נוסח אחר, ולענין הנוסח אף שבסוטה נאמרה בכל לשון מ"מ הוא דוקא אותו הנוסח. אבל כיון שבסוטה הוא בכל לשון היה לן לומר דיכול לתרגם את שם זה להלשון שמשביעה, אבל סובר הרשב"א שאי אפשר לתרגמו אף שהוא לשון אדנות ששייך לתרגמו אבל לא יתרגמוהו בלשון אחר מסתם אדון או מכפי שהיה נקרא בחיריק תחת הנון ולכן מוכרחין לומר את השם בלשון הקדש כקריאתו.

והנה טעם רבנו הלל בספרי שהביאו התוס' דאם לאו ככתבו היינו אומרים אף בשאר שמות כמו באד' שתמוה לכאורה מאד, נראה לע"ד דטעמו דכיון דגם שם אד' אינו ככתבו לא איכפת לן באיזה שם יאמר דאמרינן דבהכרח הוצא תיבת השם משאר התיבות דאותו צריך להחליף ולאמרו בשם אחר, משום דסובר דשם אד' במקום הויה לא דמי לכתיב וקרי הנמצאים בתורה לומר ששם הויה הוא הכתיב ושם אד' הוא הקרי כיון שלפעמים נקרא גם ככתבו, אלא הוא דין דכאן לא יאמר מה שנכתב וגם מה שנקרא אלא ממש שם אחר שלא הוזכר כאן לא בכתיבה ולא בקריאה. ואף שאיתא בקידושין דף ע"א ובפסחים דף נ' נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא אני באל"ף דל"ת מפרש שאינו כקרי דעלמא אלא מדין אחר דכיון דהוא חלוף שם הויה שהוא שם המיוחד צריך להחליף בשם היותר מיוחד אחר שם הויה שהוא שם אד'. ועיין בתוס' שבועות דף ל"ה שכתבו לטעם על גירסת פר"ח אד' מן השם אינו נמחק משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר. ולכן מטעם זה נקרא באד' אבל אינו מצד ההלכה מסיני דקריין וכתיבן שאמרו בנדרים דף ל"ז. ולכן אף שעכ"פ צריך לקרא בשם אד' אין זה מכלל הנוסח הכתוב בתורה שא"א לשנות. ולכן מפרש דאו אינו אלא בכנוי הוא גם בשאר השמות. ונוגע זה גם לדינא בגבולין שאין יכולין לומר ככתבו שלר' הלל אף שלכתחלה צריכין לומר בשם אד' מ"מ בדיעבד יצאו גם בשאר שמות, וא"כ לר' הלל בסוטה נמי כיון שאינו יכול להשביעה בהשם ככתבו יכול להשביעה גם בשאר השמות. ומוכרחין לפרש לר' הלל הא שבשבועות דף ל"ח משמע שבסוטה משביעה בשם המיוחד הוא רק בכוונתו דכהן שאומר השם יתכוין שהוא חלוף לשם הויה המיוחד שבקרא ולהתכוין גם בו, כהא דאיתא באו"ח סי' ה'. ולפ"ז נהי שאין יכולין לתרגם שם אד' מ"מ איך שיתרגם הוא כנוי שיכול להשביעה בזה. וא"כ אפשר סובר הרמב"ם כר' הלל ולכן סתם שמשביעה בלשון שמכרת ולא הזכיר שהוא חוץ מהשם, שמשמע שאף השם מתרגם ואומר לה בלשון שמכרת דלא כהרשב"א. ואף שבברכת כהנים גם לר' הלל צריכין לכתחלה בשם אד' מ"מ בסוטה כיון שעכ"פ מהני גם בשאר שמות עדיף יותר בלשון שמכרת ואף שיסבירו לה עד שתדע שהוא שם ה' אין ההכרה כ"כ כמו בלשון המכרת שמדברת בו כדלעיל.

אך יקשה דאם הרמב"ם סובר כרבנו הלל הי"ל לכתוב בפי"ד מתפלה ה"י שכתב שם ובמדינה אומרים אותו בכינוייו והוא באד' שהוא רק לכתחלה ובדיעבד אם אמרו גם בשאר שמות יצא, משמע דפליג על ר' הלל וסובר כתוס' דאד' הוא מן הנוסח ככל קרי וכתיב. אבל יש לומר דאף שפליג הרמב"ם על ר' הלל בהא דברכת כהנים אינו מטעם התוס' משום שאינו כנוסח הקרא, דגם הוא סובר כר' הלל דאף שם אד' הוא שם אחר ואינו כקרי דעלמא, אך מ"מ לא יצאו בברכת כהנים בשמות אחרות מטעם אחר דכיון דיכול לברך בשם אד' שהוא יותר מיוחד, דמטעם זה נקרא באד' כדלעיל, אם יברכו בשמות אחרות הוא כמו מעוט בהברכות שאסור משום בל תגרע. וטעם זה אינו שייך אלא בברכת כהנים שלפעמים במקדש מברכין בשם הויה ככתבו נמצא שנצטוו לברך בהשם היותר גדול שאפשר לכן אף כשא"א בשם הויה מחוייבין לברך באד' שהוא הגדול משאר השמות. אבל בהשבעת סוטה שליכא מציאות שישביע אותה בשם הויה הנכתב, ואף שאר"נ בר יצחק בפסחים דף נ' דלעולם הבא כולו אחד נכתב ביו"ד ה"י ונקרא ביו"ד ה"י לבד שאין זה נוגע לעולם הזה, הנה אז לא יהיו סוטות בעולם שכולם יהיו צדיקים, עיין בתוס' ובתו"י יומא דף י"ג ד"ה הלכה מש"כ בשם ר"ח כהן, נמצא שעיקר החיוב נאמר שיהיה דוקא רק בשם אחר אך בכוונת שם הויה וכיון שמצד ההלכה לא הוי אד' הקרי כל השמות שוין שיכול להשביע בהן בכוונה שהוא חלוף שם הנכתב וכדלעיל.

והנה למה שבארתי בטעם מחלוקת רבנו הלל בספרי והתוס' שהוא אם שם אד' נחשב קרי של הכתיב הויה או שאינו כקרי אלא שאומרין שם אחר תחתיו, נראה לע"ד שיש חלוק גדול בדינא בנטף שעוה על שם הויה ואין נראין האותיות והוא בשבת שאין יכולין להסיר, שאם אירע זה בתיבות אחרות צריך להוציא אחרת משום שאסור לקרא על פה, ומסתבר דהוא הדין בקרי וכתיב כגון על תיבת ישגלנה נמי יצטרך להוציא אחרת משום שבהלכה נאמר שתיבת ישגלנה בכאן יקרא ישכבנה ולא שיקרא תיבת ישכבנה בע"פ. אבל בנטף על שם הויה תלוי במחלקותם דלתוס' ששם אד' הוא הקרי של שם הויה הכתיב ככל קרי וכתיב יצטרך להוציא אחרת דהא אותיות אלו דהויה הוא צריך לקרא שם אד' שהוא קריאה בכתב ולא בע"פ, ולרבנו הלל שאין שם אד' קרי דשם הויה הנכתב אלא שהוא קריאה בע"פ בשם אחר מחמת שאסור לקרא השם הנכתב לא יצטרך להוציא אחרת מאחר דבכל אופן הוא קורא על פה. ואף הרמב"ם למה שבארתי שאף שפליג על ר' הלל בברכת כהנים סובר כר' הלל בעיקר הדבר שאין שם אד' כקרי דהויה הנכתב נמי יש לו לסבור דלא יוציאו אחרת.

ומש"כ הרמב"ם שלכתוב פרשת סוטה הוא בלה"ק בפ"ג ה"ח מסוטה שדחקת למצא מקור לזה, ולע"ד הוא פשוט דהא חזינן דמצריך גמ' קרא לאמירה להאשה שהוא בכל לשון וממילא לכתיבה שליכא קרא יש להיות בלה"ק דוקא. אבל לכאורה הוא רק להטעם שצריך לקרא הוא מה שהביא רש"י מספרי שבלא קרא היינו למדין מחליצה דיבמה בק"ו שיהיה דוקא בלה"ק שלכן מה שלא למדנו מהקרא נשאר כהק"ו שיהיה בלה"ק ומיתוקם קרא ומיתוקם ק"ו. אבל לטעם הראשון שכתב רש"י דהיינו אומרים דצריך לאומרה בלה"ק כדרך שנכתב, בשלמא אם כל התורה בלה"ק נאמרה ניחא שכוונתו כדרך שנכתב בתורה כדחזינן שאם בלה"ק נאמרה היה קריאת שמע דוקא בלה"ק בלא קרא דשמע, ולכן בסוטה נמי היינו אומרין מזה דבין האמירה ובין הכתיבה הם בלה"ק, ולכן רק אמירה שלמדנו מקרא הוא בכל לשון, אבל כתיבה שליכא קרא נשאר שהוא בלה"ק, אבל אם כה"ת בכל לשון נאמרה לא היה לן לומר אף על הכתיבה שיהיה בלה"ק, דהא על תפילין ומזוזות שצריכין לכתוב דוקא בלה"ק הוצרך לקרא דוהיו למ"ד זה, כדאיתא במגילה דף ט', וא"כ בסוטה שליכא קרא מנלן שצריך לכתוב בלה"ק. ואולי כוונת רש"י בטעם הראשון דוקא למ"ד כה"ת בלה"ק נאמרה וטעם שני שהביא מהספרי הוא למ"ד בכל לשון נאמרה. אבל נראה דגם בכתיבת פרשת סוטה איכא קרא דיכתבו בלה"ק דהא כתיב וכתב האלות האלה שילפינן מיניה בסוטה דף י"ז דכתבה למפרע פסולה דכתיב האלה כי דכתיבא, ומהאי קרא יש למילף נמי דיהיה בלה"ק. ומה שבק"ש לא דרשי מהאלה שיהיה בלה"ק הוא משום דאין בזה כדאי להוציא מדרשא דשמע בכל לשון שאתה שומע, אבל בכתיבה דסוטה דליכא קרא גם לכל לשון יש למילף מהאלה גם שיהיה בלה"ק. ולהרמב"ם א"צ לזה דהרמב"ם הא פסק כרשב"ג בפ"א מתפילין הי"ט דאין כותבין ספרים אלא אשורית שהוא גם בלה"ק אך התירו ביונית שהיה בזמנם שעתה אינו בעולם עיי"ש, וגם פסק בפכ"ג משבת הכ"ו שכתובים בכל לשון או בכתב אחר לא ניתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, וא"כ סובר דרק בלה"ק ניתנה ולכן כשליכא קרא להכשיר בכל לשון הוא פסול וצריך לה"ק ואשורית דוקא.

ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה