אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן יט

סימן יח

בענין ברירה במקום שספק לקולא השייך לענין דלעיל תרע"ז אוזדא. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א הגאב"ד שאצק.

מה שהחליט כ"ג דודי שדין ברירה לא שייך אלא בדבר שצריך שיהיה ודאי ואם ספק יהיה עדיין אסור ולכן אם אין ברירה אסור אבל בדבר שלא בעינן ודאי דגם ספק הוא לקולא אין שייך לברירה דאף אם לא אמרינן ברירה יהיה מותר ומטעם זה הקשה מפ"ז דדמאי מ"ה דגם בטבל של תאנים הוצרך לברירה וא"כ מוכח שספק בתאנים הוא לחומרא. הנה אף שהשאגת ארי' אליבא דתוס' ג"כ סובר כן מ"מ איני מבין איך יתכן לומר כן הא מצינו בב"ק דף נ"א דלמ"ד יש ברירה אינו חייב השני לשלם כל ההיזק אף שהניחו משתמש עד שימסור לו דליו ולמ"ד אין ברירה חייב השני לשלם כל ההיזק משהניחו משתמש, ואם דין דאין ברירה הוא ספק מ"ט חייב השני לשלם כל ההיזק הא ספק ממונא לקולא אלמא דאין שייך זה לדין ספק דאף שספק לקולא מ"מ אמרינן אין ברירה לחומרא, וכן בהאחין שחלקו שמחזירין זה לזה ביובל מטעם דאין ברירה ואם הוא ספק מ"ט מחזירין הא ספק ממונא לקולא דדין החזרה ביובל הוא מסתמא כדיני ממון שאזלינן בספקא לקולא כמו החזרת אונאה וגזל, ואף אם נימא שדינו כאיסור וקצת הוכחה לזה מגטין דף כ"ה דקאמר משום דלחומרא מ"מ לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה לקולא לא היו צריכין להחזיר ביובל מדאורייתא דמספק א"צ להחזיר והדין דמחזירין זל"ז ביובל הוא מדאורייתא דהא מקשה הגמ' לר' יוחנן בגטין דף מ"ח דלא משכחת לדידיה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ובתוס' שם הקשו שלא משכחת דין שדה אחוזה לר' יוחנן, ואף שיש לדחות דקושית הגמ' היא רק מקריאה דאף דאין מחזירין מ"מ הוא רק מספק ואין קורין מספק כדאיתא בב"ב דף פ"א [ועיין בשאגת ארי' שמתרץ כעין זה דברי הרמב"ם שפוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף ומ"מ פסק כר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל], אבל אינו כלום דהא מאחר דאינו מחזיר אף אם חייב להחזיר יש לו לקרות דלא גרע מיובל ראשון. ואין לפרש דקושית הגמ' היא אחר התקנה דספק דאורייתא לחומרא ונעשה הדין דמחזירין זל"ז ביובל והוי עתה כיובל שני, דא"כ הי"ל לומר לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד זמן התקנה.

וכן חזינן מפורש בגטין דף כ"ה דאין ברירה אף לקולא ואין שום ספק כלל דהא אין פוסל אף לכהונה למאן דלית ליה ברירה, וכן בבכורות דף נ"ו אמרינן אין ברירה אף לקולא אף שספק הוא לחומרא אלא ודאי שאין שייך לספק דברירה ליכא ספק דאם יש ברירה הוא ודאי כשעת הברור ואם אין ברירה הוא ג"כ ודאי ולא ספק דהא עתה אינו ספק דודאי עומד לזה כמו לזה.

וגם בתחומין אמרינן אין ברירה אף שהוא מדרבנן וספקו לקולא. ומה שתירץ כ"ג משום דהוי דבר שיש לו מתירין הוא תירוץ רק לרב אשי בביצה דף ד' ולא לשאר אמוראי דסברי דספק לקולא אף ביש לו מתירין בדרבנן ואף רב אשי יסבור בתחומין דספק לקולא דהא ספק עירוב כשר אף בתחומין, ור"מ שסובר דאסור הוא משום דסובר תחומין דאורייתא, וזה הרגיש גם כ"ג בעצמו ותירץ שר' יהודה שסובר דאין ברירה בתחומין הוא משום שסובר תחומין דאורייתא דהא ג"כ סובר חמר גמל כמו ר"מ. והוא תמוה בעיני וכי לא ראה כ"ג [עירובין] בדף ל"ז שסובר ר"ש יש ברירה בעירובי תחומין ומקשה דר"ש אדר"ש ומפיך לה ר' יוסף שר"ש סובר אין ברירה ומקשה ודלמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ותירץ קסבר רב יוסף דמאן דלית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן לית ליה, וא"כ חזינן שאיכא מ"ד דאף בעירובי תחומין שהוא דרבנן וספקו לקולא ולא אמרינן ברירה, וכן יכול לסבור גם ר' יהודה, אך שיש לדחות מהא דאיתא שם [עירובין ל"ז] דתנא דבי איו נמי סובר דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה, ותנא דבי איו הוא אליבא דר' יהודה וא"כ סובר ר' יהודה תחומין דרבנן ומ"מ סובר חמר גמל דספקו לחומרא, ול"ק להו לגמ' מ"ט הוי לחומרא דכל הקושיא לר"מ היה מזה שסובר גבי טומאה קלה לקולא אבל לר' יהודה שלא מצינו בטומאה קלה אפשר שסובר גם שם לחומרא מטעם שעיקרו מה"ת, וה"נ בע"ת אולי סובר די"ב מיל הוא דאורייתא והוי עיקרו מה"ת, דאין לומר דיסבור מטעם חזקת איסור כדמפרש הש"ך דכן סובר תירוץ הב' דגמ' אליבא דר' יהודה דא"כ לא היה חמר גמל דהיה בחזקת ביתו, אבל יסבור מטעם עיקרו מה"ת ולכן ספקו לחומרא ולא אמרינן גם ברירה, וכן נימא שיסבור גם ר"ש חמר גמל אף שסובר דתחומין דרבנן כמו ר' יהודה ולכן סובר דאין ברירה, וא"כ אין הוכחה מדף ל"ז שיש להיות אין ברירה אף שספק לקולא.

אבל אין לפרש כן שיסברו דע"ת נחשב עיקרו מה"ת, דהא איתא בתוס' שם דמש"ה לא הביא מר' יוסי דאגודה של ירק משום דעיקרו מה"ת, א"כ מה שהביא מע"ת הוא משום דע"ת אין עיקרו מה"ת. אבל עדיין יש לדחות דהא בע"כ הא סובר ר' יהודה דספק בע"ת לחומרא אף שאין לו עיקר מה"ת, דהא אמר חמר גמל אף שאמר הגמ' אליביה דהוא מדרבנן שאין לו עיקר מה"ת כלל והוא או שסובר דספק דרבנן נמי לחומרא כדמצינו שסובר כן ר"א בנדרים דף י"ט, או דהכא החמירו אף בספק מאיזה טעם שיהיה, או משום שהוא אסמכתא דאל"כ מאין נדע מתנא דבי איו דהוא אליבא דר' יהודה שסובר דבדרבנן לא אמרינן ברירה אלא ודאי שסובר הגמ' דר' יהודה סובר דתחומין דרבנן, וכן נימא שסובר ר"ש ולכן סברי דאין ברירה. אבל זה אינו דהא ר"ש סובר בפירוש במתני' דספק עירוב כשר כר' יוסי ומ"מ סובר דאין ברירה, וא"כ אף שתירץ כ"ג מהא דר' יהודה מה יתרץ מהא דר"ש, וכן מהא דר' יוחנן ור' הושעיא בביצה דף ל"ז דסברי שתחומין דרבנן ומסתמא סברי כר' יוסי דספק עירוב כשר דהא ר' יוחנן אמר בעירובין דף מ"ו דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומ"מ סובר דאין ברירה.

חזינן מכל זה שאף שספק לקולא אפשר לומר שאין ברירה דאין שייך זה לדיני ספק אלא כיון דעתה הא ודאי לא מבורר ועומד שיבוא מרוח זה כמו מזה אינו יכול לחול כלל, וכן חלק זה עמד ודאי מתחלה לזה כמו לזה ולא היה כלל ספק בזה אם לא אמרינן ברירה. ואף לפי' התוס' גיטין דף מ"ז שאם אין ברירה יש לומר שמא הגיע לו כל חלקו של עכו"ם או חציו וא"כ הוי ספק שמא הגיע לו חלקו האמתי מ"מ לא שייך לומר בספק כזה לקולא משום דכל היכא שאמרינן ספק לקולא הוא משום שאפשר להיות כן גם בודאי ולכן בדרבנן תלינן לקולא ואמרינן שהוא כן אבל בברירה שלא שייך עד החלוקה לומר על חלק אחד שזה הוא של ראובן והשני של שמעון דאדרבה ברור לכל שכל חלק אפשר שיפול לזה כמו לזה ואין שייך בזה ידיעה כלל, לכן אף לאחר החלוקה לא שייך לומר שנתלה אף מדין ספק לקולא שנפל לו חלקו באמת דאף דהיה שייך לומר כן בדבר שהיה מבורר ונשכח שהיה בזה ידיעה והיה אפשר לזכור וגם כשנתערב היה אפשר להכיר, לכן אף שנשכח ולא מכירין שייך לומר מדין ספק לקולא שנתלה כמכירין אנו ויודעין ודאי שזה שנפל לראובן הוא של ראובן באמת, אבל כשלא היה שייך ידיעה כלל אין שייך לתלות אף מדין ספק לקולא שהוא כן באמת כיון דהוא ברור לכל שאין לידע זה עד החלוקה בשום אופן ולכן אין שייך לתלות לקולא לומר דמאתמול חל תחום ראובן על חלק זה דמה"ת יחול ע"ז יותר מע"ז בביה"ש קודם החלוקה כיון דהיה אפשר להיות בהיפוך וכן מה"ת יחול עירוב דמזרח כשבא למחר החכם למזרח כיון דהיה אפשר שיבוא למערב ולא היה שייך ידיעה ע"ז וכן בכל ברירה.

ויש עוד להסביר דמאחר שעמד לזה כמו לזה שקולין הן וכשם שחל שם ראובן על חלק זה כ"כ חל על חלק זה וכן שם שמעון חל על ב' החלקים ולכן כל הדינים הבאים מצד ראובן וכן כל הדינים שמצד שמעון נעשו על ב' החלקים בודאי בלא שום ספק, וכן חל חיוב מעשרות מצד שם הישראל ופטור מעשרות מצד העכו"ם על כל החלקים. ואף שבאמת לא חלין רק החיוב על חצי והפטור על חצי, אבל מאחר ששקולים הן ב' החצאים חל בין החיוב ובין הפטור על שניהם. ולכן סברי התוס' דאין תקנה לטבל זה מאחר דיש כאן חיוב ודאי ופטור ודאי שכשאנו דנין אודות חצי זה לפוטרו אמרינן דנעשה עליו החיוב והפטור שנעשה הוא על חצי הב' וכשרוצים לחייבו אמרינן דנעשה עליו הפטור והחיוב הוא על חצי הב' ולא מדין ספק דנעשה כודאי לאופן זה דזיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה, וזו היא סברא עמוקה ונכונה. ולכן אינו יכול לעשר אף מיניה וביה כיון שיש לידון שממה שנטלו המעשר הוא פטור עם חלק ממה שנתנו להעכו"ם והשאר הוי חיוב וכן להיפוך, וזהו כוונת התוס' ולא שסברי התוס' דספק הוא באמת שמא הגיע לו חלקו האמתי, וכן בגט פסול בודאי ואף ריח גט אין בו דהוא כנכתב לשם שניהן בודאי באופן שזיל הכא מדחי ליה, דאם נרצה לומר שנכתב לשם לאה שבירר למחר אמרינן דהוא לשם לאה האחרת, כיון דשקולין הם וחל שם שניהם מספק לענין לדחות כל אחת את האחרת.

ועיין בשאגת ארי' סי' צ' שמפרש בכוונת התוס' שסברי שהוא ספק ויש לו דיני ספק, וא"א לומר כן כלל דמה יעשה עם גמ' דריש כל הגט ופלא שלא הרגיש זה, וכן מה שמפרש דבתחומין הוא משום דיש לו מתירין הוא תמוה ומוקשה כדלעיל, וזה הקשה גם כ"ג, וגם כל ההוכחות שהבאתי שאף אם ספק לקולא אמרינן דאין ברירה מהא דר"ש בעירובין דף ל"ז ומכל המקומות שהבאתי לעיל והוא לא הזכיר מזה, ופלא גדול עליו וצ"ע.

והצל"ח דביצה דף ל"ח לא אמר דדין ברירה שייך לספק רק למאן דמחלק בין דאורייתא לדרבנן ולדידיה לא קשה כלום מכל המקומות שהבאתי, דהם לא אזלי אליבא דמאן דמחלק דר' יוחנן שסובר דאין ברירה אף לקולא בדאורייתא בגיטין ובבכורות סובר שאין חלוק בין דאורייתא לדרבנן בביצה שם. אך שקשה ע"מ שמתחלה רצה הגמ' לומר שם דר' יוחנן מחלק בין דאורייתא לדרבנן וא"כ מ"ט לא הקשה עליו מהא דגיטין [כ"ה] ובכורות [נ"ו] דמשמע שבדאורייתא אין ברירה אף לקולא, וא"כ אין שייך לחלק בין דאורייתא לדרבנן לשיטת הצל"ח. וצריך לומר דעדיפא מיניה הקשה. והרמב"ם שפוסק כר' אושעיא שמחלק בין דאורייתא לדרבנן סובר באמת שהיא ספק מגורשת בפ"ג מגירושין ה"ד, ועיי"ש בכ"מ שמפרש כן דעת הרמב"ם כהצל"ח, ומה שעדיין קשה מהא דפ"ו דבכורות ה"י שפוסק כר' יוחנן דאין ברירה אף לקולא, נראה דהוא משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ובב"ק דף נ"א ג"כ נפרש שקאי אליבא דמאן דלא מחלק וכן בכל הסוגיות דלעיל. אבל למאן דלא מחלקי יודה הצל"ח דדין ברירה לא שייך לדין ספק, וגם למאן דמחלק לא ברור כדעת הצל"ח שהרבה סוברים דבדאורייתא בין לקולא בין לחומרא אין ברירה ובדרבנן לעולם יש ברירה ולפ"ז ודאי שלא הוי מטעם ספק. וא"כ לא קשה קושית כ"ג על המל"מ מהא דהוצרך לברירה בטבל של תאנים ומאן דלית ליה ברירה סובר אף טבל של תאנים אין ברירה דהוא משום דאין שייך ברירה לספק, ואף להצל"ח לא קשה דלמאן דלא מחלק גם להצל"ח אין שייך לספק וגם הא מוכרח כן דלכו"ע ספק לקולא בתרומת תאנים כדמוכח מהא דשאני אומר, וא"כ יקשה מזה ג"כ להאחרונים שסברי דכשספק לקולא יש ברירה, אך כבר הקשתי עליהם הרבה קושיות וצ"ע.

ב"ג מוקירו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה