אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן טז

סימן טו

תשובה שניה בענין לאו שבכללות הנמשך מענין שאין לוקין על בל תוסיף אוזדא תרע"ז. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א הגאב"ד שאצק.

[ענף א'] מה שהקשה כ"ג דודי בפסחים דף כ"ד אמאי לא משני אביי דלגופי' שילקו על נותר מקרא דלא תאכל כל תועבה ידעינן דהא לוקין על לאו זה לשיטת הרמב"ם, וע"כ החליט דר' פפא סובר שאין לוקין אלאו דתועבה משום דחושבו ללאו שבכללות כמו שסובר שאין לוקין אלאו דלא יאכל כי קדש הוא, וסוגיא דמכות דף י"ח דקאמר ולילקי משום דר' אלעזר דהוא אלאו דכי קדש הוא פליגא, ולדידיה לוקין גם אלאו דתועבה. והטעם כדאיתא לעיל מזה ברש"י ד"ה קרא דאם היה נכתב לא תוכל לאכלם בשעריך לא היה לאו שבכללות דהיה קאי אכל חד וחד וה"נ הוי כאילו נכתב אצל כל אחד בפרט, ופסק הרמב"ם כסוגיא דמכות, ע"כ תורף דבריו.

הנה קושית כ"ג על רב פפא אינה לע"ד דהא בע"כ צריך לומר דאביי ור"פ לא סברי דלאו דתועבה קאי אפסולי המוקדשין דהא אמר אביי דחטאת שהובא בפנים שהוא פסול ילפינן מקרא דכי קדש הוא מדר"א, ולא אמר מלאו דתועבה, ולכן לא שייך שיתרץ דלא איצטריך לגופיה למלקות משום דיש מלקות אלאו דתועבה דהא לא קאי ע"ז כלל ואף איסורא לא היינו יודעין. והא שהביא כ"ג שהתוס' בכורות דף ל"ד ד"ה ומי כתבו דגם הגמ' דילן סובר באחרים דקאי אפסולי המוקדשין וכוונת כ"ג להוכיח שא"כ גם אביי ור"פ סברי כאחרים, אינו כלום דהא רב אשי בחולין דף קי"ד פליג אאחרים דדריש לה לענין בשר בחלב ור"מ ור' יהודה בע"ז דף ס"ו דרשי לה לענין כל איסורין והוא ג"כ דלא כאחרים. והתוס' לא אמרי שכו"ע סברי כאחרים אלא שסוגיא דבכורות לא סברה כר' אליעזר דדריש הקרא דתועבה למטיל מום בבכור אלא או כאחרים או לענין בשר בחלב אבל ודאי שהרבה חולקין על זה. וכן אביי ור"פ כדכתבתי, וכן במכות לא פריך ולילקי משום לאו דתועבה רק משום לאו דכי קדש, ולכאורה הי"ל להקשות יותר משום לאו דתועבה דלא היה יכול לתרץ מה שמתרץ אלאו דכי קדש דמשום דקודם פסולו נמי לא חזי לא קאי עליה הלאו דכי קדש דהוא משום דהלאו נכתב גבי פסול נותר, ולכן לא מרבינן רק כנותר כדפרש"י, אבל לאו דתועבה מסתבר דקאי לאחרים גם על הפסולין דעולה דלא חזי גם קודם פסולן, אלא צריך לומר שלא סבר שם כאחרים ולא קאי כלל לאו דתועבה אפסולי המוקדשין וא"כ חזינן שגם סוגיא דמכות לא סבר כאחרים. אך אולי פליגא סוגיא דמכות על אחרים רק בזה שלאחרים קאי הלאו רק על פסולי המוקדשין וסוגיא דמכות סוברת שקאי על כל איסורין כר"מ ור' יהודה ולכן לא הקשה שילקה אלאו דתועבה משום שהוא לאו שבכללות, אבל אף לפ"ז לא קשה אר"פ שגם הוא אפשר יסבור כן ולא היה לוקה והיה צריך הקרא לגופיה ללקות, אבל זה דוחק והיותר נכון שפליגי לגמרי כדלעיל, עכ"פ איך שיהיה לא קשה קושית כ"ג על ר"פ כלל.

ומר' אלעזר אין להוכיח שלא סבר כאחרים מהא שדורש פסולו בקדש שאסור באכילה בל"ת מקרא דכי קדש ולא מקרא דתועבה, דהא מצינו ברמב"ם אף שסובר כאחרים בפי"ח מפסולי המוקדשין ה"ג שלאו דתועבה הוא על פסולי המוקדשין מ"מ סובר דרשת ר' אלעזר מלאו דכי קדש לנותר ופיגול לבד שם בה"י, ויותר לא יליף מקרא דכי קדש, וראיה מזה שלענין צירוף מצטרפין לכזית רק פיגול ונותר כדאיתא שם בהי"א ולא שאר פסולין דלא הזכירם וגם בגמ' דמעילה דף י"ז לא הוזכר רק פיגול ונותר, ואולי מזה הוא מקור הרמב"ם מה שלא פסק כסוגיא דפסחים ומכות שעל כל פסולין קאי הלאו דכי קדש משום שפסק כגמ' דמעילה.

והטעם שפיגול ונותר אינם בכלל לאו דתועבה הוא או מצד שהם חייבי כריתות או מצד שאין שייך לומר בנותר שהוא קרבן פסול שהרי לא נפסל הקרבן, ומהאי טעמא גם פסול יוצא לא נאסר בקרא דתועבה רק מובשר בשדה, וכן פיגול לא מיקרי קרבן פסול מאחר דנעשה עליו דין פיגול ובעינן ביה לענין שיעשה פיגול קרב המתיר כמצותו ככל הלכות קרבן כשר ולכן אינם בכלל קרא דתועבה. ובדברים דליכא דין פיגול כגון בהמתירין ילקה משום פסולי המוקדשין כדאיתא שם בה"ז שהוא מלאו דתועבה משום דפיגול הוא גם פסול דילפינן משלא לשמה כדאיתא בזבחים דף י"ד [ובנותר באופן שלא יהיה הלאו דנותר לא יהיה גם לאו דפסולי המוקדשין ועיין במל"מ שם בד"ה ויש שכתב שגם על נותר יש לאו דפסולי המוקדשין ולע"ד אינו כן וצ"ע], ויליף לפיגול ונותר מקרא דכי קדש, ושאר פסולין לא ילפינן משום דלא דמו לנותר לגמרי רק פיגול שדמי לנותר ממש שהוא מחשבת זמן וחייב כרת כנותר והקרא קראו נותר וגם הגמ' בזבחים דף כ"ג ועוד מקומות קראו נותר ולכן ילפינן מכי קדש דכתיב בנותר, וכהא דמתרץ במכות לענין זר שאכל מעולה קודם זריקה חוץ לחומה שלא ילפינן משום דלא דמי לנותר אך התם סובר שילפינן גם שאר פסולין דדמו עכ"פ בזה שהפסול אסרן, והרמב"ם שהוא אליבא דגמ' דמעילה סובר שלא ילפינן אלא פיגול דדמי ממש לנותר וגם נותר ממש הוצרך למילף מכי קדש ולא מזה שכתוב מפורש ושרפת את הנותר באש לא יאכל משום דהקרא איירי במלואים שהם קדשי שעה והוצרך למילף מכי קדש שילפינן מה שדמי ליה לגמרי. וכן משמע מלשון הרמב"ם בה"י ומפורש בדבריו בסה"מ מצות לא תעשה קל"א שהזהירנו מלאכול נותר ולא באה בתורה אזהרה בבאור ואולם האזהרה היא באמרו במלואים לא יאכל כי קדש הוא כולל לכל מה שנפסל שאין מותר לאכול כמו הנותר, והביא לשון הגמ' דמעילה לענין צירוף ומסיק לפיכך כל אחד מהשנים מוזהר מאכול אותו באמרו לא יאכל כי קדש הוא עיי"ש, חזינן שאף לנותר אין האזהרה בבאור והוא מטעם שלא כתוב אלא בנותר דמלואים שהוא קדשי שעה כדלעיל, וגם חזינן מהא דלא מביא אלא גמ' דמעילה משום דמזה הוא הוכחת הרמב"ם לשיטתו דקאי רק על פיגול ונותר לבד.

והא שלוקין על לאו זה ולא הוי לאו שבכללות הוא כדאיתא בתוד"ה הא בפסחים שם דעל נותר לוקין משום דלגבי דידיה מפורש בהדיא, ואף שבארתי שלא היינו יודעין שלא מרבויא דכי קדש מ"מ אחר שנתרבה גם קדשי דורות ונתגלה שאין חלוק לענין זה בין קדשי שעה לקדשי דורות נמצא שקאי הלאו המפורש גם על נותר דקדשי דורות ופיגול לוקין מג"ש עון עון. ואף שלפ"ז היה אפשר לומר שהקרא לא קאי אלא על נותר לבד, ופיגול ילפינן מג"ש גם האזהרה אבל הוא משום שהאמת שיש למילף מכי קדש כיון שדמי לנותר לגמרי ולכן רק המלקות ילפינן מהג"ש משום דאזהרה דכי קדש הוא לאו שבכללות. והא שלוקין תרתי אם אכל פיגול ונותר אף שמקרא אחד ילפינן הוא מטעם דאף אם לא היה קאי ע"ז הקרא היינו למדין מהג"ש גם האזהרה והיה לוקה תרתי, לכן אף עתה שגם הקרא קאי ע"ז לא מגרע כח הג"ש אך שניתוסף בזה שקרא דנותר קאי גם אפיגול, שלוקה אף אם אין כזית מאחד אלא מתרווייהו ונסתלקה קושית התוס' חדשים במעילה פ"ד מ"ד.

עכ"פ חזינן שגם הרמב"ם סובר כר' אלעזר לענין פיגול ונותר ולכן מר' אלעזר לבד לא נוכל להוכיח שסובר דלא כאחרים משום דרק פיגול ונותר לא ילפינן מקרא דתועבה ולכן הוצרך לקרא דכי קדש, אבל שאר פסולין יליף שפיר מקרא דתועבה אבל הגמ' דפסחים ודמכות הוא דלא כאחרים דבפסחים איירי לענין פסול דחטאת שנכנס דמה בפנים, ובמכות לענין זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה שהם שאר פסולין ומ"מ יליף הגמ' מקרא דכי קדש כדר' אלעזר ולא מקרא דתועבה כדהוכחתי לעיל. והרמב"ם שפוסק כאחרים ומפרש קרא דכי קדש רק לענין פיגול ונותר הוא מגמ' דמעילה שמשמע לו משם שרק פיגול ונותר מצטרפין ולא שאר פסולין. ואין לומר דמה שלא אמר שם שמצטרפין גם שאר פסולין הוא משום דאיירי לענין קרבן, דהא למלקות איירי דהא איתא בתוס' שבת דף ע"א שלקרבן לא מצטרפין, וכן מוכרח שם [שבת ע"א] בגמ' דהא דקאמר משני מינין פטור קאי אכל האיסורין שלעיל מזה שתנן שם חלב ודם ונותר ופיגול. [אך קשה מה דהקשה הגמ' שם מב' מינין צריכא למימר הא חדוש גדול הוא שאף שלענין מלקות מצטרפין מ"מ לקרבן לא מצטרפין, ואולי כיון שמסברא לא היו מצטרפין שהם שני מינים ורק מצד הקרא דכי קדש שנאמרו בקרא אחד והקרא לא קאי אלא ללאו ולא לכרת שהוא המחייב חטאת, ועדיין צ"ע] וכן משמע מרמב"ם פ"ו דשגגות שג"כ הזכיר מתחלה נותר ופיגול בתוך האיסורין ואח"כ כתב סתם שאין מצטרפין ולא הזכיר שיש חלוק ביניהם משמע שסובר ג"כ כתוס' שאף נותר ופיגול אין מצטרפין לקרבן, והא שכתב בפי"ח מפסולי המוקדשין שמצטרפין צריך לומר דהוא רק למלקות כמו שסברי התוס', ולא הוי לאו שבכללות משום דנותר מפורש בהדיא ופיגול מהגז"ש כתוס' פסחים וכתוס' ע"ז ד"ה כל דמאחר דהאיסורין מפורשין לא הוי מה שילפינן שמצטרפין לאו שבכללות וכ"כ הכי לקי גם אצירוף. עכ"פ לא איירי שם לענין קרבן וא"כ מ"ט לא אמר שכל הפסולין מצטרפין אלא ודאי שלא ילפינן כל הפסולין מקרא זה.

ואף אם נימא שהרמב"ם סובר דאף לענין קרבן מצטרפין מדכתב סתמא בפי"ח מפסולי המוקדשין, ומטעם זה נימא שדקדק לכתוב בפ"י משגגות ה"ז איסור חלב ודם שאין מצטרפין אבל פיגול ונותר יסבור שמצטרפין דאל"כ יותר הי"ל לצייר הדין באכל חצי זית פיגול וחצי זית נותר שאין מצטרפין והיינו יודעין מזה כל האיסורין מלכתוב חלב ודם שיש עדיין להסתפק בנותר ופיגול אלא משמע דנותר ופיגול סובר שמצטרפין אף לקרבן, והא דלא הזכיר זה בפירוש משום דסמך על הא דפי"ח מפסולי המוקדשין, והגמ' דמשני מינין פטור יפרש שלא קאי אנותר ופיגול משום דלא מיקרו לענין זה שני מינים מאחר שהם גם בלאו אחד, וא"כ אין לנו הוכחה מהא דמעילה שלא הזכיר שגם שאר פסולין מצטרפין לנותר ופיגול, דאף שמצטרפין לא הזכיר משום דלא שייך בשאר פסולין צירוף לקרבן, מ"מ יש להוכיח משום דעכ"פ הי"ל להזכיר שגם שאר פסולין מצטרפין והיינו יודעין שכל אחד כדינו וגם בל"ז הי"ל לכתוב בפירוש לאשמעינן דגם שאר פסולין מצטרפין, ולכן סובר הרמב"ם שהגמ' דמעילה פליג אגמ' דפסחים ומכות ופסק כגמ' דמעילה. אך שעדיין יש לדחות דהא דלא הזכיר הגמ' שגם שאר פסולין מצטרפין הוא משום דאין לוקין על צרוף דשאר פסולין משום דהוא לאו שבכללות לענין שאר פסולין, וצריך לומר משום דעכ"פ הי"ל לומר דמצטרפין ויהיה כל חד כדינו, שאר פסולין לענין איסור בעלמא ונותר ופיגול לענין מלקות או אף לענין הקרבן, דלענין איסורא בעלמא נמי צריך קרא לצרוף אף שחצי שיעור אסור מן התורה, דהא חזינן שהתוס' זבחים דף ע"ח מפרשי רק לענין איסורא בעלמא ומ"מ צריך קרא, והטעם משום דיש חלוקים הרבה בין איסור דחצי שיער לאיסור דצרוף דהכא הוא איסור גמור דלאו, רק שאין לוקין עליו משום דהוא לאו שבכללות, וחצי שיעור הוא רק איסורא בעלמא ונ"מ לענין שבועה דעל חצי שיעור חלה שבועה לפי' קמא דתוס' שבועות דף כ"ב וכן לרמב"ם פ"ה משבועות ה"ז ח' ואם היו מצטרפין לשיעור ודאי שלא חלה שבועה דיאכל או לא יאכל כזית מאיסורין שדינם שמצטרפין, וא"כ הי"ל לומר שמצטרפין כל הפסולין אף שהוא רק לאיסורא כיון שהיה ע"י צרוף דין זה אלא ודאי שסובר שאין מצטרפין משום שאינם בקרא אחד. וזהו הוכחת הרמב"ם לפסוק כאחרים אבל הגמ' דפסחים ומכות לא סברי כאחרים וא"כ ל"ק על ר"פ כלום.

ומר"פ שמעינן דלא הוי כאילו נכתב הלאו אצל כל אחד והוי לאו שבכללות, וא"כ גם לאו דתועבה לא הוי כאילו נכתב אצל כל אחד והיה צריך להיות לאו שבכללות אי לאו כדבארתי במכתבי הקודם. והא שכתב כ"ג שהרמב"ם דוחה סוגיא דפסחים מקמי סוגיא דמכות שפריך ולילקי כדר' אלעזר דסובר הרמב"ם שהוא מלקות ממש ולא ניחא ליה כתירוץ התוס'. לע"ד אין כדאי לדחות מפני זה סוגיא ערוכה דפסחים, דהא למאי שאיתא בפסחים דף מ"א ומנחות דף נ"ח וב"מ דף קט"ו ותמורה דף ז' סובר רבא דלוקין על לאו שבכללות ובמכות הא פריך זה לרבא וא"כ יש לומר שגם סוגיא דמכות סברה שרבא סובר דלוקין, דהא הוא כמו איכא דאמרי כדאיתא בתוס' מנחות ולכן מקשה שפיר ולילקי מדר' אלעזר. אך להרמב"ם בסה"מ שגורס בכל מקום כמו בנזיר דף ל"ח שרבא אמר אין לוקין יקשה, ונצטרך לומר כתירוץ התוס' דעדיפא מיניה משני, והכוונה הוא דכיון דרבא אמר זה לר"ש ור"ש אולי סובר שלוקין דכמה תנאי הא סברי שלוקין, ברייתא דתמורה דף ז' לענין בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו וגם ר' יוסי בר' יהודה סובר כן דג"כ הוזכר בברייתא ולא פליג ע"ז רק שמוסיף עוד לאו אקבלת הדם, וא"כ אפשר גם ר"ש סובר כן ולכן תירץ דעדיפא מיניה.

[ענף ב'] ומה שהביא כ"ג ראיה שהלאו נחשב כאילו נכתב אצל כל אחד מהא דאיתא שם במכות [י"ח] לכתוב לא תוכל לאכלם ופרש"י שלא הוי לאו שבכללות משום דקאי אכל חד וחד וה"נ בלאו דכי קדש ובלאו דתועבה. הנה לא מובן שעד שמביא כ"ג הוכחה לדבריו מרש"י יקשה ע"ז מגמ' מפורשת בכריתות דף ד' ודף ה' לענין זה גופיה ובזה הלשון עצמו, דאיתא שם אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות ותירץ א"כ נימא קרא לא תוכל לאכלם מעשר דגנך תירשך ויצהרך למה לי לייחודי אכילה על כל חד וחד חזינן בפירוש שאילו היה כתוב לא תוכל לאכלם היה לאו שבכללות ובלא פרש"י לא היה קשה דאפשר היה לפרש במכות שקאי אליבא דר"ש דנימא שר"ש סובר שלוקין אלאו שבכללות ולכן הוו הקראי יתירי לדרשא דידיה. והיה ניחא שפיר גם מה שמקשה הגמ' אח"כ ולילקי מדר' אלעזר אבל לפרש"י קשה טובא. ועיין בתוס' ב"מ דף קט"ו ד"ה שנאמר ובמנחות דף נ"ח ד"ה אין לוקין שהביאו דברי רש"י לזה שסברי דעל שאור ודבש ועל נא ומבושל לוקין תרתי וכן סובר רש"י במנחות ופסחים והטעם הוא משום שהאיסורין מפורשין בפסוק קאי הלאו אכל חד וחד והביאו לזה הוכחה ממכות דפרש"י דאם היה כתוב לא תוכל לאכלם לא היה לאו שבכללות אע"ג דכולהו בחד לאו כתיבי משום דכיון דמפורשים בפסוק לא תוכל לאכלם אכולהו קאי, והקשו ע"ז מכריתות דחלב שור וכשב ועז, ולחם וקלי וכרמל, ומעשר דגן תירוש ויצהר הוו לאו שבכללות אי לאו קראי יתירי וחילקו בין זג וחרצן, ונא ומבושל, ושאור ודבש שהן ב' שמות תדע דכי אתי לאתרויי בהן צריך להזכיר כל אחד בשמו לחלב וחדש ומעשר שהם שם אחד, וכוונתם שבכריתות קאמר הגמ' שאם לוקה חדא אמעשר דגן תירוש ויצהר הו"ל לכתוב לא תוכל לאכלם, והיינו יודעין שלקי אכל הכתובים שם לעיל ואמעשר שכתוב שם חדא על כל מיני מעשר, ומדכתב מעשר דגן תירוש ויצהר ש"מ לחלק גם בין המעשרות אף שהן שם אחד ובמכות יהיה הפירוש דלכתוב לא תוכל לאכלם ומעשר דגן תירוש ויצהר בפירוש אך ששאר הכתובים שם יכלול ביחד והיו לוקין אכולם משום דמפורשין לעיל בפסוק, וא"כ הוא רק לפרש"י ותוס' שסברי דעל שאור ודבש ונא ומבושל לוקה תרתי ומחלוקת אביי ורבא הוא רק לענין הלאו דכי אם צלי אש ועירובי דבש אבל אדברים המפורשין בקרא לוקה. וגם הוא דוקא במפורשין אצל הלאו כמו בשאור ודבש ונא ומבושל דשייך לומר דקאי הלאו שנכתב בתחלה על כל אחד בפרט, אבל סברא זו של כ"ג אף רש"י ותוס' אינם סוברין כלל דמה"ת נימא שיהא ככתוב אצל פסול טמא לא יאכל טמא ואצל פסול יוצא לא יאכל יוצא וכן אצל כל פסול דהא לא אמרו אלא דהוי כאילו כתוב מלת לא על כל דבר המפורש שם והוא באותו לשון ולא כאילו נכתב כל המקרא במקומות אחרים ובלשון אחר בכל מקום כפי השייך שם, דזה לא מצינו ואין שייך כלל להתם, דהא לא היה סגי שיהיה ככתוב אצל כל אחד לשון הכתוב עצמו דאז היו לאוין הרבה שכולן לאו שבכללות, אך דאם היה כתוב ממש היו לוקין באם אינו ענין אבל עתה שלא כתוב ממש ליכא אם אינו ענין, וא"כ אף לרש"י ותוס' הוא רק במפורשין בסמוך להלאו בין בתחלתו בין בסופו וכוונת הגמ' שיכתוב לא תוכל לאכלם בסמוך להם.

ואף זה הוא רק לרש"י ותוס' שסברי דעל שאור ודבש לוקה תרתי אבל להרמב"ם שסובר בפ"ה מאיסורי מזבח ובפ"ח מק"פ שאין לוקה אלא חדא אתרווייהו ובשורש ט' ביאר זה הרמב"ם בארוכה ולא מחלק בין דברים המפורשין למעשר דגן תירוש ויצהר, ולחם וקלי וכרמל דסובר שבכולן בלא רבויא דקראי אין לוקה אלא חדא ורק באיסורי נזיר סובר שלוקין חמש משום דכך היתה הקבלה שהם מחולקין אף שאין שם יתור, ועיין במגילת אסתר שם, הא ודאי אילו היה כתוב לא תוכל לאכלם היה לאו שבכללות אף אם היו מפורשין אצל הלאו דלא עדיף משאור ודבש וכדומה וכל הטעם שלוקה בחוץ לחומה אכל הדברים הוא מטעם שחזר ופירשן כדאיתא בכריתות, וקאי שם הגמ' אכולהו, וכן מפורש בדבריו במצות לא תעשה קמ"ג שבלא הרבוי לא היו לוקין אלא חדא אכל הכתובים שם בפסוק, וזה שלוקין אכל חדא וחדא הוא ממה דפרשם עוד הפעם והביא לזה גמ' דכריתות ודמכות וא"כ כ"ש שאם אינם מפורשין אצל הלאו שהוא לאו שבכללות.

והכא אם הוא לאו שבכללות אין לוקה כלל כמו בלא תאכלו על הדם מאחר שכמה דברים נכללו בקרא אחד, ול"ד לשאור ודבש שלוקה חדא משום דהתם לא נכללו בקרא אחד דכל דבר מפורש לבדו רק שנכללו בתיבת לא אחד, ולכן יש לו כח לאו אחד, אבל הכא שנכללו בקרא אחד במלת כי קדש ובמלת כל תועבה בודאי שלא לקי כלל, דזהו החלוק בין לאו דלא תאכלו על הדם שאין לוקה כלל, ללאו דשאור ודבש שלוקה לכה"פ חדא כדמשמע בשורש ט' שמחלק גדר לאו שבכללות לב' מינין דלא תאכלו על הדם וכדומה הוא ממין א' דלאו שבכללות ושאור ודבש הם ממין הב' שקראם לאו אחד יאסור דברים רבים עטופים קצתם על קצתם עיי"ש, ולאו דכי קדש ולאו דתועבה ודאי הם ממין הא' כמו לא תאכלו על הדם דנכללו דברים הרבה בקרא אחד, וא"כ ודאי שאינו לוקה כלל לדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין מפורשין ללא מפורשין דכולהו הוי לאו שבכללות.

אך שצריך להבין פי' הגמ' דמכות להרמב"ם, ואין לומר דהרמב"ם יפרש שר"ש סובר שלוקין אלאו שבכללות ולכן הוו הקראי יתירי למידרש לאוי אחריתי, וגם יהיה ניחא מה שהקשה ולילקי מדר"א, דהיה ניחא זה רק בפירוש הגמ' אבל הרמב"ם הא פוסק גם להלכה כר"ש בפי"א מהלכות מעשה הקרבנות הא לענין אוכל מעולה שלוקה מלאו דלא תוכל לאכול ובה"ד לענין אוכל מקדשים קודם זריקה מלא תוכל לאכול ובה"ה לענין אוכל מקדשי קדשים חוץ לקלעים שלוקה מלא תוכל לאכול ובפ"א דבכורות הט"ז לענין זר שאוכל מבכור שלוקה מלא תוכל לאכול שהוא כר"ש דדריש הלאו דלא תוכל לאכול באם אינו ענין לדרשות אלו, ולהרמב"ם הא ליכא יתורא דהוצרך הקרא לפרוט כדי שילקו על כל אחד ולא יהיה לאו שבכללות, וא"כ איך פוסק כר"ש.

[ענף ג'] והנכון לע"ד דהנה חזינן דלאו שבכללות אף שאין לוקין עליו מ"מ סגי לאזהרה, דהא אזהרה לבן סורר ומורה הוא מלאו דלא תאכלו על הדם שהוא לאו שבכללות וסגי לענוש עליו אף שאין עונשין אא"ע מזהירין, ואם סגי לאזהרה לעונש מיתה ק"ו לעונש מלקות, ועוד דהלאו לבן סורר ומורה הוא גם אאכילה ראשונה כדאיתא בתוס' סנהדרין דף ס"ג וחייבין עליה מלקות מחמת שמפורש העונש בקרא, ועיין ברמב"ן בסה"מ מצות לא תעשה קצ"ה מפורש כן. אך הא דאין לוקין אלאו שבכללות הוא מטעם שהעונש מלקות לא נאמר אלא אלאוין הדומין לחסימה שעלייהו יש אזהרה מצד הלאו ועונש מלקות שנאמר אצל חסימה, ולאו שבכללות שאינו דומיא דחסימה לא נאמר עליו עונש והוי באזהרה לבד, וא"כ אם על איזה לאו ניליף מאיזה למוד שחייב מלקות ילקו עליו אף שהוא לאו שבכללות שאין חסרון בלאו שבכללות לומר שאינה אזהרה שראויה ליענש עליה דהא חזינן שעונשין על אזהרה כזו אף מיתה וכ"ש שראויה אזהרה כזו ליענש מלקות, אך שאין לוקין משום שלא כתוב עליו עונש מלקות ואין עונשין על אזהרה כשלא כתוב עונש ובכל לאוין נאמר עונש אצל לאו דחסימה ולא בלאו שבכללות שלא דמי לחסימה ולכן אם יש ילפותא למלקות ממקום אחר הרי נאמר גם עונש ואיכא עונש ואזהרה וזה דבר פשוט.

ולכן אם נסבור עונשין מן הדין אך אין מזהירין מן הדין, אם תהיה האזהרה אף מלאו שבכללות יתחייב מלקות מן הדין ונמצא שאף אם היה כתוב לא תוכל לאוכלם והיה לאו שבכללות היה חייב מלקות מן הדין דמעשר דכוונת הגמ' שלא יכתוב שאר דברים אבל מעשר יכתוב כדאיתא בתוס', וזהו טעמא דר"ש שהוא סובר עונשין מן הדין. וניחא לפ"ז שאף להמסקנא הוצרך ר"ש להק"ו ולכן כשכתוב ונדבותיך ילפינן באם אינו ענין לאוכל מתודה ושלמים לפני זריקה. והא דלא הוי לאו שבכללות משום דדבר שילפינן באם אינו ענין נמסר כל כח הלאו כמו שהיה אם היינו דורשין לחוץ לחומה כגון שלא היה לנו ק"ו שהיינו אומרים דלא הוי לאו שבכללות משום הרבוי כדאיתא בכריתות, לכן אף שהקרא לא הוצרך לחוץ לחומה וקאי על אוכל לפני זריקה וללאו ההוא ליכא רבוי שילקו עליו דהא הוצרך ללאו בעלמא, מ"מ לוקין כיון דבקרא הוזכר רק דין חוץ לחומה שכפי שנכתב הוא מיותר למלקות נמסר כל מה שנכתב באם אינו ענין לאוכל קודם זריקה אף למלקות. וניחא עתה מה שהרמב"ם בסה"מ מצות לא תעשה קמ"ג הביא גם גמ' זו דמכות לזה שכתב שם שלא הוי לאו שבכללות מטעם היתורא שכתב לפי שזה הלאו שבזה הפסוק אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, ואמנם הוא לחלק, ובבאור אמרו בגמ' כריתות אכל מעשר דגן והביא כל לשון הגמ' עד למ"ל למיהדר ולמיכתבינהו כולהו ובגמ' מכות אמרו מכדי כתיב ואכלת וכו' עד ל"ל למיהדר ולפושינהו לכולהו ש"מ לייחודי לאו לכל או"א הוא דאתא עיי"ש, חזינן מזה שמפרש שגם בגמ' דמכות הויא הכוונה לזה שלא הוי לאו שבכללות ולכאורה הוא דבר פלא ולמה שבארתי אתי שפיר.

אך שיקשה לפ"ז קושית רש"י דאין למילף מלקות בכולהו אלא באוכל לפני זריקה דהא אין מזהירין מן הדין ומ"ט סובר שלוקה בזר שאוכל מבכור ובכולהו אחריני דיליף ר"ש. אבל לא קשה כלל דהא חזינן שמחד קרא יש למילף הרבה איסורים אם אך משמעות הכתוב יכול להיות כן כדילפינן מלא תאכלו על הדם כמה איסורין משום שמשמעות הקרא יכול לסבול בתוכו כל הענינים שילפינן ולכן אף שאין שם יתורא למדרש כל הני דרשינן, והטעם פשוט משום דהי מינייהו מפקת, וא"כ הכא שילפינן באם אינו ענין ג"כ הוו שקולין דמשמעות הקרא הא לא משמע לאוכל קודם זריקה יותר מלזר שאוכל מבכור, מאחר שהוא באם אינו ענין ולכן ילפינן תרווייהו אף שליכא יתורא לדרוש תרתי. וכן בחטאת ואשם הוו שקולין איסור אוכלן קודם זריקה ואיסור חוץ לקלעים ואיסור זר, ולכן ילפינן באם אינו ענין כל התלתא, ובעולה שיש ארבע ילפינן כל הארבע.

אך שעדיין יקשה דיהיה לפ"ז החסרון דלאו שבכללות דנהי דבאם אינו ענין נמסר כל כח הלאו למה שאנו דורשין, מ"מ אין שייך זה אלא אם ילפינן רק דבר אחד ולכן אם על מה שכתוב היו עונשין מלקות נמסר כח הזה גם למה שילפינן אף שנסתלק הטעם אבל אם ילפינן תרתי אין שייך לומר שילקו על ב' הדברים דהא גם מה שכתוב לא היה לו כח זה שילקה תרתי, ורבא קאמר בפירוש שלוקה בזר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה חמש, ולפ"ז לא היה לו ללקות רק תרתי על חוץ לחומה חדא, ועל כל שאר דברים חדא, וניחא רק מה שלוקה על כל מה שדרשינן כיון שנמסר למה שילפינן גם דין מלקות אבל עכ"פ גם על כולם לא היה צריך ללקות אלא חדא.

וצריך לומר שדין המלקות אף שלא יוכל להמסר שילקו על כל דבר שילפינן משום דאין שם דין ב' מלקיות מ"מ כיון שלדבר אחד יוכל להמסר, נמסר למה שלא ילפינן מק"ו, ולכן בבכור ילפינן מהאם אינו ענין שמוזהר על לפני זריקה ועל זר שאוכל אחר זריקה דשקולין הם ויש לנו אזהרה שלכן אם היה לנו ק"ו לענוש היה חייב מלקות ויש לנו גם חיוב מלקות ממסירת הלאו דחוץ לחומה, לכן כיון שיש ק"ו ללפני זריקה לענשו מלקות מתודה ושלמים נמסר חיוב המלקות לזר שאכל אחר זריקה. וכן בחטאת ואשם שילפינן תלתא לאזהרה הוי מסירת העונש לחוץ לקלעים שלא ילפינן מק"ו ובעולה הוי מסירת העונש לאוכל אחר זריקה אפי' כהן ואפילו בפנים והשאר ילפינן רק לאזהרה משום שיש להם ק"ו לעונש, והוא מעין שפירשו התוס' שהמלקות קאי לדבר החדש אך לא מטעמם.

ולרש"י אין לתרץ שילפינן כולהו משום דשקולין הן דעכ"פ היה לאו שבכללות מאחר דלא פירש שגם לפי המסקנא הוצרך ר"ש להק"ו, וסובר או דאין עונשין מן הדין או דלא מהני ק"ו לענוש מלקות על לאו שבכללות אף אם עונשין מה"ד משום דיסבור שעל לאו שבכללות אין עונשין מלקות, ול"ד למיתה שעונשין על לאו שבכללות דלא כדכתבתי. עכ"פ איך שיסבור אין לחייבו תרתי מלקות על מה שילפינן ולכן אמר שאין לוקה אלא תרתי, אך אף לרש"י יש לומר שילקה על כל מה שילפינן שלא בצירוף כגון במתני', ורק לרבא שאיירי בצירוף נצטרך לומר שחמשה איסורי קאמר, ורש"י שאף במתני' מפרש שאינו חייב מלקות על חוץ לקלעים משום לא תוכל יקשה ואולי סובר רש"י שאין לוקין על לאו שבכללות אף אם יש לחייבו מלמוד אחר כגון מק"ו ולכן אף הכא שיש לחייב מלקות מטעם אם אינו ענין מ"מ מאחר שהוא לאו שבכללות אין לוקין, אבל לפ"ז לא היה צריך ללקות אף באוכל קודם זריקה בבכור ובחטאת ואשם ועולה מאחר שהוא לאו שבכללות ורק בתודה ושלמים ילקה על אוכל קודם זריקה שלא הוי לאו שבכללות וצע"ק, ואולי יש לומר דרש"י פליג על מה שבארתי טעם דשקולין הם אלא שבאם אינו ענין אין למילף רק חדא ולכן נשאר בקושיא, עכ"פ למה שבארתי אתי שפיר הכל, ואולי הוא כוונת הר"י בתוס' שלכאורה אין לו באור דמה"ת מהני היתור לחייב מלקות על כל מה שילפינן בק"ו דמאי שייך זל"ז דהיכן הוזכר ק"ו בקרא, ולמה שבארתי ניחא.

ולמדתי פי' זה מהכ"מ פ"ג מבכורים ה"ג שכתב דלפי שאין עונשין מן הדין כתב רבנו שלוקה מדכתיב לא תוכל, משמע שטעם ר"ש הוא משום שסובר דעונשין מן הדין, ולכאורה הוא תמוה הא לענין אזהרה הוא שכו"ע סברי דאין מזהירין מן הדין וטעמא דר"ש הוא מצד היתורא, ועיין בלח"מ פ"א מבכורות הט"ז שכתב דלא כהכ"מ שכתב בפ"ג מבכורים דטעמו של רבנו משום דאין מזהירין מה"ד אלא שכתב דרשה הפשוטה יותר, אבל באמת שגם טעם הרמב"ם הוא כר"ש מצד היתורא דהא גם לר"ש אינו מצד הדין דהא אין מזהירין מה"ד והוא תימה גדולה על הכ"מ, ואף שהזכיר הכ"מ אין עונשין מ"מ כתב בלח"מ שהכ"מ כתב אין מזהירין משום דסובר הלח"מ שלא דק בלישניה וכוונתו הוא מטעם אין מזהירין מה"ד שלכן הוא תימה גדולה דלכו"ע אין מזהירין ומ"מ דורש ר"ש מצד היתורא א"כ מ"ט לא כתב טעם זה גם הרמב"ם, אבל למה שבארתי א"ש דברי הכ"מ ודק בלישניה דהא אם אין עונשין מה"ד ליכא יתורא דצריך לגופיה ללקות על חוץ לחומה ואף אם יש יתורא לא היה לוקה על כל מה שילפינן בלא הדין וא"כ הוי טעם ר"ש רק משום דסובר דעונשין מה"ד ולכן הרמב"ם שסובר דאין עונשין מה"ד הוצרך לומר שלוקה על חוץ לחומה בבכורים מדכתיב לא תוכל וכן בבכור חוץ לחומה כתב שהמלקות הוא מקרא דלא תוכל.

[ענף ד'] אך שצריך להבין עתה מ"ט פוסק הרמב"ם בכולהו כר"ש שלוקה על זר שאכל בכור ועל אוכל מבשר עולה ועל אוכל מבשר חטאת ואשם חוץ לקלעים מטעם לא תוכל הא כיון דאין עונשין מה"ד איצטריך כדי ללקות אחוץ לחומה בכולהו דאי לאו יתורא היה לאו שבכללות כדאיתא בכריתות והובא ברמב"ם גופיה בסה"מ וא"כ מ"ט לוקין גם לרמב"ם בכולהו דרשות דר"ש.

והנכון לע"ד בזה דהנה בפסחים דף כ"ד מסיק ר"פ שהקישא הוא כל מה שנכתב בקרא דלא תוכל ולכן יליף מזה שאוכל בשר קדש טמא עובר בלאו מדהוקש למעשר עיי"ש, ובהיקש איתא ברש"י בסוכה דף ל"א דלא ניתן לידרש מעצמו, ואף שבגטין דף מ"א משמע מרש"י דהיקש אדם דן מעצמו דכתב בהא דג"ש עדיפא משום דאינו דן מעצמו ומטעם קושיא זו רצה המל"מ לומר בפ"ב מק"פ הי"ג והביא זה בשם ספר יבין שמועה שבסוכה לא אמר רש"י אלא לר' יהודה אבל לכו"ע אדם דן מעצמו אף לרש"י וזה דבר שא"א כלל לומר לרש"י, ופלא גדול איך תירצו כן דהא בסנהדרין דף ע"ג מפורש ג"כ ברש"י דהא דעונשין מן ההיקש הוא מטעם שלא ניתן לידרש מעצמו, וכן במנחות דף פ"ב גבי זאת אומרת אין משיבין על ההיקש פרש"י משום דאין אדם דן גז"ש והיקש מעצמו ולכן לא פרכינן והתם הוא רב ששת ובברייתא ר"א ור"ע וא"כ ודאי שדעת רש"י דאין אדם דן היקש מעצמו ובגטין צריך לומר כתירוץ ב' דמל"מ שכוונתו הוא רק שגם ג"ש מסיני עיי"ש, ובע"כ צריך לפרש כן ברש"י דאם כוונתו הוא שלהכי עדיף ג"ש מהיקש משום דג"ש נתקבלה מסיני והיקש לא נתקבל א"כ איך יפרש הא דבזבחים דף מ"ח אמר בגמ' דכו"ע היקש עדיף. ועיין בתוס' גיטין [מ"א] ומנחות שם [פ"ב] מה שתירצו ולב' התירוצים שלהם אין שום מעלה בג"ש מהיקש ואם הג"ש נתקבלה ולא ההיקש יש להיות בכל מקום ג"ש עדיף אלא ודאי שכוונת רש"י כתירוץ הב' דנותן טעם שג"ש לא גרוע מהיקש שגם היא נתקבלה ולכן כשיש טעם לומר שהג"ש עדיף מטעם תירוצי התוס' אמרינן שהג"ש עדיף אבל אם הג"ש לא נתקבלה לא היה מהני טעמי התוס' להעדיפה מהיקש כשיכולים לקיים גם ההיקש דכיון שההיקש נתקבל ולא הג"ש יש לנו לומר אין היקש למחצה ואין לדחות כלל, ואף לתירוץ ב' דתוס' צריך לומר שנתקבלה והיותר נכון שרש"י יפרש כתירוץ א' דתוס', ואף שיש לומר דרש"י יסבור שבזבחים ובכריתות דף כ"ב דאמרו היקש עדיף הוא דוקא היקש דואו מוסיף על ענין ראשון, הוא דוחק כיון שלא נמצא בשום מקום חלוק זה והגמ' קרא זה היקש ודאי הוא כמו כל היקש ובפרט שמוכרחין לומר כן כדי שלא יקשה מרש"י סנהדרין ומנחות. והא שכתב רש"י בר"ה דף ל"ד דאי לאו ג"ש היה מביא הכל בהיקשא כלומר מעצמו, אין כוונתו להיקש גמור רק כיון שלא היה מה למיפרך היינו למדין אבל היקש דאין משיבין על ההיקש ועונשין עליו הוא רק כשנתקבל מסיני. וזה שמפרש רש"י שלא נתקבל ההיקש דבחדש השביעי מסיני הוא משום דאם נתקבל מסיני הי"ל לגמ' להקשות ואלא היקשא למה לי כדמקשה בריש פ' איזהו נשך ולכן מפרש דלא נתקבל והיה מהני רק אם לא היה מה למיפרך ולכן לא מקשה כלום, וכן בסנהדרין דף מ"ג דלא מקשה כלום הוא ג"כ משום דאינה ג"ש גמורה רק כעין מה מצינו כדמשמע התם וכמו"כ מפרש רש"י הכא ונסתלקה קושית רעק"א בגליון הש"ס בר"ה שם [ל"ד] שהקשה מזה על רש"י דסוכה.

עכ"פ מוכרחין לפרש ששיטת רש"י שאין דן היקש מעצמו, וא"ש לפ"ז מה שא"ר פפא ההיקש מקרא דלא תוכל אף שמאוחר בקרא ולא מקרא דוהבאתם המוקדם משום דנתקבל מסיני קרא דלא תוכל להיקש ולא קרא דוהבאתם, וכן נימא שסובר גם הרמב"ם ולכן אף שהקרא הוצרך לגופיה כדי שלא יהיה לאו שבכללות מ"מ איכא כאן יתורא, ההיקש מאחר דהוא מסיני ולכן ילפינן מההיקש למעשר דין חוץ לחומה לאו ומלקות ומהלאו שנכתב בפירוש באם אינו ענין לאוכל קודם זריקה ובכור גם לזר אחר זריקה ובחטאת גם לחוץ לקלעים ובעולה גם לאוכל בפנים והטעם משום דשקולין הן וילפינן כולהו. [ואף שההיקש אינו מופנה דצריך לגופיה מ"מ ילפינן מיניה מלקות ואזהרה משום דהיקש א"צ שיהיה מופנה דלא מצינו בשום דוכתא בהיקש שיצטרך להיות מופנה ובסנהדרין דף ע"ג שכתב רש"י וכל היקש וג"ש המופנת, לא קאי תיבת המופנת אלא אגז"ש ולא אהיקש דהא לא כתב המופנים. אך שק"ק דבסנהדרין כתב רש"י דדוקא ג"ש המופנת הרי הוא כמפורש בקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתנה למידרש מעצמו משמע דג"ש שאינו מופנה אין עונשין אף אם לא יהיה מה למיפרך משום דג"ש כזו לא ניתנה מסיני ובגיטין דף מ"א איתא ברש"י שאף ג"ש דלא מופנה הוי מסיני אך שצריך שלא יהיה מה להשיב, וא"כ כשאין מה להשיב יש ללמד אף לענוש מג"ש כזו כיון דהוא מסיני וצ"ע]. ואף שנמצא שהוא לאו שבכללות לוקין כדבארתי לר"ש דבאם אינו ענין נמסר כל כח הלא שכתוב ועל הלאו שכתוב דהוא חוץ לחומה היו לוקין עליו מצד הקרא כיון דמיותר הוא ללקות עליו וכיון שאינו ענין לגופו מצד יתור ההיקש הוי כל כח הלאו שכתוב ענין למה שילפינן אף למלקות.

אך שלפ"ז יקשה דלא ילקה אכולהו בצירוף רק חדא משום דאין להלאו כח ב' מלקיות ולא שייך שימסור לכל מה שילפינן מיניה רק מלקות אחת והוי כמו בשר מן החי ובשר מן הטרפה דאינו חייב אלא אחת לר' יוחנן כיון דהם מחד קרא וכמו בנא ומבושל ושאור ודבש להרמב"ם שאף שלקי גם על כל דבר מ"מ בצרוף שניהן נמי לא לקי אלא חדא, דנהי דגדר לאו שבכללות כגון לא תאכלו על הדם שלא ילקה כלל ליכא כאן כיון דנלמדו באם אינו ענין מ"מ למילקי תרתי שיחשבו כלאוין חלוקין אין למילף והוא כמו לאו שבכללות דמין השני כנא ומבושל שלא לקי אלא חדא משום שהם בלאו אחד ובלא יתורא, והרמב"ם תולה אף מנין המצות בזה דאם לוקין תרתי הוו ב' מצות במנין המצות ולכן אינו מונה נא ומבושל וכדומה רק למצוה אחת, ומעשר דגן תירוש ויצהר וכן בלחם קלי וכרמל דחדש מונה לג' לאוין מאחר דמרבויא לוקה שלש הוו תלתא לאוין, וא"כ אף הכא מאחר שאינו אלא לאו אחד אין לו ללקות אלא חדא אכולהו ואם לא עבר אלא אחד מינייהו נמי ילקה כמו התם שכל מה דילפינן הוו כדבר אחד לענין המצות, אבל לר"ש שסובר דעונשין מן הדין שלכן קאי הענין דמלקות רק אדבר שלא ידעינן עונשו מק"ו יש לחייב אף בצרוף מלקות על כל דבר וימנה לר"ש כל דבר לבד במנין המצות כיון שחייב תרתי אף בצרוף יש למנותם לב' לאוין ובחטאת ימנו לג' ואף שכולם למדין מחד קרא כיון שהעונשין מחולקין, להרמב"ם שתולה זה בזה. וכדמצינו כיוצא בזה שמונה הרמב"ם חמץ ותערובת חמץ לב' לאוין אף שהם מחד קרא מאחר שהם בעונשים אחרים, ומטעם זה הקשה הרמב"ן בל"ת מצוה קצ"ה מ"ט לא מנה הרמב"ם לאו דלא תאכלו על הדם לב' לאוין כיון דהוא לאו על אכילה ראשונה דבן סורר ועל אכילה אחרונה שמחולקין בעונשין כמו שמונה בחמץ ותע"ח ב' לאוין אך שם תירץ המגילת אסתר לפי שפועל האכילה אחת היא וכוונתו דל"ד לחמץ ותע"ח שהן ב' דברים חלוקין ולכן אף שכתובים בלאו אחד הוו ב' לאוין כיון שחלוקין בעונשין אבל באכילות דבן סורר שהן פעולה אחת לא מהני מה שחלוקין בעונשין למנותם לב' לאוין משום דרק מפני ששנה בחטא חייבתו תורה בעונש מיתה והוא כמו בלקה ושנה שמכניסין לכיפה ולא הוו מחמת זה ב' לאוין, עכ"פ שמעינן מזה שאף דברים שלמדין מקרא אחד יש למנותן לב' לאוין אם הם חלוקין לעונשין ולכן לר"ש שחייב מלקות על כל דבר בפרט מצד הק"ו נחשבין ב' מצות במנין המצות לשיטת הרמב"ם, אבל להרמב"ם שאין עונשין מה"ד ולא ידעינן עונש מלקות בקודם זריקה בבכור אי לאו האם אינו ענין והוא קאי גם אזר שאוכל אחר זריקה א"כ אין לחייבו ללקות תרתי.

ומטעם זה ניחא שאף שהרמב"ם פוסק כדרשות דר"ש מ"מ אינו לוקה להרמב"ם רק חדא בצרוף שלא כרבא כדאיתא בפ"א מבכורות הט"ז שזר שאוכל מבכור בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה לוקה, משמע שאין שום חלוק ביניהם דאף בזר שאוכל מבכור קודם זריקה אינו לוקה אלא חדא אף שלר"ש לוקה תרתי, וכן בר"פ י"א מהלכות מעשה הקרבנות כתב כל האוכל מבשר העולה בין לפני זריקת דמה ובין לאחר זריקת דמה לוקה, ולא חילק לומר שלפני זריקת דמה ילקה תרתי אף שלר"ש לוקה תרתי, ותמוה שלא הקשה זה הלח"מ, ועוד יותר משמע מהרמב"ם שגם על צרוף חוץ לחומה וקודם זריקה אינו לוקה אלא חדא אף שחוץ לחומה הוא איסור כולל והיה לו ללקות תרתי [ותמוה איך אמר רבא שהאוכל מן העולה חוץ לחומה לוקה לר"ש על איסור חוץ לחומה הא ר"ש לית ליה איסור כולל כדאיתא בשבועות דף כ"ד וצע"ג] וכן באוכל חטאת חוץ לחומה הי"ל ללקות תרתי ולא הזכיר זה וא"כ משמע שאין לוקה תרתי, ובסה"מ משמע בפירוש שאין לוקה אלא חדא דלא מנה בבכור במצות לא תעשה קמ"ד רק מצוה אחת לאוכל חוץ לחומה ולזר שאוכל בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה וכן בחטאת לא מנה במצוה קמ"ה רק לאו אחד וכן בעולה במצוה קמ"ו, וא"כ חזינן שסובר שאינו לוקה אלא אחת אכולהו בצרוף דאל"ה היה מונה אותם בב' לאוין לשיטתו שתלוי זב"ז. והטעם פשוט דמאחר דההיקש הוא בקרא דלא תוכל הוו כולם מקרא אחד, ואולי מטעם זה נתקבל ההיקש בקרא זה ולא בקרא דוהבאתם משום שאז היה לוקה תרתי על חוץ לחומה בבכור שילפינן מההיקש שהוא מקרא אחרינא ועל שא"ד שילפינן מקרא דלא תוכל שאיתא שם ובכורות חדא וכן אכל דבר ודבר אבל השתא שההיקש הוא בקרא דלא תוכל אינו לוקה אלא חדא אף אם נצטרף להו גם איסור חוץ לחומה, וזהו שיטת הרמב"ם, ולכן כתב בכל דבר שלוקה מטעם לא תוכל בין בפ"א מבכורות ובין בפ"ג מבכורים ובין בפי"א ממעה"ק משום דלא פסק כר"ש רק בזה שכל אלו הדרשות חייב מלקות אבל חלוק גדול יש ביניהם דלר"ש לוקה מצד הק"ו ולכן לוקה על כל דבר אף בצרוף ולהרמב"ם שסובר דאין עונשין מה"ד ורק ההיקש גורם שניליף כל אלו ולכן לוקה על חוץ לחומה ועל כל דבר משום לא תוכל וממילא אינו לוקה רק חדא אף בצרוף. והוא כפירוש הכ"מ בפ"ג מבכורים שכתב שמחמת שהרמב"ם סובר דאין עונשין מה"ד לכן כתב שלוקה מלא תוכל וכוונתו כמו שבארתי [ופלא על הלח"מ פ"א מבכורות שכתב שפוסק כר"ש רק שכתב דרשא הפשוטה יותר וכתב בפי"א ממעה"ק דמפרש כפי' ר"י דלוקה חמש א"כ מ"ט לא חילק הרמב"ם באוכל מן העולה ומזר שאוכל מבכור בין לפני זריקה ללאחר זריקה], ור"ש שלא איצטריך ליה ההיקש לזה אולי איצטריך ליה ההיקש למלתא אחריתא או שמא לא גמר ההיקש מרבו, ור"פ לא אמר שהוא היקשא אליבא דר"ש דהא ר"ש סובר בדף כ"ב [פסחים] כר' אבהו, וזהו שיטת הרמב"ם בפי' הגמ' אליבא דר"ש ובפסק הלכה, ולרש"י צריך לפרש הגמ' כדבארתי אליביה מהא דתוס' ב"מ ומנחות, עכ"פ לתרווייהו אין שום הוכחה לסברת כ"ג, ולהרמב"ם חזינן מפורש שהוא לאו שבכללות דלא כסברת כ"ג וא"כ צריך להבין טעם הרמב"ם בלאו דתועבה שלוקין עליו וצריך לומר כדבארתי במכתבי הקודם שהוא מטעם שנכללו כל הפסולים בשם אחד והוי כמו לאו דשרץ העוף ולאו דובשר בשדה שלא הוי לאו שבכללות משום שכולם אסורין בגדר אחד, ובזה חלוק לאו דכי קדש מלאו דתועבה דלאו דכי קדש כתוב אצל נותר ובהכרח נחלקו לב' דברים ונכללו בלאו אחד ולכן הוא לאו שבכללות, אבל הכא נכללו בגדר אחד תועבה שאסרה תורה כאן דבר שנפסל מהקרבה ומאכילה, ולכן אינו בגדר האיסור בכור אף שהוי צורה אזן קדשים בגדר האיסור כדבארתי שם.

[ענף ה'] ומש"כ כ"ג דודי ע"ז שהם סברות כרסיות בלא שום מקור, הנה באמת לע"ד א"צ לזה מקור יותר ממה שהבאתי מלאו דבהמה טמאה ושרץ העוף ובשר בשדה, אך מ"מ חפשתי ומצאתי ברמב"ן בסה"מ שורש ט' שמפרש כעין זה במחלוקת אביי ורבא ותרתי לישני אליבא דמ"ד אין לוקין בנא ומבושל שמפרש דבאמת גם אביי סובר דאין לוקין על לאו שבכללות רק שהכא סובר אביי דמאחר דגדר האיסור דלא תאכלו כי אם צלי אש הוא אחד הוי לאו אחד כמו במלאכה דיו"ט שלוקין עליו ולא הוי לאו שבכללות אף שהרבה מלאכות נכללין בו משום דכללתן התורה בשם אחד מלאכה לענין גדר האיסור וכמו"כ הכא אך בנא ומבושל הוסיף עוד מלקיות ורבא סובר שמטעם זה שנפרטו נא ומבושל הוי מה שאינו צלי אש לאו שבכללות והוי ללישנא בתרא לפי' ב' של הרמב"ן הטעם משום דמתחלה חלקן הכתוב לשמות אחרות והוי גדר האיסור מטעם נא ומבושל ולא משום שאינו צלי אש ל"ד ללאו דמלאכה ביו"ט שכל הנכללין בו הם בשם אחד והכא אף שנכללו אח"כ בגדר אחד דאינו צלי אש מ"מ הם דברים חלוקים ונכללו בלאו אחד ולכן הוא לאו שבכללות ואינו לוקה על לאו דכי אם צלי אש אף שהוא בשם אחד מאחר שנחלקו מתחלה עיי"ש, הרי מפורש ברמב"ן כסברתי. וכמו שציירתי שאם היה כתוב אל תאכלו שלא צלי אש לא היה זה לאו שבכללות אבל עתה שחלקתן התורה מתחלה הוא לאו שבכללות, אך הוא מפרש זה במחלוקת התרי לישני ולהרמב"ם א"א לפרש שיחלוקו בזה דהא הרמב"ם סובר שלב' לישני אין לוקין יותר מחדא אף על נא ומבושל בצרוף וללישנא ב' אין לוקין כלל וא"כ כו"ע סברי דהוא לאו שבכללות, וגם הוא מפרש שאביי סובר שלוקין אף אלאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ואם כן לכולי עלמא להרמב"ם הוא לאו שבכללות, והטעם ששאני מלאו דמלאכה ביו"ט הוא משום שחלקן מתחלה ולכן סובר לישנא בתרא דלא לקי כלל ולישנא קמא סובר דלוקה חדא דלאו שבכללות כגון זה שהוא מין הב' לוקה חדא.

וכן איתא שם ברמב"ן לעיל מזה המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורין שוה והכתוב אסרן בלאו א' ושם א' כגון לא תאכלו על הדם וכגון הלאו הנדרש כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו והכל מודים שלאו כזה אין לוקין עליו כלל כמו שהוזכר בפ"ב מפסחים, אלמא שאם טעם האיסור שוה אינו לאו שבכללות. ומטעם זה הק' הרמב"ן מ"ט המגפף והמנשק לע"ז ומכבד ומרבץ לפניה הוי לאו שבכללות, הא ג"כ נכללין בגדר אחד וכתב ואל תבין מהם מפני שהמעשים הללו משתנים, פי' ולכן הוא לאו שבכללו', שהרי שם אחד להם שכולם עבודה הם לה, וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביו"ט שהם מלאכות רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליו כמפורש בתחלת משקין במו"ק והטעם לכל אלו מפני שכל הנכללין בלאו שם אחד להם וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל וזולתם עבודה שמם אבל כוונתם באמרם שהוא לאו שבכללות מפני שהמניעה מהם בשלא כדרכה הוא מה שהזכיר יתברך לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסים תחתיו ענינים שאמר הכתוב את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע והזהיר שלא לילך אחר ע"ז באלו ולא בזולתם שלא לירא ממנה ולא לעבדה בשום כבוד בעולם כגון הגפוף והנשוק וזולתם אפילו שלא כדרכה ולא להשבע וגם יכנס בו שלא ישאול את העתידות ממנה ואם שמענו אותם משמה שלא נלך אחר עצתם וכל זה לאו שבכללות הוא עיי"ש, חזינן שכל הטעם שהוא לאו שבכללות הוא מפני שנכלל בו עבודות כבוד בשלא כדרכה ואיסור שבועה בשמה ושלא לשאול את העתידות ממנה וכל מה שנכלל בקרא דאת ה' אלקיך תירא צונו כאן שלא נלך בזה אחרי עכו"ם, אבל בלא זה היו לוקין אגפוף ונשוק אף שנכללו הרבה דברים, ומזה הוא יסוד גדול לדברי. וקושיא זו של הרמב"ן ממנשק ומגפף היתה קשה לי מאד עד שמצאתי תירוץ לזה בהשגת הראב"ד בפ"ג מע"ז ה"ט אבל לדברי הרמב"ן ודאי א"ש. אבל מ"מ צריכין אנו לתירוץ הראב"ד אליבא דהרמב"ם ור"ש שילפי גפוף ונשוק מלא תעבדם. עכ"פ מדברי הרמב"ן יש יסוד גדול לדברי [ועיין בתוס' סנהדרין דף ס"ג ד"ה על דמשמע דפליגי ארמב"ן, אבל עכ"פ הרמב"ן סובר זה וא"כ ודאי יש לומר שגם הרמב"ם סובר כן].

ומש"כ כ"ג שאם בל תוסיף קאי גם על מצוה חדשה הוי גם לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, לא מובן, דהא זה שחייב מיתה אינו מפני שעבר הלאו דבל תוסיף, רק מפני שידעינן מזה שאמר נבואת שקר שודאי לא נאמרה לו מהקב"ה נבואה זו ונבואת שקר אף בדבר הרשות ואף אם אמר לקיים מצות התורה ומוסר בעלמא אם אך אמר זה בשם ה' והוא שקר חייב מיתה אף שאין שם לאו דבל תוסיף, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שייך רק באם העונש הוא על שעבר הלאו ולא בזה שעשה רק שנודענו שצריך לענשו על איסור אחר. וגם אם סובר כ"ג שגם זה שייך לאזהרת מיתת ב"ד מ"ט לא שייך לומר זה אם נימא שאיסור בל תוסיף הוא רק בהוספה במצוה דהא אם יאמר הנביא שה' צוה על ידו להוסיף במצות תפילין עוד בית וכדומה הא חייב מיתה משום שהוא נביא השקר כדאיתא ג"כ מפורש ברמב"ם פ"ט מהלכות יסודי התורה ובהקדמתו לפי' המשנה, וא"כ מה שני ליה לכ"ג לענין אם שייך זה לאזהרת מיתת ב"ד בין אם בל תוסיף הוא רק בהוספה במצוה ובין אם הוא גם במצוה חדשה, והאמת שבכל אופן אינו שייך לאזהרת מיתת ב"ד כיון שאין החיוב מיתה בשביל הלאו כדכתבתי.

ב"ג מוקירו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה