אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן כז

סימן כו

בענין עמוד דמי רגלים ובחולה שהמי רגלים יוצאים דרך קנה של ראבער [גומי] ז' שבט תשי"ח. מע"כ ידידי הרב מוהר"ר אריה ליב היימאן שליט"א.

בדבר קושיתו על הרשב"א ברכות דף כ"ב שכתב דמי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, הא קרא זה קאי על ערוה ואין שייך זה למי רגלים. הנכון לע"ד דהוקשה לרשב"א אם איסור התורה נגד העמוד הוא משום דעמוד דמי רגלים מאוס כצואה ומדין צואה הוא איזה טעם יש להתיר כשנפול לארעא בלא כסוי, דאף אם נימא דעל הקרקע אולי כיון שעומדין ליבלע נחשבו כבלועין או שנבטלו להקרקע אבל הא גם כשהם בכלי שאין עומדין ליבלע ואין שייך שיבטלו נמי אינו אסור מדאורייתא באם לא נאסר הכלי מדין עביט, ולכן פי' שמה שאסור כנגד העמוד הוא מצד שנחשב העמוד כהערוה מצד החבור להערוה.

והוצרך הרשב"א לטעם זה למה שהוכיח כאן שאינו צריך להרחיק בעומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו הד' אמות, שתניא בצואה לעיל מזה ואם היה איסור כנגד העמוד מדין צואה אך שלא נחשבו מדאורייתא כצואה כשנפלו לארעא היה לן להצריכו להרחיק ד' אמות גם מצד האיסור דרבנן שיש אף בנפלו לארעא, דכיון שעיקרו דמי רגלים מדין צואה הוא דאורייתא כשאסרו מדרבנן גם בנפול לארעא כעין דאורייתא תקון, ויש להרחיק כמו מצואה דאורייתא. ולכן כתב שאיסור כנגד העמוד דאורייתא אינו מדין צואה שמי רגלים לא החשיבה תורה כצואה כלל אלא שהוא מדין ערוה שאין שייך זה בנפול לארעא והוי מה שאסרו מדרבנן מדין צואה איסור דרבנן שאין עיקרו מדאורייתא לכן אין זה כעין דאורייתא והקלו בעומד בתפלה.

וזה נראה בטעם מחלקותם באם צריך להרחיק שהגהות מימוניות פ"ד מתפלה הי"ג סובר שכשחוזר להתפלל צריך להרחיק, וכן מביא הב"י [או"ח] סוף סי' צ' מרוקח שרש"י יצא מביהכ"נ באמצע תפלתו כשהשתין תינוק שם דהם סברי דכנגד העמוד שאסור מדאורייתא הוא מדין צואה, והוי אף האיסור דרבנן בנפלו לארעא חמיר שיש להצריך להרחיק כעין דאורייתא, והרשב"א שסובר שא"צ להרחיק הוא מטעם דסובר דבמ"ר ליכא מדאורייתא איסור צואה כלל אלא מדין ערוה, ולכן אף שרבנן אסרו מדין צואה אין זה כעין דאורייתא ולכן הקלו בעומד בתפלה.

ולפ"ז איכא חומרא להרשב"א ברואה דרך זכוכית של החלונות העמוד של מי רגלים דיהיה אסור כמו ערוה בעששית וחמור לענין זה מצואה שמותר, ולרש"י והגמיי' יהיה מותר דהוא כצואה שמותר בעששית.

ולהרשב"א צריך לפרש הא דמים שותתין על ברכיו דהוא באופן שנראה העמוד ואף שנראה רק לחלוחית המים מהעמוד דהוא ג"כ כהעמוד דמחובר לו אבל כשמכוסה העמוד והלחלוחית בהבגדים לא יצטרך לפסוק. ואולי מדוייק לפ"ז מה שנקט על ברכיו ולא סתם מים שותתין שהוא לכל מקום שהוא, משום דעל ברכיו הוא מקום הנראה שהרבה בזמנם לא היו מכסים ברכיהם. ולרש"י והגמיי' צריך לומר דהוא לאו דוקא דאף בלא נראה אסור.

והנה הב"י [או"ח] בסי' ע"ח הביא דברי הרשב"א והשמיט הא דכתב ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ומסיק שנקטינן להלכה כהרשב"א, אם כן סובר דהוא מדין צואה ומ"מ מאחר שהוא רק מדרבנן הקלו שלא להרחיק כשעומד בתפלה. ולטעמו ניחא מה שתירץ הלבוש שהביא בדברי חמודות פ"ג אות ע"ד סתירת הב"י ממה שפסק בס"ס צ' כהרוקח בשם רש"י שיצא כשהשתין תינוק, דבשותתין על ברכיו ובגדיו לא תועיל הרחקתו משא"כ כשהתינוק השתין עיי"ש, שלכאו' הרי יכול לפשוט בגדיו וללבוש נקיים ולקנח הניצוצות שעל ברכיו, וצריך לומר כהפמ"ג באשל אברהם [או"ח] סי' ע"ח סק"א שלהפסק גדול ומלאכה חששו והתירו לו לגמור תפלתו כיון שהוא רק מדרבנן, ובהליכה דאינו הפסק כ"כ לא התירו אף שהוא רק מדרבנן. והטעם משום דבעצם אף שהוא רק איסור מדרבנן, נמי כיון שיש גם מדאורייתא ענין זה הרי הוא דבר איסור ואין שייך לומר שלא תקנו לאסור בכה"ג, אלא דכיון דלהפסיק באמצע התפלה נמי הוא דבר איסור רואין איזה איסור חמור שידחה השני, והכריעו שהפסק גדול הוא איסור יותר חמור מלהתפלל בד' אמות דמי רגלים והפסק קטן דהליכה הוא איסור קיל מאיסור תפלה בד' אמות דמ"ר. אבל אם נימא כדבארתי להרשב"א שמה שהקלו הוא משום דמ"ר אין שייכים כלל מדאורייתא לצואה, והוא ענין חדש מדרבנן להחשיב מי רגלים לצואה שייך לומר שלא אסרו בכה"ג שהוא להפסיק בתפלה ואינו ענין הכרעת שיקול האיסורים, ולכן אין לחלק בין הליכה להפסק גדול ואין להפסיק אף להליכה כדסובר הרשב"א. והוא להרשב"א ממש כהטעם בעומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי שלא יפסיק שהוא מטעם שלא גזרו לאסור להפסיק התפלה כיון שהוא איסור שאין דוגמתו באורייתא.

ובחולה שנתנו הרופאים קנה חלול דרך האמה והשתן יוצא דרך הקנה לכלי זכוכית ודאי ליכא דין נגד העמוד אף להסוברין דהוא מדין צואה, דהיה מקום לאסור כצואה שעל בשרו להאוסרין [או"ח] בסי' ע"ו סעי' ד' שפוסקין כר' חסדא [ברכות] בדף כ"ה, וגם במקומה הא אסור לכו"ע כדאיתא ביומא דף ל' ואיפסק שם בסעי' ה', אבל הא לא נגע כלל בגופו בחוץ והמים והצואה שבתוך הגוף ודאי אינו כלום שכל אדם הוא כן עיין בתוספתא סוף ידים לבאור הגר"א, וא"כ אין לאסור מצד קלוח העמוד, וכ"ש שאין לאסור להרשב"א שהוא מדין ערוה שהרי הוא מכוסה בהקנה. ונשאר רק מצד המ"ר שהם כבר בהכלי שכיון שהוא סתום ליכא איסור לרוב הפוסקים בזכוכית ורק להט"ז [או"ח] סי' פ"ז שסובר שיש לחוש להסוברים דכלי זכוכית הרי הוא כחרס ולהאוסרים בכלי חרס אף בכפאו על פיו יש לחוש לכתחלה אם אפשר לכסות הכלי. והקנה שהוא מראבער אפשר שהוא ככלי עץ שלהאוסרים אף בכפאו על פיו שהלכה כמותם כדפסק המחבר [או"ח פ"ז] בסעי' ז' צריך לכסות מדינא. ונמצא שלכתחלה צריך לכסות גם הכלי ואם א"א לכסות הכלי יכול להתפלל אף כשאינו מכוסה אבל הקנה של ראבער מוכרחין לכסות. ואם הקנה הוא מפלאסטיק אפשר עדיף מראבער ומ"מ טוב לכסותו.

והנה בהכניסו קנה קטנה ויוצא הקלוח לחוץ שהוא מגולה נגד העמוד, אפשר אסור גם מדאורייתא, ול"ד לרואה דם בשפופרת שטהור משום דחוצץ מכותלי בית הרחם כדאיתא ברש"י נדה דף כ"א, דהכא לא שייך זה דאם הוא מדין צואה אין מקום לחלק בין יצא דרך האמה או דרך הקנה דעכ"פ הרי הוא כצואה, אבל למה שבארתי להרשב"א שהוא מדין ערוה מסתבר שכיון שבא דרך הקנה אף שהקנה הוא דרך האמה אין להחשיבו לקלוח כערוה ואין לאסור אף בלא כסוי. אבל למעשה יש לאסור כשאינו מכוסה גם מדאורייתא כרוב הראשונים שהוא מדין צואה, ובמכוסה ברור שמותר כדלעיל.

ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה