אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן יח

סימן יז

בענין חזקת שליח השייך לענין דלעיל תרע"ז אוזדא. מע"כ דודי הגאון הגדול מוה"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א הגאב"ד שאצק.

[ענף א'] . מה שהחליט כ"ג דודי לדבר פשוט דהא שמחלק רב נחמן בדין חזקת שליח בין דאורייתא לדרבנן שהוא ע"כ מטעם שנחשב לספק ולכן בדרבנן הוי ספיקא לקולא נראה מהחלטתו כאילו לא מצינו חלקים אחרים בין איסורא דאורייתא לדרבנן, והנה מצינו חלוקים הרבה בדין ברירה בביצה דף ל"ח שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה לר' אושעיא ודין ברירה אף שדעת כ"ג דשייך לספק ויש שסברי כן אבל הרבה אין סוברין שהוא ענין ספק ומ"מ יש חלוק בין דאורייתא לדרבנן א"כ מצינו עוד חלוקים שהקלו בדרבנן. ואף שיש סוברין דבדרבנן יש ברירה בין לקולא בין לחומרא ובדאורייתא אין ברירה בין לקולא בין לחומרא א"כ אינו משום שהקלו בדרבנן רק משום טעמים אחרים שאין נוגע לעניננו, אבל התוס' בעירובין דף ל"ז ודאי לא סברי כן דכתבו דמעשר ירק שעיקרו מן התורה חשוב כמדאורייתא אלמא דמשום שהקלו בדרבנן אמרינן יש ברירה דאי מטעמים אחרים לא שייך לומר שכיון שעיקרו מדאורייתא יהיה כמדאורייתא דעכ"פ הוא רק מדרבנן אלא ודאי דסברי שמטעם שהקלו בדרבנן הוא ולכן כיון שעיקרו מדאורייתא החמירו בו שאין ברירה.

ומצינו עוד ביבמות דף פ"א שלריש לקיש שסובר כל שדרכו לימנות שנינו ואינו בטל מ"מ באיסור דרבנן בטל אף שדרכו לימנות גבי עיגול בעיגולין עולה וזה ג"כ אינו שייך לדין ספק.

וכן התם [יבמות] בדף פ"ב לר' שישא בריה דר' אידי שרבנן סברי לדידיה ג"כ כר' יהודה דמין במינו לא בטל רק שמחלקי בין איסור דאורייתא לדרבנן דבדרבנן סברי שבטל מין במינו חזינן עוד חלוקים שהקלו בדרבנן.

וכן מצינו לענין צירוף כל מה שנכנס בספק שדעת הרא"ה שלא מצטרף רק באיסור דרבנן ולא בדאורייתא הובא בש"ך יו"ד סי' קי"א סק"כ, וכן הוא דעת הפר"ח, וג"כ אינו שייך לספק.

וכן בנאמנות קטן לדברים שהם מדרבנן שלדעת המג"א [או"ח] סי' תל"ז סק"ח אף באיתחזק איסורא כגון טבילת כלים למ"ד מדרבנן משום שהוא בידו ולמ"ד שהוא מדאורייתא אינו נאמן ולא מהני מה שהיה ביד הקטן לשיטת המג"א אף שמהני מה שהיה בידו להאמינו בגדול ומ"מ מהני בדרבנן גם בקטן אלמא שהקלו בדין נאמנות בדרבנן אף שמטעם ספק לא היה בזה לקולא כיון דאיתחזק איסורא אף בדרבנן אלמא דאיכא עוד דברים שהקלו בדרבנן, אך בזה אולי יש לומר דהיה ביד הקטן נחשב כע"א או כספק הרגיל ולכן מועיל בדרבנן אף נגד חזקה ובדאורייתא אין מועיל דוקא נגד חזקה אבל אם לא יהיה נגד חזקה יהיה נאמן הקטן כשהיה בידו אף בדאורייתא כסברת כ"ג לענין חזקת שליח, אבל זה אינו דבפמ"ג באשל אברהם שם איתא מפורש דאינו נאמן הקטן בדאורייתא אף בליכא חזקה והוא בידו ובדרבנן נאמן אף שאיכא חזקה כשהוא בידו, ומפרש הא דקטן היודע לשמור את ידיו אוכלין ע"י טהרות דוקא כשהוא בידו כדאיתא בריב"ש הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ל"א ודוקא בטומאה דרבנן דבדאורייתא אינו נאמן להמג"א והפמ"ג אף כשהוא בידו וליכא חזקה, וא"כ חזינן שיש להיות שאף שנאמן בדרבנן גם נגד חזקה מ"מ בדאורייתא לא יהיה נאמן אף בליכא חזקה דלא כסברת כ"ג שהוא דבר שא"א לומר.

עוד מצינו במסיח לפי תומו שנאמן בדרבנן וגם נאמן לומר במסיח לפי תומו שהדיח הבשר [יו"ד] בסי' ס"ט סעיף י' אף שאיתחזק איסורא כיון שהוא מדרבנן, יעיין בנקודות הכסף שם שכתב דמטעם ספק לא היה לקולא משום שאיתחזק איסורא אבל מסל"ת מהני אף באיתחזק ובדאורייתא לא מהני מסל"ת אף בלא איתחזק כמפורש בש"ך [יו"ד] סי' צ"ח סק"ב, וג"כ חזינן דלא כסברת כ"ג, ואף שבאמת אינו נאמן מסל"ת באיתחזק איסורא אף בדרבנן להריב"ש הובא בש"ך שם ופסק כן המחבר [יו"ד] בסי' קל"ז סעי' ו' והא שנאמן כאן הוא מטעם צרוף דעכו"ם אמנקיותא קפדי כדאי' בש"ך כאן ס"ק מ"ב ובסי' קל"ז ס"ק י"ט וא"כ ליכא הוכחה שיכול להיות נאמן בדרבנן אף באיתחזק ובדאורייתא לא יהיה נאמן אף בלא איתחזק, מ"מ יש להוכיח מזה שלא הוצרך לתרץ שנצטרף טעם דאמנקיותא קפדי כדי שלא יקשה מ"ט אינו נאמן בדאורייתא בלא איתחזק אלא מצד קושיא אחרת שסותר למה שפסק בסי' קל"ז, וגם יש להוכיח אליבא דהר"ן שהובא בב"י [יו"ד] סי' קל"ז שפליג על הריב"ש וסובר שנאמן מסל"ת בדרבנן אף בהכשר כלי היין שאיתחזק איסורא ובדאורייתא לשיטת הש"ך גם הוא ודאי סובר שאינו נאמן אף בלא איתחזק דהא כתב הש"ך זה לדבר ודאי בסי' צ"ח. וגם יש להוכיח מזה גופא דהא חזינן שצרוף טעם דקפדי אמנקיותא לא היה מועיל להכשיר מטעם ספק דרבנן לקולא כדאיתא בנקה"כ משום דאיתחזק איסורא ומ"מ אינו כמדאורייתא בלא איתחזק דהא יש חלוק ביניהם לענין מסל"ת וא"כ גם בלא צרוף הטעם דאמנקיותא קפדי משמע שקילא איסורא דרבנן באיתחזק מדאורייתא בלא איתחזק רק שלענין מסל"ת אינו נאמן גם בדרבנן באיתחזק אבל אינו מזה שאינו נאמן בדאורייתא בלא איתחזק דלא היה ראיה לדרבנן באיתחזק דכל הטעם שסובר כ"ג שהן שוין הוא מזה ששוין לענין ספק והא חזינן מכאן דאף ששוה לדאו' בדין ספק אף שיש צרוף טעם דקפדי אמנקיותא ומ"מ אינן שוין לענין מסל"ת, וכמו כן יש לומר בכל דרבנן דאיתחזק שמ"מ אינו דומה לדאורייתא.

וא"כ מכל אלו נסתר היסוד ונפל הבנין ויש להיות חלוק בין דאורייתא לדרבנן גם בחזקת שליח דבדרבנן סמכינן להקל והוי כודאי ובדאורייתא לא סמכינן ואף שבדרבנן יסמכו על חזקת שליח גם נגד חזקת איסור בדאורייתא לא יסמכו אף בלא חזקת איסור דלא כסברת כ"ג שהוכיח שסמכינן אחזקת שליח בלא איתחזק אף בדאורייתא מהא שסמכינן אחזקת שליח בדרבנן שאיתחזק.

ומעתה נסתלקה גם תמיהת כ"ג על המל"מ פ"ד דבכורות ה"א בד"ה והנני חוזר דאף שבספק דרבנן לקולא סובר שאין חלוק בין האיסורים דאף ביש לו עיקר מן התורה הוא לקולא מ"מ במקום שלא אמרינן ספק לקולא כגון להמל"מ שם בספק נעשה לו דבר המתירו וצריכין לסמוך אחזקת שליח מחלקינן דבעיקרו מה"ת לא סמכינן אחזקת שליח דהחמירו בו כשל תורה ולא סתרי כלל זה לזה מאחר שהם דברים חלוקים, וזה שלדין ספק לא עשו עיקרו מה"ת כמדאורייתא ובחזקת שליח עשו כמדאורייתא ולא עשו לשני הדינים בשוה, לא קשה כלל דהא להרבה דברים מצינו שלא עשו כמדאורייתא כמו לענין צרוף כל מה שנכנס בספק אליבא דהרא"ה שסובר דאין מצטרף רק באיסורין דרבנן מצטרף אף ביש לו עיקר מה"ת דהא מצטרף גם באיסור דאורייתא ושעור דרבנן דודאי הוי עיקרו מה"ת וגם עיקרא דדינא דצרוף הוא מתני' דתרומות פ"ד דאף אם נפרש כהרא"ה שאיירי בתרומה דרבנן כמו עובדא דר' יוסי דמייתי עלה דאיירי בתרומה של ירק מ"מ הוי עיקרו מה"ת כדאיתא בתוס' עירובין דף ל"ז א"כ חזינן שלא לכל הדברים עשו לעיקרו מה"ת כמדאורייתא, וכן הא דיבמות [פ"ב] לרבנן אליבא דר' שישא ברי' דר' אידי דמין במינו לא בטיל באיסורין דאורייתא ובדרבנן בטיל אף בדבר שיש לו עיקר מה"ת, דהא טומאת משקין חשיב ליה עיקר מה"ת בעירובין דף ל"ז. וכן מהא דלר"ל יש חלוק לענין כל שדרכו לימנות בין דאורייתא לדרבנן ובדרבנן הקלו אף ביש לו עיקר מה"ת דהא תרומה בזה"ז ג"כ נחשב לעיקרו מה"ת כדאיתא כאן במל"מ אליבא דרמב"ם ומוכרחין לומר כן כדאי' במל"מ, וכן במסיח לפי תומו אין חלוק דאף בעיקרו מדאורייתא נאמן דדם שמלחו ובשלו ודאי נחשב עיקרו מדאורייתא דכ"ש הוא מטומאת משקין שנחשב עיקרו מדאורייתא מחמת שעיקר טומאה הוא דאורייתא, ולכן לא קשה מה שגם לעינן [לענין] ספק לא חלקו ובכל איסורין דרבנן הוא לקולא והיכא שהוצרכנו לדין חזקת שליח דהוא במקום שלא היה ספקו לקולא חלקו דבעיקרו מה"ת לא סמכינן מאחר דהם דברים חלוקים, וזהו כוונת המל"מ דאף דתקנת שליח עושה לספק מ"מ הא ספק לא מהני כאן מאחר שהוא ספק אם נעשה לו דבר המתירו שספק כזה הוא לחומרא אף בדרבנן ורק מטעם שסמכינן אחזקת שליח באיסורין דרבנן לדין ודאי מהני ולכן ביש לו עיקר מה"ת לא סמכינן להחשיבו כודאי ולא הוי אלא ספק שלא אמרינן בכאן ספק לקולא.

והק"ו שכתב כ"ג דמה לענין ספק לא עשו בעיקרו מה"ת כמדאורייתא אף שלכו"ע הוא לחומרא בדאורייתא כ"ש לענין חזקת שליח שיש סברא לומר דגם בדאורייתא סמכינן כדסובר ר' ששת שאין לעשות בזה כמדאורייתא, אינו כלום חדא דחזקת שליח לא מהני רק מטעם שעשו כודאי דהא מיירי באופן שספקא לחומרא ומכיון שביש לו עיקר מה"ת לא עשו כודאי ממילא לא מהני משא"כ לר' ששת שסובר שהוא ודאי גמור, ועוד שלא שייך לומר ק"ו בתקנות דרבנן שבספק שהוא דין מצוי לא רצו להחמיר כ"כ באיסורין דרבנן אבל בחזקת שליח שלא מצוי החמירו, אך כל קושית כ"ג דודי הוא משום שסובר שהחלוק בין דרבנן לדאורייתא הוא מטעם שחזקת שליח עשה ספק ובדרבנן דין ספק הוא לקולא וא"כ כשסובר המל"מ שלא סמכינן בעיקרו מה"ת אחזקת שליח אין לומר גם ספקו לקולא לדידיה ונמצא שדברי המל"מ סותרים זא"ז מיניה וביה אבל מאחר שבארתי שהם דברים חלוקים ואין שייכים זה לזה לא קשה כלל ודברי המל"מ נכונים.

[ענף ב'] ויש להביא ראיה להמל"מ דספק לקולא אף ביש לו עיקר מה"ת מהא דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן כדאיתא ביבמות דף פ"ב ובפסחים דף י', ותרומה דרבנן הוי עיקרו מה"ת דאף תרומה בזה"ז הוי עיקרו מה"ת כדאיתא במל"מ ומוכרחין לומר כן, וגם ביו"ד סי' קי"א משמע שבכל איסורין דרבנן אמרינן שאני אומר דאף באיסורי תורה ושיעורין דרבנן אמרינן שאני אומר וזה ודאי הוי עיקרו מה"ת, ודין שאני אומר הוא מטעם ספק דרבנן לקולא כדאיתא בש"ך סק"א. אך שיש לדחות דהא ע"כ צריך לומר דדין שאני אומר עדיף מספק בעלמא דהא חזינן בגבינה של עכו"ם דספקו לחומרא כדאיתא בש"ך [יו"ד ק"י] כללי ספק ספיקא סי' י"ח ומ"מ אמרינן שאני אומר, ועיין בפמ"ג שהקשה זה וכתב ואולי שאני אומר קיל טפי, אבל באמת קשה לומר כן דבש"ך משמע שהוא רק מטעם ספק לקולא כמפורש בסק"א ומשמע בסק"ד שהוא בדוקא ובסק"ו משמע דב' קדרות עוד גרוע מכל ספק דעלמא.

ומה שאמרינן גם בגבינה של עכו"ם שאני אומר אף שספק אם הוחלפה בגבינת עכו"ם אסור צריך לומר שלא החמירו רק בספק בגופו כיון שגם בלא גזירתם היה חשש איסור הועילה גזירתם להחשיב כודאי איסור אבל לענין שאני אומר שהוא לענין הקדרה לא החמירו מאחר דעל הקדרה לא היה כלל חשש איסור תורה עד עתה ולכן אף בגבינה הוא לקולא בשאני אומר, וגם הפמ"ג לא אמר בהחלט שהוא גדר אחר רק בלשון ואולי ונשאר בצ"ע, וא"כ חזינן שספק בעיקרו מדאורייתא ג"כ לקולא, ואם נימא שגדר שאני אומר אינו מטעם ספק כדי לדחות הראיה תהיה עוד הוכחה שאין הכרח לומר שחזקת שליח הוא מדין ספק דכמו שמקילין אף בגבינה שספק לחומרא בקולא דשאני אומר אף שבדאורייתא אין מקילין גם בלא איתחזק א"כ יכול להיות שגם חזקת שליח הוא גדר אחר כדבארתי, אך האמת שהוא מטעם ספק לקולא ואף אם נצטרך לומר כהפמ"ג שאינו מטעם ספק עכ"פ לא מטעם זה, שהרבה משניות מפורשות דלא אמרי' ספק לקולא בתרומת תאנים שהביא כ"ג ולא כתב הפמ"ג שאינו מטעם ספק רק משום שהוקשה לו גבינות אבל בל"ז היה ניחא ליה לפרש גדר שאני אומר מטעם ספק לקולא. אך אולי סובר כ"ג שתרומה בזה"ז לא נחשב עיקרו מדאורייתא דלא כמל"מ ורק בתרומה בזה"ז אמרינן שאני אומר ומשניות דדמאי הוא בתרומת תאנים שהיה בזמן הבית ונחשב לעיקרו מדאורייתא וגם חזינן ביבמות דף פ"א חלוק בין תרומה בזה"ז לתרומת תאנים וא"כ גם בזה נימא שיש חלוק ביניהם ולא יסתרו משניות דדמאי פ"א ותרומות פ"ז זו את זו, אבל אינו כלום דהא הרמב"ם סובר בספ"א מתרומות שתו"מ בזמן הבית השני היו מדרבנן והובא כאן במל"מ ותקנת דמאי הוא תקנת יוחנן כ"ג שהיה בזמן בית שני שלא היה חיוב התרומה יותר מבזה"ז וא"כ מתני' דהקלין שבדמאי הוא בתרומה בזה"ז ומ"מ הוצרך הרמב"ם לפרש בתרי ספיקי ובספק א' היה אסור אף שהוא תרומה בזה"ז ולא אמרי' בהוא ספק לקולא כמו שהוכיח כ"ג דודי, ויקשה ממתני' דתרומות שאמרינן שאני אומר בתרומת תבלין שודאי הוא עיקרו מה"ת דלא גרע מתרומת ירק אלמא הוכחה גדולה להמשנה למלך שבכל איסור דרבנן אמרינן ספק לקולא וקושית כ"ג אינה על המל"מ אלא על המשניות דדמאי ותרומות שסותרין זא"ז.

והנה אליבא דהמל"מ לא קשה דהא לפוטרו מטעם ספק שמא עישרן הוא ספק אם נעשה בו דבר המתירו שספק זה לא הוי לקולא אף בדרבנן להמל"מ, וגם בלא זה לא קשה כלום דהא עיקר דמאי נתקנה על מעשרות דבזה"ז שהם מדרבנן ומתקנה צריכין לעשר ולא מספק, ואין להקשות להמל"מ מ"ט לא הוצרכו לעשר בלא התקנה, דהוא משום דרוב ע"ה מעשרין הן דכן מוכרחין לומר למאן דסברי דבזמן הבית היה תרומה דאורייתא דמ"מ הוצרכו להתקנה משום דרוב ע"ה מעשרין וגם אביי סובר כן כדאיתא בתוס' כתובות דף כ"ד ומאן דלית ליה במנחות דף ל"א משמע שסובר שמדינא צריך להפריש ולא הוצרכו לתקנה דלכן סובר שם דאין יכול להפריש מדמאי על טבל שנתערב בחולין, עכ"פ לא קשה מעצם מה שמעשרין דמאי ולא אמרינן ספק לקולא דשמא עישר, וכל קושית כ"ג הוא רק בספק שמא בא מן ההפקר.

וצ"ל דספק שמא בא מן ההפקר ג"כ מיקרי ספק אם נעשה בו דבר המתיר שהופקר והותר בזה או לא הותר משום שלא הופקר, ואף שהכא הוי הספק אם נעשה בו דבר האוסר שהחזיק בו אדם או לא יש לומר דדבר האוסר נחשב שיש כאן ודאי מאחר דהוא בארץ ישראל שאין שום מקום בא"י שהוא ספק דהא כל א"י נחלק וליכא מקום מיוחד בא"י שפטור ממעשרות רק דמינים אלו מפקירין מפני גריעותן או מקומות אלו הפקירו מפני שהן מקום יערים לפי' התוס' בשבועות דף י"ב והר"ש כאן אבל בלא מעשה הפקר לא נפטרו כל מקומות שבא"י ממעשרות ונמצא שהספק אף במינים אלו הוא אם נעשה בו דבר המתירו שהפקירו אותו או את מקומו שגדל שם או לא וספק אם נעשה דבר המתיר הוא להמל"מ לחומרא אף בדרבנן, ולכן לא מהני ספק הפקר לבד, ואף של"ד לכאורה להא דהמל"מ דשם איירי בחזקת איסור דקודם שעירבו היה בחזקת איסור וכן בספק טבל שהביא הוי חזקת איסור אבל הא ספק עירוב דאיירי המל"מ שהוא בעירובי חצרות ליכא חזקת איסור דרק בעירובי תחומין שייך חזקת תחום ביתו, וכן משמע בפמ"ג [יו"ד ק"י] בכללי ספק ספיקא סימן כ' דליכא חזקה בעירובי חצרות דהא תלה התם מחלוקת הרשב"א שסובר דאף בדיעבד פסול עירוב בין השמשות בעירובי תחומין עם הרמב"ם ורש"י שסברי דבדיעבד כשר הוא בזה שהרשב"א פוסק כר' יוסי בטומאה שהוא כדעת הש"ך דלא אמרינן ספק לקולא בחזקת איסור אף באיסור דרבנן ולכן פוסל בבין השמשות שהוא ספק ולא הי"ל חזקת כשרות. והרמב"ם בשיטתו שפוסק כר"מ שספק לקולא בדרבנן אף באיתחזק ולכן סובר דעירוב ביה"ש כשר אף בעירובי תחומין, וא"כ בעירובי חצרות שאף הרשב"א מודה שמערבין לכתחלה בין השמשות אף שהוא ספק שלא הי"ל חזקת כשרות אף שסובר דבע"ת לא מהני, מוכח דבעירובי חצרות ליכא חזקת איסור לכן מהני דרק בע"ת שאיכא חזקת תחום ביתו לא מהני להרשב"א משום דסובר דלא הוי ספקו לקולא באיתחזק, וא"כ איכא הוכחה שליכא חזקת איסור בע"ח ומ"מ בספק הונח אסור אף בע"ח משום דספק הונח גרע טפי כדאיתא במג"א [או"ח] סי' שצ"ד סק"א, והטעם הוא מצד סברת המל"מ דספק אם נעשה בו דבר המתירו לא אמרינן ספקו לקולא, דאף דליכא חזקת איסור מ"מ דבר האוסרו יש כאן והספק הוא אם נעשה דבר המתירו שלא הוי ספקו לקולא, ואף אם נימא שגם בעירובי חצרות הוי חזקת איסור מ"מ הא המל"מ לא חלק בדרבנן בין יש בו חזקת איסור לאין בו חזקת איסור דהא כל הוכחת הש"ך דבאיתחזק לא הוי ספקו לקולא הוא מהא דכתב שקיי"ל כר' יוסי דמחמיר בעירובין ד' ל"ו ללישנא בתרא אף באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אם יש לו חזקת איסור והמל"מ הא כתב כאן דלא קיי"ל כר' יוסי והביא מרמב"ם פ"י ממקואות שפוסק בפירוש כר"מ ומטעם זה הוכיח שספק לקולא בדרבנן אף בעיקרו מה"ת. וכמו כן יש להוכיח מזה שפוסק כר"מ שאף באיתחזק הוי ספק לקולא דלא כש"ך ועיין בפמ"ג שמסיק מטעם זה שהלכה כר"מ דלא כש"ך, וא"כ שהמל"מ לא מחלק וסובר שאף באיתחזק ספקו לקולא ומ"מ בספק אם נעשה דבר המתיר סובר שלא הוי לקולא, גם בלא איתחזק אם הספק הוא אם נעשה דבר המתיר לא הוי לקולא, דהא ליכא למימר דהא דבעי המל"מ שיעשה בו דבר המתירו בודאי והספק יהיה רק אם הועיל מעשה ההיתר שנעשה בו הוא כדי שיארע החזקה דהא בהניח עירוב ביה"ש לא מרע כלל החזקה דהספק הא הוא שמא לא נעשה בזמן המתירו ולא אורעה החזקה דבשלמא בטבל והספק הוא אם היה בו דבר החוצץ שייך לומר קצת שאירע החזקה כדמצינו בתוס' כתובות דף כ"ג בודאי זרק לה וספק אם היה קרוב לו או לה דאיתרע החזקה ולכן גם בטבילה שהיתה בזמן המועילה רק שהספק נעשה מצד אחר אם הועילה שייך לומר דאיתרע החזקה אבל היכא שהספק הוא על תחלת המעשה אם יכלו כלל לעשות לא איתרע כלל דהא מכח החזקה צריך לומר שלא יכלו כלל להרע לחזקה, אבל אף שלא איתרע החזקה הוי ספק לקולא ומ"מ בספק הונח הוא לחומרא, וא"כ אף בליכא חזקה אם אך הספק הוא אם נעשה דבר המתירו הוי לחומרא.

[ענף ג'] ובזה ניחא קושית הש"ך ביו"ד סי' ר"א ס"ק קמ"ד על הכ"מ דפ"י דמקואות ה"ג שכתב דלא הוכשרו מים שאובין מספק אלא כשהיה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובין אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו שכשר הוא מטעם דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשרות וכתב ע"ז הש"ך ולא נהירא דמה חלוק יש סוף סוף הכא והכא ספק הוא עיי"ש, ולשיטת המל"מ ניחא בפשיטות דהא גם הכ"מ סובר כהמל"מ דהא פוסק בספק הונח בעירובי חצרות שאסור ועיין במל"מ שהביא מזה ראיה ולכן בריקן ומצא מלא ויש להסתפק אם נעשה מלא ע"י המכתשת הוא ספק אם נעשה המתיר שספקו לחומרא, ואף אם נימא שאין כאן חזקת איסור דהא לא מספקינן עתה על הטמא שיהיה חזקת טמא והמקוה אין לה חזקות כלל, מ"מ הא מבואר שאף בלא חזקת איסור אם מסתפקים אנו על מעשה ההיתר אם נעשה כלל הוא לחומרא ולכן כאן שהספק הוא אם נעשה מקוה ע"י המכתשת או לא, שהוא ספק אם נעשה דבר המתיר הוא לחומרא אף בדרבנן אבל כשהיה שם רוב מים כשרים שהוי הספק אם נעשה בו דבר האוסרו שלהתירו אין צריך דאם רק נצטרפו לו דברים המשלימין אף שאין עושין מהם מקוה לכתחלה כגון שבאו מים שאובים ע"י המשכה כשר כדאיתא בתמורה דף י"ב. וכן כל הדברים המפורטין בפ"ז ממקואות שמעלין ולא פוסלין דלרש"י בסוכה דף י"ט ולהרמב"ם אליבא דכ"מ בפ"ז ממקואות ה"ב הוא לבד משלג ולהש"ך [יו"ד] בסי' ר"א ס"ק ע"א אף שיטת הרמב"ם הוא כרש"י שאין עושין מהן מקוה ומ"מ משלימין, הוא ג"כ ברוב כשרין כמו השלמה דשאובין ע"י המשכה, נמצא שמקוה שיש בה רוב מים א"צ לעוד מים להכשר אלא לצרוף וא"כ כשהיתה מקוה של כ"א סאה היתה מקוה כשרה בתנאי שיצטרפו שם עוד מים ומאחר שעתה יש שם מ' סאה אם לא היה ספק שמא נפסלו המים הראשונים שהיו בו כשר אך שמסתפקין שמא נפסלו הראשונים ע"י שניתוספו בו המים ע"י המכתשת שפסלו גם הראשונים נמצא שהספק הוא אם נעשה בו דבר האוסר והפוסל שספקו לקולא בדרבנן, ולכן אף שבב' הספקות ליכא לא חזקת היתר ולא חזקת איסור מ"מ יש נ"מ אם הספק הוא אם נעשה דבר המתיר כגון בריקן או שהיו מעט מים הוי לחומרא ובהיו בו רוב כשרים דהוא ספק אם נעשה דבר האוסר הוי לקולא וזהו שיטת הכ"מ דיסבור כהמל"מ ומתורץ קושית הש"ך.

וראיית הר"י בתוס' ב"ב דף ס"ו מהא דמקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא שכשר שכולו שאוב ג"כ מדרבנן נראה לע"ד שאינו משום שסובר שהא שכשר הוא מדין ספק דרבנן לקולא אלא מפני שסובר דלא היינו סומכין על חזקה שמסתמא עשה האדם שמילא כדין אם הוא מדאורייתא, ומוכיח זה ממה שמסיק בתוספתא מפני שזה ספק מים שאובין למקוה, משמע שהחזקה לא עשתה שיתחשב לודאי אינו שאוב ולכן אם היה מדאורייתא לא היתה מועילה החזקה, והוא כמו חזקת שליח שלא מועיל בדאורייתא, דאם כהרשב"א בתוס' שם שסובר דהיא חזקה גמורה שיש להועיל אף בדאורייתא לא הי"ל לומר שזה ספק מים שאובין ומזה מביא הר"י ראיה שכולו שאוב הוא מדרבנן ולכן מועילה החזקה, והא דצריכין להחזקה ולא סגי בספק לחוד כגון שהיתה שם מכתשת הוא מטעם סברת הכ"מ וכדבארתי דספק אם נעשה דבר המתיר הוא לחומרא אבל גם החזקה שמועילה אינה גמורה ולא היתה מועילה בדאורייתא וזה ברור שיטת הר"י, ואף שלשון התוס' בפסחים דף י"ז הוא משום דספק דרבנן לקולא מוכרחין לומר שאין כוונתם מטעם זה אלא מטעם החזקה אף שלא מועילה בדאורייתא משום שאינה ברורה ועדיין יש ספק דמ"מ בדרבנן אף שהוא ספק המתיר סמכינן על החזקה, ומטעם זה אחר שהרשב"א בתוס' ב"ב הביא ראיה מהא דמקוה ריקן להיפוך מזה שמסיק התוספתא דחזקת המקואות כשרות ומחלק בסיפא בדינא דמכתשת בין ריקן להיו בו רוב מים כשרים שהוא לכאורה ראיה ברורה ותימה על הר"י איך הביא עוד ראיה מתוספתא זו שכולו שאוב מדרבנן, מסקי התוס' שראיות הרשב"א לא נראו לר"י ולא כתבו מאיזה טעם. ולמה שבארתי א"ש שהתוספתא מפרש הר"י כהכ"מ ולכן צריך להחזקה שמסיק בתוספתא ואין משם ראיה להרשב"א ועוד יש ראיה שכולו שאוב מדרבנן מהא שכתב התוספתא שהוא ספק, והרשב"א יפרש שאף בדאורייתא מועילה חזקה זו ולשון ספק שאיתא בתוספתא אין הכוונה שעדיין הוא ספק אלא שספק זה מותר מטעם החזקה, ועיין בר"ש פ"ב ממקואות שמפרש כן, וראייתו הוא או מפני שסובר שכל ספק דרבנן לקולא אף בספק שמא נעשה בו דבר המתירו דלא כהמל"מ ויפלוג על דין דספק הונח, או שסובר שכיון שכשרה מדאורייתא הוי שם מקוה עליה והוי כספק נפסלה ובסברא זו יפלוג על הכ"מ, עכ"פ השיטות שסברי שכולו שאוב מדרבנן ומביאין ראיה מהתוספתא דמקוה ריקן סברי כהכ"מ שאז איכא ראיה כדבארתי בראיית הר"י, ונסתלקה גם קו' הב' של הש"ך על הכ"מ מהא שכל הפוסקי' אינם סוברין כהכ"מ בין הפוסקים שהביאו ראיה מתוספתא זו דכולו שאוב מדרבנן ובין אלו שהביאו מכאן דכולו שאוב מדאורייתא אלמא שאין לחלק בהכי מכל הפוסקים, ולמה שבארתי הפוסקים שהביאו ראיה מכאן שכולו שאוב מדרבנן ודאי שסברי כהכ"מ ומוכרחין לומר כן כדבארתי.

עכ"פ יצא מזה דספק אם נעשה דבר המתיר הוי לחומרא אף בלא חזקת איסור ולכן אין מועיל ספק דהפקר מאחר שהספק הוא בהמתיר שהאוסר יש כאן דהא גדלו במקום איסור שכל א"י הוא מקום חיוב, אך שיש ספק שמא נעשה דבר המתיר שהפקירו אותו או מקומו ולכן הוי לחומרא, והוצרכנו להתירם או מחמת תרי ספיקי או מחמת חזקת הפקר אבל בספק לבד היינו מחייבין. אך אם נימא דלא כהמל"מ אלא שכל ספק הוי לקולא בדרבנן יקשה מ"ט לא סגי בספק הפקר לבד לפוטרו מן המעשרות, ונצטרך לומר שנחשב לחזקת איסור שחזקה על כל הגדל בא"י שהן חייבין במעשרות ונסבור כהש"ך שבחזקת איסור לא הוי ספקו לקולא, אבל אין צריכין לזה דלא מצאתי עדיין מי שחולק בזה דהא המל"מ כאן והמג"א [או"ח] בסי' שצ"ד סק"א והפמ"ג בכללי ס"ס סי' כ' סברי שספק אם נעשה דבר המתירו הוא לחומרא והכ"מ ג"כ מוכרח לסבור כן כדבארתי והטור והש"ע סברי ג"כ כמותם כדאיתא במל"מ ואף להשיטות שהביאו ראיה מהא שמקוה ריקן שכולו שאוב מדאורייתא והש"ך ג"כ אפשר סברי בכל מקום כגון בספק הונח וכדומה לחומרא אך במקוה פליגי משום דחשבי זה לנעשה דבר המתיר אם היה מקוה כשר מדאורייתא ולכן היה שם לקולא משום דנחשב לדידהו הספק אם נעשה דבר האוסר אבל בספק הונח וספק הפקר יודו שהוי לחומרא וא"ש מתני' דריש דמאי.

ב"ג מוקירו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה