אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן ו

סימן ה

עוד בענין הנ"ל. י"ט אייר תש"ה.

בהא דהקשה עלי הרב הגאון מהר"מ גיפטער שליט"א דאם הבאה למקום שישרפום נחשב זה עצמו מעשה האבוד מ"ט נחשב טובל בשם שעל בשרו רק גרמא אף שאיירי שודאי ימחק השם במים, תמיהני מאד ומה ניחא ליה לכתר"ה בלא דברי מ"ט נחשב זה גרמא כיון דודאי ימחק בזה ומה לנו באיזה אופן עושה המחיקה אם בסכין או במים וגם מפורש בשבת דף קט"ו דבטיט ומים נחשב מאבד בידים, ולכן צריך לומר דהגרמא הוא מה שאינו מתכוין למחיקת השם אלא לטובל דמצד זה לא נחשב שעושה מעשה המחיקה, ואף שהוא פסיק רישיה נחשב רק כגורם. ואף לשיטת התוס' יומא דף ל"ד שפסיק רישיה נחשב כמתכוין מ"מ בלא ניחא ליה לא נחשב מתכוין דאף שיש שלא סברי בתוס' שם כהערוך כן הר"י בתוס' כתובות דף ו' פליג עליו, מ"מ הוא רק לענין איסור דרבנן אבל מדאורייתא מודו משום דאין שייך להחשיב מתכוין כיון שלא ניחא ליה, ועיין ברש"י שבת דף ע"ה לענין דם חלזון, וא"כ גם הכא הא לא ניחא ליה למחוק השם והוי אינו מתכוין אף שהוא פסיק רישיה, וגם אולי הוא מצד הקרא דילפינן דגרמא מותר אינו כלום מה שהוא פ"ר, עכ"פ הגרם הוא מחמת שאין כוונתו למחיקה אלא לטבילה ולכן לא קשה אף על דברי.

ומה שדחה ראייתי מכותבי ברכות כשורפי תורה משום דהכא אינו דוקא מצד השמות דבכל עניני תורה הוא כשורף דברי תורה, אינו מובן כלל, וכי רק על אזכרות נאמר איסור לא תעשון דודאי על כל דברי תורה נאמרו דגם בנתיצת מזבח ובתי כנסיות נאמר האיסור וכ"ש בעניני תורה אף בלא אזכרות שיש איסור שרפה ואבוד מלאו דלא תעשון. ומה שמשמע שכת"ר מחדש שיש ב' ענינים, איסור לא תעשון שהוא רק במעשה ולא בגרמא, ואיסור בזיון כתבי הקדש שזה יש אף בגרמא, וטעם זה הוא חיוב הצלה ובשם לבד ליכא איסור בזיון רק לא תעשון לכן מותר בגרמא וכן לצורך ליכא איסור בזיון, תמיהני מאד היכן מצא שיש איסור חדש בבזיון שאינו מלאו דלא תעשון דא"כ מנא ליה איסור זה ואם כוונתו שרבנן אסרו וכדצריך לומר בחיוב הצלה אחרי שגרמא מותר דמדאורייתא דוחק לחלק בין שם לבד לכתבי הקודש מ"מ ודאי הם בגדרי איסור לא תעשון, ובכלל תמיהני אם יש ב' ענינים איך שייך לחייב הצלה מצד איסור בזיון הא לא נעשה ע"י שום אדם שלא שייך בזה בזיון דלכן אינו חייב לקרוע בראיית ס"ת שנשרף שלא ע"י אדם בסוף מועד קטן [כ"ו א'] אלא ודאי שמשום קדושת כה"ק חייבו בהצלה וכ"ש שאסור לגרום להם שיאבדו.

ומה שהקשה מתרגום כתובים שרשאי להניחן במקום התורפה אף שאסור לאבד בידים כמפורש בשבת דף קט"ו, לא ידוע לי איך מפרש כתר"ה כיון שודאי יתאבדו שם הא ודאי הוא כמשליך למים ובמה הוא עדיף מעריבה של טיט שמפורש שם שאסור לרבי משום שהוא אבוד בידים, אלא ברור שמקום התורפה שאמר אינו מקום שעושה שירקבו שם אלא שהמקום מצד עצמו אינו מגרע כלום אלא כיון שמונח במקום גלוי והפקר שלא ישמרום כמו שעושין לשאר ספרים שמניחין אותן במקום שמור ושומרין אותן שלא ירקבו בקריאה ובגלילה האמור בב"מ דף כ"ט וכדומה, אבל זה שמונח במקום גלוי והפקר הוא סימן שא"צ לשמרו וממילא ירקבו כשיגיע הזמן שספרים מרקיבין מעצמן כדרך הטבע בלא שמירה, אבל לא שהמקום יעשה שימהר לרקוב שזה היה נחשב אבוד בידים שאסור אף בלא חדושי, והגע בעצמך מה יעשו הסוברים דגרמא אסור כמו הנו"ב עם זה שהתירו להניח במקום התורפה. ודוחק לומר דגם סוגיא זו וגם רבי שהלכה כמותו יהיו דלא כהלכה להנו"ב, אלא ודאי כדבארתי, וא"כ לא קשה אף לדידי שהיה נחשב אבוד בידים. ודברי הב"א שהביא הפ"ת שהתיר בספק איסור מחיקה להניח גמי מלוחלח במים אינו מובן כלל איך מחשיב זה לגרמא, הא עריבה של טיט מפורש בגמרא שאסור משום שהוא אבוד בידים ואיזה עדיפות יש בגמי מלוחלח במים מטיט. וס' הב"א אין בידי לעיין בדבריו. ופירוש גרמא שבטבילה ברור שהוא כדבארתי, ובמכוין למחוק יהיה אסור מלא תעשון משום דהוא בידים. והרשב"א שמצריך בטבילה שלא יהיה באופן שהוא פסיק רישיה הוא מחמת דסובר דשפשוף אף שהוא לכוונת סלוק חציצה היה אסור משום דבעשיה ממש לא תסלק הכוונה משם מעשה לשם גורם, ורק כשעושה דבר אחר רק משום שהוא פסיק רישיה לעוד מעשה רוצים להחשיב כעושה גם מעשה השני זה נחשב רק גורם בלא מתכוין ולכן מקשה דנהי שאינו משפשף בשם גופיה הא עכ"פ נתינת ידו למים תחשב מעשה אף שהמים בעצמם ימחקו כדאשכחן בנתן מים בכלי שתחת הנר שנחשב מעשה ממש אף שהאש יתכבה מאליו בבואו להמים, דאל"כ הי' מותר ליתן מע"ש שבגרם לא אסרו כדאי' בסוף כירה, ובמעשה ממש הא אסור אף במכוין שלא להאיסור ולכן הוצרך לומר דרק כשודאי יתכבה נחשב מעשה ממש אף בנעשה מאליו אבל הכא שאפשר שלא ימחק לא נחשב מעשה ממש כשמכוין לדבר אחר, אבל גם לדידיה הגרמא הוא מה שמכוין לדבר אחר ומדויק מה שכל קושיתו היא מכלי שתחת הנר ומנותן בצד הטלית שאחז בו האור.

ותשובת ב"א שהביא הפ"ת שמותר להניח גמי מלוחלח במים על מקום השם במקום ספק היתר מחיקה אין מובן כלל לא רק לדידי אלא אף לכו"ע דודאי הוא אסור דמעשה מחיקה ממש הוא לכו"ע וח"ו לסמוך עליו לא למעשה ולא להלכה וס' הב"א אין אצלי לעיין בדבריו, עכ"פ אין הקושיא לדידי דוקא ואיני יודע איך היה ניחא לכתר"ה בדבריו.

ומש"כ הרב הגאון ר' חיים מעדניק שליט"א לדחות ראייתי שלא נדחה שום איסור אף דרבנן בשביל עשה דאורייתא אף החמורה ביותר אם לא מגדרי דחיה, במה שהביא מהר"ן דהוא מחמת שהוא הכשר מצוה, הא עכ"פ ראיה שלא נדחה אם לא מדיני דחיה, וגם הא מודה לי כתר"ה שיש ראיה לזה שלהביא לו אסור ורק כשיבא מלובש בתפילין ליכא ראיה מחמת דאולי נדחה מדין עשה דוחה ל"ת וע"ז הבאתי שלא נדחה וממילא הוא אסור וכיון שיש איסור אף שהוא דרבנן הא איכא ראיה משם שלא נדחה בשביל קיום מצוה דאורייתא אף החמורה, ונמצא שאין דברי הר"ן שייך לדברי כלל.

וראייתי מכותבי ברכות הוא ממה שאמר שהן כשורפי תורה ובודאי לא לחנם אמר לשון זה אם היה מותר לשרוף כה"ג כיון שאינו אף גורם דגורם כדכתבתי, וכמו שאינו אסור לכתוב ס"ת מצד החשש דשמא תפול שרפה שלא יוכל להציל כמו"כ אין שייך לאסור מצד הגרם שמא תפול שרפה בשבת שלא יוכלו להציל בשביל האיסור, דמה לנו מאיזה טעם לא יוכלו להציל, ואם נימא שמה שס"ת מותר לכתוב ואין חוששין לתפול שרפה שלא יוכל להציל הוא מצד מצות כתיבה וברכות שאסור לכתוב יש בהו איסור גם מצד הגרם דתפול שרפה, הי"ל לרש"י לפרש שמא תפול דלקה באופן שלא יוכל להציל שהוא בכל אופן ולא לפרש מצד שלא יצילם בשבת, אלא ודאי כדבארתי שמצד הגרם אין שייך לאסור אף אם היה גרמא אסור שאין זה שייך אף לגרמא כלל, אלא הא דמסלק מהם דין היתר הצלה נחשב זה גופיה אבוד שזה שייך רק במה שיהיה אסור להציל בשבת וזהו ראיה גמורה. ומה שהבאתי מלשון גדול עונש האחרון הוא רק לרווחא דמילתא שלא נימא שעשאוהו רק כגורם ואסרו גורם לכן הבאתי ראי' מל' זה שלכאורה קשה שהוא פשיטא כדכתבתי שם, וע"ז יש להביא אף מדקדוק לשון קל כיון דאדרבה הדחוי לא מסתבר והראיה היא לדבר שנכון ומסתבר גם בלא זה.

ופירוש כתר"ה שאיירי שהצילן לכן נחשב רק מחשבה רעה, הנה לבד שהפירוש בעצם לא נכון כלל, ודאי שיש על מחשבה שעשאה במעשה אך שנבטל האיסור, עונש כגון באחד שהעמיד בשבת קדרה לבשל ובא עכו"ם וכבה האש ולא נתבשל או שסלק הקדרה שנמצא שלא עבר על איסור בשול, ודאי יענש וכדיליף בגמ' מוה' יסלח לה בנזיר דף כ"ג בחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שנענש משום דהוא מחשבה שנעשה במעשה וחמור ממחשבה לבד, וא"כ כ"ש הכא שיש לו ליענש.

ומש"כ כתר"ה דכשיש שלל שמים ניצול כל העיר, לא נכון כלל, דא"כ לא הי"ל להזכיר לאו דלא תעשון אלא ודאי דאף שאין יכול לשרוף כל שללה כגון שיש שם שלל אנשים מעיר אחרת או תרומה ומע"ש וכן ס"ת הידועין שאין נשרפין לא יצילו העיר משום שיוציאום משם והשאר ישרפו, אבל כיון שלא ידוע משום דדבר קשה הוא לבדוק כל העיר ולמצא המזוזות וליטלם משם ובודאי יש שם מזוזה ונמצא שישרפוה בכלל שרפת העיר ויעברו ממילא על איסור לא תעשון לכן א"א לקיים העשה משום שאינה דוחה לאו דלא תעשון כדבארתי. והא דכתב כתר"ה דאם לא היו אזכרות נחשבין שלל שמים לא היה נאסר בלא תעשון כיון שאינם לה' ורק מחמת שאזכרות נחשבו שיש בהם חלק לה' וקדשי שמים לא נכון כלל דהאיסור ודאי שייך לעצם השם ואין שייך זה לחלוק הבעלות. ומה שהביא כתר"ה מרש"י דכל הנגנזים והנקברים הם רק מדרבנן, הנה רש"י לא כתב זה אלא על תרומה שאין בהם איסור לא תעשון מצד קדושתן אלא מצד חיוב שמירה דמשמרת תרומותי וכיון שהוא אסור באכילה היה נוטה שלא היה צריך שמירה כמו תרומת חמץ ששורפין אותה לכן כתב דלא מזלזלין בהו כולי האי, אבל על כתבי הקודש ודאי אסור מדאורייתא.

ומה שדחה כתר"ה ראייתי מסוף חולין מחמת שמצותה בכך והראיה היא רק מזה שאמרה תורה מצוה כזו, הנה ראייתי גדולה, דעכ"פ לא חזינן מזה גדלות יותר מדין עשה דוחה ל"ת, ואיך מביא שיהיה עוד יותר גם לדחות ל"ת ועשה, וזה פשוט.

ומהא דכפתו במקום דסוף חמה לבא בסנהדרין דף ע"ז שנחשב רק גורם אינו כלום לכאן שלא נאמר שרפה דוקא דכל אבוד אסור וציוי הרופאים לשרוף עצמו הוא האבוד, ולכן ל"ד להתם דדוקא ההריגה היא החיוב שזה עושה רק החמה, אך בכלל הוא מפורש בתוס' בכמה מקומות שדוקא בהיה שם וכפתו הוא גורם אבל להביאו לשם הוא מעשה ממש וחייב.

ומש"כ כתר"ה להקשות על חלוקי כה"ק משם בעלמא מחמת שעיקר קדושת ס"ת הוא בשביל האזכרות, תמיהני הא ודאי חלוק לענין הצלה ואיך עלה בדעת כתר"ה להקשות ע"ז, ועצם הדין הוא כמעט מפורש בב"ח ובש"ך [יו"ד] סי' רפ"ו לענין מזוזה במקום שבאים שם עכו"ם שמצוי שיקחו המזוזה ויבזוה ושם הוא ממש קיום המצוה מה שמונח שם ומ"מ אין יכולין לקיימה מצד ספק איסור אבוד כתבי הקודש והוא כ"ש לכאן שאינו בשעת קיום המצוה ואף אם מלובש בתפילין אין ההבאה לשם עצם המצוה, ולראיה זו העירני ידידי הרה"ג ר' גרשון געלמאן שליט"א, וזה ברור לדינא. משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה