אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן כח
בענין אם סגי ברובן שלא התפללו להחשב במעלת תפלה בצבור בצרוף אלו שכבר התפללו כ"ח אלול תשי"ב. מע"כ ידידי הרב המופלג מוהר"ר מרדכי שפיעלמאן שליט"א.
הנה בדבר מעלת תפלה בצבור ששמע שאמרתי שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי ברוב המנין הוא האמת וכן מפורש גם בח"א כלל י"ט שכתב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד עיי"ש, והביאו במ"ב סי' צ' ס"ק כ"ח. ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה. והטעם פשוט דלא שייך ענין רובו ככולו על שעורים דבכל שעורים אף משהו מעכב, ולכן גם בשעור דמספר אין שייך רובו ככולו וכדחזינן גם בכאן גופיה בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא דתוך תוך ועדה עדה במגילה דף כ"ג אף לענין אמירת דבר שבקדושה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום דהוא ככל השעורים דמצינו במדות וכן הוא בשעורי מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר. ורק כשיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות צבור והנידון הוא רק כמה צריכין להיות מחוייבין באמירת הדבר שבקדושה כדי שיוכלו לומר דאם כבר נפטרו אין יכולים אף שיש כאן צבור, בזה שייך דין רובו ככולו שכיון שהרוב מחוייבין נידון כמו שכולן חייבין ויכולין לומר.
וכדמשמע זה בלשון הרמב"ן שהביא הר"ן במגילה דף ה' שכתב דכל אותם דקא חשיב התם במתני' דאין פורסין בדף כ"ג חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בעשרה או רובם מחוייבין בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו עיי"ש, משמע דאין יכולין לומר אלא כששייך חיוב על הצבור וחשיבות חיוב שייך על הצבור אף רק בחיוב רובן, ואף שאין לומר שאף שאלו שכבר יצאו מתחייבים ממש בשביל היותם לרגע יחד עם החייבים מ"מ שייך שם חשיבות חיוב עלייהו להתירם לומר שזה סגי מצד אסמכתא דהקרא דבפרוע פרעות במס' סופרים שהביאו התוס' בדף כ"ג שם [מגילה]. וגם אפשר שבעת שהם יחד מתחייבין ממש כדין הרוב שביניהם ורק כשיפרשו משם יסתלק החיוב מהם כיון שלא נתחייבו אלא מצד החייבים שהיו ביניהן ועתה הא אינם עמהם וחזרו לדינם שמתחלה שהיו פטורין.
ויש חלוק לדינא בין הטעמים דאם לא מתחייבים ממש רק שסגי בחשיבות שם חיוב להתיר לומר דבר שבקדושה מצד הקרא, אף כשיהיו שם הרבה יותר מעשרה ורק ששה חייבין שהם המעוט מהנמצאים שם נמי יכולין לומר, אבל לטעם ב' שהוא מחמת שמתחייבים ממש המעוט כהרוב בעת הצרוף, אם יש שם הרבה שהששה הם מעוט אין שייך שיתחייבו הרוב בשביל המעוט ולא יוכלו לומר אא"כ יתרצו ארבעה מהפטורים להתחבר להששה להיות במנין העשרה ולהפרד משאר בנ"א הנמצאים שם. אך למעשה אינו נוגע זה לענין פריסת שמע שנוהגין כתלמידי רש"י בשמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים לפרוס על שמע משום דא"צ כלל שיהיה חיוב הצבור לומר קדיש וברכו דרשאי אף אחד לומר דבר שבקדושה אם אך יש שם עשרה וכדכתב הרא"ש במגילה שם, וסברא גדולה היא, דלמה לא יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש השם בעשרה עיי"ש ואיפסק כן [או"ח] בסי' ס"ט. אבל נוגע זה לענין קריאת התורה דבזה לכו"ע הוא חובת הצבור והיה מקום לומר דיצטרכו שכל העשרה יהיו חייבין אך מ"מ סגי ברובן חייבין מטעם הר"ן בשם הרמב"ן שנקט זה גם על קריאת התורה שכתב זה על כל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בעשרה או רובם מחוייבים בדבר, ולכן אם נימא שבקה"ת כו"ע מודו לרמב"ן שסגי ברובן חייבין יהיה זה מטעם הרמב"ן ויהיה ספק ב' הטעמים שכתבתי ויהיה נכון להחמיר כשיש רבים פטורין יותר מהששה והשבעה החייבין שיפרישו מהם רק שלשה וארבעה להתחבר להם בשביל טעם הב'.
אבל בעצם יש להסתפק טובא למה שאיפסק כתלמידי רש"י בשמו שלפרוס על שמע יכולין גם בשביל אחד א"כ אפשר לא סבירא לן כלל סברת הר"ן בשם הרמב"ן דהיכא שהוא חובת צבור יסגי כשרק רובן חייבין מאחר דלא מצינו זה, דבמס' סופרים שמשם הוא מקור דין זה אפשר לא קאי לדידהו הא דרבותינו שבמערב אומרים בשבעה וי"א בששה רק על פריסת שמע כהא דמה שאיתא שם אח"ז ובמקום שיש ט' או י' ששמעו עומד אחד ויאמר ברכו או קדיש שהוא המ"ד שסובר כתלמידי רש"י בשמו שפליג על רבותינו שבמערב והי"א כדאיתא ברא"ש ועיין בב"י ובב"ח שודאי הוא רק על פריסת שמע, א"כ גם הא דרבותינו שבמערב והי"א הוא רק על פריסת שמע ויהיה מחלקותם רק מצד האסמכתא דקרא לחומרא כמו שיש שיטה בתוס' גם בחמשה ושלשה מצד קרא זה לחומרא שבאחד לא יוכלו משום שמדין לחייב הצבור כסברת הר"ן בשם הרמב"ן ודאי אין שייך בחמשה ושלשה, אלא שצריך לומר דשיטות אלו סברי מדינא כתלמידי רש"י בשמו שאין שייך זה לחובות הצבור אלא שמ"מ אין יכולין בפחות מה' או מג' מצד הקרא דהוא לחומרא, וא"כ אפשר שגם הא דאמרי רבותינו שבמערב והי"א בז' ובו' נמי אינו משום שהוא חובת צבור דאפשר חובת צבור הוא דוקא בכולן ורק שפריסת שמע אינו דין צבור אך שמ"מ סברי מצד הקרא דדוקא בז' או בו'. ואף אם נפרש שרבותינו שבמערב והי"א סברי שהוא חובת צבור ומ"מ סגי ברוב חייבין אפשר שמ"ד אח"כ שסגי באחד ופליג עלייהו פליג אעיקר סברתם דסגי בחובת צבור ברובן חייבין אלא מצריך כולן ומה שיכולין לומר ז' או בו' מהקרא הוא רק משום שאין זה חובת צבור וממילא אף אחד יכול לומר והקרא חידש רק שאין בזה דין חובת צבור. וא"כ בקה"ת שודאי הוא חובת צבור אפשר לדידהו שאיפסק כותייהו, שצריך דוקא עשרה כולן מחוייבין. אך אפשר שקאי הא דרבותינו שבמערב והי"א על כל האמור שם אף על אין מפטירין בנביא דבשבעה וששה מפטירין וע"ז לא פליג תנא בתרא אלא על פריסת שמע וא"כ שמעינן שגם בקה"ת נמי יכולין לקרא ברובן חייבין והוא מטעם הר"ן בשם הרמב"ן כדבארתי בב' הטעמים דלעיל. ומכיון שלא מצינו מי שפליג בפירוש על הרמב"ן אולי יש לסמוך ע"ז למעשה כשא"א להשיג עשרה מחוייבין אבל בשביל ספק טעם ב' כשיש הרבה אנשים שאינם מחוייבין צריך להפריש מהם רק מה שצריכין להשלים שיהיו המעוט מהחייבין כדלעיל.
וניחא לפ"ז מה שהח"א נסתפק בכלל ל"א סעי' י"א בקה"ת אם דוקא כשכולן חייבין בקריאה עיי"ש וכתב בבאור הלכה סי' קמ"ג שהראה לו גדול אחד שמפורש בר"ן ריש פרק קמא דמגילה דברובן שלא קראו סגי והוא הר"ן בשם הרמב"ן שהבאתי לעיל. אבל למה שבארתי אף שראה דברי הר"ן בשם הרמב"ן נמי שפיר מסתפק למה דפסקינן כתלמידי רש"י בשמו שלפרוס על שמע הוא אפילו בשביל יחיד דלכן לא דמי לפריסת שמע דאינו חובת צבור לדידהו וקה"ת הוא חובת צבור שזהו חלוקו והספק הוא מטעם דבארתי.
וא"כ בתפלה שרשאי ומחוייב להתפלל גם ביחידי ואינו דין חובת צבור רק שיש מעלה וחשיבות להתפלל בצבור שהוא כשיתפללו צבור שהם עשרה אין שייך כלל לומר שיסגי ברובן מתפללין כמו שלא סגי שיהיו פחות מעשרה לאמירת דבר שבקדושה וכמו בכל שעורי מספר שלא אמרינן רובו ככולו. ואף שלאמירת דבר שבקדושה יש שיטת מקצת רבותינו הצרפתים שהביא הר"ן במגילה דף כ"ג שמפרשי לרבותינו שבמערב והי"א שסגי בשבעה וששה בלא צרוף ופליגי על מתני' ג"כ לא מצינו שפליגי בחשיבות צבור דהוא רק התם מצד הקרא דבפרוע פרעות ולא מדין רובו ככולו וגם בזה מודו שאין הלכה כמותם אלא כגמ' דידן בסתם מתני' וגם רוב המפרשים לא מפרשי כמותם וליכא שום מ"ד שיסבור דסגי בפחות מעשרה אלא ע"י צרוף וכדלעיל.
ועיין בד"מ [או"ח] סי' ס"ט בשם מהר"י מינץ דאם התפללו כבר בביהכ"נ ובאו אח"כ עשרה שלא התפללו יכולין לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן כראשונים אף שהראשונים עדיין בביהכ"נ ודייק הד"מ דמשמע מדבריו דבעינן דוקא שיהיו כל העשרה שלא התפללו דמה שא"צ עשרה הוא רק בפריסת שמע והוא פליג ע"ז משום דג"ז הוא מדין דבר שבקדושה ואין לחלק ביניהם, וכוונתו שאפילו בשביל אחד מתפללין כל התפלה כדאיתא במג"א [או"ח] סק"ד למה שנוהגין כתלמידי רש"י בשמו, עכ"פ חזינן שאיכא שיטת מהר"י מינץ שבתפלה ליכא דין זה משום דסובר דתפלה בקול רם לא נתקן כשהוא רק בשביל קדושה ומודים שהיה לנו לומר שהוא גם דין יחיד כמו שאמרו בקדיש וברכו שלכן יש לאומרו גם בשביל יחיד כמו בפריסת שמע אלא שנתקן בשביל עצם התפלה שהש"ץ צריך לחזור התפלה להוציא את שאינו בקי ועשו זה לתקנה קבועה, אף שכל הקהל בקיאים ואף שכבר התפללו כדאיתא בב"י [או"ח] סי' קכ"ד בשם הרד"א מתשובת הרמב"ם, וזהו רק חובת צבור שרק לצבור היתה התקנה, וגם יש שסוברים שבתפלה אינו מוציא אפילו את האינו בקי כ"א בצבור כדאיתא בב"י שם בריש הסימן בשם הרי"צ גיאת ור' שרירא גאון והביאם הטור [או"ח] בסי' תקצ"ד, ומשמע שפוסק כן, וכן אולי סובר גם מהר"י מינץ, ואף אם סובר כהר"ן סוף ר"ה שהביא שם הב"י שסובר דמוציא את האינו בקי אפילו ביחיד מ"מ התקנה כשלא ידוע לנו שיש אינו בקי הא הוא ודאי רק בצבור, ומכיון שהוא חובת צבור סובר דבעי שיהיו כולן מחוייבין דלא כר"ן בשם הרמב"ן. אך ע"ז פליגי הד"מ והמג"א שיש גם לתפלה בקול רם חיוב לכל יחיד לשמוע מצד הקדושה וממילא גם זה הוא דבר שבקדושה שיכולין לומר אפילו בשביל אחד. [ואם היה חובת צבור אין ראיה איך היה סובר הד"מ אם היה מודה למהר"י מינץ שהיה מצריך דוקא כולן או דגם אז היה פליג משום דהיה סובר כהר"ן בשם הרמב"ן דאף בחובת צבור סגי ברובן וזה שהוצרך לומר דהכל הוא דבר שבקדושה הוא כדי להתיר להתפלל גם בשביל יחיד וכן יותר מסתבר]. עכ"פ שיטת מהר"י מינץ מתורץ שפיר, וא"כ אף החולקין עליו הוא רק בשביל הקדושה מטעמים דלעיל אבל לענין מעלת תפלה בצבור שליכא הטעמים, כו"ע יודו שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין כדלעיל.
ומה שחילק המג"א בסק"ד דבדאיכא ששה שלא התפללו מתפלל הש"ץ בלחש ובליכא ששה יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדושה, אין כוונתו דבדאיכא ששה יצטרך בלחש משום דין תפלה בצבור בלחש, דזה ליכא כלל כיון שאין שם י' מתפללין וגם בלא זה הא לא בשביל זה צריך הש"ץ להתפלל בלחש דמה שמתפלל בקול רם הוא נמי במעלת תפלה בצבור כיון שהוא מתקנות התפלה בצבור והוי אף שמתפלל לבדו כמתפללין כולם ורק כדי להסדיר תפלתו צריך להתפלל בלחש כדאיתא בסוף ר"ה וכן איתא במג"א [או"ח] סי' קכ"ד סק"ג אף לדינא. ואף שלעיל מזה כתב המג"א טעם אחר דכתב בשצריך לעבור לפני התבה לאלתר ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפלתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן משמע שבלא שעת הדחק תיקנו בשביל זה שיתפלל גם בלחש, אבל משמע שדחה זה מהא דסוף ר"ה אף שאמר זה בשם ר"ג דאם יש גם טעם בשביל קטני אמנה לא היו מקשים לר"ג כלום דמ"ש ר"ג מלדידהו לענין תפלת הש"ץ בלחש, וגם תמוה עיקר טעם זה הא כיון שמוכרח להתפלל בקול רם אף אם הוא רק בשביל קדושה אין שייך להחשיב קטני אמנה, עכ"פ בשביל שיהיה לו מעלת תפלה בצבור לא היה צריך להתפלל בלחש וא"כ א"א לפרש שזהו טעם חלוק המג"א, אלא טעם חלוקו דכשיש ששה יש חובת צבור בצרוף עד עשרה לחזרת הש"ץ מתקנה הקבועה לצבור בשביל אין בקיאים ולכן חייבוהו לסדר ג"כ, אבל בליכא ששה שליכא דין חזרת הש"ץ רק שבשביל קדושה של יחידים רשאי להתפלל בקול רם לא מסתבר שיחייבוהו לסדר עוד מתחלה, כיון דאין זה לחובת רבים אלא בשביל יחידים.
והנה ברמב"ם לא מצינו מבואר מעלת תפלה בצבור להתפלל יחד בלחש בעשרה, ולכאורה משמע שסובר שעיקר מעלת תפלה בצבור הוא רק חזרת הש"ץ שכן איתא בדבריו בפ"ח מתפלה אחר שכתב מעלת תפלת הצבור שנשמעת תמיד ולא יתפלל יחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הצבור, והדין שהחכמים לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הצבור, כתב בה"ד וכיצד היא תפלת הצבור יחיד אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ולא הזכיר כאן כלל הא דצריכים להתפלל ביחד בלחש אלא בפ"ט ה"ב הזכיר מה שמתפללין הכל בלחש שלא משמע שזה העיקר אלא שכן הוא הסדר מאחר שכל הצבור שם. אבל א"א לומר כן דהא בתשובת הרמב"ם שהביא הב"י [או"ח] סי' קכ"ד מהרד"א שהבאתי מפורש שחזרת הש"ץ נתקנה עיקרה כדי להוציא את שאינו בקי, אך בשביל זה תקנו שתהיה קבועה לעולם אף כשכולם בקיאים כמו שתיקנו הקידוש בביהכ"נ שעיקרה נתקנה בשביל אורחים ונתחייבו אף כשאין אורחים וכן בברכת מעין שבע עיי"ש, וא"כ א"א לומר שמה שתקנו רק להוציא את שאינו בקי והבקי אינו יוצא בזה כדפסק בפ"ח ה"ט דלא כר"ג תהיה מעלת תפלה בצבור שנשמעת ביותר, ולכן מוכרחין לומר שהם ב' ענינים שמש"כ מתחלה שנשמעת תמיד ולא יתפלל יחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הצבור הוא בשביל התפלה בלחש שמתפללין ביחד עשרה בנ"א ורק בשביל זה עדיפא תפלת הצבור עוד יותר מהמעלה להתפלל במקום שלומדים לשיטתו שם, ואח"כ כתב עוד דבר שניתוסף בתפלת הצבור שיחיד מתפלל בקול רם והכל שומעין שנתקן זה בשביל האינם בקיאין ושדין זה איכא גם ברוב מחוייבין מהעשרה שסובר כשיטת הר"ן בשם הרמב"ן שחובת צבור הוא גם רק ברוב חייבין וחייבו גם את הבקיאין לעמוד ולשמוע כדכתב אח"כ בפ"ט ה"ג. ואף שלשונו דחוק מוכרחין לפרש כן שלא יסתור דברי תשובתו וא"כ לא הוזכר גם ברמב"ם הדין דסגי ברוב מחוייבין אלא בדין חזרת הש"ץ ולא בדין תפלה בלחש שבזה מסתבר שצריך שיתפללו כולן כדלעיל.
ידידו בלו"נ מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין.