אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
פתיחה
[א]
א שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר. ש"ס מכילתין צ"ו ע"ב ובתוס' שם ד"ה ולר' אליעזר ועיין מה שכתבנו במלאכת האופה סק"ט אות יו"ד בס"ד. ועוד בש"ס בכמה מקומות דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן:
ב ויש לחקור בזה שתי חקירות. א'. אי גמרינן ג"כ מקרבנות שבמשכן. או דילמא לא ילפינן אלא ממשכן עצמו. ב'. זריעה וקצירה ואינך מלאכות דפירש"י בפרק כלל גדול ע"ג. שהי' בסממנים של מלאכת המשכן והכי איתא במכילתין מ"ט ע"ב אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם אל תזרעו הם קצרו ואתם אל תקצרו ופירש"י הם זרעו וקצרו סמנין לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע עכ"ל. אם לאחר שנצטוו על מלאכת המשכן זרעו וקצרו וכו'. או דילמא דמכבר הי' מצוי בידם. אלא דמ"מ דמאחר שדברים אלו באים ע"י חרישה וזריעה וכו' חשיב דברים אלו הי' במשכן:
ג ולאחר העיון נראה דשתי חקירות אלו תלוים זה בזה. ותחילה נבאר חקירה הראשונה:
ד והנה רש"י במשנה דפרק כלל גדול ע"ג. ובדף מ"ט: שהבאנו לעיל שפירש זריעה וקצירה וכו' בסמנים שהי' צריכין לצבוע ולא פירש בזריעת חטין למנחות. משמע דס"ל דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו ולא מקרבנות שהוקרבו במשכן. וכן יש להוכיח מדמקשה הש"ס ע"ד: גבי מלאכת האופה. שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה דלא הוה במשכן. ואי אמרת דגמרינן נמי מקרבנות שהוקרבו במשכן. הא הוי אפיית לחם הפנים וחביתין. אלא ודאי דלא גמרינן אלא ממשכן עצמו. ובני ר' שמואל נ"י הביא ראי' משאלת הגמ' ע"ה. שוחט משום מאי חייב. ואי גמרינן מקרבנות שבמשכן. הא הוי שחיטה בקרבנות:
ה אך בחידושי הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל הנדפסים בראש ספר מעשה רוקח ובתשובת הרמב"ם דפוס לפסיא מחודש קל"ד זה לשונו העימור הוא מה שמקבצים העמרים חבילות חבילות וכו' וכתב רבינו האי גאון ז"ל שאלו האחד עשר ממלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כהן גדול ובמלואים כולן מזרע וקציר וכן גרסינן בפרק במה טומנין הם זרעו אתם אל תזרעו הם קצרו אתם אל תקצרו וכו' עכ"ל:
ו ונראה דשורש מחלוקת שבין רב האי גאון לרש"י ז"ל ממשנה דפרק המצניע צ"ב. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו חייב שכן משא בני קהת. ופירש"י משא בני קהת בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורח ארעא [וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף. ובחיבורו פרק י"ב הלכה י"ב המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין המוציא על כתיפו חייב אף שהמשאוי למעלה מעשרה שכן הי' משא בני קהת וכל המלאכות ממשכן אנו לומדין אותן. הנה שמפ ורש כפירש"י ימין ושמאל וחיק כדרך המוציאין ועל כתיפו לבד לומדין ממשא בני קהת] ובשם ר"י בר"י מצאתי שאמר רב האי שמפורש בירושלמי [סב:] ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף עכ"ל. וכן פי' ר"ח כפי' הירושלמי:
ז והנה הדבר ברור שמדברי ירושלמי אלו דהמשנה לומדת ממשא הקרבנות שנשא אלעזר הכהן. למד רב האי גאון ז"ל דלמדין מקרבנות:
ח ומה דקאמר הש"ס הנ"ל דאפייה לא הוי במשכן אף דלפי דברי הרב האי גאון ז"ל הרי הי' בלחם הפנים ובחביתין. יש ליישב דהנה הא דילפינן מלאכת שבת ממשכן היינו משום שנסמכה שבת לציווי מלאכת המשכן כמו שפי' רש"י ורשב"א מכילתין מ"ט ע"ב והנה מדנסמכה שבת למשכן ילפינן ג"כ דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת. ויש לומר דהני תרתי לימוד אחד הם. דמשום דנסמכה ילפינן אשר אזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת. ושוב נשמע מזה דכל מידי דהוי במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא. וכעין זה מצאתי בתוס' עה"ת פרשת כי תשא דהא דנסמכה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכתבו התוס' מכאן יש ללמוד דכל מלאכות שהי' במשכן אסורין בשבת עיי"ש:
ט ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה בני ר' שמואל נ"י לשיטת הרב האי גאון ז"ל משאלת הגמרא שוחט משום מאי חייב. ואי גמרינן מקרבנות הא הוי שחיטה בקרבנות. דכי היכי דלמידין ממנחת התמיד והחביתין והמלואים. כמו כן נילף נמי משחיטת קרבנות הקבוע להם זמן. ולפי הנ"ל מיושב שפיר ולא קשה מידי. דהתינח זריעה קצירה ואינך מלאכות. שאף במנחות הקבוע להן זמן שדוחות את השבת זריעה וקצירה וכו' דידהו אינן דוחות את השבת שפיר תוכל לומר מדאזהרינהו רחמנא שלא לעשות שום דבר לצורך המשכן בשבת. שמע מינה דזריעה וקצירה וכו' מלאכות נינהו ואסור בשבת. דאל"כ הרי הי' יכולין לזרוע ולקצור בשבת לצורך המנחות אלו. אבל איך תאמר מדאזהרינהו רחמנא שלא לשחוט בשבת לצורך קרבנות. אדרבה הא שחיטה לעולם דחיא שבת בכל קרבנות הקבוע להם זמן ושחטו באמת הקרבנות בשבת. ומקרבנות שאין קבוע להן זמן ודאי לא ילפינן דאינו מוכרח שקרבו כלל. ותדע שהרי הרב האי גאון ז"ל לא מנה רק מנחת התמיד והחביתין והמלואים שכל אלה קבועין להם זמן. ולא מנה מנחת נדבה. משום דאינו מוכרח שקרבו כלל לא שייך ללמוד מה:
י ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל מדמקשה הש"ס שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה דלא הוה במשכן. והרי לשיטת רב האי ז"ל הוה אפייה בלחם הפנים וחביתין ובמלואים. יש ליישב דהנה במנחות צ"ה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינו דוחה את השבת. ובגמ' שם ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינה. אמר רב אשי וכו' אלא דרב אשי בדותא היא. ובתוס' שם ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. פי' דמאן דאית לי' אפייתן בפנים דתנור מקדש באמת דוחות את השבת. ואף דהרמב"ם פסק [תמידין פ"ה ה"ז] דתנור מקדש. ומ"מ פסק [שם ה"י] דאינו דוחה את השבת. מ"מ רבי בעצמו הא סבירא לי' מפורש בדף ע"ב: שם דאפיית שתי הלחם דוחה שבת משום דקסבר רבי תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסלא לה בלינה. וה"ה אפיית לחם הפנים. ומעתה שפיר מקשה הש"ס שביק תנא בישול סממנין וכו' ונקט אופה דלא הוי במשכן היינו דרבי שסידר המשנה וסידר אופה בסדר המלאכות ולדידיה הרי אפיית לחם הפנים דוחה שבת ואין למידין ממנה כנ"ל [ואפייה שאינה דוחה שבת לא הי' כלל במשכן לרבי]. ואף דרבי בעצמו סתם במשנה דלחם הפנים אינן דוחות שבת בס"פ שתי הלחם. מ"מ מקשה הגמ' דיותר הו"ל למתני בישול דגם לדידיה הוי במשכן מאופה דלדידיה לא הוה במשכן. ויותר טוב למתני במתניתין כדברי הכל ועי' שבועות כ"ג: תוספות ד"ה דמוקי לה בדברי הכל. שהקשו ולוקמי במפרש וד"ה. ותירצו דאי במפרש לא מתוקמי מתניתין כרע"ק דמשמע הא סתם פטור. הנה דמקפיד לאוקמא מתניתין גם אליבא דרע"ק דיחידאה הוא ולית הילכתא כותיה. כל שכן שיותר טוב לשנות בישול סממנין לאוקמי גם אליבא דנפשיה:
יא ובזה ניחא תירוץ הגמ' [עד:] סידורא דפת נקט וקשה וכי בשביל זה ימנה אופה באב מלאכה אשר באמת היא רק תולדה לדעת כמה ראשונים. ואף שדעת הרמב"ם [פ"ז ה"א] שגם אופה וצולה הם אב אחד עם מבשל. מ"מ מה נעשה להירושלמי [נ:] שמקשה ג"כ כקושית הש"ס דידן בזה הלשון את חמי אפיי' תולדה לבישול ואת אמר הכין ומשני ג"כ כתירוץ גמ' דידן בגין דמתניתה סדר עיסה תנינותה עמהון. וקשה מ"מ איך נמנה אופה בכלל אבות ואינו אלא תולדה לדברי הירושלמי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת להלכה דאין אפיית לחם הפנים דוחה שבת שפיר ילפינן אופה מלחם הפנים והוה אב מלאכה. אך דמקשה דטפי הו"ל למנות בישול שיהי' כדברי הכל ומשני דמשום סידורא דפת שנה אופה אף שאינו כדברי הכל אלא כפסק הלכה דאין לחם הפנים דוחה שבת וילפינן מלחם הפנים. ולרבי באמת יליף אופה מבישול סממנין:
יב ובאמת צ"ל דלרבי גם מלאכת לישה ילפי מסממנין דאם אפייתן דוחה שבת גם לישתן דוחה שבת דאי לשו לה מאתמול ואפו להו למחרתו איחמצא. ודוחק לומר שעוסקין בבצק כל הלילה או הוטלו לצונן. אלא ודאי דגם לישה מסממנין יליף לה רבי:
[הגה"ה - האמנם לפי מה שביארתי לפנינו שיטת רב האי והירושלמי דאין למידין ממלאכות שעשו קודם שנצטוו על מלאכת המשכן וביארנו ג"כ בס"ד במלאכת לש ס"ק י"ד דגיבול שהי' בסממנין הוא כעין מעשה הדיו שכתב רש"י והרמב"ם שמקבצין העשן של שמנים וגובלין אותן ומצניעין אותן ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכן נראה שהי' הגיבול שבסממנין שאחר הטחינה גובלין אותן ומצניעין אותן ואח"כ שורין אותן במים ומבשלין אותן וא"כ הגיבול שהי' בסממנין מסתמא הי' קודם ציווי מלאכת המשכן ולהירושלמי אין למדין ממלאכות הנעשות קודם הציווי ליתא דהא רבי לשיטתו [קנה:] דס"ל דאחד נותן את הקמח ואחד נותן המים האחרון חייב ושרייתן היינו גיבולן ואף שהי' מקודם מגובל חייב לרבי על שרייתן שאח"כ דלית ליה אין לש אחר לש עיי"ש מילתא בטעמא. וא"כ אף לשיטת הרב האי והירושלמי מצי רבי למילף מלאכת לישה מסממנין ולהחולקים על רבי ואין מחייבין על שרייתן משום לש באמת ילפי מלאכת לש מלישת לחם הפנים. ע"כ הג"ה]:
יג וישוב זה צ"ל גם לדעת רש"י ורמב"ם שהרי ע"כ מודים שדברי ירושלמי ברור מללו דילפינן מקרבנות אך שהם דחו הירושלמי מהלכה כמו שיתבאר לפנינו. והא הירושלמי אמר ג"כ אפיי' לא הי' במשכן. וע"כ לומר שגם רש"י ורמב"ם ס"ל דלהירושלמי יתיישב כנ"ל:
יד ועתה נבאר דעת רש"י הנ"ל דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו. נראה דלא סמך על הירושלמי כמו שנראה מפירושו ימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ופירושו של הירושלמי כתבו בשם רב האי דקשה לומר שרש"י בעצמו לא הי' לו ירושלמי שבת לראות שכן כתב הירושלמי במקומו. והוצרך להביא שאמר רב האי שנמצא בירושלמי. ומוכרח שרש"י בעצמו דחה את הירושלמי מהלכה. וכן הרמב"ם [פי"ב הי"ב] שכתב הטעם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין ולא כלימוד הירושלמי נראה שדחה את הירושלמי מהלכה:
טו אך הטעם שדחו הירושלמי מהלכה נראה. דהנה רש"י כתב כמה פעמים [מכילתין י"ח. קמ"ג: במשנה] דסחיטת זתים וענבים הוא תולדה דדש וכן כתב הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ז מפרק הוא תולדת דש ושם בהלכה יו"ד הסוחט חייב משום מפרק הרי דהסוחט הוא תולדת דש. ולשיטת רב האי בשם הירושלמי דילפינן מקרבנות התמיד ואינך הא הי' סחיטת זתים וענבים במשכן לצורך נסכי התמיד. ואין צריך ללמדו מדש שיהי' רק תולדה אלא דהוא גופא הוי במשכן. והא דלא מנה התנא באבות מלאכות דריכת זתים וענבים באפי נפשייהו. יש לומר משום דדריכת זתים וענבים ענין אחד הם עם דש. הוא אב אחד עם דש. וכעין שכתבו התוס' מכילתין ע"ד. במנפץ פשתן דהוה במשכן ולא הוי אב בפני עצמו משום דהוי דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן עיין שם: [הגה"ה - ומה שפירש"י בחולין י"ד: סחיטה אב מלאכה. היינו שכיון שהוא מדאורייתא קוראו אב. וכה"ג בירושלמי שקלים מפרש המשנה שמחלק בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה. טומאה דאורייתא היא אב הטומאה. טומאה דרבנן וולד הטומאה. וכן מוכרח ברש"י מכילתין י"ח: הנ"ל דבאותו משנה עצמו קרי לסחיטה אב מלאכה וקרי לי' תולדה. וע"כ כמ"ש. וכן ברש"י עירובין ק"ג. במשנה חתיכת יבלת בכלי אב מלאכה. ובע"ב שם בד"ה הכי גרסינן דהוא תולדה דגוזז. וע"כ כמ"ש. ותדע שכן הוא שא"א שכוונת רש"י אב מלאכה ממש. דהא אף את"ל דדריכת זתים וענבים הוא אב מלאכה. סחיטה דביד א"א להיות אלא תולדה. כמו תולש ביד הוא תולדה דקוצר בכלי. וע"כ כמו שכתבתי דמשום דהוא דאורייתא קרי לי' אב מלאכה. ולעולם הוא תולדה דדש כפירש"י במקומות הנ"ל. ע"כ הגה"ה]:
טז אך רש"י מכילתין ע"ה ע"ב בסוף הסוגיא בהא דמדקדק היינו אורג פירש"י דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח. היינו דזורה ובורר חלוקים זה מזה. דזורה הוא במוץ ובורר הוא בצרורות. וזה וזה בחיטין. ומרקד הוא בקמח. ועי' בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות ה'. הרי דמרקד חלוק מזורה ובורר דזורה ובורר הוא ביבש ומרקד הוא בקמח שדומה קצת ללח. וא"כ אם דריכת זתים וענבים הי' במשכן הי' לו להתנא לחשבו באב בפ"ע דהוא לח ממש. והוא חלוק טפי מדש. ממה שחלוק מרקד מזורה ובורר. ומוכרח רש"י לשיטתי' לומר דלא ילפינן מקרבנות ומשמן המשחה ומשמן למאור וקטורת הסמים אלא מעצם המשכן וכליו. וע"כ הוצרך לפרש ימין ושמאל וחיק אורח ארעא ולא ממשא אלעזר הכהן דהני לאו מעצם המשכן וכליו נינהו אלא עשוים להשרות כבוד ה' במשכן וכליו. ולפי"ז דריכת זתים וענבים לא הי' במשכן כלל. דמה שהי' בקרבנות אינו נחשב שהי' במשכן [ועל הירושלמי לא קשה כמו שיתבאר]:
יז אך רב האי והר"ח שהביאו את הירושלמי וסבירא להו להלכה דילפינן מקרבנות. לא קשיא עלייהו. דר"ח לשיטתי' שפירש בסוגיא החילוק שבין זורה בורר ומרקד. זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. שהחילוק הוא באיכות הפועל אבל באיכות הנפעלים לא אכפת לן. ועיין בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות א'. וע"כ שפיר יש לומר לדידי' דדריכת זתים וענבים עם דישה מלאכה אחת הם. ורב האי ודאי כר"ח ס"ל ועפ"י רוב הגאונים הולכים בשיטה אחת. ועיין בביאורנו למלאכת מרקד סק"ב אות ח' שהביאנו ראי' מהירושלמי לפי' הר"ח דבורר היינו ביד. ובורר בכלי היינו מרקד. אך שרש"י הי' לו ראי' מש"ס דידן שאינן סוברין כן עי"ש היטב. וע"כ הירושלמי לשיטתו יכול לסבור דילפינן מקרבנות. ולא קשה לדידי' מדריכת זתים דליהוי אב בפני עצמו שהרי הוא אב אחד עם דש דלא אכפת לן באיכות הנפעלים אם הוא לח או יבש והכל אב אחד הוא. אך רש"י שסבור שש"ס דידן מחלק באיכות הנפעלים ופליג בזה על הירושלמי. ע"כ לומר דפליג נמי אהא ולא ילפינן מקרבנות כלל. ע"כ פירשו רש"י ורמב"ם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין. וזורע ואינך פירש"י שהי' בסממנים שבמשכן. הנה נתבאר מזה דמחלוקת רב האי ור"ח עם רש"י והרמב"ם בזה. רב האי ור"ח סוברין דילפינן מקרבנות הקבועין להם זמן שהוקרבו במשכן. ורש"י ורמב"ם סוברים דלש"ס דידן לא ילפינן אלא ממשכן עצמו וכליו. ולא מקרבנות:
יח ויש לעיין לשיטת התוס' שמשמע בדבריהם דלא ילפינן מקרבנות שהרי כתבו במכילתין ע"ג ע"ב בד"ה מפרק דדישה ילפינן לה מסממנין שבמשכן. ולמאן דיליף מקרבנות כל מלאכות שבסידורא דפת חוץ מאופה ולש לרבי נוכל ללמוד אותם מלחם הפנים וחביתין ומלואים שהי' בפת עצמו ואין צריך להביא ממרחק מסממנין. ומשמע מדבריהם דלא ילפינן מקרבנות. וקשה מהירושלמי דפרק המצניע דיליף ממשא הקרבנות. ולהתוס' אין ליישב דסבירא להו ג"כ דע"כ ש"ס דידן פליג על הירושלמי מדלא חשיב דריכת זתים וענבים לאב מלאכה בפני עצמן כמו שכתבנו לשיטת רש"י והרמב"ם. ליתא שהרי התוס' סוברים כהר"ח. דהחילוק שבין זורה בורר מרקד. דזורה הוא ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. כמבואר אצלינו בביאור מלאכת בורר סק"ה אות יו"ד בס"ד. וא"כ דורך הוא אב אחד עם דש כמו שכתבנו לשיטת רב האי והר"ח:
יט ולכאורה יש לומר דהנה בתוס' עירובין כ"ג. ד"ה שהוא. בהא דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן. היינו ממשכן דווקא ולא מבית עולמים עי"ש. ובסמ"ג הובא בכ"מ ריש הלכות בית הבחירה דעשיית משכן ובנין בית הבחירה שתי מצות הם. משכן הוא מצות שעה. ובנין בית עולמים הוא מצות דורות ולא הגיע זמן מצוה זו עד ימי דוד. וא"כ יש לומר דלא ילפינן מלחם הפנים וכן ממנחת חביתין שהם מצוה אחת לדורות במשכן ובית עולמים ואינה מיוחדת למשכן לבד. וכן לחם שבמלואים לחנך הכהנים כמפורש בכתוב [שמות כ"ט א'] וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח וגו' ולחם מצות וגו' שזה חינוך הכהנים לדורות ואינו שייך למשכן לבד. ודווקא ממשא הקרבנות שנשא אלעזר הכהן יליף הירושלמי שזה לא הי' בבית עולמים רק במשכן לבד ילפינן מינה. אבל לא מדבר שנעשה גם לצורך בית עולמים:
כ אולם אין תירוץ זה מספיק דאכתי קשה נגמור ממנחת שמיני למלואים דכתיב [ויקרא ט' ד'] ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם ומפורש ששייך למשכן:
כא ע"כ נראה בשיטת התוס' דהנה מהא דאסמכי' שבת למלאכת המשכן ילפינן שכל מה שהי' במשכן הוא מלאכה. וילפינן נמי שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. ולענין דיחוי שבת אי אפשר שיהי' הלימוד גם על הקרבת הקרבנות דהא גלי קרא דבמועדו דכל קרבנות הקבוע להם זמן דוחין את השבת. וע"כ דלא ילפינן מהא דאסמכי' לענין דיחוי להקרבת הקרבנות. כמו כן גם לענין שיהי' כל מה שהי' במשכן מלאכה. נמי לא נלמוד מהקרבת הקרבנות והצורך להם. דלא עדיף צורך הקרבנות מקרבנות עצמם כי אין בהם ציווי מיוחד רק שנכלל בציווי הקרבת הקרבנות והרי ציווי זה לאו להכי אסמכי'. אבל משא הקרבנות שהוא מצוה בפני עצמה ועבודה היא ובא על זה ציווי מיוחד שפיר ניליף מיני' מדאסמכי'. ולפי"ז נוכל לומר דגם הירושלמי סובר דלא ילפינן מקרבנות:
כב אך לדעת רש"י והרמב"ם לא נוכל לומר כן. דאם כן למה דחו את הירושלמי דפרק המצניע דהמוציא בימינו או בשמאלו או בחיקו חייב ילפינן ממשא הקרבנות וכתבו רק משום דהני אורח ארעא. ובודאי משום שהי' להם הוכחה דש"ס דידן לא יליף מהקרבת הקרבנות. [וכבר כתבנו הוכחה מדריכת זתים וענבים שלא נמנה לאב מלאכה בפ"ע]. ואם הי' מחלקין בין הקרבת הקרבנות לבין משא הקרבנות לא הי' סתירה כלל מש"ס דידן להירושלמי. אלא ודאי שהם סוברים אשר מצד הסברא אין לחלק בין הקרבת הקרבנות לבין משא הקרבנות. והירושלמי דיליף ממשא הקרבנות. ה"ה דיליף מהקרבת הקרבנות. והש"ס דידן דמוכח מדלא מנה דריכת זתים וענבים לאב מלאכה בפני עצמן דלא ילפינן מהקרבת הקרבנות. ה"ה דלא ילפינן נמי ממשא הקרבנות וע"כ פירשו ימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ושני התלמודים פליגי:
כג אמור מעתה דשלשה שיטות בדבר זה. לדעת רב האי והר"ח והגאונים גם ש"ס דידן יליף מהקרבת הקרבנות היינו שכל שהי' עושין במדבר לצורך הקרבנות שהוקרבו במשכן מלאכה הוא. ולדעת התוס' גם הירושלמי לא יליף מעשיית עצמן של הקרבנות רק ממשא הקרבנות. ולשני שיטות האלו אין שום מחלוקת בין ש"ס דידן להירושלמי. ולדעת רש"י והרמב"ם יש מחלוקת בזה בין שני התלמודים דלירושלמי ילפינן מקרבנות ולש"ס דידן לא ילפינן מקרבנות:
כד ועתה נבאר חקירה השנייה. והנה ראינו בזה מחלוקת ראש לראשונים הרמב"ן עם אחרון לאחרונים הפני יהושע. דהנה בחי' הרמב"ן ע"ד. בקושית הש"ס וליחשב נמי כותש הביא פי' ר"ת שהי' כותשיס שעורים לנסיוני דתכלת והשיג עליו הרמב"ן שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן הי' צובעין אותו כדתנן והצובע עכ"ל. ומתבאר מדברי רמב"ן דכל הני דתנן במתניתין לאבות מלאכות הם עצמן הי' עושין וא"כ הם עצמם חרשו וזרעו:
כה אך ראיתי להפני יהושע ע"ה. בד"ה הצד צבי בתוך הדיבור. וז"ל כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא הי' זורעין וחורשין אותן הסממנין שהי' צריכין למשכן אלא שהי' מצוי בידן. אפי' הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב. ולפי דברי הפנ"י לק"מ על ר"ת דאיפשר שלא הי' צובעין בעצמן תכלת. אלא שהי' מצוי בידן. ומ"מ תנן באבות מלאכות הצובע. כיון דשייך צביעה באותו מין. וע"כ אין לדחות דברי הפנ"י מפני דברי הרמב"ן מאחר שר"ת מסייע לפני יהושע. אך לשון הגמ' [מט:] הם זרעו אתם לא תזרעו. משמע להדיא שזרעו לצורך המשכן כדברי הרמב"ן:
כו אך י"ל שכוונת הגמרא ורמב"ן אינו שלאחר שנצטוו על המשכן זרעו. דזה א"א לפירש"י ורמב"ם דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו. והרי בשני ימים אחר שאמר להם משה ציווי של מלאכת המשכן נשלמה כל הנדבה. ואיך איפשר שיצמחו ויגמרו בזמן קצר כזה. ואם הי' דרך נס איך לא נמצא בדברי חכז"ל במדרשות שידברו בנס כזה. אלא ודאי מאחר שהי' מקובל בידם מיעקב אבינו שיעשו משכן. וע"כ צוה אותם שיטעו ארזים במצרים למשכן. חרשו וזרעו ג"כ סממנים לצורך המשכן. ובמדרש שמות רבה פל"ג א"ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו אמר להם הוו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהי' כל צורכיו מוכנים בידכם וכו' ויש מהן שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו וכשבא משה ועשה המשכן יש מהם שהביא מעצמו ויש מהם שלא הביא אלא ממה שהי' מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים:
כז אך לפי מה שביארנו לעיל [אות ח'] לשיטת רב האי ור"ח וירושלמי דמה שלמידין מלאכות שבת ממשכן. היינו מדאסר לעשות משכן בשבת נאסר כל המלאכות שהי' במשכן לעשות בשבת. ואם הם זרעו וקצרו כבר קודם הציווי. א"א שהציווי הי' על הזריעה שלא לזרוע בשבת. שהרי לא הי' עוד צריכין לזרוע כלל. ואין לומר דמ"מ הי' שייך הציווי אם דרך משל מי שהי' בידו סממנין שעשה לו כבר שזרע וקצר כו' לא יתנדב לתתו למשכן [דכתיב איש אשר ידבנו לבו] ויצטרכו לזרוע מחדש לא יזרעו בשבת. דא"כ יקשה לשון הגמ' הם זרעו אתם לא תזרעו. הלא הציווי לא הי' משום שזרעו דאדרבא. כל הציווי הי' משום שמא לא יתנדבו מה שזרעו ואם לא זרעו הי' הציווי יותר. אך לשיטת רב האי ור"ח נוכל לומר כפשוטו שלאחר שנצטוו על מלאכת המשכן זרעו לצורך קרבנות שלא הוצרכו להם רק אחר כל גמר מלאכת המשכן והקמתו. והי' זמן רב שהי' יכול לצמוח ולגמור בריוח:
כח ובהכי ניחא מה שרב האי פירש מה שזרעו רק לצורך קרבנות ופרט כמה דברים מנחת התמיד מלואים חביתין ולמה לא כתב ג"כ סממנים לצבוע. אך הוא הדבר דזה אי אפשר לאחר שנצטוו שיחרשו ויזרעו ויצמח ויקצר וכו' הכל בשני ימים. ואינו דומה לצידת חלזון דמפורש בש"ס מכילתין ע"ד ע"ב שכן צידי חלזון קושרין ומתירין דצידת חלזון שפיר הי' יכול להיות אחר הציווי [הגה"ה - ועיין בביאורנו למלאכת האופה ס"ק ל"ה. ואומנם דהירושלמי נראה שסובר דלא הי' צידת חלזון במדבר כלל. שפירש דקושר ומתיר הי' במשכן במיתרים או בתופרי יריעות ע"ש [נא:] דלא כמסקנת הש"ס דידן. ואולי הוא מטעם דסובר שלא הי' צידת חלזון במדבר כלל. אד לרב האי ור"ח שסוברין דגם ש"ס דידן אינן לומדין ממלאכות הנעשים קודם הציווי. ואעפ"כ לומדים קושר ומתיר מציידי חלזון צריכין לומר דצידת חלזון הי' אחר הציווי. ע"כ הגה"ה] אבל חרישה זריעה וכו' בסממנין בלתי אפשר שהי' אחר שנצטוו ע"כ אין למידין מהם. דשיטת הרב האי דהלימוד ממלאכת המשכן היינו מדנאסר לעשות בשבת לצורך המשכן. שמע מינה שכל מה שעשו לצורך המשכן היא מלאכה הנאסר בשבת. וא"כ רק המלאכות שעשו אחר הציווי הוא מלאכה. וע"כ פירש בחרישה זריעה קצירה כו' דווקא צורך הקרבנות:
כט האומנם כי בירושלמי פרק כלל גדול [מז.] ובפרק הבונה ה"ב [סט.] מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנין. ובש"ס דידן מכילתין ק"ג. דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין. נוכל לפרש דהאי לאו סממנין לצבוע בהן. אלא סמנין לקטורת. דאף שבא בנדבה והקטורת שבא בנדבה הי' חרישה דידי' קודם הציווי. מ"מ הרי הוצרכו בכל פעם מחדש אחר כלות הבא בנדבה והוצרכו לחרוש ולזרוע אחר הציווי [הגה"ה - ועיין בביאורנו למלאכת חורש סק"ד מה שכתבנו שם בגרסת הגאונים. ולפי האמור שם שפיר ניחא מה דנקט הש"ס [קג.] קלח אחד של סממנין ולא שבולת אחת של חטה. שחיטין לא הי' נצרך אחת אחת. אבל לסמני קטורת הי' צריכין מעלה עשן כל שהוא. ולפי"ז עוד סייעתא מזה דלאו בסמנים לצבוע איירי רק בסמני קטורת דסמנין לצבוע לא מצינו שהוצרכו לכל שהוא לבדו. ולפי מה שכתבנו שם רש"י לשיטתי' ודו"ק. ע"כ הגה"ה] אבל סממנין לצבוע בהן. וכמו כן סממנין לשמן המשחה שלא הוצרכו רק פעם אחת. וזה הי' מהנדבה ממה שחרשו וזרעו וקצרו מקודם הציווי מזה לא ילפינן. והקרבן עדה שפירש סממנין לצבוע בהן ולשמן המשחה לא נחית לדקדק בזה:
ל ולכאורה יש להקשות לפי מה שכתבתי [אות י'] דלרבי דאמר שתי הלחם וה"ה לחם הפנים אפייתן ולישתן דוחה שבת. ע"כ מלאכת לישה ואפיי' מבישול סממנים יליף לה. וקשה מירושלמי פרק כלל גדול [נא.] דאמר מה צביעה הי' במשכן [שכן משרבטין באילים מאדמים] וכתב בשיורי הקרבן דסבר הירושלמי שלא צבעו כלל תכלת וארגמן ותולעת שני במדבר אלא הי' בידם ממצרים עיי"ש. וא"כ יקשה לרבי מנין לנו מלאכת לישה ואפייה ובישול. דמלחם הפנים כו' לא יליף כיון דלישה ואפיי' דידהו דוחה שבת לדידי'. וכל שכן מחביתין דלכ"ע לישתן ואפייתן דוחה שבת. ומבישול סממנין לא יליף כיון שלא צבעו כלל במדבר. וממה שנעשה קודם הציווי לא ילפינן לשיטת רב האי והר"ח. ואם תאמר שהי' בישול בשמן המשחה כבש"ס כריתות ה': וכמ"ש הרמב"ן פרשת תשא [פרק ל' כ"ה]. מ"מ לש היכן הי'. דודאי לרבי גם לישת לחם הפנים ואינך דוחה שבת שאי אפשר ללוש מערב שבת דא"כ יחמיץ עד למחר:
לא אך באמת אין פירוש השיורי קרבן מחוור וסותר דברי עצמו שפירש בקרבן עדה אהא דהירושלמי מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנים. ופירש סממנים לצבוע תכלת. אך פירוש דברי ירושלמי אלו מה צביעה הי' במשכן. עפ"י מה שכתב בהשגות הראב"ד פ"ט מה"ש הלי"ד אהא דכתב הרמב"ם שם העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. ובהשגות א"א בישול סממנין דגמרינן מיני' מבשל תיפוק לי' משום שצובע המים. וכתב עליו הרב המגיד דאה"נ וחייב שתים ואנן ילפינן דבישול הוא מלאכה וחייבין עלי' עכ"ד הרב המגיד. ואמנם כוונת הראב"ד דכיון שהי' בבישול ההוא חיוב צובע שוב לא נוכל ללמוד ממנו דמבשל הוא מלאכה. דמדאסמכי' קרא שבת למלאכת המשכן ילפינן שכל מה שהי' במשכן הוא מלאכה. ומאחר דבלא בישול הוא מלאכה משום צובע מנין לנו שיהי' בו עוד מלאכה משום בישול. אלא ודאי שאין בעשיית עין הצבע משום צובע. ואי אמרת שאין הבישול מלאכה א"כ לא הי' בישול סממנים שבמשכן מלאכה כלל. וזה אי אפשר דמדאסמכי' ילפינן שכל מה שהיה במשכן הוא מלאכה. אבל אי נימא שיש בו חיוב צובע. איך נלמוד שיש בו גם מלאכת בישול ומוכח דאין בעשיית עין הצבע משום צובע:
לב ומעתה מאחר שלמדנו שבישול הוא מלאכה מבישול סממנים. שוב אין ללמוד שצובע דהיינו נתינת צמר ליורה הוא מלאכה בפני עצמה מנתינת צמר ליורה שבמדבר. דאימא דצביעה אינה מלאכה כלל. ונתינת צמר ליורה שבמדבר לצבוע לאו משום צובע אתי עלה רק משום בישול הצמר דהא מלאכת הבישול הוא הריפוי כמפורש בש"ס מכילתין ע"ד ע"ב גבי שדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל דמרפא רפי עי"ש וברמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש וכו' חייב משום מבשל וה"נ צריך לריפוי הצמר כדי שיכנס הצבע בתוכיית חלקי הצמר ויקלוט הצבע היטב. ומאחר שהוא מלאכה משום בישול שבו איך נלמוד שיהי' בו עוד מלאכת הצביעה כסברת הראב"ד הנ"ל. ע"כ שואל הירושלמי מאין למדו שצובע הוא מלאכה והוצרך ללמדו ממקום אחר. ולעולם דבישול סממנין הי' במשכן שהוצרכו לצבוע תכלת ומשם נלמוד מלאכת בישול ולישה לרבי דלא מצי יליף לה ממנחות:
לג ואף דלכאורה דברים האלו הם רק לשיטת הראב"ד הנ"ל. ע"כ גם הרמב"ם מודה לסברא זו דדבר מה שהי' מלאכה במשכן שוב אין יכולין ללמוד ממנו עוד מלאכה. וזה מוכח מדברי הרמב"ם אלו עצמם שכתב העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. ולמה לא יהי' אב מלאכה שהרי הי' במשכן במעשה התכלת. אשר תחילה מרתיחין היורה עם הסממנים ודם החלזון ואח"כ נותנים הצמר לתוך היורה כמ"ש הרמב"ם בהלכות ציצית [פ"ב ה"ב]. וא"כ בשעה שהרתיח היורה עם הסממנים הוא עושה עין הצבע. וכיון שעשיית עין הצבע הי' במשכן יהי' אב מלאכה [אלא שתוכל לומר שהוא אב אחד עם הצובע. ומ"מ הרי הוא אב ולא תולדה] אלא ודאי כיון שיש בו משום מבשל שוב לא נוכל ללמוד ממנו מלאכה אחרת:
לד ומ"מ יש ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם איך למדו מבשל מאחר שאף בלי מלאכת מבשל נמי הוי מלאכה משום צובע. דיש לומר כיון שהוא רק תולדת צובע שפיר ילפינן מיני' בישול להיות אב מלאכה דהכלל הוא דכל דהוה במשכן הוא אב מלאכה. וזה בלי מלאכת הבישול שבו לא הי' אב מלאכה דעשיית עין הצבע אינו אלא תולדה ע"כ גמרינן מיני' שמבשל הוא אב מלאכה:
לה ואין להקשות מנלן ללמוד בישול ולא עשיית עין הצבע. אימא להיפוך. יש לומר דהכלל הוא כל היכא דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא גמרינן וזה הוא שמבשל יהי' אב מלאכה ועל עשיית עין הצבע יהי' ג"כ חייב משום תולדת צובע. אבל אם נלמוד עשיית עין הצבע לאב מלאכה שוב לא יהי' חייב על בישול כלל. וע"כ זה הוא החומרא שנלמוד ממנו מבשל:
לו וע"כ ניחא פירוש דברי הירושלמי אליבא דכ"ע דמהשלכת צמר ליורה שהי' במדבר לא נוכל ללמוד מלאכת צובע כיון שגם בלי מלאכת צובע הוא אב מלאכת מבשל כנ"ל משום שמבשל הצמר:
לז והנה נתבאר גם חקירה השניי' דלרש"י ורמב"ם ותוס' למידין מהמלאכות שעשו קודם שנצטוו ואף שהי' מצוי בידם מכבר מ"מ מאחר שדברים האלו באים ע"י חרישה וזריעה ואינך מלאכות שחרשו וזרעו וכו' קודם שנצטוו. חשוב שמלאכות אלו הי' במשכן. ולרב האי והר"ח והירושלמי [זולת התוס' שפירשו בו פירוש אחר כנ"ל] לא חשוב מלאכות שהי' במשכן אלא מה שעשו וחרשו וזרעו אחר הציווי על מלאכת המשכן ושלא לעשותו בשבת:
[ב]
ומאחר שנאמר בתורה תשבות וכו'. ז"ל הרמב"ם פכ"א [ה"א] מהל' שבת נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן כו' הכל כמו שהעתקתי בפנים עד גזירה שמא יבוא לידי איסור סקילה ואלו הן כו' ואח"כ פרט כל השבותים ומבואר מדבריו דשבותים מעשה דתשבות נאסרו וכ"כ רש"י יומא ע"ד. בהא דמניין ליוה"כ שאסור ברחיצה ובסיכה וכו' ת"ל שבתון שבות פרש"י שבתון וגבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכיה ביה רבנן שאר מלאכות שלא הי' במשכן ואינה מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתייה קאתי עכ"ל ומפורש מדבריו משבותים דשבת אקרא דשבתון אסמכיה:
וקשה דלרש"י ורמב"ם הנ"ל אין בשבותים דררא דלא תעשה רק דררא דעשה דשבתון עשה היא כבשבת קל"ג. ובכמה מקומות וקשה דבר"ה ל"ב: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן כו' ובגמ' מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת. ולרש"י ורמב"ם הנ"ל אין בשבות רק עשה לבד ולאמוראי קמאי דלית להו דרב אשי שבת קל"ג. דאמר טעמא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דשבתון עשה היא והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. הא ס"ל דאין ביו"ט רק ל"ת לבד וע"כ סוגיא דר"ה הנ"ל כרב אשי וכן כתב ריטב"א שם. ולרש"י ורמב"ם אליבא דרב אשי אין כאן בשבותים רק עשה. ודכירנא דבילדותי שמעתי קושיא זו על רש"י מגמ' הנ"ל מאדמ"ו זצ"ל מגור:
והנה מקור דברי רש"י ורמב"ם הנ"ל מת"כ פ' אחרי [פר"ש ה' פר"ז ט'] מניין שלא יעלה באילן ושלא ירכב ע"ג בהמה כו' ת"ל שבתון שבות אין לי אלא שביתת רשות שביתת מצוה מניין שלא יקדיש ושלא יעריך וכו' ת"ל שבתון שבות. אך ראיתי במכילתא פ' בא קפיטל י"ב פסוק י"ד בפסוק ושמרתם היום הזה שהוא להביא דברים שהם משום שבות ושמירה ל"ת. עוד ראיתי לרמב"ן פ' אמור קפיטל כ"ג פסוק כ"ד הביא מכילתא דר"ש בן יוחאי מניין שאין עולין באילן וכו' ת"ל כל מלאכה אין לי אלא שביתת רשות שביתת מצוה מניין ת"ל שבתון שבות והנה נאסר מכל מלאכה שביתת רשות והיא ל"ת. וכפי הנראה ס"ל לגמ' דידן כמכילתא ויש בו ל"ת דושמרתם ועשה דשבתון. או כמכילתא דר"ש בן יוחאי ויש בשבות ל"ת דכל מלאכה ועשה דשבתון מקל וחומר דשביתת מצוה:
אך בשבת ס"פ ואלו קשרים [קטו.] גבי קניבת ירק משמע ברש"י שאין בשבות רק עשה דשבתון לא ל"ת דכל מלאכה ויש לדחות ודו"ק:
ויש לעיין בתחומין אם יש בהם עשה דשבתון ג"כ לרע"ק מדאורייתא ולדידן מדרבנן. והנה לכאורה מפורש כן במשנה דר"ה הנ"ל דיש בהם עשה ג"כ דהא תנן נמי אין מעבירין עליו את התחום אך הביאני לספק בדבר פר"ח פסחים ה: בהא דמוכיח הש"ס מדרע"ק הבערה לחלק יצאת ופר"ח דאי ללאו יצאת הי' עשה דתשביתו דוחה הל"ת. ביאור הדברים בשלמא למ"ד לחלק יצאת ניחא דיו"ט עשה ולא תעשה. אך אי ללאו יצאת הואיל ואין שם מלאכה עלי' אין בה עשה דשבתון. וא"כ תחומין נמי דלאו מלאכה הוא אין בה עשה דשבתון. אך לפי"ז יקשה משנה הנ"ל דתנן נמי אין מעבירין עליו את התחום דהא בגמ' מפרש טעמא דמתניתין משום דהוי עשה ול"ת:
והנראה לי בזה דהנה במכילתין קכ"ח ע"ב אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי איסור מבטל כלי מהיכנו דרבנן עי"ש ואף דשבת הוא עשה ולא תעשה. ומוכח כדעת הלח"מ פ"ב הל"ו מה' שופר דדווקא היכי דלא מקיים העשה בעידנא דמיעקר לאו הוא דמהני טעמא דעשה ול"ת בדרבנן. אך צריך ביאור צירוף שני הטעמים אלו. דלאו בעידנא. ועשה ול"ת. שאם טעם אחד לא יועיל משום דהוא רק דרבנן. למה יועילו שניהם. והנראה בזה דהנה בש"ס נזיר נ"ח: דאתי עשה ודחי ל"ח ועשה שאינן שוים בכל. דיליף מכהן מצורע שמגלח זקנו. עי"ש. והנה איסור שאינו שוה בכל דאורייתא חמור מאיסור שוה בכל דרבנן שהרי כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן אפי' בזיון קטן. ואילו איסור טומאת כהן דאינו שוה בכל לא דחי לי' כבוד הבריות רק מת מצוה דבזיון גדול. הרי דאיסור דרבנן שוה בכל קיל מאיסור דאורייתא שאינו שוה בכל. וכיון דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינן שוין בכל. כ"ש שידחה ל"ת ועשה דרבנן. וגם על טעם דלאו בעידנא יש לדון בדרבנן שגזרו משום שיבוא לידי איסור תורה. לא יעלה באילן שמא יתלוש. לא ירכב ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. וכיוצא בהן. וכיון שהאיסור אינו אלא מה שמתקרב לעבירה שעי"ז יבוא לידי עבירה. והרי כשעולה באילן או רוכב ע"ג בהמה להביא שופר הרי בעלייתו זה הוא מתקרב גם אל המצוה שע"י זה יהי' לו שופר ויתקע וכיון דגוף עשה דוחה גוף ל"ת ה"ה נמי קירוב אל העשה ידחה הקירוב אל הל"ת. ואף שעל העלי' באילן גזרו חכמים משום שבות ועל הקירוב אל המצוה לא תקנו חכמים מ"מ לגזור על עלי' באילן להביא שופר משום שמא יעלה ויתלוש היא כתרתי דסתרי. דלמה יגזרו על קירוב עבירה במקום קירוב מצוה והמצוה דוחה את העבירה אך בזה שפיר מהני טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכשם שגוף עשה דשופר לא ידחה גוף עשה ול"ת דיו"ט כמו כן לא ידחה קירוב עשה דשופר לקירוב ל"ת ועשה דיו"ט וע"כ מהני טעמא דלאו בעידנא שלא ידחה גוף עשה דשופר לל"ת ועשה דרבנן דאין עולין באילן דלזה לא יועיל טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מקו"ח דעשה ול"ת שאינו שוה בכל וצריך לטעמא דלא הוי בעידנא ומהני טעמא דעשה ול"ת שלא ידחה קירוב מצות שופר לקירוב מלאכת יו"ט שבזמן שמתקרב למלאכה מתקרב ג"כ למצוה אך בזה שוב מהני טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. דכשם שגוף העשה אינו דוחה גוף ל"ת ועשה כמו כן קירוב עשה אינו מדחה קירוב ל"ת ועשה: וע"כ בתחומין שאין גזירתם משום שיבא לידי איסור תורה דבעירובין ל"ו. דתחומין אין להם עיקר מן התורה [וכתב הריטב"א שם דאפילו למ"ד י"ב מיל דאורייתא מ"מ אין איסור תחומין מיל משום לתא די"ב מיל דרחוקים זה מזה ולא הי' גוזרים מיל משום י"ב מיל אלא דאסמכינהו רבנן לגמרי אתחומי ערי הלוים הלכך גזרה דרבנן גרידא חשובה ולקולא] רק הוא איסור דרבנן בפ"ע אינו דוחה משום דלא הוי בעידנא ולעולם אין בתחומין רק ל"ת גרידא:
וכ"ז לדעת הלח"מ אך הר"ן והריטב"א כתבו בהא דאמר הטעם משום דהוי עשה ול"ת דה"ה דהוי מצי למימר משום דלא הוי בעידנא ולשיטתם צ"ל דטעמא דיו"ט עשה ול"ת מועיל אפילו הוי בעידנא וקשה הא דאתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצ"ל משום דאיסור מבטל כלי מהיכנו דהוי כבונה כמחברו בטיט שא"א ליטלו משם והרי הוא אינו מכוין לזה שלא יוכל ליטלו [וכן לטעמא דהוי כסותר שלא יוכל להשתמש בו הוא אינו מכוין לזה שלא יוכל להשתמש] ושבות זה קיל טובא כמו שביארנו באריכות בדין גונח יונק חלב [תמצאנו בביאורנו למלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ל"ב]. והנה לדעת הר"ן והריטב"א דטעם עשה ול"ת מספיק אפילו בלא טעם דבעידנא שוב קשה האי דאין מעבירין את התחום ואי דלא הוי בעידנא א"כ בחנם אמר הש"ס הטעם דעשה ול"ת כיון דע"כ צריך לטעם דלאו בעידנא בתחומין. אלא ודאי גם בתחומין יש עשה ג"כ:
[ג]
וכן מלאכה שעשה אותה כלאחר ידו כו'. הנה באבן העזר סי' קכ"ג כתבו הח"מ והב"ש והפר"ח דטעם דמכשירינן גט שנכתב בשמאלו משום דדוקא בשבת דכתיב בי' מלאכת מחשבת ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא אבל מ"מ כתב מיקרי לענין גט. ויש לעיין דהרי מצינו בכמה מקומות אף בלאו מילי דשבת דכל דשלא כדרכו לאו כלום הוא. אכילה שלא כדרכו לאו אכילה היא להתחייב עלי'. הנאה שלא כדרך הנאתן פטור [פסחים כד:]. הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו [חוץ מחוטמו דכולו לא גרע מכלים שבבית] טהור והבא אל הבית כתיב דרך ביאה דווקא [שבועות יז:]. ובמנחות ט"ז: הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו אין דרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך [מיהו התם י"ל משום דבקדשים מתעסק פסול] ובמכילתין ק"ח. התולש מעציץ שאינו נקוב פטור פירש"י משום דאין דרך זריעה שם. והתם אין לפרש משום דלאו מלאכת מחשבת הוא. שהרי המלאכה דהוא התלישה הוי כי אורחי' אך משום שאינו דרך זריעה לא חשוב זרוע. וא"כ גבי גט נמי נימא הואיל ואינו דרך כתיבה לא חשוב כתב:
אך ברורן של דברים דהנה מלאכה כלאחר יד יש בשני אופנים. יש שהמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי והיא שינוי באיכות הנפעל כענין הנזרע בעציץ שאינו נקוב שלא נזרע כי אורחי' אף שבאיכות הפועל לא הי' שום שינוי. ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל כגון הכותב בשמאלו אף שהנפעל דהיינו הכתב נעשה כראוי להיות שאימן את ידיו וכתב אותיות מיושרים כמו אם הי' כתב בימינו. וכן המוציא מרשות לרשות כלאחר ידו אף דעצם המלאכה היא בהחפץ המובא לרשות אחרת. ובהחפץ אין שום שינוי ומונח עתה ברשות האחרת כאילו הי' מוציאו כדרכו. רק שיש שינוי באיכות הפועל שלא עשה המלאכה כדרך עשיית מלאכה ההיא: והנה באופן ראשון שהמלאכה עצמה או המעשה עצמה בלתי נעשית כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל. זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרכה לאו כלום היא אף זולת מלאכת שבת. וע"כ אכילה שלא כדרכה כגון שאכל חלב חי או עירב בו דבר מר הרי יש שינוי בהמאכל. וכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו הרי יש שינוי בהביאה שהיא מעשה הנעשה. וכן בהקטיר שומשום לאכול שומשום אין דרך הקטרה בכך אין דרך אכילה בכך. שהנפעל אינו כדרכו שהדרך שיוקטר כזית בבת אחת או שיאכל כזית בבת אחת וזה שינוי באיכות הנפעל. וכן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שהנפעל אינו כדרכו. בזה אין חילוק בין שבת לשאר דברים. ובכל מקום לאו מידי הוא:
אבל באופן השני שאין שום שינוי באיכות הנפעל רק באיכות הפועל ראוי הי' להתחייב שהרי מ"מ הפעולה נגמרה כראוי אך מ"מ בשבת פטור עלי' דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל גבי גט כתב מיקרי שהכתב היא כראוי ועיין עוד בביאורנו למלאכת האופה ס"ק מ"ד:
ובזה נבין פירש"י מכילתין ע"ד ע"ב אהא דהטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טווי' בכך. ולא והתניא משמי' דר' נחמי' שטוף בעזים וטווי בעזים אלמא טווי' שעל גבי בהמה שמה טווי' חכמה יתירה שאני [פירש"י חכמה יתירה כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד]:
ויש להבין בדברי רש"י למה נטר לפרש האי והוי כלאחר יד עד דמסיק חכמה יתירה שאני. דלעיל בדרב כהנא דאמר אין דרך טווי' בכך הו"ל לפרש דהוי כלאחר יד: אך לפי האמור ניחא דתחילה לא הי' צריך לפרש משום דהוי כלאחר יד. דהרי עדיף הוא מכלאחר יד שיש שינוי באיכות הנפעל שהיא טווי ע"ג בהמה. ואפי' לר' אליעזר דלית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה לפירש"י כריתות י"ט סוף עמוד א' יפטור גם כן בזה. [וראי' לזה מש"ס מכילתין צ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זו בזו ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירש"י שאין דרך גזיזה ביד אלא בכלי. ובגמרא מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור פירש"י לחבירו אינו יכול לאמן את ידיו ליטול יפה בלא כלי. ומשמע דהפטור משום דבזה לכ"ע הוי כלאחר יד. ותמוה כיון דפטור כלאחר יד משום מלאכת מחשבת כדברי אחרונים הנ"ל. ור' אליעזר הא לית לי' מלאכת מחשבת לפירש"י כריתות הנ"ל. ולמה יפטור לר' אליעזר. אבל להנ"ל נכון היטב דכאן שיש שינוי בהנפעל שאינן ניטלין יפה אינו צריך לטעם מלאכת מחשבת אך למה דמסיק חכמה יתירה שאני. ואם זה העושה הי' חכם ביותר הי' זה מלאכה כראוי. והרי בהנפעל אין חילוק מי הי' העושה וא"כ אין שינוי בהנפעל כלל וכיון שאין שינוי רק בהפועל אין הפטור רק משום כלאחר יד דלא הוי מלאכת מחשבת: