אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן יד

סימן יג

בענין חדושי באיסור בל תוסיף ובמה שאין לוקין על בל תוסיף ונמשך מזה בענין לאו שבכללות תרע"ז אוזדא. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטראווויץ שליט"א, הגאבד"ק שאצק.

[ענף א'] מה שרצה כ"ג דודי להביא ראיה מהא דאיתא בכמה דוכתי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה שלא כדברי, הנה לדעתי אם נפרש כהבנת כ"ג שהא שאין נביא רשאי לחדש דבר הוא מטעם איסור בל תוסיף וכמו שמפרש כן גם הרמב"ן בפירוש החומש פ' ואתחנן שהביא כ"ג, אז לא רק שלא קשה על דברי דאדרבה הוא סיוע גדול לדברי, דהא לא מצינו שיפרוך הגמ' על מצות הדלקת נר חנוכה והלל ומקרא מגילה ומשלוח מנות מהא דאין נביא רשאי לחדש דבר, ורק בג' מקומות פריך הגמ', חדא לענין מנצפ"ך בשבת דף ק"ד ובריש מגילה והוא הוספה במצות כתיבת ס"ת שאם מן התורה לא היו אותיות מנצפ"ך כפולים היה צריך לכותבם בס"ת ותפילין ומזוזות בין באמצע תיבה בין בסוף תיבה בדמות אחד ואם היה כותב בדמות השני היו פסולין משום דלא כתבם כהלכה ולכן שייך זה לבל תוסיף ולבל תגרע, ולכן פריך שפיר נהי שצופים אמרום אבל מ"מ גם נביא אין רשאי לחדש דבר מעתה.

ושנית ביומא דף פ' לענין שעורים של עונשין שאחרים אומרים ב"ד של יעבץ תקנום פריך הגמ' והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר, שג"כ הוא הוספה או גרעון בדיני המצוה ושייך כאן בל תוסיף ולכן פריך הגמ' מאלה המצות, והוצרך לזה משום שאפשר היה נביא, וא"כ חזינן דלא מקשי הגמ' רק במקומות שהוא הוספה או במצוה גופא או בדיניה, אבל לא במצות חנוכה והלל וכדומה שהם מצות חדשות ולא הוספה בשום מצוה שזה לא שייך לאיסור בל תוסיף כמו שכתבתי.

אך מה שיש לדקדק במקום השלישי שהוא בתמורה דף ט"ז בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שאמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר ובהלכות שנשתכחו אפשר יש כמה הלכות שהם מצוה חדשה כדמצינו כזה כגון ערבה וניסוך המים וא"כ גם בהלכות שנשתכחו אפשר ישנן כאלו ועל כולם אמר שאין נביא רשאי לחדש דבר דאל"כ היה לו לשאול ויועיל מה שישיבו למצות החדשות אם היו שם ומדלא שאל ש"מ שאינו רשאי אף במצוה חדשה ואם הוא מטעם בל תוסיף יקשה משם על דברי, אבל באמת משמע התם שלא נשתכחו לגמרי אלא פרטי דינים כמו בחטאות המתות שניתנו להם ד' מהם למיתה וחד' לרעיא לריש לקיש או ד' לרעיה וחדא למיתה לר' נתן ושכחו איזו היא מהמתות ואיזו מהרועות, וכמו כן היתה שכחתם בכל ההלכות שלא נשכח מהם עיקרי ההלכות אלא רק פרטי דינים, וגם הוא מוכרח דאל"כ לא שייך להחזיר בפלפולא.

אבל בר מן דין הא אין לפרש כלל שם מצד איסור בל תוסיף דהא אף אם ישאל ויאמרו לו ההלכות שנשתכחו ויקבע אותם לדורות לא יעברו על בל תוסיף דהא כשאמרה תורה לא תוסיפו לא נתכוונה שלא יקיימו הלכות אלו דהא אדרבה הא נצטוו לקיימם וכל זמן שאין מקיימים אותם עוברים בשוגג על מ"ע ועל האיסורים שנאמרו בההלכות וא"כ איך נאמר שיעברו על בל תוסיף אם יקיימו מה שיאמר להם שמואל מפי ה' שאלו הן ההלכות שנשתכחו כבר דהא אינו אומר להם להוסיף מצוה או דין חדש מה שלא אמרה תורה אלא אדרבה לקיים מה שנצטוו מכבר, אלא ודאי שאין כוונת הגמ' כלל מטעם בל תוסיף אלא פירושו שאין מחוייבין לשמוע לדברי הנביא במה שיחדש בדברי התורה ע"פ נבואה אלא בפלפולא ככל חכם שהתורה העידה בזה שכתבה אלה המצות שאחרי משה לא ימסרו עוד דברי תורה לנביאים ושקר יהיה אם יאמר נביא שמסרו לו דברי תורה ואין מחוייבין ממילא לשמוע לו, והיא תשובה אחת עם מה שהשיב להם יהושע לא בשמים היא שודאי כך פירושו שלא יאמרו לו וכן הוא כוונת תשובת שמואל מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר שהוא שלא יאמרו לו שכבר העידה תורה בקרא זה שלא ימסרו דברי תורה ע"פ נבואה לנביאים. ורק כשידאו מפלפולא כגון עתניאל בן קנז יהיו מחוייבין לקיים אבל אם יאמרו מנבואה הוא שקר ואין לשמוע להם. וזה ברור בלא ספק שזוהי תשובת שמואל וא"כ אין שייך כלל לבל תוסיף, והכא מוכרחין לומר שגם הרמב"ן יודה שאינו שייך לבל תוסיף אף שהוא מפרש בשאר דוכתי הא דאין הנביא רשאי לחדש דבר מטעם איסור בל תוסיף דהכא א"א לפרש מצד בל תוסיף ומשאר מקומות שיש לפרש כהרמב"ן כמו בשבת [ק"ד] וביומא [פ'] לא קשה כלל על דברי ואדרבה הוכחה גדולה מדלא פריך הגמ' בשאר דוכתי.

אבל באמת לא מובן מ"ט נפרש בשאר דוכתי מטעם בל תוסיף שא"א לפרש כן בתמורה [ט"ז] הא אפשר לפרש בכל מקום כמו בתמורה, שמקשה הגמ' [מגילה ב] איך כותבים ספר תורה תפילין ומזוזות במנצפ"ך כפולים ופוסלים בלאו הכי הא אין הנביא רשאי לחדש דבר שאין מוסרין דברי תורה אחרי משה לנביאים ע"פ נבואה, וא"כ בודאי הוא שקר ולא היה לן לעשות כמותם, ואף אם הוא רק לחומרא כגון אם מתחלה ג"כ היו מנצפ"ך כפולים רק שלא היה חלוק בין באמצע תיבה לבסוף ואמרו ע"פ נבואה חומרא שיהיה קביעות לכתוב בדוקא זה באמצע וזה בסוף מ"מ אינו כלום ואין צריכים להחמיר כמותם משום דאין הנביא רשאי לחדש שום דבר תורה ושקר הוא, וכן הוא קושית הגמ' [יומא פ] גבי שיעורין דהיה סבור שב"ד של יעבץ תקנום ועד יעבץ היו שיעורים אחרים וא"כ א"א לפרש בתקנה שלהן דבתקנה אין יכולים להפקיע דיני תורה, אלא ודאי בנבואה ומקשה הא גם בנבואה אין יכולין דאין נביא רשאי ושקר אמר, ותירץ שכחום וחזרו ויסדום והכוונה בפלפולא שיעבץ הוא עתניאל בן קנז, כדאיתא בתמורה שם, ואף בתירוץ הגמ' במנצפ"ך ששכחום וחזרו ויסדום אין לפרש בנבואה דלא יסתור הגמ' דתמורה שאף בשכחום אין נביא רשאי לחדש ומוכרחים לפרש ע"כ גם גבי מנצפ"ך שחזרו ויסדום בפלפולא ולא ע"פ נבואה, והא דא"ר ירמיה צופים אמרום אין כוונתו שאמרו בנבואה רק לסימן בעלמא מי היו האומרים הלכה דמנצפ"ך אבל אמרו זה בפלפולא.

עכ"פ הא דאין הנביא רשאי לחדש אין זה שייך לבל תוסיף בכל מקום שנאמר, וכן נצטרך לפרש הירושלמי פ"א דמגילה ה"ה שהביא הרמב"ן שאיתא שם ר' שמואל בן נחמן בש"ר יונתן שמונה וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה אמרו כתיב אלה המצות אשר צוה ה' אל משה אלו המצות שנצטוינו מפי משה כך אמר לנו משה אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר לא זזו משם נו"נ בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה עיי"ש, דאין כוונת הירו' שאסור הדבר מטעם בל תוסיף רק שאיך יעשו חיוב על העולם במצות קריאת המגילה הא אין הנביא עתיד לחדש דבר דאלה המצות כתיב והיו סבורים שע"פ נבואה נתקן. ואולי אף מתקנה סובר הירושלמי דאין מחוייבין לקיים מצוה חדשה דלא ע"ז כתיב לא תסור ויפלוג בזה על גמ' דידן שלא פריך בשום דוכתא על מצות מגילה ונר חנוכה והלל וכדומה. ויותר נראה לפרש דגם הירושלמי סובר כגמ' דילן דמטעם תקנה יכולין ומטעם זה רצו מרדכי ואסתר לתקן אף שעדיין לא ידעו הדרש רק שהיה קשה לחכמים לתקן זאת דלא יהיה נראה לאינשי שהוא נגד נבואת משה שיחשבו שהנבואה דאלה המצות הוא גם שלא יתקנו שום מצוה ויבואו ע"ז ח"ו להכחיש בתורה ובנבואת משה, ומדוקדק לפי"ז ל' הירו' שהיו מצטערים על הדבר הזה שלכאו' קשה למה הצטערו לא יתקנו ולא יצטערו אלא ודאי היו יכולין לתקן משום שאינם מתקנים מפי הנבואה שיהיה כמדאורייתא רק מתקנת חכמים להיות מצוה רק מדרבנן ולכן אין יכולין למחות שלא יתקנו רק שהצטערו ע"י שיטעו אינשי שהוא הכחשת נבואת משה, ומדוייק גם מה שלא אמרו ואין נביא רשאי לחדש דבר אלא ואין נביא אחר עתיד לחדש משום שבודאי היו רשאים מרדכי ואסתר לתקן שיקראו המגילה אף בלא הרמז שמהקראי אבל הא אמר לנו משה שאין עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומצד זה שמרדכי ואסתר רוצים לתקן קריאת המגילה אף שהוא מתקנה שמותר דאין זה בכלל הלמוד מאלה המצות, הרי הוא כמבקשים לחדש לנו דבר, פי' שזה יגרום שיטעו אינשי וכשיקום אינש דלא מעלי ויאמר שהוא נביא ויחדש דבר בנבואה ויטעו אחריו להאמינו ולעשות כדבריו, עד שהאיר הקב"ה ומצאו רמז בתורה, שלכן אף שאין זה דרשא גמורה מ"מ עושה זה שאין לחוש שיטעו אינשי מזה להכחיש התורה ונבואת משה ח"ו.

ולפ"ז לא פליג הירושלמי על גמ' דידן דבגמ' לא הזכיר כלל הא דאין הנביא רשאי לחדש לענין קריאת המגילה ובודאי שסובר שלא נסתפקו כלל בההיתר לתקן, ומה שגם בגמ' דילן איתא [מגילה] בדף י"ד שכל הנביאים לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה, ואמר הגמ' ע"ז מאי דרוש, ליכא לפרש שקושית הגמ' הוא מצד הא דאין הנביא רשאי לחדש, חדא דלא הזכיר זה כמו שמקשה בשאר דוכתי מטעם זה, ועוד דאם הקושיא היא מטעם דאין הנביא רשאי לחדש ולשיטת הרמב"ן הוא עוד משום בל תוסיף אין עולה תירוץ הגמ' יפה, דהא אם נפרש שהק"ו דגמ' שא"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש הוא ק"ו גמור ונמצא שלא חידשו כלום היה מקרא מגילה חיוב מדאורייתא דהא ק"ו דאורייתא הוא והא ידוע שהוא רק מצוה מדרבנן אלא ודאי שהק"ו אינו גמור וא"כ אף אחר תירוץ הגמ' הויא קריאת המגילה חדוש, ואינו מתרץ בזה כלום, אלא ודאי שזה לא הקשה כלל הגמרא דודאי יכולין לתקן בתורת תקנה וקושית הגמ' היתה דהא איתא בברייתא שלא הותירו חוץ ממקרא מגילה משמע שאף שהיה טעם להוסיף לא הוסיפו דאל"כ מאי קמ"ל דמה"ת יותירו ויתקנו שלא לצורך ובודאי הוא דמאחר שלא מצאו רמז בתורה לא רצו לתקן כדי שלא יהיה מיחזי לאינשי כסתירה לנבואת משה ח"ו כדבארתי להירושלמי או שלא יראה להו כעוברים על בל תוסיף או מטעמים אחרים וא"כ הקשה מ"ט תקנו קריאת המגילה וע"ז תירץ שיש רמז לזה מק"ו שאף שאינו ק"ו גמור סגי לסלק הטעמים שמנעום מלתקן.

וכמעט מפורש בגמ' שלא הקפידו חכמים מצד הא דאין הנביא רשאי לחדש ומצד איסור בל תוסיף דבדף ז' [מגילה] איתא שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, חזינן שלא הקפידו משום שאין הנביא רשאי לחדש רק משום הקרא דשלישים ולא רבעים אבל בלא הקרא היו כותבין בלא הדרש. אך שיש אולי לדחות דהכתיבה אינה הוספה דהא כל הנביאים והכתובים ניתוספו אחרי משה משום דלכתיבה בעלמא בלא שום עשית מצוה לא הוי מוסיף. אבל זה אינו דהא גם הנביאים והכתובים ניתנו למשה בסיני וליכא הוכחה מכל ספרי הנביאים שניתוספו ליכתב אחרי משה שלא שייך בל תוסיף בכתיבה, אבל אולי יש לדחות כן מסברא. עכ"פ מגמ' מוכח דאין שייך בל תוסיף בקריאת המגילה ובנר חנכה ולכן לא הקשו זה והא שמקשה מאי דרוש בע"כ הוא כדפרשתי, ואף זה לא הוזכר אלא בדברי אגדה שאין מביאין ראיה להלכה וא"כ מהתימה על הרמב"ן איך הביא מכאן ראיה לבדא מצוה חדשה שעובר בבל תוסיף דהא אדרבה מוכח מהכא דליכא בל תוסיף.

ואף שיש לדחות דהא דליכא בל תוסיף בקריאת מגילה משום שלא אמרו שהיא מצוה דאורייתא וכמו שאין שייך בל תוסיף בגזירות דרבנן שגזרו לסיג כיון שיודעין שהן מדרבנן, כדאיתא שם ברמב"ן גופיה, אלמא שאף שאם יעשה מה שתקנו לסיג משום שיאמר שהוא דאורייתא יעבור על בל תוסיף ומ"מ אם יודע שהוא מדרבנן אינו עובר, כמו"כ בכל מצוה דרבנן אם עושה זה בשביל דרבנן אין שייך בל תוסיף ולא נחלק מצות כאלו ממצות שהם מחמת סיג וליכא קושיא מגמ' על הרמב"ן אבל עכ"פ הוכחה לרמב"ן ודאי ליכא ובפרט לשיטתו שסובר דבמגילה אי לאו הרמז מהתורה היה בל תוסיף אף שהוא מצד התקנה קשה הא אדרבה מוכח דליכא בל תוסיף כדהוכחתי.

ואף אם בירושלמי יפרש מטעם בל תוסיף יקשה איך פוסק כירושלמי נגד גמ' דילן, ובפרט שברור שהא דאין הנביא רשאי לחדש אינו מטעם בל תוסיף כדהוכחתי מתמורה [ט"ז] שהיא הוכחה שאין עליה תשובה, וא"כ מאיזה טעם מפרש בירושלמי שהוא מטעם בל תוסיף ויפלוג על גמ' דילן ועוד יפסוק כירוש' דבפשטו' אין בזה מחלוקת ולכו"ע אינו שייך לבל תוסיף וליכא הוכחה לא מבבלי ולא מירו' כרמב"ן. איברא דגם לדברי ליכא הוכחה משום שבכל אלו לא שייך בל תוסיף מטעם שעושה מצד שהוא תקנה דרבנן ובדברים שעושם [שעושה] שלא מטעם שהוא מדאורייתא ליכא בל תוסיף אף במצות שלא לסיג דלא כסברת הרמב"ן, אבל שי' הרמב"ן מרפסן איגרי וצע"ג.

[ענף ב'] ומה שהביא כ"ג דודי עוד ראיה שלא כדברי מהרמב"ם שפוסק שאין לוקין על לאו דבל תוסיף דלא הזכיר בשום מקום שלוקה ולא מנאו בסך הלאוין הלוקין בפי"ט מסנהדרין, ועיין במנ"ח סוף מצוה תנ"ד, ומסתמא הוי הטעם משום לאו שבכללות, ובשלמא אם נימא דהוא גם על מצוה חדשה שבדא מלבו הוא לאו שבכללות, אבל אם בל תוסיף הוא רק כשהוסיף במצוה שבתורה לא הוי לאו שבכללות לשיטת הרמב"ם דלוקין באוכל קדשים שנפסלו משום לאו דלא תאכל כל תועבה בפי"ח מפסולי המוקדשין ה"ג והטעם משום דהוי כמו שנאמרה האזהרה אצל כל אחד מהפסולין בפרט וכ"כ הכא היה זה כאילו נכתב הלאו דבל תוסיף אצל כל מצוה ולא הי' זה לאו שבכללו' אלא ודאי שבל תוסיף הוי אף במצוה חדשה ולכן לא לקי, זהו תורף דברי כ"ג.

אבל לע"ד נראה בהיפוך ומזה יהיה הוכחה שדעת הרמב"ם הוא כדברי שליכא בל תוסיף במצוה חדשה. דהנה אם בל תוסיף שייך אף במצוה חדשה נמצא שגדר בל תוסיף הוא שאסור להוסיף על ציוויי התורה ולכן אף שבכלל האיסור הוא גם שלא יבדא חג מלבו לשם מצוה ולא יקח מקל לשם מצוה וכל דבר לא יעשה לשם מצוה לבד דיני התורה מ"מ לא הוי הלאו על המעשים בעצמן שנימא שיש לאו בתורה שלא יבדא חג ולא יקח מקל למצוה וכדומה שלכן יהיה לאו דבל תוסיף כולל דברים הרבה אלא דהלאו הוא רק שלא יוסיף שהוא רק ענין אחד ואין כאן שני דברים נכללים בלא אחד אף שיוצא מזה שיש איסור על כמה דברים, ויותר מזה חזינן דאוכל מבהמה טמאה לקי ומשרץ המים ושרץ העוף וכו' לקי אף שהרבה מינים נכללין בלאו דבהמה טמאה ושרץ המים ושרץ העוף, אלא ודאי דכיון דלא חלקתם התורה לענין האיסור לב' דברים אך שמ"מ כללם בלאו אחד אלא עשאתם לענין הלאו לדבר אחד דכל בהמה שאינה מפרסת פרסה לא תאכלו והוו כל מיני בהמות שאינן מפריסות פרסה כמין אחד לענין זה ולא הוו לענין הלאו רק פרט אחד וכן כל מיני שרצי העוף הוו מין אחד לענין זה שהם שרץ העוף וליכא בהלאו רק פרט אחד דשרץ העוף לא יאכלו וכדומה בכל כה"ג.

ומטעם זה הוא מה שסברי התוס' במכות דף י"ח דלאו ובשר בשדה לא הוי לאו שבכללות אף שכולל כמה דברים משום שעכ"פ כולל רק ליוצא לבד ושם יוצא חדא הוא רק דהוי בכמה דרכים עיי"ש, אך בזה חולקים התוס' ביומא דף ל"ו וסברי דלענין בשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ולענין הוציא העובר את ידו הוא לאו שבכללות משום דהם באמת שני מינים שאין שייכים זל"ז דאיסור יוצא חוץ לקלעים לא שייך כלל לאיסור יוצא חוץ לאמו שהוא מחמת חסרון שחיטה אבל בהא דנותר שהביאו התוס' ובבהמה טמאה ושרצים יודו גם הם שלא הוי לאו שבכללות אף שכולל מינים הרבה. והטעם משום שלענין גדר האיסור שוין הם שכל מיני שרץ העוף הם בשם שרץ העוף וכל מיני בהמות טמאות לא הוו מפריסי פרסה ואיסור התורה הא הוא משום שרץ העוף ומשום שאינה מפרסת פרסה ולכן הם כולן רק פרט אחד, ולכן גם לגבי בל תוסיף הוו כל מיני הוספות רק פרט אחד אם נימא שהאיסור הוא אף להוסיף מצוה חדשה שנמצא אז שגדר האיסור הוא ההוספה על ציוויי התורה שלזה שוין כל הוספות שכולן הן הוספה על ציוויי התורה וליכא בהלאו רק פרט אחד. והרמב"ם הא סובר דלוקין על לאו דובשר בשדה בבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן בפי"א מהלכות מעשה הקרבנות ה"ו וכן סובר שלוקין בבשר מן החי על לאו דובשר בשדה בפ"ד ממ"א ה"י והוא משום שסובר כהתוס' מכות משום ששם יוצא חדא הוא שיצא חוץ למחיצה והיה במקום שלא היה צריך להיות ושם זה הא הוא בין ביצא חוץ לקלעים בק"ק בין בחוץ לירושלים בקדשים קלים בין בהוציא עובר את ידו חוץ לאמו ובין בבשר מן החי שג"כ פירש ממקומו, עי' ברש"י ותו' חולין דף ק"ב אף שהם בכמה דרכים ובטעמים אחרים [ומה שעדיין הא הוא לאו שבכללות משום שלאו אחד קאי על בשר בשדה שהוא יציאה ממחיצה ועל טרפה הנה מאחר שבשר בשדה וטרפה מפורשין הוא כמו נא ומבושל שלוקה להרמב"ם חדא כדאיתא בפ"ח מק"פ ה"ד וכ"כ הכא לקי חדא], א"כ כש"כ שבבל תוסיף היה לוקה ולא היה שייך ללאו שבכללות. אבל אם נסבור שעל מצוה חדשה ליכא בל תוסיף שנמצא שאין גדר האיסור משום שהוא הוספה על ציוויי התורה שהרי אף כשמוסיף איזה דבר למצוה ליכא האיסור דבל תוסיף אלא שגדר האיסור הוא על המעשה עצמה שמוסיף בכל מצוה ומצוה, היינו שיש כן ציווי שיעשה מצות ציצית כהלכתה ולא יוסיף בה עוד חוטין ויעשה מצות תפילין כהלכתה שלא יוסיף עוד פרשה ויעשה מצות ד' מינים כהלכתה ולא יוסיף בה מין חמישי וכן בכל מצוה ומצוה לכן הוא לאו שבכללות דהוא לאו שכולל דברים הרבה ואין לוקין עליו.

והא שסובר הרמב"ם דלקי אלאו דלא תאכל כל תועבה באוכל מפסולי המוקדשין בפי"ח מפסולי המוקדשין ה"ג הוא לא כמש"כ כ"ג דודי משום דהוי כמו שנאמרה האזהרה אצל כל אחד מהפסולין, דא"כ היה לוקה גם על בל תוסיף אף אם הלאו לא הוי אלא על הוספה במצות גופייהו שהיה כאילו נכתב הלאו דבל תוסיף אצל כל מצוה, דסברא זו של כ"ג דודי קשה מאד דלבד שלא מצינו סברא כעין זו דאדרבה אנו רואין בכריתות דף ד' שכל זמן שליכא קראי לחלק הוי לאו שבכללות אף שנכתבו הדברים מפורשין וקאי הלא שנכתב בתחלה על כל דבר, בהא דחידש ר' אילא דאכל דגן תירוש ויצהר ובדף ה' בהא דחידש ר' יצחק בלחם קלי וכרמל, מאחר שעכ"פ בלאו אחד נכתבו, וכ"ש הכא שלא נכתב בפירוש רק אנו רוצים להחשיב שהוא כאילו נכתב דמ"מ מאחר שבלאו אחד נאמר הוא לאו שבכללות. ואף שאינה הוכחה גמורה דיש לומר דהכא נחשב גם כאילו נכתבו גם לאוין מחולקין אצל כל אחד, אבל מה"ת נימא כן בלא הוכחות מצד הכתובים כדמצרכינן התם. לבד זה יקשה מ"ט הוי לאו דלא יאכל כי קדש הוא שהוא לגמ' דילן לאו לפסולי המוקדשין דכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו לאו שבכללות כמפורש בפסחים דף כ"ד ולא אמרינן שהוי כאילו נכתב הלאו אצל כל אחד מהפסולין ומ"ש לאו דלא תאכל כל תועבה להרמב"ם שזהו הלאו על פסולי המוקדשין שלא הוי לאו שבכללות מטעם דהוי כאילו נכתב אצל כל אחד מהפסולין, אלא ודאי שלא הוי טעם הרמב"ם בהא שלא הוי לאו דלא תאכל כל תועבה לאו שבכללות משום דהוא כנכתב אצל כ"א מהפסולין אלא מטעם אחר שמסיק שם הרמב"ם מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, וכוונתו בזה שכתב שאין הכתוב מזהיר אלא דלכאורה הי"ל לכתוב רק שהכתוב מזהיר בכאן על אכילת פסולי המוקדשין אבל הוא לאשמעינן הטעם שלוקין על לאו זה ולא הוי לאו שבכללות משום דלא קאי על אזהרות אחרות אלא על פסולי המוקדשין, ואף שגם בפסולי המוקדשין איכא הרבה מיני פסולין, מ"מ הם רק פרט אחד משום שכללם בלאו זה בשם אחד תועבה, וכמו שבארתי לעיל בלאו דובשר בשדה, דמה שנפסל הוי תועבה,. ולא כדמפרש רב אשי בחולין דף קי"ד שפירוש כל תועבה הוא כל שתיעבתי לך דא"כ היה קאי גם על איסור אכילת בשר בחלב כדסובר רב אשי, ועל צורם אזן בכור לאסרו באכילה כדסובר ר"א בספרי הובא בתוס' בכורות דף ל"ד ד"ה ומי וברש"י בפי' החומש, ועל כל איסורין שבתורה כדסובר ר"מ בע"ז דף ס"ו והיה זה לאו שבכללות דהם דברים אחרים ונכללו בלאו אחד, דהרמב"ם לא פסק כוותייהו אלא דקאי רק לאסור פסולי המוקדשין באכילה משום שאין פי' תועבה שתיעבתי לך אלא שנעשה תועבה לה' שנפסלו מע"ג המזבח וממצות אכילה ואמרה תורה כאן שאיכא איסור לאו באכילתם וא"כ הוא רק פרט אחד שאלו שנעשו תועבה לה' מלהקרב ומלאכול לא יאכלו, והוי כמו לאו דשרץ העוף ולאו דבהמה טמאה וכדומה שלא הוי לאו שבכללות אף שהם מינים הרבה משום דכללתם התורה בעיקר אחד שאסרה בשביל זה דלכן הוו פרט אחד וכ"כ הכא הוא פרט אחד דאסרה כל דבר קדשים שנפסלו מהקרבה ומאכילה.

אבל לאו דלא יאכל כי קדש הוא שהלאו קאי על נותר דאיירי ביה אך כללה התורה בלאו זה שגם על כל פסולין יש לאו הוא לאו שבכללות מאחר שלא קראתם בשם אחד דהא עיקר הקרא קאי על נותר ונחלק ממילא בזה הפסוק משאר פסולין ואח"כ הוסיף דלאו דוקא נותר אלא על כל הפסולין עובר בלאו לכן הוא לאו שבכללות דהא הם ב' דברים ונכללו בלאו אחד.

וכמו"כ אמינא דאם היה נכתב אל תאכלו ממנו שלא צלי אש לא היה לאו שבכללות משום דאז היה הלאו רק פרט אחד מה שאינו צלי אש, אבל מאחר שחלקתם התורה דנאמר מתחלה אל תאכלו ממנו נא ומבושל הרי אינם פרט אחד בזה שאינם צלי אש אלא שנאסרו בקרא זה ג' דברים נא ומבושל וכל שאינו צלי אש הוי זה לאו שבכללות, וכן הוא בלאו דלא יאכל כי קדש אילו לא היה נכתב גבי נותר והיה כתוב לא יאכל קדש שנפסל לא היה לאו שבכללות, כמו להרמב"ם בלאו דתועבה, אבל מאחר שנכתב בנותר וחלקו משאר פסולין דעליה קאי עיקר הלאו ומה"ט לוקה על אכילת נותר כדאיתא במכות דף י"ג עיין בתוס' פסחים, אך שנאמר כי קדש הוא להוסיף שהלאו הוא גם בשאר פסולין הוא לאו שכולל הרבה דברים יוצא וטמא ושאר פסולין והוי לאו שבכללות.

והא שכתב הרמב"ם שם בה"ה וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה, אינו מטעם אחר דא"כ היו ב' דברים חלוקים בלאו אחד והיה זה לאו שבכללות, וגם הא להרמב"ם אין פירוש תועבה כל שתיעבתי לך דא"כ היה גם אכילת בשר בחלב בכלל תועבד. אלא צריך לומר שהוא גדר אחד עם כל פסולי המוקדשין לאחר שחיטה משום שבעל מום הוא ג"כ פסול בקדש רק שאם לא הוטל המום בכוונה היה מותר אחר פדיון מצד הקראי אחריני שחדשו שמותר לאכול בהמת קרבן שנעשה בע"מ אחר שנפדה, ומוכח כן מלשון הרמב"ם בספר המצות שלו בל"ת ק"מ שכתב שהזהירנו מלאכול פסולי המוקדשין שאין מותר לאכלן וזהו כשנעשה המום בכוונה או שהיה אותו הקרבן נפסל אחר שחיטתו משמע מלשונו דגדר אחד הוא דכלל המצוה הוא שאין לאכול דבר שנפסל ופרטי הדברים הוא דוקא כשנעשה המום בכוונה או שנפסל אחר שחיטתו.

ולפ"ז מסתבר שלא קאי הלאו על צורם אזן בכור דהא גדר האיסור הוא משום דנפסל מהקרבה ומאכילה ובכור שנעשה בע"מ לא נפסל מאכילה אלא מהקרבה לבד ולכן אינו בגדר תועבה ורק בפסולי המוקדשין שצריכין פדיה שנמצא שהמום אסרו גם מאכילה כל זמן שלא נפדה הוא בגדר תועבה ומאחר שנאסר אינו חוזר לכשרות בפדיה ורק בהוטל המום שלא בכוונה נתחדש שהותר בפדיה מקרא דוכל בהמה טמאה בבכורות דף ל"ז, וכמפורש החלוק ברמב"ם שבפ"ב מבכורות ה"ז כתב המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו, הרי סובר דהוא רק מקנסא דרבנן שלא כדכתב בפסולי המוקדשין בפי"ח ה"ה ובספר המצות שבקדשים שהוטל מום בכוונה אסור מדאורייתא בלאו דתועבה, ועיין במל"מ פ"ד מבכורות ה"א ד"ה ודע שנשאר בקושיא על סתירת הרמב"ם, אבל למה שבארתי ל"ק כלום דהרמב"ם סובר דבבכור לא קאי לאו דתועבה משום דלא נפסל מאכילה בזה דהא א"צ פדיה ורק קדשים שנאסרו בהטלת המום עד שיפדה נאסרו בלאו דתועבה.

ויש ליתן טעם בחלוק האיסור בקדשים שהוא רק כשנעשה המום בכוונה אף שגם בנעשה שלא בכוונה נאסרו בהמום מהקרבה ומאכילה, משום דקדשים כיון שיש להם דין פדיה אם יפול בהם מום הרי מתחלה לכך הוקדש ועמדו לכך שאם יפול בהם מום יפדו ויאכלו ונמצא שלא נפסלו ממה שעמדו שלאכילה כזו שאחר הפדיה הרי עמדו שהרי נפל מום ולכן לא הוו תועבה אבל אם הטיל מום בכוונה שלא עמדו לכך שהרי אסור להטיל מום בקדשים וא"כ נמצא שהטלתו המום פסלן מהקרבה ומאכילה שעמדו לכך לכן הוו תועבה עד שיארע בהן מום אחר ממילא שאז יותרו בפדיה משום שנמצא שעמדו לכך מתחלה שהרי נפל בו מום והרי עמד לפדיה כשיארע כן ולא נפסל מאכילה.

עכ"פ זה שלוקה להרמב"ם אלאו דתועבה הוא משום שכולו רק פרט אחד כדבארתי והיה שייך זה גם בבל תוסיף אם היה הלאו גם על הוספת מצוה חדשה שהאיסור היה מלהוסיף על ציוויי התורה שכל ההוספות היו פרט אחד ומדחזינן שהרמב"ם סובר שאין לוקין צריך לומר שהלאו הוא רק בהוספה בהמצוה שהוא כולל דברים הרבה שמעשה זה הוא הוספה בציצית וזה הוא הוספה בלולב וכדומה. והא הוכחה לדברי. וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט שהוא רק על הוספה במצוה ולא במצוה חדשה שכל הפרק שם איירי בגזירות וסייגים שאינם אלא במצות התורה, וכן הכיצד שכתב מבשר עוף בחלב הוא במצות התורה. וכן משמע מרדב"ז שם שכתב שמצות לא תוסיף ולא תגרע קאי על כל מצות ה' בין מצות עשה ובין מצות ל"ת, וגם להראב"ד משמע כן שכתב שם ולא תמצא איסור מוסיף אלא במ"ע כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן, אלמא דרק במצות התורה איכא איסור בל תוסיף ולא במוסיף מצוה חדשה ואין לעשות מחלוקת בינייהו בדבר שלא הוזכר ושיטת הרמב"ן היא דעת יחיד ומוקשה מאד וצע"ג.

[ענף ג'] ומה שכתב כ"ג דודי בכוונת המג"א [או"ח] בסי' ל"ד ס"ק ג' דמפרש דע"כ איירי הגמ' בסנהדרין דף פ"ט דהבית החמישי הוא מדובק דבאינו מדובק לא שייך פסול דר"ז דבית חיצון שאינו רואה את האויר ואם במדובק יהיה פסול משום בל תוסיף לא הי"ל להתרצן להביא הא דר"ז אלא ודאי דאף במדובק לא נפסל משום בל תוסיף משום טעמא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון שמתחלה נעשה בהכשר ונחשב בית הנוסף כרצועה בעלמא ולא אמרינן כלל הסברא דהי מינייהו מפקת ויקשה דהוא נגד הגמ' דעירובין רפ"י [ריש פרק י'] ולכן הוצרך המג"א לחלק בין כתב פרשה אחרת לכתב פרשה מפרשיות התפילין ב' פעמים דאימתי לא נפסל כשהוסיף אחר שנעשה מתחלה בהכשר אלא כשהוסיף פרשה אחרת ולא כשהוסיף עוד פרשה מפרשיות התפילין דאף שהוסיף אח"כ נמי פסול כסוגיא דעירובין ואין חלוק אם החמישי מדובק להארבע או לא רק אם היא מאותן פרשיות פסול בכל ענין ואם פרשה אחרת כשר מצד בל תוסיף בכל ענין רק משום דר"ז פסול במדובק.

והנה לבד מה שהוא נגד הסברא לחלק באינו מדובק ולפסול בהוספה מאותן פרשיות מאחר דאין יכול לצאת בהוספה והאי לחודיה קאי ולא דמי להא דעירובין ששם יש בהוספה כל הפרשיות וכדבארתי בחדושי. אך אולי נימא דבאינו מדובק יודה גם המג"א דכשר אף באותה פרשה אבל הוצרך לתרץ דבסנהדרין איירי בפרשה אחרת משום דאיירי שם במדובק שאף בבית אחד נוסף אם הוא מאותן פרשיות יש לפסול מטעם הסברא דהי מינייהו מפקת, והוי כמו שני זוגות תפילין באינו מדובק שאיכא בל תוסיף ולכן הוצרך לאוקמי שאיירי בפרשה אחרת. והוא קצת שלא כדברי כ"ג. ואם כן אין כאן סתירה לעיקר דברי דגם המג"א יסבור הטעם דמה שפסול בשני זוגות הוא משום סברא דהי מינייהו מפקת, אך שהוסיף לחלק במדובקין שלא נפסל בפרשה אחרת והוא דלא כתירוצי על קושיתו שאין חלוק בין פרשה אחרת לאותה פרשה.

אבל האמת יורה דרכו דבמדובקין פסול אף בפרשה אחרת ולא שייך כלל סברא דהאי לחודיה קאי דהא חזינן בלולב למ"ד דצריך אגד נפסל בהוסיף מין חמישי ולא אמרינן האי לחודיה קאי מאחר שהם באגד אחד, ואף אם אגד מתחלה בהכשר ואח"כ הוסיף ואגד עוד מין אחר פסול כמפורש בתוס' סנהדרין דף פ"ח, אלמא דאף במין אחר נפסל באיגוד אם צריך אגד, וא"כ בתפילין דצריך שיהיו מדובקין יש לפסול אם דיבק אף אח"כ בית חמישי אף מפרשה אחרת, אלא ודאי שצריך לחלק דבתפילין מאחר שצריכין להיות הבתים מעור אחד דוקא כדאי' במנחות דף ל"ד וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מתפילין ה"ב והש"ע [או"ח] סי' ל"ב סעי' ל"ח והרבה סוברין שבדביקה ובתפירה לא נחשב עור אחד ופסול ומשמע מהמג"א [או"ח] ס"ק נ"ב דכן סברי הרמב"ם והש"ע,. ולכן כשידבק להתפילין עוד בית אינו שייך לד' הבתים דדבוק אינו כלום והוי כמפורד, וא"כ הוא כמו בא"צ אגד בלולב שאף באגדו אמרינן האי לחודיה קאי וכ"כ הכא דחבור דתפילין הוא רק כשעשאם מעור אחד ומה שדבק או תפר להם עוד בית לחודיה קאי ולכן פריך הגמ' שפיר דאם מתחלה עביד מעור אחד ארבעה בתי ואייתי אחריני ואנח גבייהו אף ע"י דבק ותפירה אינו כלום ולחודיה קאי ואי עביד ה' בתי מתחלה מעור אחד גרוע ועומד הוא, ולכן אף שבלולב אם יאגד עוד מין הוא חבור ופוסל בתפילין לא הוי חבור ואין לפסול מצד בל תוסיף וא"כ לא רק בפרשה אחרת אין לפסול אלא אף בפרשה מהד' פרשיות נמי אין לפסול כיון שלחודיה קאי וניכר שעושה המצוה בהפרשה שבהארבעה בתי שנעשו מעור האחד ולא בהפרשה שבבית הנוסף ולא שייך סברא דהי מינייהו מפקת ולא היה נפסל מצד בל תוסיף אלא מהא דר"ז דבית חיצון שאינו רואה את האויר פסול אף רק בדבוק ותפור להו כדאיתא ברמב"ם פ"ד מממרים ה"ג, אבל בעירובין שאיירי בב' זוגות כשרין דהי מינייהו מפקת יש לפסול מצד איסור בל תוסיף כמו שתירצתי, והוא נכון.

ומסתבר לע"ד דאף לס' התרומה שהביא הב"י שכשר בעשה הבתים מד' עורות שהן תפורין זה לזה ואין חלוק בין תפירה לדבק כדאיתא בח"א כלל י"ד סעי' ד' וכן הביא המ"ב ס"ק קע"ב מאו"ז ובבאור הלכה עיי"ש [וטעם החת"ס סי' ה' שרצה לחלק דאולי דבק גרוע הוא דחוק], שיקשה לפי"ז דיפסל בהוסיף בית חמישי בדבק מטעם איסור בל תוסיף ואף בפרשה אחרת כמו בלולב למ"ד דצריך אגד, דגם הוא מכשיר רק בדבק או תפר העורות ונעשו עור אחד עי"ז ואח"כ עשה התפילין מעור זה דנמצא דנעשו התפילין כל הד' בתים מעור אחד אבל כשעשה כל בית בפ"ע ואח"כ דבק או תפר גם לדידיה יהיה פסול, ולכן ניחא נמי כדלעיל שליכא בל תוסיף בהוסיף בית חמישי בדבק ובתפירה ורק משום דר"ז דאינו רואה את האויר פסול אף בדבק ותפירה.

ויש לפי"ז אולי מקום לתרץ הא דאיתא במס' כלים פי"ח מ"ח בתפילין שנטמאו התיר הקציצה הראשונה ותיקנה אלמא דנכשרו התפילין אף שהתקון הרי בהכרח הוא רק ע"י דבק או תפירה ועי' בחת"ס שם שהקשה ממתני' זו על הא דמצריך בגמ' מנחות [ל"ד] מעור אחד והוכיח מזה דכשר בתפירה, אבל לפ"ז יש לומר דיהיה התקון לא כשיעשה בית שלם וידביק להג' שנשארו שלמים אלא שידביק עור לעור של השלמים ויעשה מעור זה שנעשה כבר אחד עם עור של השלמים הבית הרביעי, ויהיה ראיה מזה שא"צ לעשות התפילין דוקא באופן שציירו רש"י במנחות דף ל"ד והרמב"ם פ"ג מתפילין ה"ב שנעשו הד' בתים כאחת אלא אף שמעור האחד עושה כל בית בפ"ע זה אחר זה נמי כשרים, ולכן אף שהיה חסר בית אחד יש להכשיר בדבק עור להבתים שכבר נעשו ואח"כ עשה בית הרביעי, ובאופן זה איירי התקון שבמתני' דכלים, ואולי אף רש"י והרמב"ם שציירו באופן שנעשו כל הבתים בבת אחת אינו בדוקא אלא אף בזה אחר נמי יוכשרו אם הם מעור אחד, אך שכן יותר נקל לעשות, וא"כ אפשר גם לדידהו מותר בדבק כה"ג כדי שלא יקשה מתני' דכלים וצ"ע לדינא.

וחלוק המג"א בין פרשה אחרת לאחת מהפרשיות לא מובן מנא ליה דהא בסנהדרין עכ"פ צריך לפרש משום דדבק נחשב כמפורד ואין שייך להד' בתים דלחודיה קאי דאל"כ מ"ש מלולב למ"ד צריך אגד וצע"ג.

[ענף ד'] ומ"ש כ"ג דודי שחלוק המ"מ פ"ז מלולב ה"ז בין שני לולבין שאיכא בל תוסיף לקטיר בסיב ועיקרא דדיקלא שליכא בל תוסיף משום שהנוטלן לא יצא י"ח, דהוא פשוט לפי הסוגיא דעירובין דף צ"ה להפירוש שנראה לרש"י שלענין כוונה תליא דאם מצוות צריכות כוונה גם בל תוסיף אינו עובר בלא כוונה אלמא דאיסור בל תוסיף אינו אלא באופן שיש לקיים ולצאת בזה ידי חובת המצוה, ולכן יש חלוק ג"כ בין ב' לולבין כשרים שיכול לקיים בהם המצוה ובין סיב ועיקרא דדיקלא שאין יכולין לקיים בהם המצוה.

הנה לפי הסברא לא דמי כלל דלענין כוונה הא אף אם מצות א"צ כוונה לקיים נוטה הסברא שלעבור בבל תוסיף בעי כוונה וכדסובר כן ר"ג לחד תירוצא שם [עירובין] בדף צ"ו, דהא מאחר דלא מכוין למצוה הרי אינו מוסיף כלום במצות ה' דהא אינו עושה עתה בזה מעשה מצוה, והאיסור אינו שלא יטול אדם ה' מינין בידו אלא שלא יוסיף על מצות לולב וכשאינו מכוין למצוה אינו מוסיף וכן הוא באמת הדין לכו"ע בשלא בזמנו כדמסיק הגמ' שם, ורק בזמנו שעושה עתה קיום מצות לולב ולוקח אז עוד מין נמצא שאף בלא כוונה עושה מצות לולב בה' מינין או שמניח ב' זוגות תפילין בעת שצריך לקיים המצוה עובר אף בלא כוונה כיון שעושה עתה קיום המצוה בהוספה, אבל אינו שייך זה אלא כשלקיום המצוה א"צ כוונה אבל אם צריכות כוונה שנמצא שאינו עושה מעשה מצוה כיון שהוא בלא כוונה אין שייך שיעבור בלא כוונה כיון שכל הטעם שעובר למ"ד א"צ כוונה הוא משום שעושה עכ"פ המצוה בהוספה וכיון שצריכות כוונה לקיום הרי כשלא נתכוין אינו עושה מעשה מצוה ואין כאן הוספה במצוה וא"כ לא שייך זה אלא לענין כוונה אבל לחלוק המ"מ אינו שייך זה ואין לזה טעם אלא כפ"מ שבארתי.

אך יש להקשות מהא דסנהדרין [פ"ט] גבי ציצית דאם קשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והא בעושה תשעה חוטין הי מינייהו מפקת ונמצא שעושה המצוה בט' חוטין ועובר בבל תוסיף כדבארתי בשלשה בדי ערבה שעובר משום דעושה המצוה בג' וא"כ ה"נ גבי ציצית אף אם האי לחודיה קאי מ"ט אינו עובר, ועיין בלח"מ שהקשה זה, ולדידי נשארה קושיתו.

ויש לתרץ דלכאורה קשה שם [סנהדרין פ"ט] בגמ' דהא לבד הקשר צריך שיהיה גדיל ובלא גדיל פסול דרבה בב"ח דסובר במנחות דף ל"ט או גדיל או פתיל לית הלכתא כוותיה כדאיתא ברמב"ם וש"ע, וא"כ אף אם קשר העליון לאו דאורייתא מ"מ מחוברין הן ע"י הגדיל ויש לפסול, ולכה"פ הי"ל לגמ' לומר אם בלא גדיל פסול גרוע ועומד הוא ואם בלא גדיל כשר אם קשר עליון דאורייתא נמי גרוע ועומד הוא ואם בלא גדיל כשר וגם קשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי ולא לסתום דמשמע אם קשר העליון לאו דאורייתא לכו"ע האי לחודיה קאי וכשר, דלא הוי זה אלא לרבב"ח ולא אליבא דהלכתא, אלא ודאי שהגמ' הוא אף שצריך גדיל דלא כרבב"ח וכן משמע לישנא דקשר העליון שצריך גדיל כדאיתא ברש"י מנחות שם דלהכי קרי קשר העליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד לה שמקיים את הגדיל כולו, וא"כ הוא פסול וגרוע ועומד אם עשאם בגדיל אחד, ואין לומר כלל בשני צדדין אלא שודאי הוא גרוע ועומד כיון דמחוברין ע"י הגדיל. ולכן צריך לומר דמאחר שפשוט הוא וליכא כלל אופן לומר בדרך אחר לא הזכיר זאת הגמ' ואיירי בגמ' רק בהניח החוט היתר חוץ לגדיל שאינו מחובר עם הח' חוטין ולכן מצד הגדיל האי לחודיה קאי רק מ"מ תליא אם קשר העליון דאורייתא נעשו מחוברין יחד ע"י הקשר אף שאין מחוברין ע"י הגדיל ונפסלו, דכשהן מחוברין יש לפסול אף שניכר איזו היא ההוספה כמו בפרשה אחרת בתפילין שעשאם מתחלה בחמש פרשיות שפסול מטעם בל תוסיף, וכמו למ"ד לולב צריך אגד ואגד מין אחר שנפסל אף שאין שייך שיצאו בההוספה מצות לולב משום דכיון דהוא הוספה ממש בעצם המצוה נפסל בלא טעם דהי מינייהו מפקת כדבארתי, וא"כ ה"נ מאחר שהוא מחובר ע"י חבור הקשר שהוא חבור בציצית יש לפסול אף שניכר שהתשיעי שאינו בהגדיל הוא ההוספה כיון שהוא הוספה ממש בעצם הציצית, אבל אם קשר עליון לאו דאורייתא כשר מאחר שאינו בהגדיל ואינו מחובר לשמונת החוטים בשום דבר ולחודיה קאי.

ולרבה בב"ח שא"צ גדיל אפשר יפסל אף אם מונח חוץ לגדיל ואף אם קשר עליון לאו דאורייתא משום דגם בחוט הנוסף שאינו בהגדיל יכול לצאת בו ידי חוט של ציצית ונמצא שעושה המצוה בט' חוטין בשמונה שבהגדיל ובתשיעי הנוסף, ואף שניכר איזו היא למצוה אינו כלום מאחר דיכול לקיים גם בהנוסף, והוי כמו בנוטל שני לולבים ואומר שבזה הוא עושה המצוה והשני הוא הנוסף שמסתבר שאינו כלום ויהיה פסול להרמב"ם דהרי אינו מחלק והוא מטעם שעכ"פ הוא עושה בשניהם וגם הוא אינו יכול לברר זה, וכ"כ הכא אף שבירר בזה שעשה מח' חוטין גדיל והט' הניח חוץ לגדיל מ"מ אינו מועיל בירורו ויהיה פסול לרבה בב"ח בכל אופן.

אך יש לומר דגם לרבב"ח יהיה כשר, משום דאולי לרבה בב"ח אינו כשר אלא ציצית שכל החוטים הם או גדיל או פתיל אבל אם ממקצת חוטים עשה גדיל וממקצת עשה פתיל יפסול ונמצא כשהתשיעי הוא חוץ לגדיל אינו שייך להשמונה שבגדיל ובהפתיל הא אין שם ח' חוטין שיוכל לצאת בהם ולא שייך לומר שעושה המצוה בהט' כיון דלא היו מצטרפין כה"ג לקיום המצוה מאחר שאלו גדיל וזה פתיל, וא"כ הוי קיום המצוה בהשמונה שהם גדיל והתשיעי הפתיל הנוסף לחודיה קאי וכשר, ואם נימא שלקיום המצוה בשמונה חוטים כשר לרבה בב"ח כשעשה ממקצת גדיל וממקצת פתיל יהיה פסול בהוסיף תשיעי לרבה בב"ח בכל אופן כדלעיל, אך הגמ' לא איירי לרבה בב"ח אלא שצריך לקיום המצוה שיהיה גם גדיל ואיירי בהניח הנוסף חוץ לגדיל ולכן תליא באם קשר העליון דאו' או לא, אבל בג' בדי ערבה יהיה פסול משום דהי מינייהו מפקת והוי עושה המצוה בג' והוי בל תוסיף ונסתלקה קושית הלח"מ בטוב טעם.

משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה