אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן יז

סימן טז

תשובה בלאו דתועבה הנמשך מענין לאו שבכללות תרע"ז אוזדא. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א הגאב"ד שאצק.

[ענף א'] מש"כ כ"ג דודי שא"א לומר דלאו דתועבה הוא רק לדברים שנעשו תועבה שנפסלו מאכילה ומהקרבה דהא דינא דרמב"ם הוא אליבא דאחרים דדרשי זה מג"ש תועבה מקרא דלא תזבח שאיירי שנעשה המום בבהמת חולין, משמע שכ"ג סובר דאף שנעשה המום קודם שהוקדש עובר בלאו דתועבה אם אכלו לדעת הרמב"ם. אבל אף שלאחרים שילפי מג"ש דקרא דלא תזבח היינו צריכין לומר כן אבל מה נעשה הא מפורש ברמב"ם שאין הלאו דתועבה אלא בנעשה המום בכוונה אחר שהוקדש, שכך לשונו בסה"מ מצות לא תעשה ק"מ שהזהירנו מלאכול פסולי המוקדשין שאין מותר לאכלן וזהו כשנעשה אנחנו המום בכוונה כמו שהתבאר בבכורות דף ל"ד או שהיה אותו הקרבן נפסל אחר שחיטתו בדרך מדרכי ההפסד שמנעו אכילתו והוא אמרו יתברך לא תאכל כל תועבה, ולשון ספרי בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם אמרו ר"א אומר מנין לצורם אזן בבכור ואכל ממנו שעובר בל"ת ת"ל לא תאכל כל תועבה ומי שאכל ממנו לוקה, הרי סובר דלא נאסר בלאו דתועבה אלא כשהטיל בהם המום בכוונה אחר שהוקדש כדאיתא בבכורות לענין בכור מטעם קנס דכן הוא לר"א אף שסובר שהוא מדאורייתא או בשאר קדשים לאחרים שהוא מדאורייתא שאינו אלא במטיל מום אחר שהוקדש דקודם שהוקדש אין שום חלוק בין עושה בכוונה לשלא בכוונה. ואולי מטעם זה הביא הרמב"ם הא דר"א אף שלא פסק כוותיה בפ"ב מבכורות כדי להורות דעתו שאיירי שם בספרי במטיל מום בכוונה אחר שהוקדש לאחרים כמו לר"א ולא פליגי רק בזה דר"א סובר שגם מטיל מום בבכור ואכלו עובר בלאו דתועבה ואחרים סברי דדוקא בקדשים ולא בבכור. עכ"פ איך שיהיה חזינן שהרמב"ם סובר דדוקא הטיל מום לאחר שהוקדש עובר בלאו ולא קודם שהוקדש. וטעמו פשוט מהא שאחרים לא אמרי רק שבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ובעל מום קודם שהוקדש אינו נקרא פסולי המוקדשין ואין לו דין פסולי המוקדשין כלל כדאיתא בבכורות דף מ"ד. והחלוק בין הטיל מום בכוונה להוטל מום אף שאינו מטעם כל שתיעבתי לך הוא כדבארתי במכתבי הקודם דבהוטל מאליו לא שייך לומר שנעשה תועבה שהרי מתחלה הוקדש לכך שאם יארע בהם מום יפדה ויוכשר באכילה אבל בהטיל בכוונה שלא עמד לכך שהרי אסור להטיל מום הוי תועבה וגם הוא מדרשא דקראי כדבארתי שם.

והטעם שילפינן מג"ש תועבה תועבה מקרא דלא תזבח פסולי המוקדשין, יש לומר לפי שיטת הרמב"ם דלאו דלא תזבח קאי רק על מום עובר כדמשמע מדבריו בפ"א מאיסורי מזבח ומפורש כן בסה"מ מצות לא תעשה צ"ד, ועיי"ש ברמב"ן מצות לא תעשה צ"ה, ונמצא כשלמדים תועבה תועבה בג"ש ילפינן שאיירי במום עובר אף שהיה בו קודם שהקדישו ובמום עובר הוקדש קדושת הגוף גמורה ולא נפדה אם לא יפול בו מום קבוע וכשכתוב שלא תאכל היינו שאם שחטו קודם שנפל בו מום קבוע ואכלו עובר בלאו דתועבה הוי זה דבר שנפסל אחר הקדישו מהקרבה ומאכילה דהא היה כשר אחר שיתרפא להקרבה ולאכילה ונפסל מזה דכל חלות קדושת הגוף ביש לו מום עובר הוא משום דכמאן דליתיה דמי כדאיתא ברש"י בכורות דף י"ד וא"כ הוקדש להקרבה ולאכילה וכששחטו עשאו תועבה לזה שפסלו ולכן ממש דומה לזה כל פסולי המוקדשין דנשחט בלילה ונשפך הדם ופסולי מחשבה וכדומה וילפינן גם הם שאסורין בלאו זה, וגם מכיון ששחטו נעשה בע"מ קבוע, וא"כ למ"ד א"צ העמדה והערכה היה אפשר לפדותו, ואף למ"ד שצריך העמדה והערכה מ"מ כל זמן שמפרכת היה אפשר לפדותה כדאיתא בחולין דף ל' שכ"ז שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבר אף לענין ששייך בה העמדה והערכה וא"כ צריך לומר דמה שנאסר מלאו דתועבה ואין יכולין לפדותו הוא משום דהטיל המום בכוונה שהרי שחטו בכוונה ולכן נעשה תועבה, לכן ילפינן מזה שכל מטיל מום בקדשים בכוונה שהוא דוקא אחר שהוקדשו אסור באכילה בלאו דתועבה. ונמצא שמהג"ש מקרא דלא תזבח דאיירי במום עובר להרמב"ם ידעינן שקרא דתועבה הוא לאו על פסולי המוקדשין שנפסלו מהקרבה ומאכילה ונעשה קרבן פסול וידעינן מטיל מום בקדשים בכוונה שג"כ הוא מעין גדר זה שעתה נפסל לקרבן שהיה עומד לזה כדבארתי, אבל פסולין כגון יצא בשר שהקרבן לא נפסל אף דהבשר נפסל מהקרבה ומאכילה אינו בכלל לאו דתועבה אלא נאסר בקרא דובשר בשדה. וכן בכור שהטיל בו מום בכוונה שלא נפסל ממה שהיה עומד דדין בכור אינו דוקא לקרבן ומתחלה עמד לאכילה כמו להקרבה דא"צ פדיה וא"כ לא נפסל מכל דין בכור לכן אינו בכלל לאו דתועבה דרק פסולין שנפסלו מכל מה שהיו עומדין כאלו שנפסלו בשחיטה ובאחת מהעבודות שהרי עמדו לקרבן דוקא ונפסלו מזה הוו בכלל לאו דתועבה וכן קדשים שצריכין פדיה שעמדו להקרבה דוקא דכ"ז שלא הוטל בהן מום אין עומדין לפדיה הרי נפסלו ממה שעמדו להיות ורק כשהוטל ממילא בהן מום הוא כעמדו גם לזה כיון שכך דינם דאם יארע בהן מום יפדו אבל להטיל בהם מום לא עמדו לכך ולכן בהטלתו המום פסלן ממה שעמדו שהוא להקרבה דוקא שרק לזה הוקדשו, ולכן נאסרו בלאו דתועבה שאף אם יפדו יהיו אסורין באכילה. אך כשיפול בהן מום אחר אח"כ יתכשרו לפדותו ולאוכלו שהרי לזה ג"כ עמד בדין הקדש ולא נגרע במה שפסלן בהטלתו מתחלה בהן מום. ונמצא שכל מה שנאסרו בלאו דתועבה ענין אחד אף שהן הרבה דברים ולכן לוקה אלאו דתועבה כדבארתי במכתבי הקודם. וא"ש דברי הרמב"ם שפוסק כאחרים דלאחרים שילפי לה מג"ש תועבה תועבה מקרא דלא תזבח ילפינן רק דדמי לה, פסולי המוקדשין שנפסל הקרבן וקדשים שצריכין פדיה שהטיל בהן מום בכוונה שאסורין עד שיפול בהם מום דהא במום עובר אם שחטו נעשה מום קבוע שאין לך מום גדול מזה ומ"מ אסור משום שהטיל מום בכוונה וכמו כן בכל קדשים כדלעיל.

ואף שקרא דלא תזבח איירי בכל קדשים ובכללם גם בכור וא"כ גם קרא דתועבה איירי בבכור שהיה בו מום עובר ששחטו שאסור באכילה אף שעתה הוא מום קבוע, וא"כ ניליף מזה לבכור שהטיל בו מום בכוונה שיהיה אסור באכילה מטעם לאו דתועבה כדסובר ר"א, ומ"ט פוסק שבכור אינו אלא מדרבנן מטעם קנס.

[ענף ב'] והנכון לע"ד דהנה יש להקשות לחולין דף ל' דאמר אביי בשחט ביה פורתא נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי, אלמא דיכולין לפדות משום שנעשה בע"מ קבוע בהתחלת השחיטה כדפי' רש"י [ואין להקשות דהא מטיל מום בכוונה הוא שלא נפדה ונאסר באכילה, דיש לומר דמאחר דלא שחט בכוונה להטיל בו מום אלא כדי להקריבו לית בו דין לאו דתועבה אף שממילא נעשה בע"מ והוי זה בכלל הוטל מום ממילא שנפדה], וא"כ בשוחט בחוץ הוי רק תחלת השחיטה באיסור כרת וסוף השחיטה אינו באיסור כרת דהא נעשה בע"מ ושוחט בע"מ פטור מטעם דאינו ראוי לבא בפנים כדאיתא בר"פ פרת חטאת, וא"כ הניחא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב אתחלת השחיטה ואע"ג דסוף השחיטה אינה מחייבת מ"מ הוי כמו שחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים דחייב אליביה אבל אם אינה לשחיטה אלא בסוף מ"ט חייב כל שוחט בחוץ כיון דעל סוף השחיטה לא מתחייב כמו שפטור לדידיה בגמרן בפנים. ובשלמא לפירוש התוס' התם [חולין] בדף כ"ט שר' יוסף סובר דאף למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מ"מ אם ישחוט סימן אחד אף של בהמה בחוץ וסימן אחד בפנים יהיה חייב משום שוחט בחוץ מאחר שעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ניחא משום שאולי מום אינו אלא בשחט סימן אחד וא"כ כבר נתחייב מטעם שעשה בה מעשה חטאת העוף, וגם זה הוא דוחק דלשון כיון ששחט ביה פורתא משמע שאף בפורתא ממש אידחי ליה מפסח וע"ז אמר אביי דלא אידחי מדמי פסח, אבל אף אם נימא כן הוא רק לר' יוסף ואליבא דפי' התוס' אבל לרבא ולרש"י אף אליבא דר' יוסף שאינו חייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אלא דוקא בשוחט ב' סימנין בחוץ יקשה מ"ט חייב כל שוחט בחוץ הא סוף השחיטה לא היתה באיסור שחוטי חוץ.

אך שיש לתרץ דבהכי חייביה רחמנא משום דאם היה עושה כל מעשה זה בפנים היה מתקבל בפנים נמצא שעשה בחוץ שחיטה שהיה ראוי בפנים ואף שבעשייתו נפסל כבר מלבוא בפנים מ"מ כיון שע"י שחיטה בחוץ נעשה שלא יתקבל בפנים חייביה רחמנא בהכי ונחשב כמו שהיה ראוי לבוא בפנים, ול"ד לשאר מומין שאילו היה נעשה בפנים נמי לא היה ראוי לבוא בפנים. ואף שלשיטת הרמב"ם בפ"א מפסולי המוקדשין הי"ח דסובר שלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף היה גם כשר אם גמרן בפנים לא קשה כלום לכאורה דהא אף גמר השחיטה הוא ראוי בפנים ולכן חייב משום שוחט בחוץ, מ"מ יקשה באם הוא רחוק מעזרה באופן שלגמור בפנים היתה שהיה בשחיטה, וכן יקשה בשוחט עוף קדשים בחוץ שאינו ראוי שוב בפנים מאחר שהתחיל לשחוט אף מקצת סימן דאף שאין תמות בעופות היתה נפסלת מטעם טרפה בפנים שצריכה שם מליקה, ודוחק לומר דברייתא דזבחים דף ק"ז דמחייב משום שוחט חוץ בעופות וכן ר' יוסף כאן דמשמע שאם גמר בחוץ היה חייב אף למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף איירי דוקא בשחט הקנה שלא נאסר מטעם טרפה קודם ששחט הרוב ולכן אף אם שחטו מקצת היה ראוי לבוא לפנים למליקה ויש לחייבו משום שוחט חוץ, דהא סתמא קתני, ואף אם נדחוק לאוקמי כן יקשה לרבא שלא מחייב בשוחט בחוץ אליביה אלא בב' סימנין לפרש"י איך יחייב משום שוחט חוץ בעופות כיון שלא ראוי בפנים כששחט מקצת מטעם טרפה ומשמע שאם היה גומר חוץ היה חייב אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, אלא צריך לומר מטעם דבהכי חייביה רחמנא דהא נתרבה שחיטת עופות לחייב בשוחט בחוץ, מאחר דקודם שהתחיל לשחוט היה ראוי בפנים ושחיטתו בחוץ גרמה שלא יהיה ראוי בפנים לכן יש לזה דין דראוי לבוא בפנים, ול"ד לשאר פסולין שהשחיטה בחוץ לא גרמה הפסול. ואף שאין לומר בעופות כדבארתי תחלה בבהמה דאילו נעשה בפנים היה ג"כ נפסל, דעוף בפנים לא נכשר אלא במליקה מ"מ ל"ד לשאר פסולין משום דהכא השחיטה בחוץ גרמה הפסול, ודמי קצת למש"כ רש"י בחולין דף מ' דאף אם אמרינן שנאסר בשוחט סימן אחד לעכו"ם והוי כמחתך עפר בעלמא אח"כ מ"מ חייב משום עכו"ם דשחיטת עכו"ם היא עיי"ש, משמע שכוונתו משום דשחיטתו לשם עכו"ם גרמה שיהיה כמחתך עפר ולכן חייב משום דבהכי חייביה רחמנא. אך אולי לענין עכו"ם י"ל שכוונתו לטעם אחר דאף אם נחשב למחתך עפר בעלמא לא גרע משחט לה חגב בע"ז דף נ"א דג"כ חייב מטעם שהוא כעין זביחה כמו שבר מקל, ואף לחכמים שפטרי בשחט לה חגב אולי הכא שהוא בצואר בהמה ממש מודו, אך שלטעם זה לא היה זה אלא בע"ז שעובדין אותה בבהמה כמו התם דאינו חייב בשחיטת חגב אלא בע"ז שעובדין אותה בחגב כדאיתא התם בתוס' אבל במרקוליס שאין עובדין אותה בבהמה ואינו חייב שם אלא בזביחה הכשרה בפנים, היה לן לפטור אם נחשב כמחתך עפר בעלמא, ולכן צריך לומר שכוונת רש"י הוא משום דשחיטתו לעכו"ם גרמה זה שיהיה כמחתך עפר לכן חייב דבהכי חייביה רחמנא דהא נתרבה מקראי שחיטת בהמה למרקוליס שחייב בע"ז שם. וכמו כן נפרש הכא שלכן חייב שוחט קדשים בחוץ משום שהשחיטה בחוץ גרמה זה הפסול. וכן איתא סברא כעין זו בתוס' ב"ק דף ע"ב אך התם הוא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דנתחייב גם אמקצת השחיטה אך שאם יארע פסול אף בסוף השחיטה איגלאי מילתא דלא הויא שחיטה ולכן אם לא אירע פסול אחר רק פסול דשוחט חוץ ופסול דחולין בעזרה גופיה אמרינן דבהכי חייביה רחמנא שפסול כזה לא יפקיע החיוב, אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף שעדיין לא היה כלל בשם שחיטה ונפסל קודם שהיה שחיטה ליכא הוכחה מתוס' שיש לומר סברא זו, אבל מרש"י יש להוכיח שאמרינן סברא זו אף לדידיה, דרש"י איירי שם אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כדאיתא במהרש"א שם. אך הוכחה גמורה ליכא, דהא שם איירי שכל הפסול הוא רק מזה שנשחט לשם עכו"ם, ובתוס' ב"ק הוי הפסול רק ממה שנשחט חולין בעזרה לכן אמרינן דבהכי חייביה רחמנא אבל הכא שאין הפסול משום שוחט חוץ רק משום שנעשה בע"מ שהוא פסול אחר כמו כל בע"מ רק שנעשה פסול האחר כאן ע"י השחיטה בחוץ אפשר ל"ד לסברא דרש"י ותוס' וליכא הוכחה לסברא זו אבל מ"מ מוכרחין לומר כן דאף כאן אמרינן סברא זו ולכן אין להוכיח מחיוב שוחט חוץ בעופות דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.

והנה כל זה לא שייך אלא בקדשים שצריכין פדיה שכ"ז שלא נפדו עדיין קדושתן עליהם ואסור לשוחטן והויא שחיטתן בחוץ באיסור דהא עדיין לא הותרו לשחיטה אך שיש כאן חסרון שאין ראוי לבוא בפנים מחמת שנעשה בע"מ בשחיטתו, אמרינן שעל בע"מ זה שנעשה בשחיטה בשעת החיוב חייביה רחמנא בהכי ומשגחינן לענין זה רק על תחלת המעשה שהיה אז ראוי לבוא בפנים, אבל בבכור שא"צ פדיה ואם הוא בע"מ הותר באכילה בלא פדיה א"כ כשהתחיל לשחוט ונעשה בע"מ הוי גמר השחיטה בהיתר גמור, יקשה דלא הו"ל להתחייב בשוחט בכור בחוץ מאחר דסוף השחיטה הוא בהיתר גמור, ובשלמא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב על תחלת השחיטה והוי כמו גמר בפנים דחייב אף שג"כ היה סוף השחיטה בהיתר גמור אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ופטור בגמרן בפנים מ"ט חייב משום שוחט בחוץ בבכור. ואף להרמב"ם שסובר דאף אם התחיל לשחוט בחוץ יכול לגומרו בפנים למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ראוי הבכור עדיין להקרבה אף שהוא בע"מ אם הוא קרוב לעזרה, מ"מ מ"ט לא יהיה מותר לגמור שחיטתו דהא כמו שיכול לפדות קדשים שהתחיל לשחוט אף שג"כ לא נפסלו בזה ממזבח גם בבכור יש לו לשחוט ע"ז דהא בכור לענין אכילה בלא פדיה כקדשים לפדיה דמו, שבמום שהותרו קדשים לפדיה הותר בכור לאכילה בלא פדיה כדאיתא ברמב"ם רפ"ב מבכורות, וא"כ מאחר דחזינן שבהתחיל לשחוט אף שכשר לקרבן עדיין דאף שאינו כשר לפסח כשר הוא לשלמים ומ"מ יכולין לפדותו דמטעם זה לא אידחי מדמי פסח, מטעם דעכ"פ יש לו מום קבוע ועל מום קבוע פודין את הקדשים אף באופן כזה שעדיין ראוי לקרבן א"כ בבכור צריך להיות כה"ג מותר אף בלא פדיה אף שעדיין מותר למזבח, וא"כ מ"ט חייב משום שוחט חוץ, ובהדיא איתא בבכורות דף ל"ו שחייב על בכור משום שוחט בחוץ, עיי"ש ברש"י וברמב"ם פ"ב מבכורות הי"ח.

ועוד קשה דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוא רק לחיוב שחיטת חוץ שחייב על תחלתה אבל מ"ט יהיה אסור באכילה הא שוחט בחוץ לא נאסר באכילה מטעם עצמו רק משום שהוא קדשים שלא הותר בהיתר עבודות שלהן שלא נזרק דמן כמפורש ברש"י קדושין דף נ"ז וא"כ בבכור נהי שנתחייב משום שוחט בחוץ על תחלת השחיטה מ"מ יהיה מותר באכילה מטעם שנעשה בע"מ בתחלת השחיטה דאף שעשה בכוונה מותר מדאורייתא באכילה ואף מדרבנן יהיה מותר לבנו דלא קנסו בנו אחריו כדמסיק התם. ובפירוש מצינו דשוחט את הבכור אסור מדאורי' באכילה דהא שוחט את הבכור קודם שהראהו לחכם ומכרו ואכלו הלוקח מה שאכל אכל ומחזיר לו את הדמים כדאיתא ס"פ כל פסולי המוקדשין ודין זה אינו אלא במוכר דבר שאיסור אכילתו מדאורייתא כדאיתא בחו"מ סי' רל"ד סעיף ב' ג' ועיין בסמ"ע סק"א, ואמאי הא נעשה בע"מ בהתחלת שחיטה והוי רק כצורם אזן בכור דמותר מדאורייתא באכילה, ובזה שעבר על איסור שוחט בחוץ אין לפסול שחיטתו מטעם שחיטת מומר דמומר לדבר אחד לא נפסל לשחיטה, ודוחק לומר דנחשב מומר להכעיס וכשיטת מהרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז דמומר להכעיס אפילו בפעם אחת נפסל ונימא עוד יותר שאף בשחיטה זו נפסל דלהכעיס עוד גרע משוחט לעכו"ם ומשוחט בשבת שלא נפסל לשחיטה זו כדאיתא בש"ך שם ס"ק י"ז ובלהכעיס נפסל אף לאותה שחיטה, או מטעם שנעשה כבר מומר בתחלת שחיטה שכבר עבר למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והויא סוף השחיטה שחיטת מומר כדאיתא בפמ"ג בשפתי דעת ס"ק י"ז גם לענין שחיטת שבת, דלבד שדוחק גדול לומר כן דמה"ת נחשבהו שעושה להכעיס דמ"ט לא נימא שצריך להבשר וטירחא הוא לו לחכות עד שיקריבוהו ויזרקו דמו ובפרט בזה"ז ודאי סתמו לתיאבון משום תאות אכילה וממון דהא מכרו והש"ע בחו"מ איירי בזה"ז. הנה אף אם עושה להכעיס לעבור איסור שחיטת חוץ מסתבר שתהיה שחיטתו כשרה דהא אם לא ישחוט כראוי בכל הלכות שחיטה לא יעבור בלאו דשוחט בחוץ דנתקלקלה בשחיטה לכו"ע אינה שחיטה ואינו חייב אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס כדאיתא בחולין דף כ"ט ובתוס' ב"ק דף ע"ב איתא זה לענין איסור שחוטי חוץ, וא"כ לטעם רש"י בדף ג' ששחיטת מומר להכעיס פסולה משום שמועד לנבל בידים א"כ כשרוצים לפסול שחיטתו משום שעבר בלאו דשוחט קדשים בחוץ הרי בהכרח עלינו לומר ששחט כהוגן דאל"ה הרי לא יעבור בלאו דשוחט בחוץ דנתקלקלה בשחיטה, ואף לשיטת התוס' התם שפסול מטעם שאינו בר זביחה שלכן אף אם שחט כהוגן פסולה שחיטתו א"כ לא יעבור כלל על איסור שחיטת חוץ מאחר דשחיטתו נבלה והוא ככל קלקול בשחיטה, ונמצא שאם נחשבהו כמומר להכעיס בהתחלת שחיטה והוי גמר שחיטתו נבלה לא עבר כלל על איסור שחיטת חוץ וממילא לא היה מומר בשחיטה זו ושחיטתו שחיטה ועבר על איסור שחיטת חוץ, ול"ד לשחיטת שבת שאיתא בפמ"ג דגמר שחיטתו היא שחיטת מומר משום דהכא עדיין לא עבר על איסור שחיטת חוץ כל זמן שלא גמר שחיטתו, וא"כ מ"ט נאסר מדאורייתא באכילה השוחט בכור תם בחוץ, ובשלמא בשאר קדשים אסור באכילה מטעם שלא נפדה ואף אם פדו אותו קודם גמר שחיטתה אסור באכילה מטעם תועבה אבל בכור הא לא נאסר מטעם תועבה מ"ט אסור.

אבל אולי יש לומר דשחיטה בחוץ הוא כמאן דחנקינון דאף בקדשי קדשים ששחטן בדרום רצה לומר הגמ' בריש מעילה דכמאן דחנקינון הוו ורק מפני שראוי לקדשים קלים לא הוו כמאן דחנקינון לענין מעילה אבל בחוץ שאין ראוי לשום קדשים הוי כמאן דחנקינון ולא הויא שחיטה אך לאיסור שחיטת חוץ נחשבה שחיטה משום דבהכי חייביה רחמנא אבל להתירו באכילה לא נחשב שחיטה והויא גם תחלת שחיטה כמאן דחנקינון ומום לא נעשה רק בהתחלת שחיטת הסימנין וא"כ לא נחשבה ההתחלה רק חניקה ולכן נאסרה מצד נקובת הושט, אבל א"כ בהתחיל לשחוט הקנה מ"ט אסור דלענין זה ודאי אין חילוק בין ושט לקנה ואף בקנה הוא מום ועדיין לא נאסר באכילה מדין טרפה היה צריך להיות מותר באכילה מדאורייתא ולא מצינו חלוק בזה. וגם קשה דבסברא זו דכמאן דחנקינון דמי לא שייך חלוק בין למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס למ"ד אינה אלא לבסוף דהא הטעם הוא דכיון דהקפידה תורה בקדשים שישחטו דוקא במקום זה הוא עכוב בשחיטה כמו כל הלכות שחיטה וא"כ אף אם אינה אלא לבסוף מ"מ כמו שצריך כל הלכות שחיטה גם בהתחלה ובלא זה הוא נבלה צריך גם דין המקום שהוא בקדשים כמהלכות שחיטה שיהיה זה גם בתחלתו ואל"כ יהיה כמאן דחנקינון, וברמב"ם איתא בפירוש בפ"א מפסולי המוקדשין שלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כשר הקרבן בשחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים, ודוחק לומר דאיירי דווקא בשחט מקצת קנה וגמרו בפנים ולא במקצת הושט דהא הרמב"ם מפרש זה מסתמא בגמ' דגם לענין כשרות קמיפלגי ומסתמא מפרש כן גם לרבא דמפרש מחלקותם בסימן אחד בחוץ ואחד בפנים דכשר למ"ד אינה אלא לבסוף שזה אף בקנה היה פסול אם לא עשה בהלכות שחיטה ואם דין המקום בקדשים הוא כמהלכות שחיטה איך היה כשר, אלא ודאי שצריך לומר שאין שייך זה להלכות שחיטה ולא הוי כמאן דחנקינון לענין היתר שחיטה, והא דאמר הגמ' במעילה כמאן דחנקינון הוא רק לענין מעילה כיון דגם קד"ק ששחטן בדרום לא חזו לא לגבוה ולא להדיוט והולכין לאיבוד כקדשים שמתו לכן כמו שקדשים שמתו אין מועלין בהן משום שהולכין לאיבוד כמו"כ קד"ק בדרום, ומסיק שם הגמ' דלא הוו כמאן דחנקינון אף לענין מעילה מאחר דשחטן במקום שראוי לקק"ל, אבל היכא דשחטן בחוץ יהיו לענין מעילה כמאן דחנקינון משום שהולכין לאיבוד, אבל לענין היתר אכילה הויא שחיטה גמורה. וכן מפורש בזבחים דף ס"ט אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה עיי"ש, וא"כ נשארה הקושיא מ"ט אסור שוחט בכור תם בחוץ באכילה מדאורייתא.

וכן קשה בשוחט בכור תם בפנים מ"ט יהיה אסור באכילה בתורת בכור בע"מ למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא, ואף למ"ד דאורייתא יהיה כשר אם יוציאנו באמצע השחיטה לחוץ ויגמור שם שחיטתו, דזה שעדיין הוא ראוי למזבח אף שיש בו מום זה דהתחלת שחיטה אין לו לעכב מלאוכלו בתורת בע"מ כמו שאינו מעכב בשאר קדשים מלפדות כדבארתי לעיל דהא בכור לאכילה הוא כמו שאר קדשים לפדיה, ובזה היה צריך להיות מותר אף מדרבנן דהא לא עשה המום באיסור ואין לנו לקנסו שהרי לא עבד איסורא וכדחזינן בשאר קדשים שאיכא לאו דתועבה דמטיל מום בכוונה ומ"מ במום דהתחלת שחיטה מותר וא"כ בבכור שאיסורו הוא מדרבנן כ"ש שהיה צריך להיות מותר, ונמצא שקשה לן בבכור ג' דברים [א] בהתחיל לשחטו בפנים והוציאו לחוץ וגמר שחיטתו היה צריך להיות מותר לכו"ע ולמ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא היה צריך להיות מותר אף אם כל השחיטה בפנים. [ב] בשחטו בחוץ היה צריך להיות מותר באכילה מדאורייתא לכו"ע אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס אף שכבר עבר על איסור שחיטת חוץ, [ג] למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא שייך כלל איסור שוחט בחוץ בבכור מאחר שסוף השחיטה הוא היתר גמור מדאורייתא.

[ענף ג'] ולכן צ"ל שיש חלוק בין שאר קדשים לבכור במום דשחיטה עצמה דאף דבשאר קדשים יכולין לפדותו מ"מ בבכור לא הותר באכילה במום זה דשחיטה עצמה, והטעם דבקדשים שהיתר אכילה שלהם הוא לאחר הפדיה שנעשו חולין לכן אף כשהן תמימים אם אך היו יכולין לפדותן היו יכולין לשחטם ולאוכלם ורק מטעם חדוש התורה שאין יכולין לפדותו דקדושת הגוף לא נפדה אסורים ולכן בשחיטה שנעשה בע"מ ויכולין לפדותו מותר ממילא לאוכלו, אבל בבכור דאף בשעת היתר האכילה הוא קדשים והיה צריך להיות עליו איסור שחיטה לעולם כמו בכל קדשים אך שבבכור התירה התורה לאוכלו כשנעשה בע"מ אף שהוא קדשים ולכן בשחיטה שלא התירה שהרי נצטוו שישחטו את הבכור ולאוכלו בתורת קדשים ולא לשוחטו ע"ד לאוכלו בתורת חולין, אסור משום משום דאין לו עדיין בבכור זה היתר אכילת חולין, דל"ד לשאר קדשים שבלא חדוש התורה שלא נפדין קדשי מזבח היו מותרין באכילה אחר שנפדו בלא שום חדוש כיון שלאחר הפדיה הן חולין והוי איסור שחיטה ואכילה בתורת חולין רק משום שהן קדשים לכן כיון שנעשו בע"מ ע"י השחיטה שלפדיה אין זה שנשחט כשעדיין לא נפדה חסרון דאין לנו יותר ממה שנתחדש שאין נפדין דהוא רק כשאין בהן מום ובשחיטה הרי נעשו עכ"פ בע"מ בהתחלת השחיטה לכן נפדין וממילא שייך להתיר באכילה מצד שחיטתה אף קודם הפדיה אף שהוא לחולין, אבל בכור שהוא קדשים שהרי לא נפדה רק שהוא חדוש שיכולין לשוחטו ולאוכלו כשנעשה בע"מ אין לנו יותר ממה שנתחדש להתירו באכילה שהוא רק כשנעשה בע"מ מצד אחר ולא מהשחיטה עצמה שהוא לדין הקרבתו ואכילתו בתורת קדשים לכן אין שחיטת קדשים שייך להתירו לאכילת חולין.

עכ"פ איך שיהיה חזינן שיש חלוק בין בכור לקדשים שצריכין פדיה במום הבא משחיטה עצמה דכל הקדשים נפדין ונאכלין ובכור אינו נאכל דשחיטתו כשלא הותר לאכילת חולין אינה מתירתו לאכילה דחולין ולכן בשחטו בחוץ חייב לכו"ע דכל השחיטה היא שחיטת קדשים בחוץ, ל"מ לשיטת הרמב"ם דעדיין היה ראוי לבוא בפנים, אלא אם אף אינו ראוי הרי בהכי חייביה רחמנא כמו בשאר קדשים מאחר דבקדושתו הוא והיתר לגמור לשחיטתו לאכילת חולין ליכא במום זה שעשה השחיטה עצמה, וכן בשחטו בפנים אף שכל הקדשים הותרו לפדיה מ"מ בכור לא הותר באכילה משום שמום זה שנעשה בהשחיטה אינו מתירו לגמור שחיטתו לאכילת חולין וא"כ בשוחט מום עובר בקדשים היו יכולין לפדותו מצד שנעשה בע"מ ולכן כשילפינן מג"ש דתועבה תועבה דאם שוחט בע"מ עובר אסור לאכלו בלאו דתועבה ידעינן מזה שכל מטיל מום בקדשים בכוונה אסור באכילה בלאו דתועבה, אבל בבכור בע"מ עובר ששחטו הא לא הותר באכילה גם שלא מטעם הלאו, דמום שעשה השחיטה עצמה אינו מתירו באכילה והוי ככל פסולי המוקדשין שנפסלו אחר שחיטה ואינו ענין למטיל מום בבכור דאף אם מטיל מום בבכור יהיה מותר באכילה מ"מ בשחיטה אסור לכן אף שילפינן שהשוחט בכור בע"מ עובר אסור באכילה בלאו דתועבה אין למילף מזה מטיל מום בבכור אלא יש למילף מזה כל פסולי המוקדשין שנפסלו אחר שהוקדשו מהקרבה ומאכילה שעמדו לכך כדבארתי.

ואין למילף מטיל מום בבכור ממטיל מום בקדשים כיון שחלוק גדול ביניהם שכל הקרבנות נפסלו ממה שהיו עומדים שכל זמן שהן תמימים עמדו להקרבה דלזה הוקדשו ובכור לא נפסל בהטלת המום ממה שהיה עומד שמתחלה עמד לאכילה כמו להקרבה כדבארתי במכתבי הקודם, ונמצא שמהג"ש תועבה תועבה ילפינן רק פסולי המוקדשין כגון נשחטה בלילה ופסולי מחשבות וכדומה שפוסלין הקרבן וכן מטיל מום בקדשים שג"כ נפסלו מקרבן ולא פסול יוצא ונותר שלא נפסל הקרבן בזה ולא מטיל מום בבכור שאף שנפסלו מקרבן לא נפסל מכל מה שהיה עומד ולכן בכור שהטיל בו מום מותר מדאורייתא ונכונים פסקי הרמב"ם ולא קשה עליו מג"ש דאחרים ואדרבה זהו סייעתא לדבריו.

ומה שתמה כ"ג דודי על המל"מ שהקשה על הרמב"ם ולא על הגמ', הנה בגמ' יש לומר שסובר דקאי לאו דתועבה על בשר בחלב כדסובר רב אשי בחולין כתירוץ ב' של התוס' בכורות דף ל"ד ולא כאחרים ולא נחלק בין בכור לשאר קדשים, אך שהיה יכול להקשות גם על התוס' לתירוץ קמא דהגמ' סובר כאחרים וא"כ בע"כ צריך לחלק בין בכור לשאר קדשים, אבל א"כ לא קשה כ"כ דמאי אולמיה דתוס' מהרמב"ם, אך שעדיין יש להקשות דהא הביא המל"מ לעיל מזה דברי התוס' ומ"ט לא הקשה גם עליהם, ולפ"מ שבארתי א"ש בפשיטות דבלא הרמב"ם יש לומר דאחרים לא סברי בכל קדשים שיהיו נפדין במום שנעשה מהשחיטה עצמה דלא כגמ' חולין וא"כ ליכא שום הוכחה מג"ש דתועבה תועבה שאיירי במטיל מום שאף אם גם מטיל מום בקדשים מותר באכילה אסור הכא מצד שהוא קרבן שנפסל משום דלא הוכשר לפדיה במום דמהשחיטה ואין למילף מהג"ש רק קדשים שנפסלו ולא מטיל מום בקדשים כדבארתי בבכור אליבא דהרמב"ם ולכן לא היה יכול להקשות על התוס' אבל על הרמב"ם שפיר מקשה שהוא מחלק בין קדשים לבכור אבל מתורץ כדבארתי.

ב"ג מוקירו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה