אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות כה

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות כה

מלאכת קוצר אות כד

[כה] (א) אבל כשלא השרישו. הנה בתוס' מכילתין נ' ע"ב בד"ה הטומן לפת. ע"כ בלא השרישו מדניטלין בשבת והא דצ"ל ואינו חושש משום מעשר משום דרגילות שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע כמו בצלים שמוסיפין אפי' כשמונחין בחלון ועל התוספת אמרי' דלא בעי עשורי ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין חושש משום כולן. ונראה פשוט דקאי אהא דאמר הברייתא אינו חושש לכלאים מעשר שביעית קאמרי התוס' דבמתכוין חושש אבל הא דניטלין בשבת הוא בכל ענין כהא דפ' כירה דף מ"ה. בעא מיני' ריש לקיש מר' יוחנן חיטין שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת מהו כי לית לי' לר"ש מוקצה כו' היכי דדחי בידים אית לי' מוקצה או דלמא ל"ש. א"ל ל"ש. הרי דאפי' בזריעה גמורה לא מיבעיא לי' לאסור רק משום מוקצה [ור"י פשיט לי' דאין מוקצה]. ואף שבחידושי רמב"ן כ' וז"ל מיהו בשבת דוקא בלא אשרוש דכיון דמעשיו מוכיחין עליו דאינו רוצה בהשרשתן ועדיין אין מחוברין מותר. אבל נתכוין לזריעה לעולם אסור עכ"ל. כבר כתבנו לעיל ס"ק כ"ד דע"כ תיבת "בשבת" ט"ס עיי"ש: (ב) אך ראיתי להב"י סי' של"ו שהביא דברי התוספות אלו משמע מדבריו דגם בשבת אסור ליטלן אם נתכוין לזריעה וכ"כ בש"ע להדיא [סעי' ו']. ונראה דהיינו טעמא שהרי כתבו התוס' דהא דאיצטריך לומר ולא משום מעשר היינו משום שמתוספין מחמת לחלוחית הקרקע ואם הי' מתכוין לזריעה הי' חושש משום מעשר אף שלא השרישו וע"כ דנחשב זריעה משום האי תוספת דאי לא הי' נחשב זריעה רק משום שראוי להשתרש אחר כך א"כ הזריעה לחוד ומה שנתוסף קודם השרשה לחוד. ולמה יתחייב במעשר. וע"כ משום התוספות לחוד הוי זריעה ממילא בשנוטלן הוי תולש:

ג שוב ראיתי להמג"א סי' שי"א ס"ק כ"ב הקשה על המחבר כך ובס' נתיב חיים תירץ כמ"ש. [רק שלא בירר הדברים כ"כ]. ובחידושי רעק"א כתב על המג"א דמתוס' מוכח כן במ"ש דמשמע ני' דמשום שבת נמי נקט קצתו מגולה מדלא תני בהדיא וניטלין בשבת אפי' מכוסין וש"מ דאתי כרבנן. וקשה הא בלא"ה צריך מגולין דלא להוי כזרוע אע"כ דלענין שבת כל שאינו נשרש לא הוי כזרוע עכ"ל. ולק"מ דהא לא נתכוין לזריעה ואף דלרב האי קאי ולדידי' לענין מעשר אסור במכוסין אף שלא נתכוין לזריעה היינו משום דלמעשר מיירי בהשרישו ולצדדין קתני. וכמ"ש הרשב"א והר"ן. רק התוס' הקשו על רב האי כיון דלשבת ע"כ בלא השרישו ודאי גם למעשר כן ומשום דרגילות שמתוסף בתלוש. מ"מ לרב האי למעשר בהשריש כמ"ש שהרי בפרק ה' דמעשרות משנה ב' בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא אבל לשאר מילי הוי כתלוש כדמוכח מסיפא שם וכמו שפירשו המפרשים שם וכנ"ל באריכות. הרי דאפי' השרישו הואיל ומגולים הרי הן כתלוש ופטורים ממעשרות וזה פשוט:

ד ועוד נראה ליישב פסק הש"ע דהיינו טעמא דבאם נתכוין לזריעה. בטלינהו לגבי ארעא כבש"ס ב"מ נ"ו ע"ב ומנחות ס"ט. וא"כ כשנוטל הלפת והצנון מהקרקע חשוב עושה גומא בתחילה אף שאין צריך אלא לצנון עכ"פ פטור אבל אסור וכשלא ביטלם חשוב גומא אף קודם שעקרו כמו בור מלא פירות דלא נתבטל שם בור ממנו מה שאין כן כשביטלם אגב ארעא דהוי כארעא סמיכתא:

ה מ"מ אף שנתישבו דברי הב"י עדיין תמוה מאוד על הדרכי משה סי' של"ו שכתב בשם ר' ירוחם תשובת גאונים חיטין שנזרעו בקרקע ועדיין לא השרישו מותר ליקח מהן בשבת. וכתב דפליגי על דברי תוס' אלו. ולדברי תוס' אסור. ותמוה מאוד דהא דחיטין שנזרעו הוא ש"ס ערוך בפ' כירה כנ"ל:

ו ונראה ליישב די"ל דמהא דהשיב ר' יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין אין ראי' דאין איסור תלישה בחיטין שנזרעו שלא השיב שמותר רק דאין איסור מוקצה אלא בגרוגרת וצמוקים ונ"מ לביצה שתחת התרנגולת. רק הראי' מבעיא דר"ל בחיטין שנזרעו. וי"ל ר"ל לטעמי' בירושלמי פ"ה דמעשרות גבי ערימת בצלים שהשרישו דר"י מדמה שבת למעשרות כי היכי דהתם לאו זריעה ה"נ התולש פטור. ור"ל השיב מה איכפלה שבת גבי מעשרות. והיינו דגבי תולש בשבת לא תליא מילתא בזריעה אלא כל שעוקר דבר מגידולו במחובר לקרקע חייב אף שאינו זריעה [והא דהתולש מעציץ שאינו נקוב וכן אפי' מנקוב לר"ש פטור משום דלאו מחובר הוא] וע"כ כ"כ להיפך בחיטין שזרען ועדיין לא השרישו אף דזריעה הוא הואיל ולא גדלו שם ולאו עוקר דבר מגידולו מותר. אבל לר"י דס"ל אף שעוקר דבר מגידולו הואיל ולאו זריעה הוא פטור כ"כ להיפך בחיטין שזרען אף שעדיין לא השרישו ולאו עוקר דבר מגידולו הואיל וזריעה הוא והוא נוטלן משם י"ל דחשוב תולש. אלא דאכתי קשה שהרי הא דחיטין שזרען מותר לטלטלן הובא בסימן ש"י [סעי' ב'] בטוש"ע לפסק הלכה: (ז) וכדי שלא לשווי' לרבן של ישראל טועה אמרתי דיש לחלק בין לשון הש"ס חיטין שזרען. בין הא דתשובת הגאונים חיטין שנזרעו. והיא דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' ט"א הל' י"ט כ' זרעים טמאים שזרען כו' קודם השרשה הרי הם בטומאה אפי' בדבר שזרעו כלה. ולכאורה קשה מ"ש מבית שסככו בזרעים טהרו כדאיתא בחולין קכ"ט. דביטלם מתורת אוכל. והכי נמי כיון שזרעם וזרעם כלה הרי ביטלם מתורת אוכל. וצ"ל עפ"י דברי תוס' סוכה י"ג ע"ב דהא דבית שסככו בזרעים דוקא בשעשה בהם שנוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מהטומאה וזריעה כ"ז שלא השרישו אין כאן שנוי מעשה וחשוב רק מחשבה:

ח ולפי"ז ניחא דהא דחיטין שזרען מותר ללקוט מהן ולאכול עולה יפה גם לשיטת התוס' דבמתכוין לזריעה כשנוטל מהם חשוב תולש. דהכא בשעה שנתכוין ללוקטן. הרי הדר ביה ממחשבה קמייתא שנתכוין לזורעם. וכבר ביארנו דהזריעה כל זמן שלא השרישו חשוב רק מחשבה ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכאילו לא נתכוין לזריעה ושוב מותר ללוקטן. וממילא לעולם מותר ללוקטן דאי אפשר בלא מחשבה שיחשב עליהם תחלה ללוקטן ומשעה שחישב ללוקטן נעשה תלושין. וע"ז אינו חייב דמחשבה גרמא בעלמא הוא. [כמ"ש רש"י גיטין נ"ג. גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דמוקי לה פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש. ופירש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתי' שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה היא כדאמר עובד דומיא דעבד דניחא ליה עכ"ל יח] ובשבת כתב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי וכן איתא בשבת ק"כ ע"ב [ועי' לקמן במלאכת דש ס"ק ל"ו אות כ"ב שכתבנו סברא אחרת בזה] ועל מה שליקט אח"כ אין חיוב דכבר תלושין הם משעה שחישב ללוקטן. שוב מצאתי כעין זה בשא"ר סי' נ"ו. וזה בתולש הזורע עצמו דמחשבתו ללקט מבטל מחשבתו שבתחילה שחישב לזורעם. אבל אם לקטם אחר בפרט מי שאינו בעליו דמחשבתו דידי' לאו מידי הוא. לתוס' אסור. וע"כ ניחא לשון הש"ס חיטין שזרען מהו ללקוט שהמשמעות שזה שזרעם לוקט מהם. אבל לשון הגאונים חיטים שנזרעו מותר ללקוט מהם מי שירצה בזה כתב הד"מ דלהתוס' אסור:

ט ואף דר"ל בעל הבעיא לית לי' אתי דיבור ומבטל דיבור [קידושין נט.] כבר כתבתי לעיל דלר"ל ל"ק דלטעמיה בירושלמי פ"ה דמעשרות. רק לר"י וביותר לפסק הלכה ובזה שפיר י"ל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וכמ"ש. ואף שהוא באורחא חריפתא כך חובתינו למשכוני נפשין אדרב ומי שדעתו רחבה יתרץ בדרך קרוב יותר:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה