אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן טו

סימן יד

תשובה שניה בענין חדושי בבל תוסיף אוזדא תרע"ז. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א.

[ענף א'] מה שכתב כ"ג דודי לפרש שגם הגמ' דתמורה דף ט"ז בתשובת שמואל אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, הוי משום גדר בל תוסיף, משום שכ"ג מניח יסוד שבת קול לרבים אומרים להכריע וליחיד אין אומרין, וכל זה הוא בידוע הדין לאיזה חכמים, כגון במחלוקת ב"ש וב"ה שלצד אחד ידוע הדין אך שאנחנו אין יודעין למי ידוע בזה מועיל הבת קול משום דכשנעשה הדין נעשה מצד הקבלה דב"ה, ונביא אין יכול להכריע גם זה משום דאין אומרים זה לנביא ונביא שקר הוא, אבל כשנשכח מכל אדם אין מועיל אף בת קול לרבים משום דהיה נמצא דנעשה הדין ע"פ הבת קול והוי כאן כמו בל תוסיף שמוסיף נבואה לקיים מצוה, ולכן אף שאמרו לו לשמואל שאל שיענו בבת קול לרבים, אמר להם שלא יועיל כיון שכבר נשכח מהכל ואין הנביא רשאי לחדש דבר שהוא מדין בל תוסיף, אבל במנצפ"ך הועיל דאיירי שלא נשכח מכל אדם, וכן יהושע לא השיב כשמואל משום דאם היו אומרין לו היה נזכר הקבלה והיו עושין ע"פ נבואת משה רבנו והוי כמו בהכרעה ולא שייך גדר אין הנביא רשאי לחדש דבר שהוא מדין בל תוסיף, ולכן השיב לא בשמים היא, ע"כ תורף דבריו.

והנה איני מבין דברי כ"ג דא"כ איך השיב יהושע לא בשמים היא, הא ע"פ בת קול לרבים אומרין הכרעה בהלכה אף שליחיד אין אומרין משום דלא בשמים היא כדאיתא ברמב"ם פ"ט מהלכות יסודי התורה ה"ד, וא"כ הוא משום דלא דרשינן קרא דלא בשמים היא לענין בת קול לרבים כיון שאח"כ יעשו ע"פ הקבלה וכ"כ ביהושע שיזכור מזה הקבלה מפי משה רבנו ויעשו אח"כ ע"פ הקבלה, ונהי שלו לעצמו לא יאמרו אף בכה"ג כמו שאין אומרין בהכרעה מ"מ מ"ט לא יאמרו ע"פ בת קול לרבים, ואיזה תירוץ הוא לא בשמים היא הא בשמים היא לענות לרבים לסברת כ"ג דודי. ואולי נתכוין כ"ג דודי לתרץ זה במה שמסיק שהכ"מ מפרש שתשובתם היה מן השמים שהרי כתב הכ"מ שם, גם אמרו על אותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב"ה ללמדם ליהושע ואמר לו אין נביא רשאי לחדש דבר, ומפרש כ"ג שאף שאם רצה היה יכול להשיב ע"י בת קול לרבים, אמר לו הקב"ה שלא יאמר להם, אבל הוא דוחק גדול לפרש כן, דאף אם נפרש שהקב"ה השיב להם, מ"מ פירוש לא בשמים היא הוא שאינו מועיל ואם ע"י בת קול לרבים מועיל והוא שאל שיאמר ע"י בת קול איזה תשובה היא, והי"ל לומר שלא יאמר להם, ולא להשיב בלשון לא בשמים היא שפירושו הוא שאינו מועיל דהא קאי ע"ז שלא יאמרו ליחיד. אלא ודאי שגם פי' תשובת יהושע הוא שלא יועיל משום דלא בשמים היא דאין מוסרין דברי תורה אחרי משה רבנו, ואף ע"י בת קול לרבים אין מוסרין, ול"ד להכרעה דהלכה כבית הלל דהתם היו הרבים והוא ככתוב בתורה כדאיתא בתוס' חולין דף מ"ד ד"ה ור' יהושע דבת קול דב"ה מסייע קרא, משמע שאילו היה הבת קול להיפוך דהלכה כב"ש לא היה מועיל משום דלא מסייע ליה קרא דבקרא איתא להיפוך, אף שיש לחלק דמשום דמחדדי טפי לא קאי קרא דאחרי רבים להטות ע"ז ואילו היו מסכימין כן החכמים מסברא היו פוסקין כן, וראיה שהרי עשו ב"ש כדבריהם מחמת טעם זה, מ"מ כיון דמדעתא דנפשייהו לא סמכו ע"ז אין יכולין לסמוך על הבת קול בסברא זו משום דהוא חדוש וליכא ראיה מהקרא אף שגם אין סותר לזה הקרא דהא יש לאוקמי שאיירי בשוין, ורק כשאמר הבת קול דהלכה כב"ה שמסייע הקרא רק שהיה מקום לטעות ולאוקמי הקרא בשוין סמכינן על הבת קול כיון שאינו חדוש דבר אך שמודיע לנו שלא נטעה, וכן צריך לפרש גם בכוונת תוס' ב"מ דף נ"ט ויבמות דף י"ד אף שלא הוזכר שם בפירוש כמו בחולין שכתבו דמסייע קרא, וגם הסברא הוא כן דאין להחשיב זה מסירת ד"ת מאחר שהוא רק שלא נטעה לומר היפוך דין המפורש בקרא.

ומסתבר שגם נביא יכול להכריע דבר כזה ואין חלוק כלל בין נביא לבת קול דלכן נשאר בצ"ע על הרמב"ם שסתם, שמשמע להכ"מ שאין מחלק הרמב"ם ואף בפסק הלכה כזה אין אומרין לנביא, מהא דקיי"ל כבת קול דהלכה כב"ה ואם היה מחלק בין נביא לבת קול לא היה קשה כלום. ובעצם אפשר שגם הרמב"ם סובר כתוס' דהא כתב רק שלומר הלכה כפלוני הוא נביא שקר, ולשון כפלוני משמע שהוא יחיד א"כ הוא כממעט שבאומר הלכה כרבים שמסייע הקרא אפשר לסמוך עליו והוא כתירוץ התוס' שלא קשה כלום לדידהו כדכתב בכ"מ. עכ"פ מהכ"מ שמעינן דאף ע"י בת קול אין מוסרין דברי תורה, ולכן השיב יהושע לא בשמים היא, ואם נימא כסברת כ"ג דודי שיש חלוק בין בת קול לרבים לנביא שצריך לומר כן אליבא דרמב"ם אם נפרש שלא מחלק בין מסייע קרא ללא מסייע וא"כ בכל הכרעות מוסרין ע"פ בת קול וכדצריך לומר אליבא דתירוץ האחר של התוס' והיה מועיל אם היה משיב ע"י בת קול, נצטרך לומר שלא שאלו שיענו להם ע"י בת קול לרבים שזה אולי אין שייך לשאול אלא שאלו שימסור להם ע"פ נבואה ולכן השיב לא בשמים היא. עכ"פ שמעינן מתשובת יהושע שלא היה מועיל אף אם יאמרו וא"כ מ"ט לא השיב להם גם שמואל כן דאף אם ליכא בל תוסיף לא יועיל מטעם לא בשמים היא.

וגם הא אין לומר כלל כפי' כ"ג ששאלו שיאמרו ע"י בת קול דהא בעל המאמר בתמורה הוא ר' יהודה אמר שמואל ושמואל סובר ביבמות שעשו ב"ש כדבריהם והוא לחד תירוצא משום שסובר כר' יהושע דאין משגיחין בבת קול, וא"כ ודאי אין חלוק לדידיה בין בת קול לנביא, ונסתר פי' כ"ג דודי מעיקרו וא"כ קשה מ"ט לא השיב שמואל כיהושע. אך אולי נימא דהשיב דעדיפא מיניה דאיכא גם בל תוסיף ויהושע לא השיב כשמואל משום דהיה נזכר הקבלה ולא היה בל תוסיף. אבל הוא דוחק דאיזה עדיפות הוא גדר דאין הנביא רשאי לחדש ואיכא בל תוסיף מהא שלא יאמרו לו ואם יאמר שה' אמר לו הוא נביא שקר. וגם בסברא קשה לומר שיעברו בבל תוסיף בדבר שהוא מצוה מפי ה' אף שנשכח. ומש"כ כ"ג לתרץ זה משום שכשם שאסור להוסיף מצוה כך אין להוסיף נבואה לקיים איזה מצוה לא מפני נבואת משה רבנו הוא דוחק גדול דבנבואה הא לא שייך איסור הוספה דכמה נביאים עמדו אחרי משה רבנו ומצפים אנו שעוד יעמדו כשיבא מלך המשיח וכמפורש בקרא נביא אקים, וא"כ כל האיסור הוא רק מצד הוספת המצוה ואם מצד הוספת המצוה לא שייך איסור בדבר שנשכח איך יהיה איסור כשנודע ע"י נבואה. ועוד הא הנבואה לא חידשה כלום רק שגילתה הנשכחות והוא רק ברור בעלמא מצד שמאמינים אנחנו להנבואה שכך אמר הקב"ה למשה והויא העשיה אחר שגילתה לנו הנבואה לא מצד ציוי החדש של שמואל הנביא אלא מצד ציוי ה' למשה והוא כמו שנודענו מקבלה שהעשיה היא לא מצד שציוה לנו המקבל אלא מפני שנודענו ממנו שמשה מפי ה' ציוה לנו לעשות כך, ולכן אין שייך כאן בל תוסיף. וצריך לפרש שתשובת שמואל הוא כתשובת יהושע שאין מוסרין דברי תורה ע"פ נבואה אך זה אמר מקרא דלא בשמים וזה אמר מקרא דאלה המצות, וכוונה אחת היא. ועיין ברמב"ם שם ה"א שכתב הא דאין הנביא רשאי לחדש דבר מקרא דלא בשמים היא ועוד קראי ובגמ' ילפינן מאלה המצות, ועיין בלח"מ, אבל הוא משום שקרא דאלה המצות וקרא דלא בשמים היא כוונה אחת היא לגבי דבר זה, ולכן הזכיר הרמב"ם הקרא דמבואר יותר. אבל לדברי כ"ג הא יש חלוק גדול ביניהם בתרתי שמקרא דלא בשמים לא ידענו ששייך לבל תוסיף בדבר שנשכח וקרא דאלה המצות מחדש שאיכא איסור בל תוסיף, ונ"מ ג"כ לענין בת קול לרבים בדבר שנשכח דמקרא דלא בשמים היינו סומכין על הבת קול ומקרא דאלה המצות אין לסמוך על הבת קול, אלא ודאי שבל תוסיף אין שייך כלל בדבר שנשכח והא דאין הנביא רשאי לחדש דבר אינו מדין בל תוסיף אלא הוא גדר אחד עם קרא דלא בשמים היא, ולכן מאחר שליכא נפקותא לדינא נקט הקרא דמבואר יותר כדאיתא בלח"מ. ועיין במהרש"א שכתב ג"כ שתשובת יהושע הוא אותו הענין שהשיב שמואל ואין חלוק ביניהם, רק שמתרץ מ"ט לא אמר גם יהושע מהא דאין הנביא רשאי לחדש משום דהיה אפשר לטעות ולומר דמאחר ששמען כבר לא הוי חדוש כ"כ ובכלל אלה המצות הוא, ולכן הוצרך להביא קרא דלא בשמים, ובאמת הם ענין אחד. וכן מוכרח מהכ"מ שכתב שיהושע השיב מאין הנביא רשאי לחדש ובין אם נימא שהכ"מ גורס בגמ' איפכא בין אם גורס כגירסתנו אך שלא הקפיד לכתוב מה שאיתא בגמ' מקרא דלא בשמים כיון שכוונתם אחת. וגם מוכח שאינו מדין בל תוסיף דהא גבי יהושע ודאי לא היה בל תוסיף ומ"מ שייך גם לו התשובה דאין הנביא רשאי לחדש מהא דאלה המצות להכ"מ.

ובהא דמנצפ"ך איני מבין כלל מה שפי' כ"ג דיסדום בנבואה והועיל מחמת שעדיין לא נשכח מכל אדם, הא עכ"פ אין מוסרין לנביא כלל. ולפרש שהיה שם [מגילה ב'] בת קול לרבים לא נמצא זה בשום מקום, אלא ודאי צריך לומר שיסדום מפלפולא כדבארתי או מקבלה שקבלו עדות הזוכרין איש מפי איש או שהם עצמם זכרו הקבלה ורק מההמון נשכח, ומה שאמר צופים אמרום הוא רק לסימנא בעלמא מי הוא האומר כהא דנביאים מסרוה לאנשי כנה"ג בריש אבות שהכוונה שמסרוה בקבלה ולא בנבואה.

ודברי העיון יעקב לא מובן תירוצו הב' שכתב דכיון שלא רצה רק להזכירו מה שכבר שכח בהוייתו ממש אין זה דבר חדש ולא קאי ע"ז הקרא דאלה המצות, והביא הוכחה ממנצפ"ך שאף ששכחום מ"מ חזרו ויסדום בנבואה, אלמא דאין זה בכלל אין הנביא רשאי לחדש ולכן לא היה יכול יהושע לומר להם אין הנביא רשאי לחדש דהא רשאי הוא מאחר שהוא דברים כהוייתן ולכן השיב לא בשמים היא עיי"ש, הא עכ"פ השיב להם לא בשמים היא ואין מוסרין אף דברים כהוייתן לנביאים ונביא שקר הוא מי שאומר שמסרו לו, וא"כ עדיין קשה במנצפ"ך אף שהוא דברים כהוייתן הא אין מוסרין לנביאים, ומה תיקן בזה, אם לא שנפרש שבמנצפ"ך היה ע"י בת קול ובהא דיהושע איירי בנבואה, ולא בשמים הוא רק בנבואה ולא בבת קול ומעוט דאלה המצות הוא אף בבת קול כסברת כ"ג דודי, אך בזה שבמנצפ"ך לא שייך אלה המצות אמר חלוק אחר משום דהוא דברים כהוויתן, אבל א"א לומר כן דלא נמצא שבמנצפ"ך היה בת קול וגם לא היה אומר שצופים אמרום כיון שכולם שמעו וגם מה יעשה ר' יהושע עם מנצפ"ך ולכן אין מובן לי כוונתו וצע"ג. והחידושי גאונים אין אצלי לעיין בו.

עכ"פ מוכח שפירוש אין הנביא רשאי לחדש שבתמורה אין שייך לבל תוסיף וא"כ על הכלל כולו יצא שבכל מקום פירושו כמו בתמורה שלא ימסור הקב"ה דברי תורה לנביא ושקר הוא כשיאמר נביא שנמסרו לו בנבואה דברי תורה ואינו ענין לבל תוסיף כלל כדבארתי במכתבי הקודם.

ואם נימא כדמשמע מהכ"מ שתשובתם היתה מן השמים ניחא בפשיטות מה שלא השיבו בלשון אחד משום דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כדאיתא בסנהדרין דף פ"ט, ולכן אף שבכוונה אחת אמרו בב' לשונות. ופנחס ואלעזר השיבו מעצמן והשיב זה תשובת יהושע וזה תשובת שמואל. וטוב לגרוס לפ"ז יהושע אלעזר פנחס שמואל כדאיכא חד לישנא ברש"י שגורס יאפ"ש, ואף ללישנא קמא הוא רק סדור הגמ' מחמת שר' יהודה אמר שמואל ידע רק מיהושע ושמואל ור' יצחק נפחא הוסיף אף פנחס ואלעזר אבל רק שנים הראשונים יהושע ואלעזר יש לפרש שהשיבו ע"פ נבואה כדמשע מהכ"מ ולכן אמרו בב' סיגנונים והאחרונים פנחס ושמואל אמרו מעצמן זה תשובת יהושע וזה תשובת אלעזר, וא"כ שיהושע ואלעזר היו בדור אחד ושניהם קבלו ההלכות ממשה ומ"מ השיב אלעזר אלה המצוות, חזינן מזה ג"כ דלא כסברת כ"ג דודי דהא אלעזר ג"כ היה נזכר ומ"מ שייך אלה המצות, אלא ודאי צריך לומר כדבארתי.

[ענף ב'] ומש"כ כ"ג לתרץ דברי הרמב"ן במה שהקשתי עליו מיניה וביה, מתרי טעמי חדא כמו שכתב החת"ס בשם רמב"ן דהק"ו הוא מדאורייתא לעשות זכר לנס אך שהרשות בידם לעשות איזה זכר שיהיה והם בחרו בקריאת המגילה, ועוד דגם הרמב"ן סובר שלא שייך התם בל תוסיף משום דעושין ע"פ התקנה כדמחלק הרמב"ן עצמו לענין שניות, ומטעם זה לא הקשה בגמ' על מצות נר חנוכה אך במגילה הקשה מאחר דהיו ביניהם כמה נביאים נראה כמוסיף ולא היו צריכין לתקן מטעם זה, ותירץ משום ק"ו ואף שאינו גמור די בזה כי מי שיחשוב שמפי הקב"ה הוא יחשוב שמטעם הק"ו הוא, ומזה מביא רמב"ן ראיה ששייך בל תוסיף במצוה חדשה ע"כ תורף דבריו.

והנה על טעם הראשון שהוא בשם החת"ס אני תמה איך אפשר לומר שהוא מדאורייתא לעשות זכר לנס באמירת דבר מה ק"ו מיציאת מצרים, הא גם התם אין חיוב לומר שירה בכל שנה ורק תיכף בשעת הנס אמרו שירה וההלל שאומרים בלילי פסח וכן ביום הוא רק מדרבנן וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יהו חייבים לעשות זכר לנס באמירת שירה רק בשעת הנס ולא בכל שנה. ולעשות ק"ו מהא שאמרה תורה לעשות חג ולאכול מצה ומרור בכל שנה לזכר הנס הא חזינן שלא אמרינן דהא לא תקנו לעשות חג בפורים דאם היו אומרין ק"ו זה לא היה סגי בקריאת המגילה ובסעודה לבד וגם לא אמרו בגמ' ק"ו זה, וק"ו דשירה הא אינו ק"ו כלל ולכן הוא טעם תמוה לע"ד. ועיינתי ברמב"ן בסה"מ בשורש השני לא הוזכר זה בפירוש שכך איתא התם אחר שהביא הגמ' דמגילה מ"ח נביאים עד אחר הק"ו ממות לחיים לא כ"ש, כתב למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזירות אינן תוספת אבל הם גדר וסיג לתורה אבל מקרא מגילה הוא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתב זאת זכרון בספר עיי"ש, ומפרש החת"ס בכוונת הרמב"ן שהוא ק"ו גמור, אף שכתב רק לשון שסמכו דמשמע שהוא רק אסמכתא בעלמא, משום דאל"כ היו עוברין בבל תוסיף לשיטת הרמב"ן שסובר שמקרא מגילה הוא תוספת. והוקשה להחת"ס הא דבר ידוע שהוא רק מדרבנן ותירץ חילוק זה דעיקר הדבר שיעשו איזה זכר לנס הוא מדאורייתא אך שיעשו הזכר דוקא בקריאת המגילה הוא מדרבנן, אבל לא תיקן כלום דהא ליכא ק"ו שיעשו זכר בכל שנה כדלעיל וא"כ צריך לומר שאינו ק"ו גמור וכפשטות הלשון דרמב"ן דהוא רק אסמכתא בעלמא ונשאר הקושיא מ"ט ליכא בזה בל תוסיף.

אך יש לתרץ דברי החת"ס אליבא דשיטת הרמב"ן בסה"מ בשורש א' שכתב שיש לומר שהלל דאכילת ושחיטת פסחים ונטילת לולב מדאורייתא והביא לזה הוכחה מפ' ערבי פסחים דא"ר יוסי אפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו לולביהן ולא אמרו הלל, ומהא דתענית דף כ"ח שאמר רבא זאת אומרת הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא. ומברכות דף י"ד שמפורש הלל דרבנן לא כ"ש לענין מהו שיפסיק בהם, כתב שאפשר לפרש שקאי על הלל דחנוכה ור"ח עיי"ש. ולכן יש לעשות ק"ו מהלל דפסחים שהוא דאורייתא בכל שנה שיעשו גם זכר לנס פורים בכל שנה, וא"ש דברי החת"ס ומתורץ דברי הרמב"ן.

אבל עדיין קשה דהרמב"ן לא כתב שם לדבר ודאי ואם היה סובר דהק"ו הוא גמור הי"ל לסבור זה לדבר ודאי שהלל דאורייתא דאל"כ ליכא ק"ו, וגם הי"ל להזכיר ראי' זו, אלא משמע שגם הרמב"ן סובר שאינו ק"ו גמור ואף אם נימא שהלל דאורייתא אפשר שאין הטעם משום הנס אלא מטעם הקרבן פסח וכמו שאומרין הלל בשעת נטילת הלולב שלאורה אינו מטעם נס וא"כ ליכא ק"ו לפורים. אבל בגמ' ערכין דף י' נראה לע"ד דמשמע שכל הלל דאמרינן אף בכל יו"ט הוא מצד הנס דיציאת מצרים דהא אחר שתיר' מה שבפסח לא אמרינן כל יומא הלל ובחג אמרינן כל יומא שהוא משום דימי החג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן והקשה מחנוכה דלא הכי ולא הכי דאינה חלוקה בקרבנותיה וגם לא איקרי מועד ולא איקדישא בעשיית מלאכה ואמרינן הלל, ותירץ משום ניסא, ובפורים שלא אמרינן א"ר יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ, הקשה ר"נ בר יצחק והרי יציאת מצרים שנס שבחו"ל הוא ואמרינן הלל, שלכאורה תמוה מאד הא ההלל שאמרינן בלילי הפסח וביום הרי הוא בשביל שחלוקה קרבנותיה ככל יו"ט ומה שאמרינן גם בלילי הפסח מה שאין אומרים בכל יו"ט הוא משום קרבן הפסח שנאכל בלילה מה שאין זה בכל יו"ט, ודוחק לפרש שהקושיא היא משחיטת הפסח, דרנב"י שהיה זמן רב אחר הבית לא היה אומר על הלל דשחיטת הפסח לשון ואמרינן הלל אלא ואמרו הלל, וגם לא היה סותם אלא היה מפרש שמקשה מהלל שבשחיטת פסחים, וגם מסתבר שארבעה עשר זמן שחיטת הפסח איקרי מועד כיון דנאמר בפרשת חג המצות שבמועדות בפ' אמור ובפ' פינחס וגם אסור בעשיית מלאכה מדאורייתא כדאיתא בתוס' פסחים דף נ' ד"ה מקום דמשמע להו מירושלמי דבזמן הבית שהביאו הקרבן פסח היו אסורין במלאכה מדאורייתא וא"כ היה אז ליום י"ד אחר חצות כל התנאים שצריך לחיוב הלל כמו בכל יו"ט, וליכא קושיא אף מהלל דשחיטת פסחים. ואף שיש לחלק דכיון דאיסור המלאכה היה מצד הבאת הקרבן לא מצד קדושת היום אינו איסור המלאכה שצריך לחיוב הלל אבל הוא דוחק דמנלן חלוק זה שיהיה ברור אף להקשות. ולכן הנכון בזה דלא סבר הגמ' דמצד הקרבן יאמרו הלל דמה שייך זה לקרבן, אלא דאמירת ההלל הוא רק בשביל ניסא, אבל כיון שנס דיציאת מצרים היה בשביל קבלת התורה כמפורש בקרא בפ' שמות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופרש"י שם דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה, וסובר הגמ' דלא רק בשביל כל התרי"ג מצות היתה היציאה ממצרים אלא אף בשביל כל מצוה ומצוה לבד היתה היציאה, וכדאשכחן שאף בשביל מצוה אחת מהלאוין היתה היציאה בב"מ דף ס"א דתנא דבי ר' ישמעאל על הקרא המעלה אתכם מארץ מצרים דכתיב גבי שרצים אמר הקב"ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מיטמאין בשרצים די, שפשוט שכוונת הגמ' היא שאין מיטמאין אחר שנצטוו דקודם שנצטוו לא מצינו שלא אכלו שרצים וגם בעושין שלא מצד ציוי ה' איזה מעלה יש בזה. ואף שלפ"ז מאי מקשה ר' חנינא מסורא דפרת ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית וציצית ומשקלות הא יש לומר שלרבותא נקט לשון המעלה דאף ששרצים מאיסי ואין יצרו תקיף עליו מ"מ היתה כדאי להוציאם ממצרים וכ"ש בריבית ומשקלות שיצרו תקפה עליו, וכן בציצית לפעמים יש קושי לקיים שכדאי היתה להוציאם, ואולי זהו תירוץ רבינא דמאיסי למיכלינהו שכוונתו דמ"מ אמר הקב"ה שבשביל זה לבד די להוציאם וכ"ש בעשין ולאוין אחריני. עכ"פ זה אמת שגם בשביל כל מצוה ומצוה לבדה מכל התרי"ג היתה כדאי היציאה ונמצא שכל מצוה חדשה הוא זכר ליציאת מצרים משום שבשביל זה לבד נמי היתה היציאה ממצרים ולכן ניחא מה שאמרינן בקידוש דשבת ויו"ט ובתפלה דיו"ט זכר ליציאת מצרים כדא"ר אחא בר יעקב בפסחים דף קי"ז וגם בתפלה דשבת איתא ברש"י שם שצריך להזכיר יציאת מצרים, וזהו הטעם שבחג שחלוקין הימים בקרבנותיהן שנמצא שהוא מצוה חדשה אומרין הלל בשביל הנס דיציאת מצרים להורות שבשביל מצוה זו נמי יצאנו ממצרים, אבל אף שהוא גם בשבת ובר"ח אין אומרים משום דצריך לזה שיהיה מועד ואסור במלאכה והקשה דהא חנוכה אף שהיה נס אבל הא לא הכי ולא הכי שאינו מועד ומותר במלאכה, ותירץ דיום הנס ממש א"צ לתנאים אלו ורק הלל שבשביל הזכר ליציאת מצרים אומרים בימים אחרים שלא היה בהם הנס צריך לאלו התנאים, והוקשה לו מפורים שהיה בו נס ואין אומרין ותירץ ר' יצחק שאין אומרים שירה על נס שבחו"ל, והקשה שפיר רנב"י דא"כ איך אומרין הלל על נס דיציאת מצרים בפסח ובכל המועדים והוצרך לתרץ דעד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה. נמצא לפ"ז שהלל אף דסוכות ושבועות הוא בשביל ניסא דיציאת מצרים ואיכא ק"ו לפורים לא רק מהלל דשחיטת פסחים אלא אף מהלל שבכל יו"ט. אבל עכ"פ מרמב"ן שלא כתב זה לדבר ודאי משמע שסובר שאינו ק"ו גמור אולי שלא מפרש בערכין כדבארתי או מצד איזה פירכא אחרת וא"כ נשארה הקושיא בתקופה איך הועיל הק"ו לסלק איסור בל תוסיף כיון שאינו גמור.

[ענף ג'] וטעם הב' אף שיש מקום לומר כן אבל הרמב"ן אינו סובר זה, שהרי אינו מחלק בין אם יודעין שהוא מטעם גדר וסיג לחושב שמפי הקב"ה אלא בגזירות וסייגים אבל בתקנות סובר שהוא בל תוסיף אף שיודע שהוא מתקנה, דהא בפירוש החומש פ' ואתחנן כתב בסוף דבריו ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה, כוונתו להקשות מאחר שכתב תחלה דעל קריאת המגילה אי לאו הרמז מהתורה היתה המצוה הזו אסורה משום בל תוסיף א"כ איך גזרו על שניות לעריות הא אין להם רמז, ותירץ משום שזו היא מצוה מה"ת לעשות גדרים וסייגים בהקרא ושמרתם את משמרתי ודרשו עשו משמרת למשמרתי כדא"ר כהנא ביבמות דף כ"א, ונתנה התורה בזה רשות להב"ד שבכל דור לעשות גדרים וסייגים. ומפורש בהקדמת הרמב"ם לפי' המשנה שהוא מ"ע מה"ת לעשות סייגים שכתב והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשותם סייג לתורה ועליהם צוה הקב"ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי עיין שם והביאו המגלת אסתר בשורש א' ועיי"ש שתירץ מה שמסיק הגמ' ביבמות שם [כ"א] אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, שהכוונה שהוא אסמכתא לזה שאמר שם שרמז לשניות מה"ת, אבל לענין שיש לגזור גזירות וסייגים הוא דרשא גמורה וכתב שם בזה הלשון אל תחשוב מפני שאמר שפסוק זה ושמרתם עשו משמרת למשמרתי הוא אסמכתא בעלמא, שיהיו א"כ החכמים המתקנים תקנות וגוזרי הגזירות עושין מדעתם מבלי שבא אליהם ציוי בתורה לעשות זה אינו ח"ו כי בודאי זה הפסוק היה עליהם לציוי שיגזרו גזירות עיי"ש, וכוונתו בזה שכתב ח"ו אולי הוא מטעם בל תוסיף כמו שסובר הרמב"ן, ולכן מאחר שהוא מצוה מה"ת לעשות סייגים ליכא בל תוסיף. אך הוסיף הרמב"ן דמ"מ אם יחשוב שאיסור השניות הוא מפי הקב"ה בתורה יעבור בבל תוסיף, א"כ חזינן שאם לא היה מצוה מה"ת לעשות סייגים היה עובר בבל תוסיף אף כשיודע שהוא רק מדרבנן שלכן לא היה אפשר לגזור, וא"כ במקרא מגילה שאין ע"ז מצוה מה"ת לעשות תקנות כיון שאינו גדר וסייג ואינו משמרת למשמרתי אי לאו הרמז מהתורה היה בזה איסור בל תוסיף אף שהיו יודעין שהוא תקנתא דרבנן.

ויותר מפורש הוא ברמב"ן בסה"מ שורש ב' שהבאתי לעיל שכתב ע"ז שאמרה הגמ' שכל הנביאים לא פחתו ולא הותירו חוץ ממקרא מגילה אף שכמה גזירות ותקנות תקנו וגזרו כמו שניות ונטילת ידים ועירובין ומוקצה ומעשרות פירות האילן וירק וכדומה הרבה, למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזירות אינן תוספת אבל הם גדר וסייג לתורה, וכוונתו בזה כמו שכתב בפירוש החומש משום שהוא מצוה מה"ת וכדלעיל, אבל מקרא מגילה הוא תוספת עיי"ש, חזינן שמחלק בין גזירות למקרא מגילה וא"כ בע"כ צריך לומר שאף אם ידעו שהוא מתקנה יעברו הם והמתקנין לדעת הרמב"ן דאל"כ אין חילוק בין גזירות למקרא מגילה שגם בגזירות יעבור אם יחשוב שהוא מפי הקב"ה, אלא ודאי שהחילוק הוא בידוע דהוא מדרבנן דמ"מ היו עוברין במקרא מגילה אי לאו הרמז שבתורה. ואין לומר שבמקרא מגילה שייך לחוש שמא יאמרו שהוא מפי הקב"ה מאחר שהיו נביאים ובגזירות אין לחוש, דהא הרבה גזירות יש שהיו שם גם נביאים בעת שגזרו כשניות ונט"י ומוקצה ועירובין ומעשרות פירות האילן וכדומה ולא חששו שם וא"כ למה חששו במקרא מגילה, אלא ברור שדעת הרמב"ן הוא מצד הדין דבגזירות ליכא בל תוסיף מפני שהוא מצוה מה"ת ובמקרא מגילה איכא בל תוסיף. ופלא על כ"ג דודי שלא הרגיש זה דלע"ד מפורש כן בדבריו בפי' החומש ובסה"מ וכמו שכתבתי במכתבי הקודם וא"כ נשארה קושיתי על הרמב"ן מיניה וביה.

אך לרמב"ן בסה"מ שהבאתי אולי יש לומר כסברת כ"ג דודי משום שנימא שלא יסבור כמו שפי' בפי' החומש שבגזירות ליכא בל תוסיף משום דהוא מה"ת אלא מפני שלא נכתבו בספר כבתורה ואף הדברים שנכתבו כגון מעשרות פירות האילן שהוא קרא בדה"י כדאיתא בנדרים דף נ"ה וכדומה מ"מ לא נכתבו בתורת ציוי, אבל מקרא מגילה שנכתבה בתורת ציוי והוקבעה חובה לדורות הוא תוספת כדמסיק הרמב"ן לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות עיי"ש, ועיקר כוונתו נימא שהוא משום שנכתב בתורת ציוי. וזה החילוק לא שייך לומר מצד הדין דאם מצד הדין היה בל תוסיף בתקנות מה לנו אם נכתב בתורת ציוי או לא, אלא שהוא רק מחשש שמא יאמרו שהוא מפי הקב"ה כמו כל הלאוין ואזהרות שבדברי הנביאים שהוא מדאורייתא כגון חיוב מיתה בפרועי ראש ועבודת ערל וכדומה שילפינן מקראי דיחזקאל, וכ"כ יש לטעות גם במקרא מגילה שהוא דמאורייתא מחמת שנאמר בתורת ציוי ויעברו בבל תוסיף, אבל מצד הדין לא שייך בל תוסיף אף במקרא מגילה מאחר שיודעין שהוא מתקנה כמו בגזירות וכמו שמפרש כ"ג דודי. אבל דוחק לומר שיפלוג בסה"מ על מה שפי' בפי' בחומש, ששם כתב הטעם בגזירות שאינו בבל תוסיף מחמת שהוא מה"ת ומשמע שבמקרא מגילה שאינו מה"ת היה בל תוסיף וזה החילוק אינו אלא מדינא כדבארתי, וכ"כ צריך לפרש גם בדבריו בסה"מ.

וגם בל"ז אין לפרש שהוא מטעם חשש תוספת כפי' כ"ג מחמת דאולי יחשוב אחד שהוא מפי הקב"ה, דא"כ מה מהני הק"ו דאם יחשוב שהוא מדאורייתא מצד הק"ו ג"כ יעבור בבל תוסיף מאחר דבאמת אינו ק"ו ואינו מדאורייתא, דמה לנו אם חושב שהוא מדאורייתא מטעם אחר או מטעם הק"ו הא עכ"פ הוא מוסיף על מצות ה' ואם יש איסור בהוספת מצוה חדשה יעבור בבל תוסיף וא"כ אין מתקן הק"ו כלום, ולפרש לפי דעת כ"ג שכל האיסור הוא מטעם הוספת נבואה לקיים מצוה ובק"ו לא שייך זה, הוא דוחק גדול דהא ברמב"ן משמע שבבדא מצוה חדשה כירבעם שלא היה מפי נבואה עובר בבל תוסיף, ונסתר טעם הב' מעיקרו, וא"כ קשים מאד דברי הרמב"ן.

ואולי סובר הרמב"ן דבדבר שיש לסמוך על קרא לא מסתבר שהתורה אסרה בבל תוסיף, אבל לבד שהוא דוחק, יקשה דא"כ מה הקשה משניות הא גם שניות יש להם רמז בקרא וגם תרומת פירות האילן וירק ופאה ועוד ענינים נסמכו אקראי והובאו בהרבה מקומות בתוס', ולכן צריך לפרש כדפירשתי דליכא בל תוסיף בהוספת מצוה חדשה, אך שמ"מ חזינן שלא רצו לתקן בלא רמז מקרא אף שהיה להם טעמים לתקן דאל"כ מאי רבותא דלא הותירו והוא רק שלא יראה כמוסיף, ולא שיעברו ממש דהא ליכא בל תוסיף במצוה חדשה, אך שלא רצו שלא יטעו שיכולין להוסיף או שנראה כמכחיש נבואת משה. אבל כשמצאו רמז לא חששו דכיון דיש רמז לא יטעו לומר שמותר להוסיף דהא ליכא שם רמז דסתם בנ"א אין ראוים לדרוש ולא יסמכו על רמיזותיהם במקום שחז"ל לא דרשו וליכא למיגזר משום בל תוסיף דאף שיטעו שיכולין להוסיף כשיש רמז אף במצות התורה לא יעברו כלום, כיון דלא שמעו מחז"ל שיש בזה רמז. וכ"כ ק"ו אף שאדם דן ק"ו מעצמו מ"מ לא נמסר זה רק לחכמים גדולים שהם חז"ל ולא יטעו בנ"א לומר שמותר להוסיף במצוה מאחר שאין להוספתו רמז או ק"ו בדברי חז"ל. וכן לטעם שלא יראה כמכחיש נבואת משה כיון דאין זה הכחשה ממש דכוונת התורה בקרא דאלה המצות היא שלא יאמרו בנבואה אלא שהוא שלא יראה כמכחיש לכן כיון שיש רמז בתורה אין מה לחשוש.

ומה שהקשה כ"ג עלי ועשאני כטועה איני מבין הא אני אמרתי שגדר אין הנביא רשאי לחדש אינו איסור רק הודעה בעלמא מהקדוש ברוך הוא למשה בתורה שלא ימסור דברי תורה לנביא בנבואה, וממילא ידעינן שאם יאמר נביא מפי ה' להוסיף מצוה, הויא נבואתו שקר וחייב מיתה מצד שניבא שקר, וכמו שניבא שקר בדבר הרשות כגון חנניה בן עזור, אבל איסור בל תוסיף ליכא רק איסור נבואת שקר איכא בנבואת שקר דדבר הרשות, ואין בנבואת שקר דמצוה איסור אחר אך שבמתנבא במצוה ידעינן תיכף שהוא נביא שקר בלא עדות מחבריו הנביאים. וכן פשוט לע"ד דאף אם יאמר הנביא בהוספה דמצוה כגון שיעשו ה' פרשיות בתפילין וכדומה ג"כ לא יעבור בבל תוסיף, דבל תוסיף הוא רק כשמוסיף במעשה ולא בדבורא אבל יעבור על נבואת שקר שחייב ע"ז מיתה. ואדרבה איני מבין כלל מ"ט נימא שהתורה חייבה בבל תוסיף הא כל היכא דליכא קראי יתירי לא אמרינן שהוא לשני לאוין, וכיון שהקרא צריך להודעה בעלמא שהוא נביא שקר אם ינבא להוסיף מצוה ולא יצטרכו לעדות חבריו הנביאים איך נימא שקאי לאיסור בל תוסיף אם לא שנימא שההודעה ידעינן מקרא דלא בשמים היא, אבל הגמ' הא לא הזכיר זה רק מקרא דאלה המצות מסתמא יש טעם שאין לידע משם, וא"כ ודאי שאינו לאיסור בל תוסיף אלא להודעה בעלמא שהוא נביא שקר, ובתקנה שלא מפי הנבואה ככל מצוה דרבנן ודאי רשאים, ומש"כ כ"ג דאין שייך מצוה בלא ציוי לא מובן כלל הא כל מצות דרבנן הוא כן וזה רשאין מאחר דאין אומרין מפי הנבואה, ומה שנמצא שנבואת משה מוכחשת חלילה היינו רק שיחשבו כן ומטעם זה לא רצו לתקן בלא רמז ומרדכי ואסתר לא חששו לזה, ולכן הצטערו שאין יכולין למחות שלא לתקן כיון דליכא איסור, עד שמצאו רמז. וזהו פי' הירושלמי ומדוקדק הלשון מאד. עכ"פ ב' הטעמים של כ"ג דודי אינם עולים יפה וקשים דברי הרמב"ן.

ב"ג מוקירו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה