אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן כ

סימן יט

באור בחלוק פרש"י ופי' ר' יונה בעל שלא ברכו בתורה תחלה ב' דחוהמ"פ תש"י. מע"כ ידידי הרב הגאון מהר"ר ישראל פורת שליט"א.

מה שהקשה כתר"ה על הר"ן נדרים דף פ"א שעל שלא ברכו בתורה תחלה הביא ממגילת סתרים של ר' יונה שזה היה משום שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, והא גם רש"י בב"מ דף פ"ה פי' כן. נלע"ד שהם ב' פירושים ופליגי. דהא יש לפרש דמה שלא ברכו היה משום שסברו דלמוד התורה אינה מצוה מצד עצמה כשאר מצות אלא רק כדי שידעו איך לקיים המצות [ובחדושי בארתי בבאור למוד גדול שמביא לידי מעשה לתרץ סתירת דברי רש"י ב"ק מרש"י קידושין וקושית התוס'], ולכן לא ברכו עליה כיון שהוא רק כדי שיהיה האפשריות לקיים מצות ולא עדיף מעשית סוכה שאין מברכין כדאיתא במנחות דף מ"ב. ונענשו על זה משום שתורה היא מצוה ללומדה בעצם לא רק בשביל שמזה ידעו איך לקיים מצות אחרות והיא עוד מצוה עדיפא כדאיתא במתני' ריש פאה ותלמוד תורה כנגד כולם, ואולי העדיפות הוא רק מצד שמביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו כרש"י קידושין דף מ', או גם בעצם היא עדיפא כדמוכרח לומר כן למ"ד בירושלמי שם אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה והובא בר"ש. עכ"פ זה שחשבו שלמוד התורה אינה מצוה בעצם אלא עצה וסבה לקיום מצות אחרות הוא חטא גדול שמבטל חשיבות וכבוד התורה שהוא יסוד בריאת וקיום העולם שלכן נענשו עליה. וזהו כוונת פרש"י דכיון דלא מברכי גליא דעתייהו דאינה מתנה חשובה להם פי' ענין עסק למוד התורה עצמה אלא רק קיום המצות הוא המתנה החשובה להם ולמוד התורה הוא רק עצה וסבה לקיום המצות. גם יש לפרש לפ"ז באור מלת חשובה שברש"י לא ענין חשיבות ומעלה אלא מלשון סברא ומחשבה שהכוונה שהם חושבין שאינה מתנה כלל מצד עצמה דהא רק אז לא יהו מברכין דאם גם הם סברו שהוא מצוה מצד עצמה אך שאינה מצוה להעדיפה משאר מצות או אף שסברו שהיא קטנה משאר מצות נמי היה להו לברך ולכן צריך לומר שהם חשבו שאינה מצוה מצ"ע כלל כדלעיל.

אבל ר' יונה לא מפרש כן, דהא אם סברו כן היו שוגגין ולא היו חייבין עונש גדול כ"כ [וטעם רש"י אולי הוא משום שלת"ח שגגות נעשו כזדונות כדאיתא בב"מ דף ל"ג ובפרט בכבוד התורה שמביא לעזיבת התורה שחמור מאד] לכן פי' דידעו שלמוד התורה היא מצוה גדולה אך מ"מ חטאו במזיד שלא למדו התורה לשמה משום שלא היתה התורה חשובה בעיניהם ללומדה מצד חשיבותה דעניני ההבל כבוד ופרנסה היו יותר חשובין בעיניהם מצד חטאם שהחשיבו עניני ההבל יותר ולכן לא ברכו כיון שמצד חטאם הרע לא רצו ללמד מחמת המצוה. ואף שלדינא הא לכאורה היו צריכין לברך אף שלמדו שלא לשמה דהא גם שלא לשמה צריך אדם לעסוק בתורה כדאר"י אמר רב בכמה דוכתי. ונהי שלא קשה מה שלכאורה תמוה איך נתחייבו עונש ע"מ שלמדו שלא לשמה הא אדרבה גם שכר יש ללומדים אף שלא לשמה, ולא משמע שלמדו לקנטר דאם לקנטר היה זה דבר הניכר גם לחכמים ונביאים ולמה פי' שרק הקב"ה היודע עמקי הלב ידע זה, אלא משמע שרק שלא לשמה למדו אבל לא לקנטר שזה לא ניכר לבריות כוונת האדם, וא"כ איך נתחייבו עונש, דיש לומר דיסבור הר' יונה שרק מחמת שסופו לבא לשמה הוא מצוה כדמסיק שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ויפרש שהוא עיקר טעם בזה שנחשב מצוה ולכן באלו שבזמן החורבן ידע הקב"ה היודע עתידות ועמקי הלב שכ"כ היו שקועים במחשבתם הרעה שלא יבואו מזה לידי לשמה, אבל הם שלא ידעו זה הא אף שידעו שלומדים שלא לשמה היה להן לברך. אולי יש לפרש כוונת הר' יונה שלכן זלזלו בהברכה לא מצד שהם פטורין לפי מעשיהם אלא מחמת שלא היתה חשובה בעיניהם חטאו גם שלא לברך אך מצד הברכה לא היו נענשים כ"כ אם לא היה זה מצד שאינה חשובה בעיניהם ללמוד לשמה. ואולי סובר הר' יונה כדמשמע מרמב"ם פ"ג מת"ת ה"ה ובפ"י מתשובה ה"ה שלא גריס ובמצות ומשמע בפ"ג מת"ת שהוא דוקא, דהא על מה שתלמוד תורה גדול ממצות מסיק לפיכך יעסוק גם שלא לשמה עיי"ש. ואף שקשה טובא דעצם הראיה מקרבנות דבלק הוא רק ממצות וגם בפסחים דף נ' ובערכין דף ט"ז ובסוטה דף כ"ב איירי במצות, ואולי גריס בתורה ובמדות שהרגילות במדות מביא לידי לשמה, ויהיה ניחא הא דערכין דאיירי בענוה ובסוטה נוקים פרוש מיראה ג"כ במדות וכן נדחוק בפסחים, ועדיין לא מתורץ הא דבלק וצ"ע. עכ"פ כיון שהרמב"ם סובר כן אפשר גם הר' יונה סובר כן לכן אין לברך על מצוה שלא לשמה, וממילא אף על תורה שלא לשמה אף שלכו"ע צריך ללמד מ"מ לענין ברכה לא עדיפא משאר מצות דנימא דהמעלה בת"ת היא רק מצד שמביא לידי מעשה שעל ענין זה לא מתחייבין בברכה. ורש"י פליג על הר' יונה או משום דגריס שיעסוק גם במצות שלא לשמה וממילא צריך לברך גם כשעושה המצוה שלא לשמה וא"כ אף שלמדו שלא לשמה נמי היה להו לברך, או אף אם לא יגרוס ובמצות כהרמב"ם וא"כ יודה שא"צ לברך בעושה שלא לשמה מ"מ בת"ת שעדיפא משאר מצות סובר שצריך לברך משום שיסבור שמעלת ת"ת הוא גם בעצם. ולפרש שזלזלו בהברכה אף שהיו חייבין גם לדידהו נראה לרש"י דוחק, או שסובר שגם על שלא לשמה כזה שידוע להקב"ה שלא יבואו לידי לשמה הוא ג"כ מצוה ויש ע"ז אדרבה שכר לכן מפרש כפי' א' והכריע הר"ן כפי' הר' יונה ולא כפרש"י. ולמה שחזינן בפסחים ובהוריות דף י' שרש"י גורס במצות מה שפליג על הר' יונה הוא מטעם א' שבכל המצות יש לו לברך אף שהוא שלא לשמה וכ"כ בת"ת כטעם א' שלא גרע מכל המצות, אך כ"ש ליכא לרש"י קידושין דף מ' שמשמע שהעדיפות הוא רק מחמת ששניהם בידו שמביא גם לידי מעשה. ונמצא שיש מחלוקת לדינא באחד שעושה מצוה שלא לשמה שלרש"י ורוב המפרשים יש לו לברך ולהרמב"ם אין לו לברך, והוא חדוש גדול לדינא.

ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה