אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת זורע
[א]
אחד הזורע זרעים. כבר כתבנו בהפתיחה [אות ד'] שיטת רש"י ורמב"ם שזריעה היה במשכן לצורך הסממנין לצבוע בהן תכלת וארגמן ותולעת שני. ולרב האי והר"ח היה לצורך מנחות:
[ב]
א ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן. [פירש"י דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה וכו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה] עוד שם אמר רב חייא בר אשי א"ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע [פירש"י חייב משום זורע כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות] משום זורע אין משום נוטע לא [פירש"י אמבריך ומרכיב קאי] אימא אף משום זורע [פירש"י דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא] ע"כ סוגיית הגמ'. והנה מפורש בדברי רש"י דנוטע הוא אב מלאכה אף דבמשכן לא היה רק זריעת סממנין או חיטין למנחות כמבואר בסק"א. וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' שבת הלכה ג' וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין עכ"ל:
ב ולפי"ז נראה דה"ה הבוצר פירות מאילן הוא נמי אב מלאכה כמו קוצר. אמנם במ"ק ג'. איתא מכדי בצירה בכלל קצירה זמירה בכלל זריעה למה ליה דכתבינהו רחמנא [גבי שביעית] למימרא דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב. הרי דבצירה נמי תולדה היא. ולכאורה קשה מ"ש מנוטע דחשיב אב:
ג ונראה לי ע"פ מ"ש בחידושי הר"ן [הוא הנדפס בטעות על שם חידושי הריטב"א ובאמת היא שיטה להר"ן] בשם הרמב"ן לקמן ק"ז ע"ב בהא דדלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו ה"נ כו' ופי' הרמב"ן דדלדל עובר חיוביה משום נטילת נשמה. אלא דה"א דאין חיוב נטילת נשמה אלא בדבר שחיותו מעצמו ולא בדבר שתלוי בחיות אמו. ע"כ הוכיח מתולש כשותא מהיזמי אף שחיות היזמי מארעא ואי שקיל היזמי מארעא מיית כשותא. ואינו דומה לקוצר מקרקע שחיות הקרקע מעצמו ואינו יונק מאחר אעפ"כ חייב ה"נ כיוצא בו ע"ש. וע"כ שפיר יש לחלק בין נוטע לבוצר דבוצר מאילן אינו דומה לקוצר כיון דאילן אין חיותו מעצמו אלא שיונק מארץ ע"כ חשוב רק תולדה כשאר עוקר דבר מגידולו. מה שאין כן נוטע שתוחב היחור בארץ ודומה ממש לזורע חשוב אב:
ד ובהכי ניחא מה שכתב הרמב"ם פ"א [ה"ב] מה' שמיטה ויובל. הבוצר בשביעית חייב בין בכרם בין בשאר אילנות. ולכאורה תמוה כיון דבקרא אינו מפורש רק קצירה ובצירה ואתולדות לא מחייב ובשאר אילנות שם אחר להן מוסק בזיתים אורה בתאנים גודר בתמרים. וכי היכי דלא הוה ילפינן בצירה מקצירה אי לאו דמפורש בקרא כמו כן לא נילף מסיקה מבצירה וכיון דלא מפורש בקרא יפטור. ולהנ"ל ניחא דשאר אילנות דומים לכרם. דזה וזה לוקח הפרי מאילן הוא ושפיר למדין זה מזה להחשב אב:
ה ואין להקשות לפמ"ש דאם כן הנוטע בשביעית יתחייב כיון דהוי אב כמו זורע. והרי מפורש בהרמב"ם פ"א מהלכות שמו"י הלכה ד' וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודות האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהם עי"ש שהוא מטעם דשאר התולדות לא אסר רחמנא. [הגה"ה - עיין לפנינו סק"ה קושיא על דברי הרמב"ם האלו מש"ס גיטין ובתירוצנו שם אך דעת הר"ש פ"א [מ"א] דשביעית דהנוטע בשביעית חייב מדאורייתא מדכתיב וכרמך לא תזמור וכ"ש נטיעה דהוא עיקר מלאכה טפי עי"ש. ע"כ הגה"ה] י"ל כיון דעצים אין בהם קדושת שביעית רק האיסור משום הפרי והפרי אינו גדל על הארץ שפיר הוי רק תולדה. וזה נ"ל טעמא דרשב"ג בירושלמי [שביעית יא.] דמתיר ליטע אילן סרק בשביעית משום דעצים אין בהם קדושת שביעית ואף דרבנן אסרי מ"מ ודאי מודים לרשב"ג דאינו דומה ממש לזורע מטעם זה כדאמרינן בעלמא חולין מ"ט ע"ב אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים. וע"כ הוי רק תולדה ופטור. ומשום הפרי לא הוי אב כיון שאינו גדל על הארץ רק על אילן שגידולו מן הארץ כנ"ל ודו"ק:
ו אך מה שכתב רש"י ז"ל הנ"ל דמבריך ומרכיב נמי חשיבי אב ורמב"ם פ"ז מה"ש ה"ג הוסיף נמי זומר. ובש"ס דמ"ק הנ"ל משמע להיפך. ועוד שבמלאכת קצירה חשיב הרמב"ם הבוצר אב כמו קוצר ובש"ס מ"ק הנ"ל הא מפורש דהוי תולדה. והנ"ל בזה דיש חילוק בין שבת לשביעית דהנה זה לשון הרמב"ם פ"ז מה"ש הלכה ג' ד' גבי מבריך ומרכיב וזומר שהם אב כמו הזורע שכל אחת מהם לצמח דבר הוא מתכוין. וכן גבי בוצר גודר מוסק אורה שהם אב כמו הקוצר שכל אחת לעקור דבר מגידולו מתכוין. הנה מבואר דחשוב אב משום שהכוונה אחת. והיינו שהמעשה באמת מחולק קצת ולא היה ראוי להחשב רק תולדה. אך משום שהכוונה אחת הוי אב. והתינח לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר הכוונה. אבל לענין שביעית דכתבו התוס' מ"ק י"ג. סד"ה נטייבה דגבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת וכיון דאין דין מלאכת מחשבת בשביעית ע"כ לא הויין אב רק תולדה. דכל עיקר דחשיבי הני אב הוא רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והמחשבה אחת הוא כמבואר בלשון הרמב"ם הנ"ל. מה שאין לומר כן בשביעית. ועי' מהרש"א סנהדרין כ"ו:
[ג]
ואחד המבריך אילנות. זה דעת רש"י והרמב"ם שהבאנו בסק"ב אך מדברי התוס' מכילתין ד' ע"ג ע"ב ד"ה משום משמע לכאורה שהיא תולדה שכתבו וז"ל אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרות בו משום זורע אלא שאם התרה בו משום זורע דחייב עכ"ל. והנה למה שרצו לפרש שצריך להתרות משום זורע אמבריך ומרכיב קאי שצריך להתרותו משום זורע [דנוטע קאמר בש"ס להדיא דאם התרה בו משום נוטע דחייב שהרי אף זומר מתרין בו משום נוטע. וכן פירש"י על הא דמקשה הש"ס משום זורע אין משום נוטע לא. אמבריך ומרכיב קאי. הרי דפשיטא ליה להש"ס דנוטע הוי אב] ולמה דמסיק הש"ס אי אתרו בי' משום נוטע נמי חייב ומ"מ אי לא אתרו ביה לא משום נוטע ולא משום זורע רק לא תבריך ולא תרכיב לא יתחייב. הנה מפורש דמבריך ומרכיב הוויין רק תולדות:
אולם נראה דלמסקנת התוס' דאין צריך להתרות אתולדה משום אב דווקא. שפיר אמרינן דאף מבריך ומרכיב הוויין אבות. ורק לפי מה דס"ד של תוס' היה מוכרח לומר שהן רק תולדות ולא לפי המסקנא [ועוד יתבאר [להלן ס"ק ה']]:
וראי' שהרי התוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואמר. כתבו דאין חיוב בתולדות רק בשבת ולא בשאר איסורין כגון בעומר דאסור קצירה קודם לעומר וקיטוף שרי אף דבשבת הוה תולדה דקוצר וכן דלדל עובר שבמעי' דבמוקדשין לא מחייב משום גוזז ובשבת הוי תולדה דגוזז ועי"ש עוד. ואי אמרת הברכה והרכבה הוא רק תולדה דנטיעה א"כ לא יתחייב המבריך ומרכיב בערלה. ובהדיא תנינן בפ"ק דר"ה דף ט' ע"ב אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב וכו' אם לערלה ערלה:
אך לפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם תליא הך דינא דנוהג ערלה בהברכה והרכבה בפלוגתא דחכמים וראב"י שלהי סוטה מ"ג ע"ב דלראב"י דאמר כרם כמשמעו לגבי רבעי וה"ה נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא לענין חזרה מעורכי המלחמה כדאיתא בסוטה שם כמו כן לענין ערלה ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב. ולפי"ז לראב"י מוכח להדיא דחייב מבריך ומרכיב בשבת משום דהוא תולדה דנוטע דאם הי' אב הו"ל כמו נוטע ממש ולמה יפטר מערלה. אלא ודאי דהן רק תולדות נוטע ולכן לראב"י דס"ל ונטעתם כמשמעו שיהי' נוטע ממש ולא תולדות נטיעה ממעטינן המבריך ומרכיב מערלה: ולפי"ז ניחא תחילת דברי התוס' דלפי מה דס"ד דפי' הברייתא הוא דצריך להתרות למבריך ומרכיב משום זורע דווקא ולא די להתרות בו אל תבריך ואל תרכיב. וע"כ משום דהן רק תולדות והי' צריכין לומר דהברייתא ראב"י היא. אך למאי דמסקי דאין צריכין להתרות משום אב דווקא שוב אין צריכין לומר דמבריך ומרכיב הוויין תולדות רק דהברייתא אתייא כרבנן דראב"י דקיי"ל כותייהו ושפיר הוויין אבות. ועיין בט"א פ"ק דר"ה שהשיג על הרמב"ן וכתב דאף ראב"י ס"ל דהברכה והרכבה הוא כמו נטיעה ממש לענין ערלה והא דאינו חוזר מעורכי המלחמה טעם אחר יש ע"ש באריכות. וא"כ בודאי הוי אב כמו נוטע:
[ד]
ואחד הזומר. זה דעת הרמב"ם פ"ז מה"ש ה"ג דזומר הוא אב [וכבר ביארנו לעיל ס"ק ב' [אות ו'] דאף דלענין שביעית מפורש בש"ס מ"ק דהוי תולדה אין ראי' משביעית לשבת] אך רש"י מכילתין דף ע"ג ע"ב כתב דהוא תולדה. ואחר העיון נראה דאין מחלוקת ביניהם ומה דחשיב לרש"י תולדה גם להרמב"ם הוי תולדה ומה דחשיב לרמב"ם אב גם לרש"י נראה דהוה אב:
דהנה רש"י במ"ק ג'. פי' מקרסמין היינו זימור אלא שקרסום שייך באילנות. וכ"כ הר"ש פ"ב דשביעית מ"ג וז"ל מקרסמין מלשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קרסום באילנות וזימור בכרם מלשון זמורות. ולפי"ז קשה על הרמב"ם פ"א מה' שמיטה ויובל ה"ב וז"ל אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה או על הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וא"כ לפי דברי רש"י ור"ש הנ"ל דקרסום באילן כזימור בכרם המקרסם בשביעית לוקה [זימור פרש"י חותך ענפים יבישים מן הכרם וגם בדף ק"ג. פירש"י מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו] ובמ"ק ג'. מביא הש"ס ברייתא ערוכה דחשיב הרבה עבודות בשביעית דמפיק להו מקרא לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. ומקשה מינה אהא דאמר שם תולדות בשביעית לא אסר רחמנא ומשני קרא אסמכתא. וברייתא זו חשיב ג"כ מניין שאין מקרסמין ומפיק לה מדרשא ההוא וכיון דכל הברייתא הוא רק אסמכתא גם הא דאין מקרסמין הוא אסמכתא והוא רק מדרבנן והא קרסום היינו זימור דמפורש בתורה אלא שאינו בכרם רק בשאר אילנות והרי מפורש ברמב"ם שגם על עבודות שאר אילנות לוקה: וכן קשה על הרמב"ם שכתב שם הל' ה' ולא יפרק הבדים היבישים כו' ואם עשה אחת מהן מכין אותו מכת מרדות והרי פירוק בדים היבישים היינו זימור כפרש"י הנ"ל דמה"ת גם בשאר אילנות כמפורש ברמב"ם הנ"ל:
עוד קשה דבמשנה ב' שם פירש הר"ש דכל הני דשרינן עד ר"ה משום שאין איסורן מן התורה דתולדות לא אסר רחמנא. וקשה כיון דקרסום היינו זימור ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל דכל אילנות איסור העבודה בהם דאורייתא למה תנן שם מקרסמין עד ר"ה [שוב מצאתי קושיא זו על הר"ש בשם הרש"ש] אשר ע"כ נראה ברור דלרש"י ור"ש דס"ל קרסום וזימור דבר אחד הוא דזימור היינו ג"כ קיצוץ ענפים יבישים כמו קרסום ס"ל דכל עבודות האילנות אינם מה"ת דתולדות הם ואין איסור תולדות רק בצירה זמירה דכתיבי בקרא ושאר אילנות דלא כתיבי ושם אחר להם מסיקה בזיתים כו' וכן קרסום באילנות אינם מה"ת מיהו בנוטע כתב הר"ש פ"א דשביעית מ"א דחייב מדאורייתא ומשמע אפי' שאר אילנות דלאו כרם והיינו משום דנוטע כרם וודאי חייב מקו"ח דזימור ושוב גם כל אילנות חייב על נטיעתם דשם אחד לנטיעת כרם ונטיעת שאר אילנות דזה וזה נוטע מיקרי רק בקרסום פטור אף דלרש"י ור"ש הוא כעין זימור דמ"מ שם אחר להם זה זימור וזה קרסום אבל נוטע אף דאסור מקו"ח דזימור וכעין זימור בשאר אילנות פטור מ"מ למדין קו"ח לנוטע כרם מזימור ושוב גם בשאר אילנות מחויב כיון דזה וזה נוטע הוא. ורמב"ם שסובר עבודת שאר אילנות מה"ת ס"ל זימור לאו היינו קיצוץ ענפים יבישים דכן משמע מדבריו בפי' המשנה פ"ד דשביעית משנה ה' וז"ל והשקמה מין מן התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזימור לכרמים. וע"כ קיצוץ ענפים יבישים בשביעית אינו מה"ת. וכן בש"ס מ"ק בקרסום ומשום דלאו היינו זימור. ומעתה מובן המחלוקת שבין רש"י לרמב"ם בזומר דלרש"י תולדה ולהרמב"ם הוא אב דמשום דרש"י מפרש זומר היינו קיצוץ ענפים יבישים הוא כעין מנכש שעוקר העשבים הרעים כדי שיצמחו הטובים טפי כן הזומר קיצוץ ענפים היבישים והוא כמו המנכש. ומשום שאינו מסדר הנטיעה רק משום שמתיבש הוצרך לקוצצו. ע"כ הוא רק תולדה. אבל להרמב"ם דזומר הוא שקוצץ במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו הוא מסדר הנטיעה כי כן באמת הוא דרך כל בעלי כרמים כידוע והרי הוא כמו הברכה והרכבה שהוא מסדר הנטיעה שפיר הוי אב:
נמצא לדינא אין מחלוקת ביניהם בשבת דלכ"ע זמירה שכורת במקום ידוע כדרך שבעלי הכרמים עושין תמיד הוא אב וזמירה שכורת ענפים היבישים היא תולדה:
[ה]
וי"א שהנוטע וכו'. י"א אלו הם הרא"ם בס' יראים [סי' רעד. דף קלא ע"ב] והמאירי [עג.] והרמ"כ הביאו הכ"מ [פ"ז ה"ב] ובתוס' שהבאנו בסק"ג אין הכרע וניהו שבתחילת דבריהם דהוי ס"ל דצריך להתרות תולדה משום אב. וע"ז קאמר הש"ס משום זורע. ומדקאמר הש"ס ג"כ משום נוטע שאם התרה משום נוטע נמי חייב מוכח דנוטע ג"כ הוי אב. אך מ"מ למסקנא אין ראי' שיהי' חשובים אב. ואף דודאי מבריך ומרכיב כמו נוטע ממש כדמוכח מערלה כמבואר בסק"ג. מ"מ נוטע גופי' י"ל דחשוב תולדה והא דאמר בש"ס משום זורע אין משום נוטע לא. היינו שאם התרה בו משום נוטע חייב:
ולכאורה נראה ראי' מקידושין ל"ט. דנוטע נמי חשוב זורע ממש דאמר ר"י לוקין על הכלאים בח"ל ד"ת ומוקי לה בהרכבת האילן בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו"ל. עד כאן. הרי דהרכבת אילן חשוב זריעה. וא"ל שאני התם דמוכח קרא דבהמתך. ליתא דהא בחולין ס'. מבעיא לי' הרכיב ירק בירק מהו ואסיק בתיקו וא"כ לאותו צד דחייב אהרכבת ירק בירק לא יתחייב על הרכבת אילנות. דהרכבת ירק כמו זריעת ירק אבל הרכבת אילנות כמו נטיעת אילן ונטיעה לאו זריעה היא אלא ודאי נטיעה היינו זריעה:
אך לדעת רש"י והרמב"ם שיתבאר דבכלאים חייב על תולדה אין ראי' מכאן דאפי' תימא דעיקר קרא בהרכבת דשאים מ"מ חייב על אילנות כמו על תולדה אך לדעת התוס' בכורות כ"ה. דבעלמא לא מחייב על תולדה מוכח מהא דקדושין דנוטע חשוב זורע ממש. מ"מ י"ל שאני שבת דאף דחשוב זורע ממש מ"מ כיון שבמשכן לא הי' רק זריעת סממנין לא מחייב על אילנות רק משום דהוא תולדה לזורע ודוחק:
ויש לעיין מהא דקידושין על הא דכתב הרמב"ם פ"א מה' שמיטה [ה"ד] הנוטע בשביעית מכין אותו מכת מרדות והיינו משום דקיי"ל דתולדות בשביעית לאו דאורייתא והא מוכח מכלאים דנוטע חשוב זורע ממש. אך הרמב"ם לטעמי' דחייב בכלאים על תולדה. מ"מ אכתי הדבר קשה כיון דהתורה קורא הרכבת האילן זריעה הרי דהיינו זריעה ממש: אך יש ליישב לאותו צד דהרכבת ירק חייב עלי' י"ל עיקר קרא בהרכבת ירק ועל הרכבת אילן לוקה מטעם תולדה ודו"ק:
ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל טובא על הרמב"ם הנ"ל דהנוטע בשביעית אינו לוקה רק מ"מ מהא דגיטין נ"ג ע"ב בהא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דברי ר"מ ר"י אומר חילוף הדברים ומקשה הש"ס מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת מ"ש שביעית הנה מפורש דנוטע דאורייתא. ולהנ"ל י"ל דהגמ' מקשה לאותו צד דעל הרכבת ירק אינו לוקה וקרא בהרכבת אילן הרי דהכתוב קורא לנטיעה זריעה. ובשביעית הא כתיב לא תזרע. והרמב"ם שפסק הנוטע אינו לוקה דשמא כאותו צד דלוקה על הרכבת ירק. י"ל דקרא בהרכבת ירק קאי ומספיקא לא מלקינן לי' מיהו בבעיא דר"ח בר פפא בחולין יש לרמב"ם שיטה אחרת ואכ"מ:
ולפמ"ש בס"ק ב' [אות ו'] דנוטע ובוצר אף דחשיבי תולדות בשביעית אין ראי' שיחשבו תולדות בשבת דבשבת מ"מ אסרה תורה. וכיון שהכוונה אחת חשוב ג"כ אב. והבאנו דברי רמב"ם שמבואר כן בדבריו. אבל בשביעית דלא בעינן מ"מ שפיר הוי תולדה. ובסקי"ב ביארתי דבכלאים נמי הדין בזה כמו בשבת. ומשום דבכלאים נמי אזלינן בתר מחשבה. וא"כ אין קושיא מכלאים לשביעית דנהי דבכלאים חשוב נוטע זורע ממש בשביעית הוי תולדה:
קיצור הדברים לשיטת התוס' בכורות מוכח דנוטע חשוב זורע ממש. ואף לדעת הרמב"ם ורש"י פסחים דבכלאים חייב על תולדה. מ"מ לאותו צד דהרכיב שני מיני דשאים פטור מוכח דקרא בהרכבת אילן וקרא להרכבה וכ"ש לנטיעה זורע. וכן. משמע מדר' יאשי' דאמר [קידושין לט.] אינו לוקה משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה וחרצן במפולת יד דדריש כלאים לבד הכרם הנה דזריעת החרצן נקרא זריעה דהא קאי זריעה דקרא על כרם וכלאים. הרי דנטיעה זריעה ממש ולשיטת התוס' בכורות שגם הברכה והרכבה חשובים נטיעה ממש שוב מוכח דחשוב זריעה ממש ואך שעדיין יש לדחות דמ"מ זריעה באילנות לא הי' במשכן רק בסממנין ע"כ אין מחייבין רק בדומה מינים הגדילים בארץ לא באילנות זה סברא דחוקה ועוד דמ"מ כיון שהתנא שונה באבות מלאכות הזורע ונוטע נמי נקרא זורע מוכח דנוטע אב ועוד דבקידושין משמע דקרא בהרכבת אילן הרי הרכבת אילן הוא זריעה ממש:
[ו] לצורך עצים. יש לעיין לשיטת הסוברים דנוטע הוא תולדה ולא אב הלא נוטע גופא הוי במשכן לשיטת רב האי והר"ח שביארנו בהפתיחה דמחשבין מה שהי' במשכן לצורך מנחת התמיד והחביתין ושם הי' יין ושמן לנסכין א"כ הרי הי' נטיעה גופא במשכן כמו זורע ומה לי זריעת חיטין למנחות לנטיעת זתים וגפנים לנסכים. אך לק"מ דכבר ביארנו שם בהפתיחה [אות כ"ח] דלשיטת רב האי והר"ח מחשבין רק מה שהי' עושין להמשכן אחר שנצטוו ולא קודם הצווי וא"כ מסתמא לא הי' נוטעין זתים וגפנים שהרי נוהג בהן ערלה דערלה בחו"ל הלכה ולא הי' יכולין להסתפק מהן לנסכים רק אחר ג' שני ערלה. והם לא ידעו מקודם שיהי' חנייתן במקום אחד זמן מרובה כ"כ ואולי באמת לא הי' בכל המסעות חניי' גדולה כ"כ. ע"כ מסתמא לא נטעו לצורך נסכים כלל ולא הי' לדידהו נטיעה במשכן כלל אחר הציווי. אך אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י והרמב"ם שביארנו שם בהפתיחה דאף מה שנעשה קודם הציווי הואיל ונצרך זה למשכן חשוב שהי' במשכן א"כ הרי הי' נטיעת עצי ארזים שנטע יע"א ע"ה במצרים. ולמה לא יהא נוטע אב כמו זורע. הגם דלרש"י והרמב"ם לא תיקשי דלדידהו באמת נוטע הוא אב. אך להסוברים דנוטע הוא תולדה דוחק לומר דכרב האי והר"ח סבירא להו בזה. ונדו מפירש"י בסתמא:
ויותר נכון לומר דס"ל דשאני נטיעת עצים לצורך הפרי מנטיעת העצים לצורך העצים גופייהו. דגם בלא"ה נטיעת אילן לצורך העצים הוא ממש כמו זורע דמה לי הניח הזרעים בארץ או הגרעין או אפי' תוחב היחור בארץ וממש מלאכה אחת היא. אבל הנוטע לצורך הפרי שהפרי לא יגדל בארץ רק ע"י אמצעות האילן בזה ס"ל דהוא רק תולדה דאינו ממש זורע רק בדומה לו. [ועל העצים אין לחייבו דאין מחשבתו על העצים ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה] ולפי"ז שוב לא נוכל לומר שיהי' אב מחמת שהי' נטיעת עצים במשכן שהרי אינו ממש כמו נטיעה דהתם רק דומה לו כמו שדומה לזורע. והיוצא לנו מזה שנטיעת אילנות לצורך העצים. גם הי"א מודים שהוא אב מלאכה:
[ז]
לא חיפה הזרע בעפר. הנה ראיתי בס' מגן אבות שכתב וז"ל מהות הזריעה שמכסה הזרע בקרקע כ"מ בסוף מכות דקאמר שם דבהדי דחריש קמכסה לה לזרע והו"ל זורע. וכ"כ משמע במשנה דאייתי הש"ס לעיל פ' במה טומנין דף נ' ע"ב הטומן לפת כו' דפי' רב האי גאון שם דר"ל שמגלה מקצתו דאל"כ הוי לי' זריעה משמע במגולה ליכא זריעה. ולדידי הני מילי ליתנייהו אלא הזורע אף שלא חיפה בעפר חייב. ואם תאמר דזריעה היינו שמכסה הזרע בעפר א"כ מה חידש ר' ינאי במכות [כא ע"ב] דאמר המחפה בכלאים לוקה. לדבריו כל זריעה כך הוא. ועוד בגמ' ע"ג ע"ב דמקשה מכדי מיכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע ומשני תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. פירש"י בא"י קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה עד כאן. וא"כ הזורע דתני במשנה קודם החורש היינו זריעה בלא כסוי הרי דזריעה בלא כסוי הוא אב מלאכה ור' ינאי חידש דמחפה ג"כ נחשב זורע שהיא מצרכי הזריעה וכעין שכ' הרמב"ם [פ"ט הי"א] בסחיטה שהיא מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול וע"כ חייב המחפה ג"כ והא דהטומן לפת כו' יתבאר לפנינו במלאכת קוצר באר היטב בעז"ה ושם יתבאר דאדרבא משם מוכח דאף במגולה הוי זריעה:
[ח]
א ואפי' חזר ולקטן. ראיתי לבאר זה הדין אם יש לדמותו לרודה פת מן התנור טרם שתאפה דמפטר כבש"ס שבת ג' ע"ב או לא. ונ"ל ראי' מהא דאיתא פ"א דכלאים מ"ט ומייתי לה במכילתין ד' נ'. הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית וניטלין בשבת וענין שביעית היינו לענין זריעה בשביעית [כמ"ש הר"מ בפי' המשנה והמאירי] וכתבו רש"י ותוס' דהא דנקט עלין מגולין לענין נטלין בשבת קתני אבל באינך לא איכפת לן דאפי' כולו טמון לאו זריעה היא כיון שאינו מתכוין לנטיעה. וברשב"א ור"ן בחדושיהם משמע דאפי' השרישו אינו חושש משום שביעית כיון שלא התכוין לכך. והנה אם נאמר דחיוב זריעה הוא אפי' עקרן עד שלא השריש דחשוב זריעה תיכף כיון שראוי ליגדל א"כ מה בכך שלא נתכוין לזרוע הא פסיק רישי' הוא אלא ודאי דלא חשוב זריעה אלא בהשרשה וכיון שלא נתכוין לכך אפי' השריש לבסוף מותר שהי' אפשר שלא תשריש:
ב אולם יש לחלק בין זריעה דשביעית לזריעה דשבת דבשביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' לא מיחייב אלא בקליטת הקרקע וכדאי' במנחות [עא.] לענין עומר דבעינן השרשה משום דכתיב אשר תזרע בשדה. וה"נ כיון דכתיב שדך לא תזרע לא מיחייב עד שיקלוט. אבל בשבת יש לומר דחייב תיכף בשעת זריעה. ומהאי טעמא בשביעית אסור אם זרע בערב שביעית רק שקולט בשביעית [עי' ר"ה דף יו"ד ע"ב ובתוס' ד"ה שלשים ושלשים]:
ג אך יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם [פ"ח ה"ב] ויובא אי"ה לפנינו בסמוך השורה חיטין ושעורין במים חייב משום זורע. וציינו המ"מ והכ"מ מש"ס זבחים צ"ד ע"ב והכי איתא שם שרה זרע פשתן חייב ופריך אילימא משום דמקדח. אי הכי אפי' חיטין ושעורין נמי. ומשני משום דעביד לישה. והוא תמוה דלכאורה מפורש להיפך. וצ"ל דהרמב"ם פי' אלא משום דעביד לישה חייב תיכף. משא"כ בחיטין ושעורין חייב דוקא בשריי' זמן מרובה עד שיצמחו. ושוב מצאתי כן במג"א סי' של"ו [ס"ק י"ב]. ואי אמרת דבזורע חייב תיכף בשעת זריעה כיון שראוי לצמוח. א"כ בשריי' נמי נימא דחייב תיכף כיון שראוי להשהותן ויצמחו. מיהו יש לומר דדוקא בזורע דדעתו לשהותן. משא"כ בשורה חיטין ושעורין שדעתו להוציאן א"כ אינו עומד לצמוח. ובאמת אם שורה חיטין ושעורין במים כדי שיצמחו חייב תיכף משעה ששרה וכמו שיתבאר לקמן ס"ק ט"ז י"ז בס"ד:
ד וכ"כ יש לומר בהא דכתב הספר יראים ויובא אי"ה לפנינו [ס"ק כ"ה] בנותן לפני התרנגולים לאכול לא יתן הרבה רק בכדי שיוכלו לאכול בשני ימים קודם שיצמחו דאף דחיוב זורע חל תיכף מ"מ כיון שאינו עומד לצמוח מחמת שיאכלוהו התרנגולים לא הוי זורע. אולם לפי"ז נראה דאם אינו ברור שיאכלוהו התרנגולים אף דאפשר שיאכלוהו התרנגולים ולא הוי פסיק רישי' לענין צמיחה מ"מ כיון דאפשר שיצמח חשוב זורע והוי פסיק רישי' לענין זריעה ואסור. ובש"ע מהרב [של"ו סעי' י"ז] ראיתי שמתיר אפי' באופן זה ומוכח לכאורה דאין איסור אלא בצמיחה ממש:
ה שוב ראיתי דאין ראי' כלל מהטומן לפת. דמבואר שם [כלאים פ"א מ"ט] הטעם בר"ש דכיון דלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן לאו זריעה הוא. ולשיטת רב האי הואיל וקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה הוא ואפי' השרישו ולשיטת חדושי הר"ן הואיל וטמן אגודה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה אפי' השרישו. ואין ההיתר משום דבר שאין מתכוין דא"כ הי' הפירות נתפסין בקדושת שביעית. אי מ"מ זריעה הוא למה יגרע מספיחין הצומחין מאליהן. ועוד מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות [כב.] דלר' יוחנן התולש מהן בשבת פטור הואיל ומקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשתן. הנה מבואר דאינו רוצה בהשרשה מבטל ממנו תורת זריעה ואין ראי' כלל מהא דהטומן לפת. וע"כ נדחה נמי הראי' מנתן לפני התרנגולים ואינו ברור שיצמחו דמותר אף דהוי פ"ר לגבי זריעה דחשוב זריעה הואיל ואפשר שיצמחו. ולהנ"ל אין ראי' כלל. דכיון שלא השריש ואינו רוצה בהשרשה לא חשוב זריעה כלל כנ"ל דברי הר"ש. בפרט בנ"ד דנתינה לאכול לפני התרנגולים לא הוי כדרך תולדת זריעה ולאו זריעה הוא כלל אם לא השרישו וא"כ כיון דלא הוי פסיק רישי' לענין השרשה שוב לא הוי פסיק רישי' לענין זריעה:
ו והנה בזריעת כלאים משמע בירושלמי פ"א דכלאים ה"ט [ה.] לפי הפי' הפני משה דאין חיוב אלא בשעה שקלט דאיתא התם זרע שני מינים בבקעה שני מינים בחורבה שני מינים וחילקם גדר ר' יוחנן אמר פטור ר"ל אמר חייב [מודה ר"ל בזורע ע"מ לחלקם גדר שהוא פטור] ופי' הפ"מ אם אחר שזרע המינים חילקן בגדר פליגי ור' יוחנן אמר פטור ואי אמרת דהחיוב משעת זריעה אף שעדיין לא קלט איך יפטור אח"כ ע"י חילוק גדר דהא כבר נתחייב. ואין לומר דבתחילה הי' דעתו לחולקם אח"כ בגדר. ליתא דבזה גם ר"ל מודה דפטור וע"כ דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשעה שקלט. ולפי"ז יש לומר דה"ה בשבת כן. האומנם שיש לחלק דדוקא בכלאים דהוא חובת קרקע ע"כ אין חיוב רק עד שיקלוט בקרקע כהא דעומר דאינו מתיר אלא בהשרשה מדכתיב אשר תזרע בשדה וכנ"ל. מ"מ יש לומר כן שדין שבת כמו כלאים דאינו חייב עד שיקלוט. ואף דאינו קולט אלא בחול. מ"מ י"ל כדברי הנמוקי יוסף גבי אשו משום חציו דבאותה שעה נעשה הכל ואף דבשבת בעינן תחלתו וסופו שגגה. היינו משום שצריך להיות שוגג בשעה שחל האיסור למפרע ומ"מ אפי' אז הוא חול חייב. ומצינו בכובש כבשים בשבת שאסור משום דחשוב כמבשל [רמב"ם פכ"ב ה"י] ואף שלא חשוב כבוש אלא לאחר מעל"ע ואז הוא חול. ובמנחות כ"ו ע"ב בקומץ ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן עם השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה ואף שזמן הקרבתו אינו אלא ביום וע"כ משום שנחשב דבשעת העשיי' נעשה הכל:
ז אך ראיתי בספר החינוך פרשת תצא סי' תקמ"ח וז"ל ועובר ע"ז וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדאורייתא מיד שזרען. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה עכ"ל. הרי מפורש דחשוב זריעה אף שלא יקלוט לבסוף דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שעושה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה ברור [הגה"ה - וחכם אחד השיב דאין ראי' לנידן דידן מדברי החינוך האלו דאפשר לחלק בין שבת לכלאים. דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכל שלא נתקיימה מחשבתו שפיר נפטר. משא"כ בכלאים דהחיוב על עשייתו גרידא שפיר אמרי' דכבר נתחייב עכ"ל. הנה הא דכתב דבשבת מאחר דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל שלא נתקיימה מחשבתו נפטר. ליתא. והרי התוס' ונT.ז כתבו דלר"ש דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה המוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור. הרי דאזלינן בתר סוף מחשבתו אף בכמה פעולות. א"כ כל מוציא מרשות לרשות אם לאחר שהוציא נמלך שלא לעשות בו הדבר שחשב מתחלה יפטור מאחר שלא נתקיימה מחשבתו ולא הוי מלאכת מחשבת. וזה ודאי לא ניתן להאמר דמאחר שבשעת הוצאה הי' בידו לעשות בו מה שחישב הוי מלאכת מחשבת וחייב. וה"נ בשעת זריעה הי' בידו שלא ללקטו מן הקרקע שפיר הוי מלאכת מחשבת וחייב. גם מה דפשיטא לי' דבכלאים החיוב על עשייתו גרידא. עי' לקמן ס"ק י"ב שכתבנו דאיסור כלאים תלוי גם במחשבה ודומה בזה לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי"ש. ע"כ הגה"ה] והא דירושלמי ענין אחר הוא כמבואר פרושו בר"ש שמתוך ידו זרען כאחת וכשנפלו לארץ נפל אחד מצד זה לגדר ואחד מצד זה. וא"כ אינו ענין לנ"ד כלל. ותמהני על הפני משה איך מלאו לבו לפרש הירושלמי דלא כפי' הר"ש ואף לא הביא דעתו כלל. ואנו אין לנו אלא פי' הר"ש:
ולפירושו עוד ראי' דחייב תיכף משעת זריעה דמשמע דוקא משום דבשעת נפילה הי' אחד מצד זה ואחד מצד זה אבל אם אחר זריעה חילקן בגדר קודם קליטה חייב. וע"כ דהחיוב משעת זריעה. ועכ"פ דברי החינוך ברור מללו דחיוב כלאים משעת זריעה אף קודם קליטה. וא"כ כ"ש גבי שבת דחייב תיכף משעת זריעה. דהא בכלאים דכתיב שדך לא תזרע ואעפ"כ חייב משעת זריעה אף דגבי היתר עומר דכתיב אשר תזרע בשדה אינו מתיר אלא מהשרשה ואילך. כ"ש גבי שבת דחייב משעת זריעה ואפי' הוציא הזריעה קודם שקלטו חייב כמו בכלאים דלוקה תיכף בשעת זריעה כנ"ל. דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שנעשה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה פשוט:
ח שוב יצא לאור חדושי הרש"ש בש"ס דפוס ווילנא. וראיתי שכתב [עג.] שאם לקט הזרע קודם שקלט פטור למפרע ומדמה לה לרודה פת מן התנור קודם שתאפה. ולדידי מדברי החינוך ראי' ברורה להיפוך. וגם מדברי ירושלמי כלאים משמע להיפוך. ולפ"ז אין צריך לדחוק ולחלק בין סופן בשגגה בין סופן בחול. וכמו שסופו בשגגה פטור כן המדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ולא נאפה עד מוצאי שבת פטור [הגה"ה - וראיתי בס' חלקת יואב שנדפס מחדש שכ' בסי' י' שכל האחרונים שפטרו בהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת כולם שגו ברואה דלהדיא מבואר בירושלמי פ"א ה"ו [יב.] דחייב. אך באמת אינו כן וזה לשון הירושלמי אמתני' דפליגי ב"ש וב"ה דב"ה מתירין לעשות מלאכה בע"ש שהמלאכה יוגמר בשבת ר"ש בשם ר"א ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכותה עשה כן מבעוד יום מותר. ובק"ע פירש על הא דשמא אינו אסור. בתמי'. כלומר מי לא חייב עליו עכ"ל. והנה הבין המחבר הנ"ל בפשיטות דפי' הירושלמי עשה כן בשבת היינו שעשה בשבת והמלאכה נגמרת בחול. וע"ז כתב הק"ע חייב הרי דעשה בשבת ונגמר בחול חייב. והנה גם לפי פירושו אין קושיא מהירושלמי כי בירושלמי לא כתוב רק אסור. והיינו דב"ש נמי לא מחייבים בהתחיל מע"ש רק שאוסרי' וילפי ב"ה מדאסור בשבת כה"ג להיפך מע"ש מותר וב"ש סוברים דשניהם בשבת חייב אחד בשבת אחד בחול בין שהתחלה בשבת בין שסוף אסור. והק"ע שפי' חייב. ברור שלא פירש אלו עשה כן בשבת שנגמר בחול דא"כ הי' לו לפרש כן הירושלמי כדרך המפרשים ומדהניח הירושלמי כמו שהוא מכלל דפירש כפשטו דכיון שעושה הכל בשבת חייב על המעשה ה"ה התחיל מע"ש מותר. וא"כ אף אם הק"ע הי' סובר כפירושו אין הק"ע מכריע כל האחרונים. אך באמת נראה שהק"ע לא פירש כן כלל:
עוד הביא המחבר הנ"ל ראי' מרא"ש פ"ב דביצה סי' י"ז שפירש מסתפק חייב משום מכבה משום גורם שיכבה. ואפי' יכבה אחר שבת עכ"ל. המה דברי עצמו ולא דברי רא"ש ומנ"ל דלרא"ש אם יכבה אחר שבת חייב. והא במתני' [ביצה כב.] קתני הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו כו'. וקאי אנר ונר עומד לכבות בו ביום דזה החילוק בין נר בין כוס קערה ועששית דנר עומד לכבות בו ביום כדאי' שבת מ"ד. [בשגם שסיום דברי רא"ש אין מובנים לי שכתב שאין ליקח פתילה דולקת מן נר זה ליתנו בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוה לי' מכבה ומה מועיל אם חזר וידלק. וכיון דלרא"ש אין חיוב במסתפק רק משום שיכבה אח"כ וה"ה בלוקח פתילה דולקת. וכיון שנתנו בנר אחר הרי לא כבה. ומה זה שכתב. דמיד שסלקה מנר הוה לי' מכבה וצ"ע]: ותדע עוד שאם הי' חייב א"כ העושה אש בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה ודולק והולך משתחשך יהי' מחויב לכבות שלא יכשל באיסור סקילה למפרע ולדעת הר"ן פ"ב דביצה [בד' הרי"ף ט ע"ב] רבוי במלאכה בחולה חייב מן התורה. ואפי' לתוס' מ"מ כשהרבוי אינו בבת אחת עם העיקר אף התוס' מודים דחייב. וא"כ בנ"ד שדולק והולך משתחשך אף להתוס' הי' בו חיוב חטאת למפרע. אך שאין דליקתו בחול עושה איסור למפרע כלל. וכן מפורש בברכות נ"ג. גזירה משום כותי ראשון ועמוד ראשון. אבל עמוד שני מותר מן הדין עי"ש ברש"י. הנה מבואר דמה שדולק משתחשך מחמת שהדליקו בשבת חשוב שבת ממלאכת עבירה ודו"ק יR. סוף דבר שפשוט בעשה בשבת ונגמר בחול פטור. ודעת האומרים שחייב למפרע אין לו שום יסוד כלל ועיקר והוא ברור ופשוט. ע"כ הגה"ה] וחיוב זורע אף שנקלט בחול משום דהחיוב נגמר תיכף בשעת זריעה כיון שראוי שיקלוט והוא מתכוין לכך [שאם לא נתכוין לכך פטור דלא חשוב פסיק רישא כנ"ל]. שוב ראיתי בספר מגן אבות וז"ל ודע דזריעה דחייב אע"ג שאין עתיד שישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרש הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה חיובא דזריעה עכ"ל והוא כמ"ש:
[ט]
או בעציץ נקוב. זה פשוט בהרבה מקומות. ולשון הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ג ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ ע"כ. ומסתברא דהוא אב מלאכה לכ"ע כמו הזורע בארץ מאחר שאין הפרש באיכות הפעולה:
[י]
על גבי הספסל. בס"פ המוציא יין פ"א ע"ב הי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע מיחייב משום נוטע. וכתב רש"י וז"ל ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסו' כרת וסקילה משום קנוח. וכן הוא בתוספות ד"ה והניחו. וז"ל האי מחייב מכות מרדות מדרבנן כדפי' בקונטרס מדשרי ריש לקיש. והגהות אשר"י שם כתב על הא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. וז"ל אעפ"י שמגביהו מן הקרקע והרי מבטל יניקתו משום כבוד הבריות שרי. אבל שלא לצורך קנוח אסור. הלכך האי עציץ נקוב שמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש מדרבנן או אם מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ומדרבנן דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. פר"י. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא. מהרי"ח. הרי מבואר דאם יש הפסק בין נקב העציץ לקרקע דכתלוש דמי:
[יא]
או אפי' על גבי יתידות. זה פשוט לשיטת התוס' ורש"י והג"א שהבאתי לעיל ס"ק יו"ד דבע"ג יתידות שנקב העציץ רואה פני הקרקע כמחובר לקרקע חשוב. ואף שלשיטת הרמב"ם פ"ח מה' שבת ה"ד אינו כן. מ"מ אנן קיי"ל כדברי רש"י ותוס' והג"א הנ"ל כאשר יתבאר אי"ה בביאור מלאכת קוצר באריכות בס"ק וא"ו בס"ד. וכן הוא במג"א סי' שי"ב ס"ג:
[יב]
א המשקה מים. במועד קטן דף ב' ע"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע. אמר אביי לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא דניחייב משום תרוייהו וכדרב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים. וכ' ריטב"א דלא קאמר תיובתא. דרבה לטעמי' [מכות כא ע"ב] חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכיון דאינו חייב אלא אחת צריך להתרות בו משום ההיא דהויא עיקר טפי ועלה דהאי מלקינן לי' עכ"ל הריטב"א:
ב ותמוה לי דהא שם פריך רב יוסף לרבה מהמנכש בכלאים לוקה בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דלקי אלא לדידך חרישה בכלאים מי אסירא ולשיטת ריטב"א דרבה נמי מודה דאית בי' חיוב זורע אלא דמשום חרישה חייב טפי וא"כ בכלאים דחרישה מותרת שוב אף לרבה חייב משום זורע:
ג ונראה לפי' התוס' בכורות דף כ"ה. ד"ה ואמר והבאתיו לעיל סק"ג דאף דתולש לאו היינו גוזז מ"מ בשבת מיחייב משום תולדה דגוזז ובקדשים כיון דאינו גוזז ממש פטור ועיי"ש. ומבואר מדבריהם דבשאר מילי חוץ משבת פטור בתולדות. וע"כ פריך שפיר. דהנה הה"מ ביאר דברי הרמב"ם פ"ז מה' שבת הל' ד' דכתב בקצת דברים דחשובים כאב ממש ובקצת דחשוב רק תולדה דכל שאינו דומה לו ממש חשוב תולדה כמו המחתך ירק דק דק אינו דומה לטוחן ממש שעושה קמח ובירק אינו כקמח רק לחתיכות קטנים ע"כ חשוב תולדה. וע"כ הכי פריך מדמחייב בכלאים ע"כ חשוב אב וע"כ דדומה לו ממש ואי כרבה דמתרי' בי' משום חורש ע"כ לחורש דמי טפי ולזורע אינו דומה כל כך ובגדר תולדות זורע חשוב ואמאי חייב משום כלאים:
ד והא דמשני שם אהא דמשקין בשביעית דבשביעית אבות אסר רחמנא ולא תולדות מדכתיב כרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל קצירה בצירה בכלל קצירה אלא אהני תולדות אסר רחמנא ולא אשאר ואי כדברינו דלרב יוסף חשוב אב אמאי פטור בשביעית וגם ניכוש משמע דלא חשוב אב דמפיק לי' לאיסור בשביעית מקרא דשדך לא כרמך לא ומסקנא דקרא אסמכתא הוא ומשום דתולדות לא אסר רחמנא. ומדמפיק לניכוש מקרא זה משמע דניכוש רק מדרבנן ומשום דהוא ג"כ תולדה:
ה אך לפמ"ש לעיל סק"ב [אות ו'] דאף מידי דהוי אב גבי שבת משום דדומה לאב שבמשכן לגמרי. מ"מ גבי שביעית חשוב תולדה דדוקא גבי שבת משום דהכוונה אחת לגמרי כמ"ש הרמב"ם ודוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר מחשבה עיי"ש. ע"כ אף דמנכש חשוב אב להתחייב משום זורע אף גבי כלאים היינו משום דבכלאים אזלינן בתר כוונה וכמ"ש הר"ש פ"ז [מ"ה] דכלאים בענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים משום דכלאים תלוי במחשבה ומוכיח כן מדתנן פרק ה' משנה ז' זורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר ופירש הר"ש שם משום דשלא בכוונה נזרע ולא תזרע כרמך בכוונה משמע עיי"ש. וכיון דאיסור כלאים תלוי ג"כ במחשבה ע"כ נוכל לחושבו ג"כ אב כמו לענין שבת:
ו אולם בעיקר תי' הריטב"א משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט נראה שהי' בגרסתו המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט וגירסתינו היא בשבת. ונלע"ד לחלק בין זומר וצריך לעצים דתרי עניני נינהו מלאכה אחת באילן שניי' בעצים משא"כ הכא כל המלאכה היא בקרקע שמשביחה ומחמת שבח הקרקע משביחים הזרעים ונמצא שמלאכה אחת היא ולשיטת רש"י שהבאנו לקמן בביאור מלאכת חורש [ס"ק ט'] דמלאכת חורש הוא רק במה שמרפה לארעא ונמצא ששני ענינים יש במנכש הא' שמרפה הקרקע הב' שע"י שעוקר העשבים הרעים צמחו הני טפי וכן במשקה מים לזרעים שמלבד שמרפה הקרקע עוד מחמת לחלוחית צומחים הזרעים ודומה לזומר וצריך לעצים. אך לדעת הרמב"ם דכל שהוא להנאת הקרקע הוא תולדת חורש א"כ גם עקירת הזרעים הרעים שלא ינקו ממנה בכלל חרישה יחשב וכן השקאת השדה שמשבח הקרקע בהשקאה כמאמרם ז"ל [תענית ו ע"ב] מטרא בעלה דארעא כדכתיב כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וא"כ הכל מלאכה אחת הוא דמחמת שבח הקרקע מתגדלים הזרעים וא"א לחייבו שתים כנ"ל. ומיושב דברי רבה ועיין עוד בדברינו לקמן ס"ק כ"ב:
[יג]
הילכך צריך אדם ליזהר. טור וש"ע סי' של"ו [סעי' ג'] ועי' בדברינו לקמן ס"ק כ"ד:
[יד]
שלא ישפוך שם מים. הנה לפי מה שנתבאר אי"ה לקמן ס"ק כ"ב [אות ד'] דקירוב גידול לאו מילתא הוא ואינו דומה לקירוב בישול דחייב. לפ"ז יש לעיין בנוטל ידיו על הזרעים דעכ"פ אינו פסיק רישא שבלא מים אלו לא יתגדלו הזרעים אח"כ שהרי יש ספק שמא ירדו גשמים אח"כ ויתגדלו כמו ע"י נטילת ידים דעכשיו ולמה יאסור דודאי טעם האיסור משום פסיק רישא דאל"ה דבר שאין מתכוין מותר. אך לא קשיא דכיון שאפשר שבלא מים אלו לא יתגדלו כל כך. שוב חשוב זריעה בודאי והוי פסיק רישא אצל זריעה אף דלא הוי פסיק רישא אצל גידול הזרעים כיון דהוי פסיק רישא אצל זריעה חשוב פסיק רישא ודו"ק:
[טו]
או מי רגלים. זה הוא דעת בעל ספר יראים [סי' רעד. דף קלא.]. והש"ע בסי' של"ו [סעי' ג'] התיר בין בשאר משקים בין במי רגלים מפני ששורפין את הזרעים ואינם מצמיחים. והמג"א והרב בש"ע הזהירו משאר משקים ולא ממי רגלים. אך באשר העיד לנו בעל תפארת ישראל [בכלכל"ש מ' זורע] אשר בחכמת אקאנאמיא אמרו שמי רגלים טובים מאד לזבל הקרקע שוב אין כח בידינו להקל נגד דעת הספר יראים. והאומנם כי יש לדון מאחר שיש בזה דיעות ממילא לא הוי בירור שמצמיחין ושוב אין כאן פסיק רישא שיחשב כמתכוין. ועכ"ז ראוי להחמיר:
[טז]
כדי שיצמחו. הגם שהרמב"ם [ה"ב] מה"ש כתב סתם פ"ח השורה חיטין ושעורין במים הרי זה תולדת זורע. הרמב"ם לטעמי' דפסק [פ"א ה"ז] מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי'. אבל לדעת רוב הפוסקים דפטור. פשוט דאינו חייב אלא א"כ רצונו שיצמחו:
ואף לדעת הרמב"ם יש חילוק בין נתכוין שיצמחו בין לא נתכוין. שאם לא נתכוין לכך מסתמא לא ניחא לי' בצמיחתן אינו חייב עד שיצמחו בשבת ומקמי הכי לאו תולדת זורע הוא דבזורע גופי' כ"ז שלא השריש אם אינו רוצה בהשרשתן לא חשוב זריעה כדמוכח בפ"א דכלאים מ"ט בהטומן לפת לפי' התוס' במכילתין והר"ש והרא"ש כמו שיבואר אצלינו באריכות בביאור מלאכת קוצר בס"ד. אבל אם רצונו שיצמחו נראה דכמו שהעלינו לעיל ס"ק ח' בזורע דחייב תיכף בשעת זריעה אפי' הוציאן קודם שהשרישן. ה"נ בשרה אותם על דעת שישרו עד שיצמחו נתחייב תיכף ואפי' נמלך והוציאן אח"כ:
ולרוב הפוסקים דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה נראה שאם לא הי' רצונו שיצמחו והוציאן קודם שצמחו אפי' איסור מדרבנן לא עביד ואין מכין אותו מכת מרדות כיון שנתכוין לאיסור דרבנן ולבסוף לא עשה איסור כלל:
[יז]
וכגון שנתנם במים על דעת. המג"א סי' של"ו [ס"ק י"ב] כתב דווקא ששורה זמן ארוך. וכתב כן ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשה עליו מה שלכאורה נראה מסקנת הש"ס זבחים צ"ד ע"ב שה"ה והכ"מ ציינו הש"ס הלז למקור מוצא דין זה של הרמב"ם הלז. ולכאורה נראה להיפוך. והכי איתא שם זרק זרע פשתן למים חייב מאי טעמא וכ"ת משום דמקדח א"ה אפי' חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי א"ה שלחים נמי התם קעביד לישה [ופירש"י דמקדח. צומח במים והויא לה זריעה. הנך אית להו רירי. זרע פשתן במים נפקא רירי מיני' ומדבקים אהדדי. א"ה שלחים נמי. אי משום דמדבקי ברירייהו מחייבין להו בשלחים נמי עורות שאינן עבודין ונתנם במים. ומשני התם גבי זרע פשתן כי מדבקת ברירי דנפקא מיני' הוי תולדת לישה אבל שלחים לא שייכא בדביקות דידהו ענין לישה. עכ"ל]. ומשמע דדווקא למאי דס"ד מחייבינן בזרע חיטין ושעורין משום דמקדח אבל למסקנא רק בזרע פשתן חייב משום לישה אבל בחיטי ושערי פטור ועוד הקשה למה לי' בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע. וע"ז תירץ המג"א דבפשתן חייב תיכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטי ושערי אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום עכ"ד המג"א. [ולפמ"ש באות הקודם היינו בהניחם במים ע"ד שישרה זמן ארוך. דלרבא דס"ל בפ' נוטל [קמא ע"ב] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' וע"כ אינו חייב אלא כשרוצה בצמיחתו וא"כ נתחייב תיכף] וחילוק זה רומז בהרמב"ם עצמו שגבי תולדות זורע כתב השורה חיטין וכו' וגבי זרע פשתן משום לש כתב הנותן זרע פשתן במים חייב משום דבזרע פשתן תיכף כשנותנם במים מתדבקים זה בזה. ואילו בחיטי ושערי דחיובם משום זורע צריך שריי' זמן מרובה עד שיצמחו. שוב ראיתי ברדב"ז סי' רמ"ח ובספר בית מאיר כתוב כן ונהניתי: אך מה שהניח המג"א שם עוד בצ"ע דמנ"ל להרמב"ם דין זה. וכתב הבית מאיר דלק"מ דדין זה מוכח ממתני' בפ"ק דמכילתין [יז ע"ב] דאין שורין כרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום. והא שם דף י"ט. מבואר דכל מה שבשבת אין חיוב חטאת לא גזרו בית שמאי ע"ש עם חשיכה. וע"כ דבשריית כרשינין בשבת איכא חיוב חטאת משום זורע. עכת"ד. ואנכי לא ידעתי מה זה שהרי בפ"ט הי"ד שכתב הרמב"ם העושה עין הצבע חייב משום צובע וכתב הראב"ד ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך לא. ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים כמו שריית הכרשינין וכמו מים וקמח או מים ועפר עכ"ל. הרי דשריית הכרשינין משום לש הוא. ועכ"פ יקשה על הראב"ד למה לא השיג ג"כ על הא דהשורה חיטין ושעורין במים הרי זה תולדת זורע לדבריו שכל ראיות הרמב"ם הוא משריית כרשינין ולהראב"ד אין ראי'. ונכונים דברי המג"א שהניח בצ"ע:
מ"מ מ"ש דשריית כרשינין משום זורע הוא נכונים הדברים לשיטת הרמב"ם שהרי גבי שריית זרע פשתן דהוא משום לש כתב הרמב"ם הנותן. משמע דתיכף בשעת נתינה למים הוא המלאכה וכנ"ל [שדקדק בזורע שורה. ובלש כתב נותן] א"כ למה לי כדי שישורו מבעוד יום הא תיכף בשעת נתינה נגמרה המלאכה מבעוד יום. וע"כ ס"ל להרמב"ם דשריית כרשינין משום זורע אתי עלה:
ובזה נבוא לפרשת דרכים לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעושה עין הצבע. דלהרמב"ם חייב משום צובע. והראב"ד חולק ע"ז כנ"ל. ונאמר שהולכים כל אחד לשיטתו בפ"א ה"ז במלאכה שאינה צריכה לגופה דלרמב"ם חייב ולראב"ד פטור והוא דהרמב"ם הוכיח שיטתו דעושה עין הצבע חייב משריית דיו. ואין לומר דהוא משום לש דא"כ למה לי' כדי שישורו מבעוד יום הא בשעת נתינה נעשה המלאכה. בשלמא שריית כרשינין דראוים לזריעה הוא משום זורע כמו שנפרש:
אך הראב"ד לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אי אפשר לפרש משום זורע דממ"נ אם אינו צריך לצמיחתו אין כאן חיוב חטאת ולא גזרו עליו ב"ש ע"ש עם חשיכה כבש"ס דף י"ט. ואם צריך לצמיחתו הלא נעשה מלאכת הזריעה בשעת נתינה למים אף שעדיין לא צמח כמו בזורע דאפי' חזר והוציאו קודם שקלט חייב וכנ"ל בדיבור הקודם. וא"כ למה לי כדי שישורו מבעוד יום הא לעולם לא נעשה מלאכת זורע בשבת [ולר"י דאמר משום שביתת כלים נוכל לומר דס"ס הכלים עושין מלאכה שאלמלא שמחזיקין המים והכרשינין בתוכן לא הי' צומחין. אך הסוגיא דכל היכי דליכא חיוב חטאת לא גזרו עליו ב"ש ע"ש עם חשיכה לא אתיא כר"י כמבואר בתוס' י"ח. בד"ה ולימא] שכבר נעשה מלאכת הזריעה מבעוד יום ואי אפשר לפרש משום זורע וע"כ משום לש ואין מלאכת לש עד שישורו וא"כ גם דיו נוכל לפרש כן:
אך הרמב"ם לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' שפיר נפרש שריית כרשינין משום זורע ובשאינו צריך לצמיחתו ולא ניחא לי' בה ובכה"ג לא חשוב זריעה עד שיצמח [כדמוכח בהא דהטומן לפת כנ"ל בדיבור הקודם וכמו שיתבאר אי"ה במלאכת קוצר] ע"כ בעי שישורו מבעוד יום היינו שיהי' שיעור צמיחה מבעוד יום ולעולם היכי שהחיוב משום לש לא בעי שישורו ושפיר מוכח משריית דיו דהעושה עין הצבע חייב והוא כפתור ופרח:
[יח]
אבל מותר ליתן שעורים למים. ש"ע מהרב מלאדי סי' של"ו ס"ק י"ז:
[יט]
המזהם. פי' הק"ע כשקליפות האילן נושרים מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהם שמושחין האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן ריח הרע וימותו. המפסל. שנוטל הפסולות. המעשן. עושה עשן תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו. המאבק. שרשים המגולים מכסין אותן באבק. המפרק. פורק אבנים שעל עיקרי אילנות ויש מפרשים מפרק העלין מעל האילן להקל מעליו. המתליע. שנוטל התולעים שע"ג האילן. הקוטם. נותן אפר בשרשים או שובר הראשים שבענפים כמו נקטם ראשו. הסך. פירות שלא נגמר בישולן סכין אותן בשמן כשהם מחוברין לאילן למהר בישולן [ובע"ז נ' ע"ב פירש"י אהא דאיתא בברייתא שם סכין את הפגין ומנקבין ומפטמין אותן עד ר"ה. את הפגין. פגי תאינה סכין אותן בשמן כשהן חונטין כדי שיהו שמינות. מפטמין אותן. ממלאים את הנקבים שמן] המנקב. פגים כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה. העושה לו בתים. רגילין היו לעשות באילן גדר אמה סביבותיו וממלאין אותו עפר. וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגין עליו מן החמה או מן הצנה. ובירושלמי שם מסיים עוד וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע. ופי' הק"ע שמסייע לבשל ולגמור הפרי מלשון צמל ובחל. והר"ח [עג ע"ב] הביא את הירושלמי בזה"ל כל דבר שהוא להשביח הפרי. ומבואר שפירש מבחיל הפרי משביח הפרי:
[כ]
חייב משום קוצר ומשום נוטע. כן הוא בגמ' ע"ג ע"ב האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע וכן הוא ברמב"ם פ"ח ה"ד דחייב משום קוצר ומשום נוטע ויש לדקדק דהא מיני זרעים הוא וליחייב משום זורע:
[כא]
אפי' אינו מכוין להצמיח. זה הוא דברי התוס' מ"ק ב' ע"ב ד"ה חייב. וז"ל דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפי' לא חישב ליטע. עכ"ל:
ואי לאו דברי התוס' הייתי אומר לפמ"ש הר"ן ס"פ הבונה [קד ע"ב] במ"ש רשב"א בחק תוכות דפטור בשבת. ודחה הר"ן דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו שיעשה אות חייב. לפי"ז י"ל זומר לענין זריעה דומה לחק תוכות לגבי כתיבה רק משום מחשבתו להצמיחה חייב כדברי ר"ן הנ"ל. אבל כשאינו מתכוין רק משום פסיק רישא באת לחייבו. ופסיק רישא לא מהני להחשיב גרמא מעשה כמבואר באבן העוזר [סי' שכ"ח] גבי העמדת עלוקות עיי"ש. ודו"ק כי קצרתי:
אך הא התוס' כתבו להדיא שחייב אפשר שטעמם כיון דפסיק רישא חשוב מ"מ כמ"ש התוס' שבת מ"א ע"ב מהני נמי להחשיב גרמא מעשה. ויש לעיין בזה בהא דאמר בגמ' מ"ק ג'. מכדי זמירה בכלל זריעה זמירה בכלל בצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא ומה קושיא מזמירה הא בשביעית לא תליא במחשבת כמבואר בתוס' מ"ק י"ג. ובתוס' ומהרש"א סנהדרין כ"ו. הנ"ל. וא"כ אי לאו דכתב רחמנא זמירה ה"א דחשוב כמו חק תוכות:
וי"ל דה"א דהא דחייב על תולדות בשביעית אף דבשביעית ליכא קרא. היינו משום דשביעית נמי שבת מיקרי. וע"כ ה"א ג"כ דבעינן מלאכת מחשבת. אך למה דגלי קרא דבשביעית שאר תולדות פטורי ולא דמי לשבת ע"כ לא בעינן מלאכת מחשבת ודו"ק:
[כב]
א עציץ נקוב. זה הואבהג' אשרי שהעתקנו לעיל סק"י דאם הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע מדרבנן דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הילכך מדאורייתא אינו חייב משום זורע. וקשה לי דנהי דכשהיה מונח ע"ג יתידות הי' יונק קצת עכ"פ כשהניחו ע"ג קרקע הוא מוסיף ביניקה ודומה למשקה מים לזרעים וכן למנכש דחייב משום דהשתא גדלי טפי כמו שפירש"י מ"ק ב' ע"ב וז"ל מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקר הני צמחו הני טפי. ולכאורה הוא תמוה גדולה:
ב וצריך לומר דנהי דכשמונח ע"ג יתידות אינו יונק כ"כ מ"מ אין כאן חסרון רק שיאריך זמן גידולו יותר מחמת מיעוט היניקה ואינו דומה למנכש דע"י שעוקר העשבים הרעים מוסיף כח בקרקע. אבל זה שבין כך ובין כך הקרקע יש לה כוחה רק כשמונח ע"ג יתידות הוא מושך הכח מהקרקע לאט לאט. ומ"מ באורך הזמן יוציא מהקרקע כל הצריך להגידול וע"כ אין כאן חיוב זורע כיון דאף בלא מעשיו הי' גדל:
ג ולכאורה קשה ע"ז מהא דביצה ל"ד. אחד מביא האור כו' ואחד מגיס כולן חייבין. וע"כ דאף בלא הגסה הי' מתבשל דאל"כ הראשון יפטור. וחיוב מגיס הוא ע"כ משום קירוב בישול וכך הם דברי הרא"ש פ' כירה סי' י"א עיי"ש. וה"נ יתחייב משום קירוב גידולו:
ד ונראה לי לחלק דהנה הפרש יש בין מלאכת בישול למלאכת זריעה. דבישול אין החיוב נגמר עד שיתבשל שהרי הרודה את הפת קודם שתאפה נפטר מחיוב אופה כדאיתא ריש שבת [ד.] אבל הזורע חיובו תיכף בשעת זריעה ואפי' חזר ולקטו קודם שיצמח כנ"ל סק"ח ועל כן המגיס בשעה שנתבשל מחמת הגסה נתחייב המגיס דלולא הגסתו לא הי' מתבשל אז ולא הי' נעשה עוד המלאכה דמלאכת בישול הוא בשעה שמתבשל. אבל מלאכת זריעה שהיא לעולם בשעת זריעה ואין נ"מ אם גדל עכשיו או לאחר זמן. וע"כ המקרב גידולו פטור. כי לא נתקרב כלל זמן עשיית המלאכה. ודו"ק: [הגה"ה - וחכם אחד הקשה עלי וכתב דלהדיא מבואר בירושלמי [מח.] כל דבר שהוא מבחיל הפרי חייב משום זורע. ופי' הק"ע שממהר להתבשל וכל דבר שחשב הירושלמי שם הוא ענין שמסייע להצמיח מהרה עכ"ל:
והנה מ"ש שהק"ע פי' מבחיל הפרי שממהר להתבשל. להד"מ. שהק"כ פי' שמסייע להתבשל. והר"ח [עג ע"ב] הביא הירושלמי הזה בזה"ל. כל דבר שהוא להשביח הפרי. ומבואר שפירש מבחיל הפרי. משביח הפרי. ואין מבחיל לשון מהירות כלל וכן כל הני דמייתי בירושלמי כולם להשביח. אך בהסך פי' הק"ע למהר בישולו. וכן בהמנקב שירדו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה. אך גם זה אינו מוסכם. כי דברי רש"י בע"ז נ' ע"ב הם כנגדו. דאיתא שם סכין את הפגין ומנקבין אותן ומפטמין אותן עד ר"ה. ופירש"י פגי תאינה סכין אותן בשמן כשהם חונטין כדי שיהיו שמינות. מפטמין אותם ממלאים הנקבים שמן. עי"ש. הנה דמלאכת סיכה ונקיבה כדי שיהיו שמינות. וכן לשון הש"ס ומפטמין אותם ולא כק"ע שממהר בישולם. וזה ג"כ סותר פירושו במ"ש כדי שירדו בהם גשמים. אך דברי הק"ע הם עפ"י מפרשי המשנה פ"ב דשביעית מ"ה פי' הר"ש והרע"ב כפי' הק"ע. עיי"ש. וכן לשון הר"מ. אך סוף לשונו אינו כן ויתבאר לפנינו. אך הוא גופה קשיא על הר""ש והרע"ב מדוע נטו מפירש"י. בפרט שלשון הש"ס ומפטמין מסייע לי'. ולדידהו הוצרך לדחוק או שמוחקים תיבת מפטמים ובמשנה ליתא או דע"י הפיטום גדילים מהרה ומנ"ל זה:
והנ"ל משום דקשיא להו. למה זה דוקא בפני תאינה. ולא בשאר פירות. וניחא להו לפרש דמלאכות אלו הם למהר בישולן. ובשאר פירות לא איכפת להו. אם יתבשל אח"כ. אי אפי' רוצים שיתבשלו תחלה קירוב גידול לאו מלאכה הוא. ואפי' בשביעית עצמה מותרת. אך התאנים שצריכים חום השמש יותר מכל הפירות כהא דמס' יומא פ"ג ע"ב תני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאינה יפנה למזרחה. דכתיב [דברים ל"ג י"ד] וממגד תבואות שמש. הנה שהתאנים לרוב מתיקתם צריכים ביותר לחום השמש. דאל"כ מ"ש טעם תאינה דוקא. וע"כ אם לא ימהר בישולם. ובין כך ובין כך יעבור תוקף כוחה של חמה. כמאמר חכז"ל [תענית לא.] מט"ו באב תשש כוחה של חמה ולא יהי' בישולם כראוי. ע"כ צריכין למהר הבישול. ובזה מדוקדק לשונם במ"ש שממהר בישולם ולא שממהר גידולם דגידול ובישול שני ענינים הם כמ"ש התוס' רי"ד פ' לולב הגזול [ל"ו.] דיש שלא גמר הפרי בגידול שצריך להשהות באילן כדי שיתגדל ויש שלא גמר הפרי בבישול שצריך להשהות באילן כדי שיתמתק הפרי ע"כ. ולמה כתבו המפרשים כולם פה אחד למהר בישולם ולא למהר גידולם. אך הוא הדבר דגידול הפרי לא איכפת לן אם עכשיו אם אח"ז. אך הבישול אם לא יהי' בעוד תוקף החמה לא יתבשל כראוי' ובזה יתבאר לשון הר"מ ז"ל סכין מושחין בשמן למהר בישולם. ומנקבים עושין בתאינים נקבים, וכן מנהג התאינים בקצת מקומות אצלינו שאין מתבשלין עד ימשחו בשמן ולוקחין עץ דק ונוקבין בו מקצת כל תאינה מהם. הנה סיום דבריו שאין מתבשלין. לא איחור הבישול לבד. ובמ"ש ניחא דבאמת הבישול הוא המיתוק היטב ג"כ אח"כ לא יהי'. ומובן ג"כ במ"ש ובמקצת מקומות לא יתבשלו ואינו מובן מה נשתנה מקום ממקום. אך לפימ"ש יובן היטב דבמדינות הנוטים לצד צפון. לא יומשך זמן תוקף החמה כי אם מעט. ואם לא ימהר זמן בישולם. לא יתבשלו כראוי. מ"מ איך שיהי' מהירת הבישול משביח התאינה ע"כ הוי מלאכה. ואין שום ראי' מהירושלמי אף לפי' המפרשים במס' שביעית וכ"ש לפירש"י ופשט הסוגיא דמס' ע"ז. [וק"ק לפירש"י דמה זה ענין למלאכת שדה מה שמבליע שמן בפרי. ונ"ל דהפרי כפי מה שהיא. היא מושכת מן הארץ]. וכשמבליע שמן בפגין ונתפטמו שוב מושכין שמנונית מן הארץ. ובר מן דין נמי אין קושיא מהירושלמי שהרי כמה דברים שחושב הירושלמי הם לדידן תולדות דרבנן. מדייר חשיב בירושלמי תולדה דחורש. ובנמוקי יוסף פ"ב דמ"ק [בד' הרי"ף ה' ע"ב] דמדייר נראה כמזבל ומזבל תולדה דחורש. ה"נ מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע פטור. וע"כ לא הקשיתי בהכתבים מדברי הק"ע הנ"ל. אף שהבאתיו בס"ק י"ט. ע"כ הגה"ה]:
ה אך יש לעיין מהא דאמר רב הונא שבועות י"ז ע"ב זר שהפך בצינורא חייב מיתה והוי עלה בגמ' היכי דמי אי דלא היפך בה לא מיעכל פשיטא ואי דלא היפך בה נמי מיעכלי מה עביד. ומשני לא צריכא דאי לא מיהפך בה מיעכל בתרתי שעי ואי מיהפך בה מיעכל בשעתא חדא. וקמ"ל קירוב עבודה עבודה היא. והא התם העבודה נעשית בשעת העלאה שלא מצינו שיהי' הכהן מחויב להיות בעזרה עד שיתעכלו האברים ואם יעשה בעל מום אח"כ קודם העיכול יפסול ההקטרה דאם לא הי' העבודה נעשית עד שיתעכלו הי' הדין כמו אם נקטע יד המזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח דפסול כדאיתא ספ"ק דזבחים [טו.] אלא ודאי שהעבודת הקטרה נעשית בשעת העלאה וכן במקטיר בחוץ הוא לישנא דקרא [ויקרא י"ז ח'] אשר יעלה ובמשנה [זבחים קט.] המעלה בחוץ הנה מפורש שהעבודה הוא בשעת העלאה ואעפי"כ אמרינן קירוב עבודה עבודה היא וחייב על קירוב עיכול:
ו אך ראיתי שם בהריטב"א דכה"ג בשבת בקירוב בישול אפשר דחייב ואפשר שהחמירה תורה בעבודה עיי"ש בשנוי לשון קצת. והגם דמ"ש קירוב בישול בשבת אפשר דחייב תמוה דמגיס דפ' המביא [ביצה לד.] יוכיח. כנ"ל. אך נק וט מיהא פלגא מדבריו זה שכתב שהחמירה תורה בעבודה ונ"ל פירוש דבריו מדכתיב בס' שמות כ"ז ג' ומזלגותיו והם צנורות להפך בהם האברים ע"ג מזבח למהר עכולם כמו שפירש"י שם. והנה מדכתיב ומזלגותיו מוכח שהי' צריכים כ"ש וכה"ג במנחות נ"א. על מחבת מלמד שטעונה כ"ש ומוכח מדטעון כלי שרת דהיפוך איברים עבודה היא. וע"כ מיושב הנ"ל דאף דבזורע פטור על קירוב גידול משום דהמלאכה נעשית בעת הזריעה. בעבודה כה"ג חייב על קירוב עיכול אף שהעבודה היא ההעלאה:
ז ואף שטרחנו ליישב דעת ההגהות אשרי עדיין אין בתירוץ הזה כדי שביעה דמי יימר שבאורך הזמן יינוק דרך האויר כל צורכו. שמא ב"כ וב"כ הקיץ ילך לו ויתיש כח החמה ועלה בדעתי לומר אשר יתיישב בזה עוד פלוגתא דרבה ור"י [מו"ק ב ע"ב] במנכש ומשקה מים לזרעים המובא בדברינו לעיל ס"ק י"ב דרבה אמר משום חורש ור"י אמר משום זורע ואקשה עלייהו אביי דליחייב תרתי כמו זומר וצריך לעצים. ואסיק בקשיא [וידוע דכשהגמ' לא אסיק בתיובתא נוכל לתרץ] ויתיישב עוד דברי האור זרוע דמשקה שדה ניר פטור משום דקיי"ל כר"י. ותמוה דכל מחלוקתם הוא היכי דאיכא לחייב תרתי משום מה יותר חייב אי משום חורש משום דמרפה ארעא או משום זורע דמחשבתו לצמוחי פירי. אבל בשדה ניר שאינה זרועה למה לא יתחייב משום חורש אף לר"י:
ח וליישב כ"ז נראה דהנה בגמרא דמקשה לרבה מכלאים חרישה בכלאים מי אסור. הרי דלרבה אף באין בו חיוב חורש מ"מ לא מחייבינן לי' משום זורע. ממילא ה"ה להיפוך לרב יוסף ליכא חיוב חורש אף באין בו חיוב זורע. וע"כ דמצד הסברא הי' מקום לומר דאין במנכש ומשקה מים לזרעים חיוב כלל. משום חורש לא כסברת רב יוסף. ומשום זורע לא כסברת רבה. אך הא מפורש במשנה המנכש חייב. וי"ל דהיינו טעמא דחייב משום דמנכש ומשקה מים לזרעים היה במשכן כמ"ש התוס' ריש פרק הזורק [צו ע"ב] רק משום שאין מלאכות חשובות לא הויין אבות מלאכות עי"ש. אבל עכ"פ הויין תולדות. ובזה פליגי רבה ורב יוסף משום מה וכו'. אבל לומר שאינם מלאכה כלל אי אפשר כיון שהי' במשכן וכל דהוי במשכן ע"כ היא מלאכה רק שאינה מלאכה בפ"ע רק שהיא בכלל מלאכת החרישה או הזריעה. ובזה יובנו דברי רבה ור"י דהנה הראב"ד השיג על מה שכתב הרמב"ם [פ"ט הי"ד] בעושה עין הצבע דחייב משום צובע את המים דא"כ בישול סממנין דאתו עלה משום בישול תיפוק לי' משום צובע. והמ"מ השיב דאה"נ דאית בהו משום צובע וגם משום בישול הי' בהם. ואמנם דעת הראב"ד דשוב לא נוכל ללמוד דבישול הוא מלאכה דנהי דכל דהוי במשכן ע"כ שהוא מלאכה. אך יש לומר שהוא מלאכה משום צובע. ומנין יודע שמשום בישול הוא ובישול הוא מלאכה:
ט וע"כ במנכש ומשקה מים לזרעים שהם מלאכה רק משום שהי' במשכן ס"ל לרבה שחייבין משום חורש. ושוב לא נוכל לומר משום שהי' במשכן שהן מכלל זורע דאפשר מה שהי' מלאכה במשכן הוא משום חורש. ור"י ס"ל להיפך. ולרבה דס"ל דמסתבר יותר שיהי' מלאכה משום חורש. ילפינן ממשכן שחייב משום חורש. ושוב לא נוכל ללמוד לחייבו משום זורע. ולר"י דמסתבר לי' יותר שיש בהן חיוב זורע ילפינן ממשכן שיש בהן חיוב זורע ושוב לא נוכל ללמוד לחייבו משום חורש. וע"כ עציץ נקוב שהי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע דלא הוה במשכן כלל לא הוי מלאכה משום שמוסיף ביניקה וכן המשקה שדה ניר קודם זריעה אפשר דלא הוי במשכן כלל. [רק מנכש ומשקה לזרעים שדרך לעשות כן מסתמא הי' גם במשכן כן] אך לרבה דס"ל משקה מים לזרעים הוא משום חורש ולענין חורש אין חילוק בין קודם זריעה בין לאחר זריעה ע"כ אף המשקה שדה ניר קודם זריעה חייב. אך לר"י דמשקה מים לזרעים הוא משום זורע. משקה קודם זריעה פטור כיון דלדידי' לא ילפינן ממשכן רק לענין חיוב זורע כנ"ל. מיהו קשה מהא דאיתיבי' ר"י לרבה ממנכש בכלאים אף דכלאים לא נלמד ממשכן וגם לר"י קשה ואפשר לומר דס"ל ילפינן כלאים במה מצינו משבת כי היכי דבשבת חייב משום זורע כמו כן בכלאים מיהו זה דוחק קצת:
י ובעיקר דברי הגהת אשר"י שגם המונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע פטור מדאורייתא ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מהא דמותר לקנח בצרור שעלו בו עשבים דמינה מייתי רש"י ותוס' [פא ע"ב] ראי' דמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות אינו חייב מה"ת משום קוצר וא"כ ה"ה דיש להוכיח דאינו חייב שוב על הנחתו ע"ג קרקע משום זורע דאל"כ הא אח"כ מניחו ויתחייב משום זורע:
יא אך יש לדחות לפמ"ש התב"ש סי' ג' באוחז סכין בידיו והוא מרפה ידיו והסכין נופל ושחט פסול דלא חשוב כוחו כיון שאינו עושה מעשה כלל רק מסלק המעשה שהי' אוחז הסכין וממילא נפל. ומקור דבריו הם מרשב"א ובחדושיי הבאתי ראי' לרשב"א מש"ס זבחים ס'. וא"כ ה"נ אינו עושה מעשה רק מסלק ידיו וצרור נופל מידיו מאליו. וע"כ אין לחייבו על הנחת הצרור [ואף שכתב התב"ש שם וז"ל ואף שמחשבתו לכך. אטו מחשבתו משוי לי' מעשה. ומינה יש להוכיח דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. שפיר יש לחייבו משום מחשבתו. כמו זורה ורוח מסייעתו בב"ק [ס.]. ליתא דמ"מ מאחר דאינו מתכוין כלל שתפול לארץ ואין נ"מ אליו בזה רק שפסיק רישא הוא. וזה לא מהני להחשב מעשה. וכן מבואר באבן העוזר [סי' שכ"ח] גבי העמדת עלוקות] אבל בעציץ נקוב שהי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע שפיר יש לומר דחייב ואף שהניחו ע"ג קרקע גם כן רק ע"י סילוק ידיו ולא שהעמידו ממש. מ"מ הרי מתחילה נטלו בידיו מע"ג היתידות על דעת שיסלק ידיו אח"כ. ואלמלא שעשה בו מעשה ממש מתחילה לא הי' מגיע לקרקע א"כ שוב חייב על מעשה הראשונה שהי' על דעת שיסלק ידיו. אבל בצרור דאף בלי שום מעשה הי' מחובר לארץ וע"כ אין מקום לחייבו. ודו"ק:
יב ובאמת כי יש לדחות לפ"ז גם הקושיא דאיך מותר לקנח בו הלוא כשמגביהו חייב משום קוצר. די"ל דחשוב אין מלאכתו מתקיימת שהרי בדעתו לסלק ידיו אחר הקנוח ויחזור לקדמותו להיות מחובר. ואין צריך בזה למעשה חדש [כדי שתאמר פנים חדשות בא לכאן] רק סילוק ידיו וכוחו מהצרור:
יג מ"מ לדינא מוכח מכמה מקומות כרש"י ותוס' כמו שיתבאר לפנינו בביאור מלאכת קוצר אי"ה. גם מדברי הגהות אשר"י אין לזוז ממנו לדינא מאחר שלא מצינו מי מהראשונים שהולכים לפי דרך פירש"י ותוס' שיחלקו עליו. ואין ראי' כנגדו. ואין להאריך בזה יותר:
[כג]
א יראה לי שהזורע בעציץ שאינו נקוב. הנה לכאורה יש לספק מי אמרינן דלא גרע משרה חיטין ושעורין במים דחייב משום זורע מדאורייתא כדלעיל ס"ק ט"ז וי"ז אף דאינו מחובר לקרקע כלל. או דילמא כיון דלאו היינו רביתי' פטור כדאמר ריש פרק ח' שרצים ק"ח. התם לאו היינו רביתי' ופרש"י דאין דרך זריעה בכך והוי זריעה כלאחר יד ול"ד לשורה חיטין ושעורין במים דדרך לשרות כדי שיצמחו ואח"כ לזורעם בשדה:
ב וראיתי בס' מגן אבות שכתב דהזורע בעציץ שאינו נקוב פטור. ולא העיר כלל מהא דהשורה חיטין ושעורין במים. אך נסתפק קצת אם יש ללמוד זורע מקוצר ומ"מ מסתברא לי' דשוין המה. ובאמת זה פשוט שהרי לא חשוב זריעה לשום דבר לכלאים ולמעשרות ואפי' לענין טהרת זרעים. אך מהא דזבחים [צד ע"ב] יש להעיר קצת:
ג ומ"מ מסתברא דפטור דבשלמא לשרותו במים שיצמח ואח"כ יזרענו בקרקע אורחי' בהכי אבל לזורעו בעציץ שאינו נקוב ואח"כ בנקוב למה זה דכיון שזרעו תחילה בקרקע יוכל לזורעו תיכף בנקוב. אך יש לעיין למה נשנה במשנה [צה.] הדין דעציץ שאינו נקוב בתולש ולא בזורע:
ד ונראה דזורע פשוט דפטור דכיון דאין דרך זריעה בכך ופירש"י שבת ק"ח. בד"ה לאו היינו רביתי' היא דומה לכל מלאכה כלאחר יד דפטור. אך בתולש מעציץ שאינו נקוב דתלישתו כי אורחי' הוא הוה אמינא דחייב קא משמע לן דכיון דאין זה דרך זריעה שוב לא חשוב תולש מגידולו וזה הוא חידוש אבל הזורע פשוט הוא דפטור:
[כד]
א דאם זרע או נטע בעציץ שאינו נקוב. יש לעיין אם זרע בעציץ שאינו נקוב והגדילו הזרעים באלכסון ויצאו חוץ לעציץ. עד שראו פני הקרקע דתנן בפ"ב [מ"ט] דעוקצין דכה"ג חשוב כעציץ נקוב. ומשמע דלכל מילי חשוב כנקוב ויתבאר לפנינו במלאכת קוצר בס"ד בס"ק ח' אם יתחייב למפרע משום זורע:
והנה בהא אין לספק ולומר דכיון שראוי לגדל ולצאת חוץ לעציץ חשוב משום הכי זריעה תיכף משעת הנטיעה ואפי' לא הגדילה וכמו הזורע קודם השרשה. דזה ודאי אינו דהכא כ"ז שלא הגדילה לא נזרע במחובר כלל. וכן משמע מדתנן פ"ז דכלאים מ"ח עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש והא בפ"א דכלאים מ"ט בר"ש ורא"ש מוכח דקודם השרשה אף שהוא עצמו אינו נאסר מ"מ אוסר כמבואר אצלינו במלאכת קוצר ואי אמרת בעציץ שאינו נקוב הואיל וראוי שיגדל לצאת חוץ לעציץ כזרוע קודם השרשה דמי א"כ יאסר הכרם. ואף דאפשר שאינו ראוי לצאת. מ"מ יאסר מספק דספיקא דאורייתא לחומרא. אלא ודאי דעכשיו אינו חשוב זריעה כלל:
ב והא דכתב בס' יראים וסייעתו ויובא אי"ה לפנינו בס"ד בסעי' יו"ד וז"ל תולדה דרבנן לזורע שיזהר אדם שלא ישליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לבו ביום או יומים. ומשמע דאף שעדיין לא ירדו גשמים הואיל ודרך גשמים לבוא חשוב זורע מהשתא אף שעדיין לא נשרה במים. ה"נ אף שעדיין לא הגדילה הואיל ועשוי להגדיל ולצאת מהשתא יחשב זורע. לק"מ דבאמת גם שם לא יחשב זורע עד שירדו גשמים. אך כיון שהדבר מצוי שירדו גשמים חשוב הזריעה מכוחו כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשיבי חיציו כדאיתא ריש ב"ק:
ג ואין להקשות הא אינו מתכוין שירדו גשמים רק משום פ"ר באת לאוסרו והא לאו פ"ר שירדו גשמים בו ביום. לק"מ דאפילו ירדו גשמים אחר השבת הואיל מכח מעשיו בשבת נעשה המלאכה אחר השבת אסור מדרבנן כמו הכובש כבשים בשבת דאסור משום שהוא כמבשל [רמב"ם פכ"ב ה"י] אף דלא נעשה כבוש רק אחר מעל"ע וע"כ משום דעשה המעשה בשבת אסור מדרבנן. ועוד דכיון דפ"ר הוא אצל זריעה וחשוב כמתכוין לזריעה אף שלא נתכוין לזרוע בשבת לא חשוב דשא"מ כמו שיתבאר בסוף דיבור זה עי"ש:
ד ואדרבה יש ראי' מס' יראים דלא חשוב זריעה עד שירדו גשמים שהרי כתב שם ז"ל תולדה דרבנן לזורע לא מצאתי בתלמוד מפורשת ומזקנים אתבונן ומביא תולדה זו. ואי אמרת דמהשתא הוי זריעה הא מלאכה דאורייתא הוא ואין הפטור רק משום מלאכה שא"צ לגופה ואי משום הא קרי לה תולדה דרבנן הלא כתב לעיל מינה [במלאכת חורש] שיזהר אדם שלא ישליך מים על זרעים במקום שצריכים למים דהוי פסיק רישא ואף ע"ג דעביד בארעא דחברי' פטור מ"מ איסורא מיהא איכא והיינו דפטור משום מלאכה שא"צ לגופה ואסור. וא"כ כבר יש תולדה דרבנן לזורע. אלא ודאי משום הא לא קרי לה דרבנן דבעצם הוא מלאכה דאורייתא רק משום שאין צריך לה פטור. וכן מבואר שם דהא דשלא ישליך כו' לא קרי לה תולדה דרבנן עי"ש. אך לפמ"ש דלא חשוב זורע עד שירדו גשמים ולא נעשה בשבת רק תחלתו בלא סופו ע"כ הוי דרבנן. וה"נ בנ"ד שלא הגדילה אין כאן איסור תורה:
ה אך יש לעיין אם הגדילו אח"כ אם יחשב הכל מכוחו. והנה יש להביא ראיה מעירובין ט"ו. איתמר לחי העומד מאליו רבא אמר לא הוי לחי קא סלקא דעתין ה"ה במחיצה ת"ש העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. הב"ע שנטעו מתחלה לכך. ת"ש אילן המיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים מטלטלין תחתיו הב"ע שנטעו מתחלה לכך. ואי אמרת דמה שהאילן הולך וגדל לא חשוב מעשיו א"כ אכתי הוה מחיצה העשויה מאליה אלא ודאי הכל חשוב מעשיו:
ו והא דאיתא שם כ"ה. אמר ר' יהודא האי מאן דשדא ליפתא אפי' בארעא דגר ואתא אחרינא רפק בה פורתא בתרא קני קמא לא קני מ"ט בעידנא דשדא לא שבח כי שבח ממילא שבח. נ"ל דהיינו טעמא דכי היכי דבשבת בעינן תחלתו וסופו בשגגה [שבת קב.] כמו כן בעינן תחלתו וסופו בשבת. ואם הדביק פת מבע"י ונאפה משחשיכה פשוט דפטור ומותר היכי דליכא למיחוש שמא יחתה. ואם הדביק בשבת סמוך לחשיכה ונאפה בחול ג"כ פטור כיון דאין סופו בשבת. כמ"ש לעיל סק"ח ובהג"ה שם באריכות. וע"כ בשעה שנטע הלפת קודם שגדל דליכא שבח לא קנה ולא אמרינן כשגדל אח"כ יחשב מעשה למפרע. כמו הדביק בשבת ונאפה בחול דלא חשוב אפייה למפרע בשבת ה"נ לא חשוב חזקה למפרע. ושוב בשעה שגדל הלפת לא קנה. כיון דפסק מעשה הראשון וכמו משך פרה לקנות לאחר ל' יום דלא קנה דבשעה שרוצה לקנות ליתא למשיכה ה"נ בשעת הקנאה ליתא למעשה חזקה שלו. ומשום מה שגדל מכוחו לחוד לא קנה כמו הדביק בחול ונאפה בשבת דלא מחייבינן ליה משום סופו לבד כיון שתחלתו לא היה בשבת ה"נ תחלתו לא היה בשעת קנין ודו"ק:
ז ולכאורה יש להעיר מהא דב"ב כ"ה ע"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה אם הבור קודם האילן קוצץ ונותן דמים אם היה האילן קודם לא יקוץ. ר' יוסי אומר אפי' אם הבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ובגמרא מודה ר' יוסי בגירי דיליה. הנה מה דהשרשים הולכים וגדילים אח"כ לא חשובים גירי דידיה. אך הרמב"ן בדיני דגרמי נראה מדבריו דבאמת חשוב מזיק אלא דכיון שהנטיעה ברשות היה שאינו מזיק רק לזמן מרובה שהשרשים מהלכים מתחת לארץ שוב יכול לומר לומר לו לבעל הבור הרחק עצמך עי"ש היטב ולעולם חשוב מעשיו מה שהראשון הולך וגדל:
ח והנה בנ"ד אם בשעה שהגדילה היה חול פשוט שפטור שדינו כאילו הדביק פת בתנור בשבת ונאפה בחול שפטור ה"נ כיון שבשעה שנעשה זריעה חול הוא פטור אך אם בשעה שהגדילה ויצאה חוץ לעציץ ג"כ היה שבת והוי תחלתו וסופו בשבת אף שבאמצע הי' חול נראה דדינו כאילו תחלתו וסופו בשגגה אף שבאמצע היה זכור חייב ה"נ בזה:
ט אך יש לעיין אם שני השבתות מצטרפין להתחייב. והנה בכתב אות אחת בשבת זו ואות א' בשבת זו מבואר בכריתות ט"ז ע"ב י"ז. למה דקי"ל שבתות כגופין דמיין ל"ש שגגת שבת וזדון מלאכות ול"ש זדון שבת ושגגת מלאכות פטור. זדון שבת ושגגת מלאכות פטור משום דשבתות כגופין דמיין. שגגת שבת וזדון מלאכות פטור משום דיש ידיעה לחצי שיעור וימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. ואם כן בנ"ד בזדון שבת ושגגת מלאכות פטור דשבתות כשני גופין דמיין וזיל הכא איכא תחילתו בלא סופו וזיל הכא איכא סופו בלא תחלתו. אך בשגגת שבת וזדון מלאכות דכה"ג חד גוף עבירה הוא אלא דבכתב אות א' בשבת זה ואות א' בשבת זה פטור משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק ויש ידיעה לחצי שיעור והכא דבתחלתו בלא סופו אפי' חצי שיעור ליכא ואין הידיעה שבנתים פוטרתו. ובמזיד הי' נראה דמצטרפין דבמזיד ליכא חילוק מלאכות. ועיין מ"ש במקום אחר בטעם אין חילוק מלאכות ביו"ט ולא ילפינן משבת כשם שלמדין תולדה משבת. וכתבנו משום דבשבת נמי אינו מחלק אלא בשגגת מלאכות וזדון שבת אבל שגגת זה וזה אינו מחלק לחטאות. וה"ה זה וזה למלקות וכ"ש בשבת דלא שייך חילוק למיתות. אך בנ"ד לא שייך כלל במזיד דמנא ידעי' שיצאו הגידולין חוץ לעציץ ביום השבת ולא באחד מימי החול:
י קיצור שאם זרע בעציץ שאינו נקוב בשבת והגדיל ויצאו הגידולין חוץ לעציץ בשבת אחרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הואיל ושבתות כגופין דמיין פטור. אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות או שגגת זה וזה חייב חטאת. ואין לפוטרו משום שאינו מתכוין שתגדיל בשבת. דליתא דמ"מ הוא מתכוין לגוף המעשה. ותדע דלשיטת התוס' [שבת עב ע"ב] סבור שתלוש ונמצא מחובר הוי מתעסק ואילו סבור שהוא חול ונמצא שהוא שבת הוי שוגג וחייב. ואפשר דמש"ה לא תני במתני' הזורע בעציץ שאינו נק וב ותני זה רק בתולש מעציץ שאינו נקוב. משום דבזורע לא פסיקא ליה דמשכחת לה דחייב בהגדילה ויצאו חוץ לעציץ בשבת באופנים הנ"ל. וע"כ תני רק בתולש שאם בשעת תלישה לא הגדילה ולא יצאה חוץ לעציץ מילתא פסיקתא הוא דפטור. משא"כ בזורע בעציץ שאינו נקוב דמשכחת לה שיתחייב כנ"ל:
[כה]
במקום ירידת הגשמים. פי' שאף שעוד לא ירדו רק שעתיד שימטיר עליהם וע"כ בסמוך כתבנו שלא ישליך לתרנגולים רק כשיעור אכילתן לבו ביום או יומים והוא מדברי הס' יראים והיינו דבזמן ארוך יותר מיומים הוא קרוב לודאי שירדו גשמים. וכתב בס' יראים במלאכת חורש דקרוב לפסיק רישא אסור. דע"כ בזמן ירידת הגשמים איירינן דאל"ה המקום ירידת הגשמים לא מעלה ולא מוריד. וכבר כתבנו בס"ק כ"ד [אות ג'] דהטעם שנמנה בכלל תולדות דרבנן מאחר דלא חשוב זריעה עד שירדו גשמים ואם ירדו גשמים אחר השבת הרי נעשה בשבת רק תחלתו בלא סופו. וע"כ הוא רק מדרבנן. ולאו משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אתינן עלה דמלאכה שא"צ לגופה איננה נמנית בכלל תולדות דרבנן משום דעצם המלאכה היא מלאכה דאורייתא והפטור הוא רק משום שאינו צריך לה:
[כו]
רמ"א סימן של"ו סעיף י"א ובש"ע מהרב שם:
[כז]
משנה וגמרא עירובין ק"ד. והעתקתיו בס"ק שאחר זה. וכהרמב"ם פכ"א מה"ש ה"ה:
[כח]
אם נמצא אחד מכל אלה סמוך לחצר ג"כ אסור. כן משמע במשנה עירובין ק"ד. ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. ובגמ' שם במקדש אין במדינה לא. גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. ופי' רש"י שם דבור הגולה ובור הגדול שניהם היו בלשכת העזרה והרי בעזרה לא הי' שם גינה [ואילנות שנטע שלמה בבית המקדש של זהב פשוט לא הי' צריכין להשקאה שהי' דרך נס] וכה"ג אפילו במדינה שרי וכבר הקשה כן בס' שושנים לדוד ותירץ משום דאמרינן בב"ק פ"ב ע"ב שהי' בירושלים גינת ורדין ופירש"י שהיה צריכה לסממני הקטורת ומסתמא היה סמוכה לביהמ"ק עי"ש. הנה דכשיש סמוך לחצר גינה והגלגל בחצר אסור במדינה:
[כט]
אבל לא בימות הגשמים. לכאורה נראה שגם בחורף אסרו חכמים דאי בשבתות בחורף שרי נימא הואיל בשבתות החורף שרי בשבתות הקיץ נמי שרי כהא דביצה י"ח. מותר לטבול בשבת שנראה כמיקר. ומקשה תינח בשבת ביוה"כ מא"ל ומשני מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור אלא הואיל בשבת שרי ביוה"כ נמי שרי ומקשה ומי אית לי' לרבא הואיל והתנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ורמינן עלה לא יגמע ופ ולט אבל מגמע ובולע אמר אביי כי תנן נמי מתני' מגמע ופולט תנן רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע ולא קשיא כאן קודם טיבול [פירש"י לא מוכחא מילתא דלרפואה דסברי חומץ אהני לי' למיכל] כאן לאחר טיבול ואם איתא נימא הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי ומשני הדר ביה רבא מההיא [פירש"י מההוא דחומץ וכאביי משני לה] וה"נ נמי נימא הואיל ואין לומר דהכא בשני ימים חלוקים לא אמרי' הואיל. דא"כ איך אמרינן הואיל משבת ליוה"כ ואי משום דשבת חמיר ויוה"כ קיל. א"כ איך מדמה להו הש"ס הואיל קודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. הא קודם טיבול לא חמיר מלאחר טיבול. אלא ודאי אין הטעם משום דיוה"כ קיל ובעלמא בשני ימים חלוקים נמי אמרינן הואיל. האמנם כי ראיתי בשאגת ארי' דיני רה"ש [סי' ק"ג] דבשני ימים חלוקים לא אמרינן הואיל וכתב דמשמע מפירש"י דוקא משום דיוה"כ קיל והש"ס ס"ל לדמות הואיל דיום אחד מקצתו לקצתו להואיל דשבת ויוה"כ: