אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת קוצר
[א]
אחד הקוצר תבואה. ברייתא פרק כלל גדול ע"ג ע"ב תנא הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן. וברמב"ם פרק ז' מהלכות שבת הלכה ד' וז"ל וכן הקוצר תבואה או קטניות או הבוצר ענבים וכו' כל אלו אב מלאכה אחת הן שכל אחת מהן לעקור דבר מגידולו מתכוין עכ"ל וכן משמע דעת רש"י דכל אלו אב מלאכה הן מדכתב [ד"ה כולן] דמרכיב הוא אב דזורע. והרי מרכיב הוא שתוחב היחור באילן כמו כן הכורת הפרי מאילן הוי קוצר. אך הרא"ם בספר יראים והמאירי והרמ"כ דעתם שהן תולדות. והנה לעיל במלאכת זורע [סק"ה] הוכחתי מהרכבת אילן דכלאים דהרכבה וכ"ש נטיעה חשוב זריעה ונכללו בלשון התנא הזורע. ומדהרכבה אב דזורע ממילא בוצר וכו' הוא אב דקוצר:
[ב]
או עצים שצריך להם. זהו לדעת רש"י ורמב"ם שביארנו בפתיחה [אות ד'] דלשיטתם הא דאמר בגמ' [מט ע"ב] הם זרעו אתם לא תזרעו היינו שזרעו קודם שנצטוו על מלאכת המשכן רק שידעו שיעשו משכן כמו שהי' מקובל בידם מיעקב אבינו. וא"כ אף קצירת עצים נחשב שהי' במשכן שקצצו עצים במצרים לצורך קרשי המשכן והוא בכלל אב מלאכת הקוצר. אך לרב האי ור"ח אין למדין רק ממה שעשו אחר שנצטוו על מלאכת המשכן וכן דעת הירושלמי. וא"כ קצירת עצים שהי' עוד במצרים לא נחשב שהי' במשכן. וא"ל דמה בכך מ"מ קצירה הי' במשכן. ליתא דהא כתבו התוס' [עג ע"ב] דבעצים לא מיקרי קצירה אא"כ צריך להם ומבואר יותר בתוס' סנהדרין כ"ו. ובמהרש"א שם דגבי שביעית מקרי קציצת עצים מלאכה רק גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מחשבתו משוי לי' קצירה וא"כ אינו דומה ממש לקצירה שבמשכן שבעצמותו הוא קצירה והוה רק תולדה כמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' שבת שכל שאינו דומה ממש הוי תולדה. ועי' בביאורנו למלאכת חורש סק"ז אות ט' דיש חילוק בין אילן סרק לאילן מאכל. דא"ס הקוצצו או חותך ממנו ענף הוא כמו קוצר פירות ממש. אבל אילן עושה פרי הרי האילן כמו קרקע שמוציא פירות וכשחותך באילן כחותך מקצת מן הקרקע. רק כשצריך לעצים אחשבי' לעצים כפרי. ולפי"ז אין ללמוד מקציצת ארזים לצורך המשכן לחותך מאילן מאכל. וקוצץ מאי"מ לכ"ע הוא תולדה ואפי' להסוברים דחייב בזומר משום קוצר אפי' אין צריך להעצים. מ"מ אינו דומה לקצירת סממנים וקציצת ארזים ממש. משום שהאילן דומה לקרקע. וזהו שפירש"י בזומר וצריך לעצים דהוי תולדה דקוצר. אף דרש"י ס"ל דחייב משום קוצר אפי' אינו צריך להעצים כמו שנתבאר בסק"ל בס"ד:
[ג]
ויראה לי דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה. זה נלמד ממ"ש הרמב"ם והעתקתיו לעיל ס"ק א' דהקוצר קטניות הוא אב מלאכה. והנה ידוע דשם קטניות כולל פולין ועדשים. ובחולין (דף קל"ז.) פירש"י דעדשים דרכן בעקירה ופולין דרכן בתלישה. הרי מפורש דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה הוי אב מלאכה. ועוד שהרי הוכחנו לקמן סק"ד דהתולש דברים שדרכן בתלישה הוי אב. וא"כ אם איתא דהקוצר דברים שאין דרכן בקצירה לא הוי אב שוב הוי קוצר כמו תולש ושניהם דין אחד להם דבדרכן בכך שניהם אבות ובאין דרכן בכך שניהם תולדות. והרי הרמב"ם חשיב תולש רק תולדת קוצר. ובמאי עסקינן אי בשדרכו בכך הא אמרת דאב הוא. ואי בשאין דרכו בכך מאי אריא תולש ביד אפי' קוצר בכלי נמי. אלא ודאי דקוצר הוי אב אפי' בשאין דרכו בכך ובכגון זה דהיינו בשאין דרכו בכך הוי תולש תולדה:
[ד]
או תולש דברים שדרכן בתלישה. וראי' לדין זה דהא נמי חשוב אב מהא דחולין קל"ז. דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי מודה ר"י במידי דאורחי' דתניא ר"י אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בקצרך א"ל רבינא לרב אשי אף אנן נמי תנינא מלבנות בצלים שבין הירק ר"י אומר פיאה מכל אחד ואחד ע"כ. ולעיל מינה בהא דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים יליף לה מהא דתתן לו ולא לשקו. אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב. בעינן גיזה וליכא. מאן שמעת לי' האי סברא ר"י [פירש"י האי סברא דדריש לישנא דקרא דכתיב גז ר"י דאמר לקמן לקט קצירך ולא לקט קיטוף] הא מודה ר"י במידי דאורחי' אלא וכו'. ע"כ. וכיון דמשום דאורחי' חייב בראשית הגז ובלקט בתלישה ביד אף דכתיב גז קציר. וכתבו התוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואמר דברה"ג ולקט לא חייב על תולדה. וע"כ משום דאורחי' חשוב גוזז וקוצר ממש. וה"ה בשבת דהוי אב ולא תולדה:
ואפי' לדעת הרמב"ם דבכל מקום חייב על תולדה. י"ל לפי משמעות הרמב"ן ריש פרק ש"ש דבמשכן הי' ג"כ תלישת פשתן שהוצרך לשש שאין דרך לקוצרן רק לעוקרן כדאיתא במ"ק י"ב ע"ב וע"כ חייב התולש ולא חשוב כלאחר יד משום דעקירה הי' במשכן ועקירה ותלישה דומין שניהם ביד ומ"מ במינים שדרכן לקצור הוי תלישה תולדה דאינו ממש כמו במשכן שהי' בפשתן שדרכן בתלישה וסממנים שדרכן בקצירה באמת הי' קוצרין. וא"כ במינים שדרכן בתלישה שוב הוי כמו במשכן ואב הוא: ומסייע לזה מדברי המאירי שכתב בהמשנה [עג.] דהגוזז דבכלל זה תלישת נוצה של עזים ונוצת העוף. והיינו משום דאורחי' בהכי הוא בכלל גוזז ולאו תולדה הוא. [מיהו יש לדחות משום דכתיב ושש ועזים ואפשר ס"ל להמאירי דהיינו נוצה של עזים וא"כ הי' תלישה מבע"ח במשכן. אך מדברי הרמב"ן אינו נראה שהי' נוצה של עזים במשכן כמו שיתבאר במלאכת גוזז [סק"ה] בס"ד]:
וכן יש להוכיח דין זה דתולש דברים שדרכן בתלישה דהוי אב. מאו"ז סי' נ"ו שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל הבוצר המוסק הגודר האורה כולן אב אחד מלאכת קוצר הן. ושוב הביא דברי ירושלמי [מח ע"ב] הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהו משום קוצר. וכתב הא"ז דהא לא קשיא להרמב"ם דאיכא למימר מדתני הכא משום קוצר ולעיל גבי חורש תנא תולדות דחרישה ש"מ הכא הכל אב אחד. ומסתברא דסייעתא הוא להרמב"ם ע"כ. והוא תמוה דהא הירושלמי תנא נמי התולש בהדייהו. ולהדיא כתב הרמב"ם בפ"ח ה"ג דתולש הוא תולדה דקוצר:
אך לפי מה שכתבתי יתיישב בטוב טעם דהנה כל הני דחשיב הקוצר הבוצר וכו' כל אחד הוא במין אחר כמו שפירש"י בגמ' קוצר בתבואה בוצר בענבים מוסק בזיתים אורה בתאנים. ומשמע דתולש דתני הירושלמי בהדייהו הוא ג"כ במין אחר שאם הי' קאי על מינים הנ"ל הי' לו לשנותו בסוף אחר האורה ומדשנאו באמצע המינים ע"כ דקאי ג"כ על מין אחר שאורחי' בתלישה כמו שדרך תבואה לקצור ענבים לבצור כו' ושפיר הוי אב כנ"ל. ועיין בדברינו לקמן ס"ק י"ג שכתבנו דממקומו הוא מוכרע: אך יש לעיין בשבת צ"ה. גבי הרודה חלות דבש דר"א מחייב חטאת ואמר ר"א מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו חייב חטאת. אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ויש לדקדק אם דרכן של חלות דבש לרדות אותן בכלי מסתמא גם ר"א דאמר הרודה מיירי ג"כ בכלי והי' לו לומר מה יער הקוצץ ממנו בשבת חייב [דלשון קציצה שייך ביער עיין מ"ק י"ב ע"ב] כך חלות דבש הרודה ממנו. לא ללמוד מתולש ביד. ואם דבש דרכו לרדותו ביד [וכן באמת שמעתי] א"כ תלישתו זהו קצירתו. והי' לו ללמוד ג"כ מקוצץ. אלא ודאי אף מה שדרך לתלוש לא נחשב קצירה רק כמו שאר תלישה ולא נוכל ללמדו מקציצת יער רק מתולש:
אך לא קשה מידי דהא אליבא דר' אליעזר קיימינן ואיהו ס"ל חולין ק"כ ע"ב דון מינה ומינה. וכיון דביער לא הוי תלישה רק תולדה דקציצה שהרי דרך לקוצצו. כמו כן בחלות דבש הלמד ממנו אף שדרך לתולשו ביד לא חשוב רק תולדה כמו תולש מיער ולעולם בשאר דברים שאין צריך ללמדו בהיקש ודרך לתולשו ביד חשוב שפיר אב מלאכת הקוצר:
[ה]
בעציץ נקוב בכדי שורש קטן. משנה פ' המצניע צ"ה. התולש מעציץ נקוב חייב. ובע"ב שם בגמ' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים ופירש"י דהוי עציץ נקוב. וז"ל הרמב"ם בפ"ח ה"ג ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ:
[ו]
א ואפי' לא הי' מונח בקרקע. בפ' המוציא יין פ"א ע"ב אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת [פירש"י מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש. והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא.] אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי [פירש"י מדר"ל דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן האי פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' שרי לטלטולי ולא אמרינן תולש הוא.] מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך [פירש"י לצורך קינוח כבוד הבריות] אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא. הי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש. הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. [פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח. ודומה לו במס' סנהדרין פ"ב. הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן] ובתוס' ד"ה והניחו. האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדברי ר"ל. עכ"ל. וכן הוא בהג"א שם דהאי מיחייב מדרבנן ומסיים בה דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בבגד או בעצים דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. הרי מפורש דכל היכי שנקב העציץ רואה פני הקרקע אף שאויר מפסיקו חשוב כמחובר. וממילא התולש ממנו כתולש מהארץ:
ב אך הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ד כתב וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש. היתה ע"ג יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע עכ"ל. והנה לפי הכלל שהניח הרמב"ם בפ"א ה"ב שכל מקום שיכתוב בהלכות שבת חייב הוא מדאורייתא. א"כ מוכרח דבאויר מפסיקו הוא כתלוש מדאורייתא. וממילא דהתולש ממנו בשבת פטור:
ג ונראה דאזדו לטעמייהו ומחלוקתם תליא בשמעתתא דפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב והכי גרסינן התם תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל [פירש"י שנכתב בספינה וקס"ד דבנהרות דא"י קאמר. כמביא בא"י. כאלו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב] ותניא אידך כמביא בחוץ לארץ. [שהנהר אין לו תורת יבשה. לכל תורת הארץ]. א"ר ירמיה לא קשיא הא ר' יהודא הא רבנן דתנן עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. א"ר יהודא אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור [פירש"י עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ. וזרעו בספינה וצמח והספינה של חרס היא ואינה צריכה לנקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות דף פ"ד ע"ב חייבת במעשר ובשביעית שהנהרות שבא"י הרי הם כא"י. גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים]. אביי אמר הא והא ר' יהודא היא ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת. א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. [פירש"י עציץ של עץ נקוב המונח ע"ג יתידות. באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן. לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולר"י לא מחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא]. אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודא התם אלא בספינה העשוי' לברוח [פירש"י העשוי' לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה]. אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא [פירש"י דלא מפסיק אוירא בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמי]:
ד ובתוס' ד"ה דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה. כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפרק השולח דף ל"ז. אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי. והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר דחויא בעלמא הוא. והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין דף פ"א ע"ב האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפירש התם בקונטרס עכ"ל. וצ"ע הא כשלקח העציץ בידו מן הקרקע אינו עומד במקום אחד בשעת לקיחה והוי דומיא דספינה דעשוי לברוח דהיינו שאינו עומד במקום אחד. [וכן הוא בירושלמי] ויתחייב משום תולש וכשחזר והניחו ע"ג יתידות יתחייב משום נוטע. וצ"ל דס"ל להתוס' דהלכה כרבנן דאפי' בספינה חשוב כמחובר והא דהוצרכו לומר כן הוא האמת היינו לאפוקי משנויא בתרא דרבא דאפי' רבנן מודים בעציץ. וכן משמע בדבריהם בשבת דף פ"א ע"ב ד"ה והניחו. ועולה מדברי התוס' דקי"ל כרבנן ולדידהו אף המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר ושם בתוס' ד"ה אמר הקשו דהא ר' יהודא אמר אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר ר"י אימתי הוא לפרש. ותירצו בתוספות בתירוץ הב' דדוקא במשנה אבל בברייתא אימתי לחלוק. ואף דהא דספינה יש גם במשנה והוא לפרש. מ"מ אימתי דברייתא לחלוק. ותרי תנאי אליבא דר"י. תנא דמתני' ס"ל ר' יהודא בא לפרש. ותנא דברייתא סבר ר"י בא לחלוק ע"ש:
ה והרמב"ם בפי' המשנה [חלה פ"ב מ"ב] מפרש אימתי דר"י לפרש ופסק בהלכותיו [תרומות פ"א הכ"ג] דאימתי בזמן שהספינה גוששת ואזיל לטעמי' בפי' המשנה דאימתי לפרש ואף דתנא דברייתא ס"ל לחלוק פסק כתנא דמתני'. וא"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש. והא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב דלא צריך לדין זה אלא דמנח אסיכי [דאל"כ דאיכא קרקע כ"ש מקום עציץ ואף אם השאילו חבירו כותבין עליו פרוזבול ג] לא הביא הרמב"ם ז"ל כלל דין זה דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב. ואזיל לטעמי' דפסק שהמונח ע"ג יתידות תלוש הוא דקי"ל כר' יהודא דספינה כתנא דמתני' דאימתי דר"י לפרש. וברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר"י לחלוק וקי"ל כרבנן דמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר. אבל לדידן דקי"ל כתנא דמתני' אין כותבין כו'. וליכא למימר כאידך תירוצא דרבא דלא נצרך גוששת אלא בספינה משום דעשוי לברוח אבל בעציץ כ"ע מודו דחשוב מחובר. וא"כ למה לי' להרמב"ם לדחות ברייתא דפרוזבול מהלכתא. ליתא שהרי כבר כתבנו דא"כ יקשה הש"ס שבת פ"א. דלא מחייב אלא חדא ושם בשעה שמעביר העציץ דמיא לספינה דעשוי לברוח ולחייב משום תולש ומשום זורע. ומאחר שהרמב"ם מפרש דאימתי לפרש א"כ האי סוגיא דשבת לא אתיא כמאן. וע"כ לומר דלמאן דמפרש אימתי לפרש לית ליה שנויא דרבא דמחלק בספינה משום דעשוי לברוח ונדחה ברייתא דפרוזבול מהלכתא. וזה ברור בדעת הרמב"ם. והרי"ף ג"כ לא הביא הא דעציץ נקוב לגבי פרוזבול. וברור דס"ל ג"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש. ואין כותבין על עציץ נקוב המונח ע"ג סיכי:
ו ובפ"ב דעוקצין מ"ט קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה. ופירשו כל המפרשים [לבד הרמב"ם] וכן מפורש בתוספתא שהעציץ לא היה נקוב והזרעים שבה כתלושין וכשהגדילה ויצאה חוץ לעציץ נעשה כמחובר לפי שיונקת מן הקרקע דרך האויר והרמב"ם פירש [טומ"א פ"ב ה"ט] שהעציץ היה נקוב ומה שיצאה חוץ לעציץ נחשב כתלוש. ובאמת שפרושו דחוק מאוד והשיגו הראב"ד. אך יש לתמוה עליו שפי' המשנה היפך המפורש בתוספתא שמה שחוץ לעציץ נחשב כמחובר לכ"ע ולת"ק מטהרת אף מה שבתוך העציץ שאינו נקוב ואיך פירש הרמב"ם במשנה דלכ"ע מה שחוץ לעציץ נחשב בעצמותו כתלוש רק לת"ק מטהרת מחמת מה שבתוך העציץ נקוב:
ז אך לפמ"ש ניחא דקשה לי' לרמב"ם כיון דקי"ל המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש משום דמפסיק אויר ע"כ שאין יניקתו דרך האויר נחשב למאומה [ועוד יתבאר לקמן בזה] וא"כ אי מיירי בעציץ שאינו נקוב איך יטהר היוצא חוץ לעציץ משום שהוא על פני הקרקע בשלמא על התוספתא לא קשיא דס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר' יהודא לחלוק וכברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב כרבנן דהמונח ע"ג יתידות כמחובר ור"י לחלוק בא וכל הברייתות בשיטה אחת. אבל על המשנה ק"ל דהא תנא דמתני' ס"ל פ"ב דחלה דר"י לפרש. ואף ת"ק מודה דכשאין הספינה גוששת פטור ממעשר משום דיש הפסק בינה לקרקע. וה"ה המונח ע"ג יתידות דתלוש הוא הרי דאינו יונק דרך אויר ע"כ מוכרח לפרש המשנה באופן אחר:
ח ובהיות כן יש לתמוה על הב"י ח"מ סי' ס"ז והבאים אחריו איך לא העירו שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין כותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות ופסקו בפשיטות כברייתא דגיטין [לז.] דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות בלא שום חולק. ומ"מ לדינא אפשר יפה פסקו הש"ע והבאים אחריו ומשום דהלכה כדעת רש"י ותוס' דהמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר כי פי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין דחוק מאוד. ועוד יש להביא כמה ראיות לדעת רש"י ותוס' כמו שאבאר בס"ד:
ט דהנה בפרק המצניע צ"ה. במשנה התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. ור"ש פוטר בזה ובזה. [פירש"י התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו]. ובגמ' שם ע"ב ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו והוקשה הש"ס ע"ז ומסקנא דמודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית [פירש"י שאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא] והר"ן בחידושיו פי' דהטעם משום שכשהנקב סמוך לשוליו יונק מהקרקע ואף ר"ש מודה בזה ע"כ. ומכלל דפליגי כשהנקב למעלה מרביעית בדופני הכלי כפירש"י במתני' ואף לפירש"י שפירש הטעם משום דבציר מהכי לאו כלי הוא ליכא למימר דלמעלה בדופנו אף רבנן מודו דכתלוש דמי ומשום דאינו יונק דרך אויר והא דפליגי היינו בניקב למטה פחות מכדי טהרתו דאף דעדיין תורת כלי עליו סברי רבנן דכיון דהנקב למטה יונק מן הקרקע והוי כמחובר ור"ש לית לי' האי סברא רק היכא דבטל מתורת כלי דהיינו בניקב בכדי טהרתו. ליתא דהא מ"מ מדמקשה הש"ס על הא דס"ד מעיקרא מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו מכלל דשמיע לי להש"ס דמתני' איירי בשניקב למעלה בדופנו דאל"ה לא הוה מקשי עלה מידי כמו במסקנא דמסיק דמודה ר"ש בשניקב למטה מרביעית דניחא לי'. וא"כ אי הוי מיירי מתני' בשניקב למטה ועלה הוה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו לא הו"ל לאקשויי עלה ולא מידי אלא ודאי דפשיטא להו דמתני' איירי בניקב למעלה בדופנו ועלה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו וע"כ שפיר אקשי עלה עד דמסיק דמודה ר"ש בניקב למטה מרביעית:
י ומ"מ מוכח מהאי שקלא וטריא כדברי רש"י במתני' דאף שהנקב בדופני הכלי הוא יונק דרך אויר מריח לחלוחית הקרקע. והוא סייעתא לשיטת רש"י ותוס' דבמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר ומשום דיונק דרך אויר:
יא ולדעת הרמב"ם צ"ל עפ"י שיטת ר"ת במנחות פ"ד ע"ב ד"ה כאן בעציץ של עץ לא מהני נקובה. הרי דהנקב לבד לא מהני לשוויי כמחובר. ודוקא בכלי חרס מהני נקובה משום דהחרס גופי' אינו הפסק גמור דנחשב קצת כקרקע. ואף דשאר פוסקים חולקין על ר"ת במה שסובר דבשל עץ לא מהני נקובה. מ"מ במה שמוכח מר"ת דאין הנקב לבד מהני לשוויי כמחובר. רק משום דהכלי נחשב קצת כקרקע ואינו מפסיק בפני קרקע עולם לא שמענו דפליגי [רק שהם ס"ל דשל עץ נחשב ג"כ קצת כקרקע לענין זה שלא יפסיק בפני יניקת הקרקע עולם] ועל כן המונח ע"ג יתידות שאין הכלי נוגע כלל בקרקע שוב אינו נחשב כמחובר ודוקא עציץ המונח ע"ג קרקע הוא דמהני בי' נקובה לשוויי כמחובר וגרע המונח ע"ג יתידות מנקב שמן הצד בדופני הכלי שהכלי עומד בארץ כן צ"ל לדעת הרמב"ם:
יב אך קשה לפ"ז לא הי' צריך הרמב"ם לפרש פירוש אחר במשנה ט' פ"ב דעוקצין הנ"ל שהרי שם העציץ עומד ע"ג קרקע. אך יש לומר שהוקשה להרמב"ם אליבא דר"ש דפליג שם את"ק ואמר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולפי פירוש התוספתא היינו שמה שהוא בתוך העציץ הוא כתלוש. ומה שיצא חוץ לעציץ ורואה פני הקרקע הוא כמחובר. ולהנ"ל לא אתי שפיר דמאחר שהעציץ ומה שבתוכו נחשב תלוש איך יועיל מה שעומד ע"ג הקרקע לענין הגידולין שיצאו חוץ לעציץ להחשיבם כמחובר:
יג אך לפימ"ש הב"י [או"ח סי' של"ו] בשם תשו' הרשב"א דהא דמהני נקב מן הצד דווקא שאין הנקב למעלה מהגזע שטמון בעפר העציץ. עי"ש. והיינו דהעפר שלמטה מהנקב לא חשוב כמחובר. א"כ הרי העציץ שלמטה מהנקב מפסיק בינו לקרקע עולם. וא"א שיועיל מה שהכלי עומד בארץ לשוויי כמחובר. ושפיר מוכח מהא דמהני נקב מן הצד. דאף המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר ועכ"פ מוכרח שהרשב"א חולק ג"כ על הרמב"ם בזה ודו"ק היטב:
יד ועוד נראה דהנה סוגיא דגיטין ברור ומפורש דר' יהודה פליג אדרבנן וממילא הלכה כרבים. אך שהתוס' ושאר המפרשים נתקשו בזה דכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש. ולענ"ד ליישב עפ"י דברי הריטב"א בפירוש דברי ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת היינו שהיא תוך עשרה לארץ. [וכן נראה שאם היא סמוכה ממש לארץ א"א שתהלך] ולפ"ז הא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דווקא שהיתידות גבוהין עשרה. וכן הא דעציץ נקוב שהגביהו מן הקרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דווקא שהיתידות גבוהין עשרה דלמטה מעשרה אפילו לר' יהודה חשוב מחובר. ולכאורה צ"ע מה שהכריח רש"י בשבת פ"א ע"ב מהא דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. דהא דמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דהיינו מדרבנן דאי מדאורייתא איך התירו חכמים משום צורך קינוח. עי"ש. והרי הא דהניחו ע"ג יתידות חייב הוא למעלה מעשרה דווקא. והא מקום קינוח הוא למטה מעשרה בפרט כשהוא יושב:
טו ונראה דהא דאמר ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת. דלמטה מעשרה חשוב כמונח בקרקע. ר' יהודה אזיל לשיטתו בעירובין ל"ג ע"ב דלמטה מעשרה כמי שהונחה בארץ דכל דלמטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא עי"ש. וזה רבי יהודה לשיטתי'. אבל לדידן דקיי"ל דלא כרע"ק וקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא שוב למטה מעשרה כלמעלה מעשרה ואין הפרש ביניהם:
טז ולפי"ז לא קשה קושית התוס' [גיטין ז ע"ב] דאימתי דר"י הוא לפרש. דנהי דר' יהודה לפרש דברי ת"ק בא. מכל מקום פירוש זה בדברי ת"ק הוא לפי שיטתו דקלוטה כמי שהונחה דמיא אבל לדידן דקיימא לן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין חילוק בין ספינה גוששת לאינה גוששת כיון דגוששת היינו למטה מעשרה דנוגעת בארץ ממש א"א שתהלך ורק למטה מעשרה ולדידן למטה מעשרה כלמעלה וע"כ דת"ק גם למעלה מעשרה חשיב מחובר. וקם דינא דאף אם אין הספינה גוששת חייב במעשר ושביעית. והמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר:
יז האמנם כי יש לעיין למה לא תירצו התוס' כן סוגיא דגיטין אהא דכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש. אך התוס' לשיטתם במכילתין פ. דלא אמר רבי יהודה. קלוטה כמי שהונחה אלא במתגלגל בארץ. אבל קלוטה באויר אפי' תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו. וא"כ ע"כ הא דספינה גוששת היינו גוששת בארץ ממש ואף שדוחק גדול לפרש כן דאיך תהלך הספינה כשהיא נוגעת בארץ ממש על כרחין דחקי ומוקמי אנפשייהו. וע"כ פירשו מפרשי המשנה במס' חלה בנוגעת ממש. אך לדעת רש"י בעירובין ל"ג ע"ב [ד"ה אלא] דר' יהודה אית ליה תוך י' קלוטה כמי שהונחה בארץ. שפיר נוכל לפרש גוששת שהיא תוך י' לארץ וכדברי הריטב"א הנ"ל אבל נוגעת ממש בארץ אי אפשר שתהלך:
והנה ברי"ף ספ"ק דשבת בהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת כתב הרי"ף איכא מאן דאמר משום איסור תחומין נגעו בה ובזמן שהספינה גוששת שאין המים עמוקים י' שאם עמוקים י' הא אין תחומין למעלה מעשרה והיינו שקרקעית הספינה בתוך י' לארץ עי"ש. ובפירש"י שסביב הרי"ף הרי שתוך י' גוששת קרי לי'. ומדוקדק האיכא מאן דאמר שכתב בזמן שהספינה גוששת ואין המים עמוקים י'. יש לדקדק למה כתוב לשון כפול דמאחר שכתב שאין המים עמוקים י' למה ליה לכתוב הלשון גוששת אלא וודאי שהוא מפרש האי ספינה גוששת דר' יהודה במס' חלה נמי באין עמוקים י' וכדברי הריטב"א הנ"ל. וע"כ תפס לשון המשנה:
יח היוצא לנו מזה דר' יהודה דאמר בזמן שהספינה גוששת להריטב"א וגם דעת האיכא מ"ד שבהרי"ף אף שאין הספינה נוגעת ממש בארץ רק שהיא תוך י' נמי מחייב במעשר שהרי תוך י' נקרא גוששת. וכמ"ש דר"י לשיטתו קלוטה כמי שהונחה דמיא. משא"כ לדידן דאפי' תוך ג' קיי"ל צריך הנחה ע"ג משהו. ולאו כמי שהי' בארץ שאם היה מתגלגל בארץ ממש היה נחשב כמי שהונחה כמ"ש רש"י פ' הזורק ק' ע"ב גבי מתגלגל קאמרת מתגלגל לאו כמונח דהיינו מתגלגל באויר אבל מתגלגל בארץ נחשב כמונח. וכן כתב רעק"א בספר דרוש וחדוש [מערכה ב' אות י"א] שזה דעת רש"י. וע"כ תוך ג' לאו כבארץ. וגוששת בארץ ממש אי אפשר שתהלך וע"כ ס"ל לרבנן דלעולם חייב במעשר שיונק מריח הקרקע דרך אויר ואפי' למעלה מי' רק ר' יהודה לשיטתו מפרש דברי ת"ק בתוך י'. ולפי"ז לדידן גם המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר:
יט והנה לפי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין שהעציץ הי' נקוב ואעפ"כ לר"ש מה שחוץ לעציץ הוא כתלוש. וקשה נהי דיניקתו דרך אויר לא חשוב לר"ש מ"מ למה יגרע ממה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב דהוי מחובר לקרקע. וכי משום שיוצא חוץ לעציץ ואין הפסק בינו לקרקע עולם ויונק גם מקרקע עולם דרך אויר יחשב כתלוש. אתמהא. ואי ס"ל לר"ש שאינו יונק כלל דרך אויר יהיה דינו כמו מה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב. ואנהרינהו לעיינין המ"ל פ"ב [ה"ט] מה' בכורים שכתב לדעת הרמב"ם. וז"ל ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע [דרך אויר] אינו דינו כמחובר אלא כתלוש עי"ש. וא"כ דינו כדין עציץ שאינו נקוב דאף שיונק וגדל לא חשוב זריעה. וע"כ ניחא דמה שבתוך העציץ נקוב כיון שהעציץ מפסיק בינו לקרקע עולם ויניקתו מהעפר שבתוך העציץ מעט הוא. ועיקר יניקתו דרך הנקב מקרקע עולם ממש חשוב מחובר. אבל היוצא חוץ לעציץ שיש לו יניקה רב דרך האויר שאינו נחשב זריעה מבטלת היניקה שדרך האויר את היניקה שדרך הנקב ולא נחשב זריעה. ולת"ק צ"ל או דס"ל שאינו יונק כלל דרך האויר או דס"ל דהיניקה שדרך הנקב מרובה ממה שיונק דרך האויר ולא מבטיל היניקה שדרך הנקב ביניקה שדרך האויר:
כ וק"ל מדאמר בפ"ב דגיטין כ"ב. עציץ נקוב שנקבו בארץ ונופו חוץ לארץ אביי אמר בתר נקבו אזלינן. ורבא אמר בתר נופו אזלינן. ומסיק בדאשרוש כ"ע לא פליגי כי פליגי בלא אשרוש חוץ לנקב. וקי"ל כרבא. וקשה אי ס"ל לת"ק דפ"ב דעוקצין דקיי"ל כוותיה שאינו יונק כלל דרך האויר א"כ הרי כל הגדולין יונקין דרך הנקב ולמה יפטר. ואי משום שהנוף נוטה לחוץ לארץ. מ"ש מאשרוש. וכן קשה אי ס"ל לת"ק שהיניקה דרך הנקב מרובה. ואין לומר דבאמת ס"ל לת"ק בהא כר"ש דעיקר יניקה הוא דרך האויר וטעמי' דמטהר משום שמחובר למה שבתוך העציץ. ומ"מ עיקר היניקה מודה שהוא דרך האויר ולא זריעה הוא. ליתא דא"כ מאי אריא נופו בחו"ל. אפי' נופו בארץ רק שהוא חוץ לעציץ לבד יפטור כיון שעיקר יניקתו דרך אויר שאינו זריעה והו"ל כדין עציץ שאינו נקוב דפטור. ונסתייעו מזה דעת שאר מפרשים דלכ"ע יונק דרך האויר וזריעה היא וע"כ סבירא ליה לרבא שיניקתו דרך אויר שהוא מגולה לגמרי הוא יותר ממה שיונק דרך נקב העציץ לבד. מלבד זה הרמב"ם הוא יחיד בפי' המשנה דפ"ב דעוקצין וכל המפרשים רש"י בחולין והראב"ד והר"ש והרע"ב דלא כוותי' וממילא דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר:
כא ועוד יש להביא ראיה דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר מהא דתנן בפ"ק דערלה משנה ב' הנוטע בספינה חייב בערלה ולא חילק בין ספינה גוששת או לא. ומשמע דהתנא סתם לן כת"ק דר' יהודה דפרק ב' דחלה. ולדעת הרמב"ם דאימתי דר"י הוא לפרש. ולד"ה אינו חייב אלא בגוששת א"כ מתני' מני. ובאמת קושיא זו קשה גם לשיטת התוס' דהתנא דמתני' ס"ל דהאימתי דר"י גם בכאן הוא לפרש א"כ מתני' דערלה מני. רק לדעת הר"ש ניחא שכתב דהברייתא מגלה על המשנה שר"י בא כאן לחלוק:
כב וראיתי להמ"ל פ"ב [ה"ט] מה' בכורים שכתב על הירושלמי [ערלה ד.] דהנוטע בעציץ שאינו נק וב חייב בערלה מש ום שהשרשים מפעפעין אותו שהוא כנקוב אצל האילן שאין כ"ח עומד בפני השרשים. שהירושלמי למד זה מהמתני' דהנוטע בספינה דקשה ליה להירושלמי דהא בעינן גוששת ולמד מזה שעד כאן לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות לא בעינן גוששת ולמד מזה דאע"ג דגבי זרעים בעינן נקובה. באילנות לא בעינן נקובה. וכתב ע"ז שהוא כפתור ופרח. ושותא דמר לא ידענא דהא טעם הירושלמי שחילק בין זרעים לאילנות מפורש בהירושלמי משום שהשרשים מפעפעים ונוקבים החרס. ומה יועיל זה לענין שלא להצריך גוששת הא טעמא דאינה גוששת פטור משום דיש הפסק בינו לבין הקרקע ואף אם יעברו השרשים דרך החרס אכתי לא יהי' נוגע בארץ. ואם היה הספינה סמוכה לקרקע היה אפשר לומר שיעברו השרשים עד הקרקע אבל אם הספינה מהלכת כדרכה במים עמוקים הרבה שאי אפשר שיגעו השרשים עד הקרקע מאי איכא למימר. ואולי יש לחלק בין מעשר לערלה כמו שחילק בירושלמי [שם] לענין נוטע בבית דחייב בערלה אף דפטור ממעשר משום דגבי ערלה כתיב ארץ ובית נמי ארץ הוא אבל גבי מעשר כתיב שדה. וע"כ יש לומר דדוקא לענין מעשר בעינן נוגע בקרקע דאויר לאו שדה הוא משא"כ לענין ערלה דאויר נמי ארץ הוא:
כג אך קשה שהרי גם בשבת המונח ע"ג יתידות חשוב תלוש לדעת הרמב"ם. ואולי י"ל גם בזה משום דבעינן דומה לסממנין שבמשכן שנזרע בשדה. ואכתי קשה דא"כ לענין הכשר זרעים דלא כתיב ביה שדה אלא זרע זרוע אשר יזרע שוב יהי' חשוב המונח ע"ג יתידות כמחובר. וכן הוא באמת בתוספתא דעוקצין [פ"ב ה"ז] המונח על גבי יתידות חשוב כמחובר לענין הכשר. ויקשה לי על הרמב"ם למה לא הביא תוספתא זו בהלכותיו. ומשמע דלטעמיה אזיל דפסיק דהמונח ע"ג יתידות חשוב תלוש. והתוספתא אתיא כברייתא דגיטין דאימתי דר"י לחלוק וכנ"ל. באריכות. אך להנ"ל גם תנא דמתני' מודה לענין הכשר דחשוב כמחובר. ולמה לא העתיק הרמב"ם התוספתא זו אלא ודאי גם לענין הכשר סבירא לי' להרמב"ם דחשוב תלוש. והדרא קושיא לדוכתא. מהנוטע בספינה. והנה גם משנה זו מסייע לדעת האומרים דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר. ופסק הש"ע ח"מ סי' ס"ז גבי פרוזבול נכון לדינא. וכן מוכח בש"ע סי' שי"ג דלא קי"ל בזה כהרמב"ם וכ"כ המג"א שם סק"ג:
[ז]
נקב העציץ מן הצד. זהו דעת רש"י והעתקנו דבריו לעיל סק"ו אות ט'. וכתב המ"ל פ"ב מה' בכורים שהתוס' חולקים ע"ז שהרי כתבו דהא דספינה דפרק קמא דגיטין מיירי בספינה של חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר סותם את הנקב. ואי אמרת דנקב מן הצד מהני אין צריך לומר שהעפר סותם את הנקב. ועוד מסופק המ"ל שם אם הרשב"א סובר בזה כרש"י [רוצה לומר דאף שכתב בעצמו לעיל מינה שהרשב"א כתב דכי אמרינן דנקב מן הצד מהני היינו כשאינו למעלה מה שטמון בעפר מגזע העציץ] די"ל שכתב כן לשיטת רש"י אבל הוא עצמו אפשר דס"ל דנקב מן הצד לא מהני. ועוד הביא ראי' מהתוספתא פ"ב דעוקצין שכתב עציץ נקוב שנתנו ע"ג יתידות כו' אינו מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן הצד הרי זה מכשיר את הזרעים ועי"ש. ואני מצאתי דברי הרשב"א הנ"ל שהם בתשו' ח"ג סי' שמ"א דכתב זה מסברא דנפשיה דנקב מן הצד מהני. והביא ראי' מש"ס מכילתין צ"ה ע"ב דמסיק הש"ס דאף ר"ש דסובר דנקוב דינו כשאינו נקוב מודה שאם ניקב למטה מרביעית. ומכלל דלרבנן אפי' ניקב למעלה מרביעית והיינו בדופני העציץ חשוב מחובר. וכמ"ש לעיל ס"ק ו' אות ט': ומה שהביא ראי' שהתוס' חולקים על רש"י מהא דאצרכו לומר בהא דספינה דפ"ק דגיטין שהעפר סותם את הנקב. לדידי אין ראי' דהא ודאי שלא מהני נקב מן הצד. אלא כשהוא כנגד העפר אבל לא למעלה מהעפר דלא עדיף מאלו ניטל למעלה מהעפר לגמרי. רק נקב שכנגד העפר הוא דמהני ובספינה של חרס ונתמלא קרקעית הספינה עפר על כרחך משוקעת הספינה כל שכנגד העפר. והוצרכו התוס' לומר שהעפר סותם את הנקב:
וע"כ גם מה שהביא ראי' מהתוספתא אשר גם אני לכאורה נתקשיתי בזה ג"כ אין ראי' ולק"מ דהתוספתא מיירי בנקב מן הצד למעלה מהעפר. ותדע דתני סיפא אם יש על גבי הנקב עפר כל שהוא אינו מכשיר והיינו שהנקב כנגד העפר מהני כדפירש"י. סוף דבר דברי רש"י הם הלכה ברורה בלי שום חולק ומוכח כן בש"ס וכן משמע בתוספתא:
[ח]
רק שמקצת גידולין של אותו העציץ יצאו חוץ לעציץ. במשנה פ"ב [מ"ט] דעוקצין. והעתקתי' לעיל סק"ו אות ו'. קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירשו כל המפרשים [לבד הרמב"ם ז"ל] שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם לקבל טומאה ונטמאת דכתלושה דמיא והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר לפי שיונקת ושואבת מן הקרקע שחוץ לעציץ. ואף גם מה שבתוך העציץ יונק מהנוף שחוץ לעציץ:
וכתב במ"ל פ"ב מהל' בכורים דיש ללמוד משם לשאר דברים דחשוב כמחובר. ואין לומר דאין לדמות טומאות אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו [חולין קכז ע"ב] תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין במקומם. [דחשיבי כתלוש לגבי טומאת אוכלין] והתולש מהם בשבת חייב חטאת [דחשיבי כמחובר לגבי שבת] עכת"ד. והם דברי תימא שהרי התולש מעציץ נקוב בשבת לר"ש פטור. ואעפ"כ מודה לענין הכשר זרעים דחשוב כמחובר דהתורה רבתה בו טהרה יתירה דכתיב כל זרע זרוע אשר יזרע הרי דנחשב זריעה וחיבור לענין הכשר זרעים אף דלשאר דברים לא הוי מחובר. ולא תימא דר"ש לבד ס"ל הכי שהרי בירושלמי פ"ה דמעשרות [כב ע"ב] גבי בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא קאמר עלה בירושלמי דמ"מ הן בחזקתן למעשר ולשביעית וטהרת זרעים שאני דהתורה ריבתה בטהרת זרעים דכתיב כל זרע זרוע אשר יזרע. וכן קאמר שם ר' יוחנן דהתולש מהן בשבת פטור. ואם כן כ"כ נוכל לומר בנ"ד לענין הגדילה ויצאה כו' דדוקא לענין טהרת זרעים חשוב מחובר דהתורה ריבתה בטהרתן. ומה זה שכתב המ"ל דאין לחלק בין טומאת אוכלין לשאר דברים:
ומ"מ לדינא דברי המ"ל נכונים שהרי התוס' כתבו כן בפ"ב דגיטין כ"ב. דאיתא שם נקבו בא"י ונופו בחו"ל. אביי אמר בתר נקבו אזלינן ובתוס' למ"ד בהעור והרוטב [חולין קכח.] בדלעת הנטוע בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו [הוא ר"ש בפ"ב דעוקצין והובא בש"ס פרק העור והרוטב] ה"ה אם עציץ מחו"ל ונופו בארץ דמהני יניקת הנוף לגבי נוף גופי' וחייב במעשר מ"מ לא חשיבא יניקת הנוף כיניקת השורש דהא לא מטהרת יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב הנוף מחמת יניקת העיקר. והנה דפשיטא להתוס' לר"ש כי היכי דנוף טהור ה"ה דמחייב במעשר. כמו כן נוכל ללמוד לת"ק לענין תוך העציץ דחשוב מחובר גם לשאר דברים כמו שהוא טהור:
ודאתאן לדברי התוס' נבאר דבריהם דלכאורה תמוה דכ"ש דהי' להם להקשות לת"ק דס"ל דגם מה שבתוך העציץ טהור וע"ז לא היה מספיק תירוצם ועיין במהרש"א מה שפירש בדבריהם ודבריו רחוקים מפשט דברי התוס' ובמ"ל שם כתב על דברי התוס' אלו שנעלם ממנו כוונתם מראשם ועד סופם ודברי חדושי הלכות [הוא המהרש"א] לא נתקררה דעתו בהם:
והנ"ל בביאור דבריהם דהנה בצלים ששתלן טהורין מלטמא. ומ"מ לא נתחייבו במעשר מדינא. [רק לחומרא בעלמא היכא שיש גידולין משום דגידולין מבטלין לעיקר ואף זה הוא חומרא בעלמא והיכא דאין כאן גידולין אף לחומרא אינו מחויב והכי איתא בנדרים נ"ז. עי"ש] והיינו דטהורים משום דנעשו מחובר אבל לא נתחייב במעשר שלא גדל עכשיו וכבר הי' בצל קודם ששתלו. וה"נ י"ל בהגדיל ויצא חוץ לעציץ שאינו נקוב דלעולם עיקר גידולו מעציץ שאינו נקוב ופטור ממעשר. ומ"מ מאחר שגדל קצת מהקרקע עולם דרך אויר הרי נתחבר לקרקע ואף הגידולין שבתוך העציץ שא"נ נטהרו ע"י חיבור ויניקה קצת מקרקע כמו שנטהר הבצל שהי' כבר ולא גדל משם ומ"מ נטהר ע"י חיבור ה"נ אף שרוב יניקה הוא מהעציץ שאינו נקוב מ"מ ע"י יניקה קצת מקרקע נתחבר לקרקע ונטהר:
אך נראה דס"ל להתוס' דזה הוא מחלוקת ר"ש ורבנן. ולכ"ע מה שבתוך העציץ רוב יניקתו מהעפר שבתוך העציץ והוא יותר ממה שיונק מהנוף. וע"כ ס"ל לר"ש הטמא בטומאתו. ות"ק ס"ל דמכל מקום נטהר ע"י יניקה קצת שיונק מהנוף שמחובר לקרקע. וע"כ לת"ק אין ראי' שיהיה מחוייב במעשר. אך לר"ש דס"ל מה שבתוך העציץ טמא משום שרוב יניקתו מעפר שבתוך העציץ. מוכח דמה שחוץ לעציץ שטהור הוא משום שרוב יניקתו מקרקע עולם דרך אויר. דאל"כ גם מה שחוץ לעציץ יהיה טמא כמו מה שבתוך העציץ שטמא משום שרוב יניקתו מהעפר שבתוך העציץ:
ובודאי דיש לחלק בפשיטות דבעציץ נקוב דיש לו יניקה מרובה דרך הנקב שוב אין יניקת הנוף דרך האויר מרובה הימנו. ולא דמי לעציץ שאינו נקוב דהיניקה מעפר שבתוך העציץ היא מועטת ושוב יניקת הנוף דרך האויר רבין עליו. אך התוס' הוקשה להם כיון דיניקתו מהקרקע דרך אויר מחייבתו במעשר כמו נקב שבעציץ מה חזית דאזלת בתר נקבו ליזיל בתר יניקתו שחוץ לעציץ לפטור. ועכ"פ יהיה טבל וחולין מעורבין זה בזה. וע"ז תרצו בתוס' דמרובה היניקה שדרך הנקב שמחייב הענפים שמחוץ לעציץ. ויניקת הנוף לא מטהר לעיקר ש"מ שיניקת הנקב שבעציץ הוא יותר מיניקה שחוץ לעציץ דרך האויר:
[ט]
בעלי' בעפר המעזיבה חשוב מחובר. בתשו' הרא"ש כלל ב' ס"ד וז"ל ששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא תחלה בנה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקים זה בזה ואח"כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה. תשובה. יראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בעציץ דאין דרך לזרוע כך ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקין ויתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך וכן לענין שבת תנן בפ' המצניע דף צ"ה. התולש מעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר. ושאינו נקוב כתלוש. משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש הלכך הוי כתלוש לכל מילי. אבל בנידון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב ואפי' לר' שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפ' המצניע בסופו מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב לי' כתלוש וגם דרך העולם לזרוע כך כדאיתא בפ' הבית והעליה דף קי"ז ע"ב וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדכיפי ועוד תנן בפרק בתרא דמעשרות [מ"ב] בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אלמא חזינן אפי' מפולת שנפל עליו מאליו ובעלי' הוי כנטועין בשדה כ"ש המכוין ליטע בגג דחשוב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשיר ולטומאה והתולש ממנו בשבת חייב עכ"ל. ודברים אלו הם קלורין לעינים לישב בהן קושית התוס' גיטין ז': דאיתא שם תני חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל. ותני אידך כמביא בחוץ לארץ. לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ושביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור. והוקשו בתוס' דמה ענין גט אצל מעשר אטו המביא גט בעלי' בארץ ישראל יחשב כמביא בחוץ לארץ משום דעפר הבא שם מחוץ לארץ פטור ממעשר. ואר"י דלא דמי דעלי' קרקע שתחתי' בת זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית משא"כ בספינה עכ"ל. וק"ל דהא בזמן שהספינה גוששת חייב במעשר אם כן קרקע שתחתיה ראוי להתחייב אם יעבור שם בספינה גבוהה ותהי' גוששת. אך לפי דברי הרא"ש הנ"ל יתיישב קושיית התוס' בטוב טעם דהנה צריך להבין למה יתחייב לומר בפ"נ כו' המביא גט בספינה משום דעפר חו"ל יפטור בו ממעשר ולא נזיל בתר עפר א"י. אך לק"מ שגם עפר א"י הבא בספינה יפטור לר"י מה"ת כיון שאינו יונק מהקרקע רק מהעפר שבספינה ודומה לזורע בעציץ שאינו נקוב דאינו חייב אלא מדרבנן. [שוב מצאתי כן במ"ל פ"ב [ה"ט] מהל' בכורים] וחיוב דרבנן יש אפילו הספינה הולכת בחו"ל וזרע בה בעפר ארץ ישראל דהא אין חיוב מצד המקום שאינו יונק מהקרקע רק מצד עפר א"י שבו. וזה הוא אפי' בחו"ל. וזה ניחא בספינה אבל בעלי' יש חילוק בין הזורע בעלי' בא"י בעפר א"י או הזורע בעלי' בחו"ל בעפר א"י דהזורע בעלי' בא"י הא חייב במעשר מה"ת כדברי הרא"ש הנ"ל ולא דמי לזורע בעציץ שאינו נקוב שמטלטל ואינו במקום אחד אבל כשזרע במקום קבוע חייב. אבל בחו"ל פטור מה"ת כיון שאין החיוב אלא מצד הקביעות מקום והמקום הוא חו"ל בשלמא מדרבנן יש לחייב הזורע בחו"ל בעפר א"י דהא הזורע בעציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן. ואין החיוב מצד המקום שאינו יונק מהמקום ואין קביעות בדבר שמטלטל ואעפ"כ חייב מצד עפר ארץ ישראל שבו וחיוב זה שייך גם בחו"ל אבל לחייב מדאורייתא דהוא רק מצד הקביעות מקום והמקום חו"ל הוא פטור. וא"כ עלי' זו שם א"י עלי' לחייב מדאורייתא הזורע בה בעפר א"י וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והוא נכון היטב:
[י]
שה"ה הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מטולטלת. זה נלמד מהתשו' הרא"ש שהעתקנו לעיל סק"ט דתלי טעמא דעציץ שאינו נקוב דחשוב תלוש משום דהוא דבר המטלטל משמע דאי לא הוה מטלטל הי' דינו כמו בעלי' דחשוב מחובר שהרי הרמב"ם פרק י"ב מה' ט"מ ה"ב כתב דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ובהשגות הראב"ד שם דה"ה כלי עץ הבאים במדה. ובכ"מ שם שגם הרמב"ם מודה דה"ה כלי עץ עי"ש. וא"כ הוי כמו עלי' ממש:
[יא]
וכן הנזרע בעציץ של עץ. הנה בדין עציץ נקוב יש ד' שיטות דעת רש"י [גיטין ז ע"ב] דשל חרס לא בעי נקובה ואפי' אינו נקוב דינו כנקוב. ושל עץ הוא דבעי נקובה. ודעת ר"ת בגיטין להיפך של עץ לא בעי נקובה שמתלחלח מן הקרקע. ולדעה זו הסכימו רמב"ן ורשב"א ור"ן בגיטין. דעת ר"ת במנחות [פד ע"ב] דשל עץ לא מהני נקובה ושל חרס מהני נקובה. דעת הראב"ד פ"ב [הי"א] מהל' טומאת אוכלין בין של עץ בין של חרס בעי נקובה. והב"י [או"ח] סי' של"ו כתב שדעת הרא"ש והטור כרש"י והמ"ל פ"ב [ה"ט] מהלכות בכורים הוכיח בצדק שדעת הרא"ש והטור כראב"ד ובש"ע [של"ו סעי' ח'] פסק לחוש לשיטת רש"י וכן לחוש לשיטת ר"ת בגיטין לא יגביהו אפי' אינו נקוב מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות בין של חרס בין של עץ. ונ"ל שזה לפי שיטתו בב"י שדעת רא"ש וטור כרש"י אבל לפי מה שהוכיח במ"ל כנ"ל הנה רש"י יחיד הוא בשיטתו והכל חולקים עליו והביאו ראיות כנגדו אין לחוש בשל חרס שאינו נקוב בפרט לענין שיהיה אסור להגביהו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות שכבר בררנו שהרמב"ם יחיד בשיטתו והעיקר דאינו אלא מדרבנן ואיך נחוש בדרבנן ליחידאה וזה ברור. והעיקר לתפוס שיטת ר"ת בגיטין שרמב"ן ורשב"א בגיטין מסכימים לזה ואף שהראב"ד והרא"ש והטור סוברים דשניהם בעי נקובה ראוי להחמיר בשל תורה ואף לענין להגביהו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות י"ל שהוא חשש איסור תורה שהרי טעם ר"ת דשל עץ לא בעי נקובה משום שמתלחלח מלחלוחית הקרקע אבל כשמונח ע"ג יתידות ואינו מתלחלח שוב הוי כעציץ שאינו נקוב ותלוש הוא. אך י"ל דכ"ז שהוא מלוחלח דינו כנקוב ואם לא יתיבש עד לאחר שבת לא יעשה מלאכה בשבת וכשם שבעינן תחלתו וסופו שגגה נבעי תחלתו וסופו בשבת. אך מאן מפיס אם יתיבש בשבת או לא ע"כ נראה למעשה לפסוק כשיטת ר"ת בגיטין של חרס בעי נקובה של עץ לא בעי נקובה:
[יב]
הקוצר מאילנות שבו. דין זה הוא בירושלמי פ"ק דערלה [ד.] ומובא במ"ל פ"ב [ה"ט] מה' בכורים והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעים אותו. ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע"כ ר' יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים. ופי' הר"ש בפ"ב דחלה מ"ב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צ"ז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. מפיק לישני' כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת. א"נ דלעת כאילן חשוב. עכ"ל הר"ש. והנה לכאורה כמו דלענין ערלה חשוב מחובר. לענין שבת נמי חשוב מחובר:
אך יש לעיין ולומר דלא דמי דבשלמא גבי ערלה דבאמת לבסוף יעברו השרשים את הכלי ויעשה מחובר ממש. ממילא הו"ל כמחובר מתחלתו משום דסופו לנקב כנקוב דמי. אבל לענין שבת דדבר הנקצר מהאילן שוב לא יהי' מחובר לעולם. ואיך אתה מחשבת ליה מחובר מהשתא משום דסופו להיות מחובר הלא אין סופו להיות מחובר כלל. ודמיא להא דכתבו התוס' חגיגה ד'. ד"ה לא. דאף דלגבי ראי' חציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה. מחשיב ליה דאין לו אלא אדון אחד ומיחייב בראיה. מ"מ לגבי קנס מבעי בגיטין אם יש לו קנס או לא משום דיתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. דהיינו טעמא דלגבי ראי' משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור עכ"ל. וא"כ ה"נ נימא דבשלמא גבי ערלה כיון דסופו לנקב ולהיות מחובר כמאן דנקוב דמי ומיחשב מחובר מהשתא. אבל לגבי שבת כיון דקצר איגלאי מילתא דלא הוה עומד להיות מחובר. אך זה אינו דגם הכא האילן סופו לנקב ומיחשב מחובר מהשתא. ומה בכך דדבר הנקצר לא יהי' מחובר. סוף סוף יתר האילן הוא מחובר. והדבר הנקצר הוא מחובר להאילן ושוב הו"ל קוצר מן המחובר. אך לפי"ז הא דחייב היינו דוקא אם קצר מעט מהאילן. אבל היכא דעקר לי' לכל האילן פטור דשוב לא יהי' מחובר לעולם:
[יג]
התולש ביד דברים שדרכן בקצירה. רש"י שבת ע"ג ע"ב ד"ה תולש. ורמב"ם פ"ח מה"ש ה"ג תולש הוא תולדה דקוצר. ותולש היינו ביד וקוצר היינו בכלי כ"כ הלח"מ שם ופשוט. וכן פירש"י חולין קל"ז. וכבר נתבאר לעיל סק"ד דתולש דברים שדרכן בתלישה הוא אב מלאכה. והא דתולש הוא רק תולדה היינו בדברים שאין דרכן בתלישה והבאנו ראיות לזה. ונ"ל עוד דממקומו הוא מוכרע מהא דתנא בברייתא פרק כלל גדול ע"ג ע"ב הקוצר הבוצר הגודר המסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. ופירש"י דהאורה הוא בתאנים. ואיתא בנדרים ס"א ע"ב דתאנים מיקצצן בידא. והרי ביד מיקרי תולש כנ"ל. ואיך מחשבית לי' לאב מלאכה אלא ודאי דבדברים שדרכן בתלישה הוי אב והא דתולש הוא תולדה היינו בשאין דרכו בתלישה [ולא דמי להא דבפ' כלל גדול ע"ג ע"ב האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי דאמר רב אשי דאין דרך תלישה בכך ופטור משום דהוי כלאחר יד. דשאני תלישה דמשכחת לי' שהוא מלאכת קוצר היכא דדרכו בכך והיה במשכן כנ"ל סק"ד אות ב'. ושוב בדברים שדרכן בקצירה הוא תולדה אבל זריקה דלא משכחת לי' בעלמא שיהיה במלאכת קוצר כלל הוי כלאחר יד]:
[יד]
וכל העוקר דבר מגידולו וכו'. עד סוף הסעי'. לשון הרמב"ם פרק ח' מה"ש ה"ג:
[טו]
שהמנענע את האילן או מרעידו זה נלמד מהירושלמי ביצה פ' משילין הלכה ב' [כ.] דקאמר טעמא דאין עולין באילן משום שמא ישכח וירעיד. ופי' הק"ע שמא ישכח וירעיד האילן להשיר פירותיו. והנה לפי מה שכתבתי לעיל סק"ד וס"ק י"ג דבתולש דברים שדרכן בתלישה הוה אב. יש לכאורה לומר דה"ה המרעיד את האילן שדרכו בכך יהיה אב. אך יש לומר דמאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנקצר רק בהאילן לכן הוי רק תולדה ועיין בדברינו לקמן סק"מ:
[טז]
עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג הקרקע וכו'. לעיל סק"ו אות א' העתקנו דברי הג"א וז"ל שם דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. אם כן משמע אם הפסיקו לגמרי בבגד או בעצים דפסיק יניקתו לגמרי שייך ביה תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. ואף שהרמב"ם פסק דהמונח על גבי יתידות חשוב כתלוש. אך כבר בררנו היטב דלא קיימא לן כוותי' בהא רק כאידך הראשונים ס"ל דהמונח ע"ג יתידות כמחובר משויא לי'. ומדברי הג"א למדנו דבפסיק יניקתו ע"י שהפסיקו בבגד וכו' חשוב תלוש. אם כן במונח ע"ג יתידות והפסיקו כנ"ל הו"ל תולש:
[יז]
אם לאכילה שיעורו כגרוגרת רמב"ם פ"ח מה"ש ה"ה:
[יח]
שיבשו בעודן באילן. חולין קכ"ז ע"ב מימרא דרב חייא בר אשי אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן [פי' רש"י שיבשו באילן] מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת [פירש רש"י אם לא יבשו עוקציהן] לימא מסייע ליה ירק ות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין כו' עד שאר פירות מטמאי [פירש"י קתני רישא מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר פירות מטמאין באיביהן] היכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא [פי' רש"י והיכי דמי הך מתני' דקתני דכרוב ודלעת הוא דלא מטמאי הא אחריני מטמאי אי דיבשו הן ועוקציהן דאף לענין שבת תלושין הן. פשיטא דמטמאו למה לי למתנייהו לא איהו גופי' איצטריך לאשמעינן דאחריני מטמאו דהא תלושין גמורין הן] אלא לאו בלא עוקציהן [פירש"י ומשום דיוקא דידי' איצטריך למתני' דאע"פ דלענין שבת מחוברין הן. לענין טומאה תלושין הן. כדשמואל והיינו מסייע לי'] הרי מפורש דדוקא ביבשו הן ולא עוקציהן הוא דמחוברין חשיב לענין שבת אבל ביבשו הן ועוקציהן אף לענין שבת תלושין נינהו והתולש מהן פטור. וכן כתבו התוס' והרשב"א במכילתין ק"נ ע"ב ע"ש. והרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ד הביא הא דתאנים שצמקו באיביהן ולא חילק בין יבשו הן ולא עוקציהן בין יבשו הן ועוקציהן. ודעת המג"א [סי' של"ו סק"א] שדעת הרמב"ם באמת דאפי' יבשו הן ועוקציהן התולש מהן חייב ובס' תו"ש השיג עליו דאין ראי' כלל מהרמב"ם עי"ש. ועיין בדברינו לקמן ס"ק נ"ה בהג"ה:
[יט]
בד"א בפירות האילן אבל עשבים שיבשו וכו'. זה מבואר ברש"י עירובין ק' ע"ב דעשבים יבשים כתלושין דמי. והמג"א סי' של"ו ס"ק י"ד כתב דבעשבים יבשים כ"ע מודים. ויש לומר הטעם ע"פ מה דאמרינן בעירובין ק"ג. ביבלת יבשה התולשה אפי' בכלי פטור משום דאפרוכי מיפרכא ועשבים יבישים נמי מיפרכי כדאמרי' בפ"ק דסוכה [יג ע"ב] ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח פוסלין בסוכה משום אויר כיון דכי יבשו מיפרכי אך לפי מה שנבאר אי"ה לקמן לחלק בין קוצר לגוזז אין ראי' מזה:
[כ]
אם עוד לא נתיבשו השרשים. זה פשוט דבאין האילן יבש בשורשו הרי האילן חשוב מחובר לענין שבת כמו פירות שיבשו הן ולא עוקציהן והפירות הא לחים הן רק משום שהן באילן יבש באת לפוטרו כדעת הרמב"ם בס"ק שאחר זה. הניחא באם האילן יבש עם השרשים שדינו כתלוש לענין שבת. אבל ביבש האילן בלא השרשים שנחשב האילן מחובר לענין שבת. אין שום מקום לחשוב הפירות תלושין הואיל ולחים הם. ובודאי לענין טומאה אף אם האילן יבש הוא ולא עוקצו הא חשוב לענין טומאה תלוש ממילא חשובים גם הפירות תלושין לרמב"ם אבל לענין שבת דביבש הוא ולא עוקצו הוי מחובר ממילא הפירות לחים שעליו חשובים מחוברים:
[כא]
אבל אם נתיבשו גם שרשי האילן. נראה שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ב מה' טומאות אוכלין הלכה ה' דמבואר שם תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלים במקומם דחשובין כתלושין לענין טומאה [והתולש מהן בשבת חייב] ושם בהלכה ד' אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין. והראב"ד חולק עליו דדוקא יבשו פירותיו. אבל יבש האילן ובו פירות לא מצאנו בשום מקום שיהיה כתלושין. ועי"ש במ"ל וה"ה לגבי שבת ביבש האילן לגמרי באופן דחשוב האילן תלוש גם לענין שבת. להרמב"ם חשובין גם הפירות כתלושין. ולהראב"ד חשובין הפירות מחוברין. וזה פשוט:
ונראה שהרמב"ם למד דין זה מסוגיא דעירובין ק' ע"ב דאיתא שם לענין הא דאין עולין באילן. תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש ותניא אידך בד"א באילן לח אבל באילן יבש מותר כו' לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים [פי' רש"י בימות החמה יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין. והא דתני אסור בימות הגשמים שאינו ניכר בין לח בין יבש ואיכא מראית עין] ומקשה בימות החמה הא נתרי פירי [פירש"י שנשארו משנה שעברה ואתו למישרי' בי' תלישה נהי דעלי' דיבש אטו עלי' דלח לא גזרינן דהוא גופה גזירה. מיהו תלישה אטו תלישה נגזור]. הרי דאילן יבש ובו פירות חשובין כתלושין לגבי שבת. וכ"ש לגבי טומאה אם יבש לגמרי. וה"ה אפי' לא יבש לגמרי לגבי טומאה גרידא. והדבר מוכרח בגמ' כפירש"י דליכא איסורא דאורייתא בתלישת פירות מאילן דאלת"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי דשייך ביה נמי הגזירה דשמא יעלה ויתלוש כמו בכל אילן לח. ועיין בתו"ש שהקשה זה לשיטת התוס' שבת ק"נ ע"ב דמיירי הכא ביבשו הן ולא עוקציהן. ולהראב"ד צריך לומר דס"ל כשיטת התוס' ולא חשו לקושיא זו דקושיית הש"ס הא נתרי פירי הוא בעיניהם יותר חזקה משום דאיכא איסורא דאורייתא:
[כב]
א ענף שבאילן שיש בו פירות ונפשח כו'. זה נלמד מדתנן בפ"ז דעוקצין מ"ח ומייתי לה בחולין קכ"ט ע"ב יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר וחכמים אומרים יכול לחיות טהור ואם לאו טמא ושם בגמ' מדמי לזה אבר המדולדל דלר' יהודה אבר המדולדל בבהמה אינה מטמאה טומאת אוכלין דכמחובר משוי לי' כמו יחור שנפשח דמטהר דחשוב לי' כמחובר ושם קכ"ז:
מייתי הש"ס ראי' לשמואל דאמר תאנים שצמקו באיביהן התולש מהן בשבת חייב מהא דאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילות אף דמטמא טומאת אוכלין. כמו כן תאנים שצמקו באיביהן אף דמטמא טומאת אוכלין דכתלוש משוית לי' לגבי טומאת אוכלין מ"מ לגבי התולש מהן בשבת חשוב כמחובר וחייב ועי"ש בתוס' בד"ה מסייע לי'. וא"כ כ"ש דנילוף מיני' ליחור שנפשח ואינו יכול לחיות דמדמי לי' בש"ס לאבר המדולדל דהתולש ממנו בשבת דחייב חטאת:
ב ועוד דבתוס' קכ"ח ע"ב בד"ה ר"י מטהר וז"ל והא דאמר לעיל תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין דלא כר' יהודה. אי נמי צמקו לא הוי אפי' כמעורה. ע"כ. וכיון דצמקו התולש מהן בשבת חייב חטאת כ"ש המעורה בקליפה אף שאינו יכול לחיות. ועוד דהא ר"י אפי' לענין ט"א חשיב לי' מחובר ולא נפליג מחלקותם לומר דלרבנן אפי' לענין שבת לא יחשב מחובר דלענין שבת מחשבינן יותר כמחובר וראי' תאנים שצמקו באיביהן וזה נראה פשוט וברור:
ג והנה ראיתי בשסי"ן החדשים ביאור התוספתא דעוקצין לחכם רד"ל שהעיר מתוס' סוכה [יא ע"ב] שכתבו דהנפשח מאילן ומעורה בקליפה ואינו יכול לחיות חשוב תלוש ומותר לסכך בו והביאו מדקיי"ל כחכמים דמטמאים הפירות שביחור. ואם איתא דרק לענין ט"א חשוב תלוש אבל לענין שבת חשוב כמחובר. א"כ מנ"ל לדמות פסול מחובר לסכך לטומאת אוכלין ולא לשבת. ויפה העיר. אך מה שתי' בזה דשאני שבת דכתבו התוס' שבועות מ"ג. דלענין שבת לא אמרינן כל העומד לבצור כבצורות דמיין דגמרינן מסממנין שבמשכן שהי' קצירתן לאחר שעומדין ליקצר הרי דאף שבישלו כל צרכן ואינו יונק מקרקע חשוב כמחובר עכ"ד:
ד וליתא מתרי טעמים הא' דלענין שבת דחשוב כמחובר יליף בש"ס מדאינו מטמא טומאת נבילות. והאי לימוד שייך גם לענין מחובר דסוכה. ועוד דתאנים שצמקו באיביהן לאו היינו עומדין ליקצר. דאף דתבואה משהין במחובר עד שיתיבש ולשון המשנה בכלאים מ"ז פ"ז תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבישלו כל צרכן היינו שיעור היבשות שצריך במחובר אבל אח"כ עוד משהין התבואה אחר קצירה וכן תאנים מיבשין אותן בשדה להיות גרוגרות. ותאנים שצמקו הוא יותר מבישלו כל צרכן. ובישלו כל צרכן ועומד ליקצר אף לענין טומאת אוכלין חשוב מחובר:
ה וראי' מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' תס"ז דהא דאמרינן בפ' כ"ש [לג.] [גבי המפריש תרומת חמץ בפ סח ד"ה אינה קדושה דכתיב תתן לו ולא לאורו ומותיב עלה מדתנן אם תרם מטמאה על טהורה תרומתו תרומה. ומשני התם הי' לה שעת הכושר הכא לא הי' לה שעת הכושר] ה"ד דאחמיץ במחובר כשנתבשל לגמרי במחובר ואין צריך כלל ליניקה וכל שנתיבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיין ומקבלת חימוץ אם ירדו עלי' גשמים עכ"ל. וק"ל דא"כ גבי טומאה נמי משכחת לה שנטמא במחובר לאחר שיבשה לגמרי כהא דחולין תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין. ואם כוונת הש"ס דהתם מיירי שנטמא בתלוש היה לו לש"ס לומר התם בשהיתה להם שעת הכושר. אבל לשון התם היתה כו' משמע שלעולם כן הוא. [שוב מצאתי שהקשה כן בסוף ספר מעיל צדקה [סי' ס"ט]] ובאמת שזה אינו דקדוק כל כך שהרי אמר נמי הכא לא הי' לה שעת הכושר אף שהוא רק באופן אחד שהחמיץ במחובר. ועוד דהר"ש והרא"ש במס' תרומות והתוס' במנחות כ"ה ע"ב כתבו דבתרום מן הטמאה נמי אם תלשן אדם טמא ועדיין משקה טופח עליהן הרי לא הי' להן שעת הכושר ואין תרומתו תרומה. אך מהם יש ראי' למה הוצרכו ציור חדש ולא באופן דאמר בש"ס גבי חמץ דאחמיץ במחובר. והיינו לאחר שנתיבש. ה"נ באופן זה שנטמא במחובר. אלא ודאי האי דאחמיץ במחובר היינו לאחר שנתיבש מה שצריך להתיבש במחובר ועדיין חשוב לח נגד תאנים שצמקו דצמקו הוי יבש טפי ונתבשל כל צורכו אפי' טומאת אוכלין אינו מטמא:
ו עוד ראי' מחלות דבש ב"ב ס"ו. לר"א דאמר אינה מקבלת טומאה במקומה ויליף לה מקרא דכתיב ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת ויליף נמי מינה דחשוב מחובר לענין שלא יטמא טומאת אוכלין ואי אמרת דכשבישל כל צורכו חשוב תלוש לענין טומאת אוכלין דיו לדבר הבא מן הדין להיות כנדון והרי החלות דבש בישלו כל צורכן ואינם צריכות כלל לכוורת. ואיך יחשבו כמחובר ויער גופה כה"ג חשוב תלוש. אלא ודאי בישלו כל צורכן חשובין מחובר לענין טומאת אוכלין וצמקו הוי יבש טפי מעומדין ליתלש וגדל כל צורכם:
ז וא"כ נסתר תירוץ הרד"ל דילפינן צמקו מגדל ובישל כל צורכו. ולהנ"ל אינו דומה דמה לבישל כל צורכו שכן אפי' לענין טומאת אוכלים חשוב מחובר אבל צמקו דחשוב תלוש טפי ומטמא טומאת אוכלין אימא אפי' לענין שבת תלוש הוא. וע"כ לאו מעומדים ליקצר ילפינן רק מנבילה ילפינן מדלא מטמא ט"נ והדרא קושיא לדוכתי' דגם שיחשב מחובר לענין סוכה נילף מנבילה דאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילה דחשוב מחובר לחי ה"נ יחשב למחובר ויפסל לסכך:
ח ונראה לישב דהנה לכאורה לא נדע מקור הדברים מתורה שבכתב דמחובר פסול לסכך ובגמ' [סוכה יב.] יליף מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך דמגרנך ולא גורן עצמו דדבר המקבל טומאה פסול. אבל מנ"ל דמחובר פסול ורש"י פירש [יא.] דגם מחובר ילפינן מהאי קרא ולא נודע מאין אולי כוונתו מדכתיב באספך תלוש הראוי לאסיפה ואזיל לטעמי' קידושין ס"ב. בהא דאין תורמין מתלוש על מחובר דכתיב דגנך מידי דמידגן ונאסף בכרי אף דחל שם תרומה אפי' קודם דיגון משנתלש מ"מ בעינן תלוש הראוי לדיגון כמו שביאר הריטב"א שם שיטתו. אך התוס' ורשב"א ושאר מפרשים חולקים על שיטתו שם. ומצאנו לריטב"א [יא ע"ב] כתב דפסול מחובר משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. ואינו מובן דהדלה עלי' את הדלעת הרי עשה מעשה ועוד דא"כ איך שייך לומר קציצתו זו עשייתו שהרי לא נתחדש דבר הכשר בסכך רק מה שמבטל פסול תעשה ולא מן העשוי והרי כ"ז שלא החלטנו שזו הוא עשייתו עדיין יש בו משום ולא מן העשוי ולא עשה כלום. אלא ודאי מחובר פסול אחר יש בו:
ט והנראה לי דילפינן מדכתיב מגרנך ולא גורן עצמו וקים להו לרבנן שהטעם משום דמקבל טומאה ומנייהו ילפינן דכל דבר המקבל טומאה פסול ואי מחובר כשר א"כ משכחת לה גורן עצמו שאינו מקבל טומאה בשעה שמחובר. עי"ל עפ"י פי' הרשב"ם ב"ב [סו.] דדבש בכוורת לר"א אינו מקבל טומאה והרודה ממנו בשבת חייב משום תולש. וכתב רשב"ם בטעם אינו מקבל טומאה משום דהדבש בטל לגבי כוורת. ואינו מובן ל"ל טעם זה שהרי הרודה ממנו חייב חטאת דחשוב לי' מחובר. ומחובר אינו מקבל טומאה. ונראה דרשב"ם ס"ל דזה טעם התורה דמחובר אינו מקבל טומאה משום דבטל אגב הקרקע כיון שיניקתו מן הקרקע. וזה טעם תאנים שצמקו באיביהן דמטמאים ט"א אף דחשובים כמחובר אלא דמ"מ שוב אינם בטילים אל הקרקע שיהי' דינם כקרקע. אבל אם הוא גזה"כ דמחובר אינו מקבל טומאה כיון דלענין שבת דינו כמחובר גם לענין ט"א יחשב כמחובר. אלא ודאי טעמא משום דבטל אגב הקרקע ודינו כמו הקרקע. וכיון שצמקו לא אמרי' כולי האי שיהי' דינו כמו הקרקע. וע"כ מחובר פסול לסכך כיון דחשוב כמו הקרקע ועפר פסול לסכך דאין גידולו מן הארץ [כמבואר ברמב"ם פ"ה [ה"ב] במיני מתכות והר"ן פ' הישן גבי כתלים שאינן של עץ דפסולים לסכך לפי שאין גידולם מן הארץ. רק ארץ עצמו וכן בטוש"ע סי' תרכ"ט] וע"כ כל שנפשח דכה"ג מטמא ט"א ע"כ שאין דינו כמו הקרקע ע"כ מסככין בו. וכן לטעם ראשון מדמעט גורן ע"כ מחובר פסול. לא נתמעט אלא מה שאינו מקבל טומאה דבזה הי' המשכחת לסכך בגורן אבל חיבור שאינו מציל מלקבל טומאה לא נתמעט מגורן דאפי' תימא דמחובר זה כשר הא מקבל טומאה. ועי' ריא"ז בשמעתא דסוכה תחת אילן סובר דפסול לסכך בו:
י מעתה קם דינא דיחור שנפשח אף שאינו יכול לחיות ובו פירות התולשן בשבת חייב חטאת וכן התולש את היחור עצמו. וע"י בר"ש משאנץ בפרושו לת"כ פ' ויקרא ה' הלכה ו' דמשמע דבאינו יכול לחיות פטור. ויש לחלק משום דבירק אם אינו יכול לחיות סופו להתיבש וליפול:
[כג]
ואחד הצמח שעלה מאיליו. זה פשוט ובמכילתין פ"א ע"ב צרור שעלו בו עשבים וברמב"ם פ"ח מה"ש ה"ג צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו ע"ג החבית התולש מהם חייב והובא ג"כ בדברינו לעיל סעי' ה'. ומשמע שעלו מאיליהן בלי כוונת זריעה:
[כד]
א ואם טמן לפת או צנון. תנן בפ"א דכלאים משנה ט' ומייתי לה בשבת נ' ע"ב הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת [פירש"י הטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכו הא דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת נקט לה ולאו משום מידי אחריני דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אלא א"כ מזיז העפר בידים]. וכתבו בתוס' ע"כ בלא השרישו איירי דבהשרישו לא הי' ניטלין בשבת. ובד"ה מקצת עליו מגולין כתבו וז"ל משום דבעי למיתני ניטלין בשבת נקט מקצת עליו מגולין כדפי' הקונטרס ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפי' בשם רב האי גאון דגרס אם הי' מקצתן מגולין שאם האמהות טמונים בקרקע והעלים מגולים הרי זו זריעה מעולה אלא דווקא מקצתן מגולים אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פירכא היא דבלא השרישו איירי כדפי' עכ"ל התוס':
ב והנה מדברי רב האי גאון והתוס' נלמד דכשהאמהות טמונין והעלין מגולין חשוב זריעה בהשרישו וכשמקצת האמהות מגולין ל"ה זריעה אפי' השרישו. ובס' מגן אבות בריש מלאכת זורע רוצה ללמוד מכאן דאין זריעה אלא א"כ חיפה בעפר ועוד הביא ראי' לזה וכבר סתרתי שיטתו וראיותיו במלאכת זורע סק"ז בס"ד:
ג והא דהטומן לפת יובן ע"פ מתני' דפ"ה דמעשרות משנה ב' בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא [פי' הר"ש דכזרועין דמי ולא מקבלי טומאה דהתורה רבתה בטהרת זרעים דכתיב על כל זרע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושין דמי] נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטיעה בשדה [פי' הר"ש מגולים עלים שלהם בדרך גדילתן כנטיעה בשדה והתולש מהם בשבת חייב] הרי דברישא בצלים שהשרישו בעלי' ע"י קרקע המעזיבה והבצלים מגולים לא הוי זריעה לשום דבר לבד לטהרת זרעים אבל נפל עליהם מפ ולת והרי הם מכוסים [ומה ששנינו והם מגולים הא פי' הר"ש והעלים מגולים] זריעה מעליא הוא וכנטיעה בשדה דמי. והנה בירושלמי שם ר"י בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהן בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן פי' לפי שאינו רוצה בהשרשתן הרי דכשהם מגולים כמו ערימה של בצלים שהשרישה מ"מ אם הי' רוצה בהשרשתן הי' נחשב זריעה וכשהם מכוסים רק עליו מגולים אע"פ שאינו רוצה בהשרשה הוי זריעה. וכ"כ המג"א סי' של"ו ס"ק י"ד דבסיפא דנפלה עליהם מפולת ג"כ אינו רוצה בהשרשה עיי"ש. כיון שהם מכוסים רק עליו מגולים הוי זריעה:
ד והשתא מובן משנתינו דהטומן לפת דאינו רוצה בהשרשה שהרי נאמר שטמן לא שזרעם. וכ"ש למ"ש הרא"ש והר"ש [כלאים פ"א מ"ט] בשם הירושלמי דבטמן אגודה מיירי דגלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשה [ולפנינו יתבאר דשיטת ר"ש והרא"ש כתוס' דבלא השרישו איירי] ומקצתם מגולים היינו רישא דפ"ה דמעשרות דכשהם מגולים ואינו רוצה בהשרשה לא הוי זריעה. אך לפי גרסתינו ועליו מגולין הקשה רב האי והלא זריעה מעולה הוא ואף שאינו רוצה בהשרשה דהיינו סיפא דנפלה עליהם מפולת דאף דאינו רוצה בהשרשה הואיל ורק עליו מגולים הוי זריעה ע"כ הגיה רב האי ומקצתם מגולים. והתוס' פירשו שלא השרישו. ולדינא כולם שוין דאם רוצה בהשרשה אף שהאמהות מגולין הוי זריעה כדמוכח מירושלמי הנ"ל דלא כס' מגן אבות ואם אינו רוצה בהשרשתן לא חשוב זריעה אם אמהות מגולין כולם או מקצתן אבל כשהאמהות מכוסין חשוב זריעה אפי' שאינו רוצה בהשרשתן כדמוכח סיפא דפ"ה דמעשרות רק כשהאמהות מגולין אז מועיל מה שאינו רוצה בהשרשתן דלא יחשב זריעה והתולש בשבת פטור כדברי ר' יוחנן בירושלמי:
ה והר"ש פ"א דכלאים כתב הטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכן. ובטומן אגודה מיירי כדתני ר"ח בירושלמי כדין אגודה של לפת ואגודה של צנון דהיינו שלא כדרך שתילתה דגלי אדעתי' שאינו רוצה בהשרשתם אם הי' מקצת עלין מגולין לענין שבת נקטי' דוקא בכי האי גוונא שאם אין לו מקצת עלין מגולין אין לו במה לאחוז אלא א"כ מזיז העפר בידים ולענין כלאים ושביעית נקטי' לרבותא דאע"ג דמיחזי כדרך שתילה במה שמקצת עלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי אדעתי' שאינו רוצה בהשרשתן ולשון אם משמע דלדווקא נקטי' ולא לרבותא והיינו משום שבת לא משום כלאים בכרם דלאו כזרועים הם ואפי' הוסיף מאתים [בכרם כן כתב הרא"ש] שרי ואע"ג דגבי עציץ נקוב בכרם תנן אם הוסיף מאתים אסור התם כדרך זריעה אבל הכא באגודה לאו דרך זריעה. ולא משום שביעית. דאם הי' מששית ונכנסת לשביעית והוציא ספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש שמוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסורין הני מותרין. ולא משום מעשר. שאם היו משנה שני' ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחים יהבינן מע"ש לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשים קיימי עכ"ל:
ו ולכאורה נראה דבהשרישו מיירי ואעפ "כ מותר מדקאמר משום דטמן אגודה ואע"ג דגבי עציץ נקוב בכרם תנן [פ"ז מ"ח] אם הוסיף מאתים אסור התם כדרך זריעה כו' מבואר שאם הי' כדרך זריעה אסור והא בפ' כל שעה [כה.] זרוע מעיקרו בהשרשה. פירש"י אבל קודם השרשה כמאן דמנח בכדא וא"כ מה"ט לא יאסרו הגפנים אלא ודאי בהשרשה מיירי. והא דהוצרך הר"ש לפרש ולא משום כלאים לענין אם הוסיף מאתים ולא כפשטו שלא יאסר הלפת כולו בהשרשה דהא זרוע מעיקרא בהשרשה. י"ל דאיצטרך לר' אושעיא דמייתי הר"ש פ"ז [מ"ז] דכלאים דלא נקרא זרוע מעיקרו אלא א"כ נזרעו שניהם באיסור:
ז אך א"א לומר כן מדכתב גבי ולא משום שביעית והוציאו הספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש [ודברים אלו כתבו התוס' בשבת ליישב הקושיא דאי בלא השרישו מה ולא לענין מעשרות.] מבואר דבלא השרישו איירי ואעפ"כ אוסרין הגפנים ולא אמרינן כמנח בכדא. אלא להיתר עצמם כיון שהם כמו שהיו בתחלה. ומ"מ אוסרין הגפנים שהרי עובר על לאו דלא תזרע תיכף בשעת זריעה כמבואר בסה"ח פ' כי תצא [ועי' בדברינו לעיל במלאכת זורע [סק"ז אות ז']] ואף דבלא השרישו מיירי. מ"מ דוקא בטמן אגודה דגלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתם שאם הי' רוצה בהשרשה אפי' לא השרישו אסור כמ"ש התוס' בשבת וז"ל ודוקא הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולם. וס"ל לירושלמי כיון דבידים טמן בעינן גלוי דעת דלהטמין נתכוין ולא לנטיעה ומ"מ בהשרישו הוי זריעה וחושש משום כולם דלא עדיף מהא דפ"ה דמעשרות משנה ב' נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי הן כנטועין בשדה. והתם דממילא ודאי לא ניחא לי' ודינו כטומן אגודה דגלי דעתי'. ואעפ"כ אם השרישו חייב במעשרות. כנ"ל לפרש דעת הר"ש והרא"ש ושיטה אחת היא עם התוס' בשבת:
ח והרמב"ן בחי' לשבת דעתו ג"כ דוקא בלא אשרוש ודוקא טומן שאינו מתכוין לזריעה. אך משמע מדבריו שם דהא דטמן אגודה יש בו טעם אחר מלבד מה שמעשיו מוכיחין שאינו רוצה בהשרשה עוד יש בו טעם מחמת שאינו דרך זריעה. ולשיטתו ג' בעינן להתירא לא אשרוש ולא נתכוין לזריעה ואגודה שלא כדרך זריעה. ומ"ש שם בחי' רמב"ן ומיהו בשבת דווקא בלא אשרוש. תיבת בשבת ט"ס שהרי מבואר שם בכל דבריו דכל המשנה בדלא אשרוש:
ט אבל הרשב"א והר"ן כתבו דבהשרישו מיירי ואעפ"כ כיון דאגודה טמן אין זו זריעה ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. ומתני' לצדדין דמעשר ע"כ בשהשרישו ונתוספו שאם לא נתוספו אפי' זרען לשם זריעה גמורה אינו חושש משום מעשר. אלא ודאי כי קתני ולא משום מעשר בשהשרישו ונתוספו איצטרך [ולא ס"ל שנתוספו בתלוש] וכי קתני ניטלין בשבת ע"כ בשלא השרישו דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו. וכ"כ הר"ן בפי' הלכות דאפי' אשרוש אינו חושש משום כלאים מעשר ושביעית. אך הא דניטלין בשבת דוקא לא השרישו. דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו:
י ונראה לדעת הר"ן בטמן אגודה אם השריש ונטל בשבת אינו חייב חטאת כיון דלאו זריעה לכלאים מעשר ושביעית וכהא דירושלמי פ"ה דמעשרות משנה ב' ר"י בשם ר"י ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהם בשבת פטור. ור"ל פליג עלה ואמר מה ענין שבת למעשרות. והלכה כר"י לגבי ר"ל. דשבת ומעשרות שוין. וע"כ גם בטומן אגודה ומכוסין כיון דלענין כלאים ומעשרות לאו זריעה הוא הנוטל מהן בשבת פטור רק צ"ל בלא השרישו דאל"כ הי' אסור לכתחילה דר"י אמר פטור אבל אסור. אבל לדעת התוס' כיון דבהשרישו חושש משום כולן גם בשבת חייב. אך במקצת אמהות מגולין דאפי' בהשרישו אינו חושש משום מעשרות כו' גם בשבת פטור והיינו הא דירושלמי בערימה של בצלים שהשרישו הואיל ומגולים ואינו רוצה בהשרשתן פטור:
יא ומבואר בכל הנ"ל דיש חילוק בין רוצה בהשרשתן או לא בטומן אגודה לרשב"א ור"ן ובמקצת אמהות מגולין לכל הפוסקים שאם אינו רוצה בהשרשתן הנוטל מהם בשבת פטור. וזה מה שרצינו לבאר:
יב ולפי מה שביארנו שאפי' השריש ומקצת האמהות מגולין הנוטל מהם בשבת פטור יש לפרש הא דניטלין בשבת משום דהשרשה הוא למטה תחת הקרקע וכשנוטל אינו יודע אם השריש והוי ספיקא דרבנן וא"צ לדחוק לצדדין קתני ומיושב קושית התוס' על רב האי והא בלא השרישו איירי מדניטלין בשבת. ולר"ל בירושלמי דלענין שבת חייב. י"ל משום דהפר"ח סי' ק"י הוכיח מר"ל ר"פ יוה"כ [יומא עג ע"ב] דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. וכיון דמה"ת לקולא. אף אם ימצא מחובר לא עביד איסור דאורייתא בשוגג דמדאורייתא מתעסק בהיתר הוא ומתעסק במידי דלאו הנאה פטור. ועי' תוס' שבת ע"ב ע"ב בד"ה נתכוין. ואין איסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. לזה העירני קצת בני ר' שמואל נ"י. ואף שדעת רעק"א בתשו' [מהדו"ק סי' ח'] דמתעסק דפטור מ"מ נעשה עבירה בשוגג אלא דממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן. וכתב ע"ז שהוא דבר חדש. אני אומר החדש אסור מה"ת. ושנים שעשאו הוי תיובתי' דאמעוט מבעשותה דכתיב גבי קרבן ומ"מ אינו אלא שבות כמ"ש הרמב"ם [פ"א הט"ו]. ורש"י ותוס' והרא"ש עירובין ל"ג.:
[כה]
א אבל כשלא השרישו. הנה בתוס' מכילתין נ' ע"ב בד"ה הטומן לפת. ע"כ בלא השרישו מדניטלין בשבת והא דצ"ל ואינו חושש משום מעשר משום דרגילות שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע כמו בצלים שמוסיפין אפי' כשמונחין בחלון ועל התוספת אמרי' דלא בעי עשורי ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין חושש משום כולן. ונראה פשוט דקאי אהא דאמר הברייתא אינו חושש לכלאים מעשר שביעית קאמרי התוס' דבמתכוין חושש אבל הא דניטלין בשבת הוא בכל ענין כהא דפ' כירה דף מ"ה. בעא מיני' ריש לקיש מר' יוחנן חיטין שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת מהו כי לית לי' לר"ש מוקצה כו' היכי דדחי בידים אית לי' מוקצה או דלמא ל"ש. א"ל ל"ש. הרי דאפי' בזריעה גמורה לא מיבעיא לי' לאסור רק משום מוקצה [ור"י פשיט לי' דאין מוקצה]. ואף שבחידושי רמב"ן כ' וז"ל מיהו בשבת דוקא בלא אשרוש דכיון דמעשיו מוכיחין עליו דאינו רוצה בהשרשתן ועדיין אין מחוברין מותר. אבל נתכוין לזריעה לעולם אסור עכ"ל. כבר כתבנו לעיל ס"ק כ"ד דע"כ תיבת "בשבת" ט"ס עיי"ש:
ב אך ראיתי להב"י סי' של"ו שהביא דברי התוספות אלו משמע מדבריו דגם בשבת אסור ליטלן אם נתכוין לזריעה וכ"כ בש"ע להדיא [סעי' ו']. ונראה דהיינו טעמא שהרי כתבו התוס' דהא דאיצטריך לומר ולא משום מעשר היינו משום שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע ואם הי' מתכוין לזריעה הי' חושש משום מעשר אף שלא השרישו וע"כ דנחשב זריעה משום האי תוספת דאי לא הי' נחשב זריעה רק משום שראוי להשתרש אחר כך א"כ הזריעה לחוד ומה שנתוסף קודם השרשה לחוד. ולמה יתחייב במעשר. וע"כ משום התוספות לחוד הוי זריעה ממילא בשנוטלן הוי תולש:
ג שוב ראיתי להמג"א סי' שי"א ס"ק כ"ב הקשה על המחבר כך ובס' נתיב חיים תירץ כמ"ש. [רק שלא בירר הדברים כ"כ]. ובחידושי רעק"א כתב על המג"א דמתוס' מוכח כן במ"ש דמשמע לי' דמשום שבת נמי נקט קצתו מגולה מדלא תני בהדיא וניטלין בשבת אפי' מכוסין וש"מ דאתי כרבנן. וקשה הא בלא"ה צריך מגולין דלא להוי כזרוע אע"כ דלענין שבת כל שאינו נשרש לא הוי כזרוע עכ"ל. ולק"מ דהא לא נתכוין לזריעה ואף דלרב האי קאי ולדידי' לענין מעשר אסור במכוסין אף שלא נתכוין לזריעה היינו משום דלמעשר מיירי בהשרישו ולצדדין קתני. וכמ"ש הרשב"א והר"ן. רק התוס' הקשו על רב האי כיון דלשבת ע"כ בלא השרישו ודאי גם למעשר כן ומשום דרגילות שמתוסף בתלוש. מ"מ לרב האי למעשר בהשריש כמ"ש שהרי בפרק ה' דמעשרות משנה ב' בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא אבל לשאר מילי הוי כתלוש כדמוכח מסיפא שם וכמו שפירשו המפרשים שם וכנ"ל באריכות. הרי דאפי' השרישו הואיל ומגולים הרי הן כתלוש ופטורים ממעשרות וזה פשוט: