אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן כו

סימן כה

בדבר שמיעת קול זמר פנויה טהורה זאת חנוכה תשי"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר יחזקאל גרובער שליט"א.

במה שכתב כתר"ה שא"א לו למחות שלא יבואו ההורים לשמוע בקול זמרת התינוקות בלא פרוד גדול ומחלוקת לכן רוצה לידע דעתי איך הוא עצם הדין בשמיעת קול זמר פנויה טהורה, והאריך כתר"ה בזה להביא כמה מקומות שמשמע לאיסור ומ"מ מסתפק להיתר.

הנה בב"ש אה"ע סי' כ"א סק"ד מפורש שקול פנויה מותר שלא בשעת תפלה וכן איתא במג"א [או"ח] סי' ע"ה סק"ו דרק זמר של א"א לעולם אסור, ופשוט שכוונתו גם לכל ערוה וחייבי לאוין דהא הביא מעמד אנשי העיר סי' כ"א שמסיק שם ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין, וא"כ מה שמתירין בפנויה הוא דוקא כשאינה נדה, וכן איתא בפמ"ג במשבצות סוף סי' ע"ה שכתב שזמר בפנויה שלא בשעת ק"ש שרי ויראה פנויה נדה מכלל ערוה הויא עיי"ש. ועיין בבאה"ט אה"ע שם [כ"א] סק"ד שהביא שהבאר שבע כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה, וכוונתו משמע שהוא אף בבתולה טהורה כיון דמסיק דלא שרי אלא קול אשתו ופליג אב"ש, אבל לדינא רבו המתירין ובאו"ח לא הביא הבה"ט הא דפליג הבאר שבע, משמע דלא חשש לו לדינא מאחר שלא מצא עוד הסוברים כמותו, וכן במ"ב שם [ע"ה] ס"ק י"ז פסק שמותר בפנויה טהורה שלא בשעת ק"ש.

ולא קשה כלום ממה שהביא כתר"ה מע"ז דף כ' שהקשה הגמ' על רשב"ג דראה נכרית נאה ביותר וכן על ר"ע שראה אשת טורנוסרופוס הרשע ולאיסתכולי מי שרי, אף אם נימא שזימרא הוא כהסתכלות, דנכרית כיון דאסורה בלאו באם הוא דרך חתנות ובפרהסיא היא עליו בקנאין פוגעין בו ובכרת מדברי קבלה ואף בצנעא היא בד' איסורים לכן יש לה דין ערוה וכמפורש כן בפמ"ג שם שלכן זמר של נכרית אסור כשל ערוה עיי"ש. ועיין במ"מ פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג שאף להסתכל בפנויה מותרין דכתב מהא דאמר אביי דהאי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה בב"ב דף קס"ח, דליכא איסור להסתכל בפנויה דאילו היה איסור בהסתכלות כדי לבדקה לא היו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך, וא"כ מוכרחין לומר שנכרית שאני דיש לה דין ערוה כהפמ"ג.

והא דהביא כתר"ה מהא דאסור להשתמש אף בקטנה בקידושין דף ע' ואיפסק כן ברמב"ם ובש"ע, אין שייך לכאן לא לרמב"ם והש"ע ולא לרש"י, דלרמב"ם והש"ע הא לא אסור אלא תשמישי חיבה שאין עושין זה אלא באשתו, וזמר הא לא הוי בכלל זה דהרי הש"ע מתיר קול פנויה טהורה. ולרש"י שאסור בכל תשמישין משום הטעם שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים, נמי הוא רק כשמשמשת לאנשים לבד, אבל בכה"ג שאין זה ביחוד לאנשים אלא שממילא שומעין גם האנשים אין שייך להחשיב זה שמשמשת להאנשים דלא תהיה רגילה בזה בין האנשים אחרי שכל מעשיה לזמר צריכה גם בשביל הנשים לבד. וגם בלא זה הא נוהגין להקל בהשתמשות בנשים אף עם גדולות כדאיתא ברמ"א [אה"ע] סי' כ"א סק"ה ובד"מ אות ג', ובקטנות אולי מודו גם הב"י והב"ח.

אך מה שיש לחוש הוא למש"כ המ"ב על זמר פנויה שמותר אך שלא יכוין ליהנות מזה כדי שלא יבא לידי הרהור, וא"כ אפשר שימצאו מאלו שיבואו לשמוע שיכוונו ליהנות שאסורין. אבל הא לכאורה יקשה על המ"ב מהא דלידבר ע"ה בהדיה שהוכיח המ"מ דליכא איסור בהסתכלות כדי לבודקה משום דאם היה איסור לא היו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך, ומ"ט לא חוששין שמא הע"ה יכוין ליהנות מיופיה, אלא משמע דגם בכוונה ליהנות ליכא איסור כיון שהיא פנויה טהורה וליכא חטא להע"ה. וכדי לבדקה שכתב המ"מ הוא משום דשלא לצורך ודאי אין לומר להע"ה שיסתכל אף בפנויה דהוא כאומר לו שיהנה מזה שודאי הוא פריצות לומר זה. וכיון שרשאי גם ליהנות בהסתכלות, גם ליהנות מקולה דפנויה טהורה אין לאסור, דהסתכלות משמע מלשון הרמב"ם בה"ב שגרע משמיעת קולה עיי"ש. וצריך לומר להמ"ב דאוסר להתכוין ליהנות מקול פנויה טהורה, דמה שמותר ליקח ע"ה שיסתכל בהפנויה הוא משום שאין חוששין שיכוין ליהנות, וא"כ גם הכא אין לחוש שיכוונו ליהנות, דאף אם יש להם הנאה משמיעת קול שירה אין להחשיב זה הנאה מהאשה דכ"כ אם היה מזמר איש נמי היה להם הנאה דשמיעת שירה. וכוונת המ"ב הוא שיתכוין ליהנות משמיעת קול אשה שזה דמי למסתכל בפני האשה ליהנות מיופיה שרק בזה שייך לחוש להרהור שכתב המ"ב, וכדאיתא ברמב"ם ובש"כ בפנויה שלא יסתכל דרך זנות, ובשמיעת קול שייך זה רק במתכוין ליהנות דוקא משמיעת קול אשה ולא משמיעת קול שירה בעלמא, ולזה אין לחוש כמו שלא חיישינן התם.

ובעצם משמע מלשון הרמב"ם והש"ע דבעריות כתבו והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כמו שנסתכל במקום התורף, וע"ז כתבו והדברים האלו אסורין גם בחייבי לאוין ובפנויה כתבו אבל לא יסתכל דרך זנות, שהם שני ענינים דאם אינו דרך זנות אף שמתכוין ליהנות אינו אסור בפנויה ואין חוששין שיבא מזה לידי הרהור, דלא מכל דבר חוששין להרהור, וראיה דהא הרהור אסור אפילו בפנויה מדאורייתא כדאיתא בב"ש שם [אה"ע כ"א] סק"ב ומ"מ להביט ביופיה כתב הב"ש שלהרמב"ם הוא רק איסור מדרבנן אפילו בא"א, ובפנויה לכו"ע מדברי קבלה מקרא דאיוב, אלמא דאין חוששין שיבא מזה להרהור וא"כ גם במתכוין ליהנות סברי שאין לחוש להרהור אך מ"מ בעריות וחייבי לאוין אסור מצד איסור הנאה מערוה שדבר זה עצמו אסור ולא אסרו זה בפנויה טהורה. אבל עכ"פ יש גם לומר כהמ"ב שגם בפנויה אסור ואף שהוא שינוי בלשון מ"מ אולי הכוונה אחד, דלשם זנות הוא ליהנות וכן מפרש המ"ב אף שהוא דוחק. ולכן יש להחמיר למעשה כהמ"ב שלא להתכוין ליהנות אף מזמר פנויה טהורה אבל אין לחוש שמא יכוונו ליהנות כדהוכחתי שכן מוכרח לומר להמ"ב.

ואף להמ"ב נראה דכיון שאין האיסור מצד זה עצמו דנהנה מפנויה טהורה, רק משום חשש שמא יבא לידי הרהור, אין זה אלא בפנויה גדולה שהיא טהורה אבל בקטנות אין לחוש להרהור כי אין מצוי שיתאווה אף מהפרוצים ואף נכרים לקטנות לתשמיש, וממילא אין שייך שיהרהר בעבירה ע"י שיסתכל בה או שישמע קולה אף כשיכוין ליהנות ממנה, כיון דאין בזה בקטנות שום קירוב לתאות תשמיש שיבא להרהר ע"י זה. ומה שאמר רבינא בע"ז דף ל"ז דגזרו טומאה בתינוקת נכרית מבת ג' ויום אחד הואיל וראויה לביאה ואמר בגמ' ע"ז דמהו דתימא הא לא ידעה לארגולי קמ"ל, אין הפירוש דקמ"ל שגם בת ג' שנים ידעה לארגולי, אלא הפירוש דאף דלא ידעה לארגולי נמי גזרו טומאה וכמפורש כן בפי' הר"ח. ומוכרח כן דהא תינוקת שיודעת טעם ביאה היא גדולה מבת ג' שנים ואינה מוסרת עצמה לביאה שלכן היא משמרת מאיסור יחוד כדאיתא בקידושין דף פ"א ועיין בב"ח [אה"ע] סימן כ"ב דהוא עד שתהיה בת ט' שנים ויום אחד, ומקורו נראה דהוא מרש"י ע"ז שם [דף ל"ז] שכתב דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת ט' ומ"מ גזרו טומאה על בת ג' שנים ויום אחד משראויה לביאה, והטעם דאולי בשביל המיעוט שאונסין גם קטנות גזרו טומאה, או דלא פלוג כיון שראויה לביאה. אך נראה שיש להקל אף ביותר מבנות ט' דרק לשמירה מיחוד יש לחוש לבת ט' שגם היא תתפתה משום שיש לה קצת יצר הרע ובשביל רצונו לזנות עם הגדולה יפתה גם את הקטנה בת ט', אבל ודאי לא מצוי שיתאוה אף לבת ט' ולכן אין לחוש אף במכוין ליהנות לשמא יבא לידי הרהור אף בבת ט'. וכ"ש שאין לחוש לשמא יכוין שאף בגדולה פנויה טהורה הרי יותר נוטה שאין לחוש לשמא יכוין ליהנות כדהוכחתי לעיל.

והא דגזרו לישב שבעה נקיים משום חשש חימוד גם בקטנה בנדה דף ס"ו, משום דקטנה נמי מחמדא, שהביא כתר"ה נראה פשוט שאינו משום שיש לקטנה תאוה ויצר, דהא אף בקטנה בת ג' שנים ויום אחד נמי חוששין לחימוד אף שאינה מוסרת עצמה לביאה משום שעדיין לא לבשה יצר, אלא הטעם דכיון שיש עכ"פ קטנות שיש להם חימוד כגון יותר מבת ט' גזרו גם על כל קטנה הראויה לביאה אף שאין לה חימוד, ולכן אף שגם בת ט' אין לה יצר ותאוה כ"כ נמי כיון שיש גם שחומדות גזרו על כל הקטנות.

לכן נראה למעשה כיון שכתר"ה כותב שא"א להחמיר יותר מכפי הדין כפי הראוי לאנשי מעשה, יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות י"א שנה. וגדולות מבנות י"א אף כשידוע שעדיין לא ראו דם אף שמדינא הוכחתי שיש להקל מ"מ יש להחמיר כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם אין לחלק ביניהם, ובלא צורך אין להתיר כלל כי בדברים כאלו המחמיר קדוש יאמר לו.

ומה שהביא כתר"ה מסוכה דף כ"ו דאיתא הילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה, נראה פשוט דאינו משום שעל ילדים יש לחוש שיהרהרו מדברים שבעצם אין לחוש שלכן נימא שיהיו אסורין אף בשמיעת זמרת קטנות פנויות, דשם הא איירי רק בנכנסין לישן וכאוקים אביי דוקא בנשותיהן עמהן, אבל בלא נכנסין לישן אך בנשותיהן עמהן אין לחוש אף בילדים ובלא נשותיהם עמהן אף בנכנסין לישן אין לחוש. ובש"ע ובמג"א [או"ח] סי' ל"ח לא נאמר שילדים ח"ו חשודים לעבור על איסור הרהור, דא"כ היה נמצא שילדים אסורים להניח תפילין וזה לא מצינו אף לענין הנחה בכל היום. אבל בש"ע נאמר ברמ"א רק שאם א"א לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם, והקשה הב"י הא לפרש"י להמקשן אסור בנכנס לישן ביום לילדים לר' יוסי משום שמא יראו קרי ע"י שהרהור בשינה מצוי בהן אלמא דבשביל ההרהור מותר, ותירץ הב"י דהר"מ מפרש דהמקשן היה סבור שאף לילדים אין לחוש להרהור שהוא איסור רק שהיה סבור שאסורין שילדים רגילין יותר בתשמיש עם נשותיהן והוו בעלי קריין, ויהיה לפ"ז לר' יוסי אסורין אף בלא נכנסין לישן אלא כשעדיין לא טבל מקריו שבלילה. וע"ז הקשה המג"א דלהתרצן שאיירי בנכנסין לישן ביום ונשותיהן עמהן מצד החשש של הרגל דבר, אף ביום בהאפלת טלית הרי יהיו אסורין מצד ההרהור שא"א להרגל דבר בלא הרהור, והי"ל לומר שמא יבואו לידי הרהור אף כשימלכו שלא לשמש, [ופירוש מחצית השקל לא נכון כלל דבגמ' לא הוזכר ק"ש אלא איירי שם באלו שמניחין תפילין כל היום וצ"ע בכוונתו], ופי' הלב"ש נראה שהוא כדבארתי. ובעצם לא קשה כ"כ על הב"י דלכן אמר שמא יבואו להרגל דבר משום שבלא הרגל דבר כגון שא"א להאפיל אין לחוש שיהרהרו באיסור.

ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה