אור ברסלב
אגלי טל מלאכת מעמר

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת מעמר

מלאכת קוצר

[א]

א אחד המאסף. המעמר הוא מאבות מלאכות שהי' במשכן בסממנים זרועים או בתבואה למנחות. ופי' הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת. והרע"ב פי' אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד ונ"ל דשני הפירושים אמת ואין מחלוקת ביניהם דשניהם נקראים עימור בפ"ה דמס' פיאה משנה ח' דמבואר שם דכשעושה עמרים קטנים וסופו לאסף העמרים אל מקום אחד לעשות מהם גדיש נקרא עשיית העמרים הקטנים עימור שיש אחריו עימור עי"ש. הרי דאסיפת הזרעים תלושים אל מקום אחד נקרא עימור והוא עימור ראשון דמס' פיאה ועשיית הגדיש מכל העמרים הוא העימור השני דמס' פיאה. וכן מצאתי להרב המאירי ז"ל [עג.] וז"ל המעמר והוא שמאסף העומרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום א' וקושרן. וה"ה אם אסף השבולים אחת אחת ועשה מהם עומרים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

ב והנה ממה שכתב הרב המאירי וצוברם במקום אחד וקושרם ובאסיפת השבלים לא כתב וקושרם משמע דבאסיפת העמרים לעשות מהם גדיש אינו מחויב בלא קשירה משום שכך הדרך לקושרם שם ע"כ לא נחשב עימור עד שיקשור. משא"כ באסיפת השבלים לעשות מהם עומרים קטנים אין דרך לקושרם משום דסופם לעשות מכולם גדיש אחד אינו קושרם עד שיוליכום לגדיש שם יקשרם הכל ביחד וכ"כ בשיטה המיוחסת להר"ן וז"ל והמעמר שצוברם במקום אחד וקושרם והוא כלשון המאירי ז"ל:

ג ובמנחות ר"פ ר' ישמעאל [סג ע"ב] בהא דעומר בשבת בא מג' סאין ובחול מחמש. ובגמרא הטעם דעשרון מובחר בטירחא אתי משלש ובלא טירחא מחמש. מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה. פירש"י מלאכות הרבה שיקצור ויזרה ויברר ויטחן וירקד שתי סאין יותר עכ"ל. הנה רש"י פרט כל המלאכות ואילו עימור ודישה שיירי' והא דשייר דישה יתבאר בעזה"י בביאור מלאכת דש סקכ"ח אות יו"ד בטוב טעם עיי"ש אך בעימור אינו מובן אך במשנה שם ס"ה. מעיו"ט עושין אותן כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. פירש"י כורכין וקושרין ראשי השבולים מלא אגרוף עכ"ל. וא"כ אין בכל מלא אגרוף בפ"ע משום מעמר שהרי כבר נקשר במחובר קודם השבת. אך הא עדיין יש עימור בהנחת כל המלא אגרופים יחד בכלי אחד. כדבמשנה שם ס"ו. קצרוהו ונתנוהו בקופות. ומוכח מזה כהרב המאירי דבעשייה מעומרים קטנים עומר גדול אינו חייב אלא א"כ קשרן. ומשמעות הא דנתנוהו בקופות שאינו קושרן כלל. לדבר הזה העירני קצת בני ר"ש נ"י:

ד וראיתי בספר מרכבת המשנה פ"ח מה"ש ה"ו שפירש דברי הרמב"ם וז"ל ומפרש רבינו דשורש מלאכת העימור שקושר אגודת שבלים ועושה עומר לא יתפרדו. וכה"ג במושך חבל בתוך התאנים מדובקים זה לזה וכו' א"נ העושה עיגול דבילה שהוא דבר המתדבק ולא יתפרדו משא"כ המעמיד ערימת חיטין או שאר פירות שאינם מתדבקים לית בי' משום עימור וה"ה לנותן הרבה דבילות לתוך הכלי ולא מידחקן זה בזה עד שיתאחדו ויעשו גוף אחד. ובזה תבין מה שכתב רבינו לקמן פכ"א הי"א שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור עכ"ל. ואם אמנם כי קצת משמע כן ברמב"ם פ"ה מהל' מתנות עניים הי"ב. מ"מ הרי מפורש בגמ' [עג ע"ב] האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אף דבמלח לא שייך קשירה. ולא שיעשו גוף אחד כאשר עינינו רואות במלח המים ואעפ"כ חייב משום מעמר למ"ד יש עימור שלא בגידולי קרקע:

[ב]

א בדברים שהן גידולי קרקע וכו'. כתב הסמ"ג דאין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השיבלים במקום גידולן כן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן אבל אם נתפזרו במקום אחר מותר לקבצן והביא ראי' לזה מש"ס ביצה ל"ג. דמגבב עצים מן החצר ביו"ט ומדליק וכן דעת הרמ"כ הובא בכ"מ פ"ח [ה"ו] מהל' שבת דדוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא. והביא ראי' לזה מדאמרינן במס' יו"ט [יג ע"ב] דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה לשבת:

ב והרמב"ם פ' הנ"ל כתב המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה ובפכ"א [הי"א] מהל' הנ"ל כ' המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד אבל לא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור מבואר מדבריו דבבית שייך נמי עימור כשמכבשם בידו ועושה אותם גוף אחד. וצריך להבין דהא עיקר מלאכת עימור בשדה באסיפה גרידא. ובמשנה דהבונה [קג.] המלקט עשבים מפרש הרמב"ם בפירושו ובחיבורו [פ"ח ה"ה] משום מעמר מבואר דבלקיטה גרידא חשיב מעמר. ואם כן ממ"נ אם שייך מלאכת עימור בבית אף הלקיטה בעצמה תהי' אסורה מה"ת ואי ס"ל כהרמ"כ וסמ"ג א"כ מה בכך אם עשאן גוף אחד:

ג והא קמן דרמ"כ דסובר שאין חיוב אלא במקום גידולו אפי' עשאם גוף אחד פוטר שלא ממקום גידולו. ועוד דכתב הרמב"ם פכ"א [הי"א] וז"ל וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו משום שנראה כמעמר ולא כתב דהיינו דוקא ממקום גידולו הרי דאפי' שלא ממקום גידולו יש בו משום מעמר ואולי י"ל לדעתו דכמו שכתבו הסמ"ג והר"ן פ' כלל גדול דאין טחינה אחר טחינה וע"כ התיר מהרי"ל לטחון המצות ביו"ט הרי דכשנעשה בו המלאכה מכבר אף שחזר למקדם כמו בטחינה אף שנעשה אח"כ מצה שוב אין בו טחינה וה"נ בנתפזרו פירות כיון שכבר נתאספו אין עימור אחר עימור אבל כשמאספן לגמרי עד שיעשו גוף אחד ותוספת עימור ההוא עדיין לא נעשה בו מעולם ע"כ חייב. שוב מצאתי בתוספת רי"ד כדבריי. וז"ל בפרק כלל גדול סימן י"א והמעמר וכו' ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בשדה או בחצר וליקטן יתחייב משום מעמר. תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עד כאן לשונו ואם כן המכניס חבל בנקב התאנים שענין זה לא נעשה בו מעולם שפיר יש בו מעמר אף בבית:

ד וה נה בפ"ד דביצה ל"ג. ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק [פירש"י מגבב קיסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק אבל מן בחצר לא הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי] ובגמרא מגבב מן החצר ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ור"ש מתיר במאי קמיפלגי מ"ס מיחזי דקמכניס למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכיח עליו ומשמע דת"ק דברייתא ר"א הוא דהא אמתניתין קאי דמיירי בעצים דקים ולרבנן אסור בכל ענין וכ"כ רשב"א בשם תוספתא דת"ק דברייתא ר"א הוא והר"ן כתב ומפרשינן טעמא דת"ק דקי"ל כותי' משום דמיחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ואע"ג דקיי"ל כרבנן דמתני' שאינו מותר לגבב אלא משלפניו נ"מ לעצים גסים דלא בטלי אגב חצר ולא מיתסרי אפילו לרבנן דאינהו לא אסרו אלא בקיסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן צבורין צבורין עכ"ל. מבואר מדבריו ג"כ דת"ק דברייתא ר"א הוא ולהלכה נ"מ בפלוגתייהו לעצים גסים ודו"ק בלשונו. עוד כתב הר"ן מ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמיחזי כמאן דמכניס ולא אסרינן לי' משום מעמר יש להביא ראי' למה שאמרו בשם הר"ר יצחק ב"ר מאיר ז"ל דאין חיוב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם והכי נמי מוכח בפ' כלל גדול דאמרינן האי מאן דכניף מילחא ממלחתא אלמא דכניף ממלחתא אבל ממקום אחר לא עכ"ל:

ה ודאתאן לדברי הר"ן נבאר דבריו דלכאורה תמוה למה הוכיח רק מדלא אסרינן צבורים כו' ולא הוכיח כפשוטו מדמגבב מן החצר ומדליק ואטו מעמר לא הוי רק בצבורין צבורין אתמהה. ועוד קשה דלעיל ל"א. כתב הר"ן בשם אחרים בטעם דאסור לגבב מן השדה עצים מפוזרין משום גבוב והוי כמעמר ומן הקרפף מותר דצורך אכילה חשוב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמיחזי כמגבב שלא ליומי' עכ"ל וא"כ מה ראי' הביא מכאן לדברי ריב"ם אימא דיש מעמר אפי' שלא במקומו ומ"מ אי לאו דמיחזי כמגבב שלא ליומי' הי' מותר משום צורך אכילה:

ו אך ביאור דבריו לפמ"ש הר"ן פ' אין צדין [בד' הרי"ף יב ע"ב] בענין לקיטת פירות הנפסדין מיום לחבירו שאסור ביו"ט וז"ל הקרוב אצלי שכל מלאכת או"נ האסורה ביו"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן ואף לקיטת פירות הנפסדין כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה שאינה ליומה ואעפ "י שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה נעשית באותו ענין שנעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחיים ואף פלפלין ברחיים שלהם אינו בדרך טחינת חיטין לימים הרבה עכ"ל. וע"כ ניחא דבאינו עושה צבורין אין איסור מעמר כיון דצורך אכילה הוא אך בעושה צבורין צבורין הוקשה לו כיון שהוא כדרך עימור תבואה בשדה שעושין צבורין צבורין [ועי' ספ"ה דפיאה] אין היתר משום אוכל נפש ואפי' אינו נראה לצורך מחר כגון תותים וענבים וירק דמכניש מיום לחבירו ול"ל טעמא משום דמחזי לצורך מחר ע"כ הוכיח מזה כפי' ריב"ם:

ז אך קשה על הר"ן דכאן הוכיח כפי' ריב"ם דאין איסור מעמר אלא במקום גידולו ולעיל [בד' הרי"ף יז.] כתב בשם אחרים דטעם דאסור להביא עצים מן המפוזר שבקרפף למסקנא דגמ' משום מעמר ולא דחה פירושם:

ח והנ"ל בדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן דהא דאמר רבה האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר וחייב דווקא ממלחתא. הוא רק לפי שיטתו דיש עימור שלא בגידולי קרקע. לפי"ז יהי' מוכח דאין חיוב אלא ממקום גידולו. דהנה בסברת תוס' רי"ד דפירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר. לכאורה קשה מ"ש ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל אף שבתחילת עשייתו הי' מהותך. אך יש לחלק בין בישול שחייב בכל דבר אפילו מים ודגים בין עימור שאינו אלא בגידולי קרקע דבישול חייב מצד הדבר כמו שהוא ומה נ"מ מה שהי' בתחלה מהותך. אבל עימור שחיובו רק משום שגדל בקרקע וכיון שמשעה שנתלשו מן הקרקע כבר הי' מעומר אלא שאח"כ נתפזרו שוב אין בו חיוב משום שגדל בקרקע:

ט וראי' לזה מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ שמונה שרצים [קיא.] בהא דמסכוריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית יין ובגד פשתן שבפי החבית דכשסוחט נפלו משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוי תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה. ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הרי דאף שהיין והבגד פשתן שניהם הם גד"ק מ"מ כיון שבליעת היין בתוך הבגד אינו מן הקרקע לא חשיב דישה בגד"ק. ה"נ כיון שפיזור זה אינו מן הקרקע חשוב עימור שלא בגד"ק ועיין בביאורנו למלאכת דש סק"ז:

י ובזה מיושב הא דאמר רבה כניף מילחא ממלחתא וקשה לדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן ל"ל ממלחתא ולפמ"ש רבה לפי שיטתו דיש עימור אפי' שלא בגידולי קרקע הוקשה לו ברייתא דריש פ' חבית נתפזרו לו פירות וכו' אבל לא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שעשה בחול. אבל מלאכה ליכא דלדידי' א"א ליישב כיון שכבר עימרן כיון דאית לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע שוב דומה למתיך מתכות כנ"ל ע"כ מוכרח לומר דחיוב מעמר דוקא ממקום גידולו. וזה רבה לשיטתו. אך לדידן דאין עימור אלא בגידולי קרקע. הדרינן לסברא פשוטה דאין חילוק בין מעמר לשאר מלאכות ואפילו שלא במקום גידולו חייב:

יא ובזה יתיישב דעת אחרים דס"ל יש חיוב מעמר אפילו שלא במקום גידולו ותיקשי להו מדר"א דלא אסר צבורין צבורין אלא משום דמחזי לצורך מחר. ולפמ"ש י"ל דהנה בדש פליגי ר' יהודה וחכמים [עה.] אם חייב שלא בגידולי קרקע דר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. ובפרק המצניע [צה.] בהא דמחייב חולב משום מפרק תולדה דדש כתב בחי' הר"ן בתחילת דבריו דרבנן פליגי גם על חולב משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע ורק ר' אליעזר הוא דמחייב עי"ש וממילא שמעינן דר"א בשיטת ר' יהודה קאי דיש דישה שלא בגידולי קרקע והנה לדעת ההוא דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע י"ל דהא דאין עימור אלא בגידולי קרקע היינו למה דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ורבה ס"ל דווקא דש שהוא מפרק האוכל מפסולת שע"ג [וכן חולב משום דהחלב משקה ובהמה לאו משקה חשובה הבהמה כמו פסולת] הוא דאינו אלא בגידולי קרקע דהפסולת אינו מגידולי קרקע [כמבואר בספר הישר לר"ת [סי' רפ"ג] בהא דאין דישה אלא בגידולי קרקע דהדבר תלוי אם הפסולת מגידולי קרקע משא"כ בעימור דלאו מלאכה שבפסולת היא לא תליא בגידולי קרקע מיהו במלאכת דש סק"ז [אות י"ד] דחיתי הראי' מר"ת]. כן ס"ל לרבה ואביי דפליג על רבה ופוטר בכניף מילחא ממלחתא משום דאין עימור אלא בגד"ק משום דס"ל דכי היכי דאין דישה אלא בגד"ק. כמו כן עימור. אבל לר"י דיש דישה שלא בגד"ק כ"ש עימור ואין סברא שיחלקו רבה ואביי בסברות הפוכות דרבה יסבור עימור חייב יותר מדישה ואביי יסבור דישה מחייב יותר אלא ודאי להפוסקים דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע צריך לומר דפליגי רק אליבא דרבנן אבל לר' יהודה גם אביי מודה דיש עימור שלא בגידולי קרקע:

יב ולפי"ז י"ל דכ"ע הי' מקובל בידם מרבותיהם נתפזרו לו פירות אין באסיפתם משום עימור ממילא לר' אליעזר דס"ל יש עימור שלא בגידולי קרקע מוכרח לפי סברתו דאין חיוב עימור אלא במקום גידולו ע"כ לא אסר צבורין צבורין אלא משום דמחזי לצורך מחר משא"כ לדידן שפיר חייב משום מעמר אפי' שלא במקום גידולו ולא מיתותבי אחרים מדר' אליעזר:

יג והר"ן הוכיח מדר' אליעזר דאין עימור אלא במקום גידולו משום דבפ' המצניע מסקנת דבריו כפי' ר"ח דרבנן מודים בחולב צ"ל כתירוץ הר"ן שם דבהמה חשוב גידולי קרקע ושוב אין ראי' דר"א אית לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע ושפיר הוכיח מר"א דאין עימור אלא במקום גידולו:

יד ובזה יתבאר דעת התוס' ביצה [לא.] וריב"ם שהביא הר"ן וסמ"ג והרמ"כ והטור דאין חיוב מעמר אלא במקום גידולו דהנה בתוס' ע"ג ע"ב כתבו דקיי"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע והוכיחו כן מחולב דחייב משום מפרק ע"ש ולשיטתם קשה מ"ש עימור דמסקנא שאינו אלא בגידולי קרקע וצ"ל משום דעימור אינו אלא במקום גידולו וכיון דבגידולו לא תליא מילתא בעינן שיהי' גידולו כמו במשכן שהי' מן הקרקע וא"כ מוכח שגם אביי דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ס"ל דהיינו דווקא במקום גידולו ושוב אין לומר כמ"ש לעיל דדווקא רבה דס"ל יש עימור שלא בגידולי קרקע הוא דס"ל דבעינן ממקום גידולו דווקא והנה כל פוסקים הנ"ל בעלי תוס' נינהו דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע והטור נמי דרכו תמיד לפסוק כשיטת התוס' וכש"כ דניחא לרמ"כ דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע:

טו ויש תימה על הב"י סי' ש"מ שלא כתב על הטור שכתב דחיוב מעמר דווקא במקום גידולו דעת הרמב"ם וסייעתו דחיוב מעמר אפי' שלא במקום גידולו ובכ"מ על מ"ש הרמב"ם המקבץ דבילה כו' חייב משום מעמר הביא דברי הרמ"כ דוקא במקום גידולו ולא כתב שדעת הרמב"ם אינו כן ואין דברי רמ"כ לפרש כ"א לחלוק וכפי הנראה דעת הב"י שגם הרמב"ם סובר דאין עימור אלא במקום גידולו ע"כ לא כתב בכ"מ דבר על הרמ"כ ולא הביא בב"י דעת הרמב"ם ופסק בש"ע [ש"מ סעי' ט'] דאין עימור אלא במקום גידולו והוא תמוה כדמוכח בפכ"א הנ"ל שוב ראיתי באלי' רבה בשם כנסת הגדולה תמה על הב"י איך לא הביא דעת הרמב"ם והאלי' רבה תירץ דב"י סובר שגם רמב"ם סובר דאין חיוב אלא במקום גידולו אך הבאנו ראי' מרמב"ם פכ"א דמחייב אפילו שלא במקום גידולו:

ובש"ע הרב מלאדי [סעי' ט"ו] ראיתי דמאסף דעלמא אין חיוב שלא במקום גידולו אך בעשה עיגול דבילה או נקב בתאנים ס"ל לרמב"ם דחייב בכ"מ ותימה דלא יהי' תולדה טפל חמור מן אב העיקר ועוד דממה שהביא פכ"א וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר והשמיט תיבת ממלחתא שלא כתב אין מקבצין את המלח במקום גידולו מבואר דבכ"מ מחייב ואף שהוא רק אסיפה וקיבוץ גרידא ועוד דאחרים שבר"ן פ' המביא וי"מ שבמאירי והאו"ז מחייבים בכל קיבוץ ואסיפה אפי' שלא במקום גידולו. ע"כ הדבר ברור שאין לחלק בין אסיפה גרידא בין ניקב בתאנים והכניס בהם חבל או עשה עיגול דבילה:

טז והאו"ז הוא שיטה ג' והוא המחמיר שבכולן דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע ואפי' שלא במקום גידולו. ואפי' שהי' מעמר ונתפזרו וחזר וקיבצן וכתב וז"ל הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר עכ"ל ותמוה איך יפרנס ברייתא דפרק חבית [קמג ע"ב] וצ"ל דס"ל כיש מפרשים שהביא המאירי [עג ע"ב] וז"ל וי"מ שכל שצריך בעימור שבו חייב בכ"מ אפי' בחצירו אבל המאסף פירות בלא כוון מותר עכ"ל. וע"כ הא דנתפזרו לו בחצר ונותן לתוך הסל מיירי שאין כוונתו לקבצם רק לעוקרם מחצר ולתתם בסל הוא דאסור רק משום עובדא דחול והאו"ז שכתב סתם אם נתפזר לאדם כו' ולא כתב באיזה מקום נותן הנה שכוונתו לאוספן אסור משום מלאכה ומ"מ שיטה זו רחוקה:

יז ולענין הלכה נראה להחמיר לחייב משום מלאכה בגידולי קרקע אפי' עימרן שלא במקום גידולם כשיטת רמב"ם ואו"ז ואחרים שבר"ן וי"מ שבמאירי [ונ"מ לאסור בין השמשות] והני מילי כשלא הי' מקובצים אבל הי' מקובצים ושוב נתפזרו אין חיוב שלא במקום גידולם ממ"נ ולחייב במקום גידולן אפי' שלא בגידולי קרקע אבל שלא במקום גידולם ושלא בגידולי קרקע אין חיוב ממ"נ ומותר לכתחלה לקבץ המלח שלא במקום גידולו דלא כרמב"ם שאוסר. דבדרבנן ודאי יש לסמוך על הפוסקים דאין עימור אלא במקום גידולו אבל אם הי' מפוזר בחצר אסור לאוספן לתוך הסל או קופה משום עובדין דחול כמו בנתפזרו לו פירות:

[ג]

אפי' אסף רק שני דברים. זה נלמוד מדברי הר"ש ספ"ה דפיאה בענין עימור שיש אחריו עימור אין לו שכחה וז"ל וכל הני דמתני' סופן לעמר ולעשות משנים אחד עיי"ש. הנה דאף בשנים חשוב עימור והרא"ש והרע"ב שם כתבו וסופו לעשות משנים ושלש עימור יש לפרש דבריהם עפ"י הפלוגתא דר' יוסי ורבנן באגד בשנים דר' יוסי ס"ל לאו שמי' אגד ורבנן ס"ל שמי' אגד ובשלש לכ"ע שמי' אגד כדאיתא פ"ק דסוכה י"ג. וי"ל דעימור בשנים תלוי בפלוגתא זו. וע"כ כתבו שנים ושלש שנים לרבנן וג' לר' יוסי והר"ש נקט אליבא דהלכתא כרבנן:

[ד]

א ואם אסף איזה מינים חלוקים. ראוי לבאר אם עימר שלשה מינים שצריך לקבוצן אם שייך בזה מעמר. והנה בסוכה ל"ג ע"ב ת"ר הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק. ולכאורה לדעת הרמב"ם וסייעתו דשייך עימור אפי' שלא במקום גידולו. ולפמ"ש הרמב"ם בניקב תאנים והכניס בהם החבל עד שנעשו גוף אחד חייב ה"נ בזה יתחייב משום מעמר. אלא ודאי במינים חלוקים אף שצריך לקובצן אין חיוב מעמר:

ב אך לפי מה שביארנו [סק"ב אות ג'] דהרמב"ם בשיטת תוס' רי"ד קאי דכשהי' כבר ביחד ונתפזרו אינו חייב משום מעמר ה"נ כיון שהיה נאגדים מעיו"ט והותר אגדם שוב אינו חייב על אגודתם משום מעמר. אלא דלפי"ז אם לא אגדם מעיו"ט יאסר לאוגדם ביו"ט אפי' כאגודה של ירק וקשה על הטוש"ע [סי' תרנ"א סעי' א'] שכתבו דאפי' לא אגדו מאתמול אוגדו ביו"ט כאגודה של ירק. אך לק"מ דאזלי לטעמייהו בסי' ש"מ דאין עימור אלא במקום גידולו:

ג והרי"ף שכתב ואי לא אתנחי' בהו הושענא מעיו"ט מתנח לי' ביו"ט ושפיר דמי. אף את"ל דהרי"ף בשיטת הפוסקים דחיוב עימור אפי' שלא במקום גידולו לא יוקשה איך הותר להניחו ביו"ט הא קיי"ל עימור בשנים שמי' עימור כנ"ל ס"ק ג'. דהא לשיטה זו דיש עימור שלא במקום גידולו מה שהותר לגבב עצים גסים מן החצר ביו"ט ע"כ משום שהוא צורך אכילה. ואף שהוא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט הותר למדורה שהוא גוף צורך קצת משום מתוך שהותר עימור באוכל נפש עצמו [בעימור שאינו כעין עימור דשדה כמו שהותר שחיקת פלפלין ביו"ט כיון שאינו כעין טחינת תבואה הנעשית לימים הרבה] וה"נ הא צורך מצוה אמרי' בי' מתוך כמו שמותר להוציא לולב לר"ה ואף כאגודה של ירק לקצת פוסקים ופסק הרמ"א מתקיים מצוה דאנוהו ולעולם שייך עימור אפי' במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם:

ד ויש להביא הוכחה דשייך עימור במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם. דהנה בענין אגד הלולב ולקיחת האתרוג יש דברים מעורבבים ובחידושי ביארתי הדברים באר היטב בעזה"י. והעולה ממה שביארתי בחידושי הצריך לעניננו דאגד הג' מינים כאחת ביד אחד נלמד [סוכה לד ע"ב] מיתור הווין ומעכב כשאינו ראוי. ואגד בקשר נלמד [שם יא ע"ב] מואנוהו דלא כתיב בלולב ואף כשאינו ראוי אינו מעכב. ואף לר"א אינו מעכב:

ה וקשה על רש"י ר"פ לולב וערבה [מג.] בהא דלולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר' אליעזר דפירש"י וז"ל שמכשירי לולב דוחין את השבת כלומר תקוני' ואפי' לקוצצו מן המחובר ולאוגדו. וקשה הא לולב אין צריך אגד רק לכתחלה וכיון דבדיעבד כשר בלא אגד מנ"ל שידחה את השבת דמקרא אין ראי' דיש לפרש דקציצה מן המחובר דוחה אבל לא האגודה. ובמנחות ע"ב. למ"ד נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת לדידן דמכשירי מצוה אין דוחין את השבת ואף דלכתחלה מצותו בלילה הרי משום דלכתחלה אין דוחין שבת וה"ה במכשירי מצוה אליבא דר' אליעזר אינו דוחה אלא מכשירי גוף המצוה לא מכשירי הלכתחילה:

ו ואין לומר דשאני התם דכבר דחתה קציצה מן המחובר את השבת דכה"ג מחלק התם בין אברים ופדרים שדוחין את השבת אע"ג דאפשר משתחשך דוחין שבת משום דחביבה מצוה בשעתה ואע"ג דאינו מעכב הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת:

ז ליתא דמוכח בפ' ר"א דמילה דמשום ואנוהו אין דוחין שבת אף שכבר דחתה דאיתא התם קל"ג ע"ב המל כ"ז שעוסק חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאין מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר. מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ר"י ב"ב הוא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכ"א מפשיטין את כולו ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ופירש"י דלא בעינן זה אלי ואנוהו דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה הוא. ומסקנא הא מני רבנן דפליגי על ר' יוסי הוא דתנן ד' כהנים נכנסין ב' בידם שני סדרים וב' בידם שני בזיכין וד' מקדימין לפניהם ב' ליטול שני סדרים וב' ליטול שני בזיכין המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה ר' יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד ופירש"י אף זה תמיד ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ורבנן אי שקלי ושבקי לי' והדר מסדרי לי' לא מיקרי תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי הוא עכ"ל. הרי דאף דבחול חוזר משום זה אלי ואנוהו וכבר דחתה מילה אותה מלאכה עצמה מ"מ אינו דוחה מצות ואנוהו את השבת הואיל והפסיק בין עיקר מילה בין החזרה וכ"ש הכא שהחתיכה מן המחובר והאגודה שני מעשים מתחלפים נינהו:

ח ועוד שלא דחתה מלאכת קשירה כלל ואינו בדין שתדחה מצות ואנוהו את מלאכת הקשירה בשבת:

ט אך אם נאמר דיש עימור במינים מחולקים היכי שצריך לצרופם י"ל דס"ל לרש"י דשייך עימור אפי' שלא במקום גידולו וע"כ אפי' לא אגיד לי' אלא שנוטלם ביד אחד יתחייב משום מעמר כיון דהשתא חותכם מן המחובר ומעולם לא הי' ביחד. וא"ל יטלם אחת אחת. ליתא שאם תאמר שלא ידחה ולא יהיה רשאי ליטלם ביד אחד לא יהי' ראוי אפי' לאגד יד ויעכב כנ"ל ולא יתקיים המצוה כלל. ע"כ דוחה שבת:

י וכה"ג בתוס' פסחים נ"ט. בד"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינו אלא בלילה ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על מחוסר כפורים לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי יפטור מפסח שני אפי' לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא הי' ראוי להקרבה לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח פסול עכ"ל. ואף דכשמותר להקריב כפרתו שוב אפי' לא יקריב הפסח כשר כיון שהיה ראוי בשעת שחיטה וזריקה להקריב כפרתו ולאכול הפסח ושוב עובר על עשה דהשלמה בחנם. אעפ"כ כיון שאם לא יהי' רשאי להקריב יהי' פסול מותר להקריב. ה"נ בזה כיון שאם לא נתיר לקחתם ביד אחד לא יהי' ראוי לאגודת יד ויעכב שוב מותר לקחתם ביד אחד וכיון שאפי' לא יאגדם יודחה מלאכת מעמר בשעת לקיחה ובין יאגדם כאגודה של ירק או בעניבה בין לא יאגדם יודחה שבת במלאכת מעמר שוב מחייב לאגדם כאגודה של ירק או לעונבם כדי לקיים ואנוהו ואף כשיאגדם יעבור בשעת אסיפתם כמו כניף מילחא. וכן בשעת אגודה כמו ניקב בתאנים ותחבם בחוט. מה שאין כן אם לא יאגדם דלא יעבור רק בעימור אחד. לא קשיא דזה דומה למל כ"ז שעוסק במילה ולא סילק ידיו חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כיון שהכל מעשה אחת ה"נ כשאוסף המינים ואוגדם תיכף מעשה עימור אחד הוא וא"ת דכ"ז שלא פירש דוחה משום ואנוהו ה"נ איכא משום ואנוהו:

יא ועוי"ל לפמ"ש המאירי [עג.] דאסיפת העמרים למקום אחד לא נקרא עימור עד שיקשור ה"ה דבג' מינים שבלולב לא נקרא עימור עד שיאגדם וכמו דבאסיפת העמרים דמחמת שהקישור הוא גמר מלאכתו ודרכו בגמר מלאכתו לקשור. ה"נ הרי דרכו וגמר מלאכתו הוא הקשירה ואין כאן רק חלול אחד משא"כ אם ילקחם ביד אחד דכיון שלוקחם בלא אגד וקיים המצוה שוב לא יאגדם והרי הלקיחה הוא הגמר מלאכתו והוא העימור: [הגה"ה - וברוקח הל' שופר משמע דבלא ואנוהו דוחה כ"ז שלא פירש דכתב דאף דהתקיעה שבות מותר להאריך בתקיעה כמו שרוצה דומיא דמוהל עד שלא פירש דחוזר על ציצין שאין מעכבין ע"כ. ואף שאין מצוה יותר בתקיעה יותר גדולה כדאיתא בירושלמי דפיאה [ב ע"ב] במשנת אלו דברים שאין להם שיעור ולמה לא תנינן עפר סוטה. אפר פרה. רוק יבמה. דם צפור של מצורע. ומשני לא תני במתני' אלא דברים שמוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אעפ"י שמוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה פי' אין בהוספתן מצוה וה"נ בשופר אין מצוה יותר בתקיעה גדולה ואעפ"כ מותר משום דלא פירש וכן צ"ל בנ"ד לפירש"י ל"ג ע"ב דמשום ואנוהו צריך לאוגדו כקשר גמור וכשאינו אוגדו אלא כאגודה של ירק לא מקיים ואנוהו ואעפ"כ מותר משום דמעשה אחת. מיהו אינו מוכרח די"ל דהיכי דא"א לאוגדו בקשר גמור ואוגדו כאגודה של ירק חשוב נמי מצוה אלא דלכתחלה מצוה לאוגדו בקשר גמור ותדע דבגמ' אמר אוגדו כאגודה של ירק ולדעת הר"ן [ביצה, בד' הרי"ף ט ע"ב] דרבוי במלאכה בחולה אסור דאף דבשעת מעשה הוא צ"ל דמה דכ"ז שלא פירש חוזר על ציצין שאין מעכבין הטעם משום ואנוהו. ע"כ הגה"ה]:

יב ולפי פי' זה למדנו שהמאסף מינים חלוקים כשצריך לצרופם חייב משום מעמר:

יג אך יש לדחות דרש"י סובר כרמב"ם פ"ב [ה"ד] מהלכות מילה דאפי' בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין ופירש בשאגת ארי' [סי' נ'] דמסקנא דיליף מלחם הפנים דהתחלה אחריתא אין לחזרה צרוף עם עיקר המילה ולא שייך ואנוהו לאחר שגמר מצותו אבל אם הי' בו משום ואנוהו באמת הי' דוחה שבת כהא דר"פ ר' ישמעאל [מנחות סד.] בשחט חטאת ציבור כחושה וקודם שנזרק הדם מצא אחרת שמינה שוב שוחט השמינה אפי' בשבת. ואף שהראי' ממנחות יש לדחות עכ"פ אין ראי' ממל שפירש וס"ל לרש"י דמשום שכבר נדחה שבת בחתיכה שוב גם הקשירה נדחה בה שבת משום ואנוהו:

יד גם יש לומר דמינין שבלולב הואיל ומעכבין זה את זה. ואם חסר אחד אין האחרים כלום ע"כ חשובין הכל כמין אחד וידועין דברי הפוסקים הואיל ומים ומלח צריכין לעיסה חשוב מין במינו. ודין זה צריך תלמוד:

[ה]

המקבץ דבילה וכו' רמב"ם פ"ח מהל' שבת ה"ו. ועי' בדברינו לעיל ס"ק ב' אות ט"ו שהבאנו דברי ש"ע הרב מלאדי ז"ל דאף דבמאסף גרידא אין חיוב אלא במקום גידולו מ"מ בעשה עיגול דבילה וכו' מחייב אפי' שלא במקום גידולו ודחינו דבריו והעלינו דאין שום חילוק בין האב להתולדה. וכל פרטי דינים שיש נם באב יש נם גם בהתולדה:

[ו]

אם לאכילה שיעורו כגרוגרת. רמב"ם פ"ח מהל' שבת ה"ה:

[ז]

ויראה לי שהשיעור הזה כו'. הנה לכאורה יש לעיין אם צריך להיות שיעור במה שעימר אף אם ינטל אחד מהם הוא דחייב אבל זולת זה פטור שהרי כבר היה לו אחד מחובר בעצמו ולא הוסיף אלא פחות מכשיעור. או דילמא מאחר דנעשה המלאכה בכשיעור שנעשה מקובץ חייב. ונראה מלשון הרמב"ם [פ"ח ה"ה] שכתב המעמר כגרוגרת וכו' משמע שאם יש בכל מה שעימר כשיעור חייב:

אך אם הי' איזה שבולים מפ וזרים ובכולן כשיעור והניח שבולת אחת מונח במקומה אך אסף שאר השבולים אל השבולת ההיא יש לעיין אם השבולת ההיא מצטרפת לכשיעור. ולכאורה יש לומר כיון שלא עשה בה שום מעשה לא יתחייב עלי' ולא תצטרף. מ"מ נראה דחייב עלי' ג"כ ומצטרפת שאם לא תאמר כן אפי' אספן כולם אל מקום אחר לא יתחייב דבשעה שלקח הראשונה לא עימר כלום וטלטול בעלמא הוי ולא מתחיל העימור עד שעימר השני ולמה יתחייב על הראשון אלא ודאי בשעה שעימר השני אל הראשון חייב גם על הראשון. כעין שכתב הר"ן [שבת. בד' הרי"ף לז ע"ב] גבי חק תוכות דחייב בשבת אף דלא עשה מעשה בגוף האות משום דמ"מ אסרה תורה וכיון שמחשבתו לכך חייב וכמו מוחק ע"מ לכתוב דחייב ה"נ בזה כיון שכוונתו אל הראשון ג"כ חייב. וא"כ ה"ה אם הראשון מונח במקומו דחייב ועי' בדברינו במלאכת בורר ס"ק בס"ד:

[ח]

ויראה לי עוד שאם עימר פחות מכשיעור וכו'. הנה ראוי לבאר המעמר כחצי גרוגרת בפ"ע וכחצי גרוגרת בפ"ע אם מצטרפין. ונראה שיש ללמוד זה מהא דתנן שבת פ'. תנו רבנן הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב. ר' יוסי אומר לרשות אחד חייב לשני רשויות פטור. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. וקיי"ל כר' יוסי ותוס' שם הקשו מהא דכתב אות אחת בצפורי ואחת בטברי' חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. ותירץ ר"י דודאי גבי כתיבה אית לן למימר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרוייהו לרשות אחד. והיינו דגבי הוצאה כיון שמחוסר הוצאה ודאי הוי כמחוסר מעשה וע"כ אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם דאז מחוסר הוצאה כעין המלאכה. וה"נ כיון דמחוסר עימור כנ"ל סק"ג דאפי' עימר בשנים שמי' עימור וא"כ כמחוסר מעשה דמי גבי מלאכת מעמר ואפי' רבנן יש לומר דמודים בהא וק"ל. ומ"מ למאי דקיי"ל כר' יוסי ודאי דה"נ פטור:

ולפי"ז נראה לי שאם עימר פחות מכשיעור אין בו איסור מן התורה דלא שייך חזי לאצטרופי. דממה נפשך אם יעמר עוד חצי שיעור בפני עצמו לא יצטרפו כנ"ל ואם יעמר עוד אל מה שעימר כבר יתחייב על מעשה שני' לבד דהא אפי' אם עימר רק שני דברים לבד חייב כנ"ל ואין מעשה ראשונה מצטרפת אל החיוב וכה"ג כתב בשאגת ארי' סי' פ"א לענין בל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי שאם יהיה לו עוד חצי שיעור יעבור על מה ששוהה כשיעור אח"כ ביחד ואינו מצטרף השהיי' ראשונה ה"נ בנ"ד שאם יעמר עוד חצי שיעור אל מה שעימר כבר יחשב אח"כ עימור כשיעור שקירב החצאין זה לזה ונעשה שיעור ביחד ואין החיוב על עימור הראשון. ומ"מ מדרבנן אסור דלא גרע מאיסור בל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי ואעפ"כ דעת רוב אחרונים דמדרבנן צריך ביעור והרב מלאדי פסק בש"ע שלו סי' תמ"ו סעיף ד' דעל פחות מכזית שלא ביטל מברך בשריפתו על ביעור חמץ. ולדעת השאגת ארי' בסי' הנ"ל דגם מדרבנן מותר ה"נ מותר גם מדרבנן:

[ט]

דאין עימור מן התורה וכו' כבר נתבאר דעת הפוסקים לעיל סק"ב. ובטוש"ע סי' ש"מ סעי' ט' דשלא בגידולי קרקע אסור עכ"פ מדרבנן דלא כמשמעות האו"ז דאף מדרבנן מותר:

[י]

על יד על יד ואוכל בברייתא שבת קמ"ג ע"ב והרמב"ם פכ"א מהל' שבת הי"א הביאה. ומסיים שאם יעשה כדרך שעושה בחול שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור עכ"ל. וכתב ה"ה שהוא חשש רחוק וטעמו צ"ע עכ"ל ע"כ לא העתקתיו בפנים:

ויש לפרש לפמ"ש בסק"ב בשם התוס' רי"ד דהא דלא הוי מלאכה דאורייתא משום שכבר עימרן וחזרו ונתפזרו וביארנו שם [אות ח'] בטעם התוס' רי"ד משום דאין עימור אלא בגד"ק ע"כ אין עימור רק המעמר המפוזר על הקרקע משעת גדילתו ולא מה שנתפזר אח"כ. וכיון דהא דאין עימור אלא בגד"ק היינו לחייבו חטאת אבל מדרבנן אסור אפי' שלא בגידולי קרקע ממילא אם עימרן וחזרו ונתפזרו אסור לעמרן מדרבנן. והיינו דשלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. דכה"ג מצינו בר"פ תולין [קלז ע"ב] גבי אין תולין את המשמרת ביו"ט איבעיא להו תלה מאי כו' אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שעושה בחול וכתב הרמב"ן דאביי משום אוהל ארעי אסר לי' ומשום דאמר ר' יוסף חייב חטאת אמר איהו דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול. הנה דאיסור שבות אמר בלשון שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וה"נ משום דיש איסור שבות בעימרן וחזרו ונתפזרו תני לה בלשון שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול: אך יש מקום עיון בדברי הרמב"ן אלו שכתב דשבות היינו עובדין דחול ובחי' הר"ן הביא דבריו ולא חילק עליו. ובר"ן שעל הלכות הרי"ף ריש שבת גבי רדיית הפת כתב דשבות חמור מעובדין דחול:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה