אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן ד
בענין חולה במחלה מתדבקת שצריך לילך לבית חולים ששורפין שם כל מה שמביא אם מותר להביא תפילין לקיים שם המצוה.
כ' אדר תש"ד.
נשאלתי מהגאון הגר"י הוטנער שליט"א באחד חולה ל"ע במחלה מתדבקת וצריך לילך לבית החולים שאין מניחין משם להוציא מכל מה שהביא אלא שורפין הכל, ואם יביא התפילין לשם ישרפו גם התפילין, אם מותר ליקח לשם תפילין לקיים המצוה בזמן היותו שם, והוריתי לאיסור דהא זה ודאי שלא נדחה אף איסור דרבנן אף מצד מילה החמורה אם אינו מגדרי דיני דחיה כמו להביא את האיזמל באיסור כרמלית ואף מחצר שאינה מעורבת בשבת דף ק"ל, וכן מפורש בשופר של ר"ה שאין עוברין אף על שבות דרבנן בר"ה דף ל"ב, וזה ודאי שלהביא לשם תפילין הוא אסור אף אם נחשב רק גורם דהא לא גרע מנפלה דלקה שמחוייבין להציל אף שודאי אין להחשיבו יותר מגורם במה שלא הציל ובאמת אף גורם אין להחשיבו, וצריך לומר של"ד להא דאמר בשבת דף ק"כ גורם מותר במחיקת השם משום דכתבי הקודש חמורים משם בעלמא כמו התם דאיירי בשם שעל בשרו, או דרק התם התירו משום שלא אפשר לו, אבל באפשר אסרו מדרבנן אף בגורם, א"כ ודאי שלהביא למקום שנפל וגם שיפול דליקה אסור מכ"ש ממה שחייבין להציל, וכן אסור להביא לבית החולים זה תפילין וכתבי הקדש כיון שידוע שישרפום, וממילא אין לעבור איסור זה אף בשביל מצות תפילין דלמחר כמו שאין נדחין שאר איסורין אף בשביל מ"ע החמורה כמילה שדוחה שבת ונכרתו י"ג בריתות.
ורק עדיין יש להסתפק באם ילך לשם ביום מלובש בהתפילין אם רשאי מצד עשה דוחה ל"ת, אבל נראה ראיה ברורה מסוף סנהדרין דל"ת דאבוד כתבי הקודש לא נדחה בשביל שום עשה דלכן סובר ר"א בר"ש דאם איכא מזוזה לא נעשה עיר הנדחת אף דהוא עשה, אלא צריך לומר משום שלא נדחה איסור דלא תעשון מפני עשה, ואף רבנן לא פליגי עליו בזה דלכן סברי דיגנזו. ופלא ראיתי במנחת חינוך שסובר דמה"ת דוחה ורק מדרבנן יגנזו, דמר"א בר"ש ראיה שלא נדחה ומיניה נשמע גם לרבנן שלא פליגי בזה. והמנ"ח נשאר בצ"ע על ר"א בר"ש וזה פלא שודאי ל"ק כלום.
ועוד אני אומר שלהביא שם הוא כמאבד בידם ממש ולא רק גרם בעלמא, דכי שרפה נאמר הא כל אבוד אסור והבאה לכאן הוא אבוד לתפילין כיון שסופן לישרף מצד זה. ועיין בשבת דף קט"ו שתניא כותבי ברכות כשורפי תורה שהוא רק מצד שמא תפול דלקה בשבת ויהיה אסור להצילם. ומשמע מלשון זה שנענשין גם על חטא זה דשורפי תורה אף שהוא עוד גורם רחוק מאד דהא לא מצוי כ"כ שתפול דלקה בשבת, ואפשר שלא יזדמן לעולם, והכא אינם בקדושת כתבי הקודש כמו בעל בשרו ומ"מ אסור. ולכן צריך לומר דזה שכתב על דבר שנפסק שאסור להציל כשיזדמן דלקה זה גופא נחשב כעשה מעשה אבוד שהרי בידים עשה להשמות שכתבן שיוכלו לבא לידי שרפה וזהו עצמו האבוד ואם היה ברור זה שתפול דלקה היה עובר ממש, אך מחמת שלא ברור שיאבד מזה דאפשר שלא תפול דלקה בשבת לעולם הוא רק כשורפי תורה. על כל פנים חזינן מזה דלסלק ממנו דין הצלה בידים נחשב עושה מעשה שאסור אף בשמות ופסוקים בעלמא שאינם בקדושת כתבי הקדש, א"כ כ"ש שאסור בידים להביאם במקום שדין המלכות ודין הרופאים לשורפן, ואף אם יהיה מותר לשורפן מחשש סכנה לדעת הרופאים מ"מ להביאם שם אסור ונחשב מעשה אבוד ממש שעושה בידים ולא נדחה האיסור מצד מצות תפילין.
ול"ד להא דסובר הרמב"ן שהובא בר"ן שבת דף קל"ד באישתפוך חמימי דלאחר מילה דשרי למימהליה אף שיצטרך אח"כ לחלל שבת מצד פקוח נפש משום שאין למצוה אלא שעתה, מתרי טעמי, חדא דהתם בהחיוב שעליו שהוא המילה הרי נתחייב למולו ולהכניסו גם בסכנה אף שמתיר לחלל שבת כשיצטרכו עבורו ואין החילול שבת ממעשה מצות המילה דאף מילה כזו שלא דחיא שבת כגון מילה בחמשי ובששי נמי מותר אף שישיה מסוכן גם בשבת שיהיה מותר לחלל שבת משום דזהו מצותו למולו אף להכניסו לסכנה ולא איכפת להמצוה כלל בדבר רפואתו רק אח"כ מאחר שנעשה ע"י המילה מסוכן מחוייבין לרפאותו ולחלל שבת מדין פקוח נפש, לכן נהי שמכשירין דאפשר מע"ש לא נדחו בשביל מילה הם רק מכשירי המצוה אבל מה שייך זה למכשירין דרפואה הא הם לא מצות המילה דוחה אותם דמצד מצות מילה א"צ לעשותם כלל אלא דהפ"נ הוא שידחה אותם והוא דוחה אף מה שהיה אפשר מע"ש, ורק להמנע ממילה מחמת שיודע שיעשה בזה מסוכן ויצטרכו לחלל שבת כיון שלא הכינו אין צריך כמו שלא נמנעים בשביל עצם חלול שבת בלא אפשר אף שג"כ אינה מן המצוה וכמו שלא נמנע מלמול בחמישי ובששי ואף מילה שלא בזמנה, וזהו שאמר שאין למצוה אלא שעתה. ועוד מילה הא דוחה את השבת ולכן היא דוחה גם איסור זה שגורם לחלול שבת כיון שהוא בעת עשית המצוה, ול"ד למכשירין שאינו יכול עדיין לעשות המצוה כיון שלא נדחו, וטעם ראשון נראה שהיה סובר הרשב"א בטעם הרמב"ן ולכן מקשה משחיטת עוף ביו"ט אף שהוא דבר הרשות, והר"ן סובר כטעם הב' לכן דחה הראיה משחיטה.
והנה עוד נלע"ד פשוט שיש חלוק גדול דבשבת ודאי אין שייך איסור קודם שנעשה המלאכה אלא במה שנמצא שגרם שיעשו איסור אח"כ ולכן כיון שאח"כ יהיה היתר דיהיה חשש פ"נ הרי לא גרם איסור, ומסתבר שאף בדבר הרשות אם היה מציאות היה מותר כה"ג, ומחמת זה במי שלא נשתמר מצנה ונחלה באשתא צמירתא שמחללין השבת לא מצינו שיחשב שעבר גם על איסור חילול שבת ויצטרך כפרה ע"ז או באחד שהכה חברו באופן שיש חשש פ"נ והוכרחו לחלל שבת לא מצינו שיחשב עובר על חלול שבת, אבל בשרפת כתבי הקדש שכל אבוד וחסרון שמירה אסור ישנו האיסור ע"ז גופיה שהביאן למקום שמופקר להשרף ולהאבד, לכן יש לאסור אף באופן שיהיה מותר אח"כ להשרף דהא אינו מחמת שגורם לעבור איסורים אלא מחמת איסורו עתה שהביאו למקום מופקר שגם אם אחר שיביאנו יהיה מותר נמי הא הביאו למקום מופקר עוד מכ"ש. משה פיינשטיין.