אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש

מלאכת זורע

[א]

אחד החורש בבקרים. כתב הרמב"ם פ"כ מה"ש הל"א וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך. שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה. ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. ופירש הה"מ דהאי ובהמתך כולל שני דברים האחת החרישה והאחת מחמר וע"כ כיון שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בחרישה ע"כ אף המחמר שאין בו מיתת ב"ד אינו לוקה עכ"ד: ואינו מובן דכיון דמקרא דובהמתך אינו חייב מיתה במחמר משום דבמיתת ב"ד כתיב העושה מלאכה יומת היינו העושה בעצמו בחרישה למה יתחייב. ואם תאמר משום שהי' במשכן. הלא גם זה עוקר וזה מניח הי' במשכן. וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון כגון שנים שהיו נושאין את הארון ואעפ"כ פטור כמ"ש התוס' מכילתין ג'. ד"ה בעשותה. הנה דאף שמלאכה היא משום שהיה במשכן מ"מ פטור עלי' משום שלא עשאה הוא כולה. כמו כן בחרישה יפטור. ואם תאמר דחרישה מתוך שאין הבהמה יכולה לחרוש אם לא שהאדם יאחז המחרישה בידו חשוב שהאדם חורש א"כ קרא דובהמתך אין צריך לחיוב חורש כלל:

והנראה לי בזה דחיוב חרישה הוא משום שהבהמה אינה יכולה לחרוש בלעדי האדם האוחז המחרישה ודוחפו לארץ והוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד מהם חייב דחשוב כאילו עשאה כולה [ואפי' לר"ש [צב ע"ב] דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול הא מפורש הטעם בתוספתא [פ"י ה"ה] משום שאין שנים חייבין על מלאכה אחת אבל אדם ובהמה שעשו דלא שייך חיוב בבהמה שוב האדם חייב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול לרבנן אך הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול דחשוב לגבי כל אחד כאלו עשאה יכולה. הוא רק כשדנין על העושה. אבל אם נדון על מלאכה הנעשית כגון ישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה. אף דחשוב כאלו הישראל עשה כל מעשה השחיטה. הלוא חשוב ג"כ כאלו העכו"ם עשה כולה. ומה חזית דשדית לשחיטה בתר הישראל להכשיר. שדי אותה בתר עכו"ם והרי השחיטה מורכבת מכח שניהם ופסולה. ודוקא כשדנין על אדם העושה. חשבינן ליה כאלו עשה כולה. ואף שחבירו ג"כ עשה כולה מה יועיל זה לגבי דידיה. אבל אם דנין על המלאכה נחשבנה מורכבת מכח שניהם כאילו חצי המלאכה נעשית על ידי אחר. מעתה כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ובהמה אין לה מחשבה. וגרוע מחש"ו דמחשבה מבוררת מתוך מעשיו יש להן. אבל בהמה ודאי אין לה מחשבה כלל הא נחשב חצי מלאכה דלאו מלאכת מחשבת היא. ממילא גם האדם יפטור דהא כשאינה מלאכת מחשבת לא נחשב מלאכה כלל דגמרינן ממשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת וכשאינה מלאכת מחשבת אינה דומה למלאכה שבמשכן ולא נחשב שעשה מלאכה כלל. אך מדגלי קרא דובהמתך לאסור חורש ומחמר בלאו. והרי כשמחמר אחר בהמתו להוליך משאוי בעיר מעורבת אין איסור כלל [רק משום משתמש בבעלי חיים דאסור משום שבות] רק כשעשה עמה מלאכה. והא לאו מלאכת מחשבת הוא. וא"כ הרי לא עשה עמה מלאכה כלל. וע"כ לומר דגלי לן קרא דמהני מחשבת האדם על מעשה הבהמה לאשוויי מלאכת מחשבת [וכן מפורש בתוס' שבת פרק במה בהמה נ"ג ע"ב בד"ה כאן ליבש כאן לחלוב פי' בקו' לחלב שיקבלו העזים בכיס את החלב. וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ"ע חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה עכ"ל ועי"ש. והרי טעם צריכה לגופה משום ממלאכת מחשבת הוא כמפורש בחגיגה יו"ד ע"ב והבהמה אינה צריכה אל החלב. הנה מפורש דמה שצריך האדם אל החלב. ומלאכת מחשבת הוא לדידיה מהני זה לגבי הבהמה] ממילא החורש בבהמה חייב מיתת ב"ד דהא חשוב מעשה עצמו כנ"ל משום זה אינו יכול וזה אינו יכול וגלי לן קרא דחרישה זו מלאכת מחשבת היא ע"כ חייב. וע"כ אף דחורש חייב משום דחשוב שעשה הוא בעצמו מ"מ קרא דובהמתך ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דאי לאו קרא דובהמתך היה פטור על חרישה בבהמה. דהוה אמרינן דהא לא חשוב מלאכת מחשבת. אך השתא דכתיב ובהמתך וגלי קרא דחשוב מלאכת מחשבת שוב קרינא ביה כל העושה בה מלאכה יומת. ואף דעצם הלאו לא בא להזהיר על דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד רק על לאו דמחמר לבד. מ"מ מאחר שלולא היה נכתב קרא זה לא היה חרישה דע"י בהמה מחייב מיתת ב"ד וקרא זה דמלמד על העושה שלא יהיה מחמר קאי ג"כ על הנעשה שחשוב מלאכה וזה קאי גם על חרישה בבהמה שהיא מלאכה לחייב עליה מיתת ב"ד. ע"כ חשוב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו: ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת הה"מ במה שכתב דהאי ובהמתך כולל שני דברים האחת החרישה והאחת המחמר. לאו למימרא דבחד גוונא בא הקרא להורות על החרישה ולמחמר אלא דעל החרישה אתי קרא להורות על הנפעל דחשוב מלאכה אבל על חיובו לא צריך שהרי מלאכת עצמו הוא משום דזה אינו יכול וזה אינו יכול ועל מחמר בא הקרא להורות על מעשה כבהמה כנ"ל:

ואין להקשות דהא מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך לצוות על שביתת בהמתו. שמעינן נמי דמחשבת האדם מהני למעשה הבהמה ואין צריך קרא דובהמתך לחיוב מיתת ב"ד דחרישה. הא לא קשיא דלגבי בהמה עצמה מחשבתה מחשבה. וכן חש"ו דאין להם מחשבה זה הוא בעשאו כלי שדנין לגבי דידן אם מועיל מחשבתם להעשות כלי בזה אמרינן שאין מחשבתם מועלת. אבל לגבי עצמם מחשבתם מחשבה. וראיה לזה דבריש חגיגה [ו.] בקטן שאינו יכול לעלות ברגליו להר הבית אין אביו מחויב לחנכו כיון דגדול כה"ג פטור. וא"כ כל קטן שהגיע לחינוך הא מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה מתעסק לכ"ע לא יצא. והרי כל מעשיו של קטן כמתעסק דיינינן ליה כמפורש בתוס' חולין י"ב ע"ב וא"כ בכל מצוה למה יתחייב בחינוך. ואם תאמר כיון דכשיגדיל יהיה בר כוונה מחויב א"כ קטן שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית נמי. כשיגדיל יהיה ראוי לעלות. אך הוא הדבר שאמרנו דלגבי עצמו מחשבת הקטן מחשבה. וחשוב הקטן עושה מצוה [וידעתי שדעת אדמו"ר זצ"ל בתשו' הרי"ם [או"ח סי' ג'] אינו כן] כן אני אומר בבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך. וכשעשתה מלאכה לגבה דידה מלאכת מחשבת היא. וחשיב שאינה נוחה. אך במחמר שהאיסור משום לתא דידיה במה שהאדם מחמר שחייב לכמה פוסקים אף במחמר אחר בהמת עכו"ם ועיין לקמן ס"ק י"ג אות יו"ד. אם לא היה מועיל מחשבתו למעשה הבהמה ומחשבת בהמה לאו מחשבה היא לגבי האדם לא היה איסור על האדם במה שמחמר הוא. וע"כ דגלי קרא דובהמתך דמחשבתו מועיל למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת. ושוב חייב על מעשה עצמו:

[הגה"ה - מיהו לבתר דגלי קרא במחמר דמהני מחשבת האדם לבהמה גם חיוב שביתת בהמתו הוא מחשבת האדם היינו שאפילו עכו"ם עושה עמה מלאכה מהני מחשבתו למעשה הבהמה שיחשב מלאכה ואין צריכין לומר משום דמחשבת הבהמה מועיל לגבי עצמה וע"כ ניחא דברי התוס' מכילתין הנ"ל לפי האמת. ע"כ הגה"ה]:

ובמה שכתבתי מיושב קושית הרמב"ן בספר המצות שורש י"ד שהקשה על הרמב"ם הנ"ל ממתניתין [מכות כא ע"ב] דיש חורש תלם אחד וחייבין עליו שמונה לאוין החורש בשור ובחמור וכו' ובשביעית ויו"ט. והא בשביעית ויו"ט לא כתיב ובהמתך ואפ "ה חייב [והנה ביו"ט י"ל דיו"ט ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. אך בשביעית קשה] אלא ודאי דקרא ובהמתך לא קאי אלא על מחמר לבד. והא דחורש ע"י בהמה דחייב משום דחשוב מלאכת עצמו ולא מלאכת בהמה שהבהמה עם האדם ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו עכת"ד הרמב"ן:

ולפמ"ש ניחא דברי הרמב"ם שהרי כתבו התוס' מ"ק י"ג. דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. וכן בסנהדרין כ"ו. לפי פירוש מהרש"א שם. [הגה"ה - האומנם כי דברי תוס' האלו קשיין מפרק ד' דשביעית מ"א ומ"ד דמחלק בין מתוך שלו לשל חבירו דמתוך שלו לתקן הקרקע עביד משא"כ בשל חבירו אינו חושש לתקן הקרקע ועיין בר"ש שם מ"א. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת אפי' אינו מתכוין ליפות את הקרקע נמי דהא מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. ועוד ברש"י מ"ק ג'. דמפרש תולדות בשביעית לא אסר רחמנא כגון משקה מים לזרעים דלא הוה במשכן עי"ש. וכיון שגם שביעית ילפינן ממשכן ממילא בעי מלאכת מחשבת ג"כ דהא מלאכת מחשבת ממשכן גמרינן [כפירש"י ביצה י"ג ע"ב שבת ה'. חגיגה יו"ד ע"ב] ועוד במ"ק ד' ע"ב ד"ה מפני דבשביעית מותר ע"י שינוי. וטעם היתר ע"י שינוי מפורש בח"מ וב"ש ופר"ח אה"ע קכ"ג דהיתר ע"י שינוי בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת למה יהא מותר ע"י שינוי. הנה מכל הני משמע דגם בשביעית בעינן מלאכת מחשבת. אך אפי' יהא כן הא שביעית לא כתיבא סמוך למלאכת המשכן. וע"כ אי בעינן בה מלאכת מחשבת משבת ילפינן לה משום שגם שביעית קרוי שבת. וכיון דבשבת מהני מחשבת האדם למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת וחייב אי אפשר לפטור בשביעית יותר מבשבת דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ע"כ הגה"ה] וא"כ אין צריך בשביעית קרא דובהמתך. שהרי חייב משום מעשיו דחשוב זה אינו יכול וזה אינו יכול. ולא משום מעשה הבהמה כלל:

[ב]

ואחד החופר וכו'. ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. וידוע דברי הרב המגיד פ"ז [ה"ד] מהל' שבת שכולן מלאכה אחת הן. היינו שכולן אב מלאכה. אך רש"י מ"ו ע"ב ז"ל דחופר דאמר לקמן שהוא תולדה דחורש וחייב. ה"מ חופר כדרכו במרא וחצינא עכ"ל. הרי דס"ל דהוא רק תולדה. ואזיל לטעמיה [עג ע"ב] בזומר דכתב רש"י שהוא תולדה. אף שנכלל בלשון כולן מלאכה אחת הן מ"מ הוא תולדה. ה"נ בחופר אף שנכלל בלשון כולן מלאכה אחת הן. הוא תולדה. מ"מ בעושה גומא ממש לזריעה נראה דגם לדעת רש"י הוא אב מלאכה. דלקמן ק"ג. החורש כל שהוא ובגמרא כל שהוא למאי חזי לביזרא דקרא ופירש"י לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע"ג ששנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת. ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי. שאינו זורע אחת לבדה. אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשי' עביד לה. עכ"ל. הרי דגומא הוי חורש ממש. וכן משמע ברש"י ביצה ח'. גבי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. ז"ל כיון דאין צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל. הרי דחופר גומא הוא חורש ממש. וכן הוא מסברא כיון דעשיית גומא הי' במשכן. כהא דבש"ס ק"ג. חורש כל שהוא למאי חזי לביזרא דקרא. [ופירש"י שעושה גומא לזרוע בה נימא של דלעת] ומסיים הגמרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח של סממנין. הנה דעשיית גומא הי' במשכן לקלח של סממנין:

ולפלא בעיני. שלא ראיתי להרמב"ם שהביא דין חיוב גומא לא בדיני חורש פ"ח. ולא בדיני בונה בפ"י. רק בפ"א הלי"ז כתב החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עלי' שאינו אלא מקלקל. מבואר דבצריך לה חייב. אך תימא למה לא כתב כן להדיא במקומו. ועוד דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור כתב שם הכ"מ דדווקא בבית אבל בשדה אינו מקלקל וחייב. וא"כ הא דכתב החופר גומא וכו' דדייקת מינה דבצריך לה חייב דמיירי בבית. ע"כ משום בונה הוא שחייב. א"כ אכתי לא כתב הרמב"ם חיוב גומא דחורש כלל:

ואולי משום דעיקר דין חיוב גומא מפורש בגמרא ריש פרק הבונה [קב ע"ב]. הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא. ובגמ' כל שהוא למאי חזי שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו. וחיוב גומא בשדה משום חורש אינו מפורש בגמ'. [רק ברש"י בג' מקומות כנ"ל] ממילא מובן דהא דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אין ראי' לחיוב חורש. דיש לפרשו דבבית איירי. ומשום בונה הוא דמחייב. דמפורש החיוב בגמרא. וידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב רק הדין דמפורש בגמ'. ע"כ לא כתב דין גומא בחורש:

אך הא בכ"מ מפורש דלרמב"ם חייב על גומא משום חורש. וגם ברמב"ם צ"ע למה לא כתב חיוב גומא דבונה להדיא. כמו שמפורש חיובו בגמרא ריש הבונה להדיא. ובהרמב"ם אינו מבואר להדיא רק שנשמע מכללא דפטור אינו צריך אלא לעפרה וצ"ע:

[ג]

א ואחד החורש אחר הזריעה כדי לכסות את הזרע. ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב הזורע והחורש מכדי מיכרב כרבי ברישא [חורשין] ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי [בא"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא]. וקשה לי לרב יוסף דאמר במ"ק ב' ע"ב דמנכש חייב משום זורע דמה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא. ואף דאם לא הי' שם זרעים הי' חייב משום חורש. כדמפורש בש"ס מכילתין ק"ג. התולש עולשין אם ליפות את הקרקע בכל שהוא. [ועיין לקמן סק"י] מ"מ עכשיו שיש שם זרעים אין חייב משום חורש. אלא משום זורע. וכן לשיטת התוס' והריטב"א שם הובא בדברינו לפנינו סק"ז. דהטעם שאינו מתחייב שתים משום חורש ומשום זורע. משום דס"ל לרבה ור"י שם שאין מחייבין שתים על מעשה אחת. [לתוס' אפי' בשבת. ולריטב"א משום דמיירי ביו"ט] על כן חייב על מלאכה שיותר עיקר. ורב יוסף ס"ל שזורע יותר עיקר משום דמחשבת הנפש הוא להצמיח. א"כ החורש דתנא במתניתין באבות מלאכות שהוא לכסות הזרע. וכיסוי הזרע זריעה היא. כהא דפ"ג דמכות כ"א ע"ב המחפה בכלאים לוקה משום לא תזרע. וכן הוא מצד הסברא לרב יוסף דמחייב במנכש משום זורע. דקאמר מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי לצמוחי פירא. כן הוא בודאי חיפוי הזרע בעפר מצמיח הפרי יותר. א"כ למה יתחייב משום חורש. הא לרב יוסף בתר מחשבת הנפש אזלינן ומחשבתו לצמוחי פירא. והא זריעה היא:

[הגה"ה - ואין לומר משום דחורש הוי אב מלאכה. ומחפה לא הוי רק תולדה דזורע. א"כ יותר מסתברא לחייבו משום חורש. ליתא דלפי' התוס' הנ"ל דהא דלא מחייב תרתי משום דאין מחייבין שתים על מעשה אחת. צריך לומר הא דאקשה שם רב יוסף לרבה דמחייב מנכש משום חורש. מהא דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע. היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לדידך דאמרת משום חורש. חרישה בכלאים מי אסירא. והקשינו לפנינו סק"ז לשיטת התוס' הא בכלאים לא שייך הטעם דבחדא דאיכא תרתי חיובי לא מחייב אלא חדא. דבכלאים הא ליכא חיוב חורש. וע"כ גם לרבה הוא חייב משום זורע. ותרצנו משום דלרבה דאמר דלא דמי כל כך לזורע הוי רק תולדה. ואתולדות לא מחייב בכלאים. וממוצא הדבר נשמע דלרב יוסף דאתי שפיר לדידי' הא דמנכש ומחפה בכלאים לוקה. משום דלדידי' מנכש ומחפה אבות נינהו. א"כ הוי מחפה אב מלאכת זורע. כמו חורש אב מלאכת חורש. וא"כ יתחייב לרב יוסף משום זורע לבד. אך בסמוך כתבנו בשיטתם דהא הוצרך רבה לתרץ במכות כ"א ע"ב אהא דמקשה שם למאן דסבר דמחפה לוקה משום זורע ממתני' דיש חורש תלם אחד וכו' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. והוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. אף דהוא עצמו ס"ל במ"ק משום חורש לבד. וכתבנו דצריכין לומר דחרישה וחיפוי מעשים מתחלפים נינהו. ומודה רבה דמחייבינן לי' תרתי. כמו כן נוכל לומר לרב יוסף ג"כ דמחייב בזה תרתי אף שנעשה הכל ע"י חרישה. מ"מ מאחר שנעשה מעשים מתחלפין חייב על כל מעשה ומעשה בפ"ע. אך לדעת הרמב"ם שביארנו שיטתו לפנינו סק"ז אות י"ד דבעצמותו אין חיוב על חורש קשה. ע"כ הגה"ה]:

ב ונראה ליישב דהנה לקמן ס"ק י"א הבאנו דעת הרמב"ם [פ"י הכ"ב] דהמשלח כלבים שיצודו ועמד הוא בפני הציד והבהילו עד שתפשו הכלב חייב. וכתבנו דהרמב"ם למד זה מחורש ע"י בהמה דמפורש בש"ס מכות הנ"ל גבי יש חורש תלם אחד וכו' החורש בשור וחמור ביו"ט. הרי מפורש דחרישה ע"י בהמה חייב. והטעם הואיל ואין הבהמה הי' יכולה לחרוש אם לא שאחז המחרישה ודוחפו לארץ. והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. כמו שכתבנו בסק"א באריכות וה"נ במשלח כלבים וכו':

ג אך נראה לי דפסק זה במחלוקת שנוי' דלדעת הרא"ש ב"ק ס'. גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב ומפורש בש"ס שם משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והוסיף הרא"ש הואיל ועיקר מלאכה זו כך נעשית עי"ש. כן יש לומר דדווקא בחורש משום דעיקר חרישה נעשית ע"י בהמה. חשבינן לי' מעשיו משום מלאכת מחשבת. אבל לא במשלח כלבים. ולא נדמנה לזה אינו יכול וזה אינו יכול. דחרישה הוא בכח הבהמה לבד. והצידה הוא בכח הכלב לבד. אך שאלמלא האדם לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. ולא הכלב לצוד. ואף דמפורש בש"ס מכות הנ"ל בחורש ע"י בהמתו ובהדי דזרע מחפה חייב גם משום זורע. אף דעיקר זריעה אינה נעשית ע"י בהמה. מ"מ יש לומר דמשום מיגו אתינן עלה. דמיגו דחשבינן לי' מעשיו לגבי חורש חשבינן לי' מעשיו לגבי זורע. וכה"ג בש"ס כהנה רבות:

ד ובזה יתישב קושיא הנ"ל לר"י יתחייב חורש דמתני' משום זורע ולא משום חורש. ולפמ"ש יש לומר לפי' התוס' דמשום דבחדא מעשה דאיכא תרתי חיובי לא מחייב אלא אחת על איזה שדומה לו יותר. ולרב יוסף דומה יותר לזורע. ע"כ חייב משום זורע. ולא משום חורש. ובחורש ממש שהוא בבהמה. אם לא תחייבו משום חורש. גם משום זורע לא יתחייב. שאינו מעשיו רק מעשה בהמתו. ולגבי זורע בעצמותו שאין עיקר מלאכת זריעה נעשית ע"י בהמה. לא נוכל לחשוב חרישה שע"י בהמתו מעשיו לחייבו משום זורע. ושוב אי אפשר לומר דחיוב זריעה יפטרנו מחיוב חורש. דלא מחייב על מעשה אחת רק אחת. דהא ליתא דכל זמן דלא תחייבנו משום חורש לומר מיגו דהוי מעשיו לענין חורש הוי מעשיו לענין זורע לא תוכל לחייבו משום זורע כלל. ובש"ס מכות דפריך ולחייב גם משום זורע. היינו לפי האמת דחייב משום חורש. ואיכא למימר מיגו. מקשה דלחייב גם משום זורע. והיינו לרב כהנא דס"ל זומר וצריך לעצים מחייב תרתי:

ה מיהו מה דהוצרך רבה בש"ס מכות לתרץ. אהא דמקשה שם ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. ותירץ משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט. אף דהוא ס"ל במ"ק דחדא דאיכא בה תרתי לא מחייב אלא חדא. בזה צריך לומר דס"ל דשאני חרישה וחיפוי. שנעשה מעשים מתחלפין. אף ששתי המעשים נעשים בחרישה לבד. מ"מ חייב על כל אחד בפני עצמו:

ו אך עדיין לא עלה ארוכה לקושיא הנ"ל לשיטת הרמב"ם. ונראה לי בזה דהנה לשון הש"ס מ"ק הנ"ל במנכש ומשקה מים לזרעים. דרבה מחייב לי' משום חורש. ורב יוסף מחייב לי' משום זורע. דקאמר רבה כוותי דידי מסתברא. מה דרכו של חורש לרפויי ארעא. האי נמי מרפויי ארעא. נראה דמשום דהני צמחי טפי ע"י הניכוש והשקאה לאו חורש הוא [רק משום דמרפי ארעא] ובניכוש הטעם פשוט. שאינו משביח הקרקע בניכוש. רק שלא ינקו ממנה העשבים הרעים ויכחישו כוחה. ובניכוש מעמיד הכח שבקרקע במקומה. והרי בש"ס מכילתין מ"ח. אוקומי מוקים לאו מלאכה הוא. ואין לחייב בשביל זה רק משום זורע. דע"י הניכוש צמחי הני טפי. והצמיחה הוא הולדה. אבל אינו משביח הקרקע ע"י זה. אלא שמעמידה במקומה. ואין טעם חרישה בניכוש רק מה שמרפה ארעא. ומשמע שגם השקאה ס"ל להש"ס שאינו חשוב חרישה רק משום שמרפה ארעא. והוא אין כוונתו אל הרפוי. רק כוונתו בניכוש דע"י זה שעוקר עשבים הרעים צמחי הני טפי. וכן במשקה מים לזרעים אין כוונתו אל הרפוי. רק שהמים יכנסו בזרעים ויצמחו טפי. אלא שמ"מ ממילא מתרפה ארעא ג"כ. והריפוי ג"כ גורם אל הגידול. וע"כ ס"ל לרבה דחייב משום חורש אף שאינו מתכוין אל הריפוי. מ"מ פסיק רישא הוא. ומלאכה שאינה צריכה לגופה לא הוי. כמו בתולש עולשין בארעא דידי' חשוב צריך לגופה. ורב יוסף סובר מאחר דמחשבת הנפש לא הי' על ריפוי ארעא. שמחמת זה יגדלו הזרעים רק שלא ינקו עשבים הרעים. ובהשקאה שהמים יכנסו אל הזרעים. והני לאו חרישה נינהו כנ"ל. אבל בחורש כדי לכסות את הזרע. שאין שום דבר רק מה שמרפה ארעא. ועי"ז מתכסה הזריעה. חשוב שפיר כוונה לרפויי ארעא. כדי שיתכסה הזריעה:

אך עדיין קשה לפי' המשניות להרמב"ם שפי' בריש פרק הבונה [קג.]. המנכש החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים. דאין כאן רק ריפוי ארעא. ואעפי"כ פליגי בי' רבה ורב יוסף. דרב יוסף מחייב משום זורע. א"כ הדרא קושיין לרב יוסף ממתניתין דאבות מלאכות. האומנם כי הרמב"ם בהלכותיו ע"כ לא פירש המנכש החופר. שהרי בחופר כתב הרמב"ם בפ"ז הל"ב שהוא מכלל אב מלאכת חורש. ובמנכש כתב בפ' ח' ה"א שהוא תולדת חורש. וע"כ שחזר בו ממה שכתב בפי' המשנה. מ"מ צריך ליישב דעת הרמב"ם בפי' המשנה. ונראה דהרמב"ם בפי' המשנה הי' ס"ל כפי' התוס' הנ"ל. דטעם רבה ורב יוסף משום דבמעשה אחת לא מחייב תרתי אבל חרישה וחיפוי מעשים מתחלפים נינהו. וחשוב כשתים להתחייב תרתי לכ"ע. כמו שכתבנו לעיל [בהג"ה] בשיטת התוס' לרבה דאיצטריך לאשנויי בש"ס מכות הנ"ל משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט:

[ד]

כמה יחרוש ויהא חייב כל שהוא. מכילתין ק"ג. במתניתין החורש כל שהוא. ובגמ' למאי חזי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. פירש"י לביזרא דקרא לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. עכ"ל. וקשה לי דבמה מיירי אי חרש כל שהוא ע"מ שלא יחרוש יותר. רק לזרוע בהאי כל שהוא נימא אחת. מה קשה לי' לרש"י מהוצאת זרע דלועין. הא כה"ג בהוצאה נמי חייב. מפורש בש"ס ריש המצניע [צ ע"ב]. המוציא לזרע כל שהוא חייב. והא דהוצאת זרע דלועין שנים. הוא במוציא סתם. דמסתמא לא יזרע זרע אחד לבד. וא"כ הכא בחורש ע"מ לזרוע בהאי חרישה לבד נמי חייב. ואי בחורש סתם ומסתברא דלא יזרע עד שיחרוש עוד. א"כ מה מסיים הש"ס דכוותה גבי משכן וכו' ומשמע דאי לאו דמצינו דכוותה במשכן מסברא הי' פטור [ועיין בתוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה כ"ש למאי חזי ובשיטה המיוחסת להר"ן שם]. וממ"נ אם במשכן הי' חורשין כל שהוא לזרוע קלח אחד לבד. אין ראי' משם כנ"ל. ואם הי' חורשין כל שהוא לחרוש עוד יותר. א"כ מה ראי' דהאי כל שהוא לבד נחשב מלאכה. אימא דלא חשוב מלאכה רק בצירוף מה שיחרישו אח"כ. ואע"ג דכל גומא באפי נפשה עביד לה. הרי כתיבה נמי כל אות באפי נפשי' עביד לי'. ומ"מ אות אחת אינה מלאכה רק בצירוף אות השני. ואף דהכא עדיף דגומא אחת ראוי לביזרא דקרא. הא אמרת דמ"מ מסברא לא הי' נחשב מלאכה דמשום הכי צריך למילף ממשכן. וא"כ גם ממשכן אין ראי' דאימא דלא הוי מלאכה רק בצירוף מה שיחרישו אח"כ כיון דכן הוא מסברא דכל שהוא לא חשוב מלאכה:

ונראה ליישב דהנה קלח אחד אחר שנזרע חשוב הוא. כדמפורש בש"ס לעיל צ' ע"ב אמר רב פפא הא דזרוע כו'. וכל שכן לאחר שנגמר הקלח של סמנין וראוי לצבוע בו דבר. והרי כל מידי דמשכן שורשו ושורש שורשו הכל הוא מלאכה וכשהי' צריכין צבעים אף זריעת הסממנים וחרישה כדי לזרוע סממנין הי' נחשב מלאכה. וכיון דקלח אחד של סמנים שהי' חשוב לא היה צריך חרישה רק כל שהוא. היינו גומא אחת. ע"כ חרישה כל שהוא חשוב מלאכה שלימה. דכיון דקלח אחד דבר חשוב הוא ולא הי' צריך רק חרישה כל שהוא. ולא דמי לכתיבה. שגם במשכן אות אחת לא הי' מועיל כלום בלעדי השני. ע"כ גם לענין שבת לא הוי מלאכה שלימה בפני עצמה. משא"כ חרישה כל שהוא. כיון שמזה נעשה במשכן קלח אחד של סמנים. שהי' צובעים בו דבר. ע"כ גם שורש זה דהיינו חרישה כל שהוא נחשב מלאכה שלימה:

[ובזה מובן היטב החילוק שחילק רש"י בין הוצאה לחרישה דהוצאה כי מפיק תרתי מפיק. ואינו מובן כ"כ החילוק דאין לפרש דכשמוציא אחת חשוב הוצאה שלא כדרכה. דא"כ אף כשמוציא אח"כ עוד זרע אחד לא יתחייב שהרי הוציא שלא כדרכה. ומפורש בגמ' מכילתין פ'. הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת חייב. וכן דיו דשיעורו כדי לכתוב שתי אותיות. הוציא כשיעור אות אחת וחזר והוציא כשיעור אות אחת חייב. אך להנ"ל נכון דלענין הוצאה אי אפשר לומר כיון דקלח אחד של סמנין לא הי' צריך אלא הוצאת זרע אחד ע"כ הוצאת זרע אחד יחשב מלאכה. שהרי מסתמא הי' מוציאין ביחד כמה זרעים. ואי אפשר שכל זרע יחשב מלאכה שלימה בפני עצמו כיון שהכל מעשה אחת. ותנן ס"פ ארע"ק [צ.] המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא אחת. ופירשו התוס' דאפי' נודע לו על אחד מהם ונתכפר ואח"כ נודע לו על השני' אפ"ה פטור. דהוי הכל כמו דבר אחד עי"ש. ולא נחשבו שתי מלאכות רק אחת. ה"נ לא נלמד ממשכן על כל חלק מהמעשה להיותה מלאכה בפ"ע רק על כל מעשה ההוצאה] :

מ"מ נראה דזה אינו רק לדעת רש"י והרמב"ם וסייעתם. דגמרינן ממשכן אף מדברים שהי' עושין קודם שנצטוו על המשכן. אך לדעת הגאונים דכל הילפותא ממשכן משום דאין מלאכת המשכן דוחה שבת. והזהירה תורה שלא יעשו לצורכי המשכן בשבת. מזה מוכח דכל צורכי המשכן הוויין מלאכה. כמו שביארנו היטב בהפתיחה [אות ח']. וא"כ אין ללמוד מדהזהירה התורה על חרישה כל שהוא שהי' צריכין לקלח אחד של סמנין. דממ"נ אם לא הי' צריכין יותר פשיטא דהוה מלאכה. כמו מוציא זרע אחד לזורעו לבד. ואם הי' חורשין יותר. הרי האזהרה הי' על כל החרישה. ואם תאמר שהי' האזהרה על חרישה כל שהוא שלא יעשו אותה לצורך קלח אחד של סמנין. ע"כ כשלא הי' צריכין יותר א"כ אין ראיה משם:

שוב ראיתי בערוך ערך בר ז' שגורס בשמעתין למה חזי לבורא דקרא פי' [בורא] גומא לדלעת. ואינו גורס כגרסת הספרים שלפנינו לביזרא דקרא. וביזרא היינו זרע. ופירושו לזרוע דלעת. אך להערוך אין זכר בגמרא לזריעה. רק שעושה הגומא לדלעת הנטוע כבר. וכן במאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן. ולשיטתם אין הלימוד לחשיבותא דדלעת. דודאי דלעת הנטוע חשוב הוא. וכן קלח אחד של סמנין לאחר שגדל. רק הלימוד הוא דחרישה כל שהוא חשובה. וליתא לקושיא הנ"ל. ואתי שפיר גרסת הערוך שהוא תמיד בשיטת הגאונים לשיטתם. וכן בפי' ר"ח שלפנינו משמע שהי' גורס כגרסת הערוך ואתי שפיר דאזלי לשיטתם:

העולה מזה דהחורש כל שהוא היינו שעושה גומא ועתיד לעשות עוד גומות כדי לזרוע אח"כ הכל יחד בלי שום הפסק. תלוי במחלוקת שנתבאר בפתיחת החיבור דלדעת רש"י ורמב"ם וסייעתם חייב על הגומא הראשונה. אך לרב האי והר"ח וסייעתם והירושלמי פטור:

ובשיטה המיוחסת להר"ן נראה פי' אחר ברש"י שהעתיק פירש"י. ובהא דסיים רש"י אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. כתב הוא וז"ל אבל בשעת זריעה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה עכ"ל. וכפי הנראה מדבריו דכשעושה גומות כדי להניח בתוכם זרע. עושה גומא וזורע בה. גומא וזורע בה. וכן לעולם. ובשעת זריעה עושה הגומות. ובזה מובן היטב למה חייב דכיון שזורע תיכף לאחר שעשה גומא אחת. וכשזורע הא חשוב אף נימא אחת. כהא דרב פפא צ' ע"ב הא דזרוע וכו'. נמצא שחרש שיעור שלם. ועדיף ממוציא נימא אחת לזריעה. דאף שאין דרך לזרוע נימא אחת מ"מ כיון שהוא רוצה לזורעה ולאחר שיזרע יהי' שיעור שלם חייב. וכמו שביאר הרשב"א. כל שכן בזה שכך דרכו שלאחר עשיית גומא אחת נותן בה זרע. וכשיתן יהיה שיעור שלם חייב על החרישה. ואינו דומה למוציא נימא אחת שפטור משום דסתמא אינו עומד לזורעה עד שיוציא עוד אחת. או שכבר היה לו שם עוד אחת. דמ"מ אין בהוצאה זו שיעור. דאחת אין אדם טורח בה לזורעה. אבל זה שבשעת זריעה עביד הגומות. וכשעושה גומא נותן בה נימא. וכשיתן יהי' שיעור ודאי חייב. ומה נ"מ במה שיעשה עוד גומות ויזרע בהן. כיון דבגומא אחת יתן הנימא ויוגמר השיעור. ולפי מ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן הנ"ל. אם יהי' הדרך שלא לזרוע עד שיעשה כמה גומות. לא יתחייב על גומא אחת אלא א"כ חישב בפירוש לזורעה תיכף. אך לפי' רש"י שלפנינו אינו כן. ומסתברא כפירש"י שלפנינו דלפי' שיטה הנ"ל פשוט הוא וא"צ ללומדו ממשכן:

ולענין הלכה זה פשוט דאם הי' בדעתו לזרוע תיכף בגומא זו טרם שיתחיל לעשות עוד גומא לזרוע. פשיטא דאף לדעת הגאונים חייב. כהא דהמצניע המוציא לזרע כל שהוא חייב. אך אם הי' בדעתו לעשות עוד גומות טרם שיתחיל לזרוע. בזה ס"ל להגאונים דפטור על גומא אחת. רק כשהיו הזרעים זרועים כבר. הוי עשיית גומא אחת לצורך דבר הנזרע כבר מלאכה שלימה. ואפי' יש בדעתו לעשות עוד גומות תיכף. מלבד גומא הראשונה. חייב תיכף על גומא ראשונה. אך לפי פירש"י שלפנינו והרמב"ם. אף העושה גומא לזרוע בה אחר שיעשה עוד גומות ויזרע בכל הגומות זה אחר זה בלי הפסק חייב על גומא הראשונה:

[ה] מכילתין ל"ח ע"ב במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין [שהוחמו בחמה] ר' יוסי מתיר ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים. ובגמ' ל"ט. וליפלוג נמי ר' יוסי בהא רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. [פירש"י שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא] מאי בינייהו. איכא בינייהו עפר תיחוח. [כלומר תיחוח בעומק דליכא למיחוש למזיז] ובתוס' שם ד"ה איכא. והא דמשמע בביצה ח'. דבעפר תיחוח נמי שייך גומא [ולא מצי לאשנויי כמ"ש התוס' לפי' ר"ת בדיבור שלפניו דהכא מיירי דכשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי'. דהתינח לפי' ר"ת דהגומא נעשית בנעיצת הביצה. אבל רש"י הא ס"ל דהגומא נעשית בלקיחת העפר כדי לכסות בה אח"כ הביצה כמ"ש התוס' שם בד"ה מפני. ולא שייך תירוץ זה כלל. וראיתי להר"ן ז"ל שכתב תירוץ הנ"ל דמיירי בתיחוח כל כך כשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי' ואיהו לא עביד מידי לפירש"י ולא אוכל להלום דבריו] צ"ל לפירש"י דהתם מיירי שיש מעט עפר תיחוח וסביביו קרקע קשה דכשמסיר העפר תיחוח תשאר הגומא קיימת. אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת. כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים עכ"ל [ובמס' ביצה הנ"ל כתבו התוס' תירוץ זה לפיר"ת [דהגומא נעשית בנעיצת הביצה עי"ש]. ובגליון הגהות רי"פ ציין בקושית התוס' ופירש"י ואין מן הצורך להגיה מאחר שהתירוץ הוא לפיר"ת גם הקושיא מסתמא תסוב ג"כ על פיר"ת]: ויש לעיין במה שכתבו דבעפר תיחוח וקרקע קשה סביביו שייך גומא בעפר התיחוח. ולכאורה הקרקע קשה לחודי' קאי. ועפר תיחוח לחודי'. וכשנוטל עפר התיחוח דומה ללקיחת עמודים התקועים בארץ. שבמכילתין קי"ג. הובא לפנינו ס"ק ל"א. דלית בהו משום גומא. דגומות ממילא הויין. וה"נ גומות ממילא הויין בקרקע קשה. והוא מסלק עפר התיחוח ונשאר הגומא ממילא בקרקע הקשה. [ואף שפי' הר"ח שם שאינו מתכוין לגומות הלוא התם במס' ביצה נמי אינו צריך אלא לעפרה]:

ונראה דשאני עפר תיחוח שבאמצע קרקע קשה דסתמא מבטל לי' התם. ואינו דומה לעמודים התקועים בארץ דלא מבטל להו התם. דאי הוה מבטל להו התם. בפשיטות היה אסור ליטלן משום סותר. ותדע דהש"ס שם מייתי ראיה מהטומן לפת ולפת הא לא מבטל לי' דיטלם לאוכלם. ואי עמודים מבטל להו. מאי ראי' משם. אימא משום דמבטל להו בטלה הגומא לגמרי. וכשלוקחם חשיב עושה גומא מחדש. אלא ודאי לא מבטל להו. ועוד יש לחלק דשאני עפר תיחוח וקרקע קשה שהם מין אחד:

ולכאורה יש מקום לחלק עוד דעמודים הנעוצים בארץ שם גומא על מקום עמודים לנעוץ בהם העמודים. וע"כ כשמסלק העמודים אינו עושה כלום שגם תחילה הי' שם גומא עלי'. אך לשון גומות ממילא הויין לא משמע כן. ועוד דהא מייתי ראי' מהטומן לפת תחת הגפן. והוא בשדה דחיוב דידיה משום חורש שראוי להניח בו זרעים עי' שבת ק"ג ע"ב דחזי לביזרא דקרא. וכשטמן בו הלפת לא הי' מונחים בהגומא זרעים ולא הי' גומא מענין חרישה כלל כ"ז שהלפת מונח בתוכו. רק צ"ל כדשנינן מעיקרא:

[ו]

החופר גומא וכו' ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב א"ר אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ה"מ מתקן האי מקלקל הוא. והרמב"ם פ"א מה"ש הלי"ז הביא הא דר' אבא. ובכ"מ ז"ל כתב הרמ"כ הוה ליה למימר ה"מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ"ל הרמ"כ וי"ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמ"ש הרב המגיד עכ"ל הכ"מ. והנה ז"ל הרב המגיד ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול חייב עלי' לדעת רבינו ז"ל שפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. והנה פשיטא להכ"מ דבשדה אין בו קלקול וחייב. ותמהני שהרי ברש"י [עג ע"ב] מפורש להיפוך שכתב וז"ל ואין כאן משום בנין בבית ולזריעה נמי לא חזיא. והיינו בשדה לא מחייב משום חורש דלזריעה נמי לא חזיא. וכ"כ בש"ס ביצה ח'. אהא דר' אבא. וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אין כאן לא בונה ולא חורש אלא מקלקל. הרי דגם לגבי חורש דהיינו בשדה חשיב מקלקל. והטעם בזה ברור שהרי אמרו הי לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש. ומייתו הראשונים מקרא דישעי' כ"ח פסוק כ"ה הלוא אם שוה פני' ופי' הרד"ק ושוה פני הניר כדי שיפול הזרע בשוה. וא"כ בעשיית גומא יקלקל שלא יפול הזרע בשוה. אך מה שחייב על עשיית גומא בשדה משום חורש. משום שיש מיני זרעים שנותנין הזרע בתוך הגומא. וזה נקרא בשיטה המיוחסת להר"ן קי"ג. ד"ה בשדה שדה העשוי' לגומות. וברוצה לזרוע זרעים אלו הוי עשיית הגומא חרישה. אבל כשרוצה לזרוע חיטים וכיוצא בהן. שהדרך לפזר החיטין על פני השדה. הוי הגומא קילקול. וע"כ בשאינו צריך לגומא שרוצה לזרוע חיטין וכיוצא בהן. שדרך לפזר הזרע על פני השדה. וע"כ אין צריך להגומא הוי עשיית הגומא מקלקל. ותמהני על הרמ"כ וביותר על הכ"מ שכתב לפשוט מה שמפורש ברש"י להיפוך: ובעיקר דברי הרב המגיד שכתב שאם הי' הגומא במקום שאין בו קלקול חייב. ולכאורה בשבת מתקן בעינן. ונראה שמפרש הגמ' דאף שהוא תיקון אצל העפר ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כיון דבגופו מקלקל הוא אזלינן בתר קלקול שבגופו. ולא אזלינן בתר תיקון שחוץ לגופו. אבל במקום שאין בו קילקול שוב הוי מתקן משום העפר. אולם כבר הקשיתי על זה מהא דפ' האורג [קו.] דלדעת רוב ראשונים שם מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה. תלוי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה. דמילה והבערת בת כהן. הויין מקלקל בגופן. ותיקון שחוץ לגופן. משום מצוה. ולר' יהודה דמלאכה שאינה צריך לגופה חייב. אין ראי' דמקלקל בחובל ומבעיר חייב. דהתם מלאכות נינהו משום תיקון שחוץ לגופן עי"ש. הנה דאף מקלקל בגופו ותיקון שחוץ לגופו חייב. ואולי הרב המגיד ס"ל כשיטת התוס' פרק האורג שם דמקלקל בחבורה לא תלוי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה. אך לדעת רוב ראשונים אי אפשר לומר כמו שנראה מהרב המגיד. ועיקרן של דברים ביארנו בעזה"י בביאור מלאכת טוחן סק"י ולפי מה שביארנו שם אפי' אין קלקול בגומא עצמה רק שאינו מתקן פטור:

[ז]

א המנכש עשבים הרעים וכו'. ש"ס מ"ק ב' ע"ב איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע [פירש"י מנכש תולש עשבים הרעים מתוך הטובים וכי עקרי לי' צמחי הני טפי. משקה מים לזרעים. שזורק מים בעיקרי העשבים. משום מאי מתרינן בי'. דמאי מלאכה קא חשבינן לה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה] אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא [לרפויי. לרכך] אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא. אמר לי' אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא. וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא. איתיבי' רב יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רעק"א אף המקיים. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. אמר לי' משום מקיים. והא מדקתני סיפא רעק"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא. כולה רע"ק הוא ומ"ט קאמר מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א אף המקיים. ע"כ סוגית הגמרא:

ב ובתוס' ד"ה חייב. ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא עכ"ל. מבואר שפירשו הקושיא דנחייב תרתי ביו"ט. [דאין לומר דהתוס' קאי על רב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים דהתם פשוט דלענין קרבן קאי דחייב שתי חטאות] דבשבת אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה ליכא מלקות. דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כדאיתא בשבועות ד'. דאינו חייב מלקות על מלאכה בשבת דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וגירסת ספרינו המנכש ומשקה מים לזרעים בשבת. וקושית הש"ס מדרב כהנא. אף דבתרי קטלי לא קטלינן לי'. היינו דיתחייב משום שניהם. ונוכל להתרות בו על איזה שירצה. ומשמע דהתוס' לא היו גורסים בשבת. ומה שפירשו הסוגיא ביו"ט. נראה דהי' קשה להו דאם איתא דהסוגיא מיירי בשבת. היו יכולין לחלוק בשוגג לענין קרבן דהוא שכיח הרבה יותר ממה שיעבור אדם במזיד ובהתראה. ואין לומר דבשוגג אין נ"מ משום מה נתחייב. ליתא דהא בכריתות [יט.] שאם מסופק אם קצר אם טחן פטור דכתיב או נודע לו עד שיודע לו במה חטא. וא"כ כל זמן שלא נודע לו אם חייב משום חורש או משום זורע פטור לגמרי שאינו מתכפר בלי ידיעה על מה עבר. וצריך לברר משום מה חייב כדי שיחשב ידיעה ויוכל להביא קרבן. ויפלגו רבה ורב יוסף משום מה חייב. ומדפליגי בהתראה ש"מ דביו"ט פליגי. וכי תימא הוא גופא קשיא יפלגו בשבת לענין קרבן יש לומר דקרבן אין נ"מ רק בזמן שבהמ"ק הי' קיים משא"כ מלקות הי' בזמן רבה ורב יוסף שעוד לא פסקה הסמיכה בזמנם. אבל אם בשבת פליגי למיתה. הא מיתת ב"ד אינה רק בזמן שסנהדרין במקומה בלשכת הגזית. וא"כ אי בשבת פליגי. וע"כ בזמן בהמ"ק. היו יכולין לחלוק לענין קרבן:

ג ואין להקשות א"כ בפרק תולין [קלח.] דפליגי רבה ור' זעירא במשמר משום מה מתרינן בי' והתם ע"כ מיירי בשבת דביו"ט אין חיוב מן התורה במשמר ויפלגו לענין קרבן. לא קשיא דזורה בורר ומרקד הואיל ודמיין להדדי אינן מחולקין אלא לחומרא לחייב שתים אבל לא לקולא ואם בירר חצי שיעור וריקד חצי שיעור חייב כמ"ש במאירי [קד ע"ב] בכתב אות אחת ומחק ע"מ לכתוב אות אחת. וה"נ בספק אם בירר או ריקד חייב וכמבואר אצלינו בביאור מלאכת זורה סק"ב בס"ד עי"ש. ע"כ אין יכולין לחלוק לענין קרבן. ועוד לפי פירש"י שם דלרבה נמי אי אתרי בי' משום מרקד הוי התראה. א"כ גם חיוב מרקד יש בו וכ"כ הרמב"ם [פ"ח הי"א]. ומ"מ אינו חייב אלא אחת. א"כ לענין קרבן מחלוקתם בחנם דעכ"פ יש ידיעת חטא מרקד ודו"ק. אבל הכא אם איתא דבשבת ולמיתה וע"כ לבזמן שהיה בהמ"ק קיים היו יכולין לחלוק לענין קרבן:

ד והריטב"א כתב בהא דמקשה מרב כהנא ואסיק בקשיא ולא בתיובתא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט ומתרינן ביה מה דהוה עיקר טפי ועלה מלקינן ליה. מפורש ג"כ דמפרש הסוגיא ביו"ט [ומה דקשה על הריטב"א דמפרש טעמא דרבה דלא מיחייב תרתי משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וא"כ בשבת באמת יתחייב ג"כ משום זורע. א"כ מה מקשה רב יוסף לרבה ממנכש בכלאים חרישה בכלאים מי אסירא והוצרך לתרץ משום מקיים הא באמת גם לרבה איכא חיוב זורע במנכש. ישבתי בס"ד בביאורנו למלאכת זורע ס"ק י"ב משום דרבה דאמר משום חורש ולא משום זורע מחמת שאינו דומה כ"כ לזורע. וכיון שאינו דומה לגמרי לזורע לא הוי אב מלאכת זורע רק תולדה לזורע כדברי הרב המגיד פ"ז מה"ש הל"ד עי"ש. ובכלאים אין חיוב בתולדות כדברי התוס' בכורות כ"ה.] והנה מדברי הריטב"א אלו מבואר דמנכש ומשקה בשבת חייב שתים לכ"ע:

ה ודעת התוס' סוף ד"ה חייב שזה מחלוקת רבה ורב יוסף עם רב כהנא לרבה ורב יוסף אינו חייב אלא אחת [לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע] ולרב כהנא חייב שתים:

ו והנה התוס' בתחילת ד"ה חייב כתבו וז"ל קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע. וקשיא לרב יוסף דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחת מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפי' לא חשיב ליטע עכ"ל. ולכאורה אין צריך לכל זה דכבר החליט אביי בתחילת דבריו הקושיא דיש בו חיוב שניהם. אך שלא לומר דהיכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. שאינו חייב שתים על מעשה אחת. ע"ז הוצרך אביי להביא הא דרב כהנא שחייב שתים על מעשה אחת. אך נראה דעת התוס' דא"כ היה יכול להקשות מר' יוחנן ור"ל בגיטין י"ט. המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים. והי' זה קושיא טפי מר' יוחנן רבו של רבה [עי' נדרים נ"ט.] ועוד לפי דברי תוס' הנ"ל למסקנא רבה ורב יוסף פליגי אדרב כהנא. יקשה דרב יוסף אדרב יוסף. דאמר בפרק כלל גדול [עג ע"ב] האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע עי"ש בפירש"י. הרי רב יוסף עצמו סבר דאיכא חדא דמחייב עלה תרתי. אלא ודאי במקום ששקולין ע"כ חייב על שתיהם. דאי אפשר שיפטור לגמרי. והי מינייהו מפקת. וכיוצא בזה כתב התוס' רי"ד קידושין [נ ע"ב] באיסור בת אחת. אך במנכש ומשקה מים לזרעים. דלכל מר יש חיוב זה יותר מזה. וע"כ אינו חייב אלא על זה שיש חיוב יותר. ומשום הכי הוצרכו התוס' לפרש שגם בזומר וצריך לעצים יש חיוב קוצר יותר. ושוב לא יתחייב משום נוטע. ואינו דומה לקטל אספסתא שאין בו חיוב זה יותר מחיוב זה:

ז ומה שדקדק מהרש"א על דברי התוס' דלפי פירושם למה לי' לאביי למימר וכי תימא כל היכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. הא אי נמי לא הי' מתחייב אלא משום נוטע לחוד היה יכול להקשות. יש לומר דבאמת אפי' לא היה חייב אלא משום נוטע לחוד נמי היה יכול להקשות כיון דאיכא תרתי נוטע וקוצר יתחייב משום קוצר שדומה לו יותר. ומ"מ כל הקושיא היא אהא דכל היכי שיש בו חיוב שניהם. ובאמת אם רב כהנא הי' אומר חייב משום נוטע לבד היה יכול להקשות. אך היה צריך לבאר שיש בו חיוב קוצר ג"כ. ע"כ הקושיא מבוררת יותר מהא שבאמת מחייב משום קוצר ג"כ. ומה שדקדק עוד דהא מפורש בפרק כלל גדול זומר חייב משום נוטע כוונתו שהי' יכול להקשות מזומר דפרק כלל גדול. הנה מלבד מה שכתבנו דאפילו אם היה יכול להקשות מהא דחייב משום נוטע לבד. נמי יותר מבורר להקשות מרב כהנא שמחייב להדיא משום קוצר ג"כ. מלבד זה נמי אינו קושייתו קושיא כלל. דההוא דפרק כלל גדול באינו צריך לעצים מיירי וליכא תרתי ע"כ חייב משום נוטע. וכל הקושיא דאביי היא מאחר דצריך לעצים ויש בו חיוב קוצר שדומה לו יותר מלנוטע לא יתחייב משום נוטע:

ח והנה המהרש"א פירש פירוש אחר בקושית אביי מזומר וצריך לעצים. דחיוב זומר הוא משום מעשיו דזומר ודאי דומה לנוטע וחיוב קוצר משום מחשבתו דצריך לעצים עי"ש. ביאור דבריו ע"פ דברי התוס' פרק כלל גדול ע"ג ע"ב דלא מקרי בעצים קוצר אלא אם כן צריך להם עי"ש. והיינו משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע"כ חייב בצריך לעצים. וכמ"ש תוס' סנהדרין כ"ו. לפי ביאור מהרש"א שם. ואם כן אין בו חיוב רק משום מחשבתו. ע"כ לרבה לא יתחייב רק משום נוטע לבד. [ולרב יוסף משום קוצר לבד שאין צריך אלא לעצים ואינו מתכוין לזמור]. אך התוס' מיאנו בפי' זה שבאמת התוס' במ"ק לא אזלי בשיטה זו דשניא דין עצים לענין קוצר משאר דברים. שהרי כתבו בד"ה וצריך. שאינו דומה לקוצר שקוצרין למאכל וכו'. הרי שגם בשאר דברים לא מיקרי קוצר אלא בשצריך להם. וא"כ בעצים כשצריך להם הוי קוצר גמור במעשיו ג"כ. וליכא קושיא כלל לרבה. אך מהרש"א אזיל בשיטת תוס' פרק כלל גדול. דדוקא בעצים לא מיקרי קצירה רק בשצריך להם משום מחשבתו. א"כ גם כשצריך להם אי אזלת בתר מעשיו אינו דומה לשאר קצירה:

ט וטעם תוס' פרק כלל גדול דיש חילוק בין עצים לשאר דברים. נראה לי משום דאילן חשוב כקרקע לכל דבר. והתולש מן האילן חשוב תולש מן הקרקע. ע"כ כשתולש ענף מן האילן. אינו דומה לקוצר שתולש פירי. אלא כחותך חלק מן הקרקע. [ועיין לקמן סק"ח בפירוש דברי המאירי] רק בשצריך להם אחשבינהו לעצים להיות כפירי. ולפי"ז נראה לי דאפשר לומר דדוקא באילן מאכל כמו בזומר דאיירי בה שהוא בגפן. והאילן דומה לקרקע שמוציא פירות כמו הקרקע לא שבעצמו הוא פירא. אבל אילן סרק שעומד רק לעצים לעולם חייב בהם כמו בשאר דברים:

י ובהכי ניחא מה דקשיא לי דהא קצירת עצים גופא היה במשכן. שהרי קצצו ארזים לעשות משכן. וא"כ הקוצר עצים מן המחובר וצריך להם הוי קוצר גמור שהיה במשכן. ואיך לא יהיה דומה לקוצר כל כך שיפטור לרבה [בזומר וצריך לעצים] משום קוצר. אך להנ"ל אתי שפיר דארזים אילני סרק הם. ועצים דגפן אין דומה להם:

יא הדרן לשמעתין למחלוקת תוס' עם הריטב"א שהבאנו לעיל אות ד' ואות ה' אליבא דרבה ורב יוסף. דלתוס' גם בשבת אינו חייב אלא חדא. לרבה משום חורש לבד. ולרב יוסף משום זורע לבד. לכל מר למלאכה שדומה לו יותר. ולהריטב"א בשבת לכ"ע מחייב שתים. ולא נחלקו אלא ביו"ט משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט. ונראה לי ראיה לדעת הריטב"א מסוגיא דמכות כ"א ע"ב אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה. אמר לי' ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו. יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור. והן מוקדשין וכלאים בכרם. האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה. לאו דמיכסי בהדי דאזיל. אמר לי' אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. אמר לי' ריש לקיש לר' יוחנן אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה מאי ר' עקיבא דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה. רעק"א אף המקיים וכו'. אמר לי' עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. [פירש"י דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא כדאמרן] וכו' אמר רבה יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. וקשה לי דמה הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. הא רבה ס"ל המנכש משום חורש ואותבי' רב יוסף מהמנכש ומחפה בכלאים לוקה חרישה בכלאים מי אסירא ומשני כולה רע"ק הוא והכי קאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א המקיים בכלאים לוקה. אם כן לרבה אין חיוב במחפה רק משום מקיים. ולמה יתחייב ביום טוב משום זורע. אך התירוץ פשוט שכשם שרבה מודה במנכש דיש בו חיוב זורע בעצמותו. אלא משום שיש בו חיוב חורש ג"כ. ודומה יותר לחורש אינו חייב רק משום חורש. רק בכלאים פטור משום שאינו דומה כל כך לזורע. והוי רק תולדה לזורע. ובכלאים לא מחייב אתולדה כדברי התוס' בכורות כ"ה. ה"נ סבירא לי' לרבה במחפה דנהי דבכלאים פטור מ"מ ביו"ט יתחייב משום תולדה לזורע. ע"כ הוצרך לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וכ"ז ניחא לשיטת הריטב"א דבשבת גם לרבה ורב יוסף מחייב תרתי. אך לשיטת התוס' דלרבה גם בשבת אינו חייב רק משום חורש מפני שדומה יותר לחורש ואינו חייב שתים על מעשה אחת. כל שכן בחורש ממש ובהדי דחריש מחפה דלא יתחייב שתים על מעשה אחת. ויתחייב רק על חורש כיון דמחפה לרבה אינו זורע ממש [ובכלאים לרבנן דלית להו חיוב מקיים פטור] והוא חורש ממש. אלא ודאי כדעת הריטב"א דבשבת לרבה חייב שתים רק ביו"ט פוטר משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. ע"כ הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. אך לשיטת התוס' צ"ע:

יב ואולי יש לומר לשיטת התוס' דשאני חרישה וחיפוי שהם מעשים מתחלפים ואף שנעשה הכל ע"י החרישה. מ"מ נעשה שני מעשים. ואינו דומה למנכש ומשקה מים לזרעים שלא נעשה רק מעשה אחת אלא שיש בו שני מיני חיוב. והוא חדא מעשה דלא מחייבי עלה תרתי. אבל חרישה נעשה שני מעשים ביחד וחייב על כל מעשה בפני עצמה:

יג והיוצא לנו להלכה לדעת התוס' לרבה ורב יוסף אף זומר וצריך לעצים בשבת אינו חייב אלא אחת [לתוס' במ"ק משום קוצר לבד ולדעת המהרש"א אליבא דתוס' פרק כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר] ולרב כהנא אף במנכש ומשקה מים לזרעים מחייב שתים. ואפי' ביו"ט מתרינן בי' משום זה או משום זה כמו שירצו. ולהריטב"א אין מחלוקת בין רבה ורב יוסף בין רב כהנא ובשבת לעולם חייב שתים בין במנכש ומשקה מים לזרעים בין בזומר וצריך לעצים. וביו"ט מתרינן בי' במנכש ומשקה מים לזרעים לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע ובזומר וצריך לעצים לפי פי' מהרש"א אליבא דתוס' כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר. ולפי פי' התוס' מ"ק לשניהם משום קוצר:

יד וכל זה הוא לשיטת תוס' והריטב"א דאין חילוק בין מנכש ומשקה מים לזרעים בין זומר וצריך לעצים. אבל הרמב"ם פסק בפרק ח' מהל' שבת מנכש ומשקה מים לזרעים אינו חייב אלא אחת. [מנכש משום חורש ומשקה מים לזרעים משום זורע] וזומר וצריך לעצים פסק דחייב שתים. ולכאורה הרמב"ם מזכי שטרא לבי תרי. אך הרמב"ם לטעמי' [פ"ח ה"ב] דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. והנה רב יוסף דמקשה לרבה ממנכש בכלאים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דמחייב בכלאים. מוכח דמחייב אתולדות בכלאים. ומ"מ מקשה לרבה. א"כ אי אפשר לומר דטעמא דרבה משום שאין מחייבין על מעשה אחת שתים. דהא בכלאים אין חיוב משום חורש ואעפ"כ אינו חייב משום זורע. ולתוס' והריטב"א כבר ישבנו משום דלרבה אינו זורע גמור [וע"כ דומה לחורש יותר] והוי רק תולדה ולא מחייב בכלאים אך להרמב"ם [כלאים פ"א ה"ב] דמחייב אתולדה בכלאים אי אפשר לתרץ כן. וע"כ צריך לומר דלרבה ליכא חיוב זורע בעצמותו. ולרב יוסף ליכא חיוב חורש בעצמותו דלא כאביי דמקשה דיתחייב תרתי. וא"כ אין ענין לדרב כהנא כלל:

טו וכן דעת האור זרוע [מלאכת זורע] שכתב דכיון דקיימא לן כרב יוסף דהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש הלכך מותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה ואפי' עומדת ליחרש.הרי דסבירא לי' דאין בו חיוב חורש אף דלית ביה זרעים דאין בו חיוב זורע. ואזיל ג"כ לטעמיה שכתב שם דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. ממילא מוכרח לומר טעמא דרבה ורב יוסף לאו משום דלא מחייב תרתי על מעשה אחת כנ"ל. ולתוס' והריטב"א צ"ל דס"ל דמנכש ומשקה מים לזרעים לרבה הוו בכלל אב מלאכת חורש. ולרב יוסף הוו בכלל אב מלאכת זורע. [ומ"ש התוס' ריש פרק הזורק [צו ע"ב] דמנכש ומשקה מים לזרעים לא הויין אבות היינו שאינם אבות בפני עצמם כמו זורה בורר ומרקד. שאף שדומים זה לזה מ"מ כל אחד הוא אב בפני עצמו. ה"נ במנכש ומשקה מים לזרעים אף שדומין לזורע ולחורש יהיו אבות מלאכות בפני עצמם ולא רק בכללא דאבות זורע וחורש. אלא דהטעם משום דלא חשיבי]:

טז ועדיין פש גבן לבאר שיטת הרמב"ם למה פסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף דחייב משום זורע. ובמנכש כרבה דחייב משום חורש. ולדעתי כי הרמב"ם נגרר בזה אחר הירושלמי. דבפרק כלל גדול [מח.] חשיב המשקה מים לזרעים מתולדות זורע. ועוד שם כל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. והנה בש"ס פרק הבונה ק"ג. איתא במשנה החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא. וע"ז איתא בברייתא שם התולש עולשין והמזרד זרדין וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן. והנה במזרד זרדין דמפורש בברייתא בהו לישנא דלייפות את הקרקע. בודאי חיובי' משום חורש כדברי הירושלמי הנ"ל דכל שהוא להנאת קרקע הוא מתולדות חורש. וממילא מנכש דתנא במתניתין בהדי דהמזרד זרדין הוא דבר הלמד מענינו שהוא ג"כ מתולדות חורש. ועוד דהרי התנא פתח החורש ומסיים מזרד זרדין דהוא ג"כ מתולדות חורש להירושלמי הנ"ל. ואם איתא דמנכש הוא תולדת זורע למה לי' להתנא למתני' באמצע תולדות חורש. רישא וסיפא תולדות חורש ומציעתא תולדת זורע. אלא ודאי דכלהו משום חורש הוא. ולרב יוסף דאית ליה מנכש הוא תולדת זורע צריך לומר דלית לי' האי כללא דהירושלמי [מח.] דכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש אלא כל דלצמוחי פירא מכוין הוא תולדת זורע כמו מנכש לדידי'. וא"כ מזרד זרדין אף דמפורש בהו בברייתא לישנא דלייפות את הקרקע נמי תולדת זורע הוא. ולא קשיא לי' רישא וסיפא חורש ומציעתא זורע דלדידי' סיפא נמי זורע הוא. אבל להירושלמי דסיפא בודאי חורש הוא. מסתמא גם המציעתא היא משום חורש:

יז ועוד נראה דהנה בהא דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה פליגי רבה ורב יוסף דלרבה חיוביה משום מקיים ורע"ק הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ולרב יוסף חיוביה משום זורע והרמב"ם פ"א [ה"ב] מה' כלאים כתב דמנכש ומחפה לוקה אף שפסק שם [ה"ג] דמקיים אינו לוקה. ולכאורה דמשום זורע מחייב לי' וכר' ינאי במכות כ"א ע"ב דאמר המחפה בכלאים לוקה דחשיב כזורע. וכן הוא ברש"י פסחים מ"ז ע"ב בד"ה ושביעית וז"ל ועובר על שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה לזורע כגון חורש לכסות הזריעה. אך אי אפשר לומר כן דא"כ הו"ל להרמב"ם בהלכות שבת לחשוב מחפה בהדי תולדות זורע. אך נראין דברי הכ"מ פ"א דכלאים דהרמב"ם משום מקיים מחייב לי' למנכש ומחפה ומשום דמקיים ע"י מעשה לוקה וכדעת הירושלמי שם [לה ע"ב] ודלא כר' ינאי במכות הנ"ל. [או דר' ינאי גופי' נמי משום מקיים מחייב כהירושלמי דרבנן מודין במקיים ע"י מעשה האומנם דש"ס דידן לא ס"ל הכי דמקשה שם ולילקי נמי משום זורע ביום טוב. אבל ידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל בסדר זרעים לפסוק כהירושלמי נגד ש"ס דידן] ומעתה דמחפה לאו משום זורע הוא מסתמא גם מנכש כן דבהדי הדדי תניא. וע"כ פסק נמי בהלכות שבת מנכש משום חורש:

יח ובפשיטות יש לומר עוד דהנה קי"ל בכל מקום כרבה לגבי' דרב יוסף בר משדה ענין ומחצה. אלא שבמשקה מים לזרעים פסק הרמב"ם ז"ל כרב יוסף משום הכרעת הירושלמי דמפורש דמשקה הוא משום זורע. ושוב במנכש הדרינן לכללין דכרבה קי"ל. ואף דרבה ורב יוסף כהדדי אמרינהו למנכש ומשקה מים לזרעים. לאו בני בקתא חדא נינהו וטעמא רבה איכא לחלק בינייהו. דמנכש אינו עושה פעולה בגוף הזרעים הטובים כלל. רק כשעוקר הרעים צמחי הני טפי. נמצא שפעולתו אינו אלא בהקרקע. ולגבי זרעים הטובים הו"ל כעין גרמא לבד. משא"כ משקה מים לזרעים שפירש"י [מו"ק ב ע"ב] שזורק מים בעיקרי העשבים ועושה פעולתו בגוף הצמחים להדיא. וע"כ מצד הסברא יותר יש לחייבו במשקה מים לזרעים משום זורע מלחייב מנכש משום זורע:

יט ולענין הלכה להרמב"ם מנכש הוא תולדת חורש ומשקה מים לזרעים הוא תולדת זורע. והרא"מ בספר יראים [סי' רעד, דף קלא.] כתב שאף משקה מים לזרעים הוא תולדת חורש. ולתוס' וריטב"א שניהם אבות מלאכות שנכללין באבות מלאכות השנויין במשנה חורש או זורע לכל מר כדאית לי'. ומדברי הסמ"ג והג"מ [פ"ח ה"א] משמע דפסקו דחייב בשניהם שתים משום חורש ומשום זורע:

[ח]

והמקרסם עשבים. כתב המאירי פרק הבונה ק"ג. המנכש והוא הסרת עשבים הרעים מתוך הירקות והוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע. [והוא מחלוקת רבה ורב יוסף ריש מועד קטן] והמקרסם. והוא הקוצץ ענפים יבשים מן הלחים לתיקון האילן. והמזרד והוא קציצת ענפים אף מהלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדות חורש ויש מחייבין בהם מש ום נוטע עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דאף באילן הסרת ענפים היבשים מתוך ענפי האילן דומה למנכש. ואף הוא לרבה תולדת חורש: אבל בחידושים שעל הרמב"ם שחיברם הרב ר' אברהם בנו נדפס בתשובות הרמב"ם דפוס ליפסיא ובריש ספר מעשה רוקח. אהא דכתב הרמב"ם פ"ח מה"ש המנכש בעיקרי אילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. וכתב ע"ז בחידושים הנ"ל אות קל"ז. והמקרסם עשבים אם הי' בדעתו ליפות את הקרקע חייב משום חורש שהעשבים העולים עם הזרעים יכחישו כח הקרקע ולא יגדל אותו זרע כראוי לפיכך יצטרכו לנקות הקרקע מאותם עשבים וזהו הקרסום. כדכתיב [תהילים פ'] יכרסמנה חזיר מיער בחילוף הכ"ף בקו"ף ופירוש כריתה תרגום ירושלמי [דברים כ"ח ל"ח] יחסלנו הארבה יקרסם יתי' גובא. עוד שם אות קל"ח. המזרד את השריגים מקום שיש אילנות ותחתיהם זרעים כשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם לפיכך אם כרת את השריגים כדי ליפות הקרקע חייב משום חורש ואם נתכוין ליפות האילן ולצמחו הרי זה זומר וחייב משום זורע. וכן אם קרסם בעשבים אם היתה כוונתו לגדל הזרע ולצמחו חייב משום זורע. עכ"ל:

והנה הא דבאות קל"ז כתב המקרסם עשבים הוא תולדת חורש ובאות קל"ח כתב המקרסם בעשבים הוא תולדת זורע. נראה החילוק דמקרסם עשב אחד כולו כדי שהנשארים יגדלו יותר. מחמת שעשב האחד שכרת תחילה הי' מכחיש כח הקרקע א"כ הקירסום הוא תיקון הקרקע. וע"כ הוא תולדת חורש. אבל המקרסם בעשבים שבאות קל"ח היינו שכורת מקצת מן העשב למעלה בכדי שקלח או השורש הנשאר למטה יגדל ויתעבה יותר. כמו ששמעתי שעושין למיני ירקות שכורתין העלין כדי שיגדל הפרי ויתעבה יותר. א"כ הוא תיקון הפרי ולא תיקון הקרקע. ע"כ הוא תולדת זורע. והיינו הא דכתב באות קל"ז המקרסם עשבים. ובאות קל"ח שינה לשונו וכתב המקרסם בעשבים. ומורה כמו שכתבתי: והנה בכרת את השריגים אם נתכוין ליפות את האילן ולצמחו. כתב בחידושים הנ"ל אות קל"ח שהוא כזומר והוא תולדת זורע. אף שהרמב"ם פסק כרבה במנכש דחייב משום חורש. [ואף שהרמב"ם פירש מנכש בעיקרי האילנות הלוא גם מקרסם כתב שהוא תולדת חורש אף שפירש מקרסם כמו מנכש לפירש"י והמאירי] ואילו המאירי כתב שהקוצץ ענפים יבשים מן הלחים לתיקון האילן הוא תולדת חורש לרבה. ולכאורה משמע דפליגי. ונראה דלא פליגי דתרי גווני תיקון אילן הם. האחד תיקון האילן שהאילן בעצמו יתגדל ויתעבה יותר. או יוציא ענפים יותר. כעין זומר והוא תולדת זורע. וגוונא אחרינא שהאילן עצמו לא יתגדל ויתעבה ויוציא ענפים יותר מחמת כריתת ענפים אלו. רק שיוציא פירות יותר בכמות. או שיהי' הפירות טובים יותר. זה הוא תולדת חורש. כמו חורש שמתקן הקרקע כדי [שכשיזרע אח"כ. או אם חרש לאחר הזריעה] שיוציא פירות. כן המתקן את האילן שיוציא פירותיו והיינו הא דהמאירי. [ועיין לעיל סק"ז אות ט'] אבל המתקן את האילן כדי שהאילן עצמו יתגדל. דומה למקרסם בעשבים שכורת מקצת מן העשב עצמו למעלה בכדי שהנשאר למטה יגדל יותר דכיון שעושה בעשב זה עצמו המתגדל הוא תולדת זורע. ה"נ בעושה מעשה באילן זה עצמו המתגדל. וזה דומה לזומר שכורת מן האילן כדי שהנשאר יוציא ענפים יותר:

[ט]

וכן המשוה פני השדה. ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב א"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י דמרפי ארעא] אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י וטממה בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה]. ולעיל מינה דהאי בהא דהחורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן פירש"י דכולהו לרפויי ארעא עבידי. הנה בכל דברי רש"י מפורש דכל ענין מלאכת חורש הוא בדמרפי ארעא. ודבריו נובעין מש"ס ריש פ"ק דמועד קטן. מה דרכו של חורש לרפויי ארעא. וקשה לי מהא דמכילתין פ"א ע"ב אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא וכו' ואלא משום עשבים פירש"י שמחמת לחלוחית הניר עשבין עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשין והא אמר ר"ל צרור שעלו בה עשבין מותר לקנח בה. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת. אלא דילמא נקיט מעילאי ושדאי לתתאי ומחייב משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה. בבית חייב משום בונה. בשדה חייב משום חורש ופירש"י שקיל מעילאי במקום גבשושית ושדאי לתתאי במקום גומא ומשוי המחרישה והוי תולדה דחורש. ומבואר דאף דמקנח בצרור אף שאינו רפוי כמו עפר וכמבואר ברש"י הנ"ל וכמובן אעפי"כ אם ימלא בה גומא יתחייב משום חורש: ואפשר לדחוק לדעת רש"י דאף דהצרור בעצמו אינו רפוי. מ"מ כיון שאינו מחובר עם הקרקע שמילאה בו חשוב רפוי ארעא. דהא אף בחופר שהוא חורש כמבואר בשמעתין. אינו מרכך העפר ממש. וכמ"ש רש"י בביצה ז' ע"ב בהא דקאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ופריך והא עביד כתישה ופירש"י לר"י פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דס"ל דטעמא דמתניתין משום דחפור ועומד הוא והא קעביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים עי"ש. ומ"מ חשוב רפוי ארעא וה"נ דכוותה. ועדיין צ"ע. גם במה שפירש"י בהיתה לו גבשושית ונטלה דבשדה חייב משום חורש דמרפי ארעא. אינו מובן כ"כ שהרי העפר שנוטל הוא משליכו למקום אחר וחיובו הוא רק על מקום הגבשושית. ומה רפוי ארעא שייך בו שהארץ שבמקום הגבשושית כדקאי קאי ולא נתרפה כלל. וצריך לדחוק ולומר שבמה שנטל הגבשושית ממילא מתרפה גם הקרקע שתחתיו דומה למה שאיתא בש"ס בבא בתרא י"ז ע"ב כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי עי"ש ועיין בס"ק י"ז:

אבל הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"א כתב המנכש בעיק רי אילנות המק רסם עשבים המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הר"ז תולדות חורש. ומבואר דלאו דווקא בדמרפי ארעא אלא כל ליפות את הקרקע הוא תולדת חורש. ודבריו נובעין מהירושלמי [מז ע"ב] דכתב כל להניית קרקע חייב משום חורש. וחשיב שם המברה בחרשין המסקל אבנים הבונה מדריגות אף שאין זה ענין לרפוי ארעא. ושוב מצאתי בפי' הר"ח הנדפס מחדש על גליון ש"ס דפוס ווילנא [עג ע"ב] דכתב וז"ל אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלוא אם שוה פני'. וכן הוא בערוך ערך גב. והוא מקרא בישעי' כ"ח פסוק כ"ה שמשמע שם שזה הוא מעניני החרישה שמכין בזה את השדה לזריעה ואתיא הכל בפשיטות:

[י]

המשקה שדה העומדת לזריעה. כתב האור זרוע [מלאכת זורע] דכיון דקיימא לן כרב יוסף דריש מועד קטן דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש. הלכך מותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה ואפי' בקרקע שדרכה ליחרש. וקשה לי. דהרי במנכש נמי פליגי רבה ורב יוסף שם. דלרבה חייב משום חורש. ולרב יוסף משום זורע. ומנכש היינו תולש עשבים רעים מתוך הטובים דכי עקר הני צמחי הני טפי. ולפי דברי האור זרוע בתולש עשבים ולא שייר עוד עשבים בשדה לרב יוסף לא יהא חייב משום חורש כלל. כמו במשקה מים לזרעים דחייב לרב יוסף משום זורע וכשאין שם זרעים אמרת דאין בו חיוב כלל. כמו כן תאמר בעוקר עשבים כדי שיצמחו אחרים שבצדם יותר דחייב לרב יוסף משום זורע ממילא כשאין שם זרעים אחרים פטור לגמרי. וא"כ יקשה מש"ס מכילתין ק"ג. התולש עולשין וכו' אם לאכילה בכגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי כו' אם ליפות הקרקע כל שהן. ומקשה אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו פירש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו רבה ורב יוסף דאמרו תרווייהו באגם שנו. והשתא מה קשה לי' לרב יוסף לשיטתו עד דהוצרך לתרץ באגם שנו. הא משכחת לה בשלא שייר שם עולשין אחרים דאין חיוב לרב יוסף כנ"ל. ואם תאמר דבתולש מודה רב יוסף דחייב משום חורש לעולם אפי' אין שם זרעים אחרים כפשט לישנא דברייתא. אם ליפות הקרקע כל שהן. ולא מחלק בין נשתייר בין לא נשתייר. א"כ הא דלא מחייב רב יוסף במנכש דהיינו עוקר עשבים הרעים משום חורש. על כרחך לחלק דמה שיש שם זרעים פוטרתו מחיוב חורש. א"כ במשקה מהיכי תיתי לפטור באין זרעים הא לרבה חייב משום חורש כמ"ש האו"ז בעצמו ומרב יוסף אין ראי' דפליג דהא לרב יוסף הזרעים פוטרתו מחיוב חורש במנכש אימא דמהאי טעמא נמי פוטר אותו במשקה מחיוב חורש. ובשאין שם זרעים אין חולק על רבה. ודברי או"ז צריכין עיון:

אך יש לדחות ולומר דלעולם אם אין זרעים אחרים פטור. ומ"מ מקשה הש"ס שפיר אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. דאף שאין זרעים אחרים מ"מ אין הפטור משום שאינו ליפות את הקרקע רק משום שאין זרעים אחרים כדי שיתחייב משום זורע. מ"מ לשון הש"ס אם ליפות הקרקע בכל שהן משמע דלעולם חייב אפי' אין שם זרעים. מלבד זה הלוא לדעת התוס' דטעמא דרבה ורב יוסף משום היכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא וכ"ש לדעת הריטב"א דביו"ט מיירי משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט ובשבת מודי דחייב תרתי וכ"ש לדעת הסמ"ג והג"מ דקי"ל כאביי דמחייב תרתי. ממילא באין זרועה לכ"ע חייב משום חורש. רק לדעת הרמב"ם יש לומר כאו"ז [וזה אינו ברור דאפשר באין זרועה גם לרמב"ם חייב משום חורש] אינהו הוי רובא דמנכר נגד האו"ז וקיימא לן כותייהו:

ומה שלא הזהירו הפוסקים מלשפוך מים רק בשדה זרועה. היינו משום דבאינה זרועה אף שעומדת לזריעה שמא ישהה מלזרוע עד שיתיבש לחלוחית המים ונמצא שלא פעל בשפיכת המים כלום. ע"כ לא חשוב חורש בודאי ולא חשוב פסיק רישא וכיון שלא נתכוין לכך מותר. אך אם דעתו לזרוע בזמן קצר שאין שהות להתיבש כל לחלוחית המים נראה דאסור וחוששני לו מחטאת ועיין במלאכת זורע סוף סקי"ד: [יא] דין זה אינו אלא בחורש וכיוצא בו. כבר כתבנו בסק"א לשון הרמב"ם וביארנו שם דבריו. אך הא דכתב הרמב"ם [פ"כ ה"ב] וכיוצא בחרישה. רשמתי זה כמה שנים בגליון הרמב"ם על מלת כיוצא לעיין ברמב"ם בפ"י מה"ש הלכה כ"ב דהמשלח כלבים שיצדו וברח הצבי מפני הכלב ועמד הוא בפני הצבי והבהילו עד שתפסו הכלב הרי זה תולדת צד. והיינו ג"כ שהכלב לא היה יכול לתופסו לולא הוא שעמד בפניו. כיוצא במלאכת החרישה שאלמלא אדם האוחז במחרישה ודוחפו לארץ לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. ומפורש בש"ס [מכות כא ע"ב] גבי יש חורש תלם אחד וכו' החורש בשור וחמור וכו' ביו"ט. ומפורש דחורש בבהמתו חשוב מעשה דידי'. הואיל שמבלעדי האדם לא היתה הבהמה יכולה לחרוש. וה"נ במשלח כלבים וכו'. וה"ה שם הביא פר"ח וכתב שהם דברי רבינו במשלח כלבים. אינו מובן כלל. וכנראה דהרמב"ם מחורש בבהמה למדו. [ועיין לעיל סק"ג]:

והא דקרי ליה הרמב"ם תולדה ולא אב מלאכה. היינו משום דכיוצא בזה לא הי' במשכן. וכן כל זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה אינו אלא תולדה. שהרי בהוצאה כתבו התוס' מכילתין ג'. דלולא שזה עוקר וזה מניח היה במשכן לא היה צריך קרא לפוטרו. ומשמע דה"ה דלר"ש לא צריך קרא לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול רק משום שהי' במשכן שנים הנושאים את הארון אבל לולא זאת לא הי' צריך קרא לפטור לר"ש עי"ש. ממילא לולא זה לא הי' רבנן מחייבין. ומה דחייב בצידה זה אינו יכול וזה אינו יכול אף דלא אשכחן לה במשכן. מש ום דבשאר מלאכות חוץ מהוצאה לא בעינן בתולדות שיהי' במשכן. מ"מ לא הוי אלא תולדה כיון שלא הי' במשכן. וכן משמע ברמב"ם שכתב דין זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה אחר שכתב תולדה לצידה והוא ברור למדקדק בדבריו. וזה הטעם שדין זה אינו יכול וזה אינו יכול בהוצאה כתב בפ"א [הט"ז]. ודין זה אינו יכול וזה אינו יכול בצידה בפ"י [הכ"ג] שכתב אבות ותולדות ולמה פלגינהו בתרתי. אך הוא הדבר דבהוצאה דהוה זה אינו יכול וזה אינו יכול במשכן שנים שנושאין את הארון הוא אב מלאכת הוצאה. אך בצידה אף שלא היה במשכן הוי תולדה דצידה ע"כ כתבו בפ"ע כשמנה תולדות:

[יב]

א בין הנהיג הבהמה במשא שעלי' וכו'. ירושלמי כלאים פ"ח הלכה ב' [לח.] ר' יוסי בר' חנינא אמר המנהיג בכלאים בקול לוקה. ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל. והא תני שמואל שבת י"ג ע"ב היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. תמן לדעתה היא מהלכה הכא על כרחה היא מהלכה. פי' הנהיגה בקול על כרחה מהלכה שיראה ממנו שיכנה. אבל עומדת מרחוק וקורא לה ובאת אחריו לדעתה היא מהלכת אליו:

ב אך דקשה טובא דהא גבי משיכה מהני קורא לה ובאת אחריו. והרי הירושלמי מדמה משיכה לכלאים. ותחום בהמתו לכלאים. א"כ דמי משיכה לתחום בהמתו. ולמה במשיכה יועיל קורא לה והיא באת. ובתחומין יהא מותר:

ג ודוחק לומר דשאני קורא לה והיא באת דשואל שעדיין איננה רגילה עמו. ולא חשבינן ביאת הבהמה אחריו לדעתה. והרי חזינן בהגבהה מהני מה שהבהמה מגבהת עצמה מחמתו אף שמגבהת עצמה להנאתה. כבש"ס קידושין כ"ו. אי נמי בחבילי זמורות. שפירשו התוס' בשם הרב משולם שמגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה עצמו מן הארץ. הנה מפורש שאף שהפיל לרצונו הוא קופץ ומגביה עצמו כדי לאכול. מ"מ הואיל שעל ידו בא הגבהת הפיל. במה שמגביה החבילי זמורות. חשוב הגבהה. וה"נ לענין משיכה דמ"ש. ואפי' נחשוב האי קורא לה והיא באה להנאתה. נמי הוא משיכה מעליא. ומ"ש דלענין שבת קורא לה והיא באת אחריו פטור:

ד אך פי' הירושלמי כך הוא דהנה בשבת מדכתיב למען ינוח. ובמכילתא [משפטים פרשה כ'] תן לה נייח שמעמידה על המחובר ואוכלת. והתינח לענין שביתת בהמתו אמרינן שפיר דזה הוא שביתתה ומנוחתה שתהי' אוכלת מן המחובר. אבל איך יהי' מותר איסור מחמר שמעמידה ואוכלת מחמתו ואיסור מחמר הוא משום לתא דידי'. שהרי אפי' בבהמת עכו"ם אסור. ועיין לקמן ס"ק י"ג סוף אות ט'. והיתכן שתתיר התורה שיעבור על לאו משום נייחא דבהמה. אלא ודאי דמה שהבהמה אוכלת להנאתה אין זה מחמר. וה"נ בנידון דידן. אבל גבי משיכה והגבהה דליכא קרא. אין חילוק בין לדעתה בין בעל כרחה:

ה ודבר זה דכשעושה הבהמה להנאתה אין זה מחמר. כן משמע להדיא באבן העוזר סי' שכ"ח גבי העמדת עלוקות שאם העלוקה שלו אסור משום שביתת בהמתו עי"ש. ולכאורה קשה דאפי' אינה שלו יאסור משום מחמר. הואיל והוא העמידה ומוצצת מחמתו. אלא ודאי משום שמוצצת להנאתה אין זה מחמר:

ו ובהכי ניחא הא דמבואר במג"א סי' שט"ז [סק"ד] ובשו"ע הרב מלאדי שם [סעי' ג'] דהמשסה את הכלב אחר החיה שיצודנה אין איסור רק מדרבנן. ולמה לא יהא אסור מן התורה משום מחמר. אך הנה הענין שסוי הוא שמעורר רוחו וכעסו של הכלב. וכשרודף אחר החי' לאו משום קול המשסה הוא רודף רק לדעתו משום כעסו ועזותו. זכר לדבר מה שאמרו ז"ל [ב"ר פר' וישב] גבי יוסף הצדיק שאמר הקב"ה אתה מסלסל בשערך הריני מגרה בך את הדוב דאשת פוטיפר. והיא ודאי לדעתה ולהנאתה עשתה. ולפי"ז מאחר שהכלב שוב לדעתו הוא רודף ולהנאתו אין זה נקרא מחמר:

ז ולמדנו עוד מהירושלמי דבתחומין מחמר אסור. ולא הותר בתחומין רק מה שהבהמה עצמה הולכת חוץ לתחום. שלא יאסור משום שביתת בהמתו. אבל לחמר אחרי' כדי שתצא חוץ לתחום אסור. שהרי מקשה הירושלמי על קורא לה והיא באה אחריו שיאסור. ותירץ רק משום שלדעתה היא מהלכת. אבל מחמר אחריה שעל כרחה היא מהלכת בודאי אסור. ומשמע דלאו דמחמר איתא גם בתחומין. וראי' עוד לזה שהרי כתבו התוס' עירובין צ"ז ע"ב בהא דאת החי במטה פטור. וז"ל ואם תאמר נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דהיכול חייב. ואומר ר"י דמ"מ מפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא הי' נושאין בעלי חיים דאילים ותחשים היו מוליכין ברגליהם עכ"ל. מבואר מדבריהם דמוליך לא חשוב מעשיו. ואינו יותר ממחמר. והרי בפרק בתרא בביצה כמה משניות ושמעתות דאסור להוליך הבהמה חוץ מתחומה. הרי מפורש דאיתא איסור מחמר גם בתחומין:

ח וטעם הדברים צ"ע דאם שביתת בהמתו דנפיק. מלמען ינוח שורך וגו' דלא מפורש בי' מלאכה. מ"מ אינו נוהג רק במלאכה ולא בתחומין. מחמר דנפיק מקרא דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דמפורש בי' מלאכה. אינו דין שלא יאסור בתחומין [שאינו משום לתא דמלאכה רק לאו בפני עצמו דאל יצא איש ממקומו]. וצ"ל דטעם שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. משום דתחומין דרבנן. ודומה להא דע"ז י"ד ע"ב בן בתירה מתיר בסוס ופירש"י משום דאין מלאכתו אלא לרכיבה שאינו אלא שבות משום דחי נושא את עצמו לא אכפת לן אי אתי לשאולי ולשכורי. הנה דאף דמ"מ שבות הוא אם נושא את החי. מ"מ אין בו איסור שביתת בהמתו. ה"נ בתחומין הואיל ודרבנן הם אין בהם איסור שביתת בהמתו. וכן הוא בש"ע סי' ש"ה סעי' כ"ב דאין ברכיבה משום שביתת בהמתו הואיל וחי נושא את עצמו. ובהגה"ה שם סעי' כ"ג דאין בתחומין משום שביתת בהמתו משום דתחומין דרבנן והיתר זה משום דדרבנן. אינו רק בשביתת בהמתו. אבל במחמר מפורש בש"ס פסחים ס"ו ע"ב במחמר כלאחר יד במקום מצוה מאי. אבל שלא במקום מצוה פשוט שאסור אף דכלאחר יד אינו אלא שבות. וקיל משאר שבותים דכלאחר יד מותר במקום צערא ובמקום פסידא. ואעפ"כ אסור במחמר. כ"ש תחומין דהוא שבות מעליא וחמור משאר שבותים משום דאסמכינהו אקראי כמ"ש תוס' שבת ל"ד. אינו דין שיהא נוהג בו מחמר:

ט נתבאר מזה דמה שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. הוא משום דהוא מדרבנן. אבל בתחומין די"ב מיל למ"ד דהוא דאורייתא אף שביתת בהמתו אסור. דאין להתיר משום דקרא דלמען ינוח אינו אלא במלאכה. דא"כ כ"ש מחמר שלא ינהוג אלא במלאכה דבקרא דובהמתך מלאכה כתיב וכבר נתבאר בראיות דמחמר נוהג בתחומין:

י אך המג"א סי' ש"ה ס"ק י"ח בשם הגמ"ר כ' דאף תחומין י"ב מיל אין בו שביתת בהמתו. והוא בהגמ"ר סוף קידושין [סי' תקס"ה] וז"ל דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אינו מחוייב על בהמתו עכ"ל. ויקשה מחמר:

יא ונראה דהנה בירושלמי הנ"ל מדמה הנהגה בקול בכלאים וקול דמשיכה וקול דהוצאת בהמה חוץ לתחום. והנה במשיכה ליכא קרא כמו דאיתא בשבת לאסור מחמר. מה שהבהמה עושה מלאכה על ידו לאסור. ובמשיכה דליכא קרא למה יחשב משיכה. שיחשב מעשיו. הלוא בשבת בלאו קרא לא היה אסור מסברא. [וגם לבתר דכתיב איסור מחמר לא חשבינן לי' מעשיו ממש לחייב חטאת וסקילה]. ובכלאים אף דכתיב רק לא תחרוש שגם בשבת חשוב מעשיו ממש ואעפ"כ אסור מחמר. לא קשיא שהרי מקרא דיחדיו דרשו אפי' למשוך ולהנהיג. אך במשיכה קשה. ואין לומר משום דדרך קנין בכך. דא"כ מה מדמה הירושלמי לכלאים:

יב אך ברורן של דברים דשבת אינו איסור חפצא רק איסור גברא שהוא לא יעשה מלאכה. וכל האיסור הוא מה שהוא עושה ע"כ צריך מעשיו. משא"כ כלאים האיסור הוא על הכלאים שלא ינהיג בהם. ע"כ אסור אפי' במעשה כל דהוא דידי' ואפי' בקול לבד. וכן משיכה והגבהה שצורך הקנין שתהי' הבהמה נמשכת או מוגבהת ע"כ סגי במעשה כל דהוא דידי' כמו קול וכדומה:

יג מעתה דתחומין דבהמה שהאיסור חל על הבהמה שלא להוציאה חוץ מתחומה. אין צריך שיהי' מעשיו ממש וכמו בכלאים כיון שהאיסור חל על החפץ די בקול. ה"נ בתחומין ואין צריך בתחומין דבהמה קרא לאסור מחמר:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה