אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות כד

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות כד

מלאכת קוצר אות כג

[כד] (א) ואם טמן לפת או צנון. תנן בפ"א דכלאים משנה ט' ומייתי לה בשבת נ' ע"ב הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת [פירש"י הטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכו הא דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת נקט לה ולאו משום מידי אחריני דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אלא א"כ מזיז העפר בידים]. וכתבו בתוס' ע"כ בלא השרישו איירי דבהשרישו לא הי' ניטלין בשבת. ובד"ה מקצת עליו מגולין כתבו וז"ל משום דבעי למיתני ניטלין בשבת נקט מקצת עליו מגולין כדפי' הקונטרס ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפי' בשם רב האי גאון דגרס אם הי' מקצתן מגולין שאם האמהות טמונים בקרקע והעלים מגולים הרי זו זריעה מעולה אלא דווקא מקצתן מגולים אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פירכא היא דבלא השרישו איירי כדפי' עכ"ל התוס':

ב והנה מדברי רב האי גאון והתוס' נלמד דכשהאמהות טמונין והעלין מגולין חשוב זריעה בהשרישו וכשמקצת האמהות מגולין ל"ה זריעה אפי' השרישו. ובס' מגן אבות בריש מלאכת זורע רוצה ללמוד מכאן דאין זריעה אלא א"כ חיפה בעפר ועוד הביא ראי' לזה וכבר סתרתי שיטתו וראיותיו במלאכת זורע סק"ז בס"ד: (ג) והא דהטומן לפת יובן ע"פ מתני' דפ"ה דמעשרות משנה ב' בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא [פי' הר"ש דכזרועין דמי ולא מקבלי טומאה דהתורה רבתה בטהרת זרעים דכתיב על כל זרע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושין דמי] נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטיעה בשדה [פי' הר"ש מגולים עלים שלהם בדרך גדילתן כנטיעה בשדה והתולש מהם בשבת חייב] הרי דברישא בצלים שהשרישו בעלי' ע"י קרקע המעזיבה והבצלים מגולים לא הוי זריעה לשום דבר לבד לטהרת זרעים אבל נפל עליהם מפ ולת והרי הם מכוסים [ומה ששנינו והם מגולים הא פי' הר"ש והעלים מגולים] זריעה מעליא הוא וכנטיעה בשדה דמי. והנה בירושלמי שם ר"י בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהן בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן פי' לפי שאינו רוצה בהשרשתן הרי דכשהם מגולים כמו ערימה של בצלים שהשרישה מ"מ אם הי' רוצה בהשרשתן הי' נחשב זריעה וכשהם מכוסים רק עליו מגולים אע"פ שאינו רוצה בהשרשה הוי זריעה. וכ"כ המג"א סי' של"ו ס"ק י"ד דבסיפא דנפלה עליהם מפולת ג"כ אינו רוצה בהשרשה עיי"ש. כיון שהם מכוסים רק עליו מגולים הוי זריעה: (ד) והשתא מובן משנתינו דהטומן לפת דאינו רוצה בהשרשה שהרי נאמר שטמן לא שזרעם. וכ"ש למ"ש הרא"ש והר"ש [כלאים פ"א מ"ט] בשם הירושלמי דבטמן אגודה מיירי דגלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשה [ולפנינו יתבאר דשיטת ר"ש והרא"ש כתוס' דבלא השרישו איירי] ומקצתם מגולים היינו רישא דפ"ה דמעשרות דכשהם מגולים ואינו רוצה בהשרשה לא הוי זריעה. אך לפי גרסתינו ועליו מגולין הקשה רב האי והלא זריעה מעולה הוא ואף שאינו רוצה בהשרשה דהיינו סיפא דנפלה עליהם מפולת דאף דאינו רוצה בהשרשה הואיל ורק עליו מגולים הוי זריעה ע"כ הגיה רב האי ומקצתם מגולים. והתוס' פירשו שלא השרישו. ולדינא כולם שוין דאם רוצה בהשרשה אף שהאמהות מגולין הוי זריעה כדמוכח מירושלמי הנ"ל דלא כס' מגן אבות ואם אינו רוצה בהשרשתן לא חשוב זריעה אם אמהות מגולין כולם או מקצתן אבל כשהאמהות מכוסין חשוב זריעה אפי' שאינו רוצה בהשרשתן כדמוכח סיפא דפ"ה דמעשרות רק כשהאמהות מגולין אז מועיל מה שאינו רוצה בהשרשתן דלא יחשב זריעה והתולש בשבת פטור כדברי ר' יוחנן בירושלמי:

ה והר"ש פ"א דכלאים כתב הטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכן. ובטומן אגודה מיירי כדתני ר"ח בירושלמי כדון אגודה של לפת ואגודה של צנון דהיינו שלא כדרך שתילתה דגלי אדעתי' שאינו רוצה בהשרשתם אם הי' מקצת עלין מגולין לענין שבת נקטי' דוקא בכי האי גוונא שאם אין לו מקצת עלין מגולין אין לו במה לאחוז אלא א"כ מזיז העפר בידים ולענין כלאים ושביעית נקטי' לרבותא דאע"ג דמיחזי כדרך שתילה במה שמקצת עלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי אדעתי' שאינו רוצה בהשרשתן ולשון אם משמע דלדווקא נקטי' ולא לרבותא והיינו משום שבת לא משום כלאים בכרם דלאו כזרועים הם ואפי' הוסיף מאתים [בכרם כן כתב הרא"ש] שרי ואע"ג דגבי עציץ נקוב בכרם תנן אם הוסיף מאתים אסור התם כדרך זריעה אבל הכא באגודה לאו דרך זריעה. ולא משום שביעית. דאם הי' מששית ונכנסת לשביעית והוציא ספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש שמוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסורין הני מותרין. ולא משום מעשר. שאם היו משנה שני' ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחים יהבינן מע"ש לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשים קיימי עכ"ל: (ו) ולכאורה נראה דבהשרישו מיירי ואעפ "כ מותר מדקאמר משום דטמן אגודה ואע"ג דגבי עציץ נקוב בכרם תנן [פ"ז מ"ח] אם הוסיף מאתים אסור התם כדרך זריעה כו' מבואר שאם הי' כדרך זריעה אסור והא בפ' כל שעה [כה.] זרוע מעיקרו בהשרשה. פירש"י אבל קודם השרשה כמאן דמנח בכדא וא"כ מה"ט לא יאסרו הגפנים אלא ודאי בהשרשה מיירי. והא דהוצרך הר"ש לפרש ולא משום כלאים לענין אם הוסיף מאתים ולא כפשטו שלא יאסר הלפת כולו בהשרשה דהא זרוע מעיקרא בהשרשה. י"ל דאיצטרך לר' אושעיא דמייתי הר"ש פ"ז [מ"ז] דכלאים דלא נקרא זרוע מעיקרו אלא א"כ נזרעו שניהם באיסור:

ז אך א"א לומר כן מדכתב גבי ולא משום שביעית והוציאו הספיחים כדרך שעושים הבצלים בתלוש [ודברים אלו כתבו התוס' בשבת ליישב הקושיא דאי בלא השרישו מה ולא לענין מעשרות.] מבואר דבלא השרישו איירי ואעפ"כ אוסרין הגפנים ולא אמרינן כמנח בכדא. אלא להיתר עצמם כיון שהם כמו שהיו בתחלה. ומ"מ אוסרין הגפנים שהרי עובר על לאו דלא תזרע תיכף בשעת זריעה כמבואר בסה"ח פ' כי תצא [ועי' בדברינו לעיל במלאכת זורע [סק"ז אות ז']] ואף דבלא השרישו מיירי. מ"מ דוקא בטמן אגודה דגלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתם שאם הי' רוצה בהשרשה אפי' לא השרישו אסור כמ"ש התוס' בשבת וז"ל ודוקא הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולם. וס"ל לירושלמי כיון דבידים טמן בעינן גלוי דעת דלהטמין נתכוין ולא לנטיעה ומ"מ בהשרישו הוי זריעה וחושש משום כולם דלא עדיף מהא דפ"ה דמעשרות משנה ב' נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי הן כנטועין בשדה. והתם דממילא ודאי לא ניחא לי' ודינו כטומן אגודה דגלי דעתי'. ואעפ"כ אם השרישו חייב במעשרות. כנ"ל לפרש דעת הר"ש והרא"ש ושיטה אחת היא עם התוס' בשבת:

ח והרמב"ן בחי' לשבת דעתו ג"כ דוקא בלא אשרוש ודוקא טומן שאינו מתכוין לזריעה. אך משמע מדבריו שם דהא דטמן אגודה יש בו טעם אחר מלבד מה שמעשיו מוכיחין שאינו רוצה בהשרשה עוד יש בו טעם מחמת שאינו דרך זריעה. ולשיטתו ג' בעינן להתירא לא אשרוש ולא נתכוין לזריעה ואגודה שלא כדרך זריעה. ומ"ש שם בחי' רמב"ן ומיהו בשבת דווקא בלא אשרוש. תיבת בשבת ט"ס שהרי מבואר שם בכל דבריו דכל המשנה בדלא אשרוש:

ט אבל הרשב"א והר"ן כתבו דבהשרישו מיירי ואעפ"כ כיון דאגודה טמן אין זו זריעה ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. ומתני' לצדדין דמעשר ע"כ בשהשרישו ונתוספו שאם לא נתוספו אפי' זרען לשם זריעה גמורה אינו חושש משום מעשר. אלא ודאי כי קתני ולא משום מעשר בשהשרישו ונתוספו איצטרך [ולא ס"ל שנתוספו בתלוש] וכי קתני ניטלין בשבת ע"כ בשלא השרישו דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו. וכ"כ הר"ן בפי' הלכות דאפי' אשרוש אינו חושש משום כלאים מעשר ושביעית. אך הא דניטלין בשבת דוקא לא השרישו. דאי השרישו הרי עוקר דבר מגידולו:

י ונראה לדעת הר"ן בטמן אגודה אם השריש ונטל בשבת אינו חייב חטאת כיון דלאו זריעה לכלאים מעשר ושביעית וכהא דירושלמי פ"ה דמעשרות משנה ב' ר"י בשם ר"י ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהם בשבת פטור. ור"ל פליג עלה ואמר מה ענין שבת למעשרות. והלכה כר"י לגבי ר"ל. דשבת ומעשרות שוין. וע"כ גם בטומן אגודה ומכוסין כיון דלענין כלאים ומעשרות לאו זריעה הוא הנוטל מהן בשבת פטור רק צ"ל בלא השרישו דאל"כ הי' אסור לכתחילה דר"י אמר פטור אבל אסור. אבל לדעת התוס' כיון דבהשרישו חושש משום כולן גם בשבת חייב. אך במקצת אמהות מגולין דאפי' בהשרישו אינו חושש משום מעשרות כו' גם בשבת פטור והיינו הא דירושלמי בערימה של בצלים שהשרישו הואיל ומגולים ואינו רוצה בהשרשתן פטור:

יא ומבואר בכל הנ"ל דיש חילוק בין רוצה בהשרשתן או לא בטומן אגודה לרשב"א ור"ן ובמקצת אמהות מגולין לכל הפוסקים שאם אינו רוצה בהשרשתן הנוטל מהם בשבת פטור. וזה מה שרצינו לבאר:

יב ולפי מה שביארנו שאפי' השריש ומקצת האמהות מגולין הנוטל מהם בשבת פטור יש לפרש הא דניטלין בשבת משום דהשרשה הוא למטה תחת הקרקע וכשנוטל אינו יודע אם השריש והוי ספיקא דרבנן וא"צ לדחוק לצדדין קתני ומיושב קושית התוס' על רב האי והא בלא השרישו איירי מדניטלין בשבת. ולר"ל בירושלמי דלענין שבת חייב. י"ל משום דהפר"ח סי' ק"י הוכיח מר"ל ר"פ יוה"כ [יומא עג ע"ב] דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. וכיון דמה"ת לקולא. אף אם ימצא מחובר לא עביד איסור דאורייתא בשוגג דמדאורייתא מתעסק בהיתר הוא ומתעסק במידי דלאו הנאה פטור. ועי' תוס' שבת ע"ב ע"ב בד"ה נתכוין. ואין איסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. לזה העירני קצת בני ר' שמואל נ"י. ואף שדעת רעק"א בתשו' [מהדו"ק סי' ח'] דמתעסק דפטור מ"מ נעשה עבירה בשוגג אלא דממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן. וכתב ע"ז שהוא דבר חדש. אני אומר החדש אסור מה"ת. ושנים שעשאו הוי תיובתי' דאמעוט מבעשותה דכתיב גבי קרבן ומ"מ אינו אלא שבות כמ"ש הרמב"ם [פ"א הט"ו]. ורש"י ותוס' והרא"ש עירובין ל"ג.:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה