אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן לא
בענין אם רשאין להתפלל במקום שקבוע לפריצות והוללות ערב סוכות תשי"ב.
מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהר"ר מנחם צבי אייכענשטיין שליט"א הגאב"ד סט' לואיס ומחבר ספר הנכבד פרי יהושע שלום וברכה כל הימים.
הנה בדבר לשכור מקום שעושין בו כל התועבות להתפלל שם בימים הנוראים יפה הורה כתר"ה לאיסור. וראיה גדולה מהא דמצוה להתפלל יותר בבית המדרש היכא דגרסי, ולתוס' ברכות דף ל' אף להתפלל ביחידות עדיף, ואף באין תורתו אומנתו כמפורש בתר"י [ברכות] דף ח'. ולשון הרמ"א [או"ח] בסי' צ' סעי' י"ח אינו מדוייק לכאורה שכתב וי"א דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי דמשמע דלהי"א רק במי שתורתו אומנתו עדיף אף בלא עשרה והא זה אינו דהי"א הוא שיטת התוס' שלדידהו הוא אף למי שאין תורתו אומנתו דהא לא הוזכר בגמ' שהוא דוקא בתורתו אומנתו, וגם אם הוא דוקא בתורתו אומנתו לא היה צריך לזה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד [ברכות] בדף ח' אלא דהוא מטעם דגם התפלה עצמה היו מבטלין כ"ש שאין לו לבטלו מפני ההליכה כדכתב הר' יונה, אלא ודאי שאף לאין תורתו אומנתו סברי דבמקום שגרסי עדיף אף שלא בעשרה וכדאיתא כן שם בתר"י אלא דאף לשיטת הרמב"ם שהוא דעת המחבר שדוקא בעשרה עדיף חידש הר' יונה שיודה בתורתו אומנתו עיי"ש בתר"י. ועיין בהגר"א בס"ק כ"ז שעמד בזה.
וצריך לומר בכוונת הרמ"א שמש"כ ודוקא מי שתורתו אומנתו הוא דברי עצמו ולא שיטת הי"א, דקאי על מה שהמחבר כתב סתם והוא שיתפלל בעשרה ולא חלק שמי שתורתו אומנתו יתפלל אף ביחיד היכא דגריס שמשמע שפליג אף בזה ומצריכו לילך לבית הכנסת להתפלל מטעם שאין לנו דין תורתו אומנתו כדא"ר יוחנן בשבת דף י"א ואיפסק כן בש"ע [או"ח] סי' ק"ו סעי' ג' וע"ז פליג הרמ"א וסובר שלענין זה שי"א שגם לכל אדם עדיף להתפלל אף בלא עשרה יש להורות כן אף בזמננו לכה"פ למי שתורתו אומנתו.
וגם אפשר שאין כוונת הרמ"א בויש אומרים לשיטת התוס' אלא לשיטת הר' יונה אליבא דהרמב"ם ויפרש שגם ר' יונה איירי בתורתו אומנתו שבזמננו, דבתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו פשיטא דהא מבטלין גם התפלה לגמרי אלא שמחדש דאף אלו שבזמננו נמי אף שאין לו דין תורתו אומנתו לבטל התפלה מ"מ יש לו דין תורתו אומנתו שלא יצטרך לילך לביהכ"נ להתפלל בעשרה. והכ"ש שכתב הר' יונה יפרש שלענין שלא ללכת להתפלל בעשרה אף לאלו שבזה"ז הוא כ"ש ממה שביטלו רשב"י וחבריו התפלה עצמה ואף שהוא דוחק אולי מפרש כן מפני ההכרח דאל"כ פשיטא ומה מחדש רבנו יונה.
עכ"פ חזינן דמה שעושין בהמקום מועיל למצות התפלה שכיון שהוא מקום דגרסי בו הוא עדיף להתפלל בו לכו"ע, להרמב"ם רק לגבי מעלת רוב עם ולתוס' אף לגבי חיוב בעשרה. וא"כ מכלל הן אתה שומע לאו שבמקום שנעשים בו דברים מתועבים אינו מקום הרצוי לתפלה כלל כיון שהוא מקום שנאוי להקב"ה והמקום לתפלה הא עדיף במקום שאהוב לו ביותר שהוא במקום דגרסי דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה ביותר, וגם הוא טוב בביהכ"נ שג"כ אהוב לו, ולכל הפחות בסתם בתי ישראל ומקומות בעלמא שאינם שנואים לו ותהיה השכינה עמהם ע"י התפלה גופה, עיין בברכות דף ו', אבל במקום עשיית תועבות ששנאוי לו אינו מקום רצוי לתפלה כלל ואף ע"י עשרה מתפללין לא תהיה שכינה עמהם. ולכן כיון שכל מעלת תפלה בצבור שהוא בעשרה איתא [ברכות] בדף ח' משום שהוא עת רצון ונשמעת התפלה שם ביותר כגירסת הרי"ף והרא"ש וכן הוא בטור [עיין במעדני יו"ט] וברמב"ם רפ"ח מתפלה, א"כ במקום עשיית תועבות שאינו רצוי אף שתהיה התפלה בעשרה אין שם מעלת תפלת בצבור כלל, וממילא עדיף להתפלל ביחיד אף בביתו שאף שאינו מקום המקודש מ"מ אינו מקום שנאוי וע"י תפלתו תתקדש לאותה שעה שתהיה השכינה שם ותשמע תפלתו, מלהתפלל במקום המתועב ושנאוי אף בעשרה שלא הוי רצון כלל.
ומסתבר לע"ד שאף להרמב"ם שלמעלת מקום דגרסי סובר שלא מדחה חיוב תפלה בעשרה יודה בכאן שעדיף להתפלל ביחידות אף בביתו ולא להתפלל במקום השנאוי אף בעשרה, דרק התם שמעלת עשרה יש גם במקום האחר ואף שלא בביהכ"נ סובר שעת רצון בעשרה שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים עדיף ממעלת מקום דגרסי שאף שהמקום רצוי ביותר מ"מ לא הובטח שתתקבל תפלתו כיון שהוא יחיד. והתוס' סברי דמעלת עת רצון דעשרה הוא משום ששכינה עמהם ביותר שעוד קדמה ואתיא כדאיתא [ברכות] בדף ו', לכן במקום דגרסי שאין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה הויא השכינה שם עוד ביותר ממקום האחר אף בעשרה ועדיף להתפלל שם אף ביחידות.
ויש מקום לומר שתליא זה בטעמי האמוראים [ברכות] בדף ח' דלר' יוחנן משום רשב"י וכן לר' יוסי בר"ח שהוא מקרא דעת רצון שידעינן מזה רק שבצבור הוא עת רצון ולא הוזכר טעם, מסתבר שהוא מהמעלה שמצינו [ברכות] בדף ו' שדריש רבין ב"ר אדא א"ר יצחק מקרא דנצב בעדת שעשרה שמתפללין שכינה עמהם, ולר' אחא בר"ח שהוא יליף מקרא דכביר ולא ימאס ומקרא דפדה בשלום כי ברבים, הוא מצד שתפלת הרבים מובטח להשמע ולהתקבל כמפורש בברייתא דתניא כוותיה ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, ולמה שבארתי יהיה בינייהו חלוק לדינא, דלר' יוחנן משום רשב"י ור' יוסי בר"ח עדיף מקום דגרסי מבעשרה במקום אחר כשיטת התוס' ולר' אחא בר"ח ור' נתן בברייתא עדיף בעשרה אף במקום אחר מבמקום דגרסי ביחידי כשיטת הרמב"ם. ועיין ברמב"ם רפ"ח מתפלה שהזכיר במעלת הצבור רק הא דר' נתן ור' אחא בר"ח שכתב תפלת צבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאין אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים ולא כתב הא דר' יוחנן משום רשב"י ור' יוסי בר"ח משום דסובר דפליגי ונוגע זה לדינא, ופסק כר' אחא בר"ח משום שאמר בגמ' לשון תניא נמי הכי מברייתא דר' נתן שלשון זה משמע שהוא הכרעת הגמ' לפסוק כן אף שגם טעם דעת רצון נאמר בשם תנא רשב"י. והתוס' פסקו כטעם דעת רצון משום ר' יוחנן ור' יוסי בר"ח עדיפי דהוו רבים נגד ר' אחא בר"ח, ונגד ר' נתן שהוא תנא הא איכא רשב"י. ולשון תניא נמי הכי לא משמע להו שהוא ענין הכרעה לפסוק הדין.
עכ"פ גם להרמב"ם שהוא מטעם שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים כר' אחא בר"ח ור' נתן הוא דוקא כשיש בהו המעלה גם לענין שתהיה השכינה עמהם כבדף ו' [ברכות], דכשאין השכינה עמהם אין שייך כלל שתהא תפלתם נשמעת ומקובלת, וגם משמע מדף ו' שרק מצד שהשכינה עמהם נשמעת התפלה שאמר אבא בנימין אין תפלה של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ וסמיך לזה הא דרבין ב"ר אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בביהכ"נ ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, משמע שהוא הטעם על שנשמעת בביהכ"נ משום שהשכינה שם כיון שמצוי שם להיות עשרה דקדמה ואתיא כדפי' כן בהגהות הגרא"מ הורוויץ עיי"ש, וא"כ גם בעשרה שנשמעת הוא רק כששכינה עמהם. וכ"ש לגירסת ר"ת בתוס' ע"ז דף ד' ד"ה כיון אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור שקאי מה דסמיך ששכינה עמהם לטעם על שנשמעת וזה הוא לכו"ע וחידש בכאן שמצד מה ששכינה שם לבד לא היה מובטח אלא בצירוף גם מחמת שאין מואס בתפלתן של רבים. ולכן במקום המתועב ושנאוי שאין השכינה עמהם אינו כלום מה שיתפללו שם בעשרה שלא יקובל ולא ישמע תפלתם וא"כ ליכא המעלה דבעשרה לכן עדיף להתפלל ביחידי אף בכל מקום אף שאינו מקודש אבל גם אינו שנאוי ולא להתפלל שם אף בעשרה אף להרמב"ם. ולתוס' הוא פשוט זה שהרי אף במקום מקודש כהיכא דגרסי עדיף מבעשרה מביהכ"נ אף שג"כ הוא מקום מקודש וכ"ש שעדיף ביחידי אף בביתו מלהתפלל במקום מתועב ושנאוי אף בעשרה.
והנה לכאורה היה מקום לפרש דמחלוקת הרמב"ם ותוס' היא אם תפלה בצבור הוא חיוב לכן בשביל עדיפות מעלה דהיכא דגרסי לא נדחה חיוב דתפלה בצבור, והתוס' סברי דגם תפלה בצבור הוא רק מעלה ולא חיוב לכן נדחית מפני מעלת היכא דגרסי. אבל ברמב"ם הוא מפורש שהוא רק משום שתפלתו בצבור נשמעת לפיכך לא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור וא"כ אין שייך זה אלא ביש להצבור המעלה דנשמעת ולא בדאין להם כהא דמתפללין במקום מתועב ושנאוי כדבארתי.
והנה מלשון הרמ"א שכתב וי"א דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בביהמ"ד הקבוע לו, ולא כתב בביהמ"ד סתם כלשון המחבר משמע שמודה להמחבר בביהמ"ד שקבוע ללמוד אבל הוא אינו לומד בו שצריך לילך להתפלל בעשרה, ורק כשהוא בעצמו לומד שם פליג שעדיף אף בלא עשרה. ואם נפרש שכוונתו לשיטת התוס' כדמשמע כן מהגר"א נמצא שאין זה מצד קדושת המקום ביותר דלענין קדושת המקום לא שייך לחלק בין שלומד שם בעצמו או לא כיון דעכ"פ הוא מקום קבוע ללמוד תורה, אלא דמצד קדושת המקום לא היה עדיף לדחות תפלה בצבור כדסובר המחבר ורק כשלומד בעצמו שם שנזכר זכות למודו שם הוא עדיף ממעלת תפלה בצבור. וא"כ יש קצת לדחות הראיה מכאן שהוכחתי שעדיף להתפלל ביחידי אף בביתו מלהתפלל בעשרה במקום המתועב ושנאוי שאפשר שכיון שהמתפללים אינם מאלו שעשו שם התועבות עדיף להו להתפלל בעשרה אף שם מלהתפלל ביחידות בביתם. אבל לא מסתבר כלל לפרש כן ברמ"א דהא בשיטת התוס' לא הוזכר שיהיה הביהמ"ד קבוע דוקא גם לו. ועיין בלשון הר' יונה שכתב בשיטתם פירשו רבני צרפת ז"ל שאפילו בלא עשרה היו עושין כן מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בביהכ"נ בציבור, א"כ הוא כמפורש שאינו מצד שלומד שם בעצמו אלא מצד קביעות התורה שם אף לאחרים. ולכן פשוט שהוא מצד קדושת המקום ונשארה הראיה בתוקפה. וכוונת הרמ"א צריך לפרש כפי' שני שכתבתי שהיש אומרים הוא שיטת הר' יונה אליבא דהרמב"ם שהוא מצד תורתו אומנתו שלא יבטל למודו וא"כ הוא שייך רק כשהוא במקום שלומד בעצמו שלא יצטרך לילך משם לביהכ"נ אבל כשאינו לומד בעצמו שם וצריך בהכרח לילך ולהתפלל יש לו לילך לביהכ"נ להתפלל בעשרה דהא לא יתבטל מחמת זה יותר.
ועיין בבאה"ט [או"ח] סי' קנ"א סק"א בשם הרא"מ דאפי' נעשה בביהכ"נ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם נערה שמותר להתפלל שם וכל קדושת ביהכ"נ עליו, ומזה ראיה גדולה למה שבארתי שבמקום מתועב ושנאוי כהא שנעשה לתועבות אסור להתפלל לכן היה שייך לידון אם יאסר ביהכ"נ הקבוע לתפלה שכבר נתקדש במה שאחד עבר שם עבירה וע"ז פסק דלא נתבטלה קדושתו ומותר להתפלל שם. והוא מטעמים הרבה חדא דאינו שלו ואין יכול לאסור דבר שאינו שלו, ועוד אף אם היה שלו לא היה נאסר בעבירה באקראי שלא הוקבע המקום לזה, ועוד כיון שכבר נתקדש אין אף ביד הבעלים כח לסלק הקדושה בשום דבר דהוי כאינו שלו לענין זה, ועוד עדיין הוא נשאר קבוע לתפלה ולקדושת ביהכ"נ ובאופן זה לא נאסר אף בהועמד שם צורת ע"ז להמג"א [או"ח] סימן קנ"ד ס"ק י"ז מטעם דהיא באה בגבולה עיי"ש. אבל עכ"פ חזינן מזה דבמקום הקבוע לתועבות אסור להתפלל שם. וא"כ יש להתפלל אף ביחידי ובביתו ולא להתפלל שם אף בעשרה כדכתבתי לעיל, וכ"ש כשיש ביהכ"נ בעיר שיכולין להתפלל בעשרה במקום קדוש וגם ברוב עם שאסור להתפלל שם.
וכיון שנתבאר שהיה אסור לחברה צעירי ישראל להתפלל במקום המתועב ששכרו נמצא ממילא שגם טענת ביהמ"ד הגדול לעכבם בשביל גרמת הפסד ממון היא טענה דהריב"ש לא אמר אלא כשיש מצוה דבונין ביהכ"נ שיהיה בקדושת ביהכ"נ קבוע לתפלה, ובזה סובר שאין יכולין לעכב אף שמכיל את כולם שיהיה רוב עם משום דעכ"פ יש מצוה בבנין עוד ביהכ"נ, והטעם אולי משום דאפשר שיתוספו עוד אנשים שיבואו להתפלל על ידי שיהיה עוד ביהכ"נ, וגם אולי שייך גם בזה טעם קנאת סופרים. וגם אולי משום דכיון דרוצים בביהכ"נ אחר הוא ברוב הפעמים ע"י קטטה וכדומה שאם יעכבום אפשר לבוא לידי קטטה ומחלוקת ביותר שבזה יותר טוב ליפרד כדאיתא ברדב"ז הובא בפ"ת חו"מ סי' קס"ב סק"ו, או דסובר דבכל אופן הוא דבר מצוה לבנות עוד ביהכ"נ שמוסיפין קדושה בזה שיתפללו בשני מקומות ועדיף מבמקום אחד ומעלת רוב עם הוא רק להיחיד שטוב לפניו להתפלל בביהכ"נ שיש בו רוב עם מבביהכ"נ שיש בו רק עשרה אבל לציבור שרוצים להתפלל בעצמן בביהכ"נ קטן אפשר סובר שאין לפניהם עדיפות לילך לביהכ"נ הגדול בשביל רוב עם דנגד זה הא יתפללו ויאמרו קדושה בשני מקומות והמג"א [או"ח] בס"ס קנ"ד בשם הרא"מ סובר דגם לציבור איכא מעלת רוב עם. אבל כשרוצים ליפרד ולהתפלל במקום מתועב ושנאוי שליכא מצוה מודה גם הריב"ש שיכולין לעכב גם מצד טענה שא"צ בכלל להפרד וגם מצד טענת גרמת הפסד ממון. אבל ודאי הוא רק לענין לעכבם שלא יתפללו שם שיכולין אף אם אין כוונתם בשביל האיסור להתפלל שם אלא בשביל הפסד הממון, אבל אחר שכבר התפללו שם ליכא תביעת ממון דגרמא בעלמא הוא. ולכן לא דק כתר"ה במה שכתב שטענתם זו אינה כלום מצד סברת הריב"ש דבנדון זה שליכא מצוה היא טענה גדולה.
והנה כל זה הוא בעובדא שכתב כתר"ה שהמקום היה קבוע למעשה תועבות ועדין הוא קבוע לזה ורק ששכרו לימים אלו להתפלל שזה אסור כדלעיל, אבל לקנות מקום כזה ולקבעו מהיום והלאה לבית הכנסת מסתבר שמותר. והתוס' במגילה דף ו' שכתבו שקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה, אף שכוונת הגמ' הוא שיקבעו המקומות ללמוד תורה ברבים, הוא רק מחמת שמפרשים שהם בתי ע"ז שזה סברי שאסור למצוה אף אחר הבטול משום דמאיסי למצוה דלא כהרא"מ שהביא המג"א [או"ח] בסי' קנ"ד ס"ק י"ז שמתיר ועיין בדגמ"ר שכתב שמהתוס' משמע שאסור אבל בבתים לשאר עבירות ותועבות שאין שייך בהם איסור הנאה לא נאסרו אף למצוה. אך הוא רק כשקנו אותו וקבעוהו לביהכ"נ אבל כל זמן שלא נקבע לביהכ"נ ועדיין שם המתועב עליו שבזה מסתבר שאין להתיר להתפלל שם דהא אפשר שגם הקונה יעשהו לדברים המתועבים אף שאין האיסור בזה ברור. אבל בעובדא שכתב כתר"ה שעדיין המקום קבוע לדברים המתועבים רק ששכרו להתפלל שם אסור בברור כדפסק כתר"ה וכדהוכחתי לעיל.
ידידו מוקירו ומברכו בחג שמח, משה פיינשטיין.