אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש
[א]
הנותן את המים לתוך הקמח כו'. ברייתא מכילתין י"ח. קנ"ה ע"ב אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. פירש"י האחרון חייב משום לש שהוא אב מלאכה. ועי' לפנינו ס"ק ט' אות א' שהעתקנו כל סוגית הגמ' ובאות י"ב עד אות י"ט שם נתבאר שורש מחלוקתם:
ולענין הלכה דעת הרי"ף והרמב"ם פ"ח מה"ש והרא"ש פרק מי שהחשיך והאו"ז דהלכה כר"י בר"י משום דסתם לן תנא בפרק מי שהחשיך [שם] דנותנין מים למורסן והוא כר"י בר"י כמו דאיתא בגמ' שם עי"ש:
אבל דעת ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים דהלכה כרבי מחבירו. ולכאורה צ"ע דסתם משנה עדיף. דהא אפי' סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם מ"מ כתבו התוס' בעירובין צ"ב. דחשוב כרבים לגבי היחיד. והא אין הלכה כרבי מחביריו כדאיתא בב"ב קכ"ד ע"ב ובתוס' שם דבכולה גמרא אין הלכה כרבי מחביריו וכ"ש סתם גמור דעדיף טפי. והא סתם מתניתין בדף קנ"ה ע"ב דנותנין מים למורסן הוא כרבי יוסי ברבי יהודה. ולא מיבעיא לשיטת התוס' ושיטת הראב"ד והמאירי שלא נדחו דברי אביי שבפ"ק דמוקי לסתם מתניתין דבפ"ק אפי' לר"י בר"י שאין סתירה לסתם מתניתין דמי שהחשיך מסתם מתני' דפ"ק. אך אף לדעת הרמב"ם שנדחו דברי אביי שבפ"ק והו"ל סתם מתניתין דפ"ק כרבי הא בחדא מסכת סתמא בתרא עדיף כדאיתא בשבועות ד'. דמקשה הש"ס מכדי האי סתמא והאי סתמא מאי חזית דעביד כי האי סתמא לעביד כהאי סתמא. ולטעמיך רבי גופי' היכי סתים לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר וכו' וסתמה והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה. פירש"י הלכך ס"ל כסתמא בתרא דהדר בי' רבי מקמייתא. ועי' בתוס' שם. וא"כ ה"נ נימא הכי:
אך שם דף ה'. דמקשה מברייתא דדריש רבי כללי ופרטי לסתם משנה דשבועות ומשני בשבועות נסיב לה אליבא דרע"ק ולי' לא סבירא לי'. ולא משני דהדר רבי מהא דהוה דריש כללי ופרטי. מוכח דבמימרא דרבי עצמו לא אמרינן דהדר בי'. ודוקא לעיל דמעיקרא הוה סבר כר' יהודה ולבסוף כר' יעקב אבל לא במימרא דידי'. וה"נ כיון דרבי עצמו אמר הנותן מים חייב וכן במורסן אין נותנין מים למורסן לא אמרינן דהדר בי' אלא דסתמה אליבא דר"י בר"י והוא לא ס"ל. וא"כ לא חזר בו מסתמא דפ"ק. ואפי' לאביי יש לומר דהא דמי שהחשיך לא חשוב סתם כיון דרבי שסתמה לא סבר לה. כן צ"ל לדעת ספר התרומה ודעימי':
אך הריטב"א שבועות שם כתב וז"ל דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרינן אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו ס"ל כסתמא עכ"ל. וא"כ אכתי הו"ל סתם גמור. וכ"ש שאין לפסוק בזה הלכה כרבי מחבירו כיון דהרבים פליגי ואין הלכה כרבי מחביריו:
אך ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים כולם בעל תוספות הם ובתוס' שם כתבו להיפוך מדברי הריטב"א ואזלי לשיטתם:
ונראה לי ראי' לשיטת הריטב"א מהא דריש פ' תולין [קלח.] מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור' אליעזר מתיר לכתחילה. ולא. והרי עיר של זהב דר"מ מחייב חטאת ור"א שרי לכתחילה [ומשני עי"ש]. והקשו הרשב"א והר"ן הרי עניבה דר' יהודה מחייב חטאת ורבנן שרי לכתחילה [קיג.]. ותירצו דלא הוקשה להגמ' אלא ביחיד נגד יחיד וכ"ש כשרבים מחייב חטאת ויחיד שרי לכתחילה אבל הא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרי לכתחילה לא קשיא עי"ש. ואי כספר התרומה וסייעתו דהלכה כרבי מחבירו ולא פליג על רבי אלא ריבר"י לבדו. וקשה מי איכא מידי דרבי מחייב חטאת בנתינת מים למורסן וריבר"י מתיר לכתחילה. אלא ודאי כדברי הריטב"א שבועות הנ"ל דרבי סתים אליבא דריבר"י משום שראה רבים סוברים כמותו ביטל דעתו. וע"כ שפיר הי' יכול ר' יוסי בר' יהודה להתיר לכתחילה נגד רבי שמחייב חטאת כיון דרבים אשר אתו. וא"כ אין הלכה כרבי מחביריו וכ"ש שרבי עצמו ביטל דעתו: ובזה יתישב עוד קושית הב"י והט"ז סי' שכ"ד [סק"א] דהא ר"י בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל ואיך בנתינת מים למורסן מתיר לכתחילה. ולפמ"ש יש לומר כיון דלרב יוסף סתים רבי בפ"ק אליבא דנפשי' ובפרק מי שהחשיך אליבא דר"י בר"י ע"כ דבתחילה לא הי' רבים סוברים כר"י בר"י ע"כ סתים אליבא דנפשי' ולבסוף כשראה שרבים מסכימים עם ר' יוסי בר' יהודה סתם אליבא דר"י בר"י. וע"כ הא דאמר ר' יוסי בר' יהודה אינו חייב עד שיגבל הי' קודם שהסכימו רבים עמו ולא הי' יכול להתיר לכתחילה מה שרבי מחייב חטאת דמי איכא מידי וכו' ואח"כ כשרבים הסכימו עמו התיר לכתחילה כדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל:
ואם באנו לפסוק כספר התרומה וסייעתו נצטרך לומר כשיטת התוס' רי"ד דבמורסן דלאו בר גיבול לא מחייב רבי חטאת בנתינת המים. ועי"ש מה שחילק בין מורסן לדיו ואפר. וע"כ יכול ר"י בר"י להתיר לכתחילה נתינת מים למורסן. ולשיטתי' אתי שפיר ג"כ הא דבקמח ואפר אמר אינו חייב משום דרבי מחייב חטאת כנ"ל: ובמה שכתבנו יתישב עוד דברי התוס' רי"ד שלהי שבת דהא דאמר בגמ' [יט.] גבי ושוין שטוענין קורת בית הבד דמידי דלא מחייב חטאת לא גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה דהיינו דוקא בהני שנעשה עיקר מלאכתם מבעוד יום אבל במה שלא נעשה עיקרו מבעוד יום אף שאינו רק שבות גזרו ב"ש [וכן משמע דעת הר"ן פר' כירה [בד' הרי"ף טו ע"ב] בהא דמחזירין אפי' בשבת]. וא"כ קשה הא דקאמר בסוגיין מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן רבי היא. הא אף לר' יוסי בר' יהודה נמי אתיא דרק אינו חייב קאמר אבל לכתחילה אסור ושבות מיהו הוי וע"כ אסור לב"ש ע"ש עם חשיכה. אך לפמ"ש ניחא דר"י בר"י דעתו להתיר אף לכתחילה אך שאינו יכול להתיר מה שרבי מחייב חטאת. מ"מ לענין ערב שבת אליבא דב"ש דאף לרבי אין איסור אלא מדרבנן שוב לר' יוסי בר' יהודה מותר לגמרי:
אולם מה שכתבתי בשם הריטב"א בהא דרבי תני לה ולא סבר לה דרבי ביטל דעתו נגד הרוב קשה להולמו בשמעתין דהא מבואר בסוגיא בדף קנ"ו. דהוי צווח רבי על דהוי גובלין שתיתא בבבל ולית חילא בידי' למיסר מדר' יוסי בר' יהודה. ואם איתא שביטל דעתו למה צווח. ונצטרך לומר דהאי שצווח הי' קודם שביטל דעתו שבתחילה הא סתים המשנה דפ"ק כדעת עצמו ואז הי' צווח על הא דגובלין את השתיתא. ודוחק קצת:
[ב]
ויראה לי שאם הי' נתונים כו'. יש לעיין לר' יוסי בר' יהודה אם חייב על גיבול לבד ואפי' אחד נתן מים ואחד גיבל המגבל חייב וכן אם נתן מים מע"ש וגיבל בשבת חייב. או דילמא דהחיוב הוא על נתינת מים והגיבול יחד. והנה מלשון ר' יוסי בר' יהודה דאמר אינו חייב עד שיגבל [ולא אמר אינו חייב אלא המגבל] משמע עד שהנותן מים יגבל. אלא שהרמב"ם מספק עלינו שכתב [פ"ח הט"ז] המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. מבואר שבגיבול לבד חייב. אך אין זה ראי' שהרי במכילתין קנ"ה ע"ב איתא ת"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה הוא והני מילי הוא דמשני. היכי משני א"ר חסדא על יד על יד. פירש"י ר"י בר"י הוא. דאי רבי מנתינת מים נתחייב. ומאי קושיא והא ברייתא לא תני היתר רק בגיבול ולא בנתינת מים ואימא שכבר נתן המים מע"ש וע"כ לרבי נמי מותר לגבל. וע"כ כי נתינת מים עם העירוב שניהם יחד קורא גיבול. ובחי' הרמב"ן שם וז"ל ר"י בר"י הוא. אבל לרבי דס"ל נתינת מים זהו גיבולו לא שריא כלל דהא אי אפשר לשנויי שכל נתינת מים אחת היא ואין גובלין דקתני רישא אף נתינת מים בכלל. וא"כ המגבל דאמר הרמב"ם היינו נמי נתינת מים וגיבול. והא דלא תני אלא המגבל והי' נמי במשמע נתינת המים והגיבול. דאם כן בודאי הי' משמע מדקאמר שהנותן מים אינו חייב אלא המגבל. שהמגבל אינו נותן מים. ע"כ תני עד שיגבל שאינו נותן מים לבד אלא שיגבל ג"כ:
ויש להביא ראי' דאינו חייב רק על שניהם יחד. מהא דסיומא דברייתא הנ"ל ושוין שבוחשין את השתית בשבת ומוקי לה ברכה והוא דמשני שבחול נותן את החומץ תחילה ובשבת נותן את השתית תחילה. והרי"ף פסק כר"י בר"י והביא הא דושוין. ופי' הרמב"ן דאף דקיי"ל כר"י בר"י ואפילו בעבה מותר הביא ההיתר דברכה על ידי שינוי דהיפוך להתיר אפילו במרובה. וכן כתב בטור ושלחן ערוך סימן שכ"א [סעי' י"ד]. וקשה למה דקיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה מה מועיל השינוי דהיפוך בנתינת המים הא על העירוב לחוד חייב. [הגה"ה - ואין לומר דבחישה אינו גיבול כלל ושינוי דהיפוך צריך להתיר הנתינת מים שלא יהיה בו איסור דרבנן. ליתא שהרי נותנין למורסן בלי שום שינוי וכן גובלין את הקלי דהיינו שתית עבה אף שאינו עושה שום שינוי בנתינת המים. ע"כ הגה"ה] אלא ודאי שאינו חייב לר"י בר"י על העירוב לבד. וכן משמע מדברי האו"ז בדיני חרדל הובא בדברינו לקמן סק"ל אות א' והוכחנו שם אות י"ח מדבריו דס"ל דאם נתן המשקה מע"ש מותר לערב בשבת בלי שום שינוי עי"ש אף דהא"ז פסק להדיא כר"י בר"י. וע"כ דלר"י בר"י אינו חייב אלא כשעושה שניהם בשבת. וכן משמע בש"ע הרב מלאדי ז"ל [סעי' ט"ז] שכתב וז"ל הלש הוא מאבות מלאכות ואינו חייב בנתינת המים לתוך הקמח "בלבד" אלא עד שיגבל. משמע דבנתינת המים בלבד אינו חייב הא אם מגבל ג"כ חייב גם אנתינת המים דאל"ה הו"ל ואין חיוב בנתינת המים אלא בהגיבול. ואף שבתה"ד [סי' נ"ג] איתא שבמיני טיבול אפי' נותן המשקה בשינוי דהיפוך לר"י בר"י צריך לעשות שינוי בעירוב ג"כ. משמע לכאורה דלר"י בר"י חייב על העירוב לבד. אלא דא"א לומר כן דבשתית מוכח להדיא להיפוך. וצ"ל דתה"ד ס"ל דצריך לעשות שינוי בכל המלאכה. ועמ"ש לקמן סק"ל אות י"ד בדעת התה"ד שלא יקשה עליו משתית. ואין ראי' ממנו לנ"ד:
ולכאורה יש ראי' דלר' יוסי ב"ר יהודה יש חיוב בעירוב לבד מדברי האו"ז פ"ד דביצה בהא דקיטמא שרי [לב ע"ב] שפירש"י לגבלו ולטוח בו דלאו בר גיבול הוא. שכתב האו"ז דיש לפרש שנתן המים מאתמול. ומשום דלאו בר גיבול הוא ונתינת מים זהו גיבולו הרי נתגבל מעיו"ט. משמע אבל במידי דבר גיבול הוא חייב על העירוב לבד אף שנתן המים מאתמול. וי"ל משום דהאו"ז לשיטת רש"י קאי ורש"י ס"ל ריש שבת [ג ע"ב] עקר בערב שבת והניח בשבת אסור מדרבנן כמו זה עוקר וזה מניח. וה"נ במידי דבר גיבול הי' עכ"פ מדרבנן אסור. ולדעת האו"ז הנ"ל בחרדל י"ל דלצורך סעודה סמוך לסעודה הקילו בזה כמו שהקילו ע"י שינוי אף דבעלמא אסור מדרבנן. או י"ל דס"ל התחיל מע"ש וגמר בשבת קיל משנים שעשאו. ואף אם הי' אחד גוי דמפורש בתוס' ומרדכי שאסור. משום דמעשה גוי בשבת חשוב מעשה עבירה דלא חשוב נר ששבת לענין הבדלה עי"ש. ועי' לקמן סוף סק"ד:
ובטעם הדברים דאינו חייב רק על שניהם יחד. אף שלכאורה יש לומר כיון שלא חשוב גיבול בנתינת המים מה איכפת לן בנתינת המים אם הי' בערב שבת. ואף את"ל דחשוב בנתינת המים קצת גיבול מ"מ לא גרע מנתבשל פחות מכמאכל ב"ד וגמר לכמאכל ב"ד דחייב. וכמו מגיס דחייב. אך לפמ"ש לקמן סק"ט דנתינת המים עושה הרכבת מים והקמח. וגיבול הוא להחשב גוף אחד א"כ י"ל שדומה לעקירה והנחה דאינו חייב רק על שניהם:
ורציתי לומר דדוקא בהנך דלאו בני גיבול גמור הוא דיש קצת חיוב בנתינת מים לבד להי"א שבסעי' ג'. ועכשיו שהוא בר גיבול קצת יש התחלת מלאכה בנתינת המים. וע"כ בשתית שאינו בר גיבול גמור אין חיוב בגיבול לבד בלא נתינת מים. אך לא נ"ל שאם תאמר נתינת מים והעירוב ענין אחד הם אף אם נתינת המים היא התחלת מלאכה ראוי שיתחייב בגיבול כמו בנתבשל פחות מכמאכל ב"ד וגמרו. וע"כ ששני ענינים הם. וא"כ שפיר י"ל שגם בקמח אינו חייב רק על שניהם יחד כלשון התנא עד שיגבל כנ"ל: ונ"ל עוד לפי"ז שאם נתן המים שלא ע"מ לגבל ונמלך וגיבל דפטור דומה לפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאם דפטור דלא הוי מלאכת מחשבת [שבת ה ע"ב]. ה"נ בזה:
[ג]
ויש אומרים דבין שנתן הקמח כו'. כבר נתבאר לעיל סק"א שזהו דעת ספר התרומה והיראים סמ"ג וסמ"ק שהם פוסקין כרבי. ועמ"ש לקמן סק"ט אות י"ח ושם נתבאר דלרבי אין חילוק בין נתן המים לתוך הקמח או להיפוך אפי' שהי' המנהג להיפוך ממה שעשה:
[ד]
ויראה לי דלדעה הראשונה כו'. יש לבאר לרבי דמחייב אנתינת מים לבד. אם יש חיוב לדידי' בגיבול נמי. או אין שום חיוב לדידי' רק בנתינת המים ולא בגיבול כלל. והנה בתה"ד ס"ס נ"ג הובא בב"י סי' שכ"א דאליבא דרבי אין צריך לעשות שינוי רק בשעת נתינת המים ואליבא דר"י בר"י צריך לעשות שינוי גם בשעת העירוב. הרי דלרבי אין חיוב בעירוב כלל. ולכאורה נראה דאפי' להירושלמי. הובא לפנינו סעיף ב'. דמחייב בעריכה וקיטוף מודה בגיבול לרבי דפטור מאחר דנתינת המים זהו גיבולו וחשוב שנתגבל כבר ובשעת גיבול לא עביד מידי:
אך לפי מה שכתבתי לפנינו סק"ו דהירושלמי דאוסר בעריכה וקיטוף לשיטתו דיליף מידי דשבת ממנחות שהי' בהם עריכה וקיטוף ע"כ שפיר יש לומר דחייב על הגיבול ג"כ משום שהי' שם גיבול. ואף דרבי מחייב אנתינת המים ונתינת המים זהו גיבולו היינו דלרבי החיוב הוא על ההרכבה שנעשה בנתינת המים. מ"מ חייב נמי על שנעשה גוש אחד שנעשה בשעת גיבול וכמו שיתבאר לפנינו סק"ט בביאור הסוגיא באריכות. רק לדידן דלא ילפינן ממנחות רק מסמנין ובסמנים מבואר בס' יראים ובתוס' רי"ד שלהי מכילתין שאינם בני גיבול. ע"כ לרבי אין חיוב בגיבול. רק לר"י בר"י דנתינת מים אינה לישה ע"כ המלאכה היא הגיבול אף דלאו בר גיבול הוא וכמ"ש הרא"ש פ"ד דביצה דאפי' במידי דלאו בר גיבול הוא כי מגבל לי' לכ"ע חייב. וכ"כ המאירי פ"ק דמכילתין י"ח. ומשום דבסמנים היתה המלאכה הגיבול אף דלאו בר גיבול הם. אבל לרבי מהיכי תיתי לחשוב מלאכה הגיבול כיון דלאו בר גיבול הם וכיון שלא הי' הגיבול מלאכה במשכן פטור. ואינו דומה לעריכה וקיטוף דמחייב בירושלמי משום שהי' במנחות. וכן גיבול להירושלמי. אבל לגמ' דידן דמסממנים ילפינן ובסמנים לא הי' הגיבול מלאכה ע"כ לרבי לעולם פטור על הגיבול:
ולפמ"ש נראה לי דלדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם שביארנו לקמן ס"ק י"ד לדעתם שהי' גיבול בסממנים שוב חייב על גיבול קמח לרבי כמו להירושלמי בעריכה וקיטוף וגיבול לרבי:
ולפימ"ש יובנו היטב דברי הרא"ש פ"ד דביצה דמוקי לה הא דקיטמא שרי לגבלו ביו"ט כרבי וכגון שנתן את המים מאתמול ומשום דנתינתו זהו גיבולו הרי נתגבל מאתמול. וקשה דא"כ מאי אריא קיטמא דלאו בר גיבול הוא אפי' טיט דבר גיבול הוא נמי: אך לפימ"ש יש לומר דגם הרא"ש סבר לה שהי' גיבול בסמנים וע"כ חייב לרבי בגיבול לבד אפי' כשנתן מים מאתמול. וע"כ דוקא קיטמא שאינו בר גיבול שרי. ומיושב נמי הא דלא מוקי לה כר"י בר"י וכאביי דבאפר דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י דנתינת המים זהו גיבולו. שהרי כבר כתבנו בסק"ב דלר"י בר"י אינו חייב אלא בנתינת המים והגיבול יחד ואם נתן מים בע"ש וגיבל בשבת פטור. א"כ שוב יקשה מאי אריא קיטמא אפי' טיט נמי. וס"ל דאיסור דרבנן התירו ביו"ט כמו שהתירו בדקר נעוץ אף דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה מדרבנן אסור התירו משום שמחת יו"ט [ביצה ח.]. וא"כ ה"נ לר"י בר"י אם נתן מים מעיו"ט הי' מותר אפי' בטיט:
[ה]
ושיעור מלאכת לש בקמח וכו'. הנה ראיתי בספר מנחת חינוך דפשיט לי' דשיעור כגרוגרת משערין בכמות העיסה לא בכמות הקמח לבד. ואינו נראה דלפי מה דקיי"ל כר"י בר"י אין מלאכת לישה אלא מה שנתחבר הקמח להיות גוש אחד כמ"ש לפנינו בסק"ט אות י"ז בס"ד. ופשוט דתוספות שאין נצרך להלישה לא מצטרף. ובמשנה דריש כל המנחות מנחות נ"ב ע"ב בפירש"י בד"ה אמרו לו מבואר דבמדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור על השיעור שהי' בעודנו קמח. רק אם אינו מגבל יפה שנותן בו מים הרבה מוסיף בשיעור ולמה יצטרף המים שאין צריך אל הגיבול. וזה פשוט בעיני:
[ו]
ויראה לי דלרוב הפוסקים כו'. בירושלמי פ' כלל גדול [נ ע"ב] הלש והמקטף והעורך כולהון משום לש. תמן אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמר הכין [פי' דגבי מנחה אם עשאה חמץ חייב על כל מעשה בפ"ע וגבי שבת אם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת] אלא תמן יש לו לחלוק חייב על אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת [דאפי' הי' בכלל לא תעשה חמץ ויצאת מן הכלל ללמד שחייב עלי' בפ"ע לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא לחייב על כל מעשה בפ"ע. והכי אמרי' בגמרא דידן מנחות נ"ה [הגה"ה - מדברי ירושלמי אלו קשה על התוס' מנחות שם ד"ה אף שכתבו דהיינו דוקא בהתרה על כל מעשה בפ"ע והא דאיצטריך קרא דלא נימא דממעשה ראשונה נפסל ושוב אינו חייב קמ"ל. וא"כ מה מקשה בירושלמי. אלא ודאי שלא התרה בו אלא על מעשה ראשונה. ומ"מ אינו יכול לומר אשתליין כיון שהתחיל לעבור תוך כדי דיבור של התראה וכן דעת התוס' במכות [כ.]. ע"כ הגה"ה] ע"ב]. והרמב"ם והסמ"ג השמיטו דברי ירושלמי אלו. ונראה דזה תלוי במחלוקת שכתבנו בפתיחת החיבור דמלאכות שבפת לרש"י והרמב"ם כולהו מסמנין שבמשכן ילפינן להו ולרב האי והר"ח ילפינן ממנחת חביתין ומלואים ותמיד. ולדעת הירושלמי גם רש"י ורמב"ם מודים דמקרבנות ילפינן אך ס"ל דע"כ גמ' דידן אינו סובר כן רק דמסמנין ילפינן עי"ש. וכן כתב רש"י להדיא גבי לש בפ' במה טומנין מ"ט ע"ב בד"ה הם זרעו וקצרו וז"ל ולשו נמי סמנין לצבוע. אך להירושלמי ילפינן מלישת מנחות. וע"כ להירושלמי הרי הי' שם עריכה וקיטוף כמו בכל פת דעלמא וכולהו מלאכה נינהו רק שהם מלאכה אחת עם לש שכולם ענין לישה. ואינו דומה לזורה בורר ומרקד דחשבינהו בתלת דשאני התם דזורה ברוח. בורר ביד. ומרקד בכלי. כמו שביארנו בביאור מלאכת זורה [סק"ג] בס"ד לדעת הר"ח והירושלמי. משא"כ הכא כולהו ביד. והיינו דמקשה הירושלמי דלחייב תלת כמו במנחת חמץ דחשוב תלת ה"נ יחשב תלת להתחייב שלשה שכל אחת יהי' מלאכה בפ "ע. אבל אי מסמנין ילפינן ובסמנים לא הי' רק גיבול. ולדעת הרא"ם והתוס' רי"ד אף גיבול לא הי' כמו שהובא בדברינו לעיל סק"ד. אם באת לחייבו על עריכה וקיטוף ע"כ תולדה דלש בעית למחשבינהו ולא אב מלאכה שהרי לא הי' כלל במשכן. וע"כ דתרצה לומר שעכ"פ הם תולדות דלש ואם כן איך תרצה לומר שיתחייב על כל אחת בפ"ע. ועוד שהרי הירושלמי לא קאמר רק שכולם משום לש [ולא אמר כלל שאינו חייב אלא אחת] וע"ז מקשה. ואי מסמנין ילפינן כיון שלא הי' בהם רק לישה א"א שיתחייבו משום דבר אחר אלא ודאי הירושלמי לשיטתו כנ"ל. ממילא לדידי אין לנו שיהי' עריכה וקיטוף אפי' תולדה דלש. ועוד דאפי' יהי' בעריכה וקיטוף ענין לישה מאחר שכבר נלוש יש לומר דאין לש אחר לש כמו בנתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין בו משום מבשל כיון שכבר נתבשל. והאו"ז הביא דברי ירושלמי אלו כדרכו להביא דברי הירושלמי בכל המלאכות אבל אינו הלכה לדעת רוב הפוסקים דמסמנין ילפינן:
[ז]
המגבל את העפר כו'. ברייתא פ"ק דמכילתין י"ח ע"ב וברמב"ם פ"ח מה"ש הל' ט"ז:
[ח]
וכמה שיעורו כדי לעשות כו'. הרמב"ם שם. וכתב הכ"מ בשם הרמ"כ שקשה לו דבהמוציא יין [עח.] אמרינן דדוקא המוציא טיט שיעורו כדי לעשות פי כור אבל המוציא מים שיעורו ברביעית דאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור. וא"כ המגבל את הטיט אמאי שיעורו כדי לעשות פי כור והעלה בצ"ע. גם הכ"מ לא תירץ כלום. ולענ"ד דדברי הרמב"ם ברורים דדוקא המוציא קודם שגיבל אין חשיבות בכדי לעשות פי כור כיון דאין אדם טורח לגבל בשיעור קטן כזה. וכן כתבו התוס' בפשיטות חילוק זה ריש פרק המוציא יין [עו ע"ב] והשיגו מכח סברא זו על יש מפרשים עי"ש. [הגה"ה - אך לכאורה אינו עולה לדעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] דס"ל הדש משקין שיעורו כגרוגרת אף שהמוציא שמן שיעורו בכדי לסוך אבר קטן בן יומו. וע"כ הטעם משום דאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת וכדעת הי"מ שבתוס'. ע"כ הגה"ה] אך זה ניחא אם נאמר דעל הגיבול לבד חייב אף אם נתן מים מע"ש. אך לפמ"ש לעיל ס"ק ב' דאינו חייב רק על נתינת מים והגיבול יחד. א"כ הכא כיון דבשעה שנתן המים עדיין לא גיבל וחשוב אז פחות מכשיעור כיון דאין אדם טורח לגבל ונמצא שהתחלת מלאכה בפחות מכשיעור. ויש ליישב לפי דברי הרשב"א ריש פרק המצניע [צא.] גבי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכזית זה משלימו לכביצה מדמצטרף לענין טומאה לענין שבת נמי מחייב. והקשה הרשב"א נהי דבהנחה איכא דבר חשוב מדמצטרף לענין טומאה. מ"מ בשעת עקירה דלא הי' שם אלא כזית אינו חשוב. ותירץ דעקירה צורך הנחה היא. וכיון דבשעת הנחה יהי' חשוב אף עכשיו חשבינן לי' כדבר חשוב הואיל דלצורך אותה הנחה עקרי'. וה"נ לצורך גיבול נתן את המים וקושית הרמ"כ נתישבה:
[ט]
א אבל אין גיבול באפר כו'. גרסינן פ"ק דמכילתין י"ח. ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין [פירש"י סמנין לצבוע. וב"ה מתירין. משנתן המים מבעוד יום] ובגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן [פירש"י ואף על פי שלא גיבל הדיו זהו שרייתן והויא לישה דידי' בהכי ומחייב משום לש דהא מתניתין ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא] אמר רב יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי [משום לש שהוא אב מלאכה] ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר לי' אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב. לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר [לאו בר גיבול הוא] ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא [לטיט של בנין]. והתניא אפר והתניא עפר [תרתי מתניתא חדא אפר וחדא עפר]. מידי גבי הדדי תניא [חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר] ע"כ סוגית הגמ' בפ"ק. ובפרק מי שהחשיך דף קנ"ה ע"ב במשנה ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין. ובגמרא שם אמר אביי אמריתה קמי' דמר מתניתין מני [דקתני נותנין מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו] ואמר לי ר' יוסי בר' יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ר' יוסי בר יהודה מודה [דזהו גיבולו]. לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן:
ב והנה מפשט הסוגיא דבפ"ק דרב יוסף אליבא דריבר"י אף דלא מחייב בנתינת מים אפי' באפר ודיו. מ"מ אם גיבל חייב אף דלאו בר גיבול הם. שהרי רב יוסף גורס אפר ועלה אמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל. וכ"כ הרב המאירי במורסן. וכ"כ התוס' בפ"ד דביצה דף ל"ב ע"ב בהא דפירש"י על וקיטמא שרי שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביו"ט ולטוח בו פי התנור. והקשה ר"ת מהא דפ"ק דשבת אחד נותן את האפר וכו'. ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבל לי' לכ"ע חייב עכ"ל. הנה דלרב יוסף דגורס אפר מחייב ריבר"י המגבל את האפר:
ג אבל הרמב"ם ספ"ח מה"ש פסק דאין גיבול באפר ובמורסן. וכ"כ עוד בפכ"א הל' ל"ד דמורסן אעפ"י שאינו ראוי לגיבול אין גובלין אותו שמא יבא לגבל את העפר וכיוצא בו. הנה דמ"מ פטור רק מדרבנן אסור משום גזירה. וכתב הרב המגיד דהא דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל היינו שיגבל דבר הראוי לגיבול. וזהו דעת רש"י ורי"ף ור"ח בביצה ל"ב ע"ב בקיטמא דמשום שאינו בר גיבול מותר לגבלו:
ד ולענין הלכה אי כרב יוסף אי כאביי דעת הרמב"ם לפסוק כרב יוסף. [הגה"ה - דאין לומר דהא דכתב הרמב"ם אין גיבול באפר מ"מ בנתינת המים חייב. דא"כ הי' לו לכתוב זה כמ"ש בזרע פשתן ושומשמין. ועוד דגיבול גם נתינת המים בכלל כהא דאין גובלין את הקלי בדף קנ"ה ע"ב דהיינו משום נתינת המים וכן הא די"א גובלין. דיש אומרים גובלין היינו עם נתינת המים דאי נתן המים מאתמול לא הי' צריך לומר ריבר"י הוא. וכן כתב בחידושי הרמב"ן שם דאין גובלין דקתני אף נתינת המים בכלל. וא"כ הרמב"ם דקאמר אין גיבול באפר נמי נתינת המים בכלל. וכ"כ הראב"ד והרב המגיד לדעתו דפוטר אף בנתינת מים. ע"כ הגה"ה] וכ"כ הרב המגיד משום דהא דאביי נדחה מכח הסוגיא דבפרק מי שהחשיך הנ"ל דתניא להדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה אף דלאו בר גיבול הוא כדאיתא שם. אך קשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ולפנינו אות ט' בביאור שיטת הרמב"ם יתיישב זה אך נציע מקודם כל השיטות בקצרה:
ה שיטת התוס' [יח.] דהא דאמר בדף קנ"ה ע"ב מורסן לאו בר גיבול הוא היינו נגד קמח אינו בר גיבול אבל נגד דיו ואפר חשוב בר גיבול ולפי"ז לא נדחו דברי אביי כלל מהא דנותנין מים למורסן. וכעין זה כתב הרמב"ן בחידו' קנ"ה ע"ב דלמה דפשיט מהא דנותנין מים למורסן לא נדע אם גם במידי דלאו בר גיבול פליג ריבר"י או מורסן חשוב בר גיבול:
ו שיטת המאירי [יח.] דהא דאמרינן אפר לאו בר גיבול הוא פי' שאינו מחוסר גיבול שבנתינת המים לבד ראוי למלאכתו וחייב בנתינת המים. אבל מורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו וע"כ נתינת המים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גיבלן חייב. והראב"ד בהשגות ספ"ח כתב כמדומה לי שטעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל. והבינו הב"י סימן שכ"ד והלח"מ ספ"ח דדעת הראב"ד כדעת התוס' [וכ"מ דעת המג"א סי' שכ"א ס"ק י"ט. שאל"כ מנא לי' להמג"א דהראב"ד פליג בחול שמא חול הוא כמורסן. אלא ודאי משום דס"ל דהראב"ד דעתו כדעת התוס' וא"כ אפי' יהי' דינו כמורסן עכ"פ בגיבול חייב]. אך קשה לי דא"כ למה לא פליג רק באפר ולא במורסן. וכן בפכ"א [הל"ד] במורסן שכתב הרמב"ם דאין איסור גיבולו רק מדרבנן שתק הראב"ד. ולמה. אלא ודאי דדעתו כדעת המאירי לחלק בין אפר למורסן. דאפר אינו מחוסר גיבול ומורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו. רק במה שמסיים המאירי דאעפ"כ אם גיבלו חייב בזה לא ס"ל כמותו. רק כהרמב"ם דמשום שא"א לגבלו אף אם גיבלו פטור דאין גיבולו גיבול. וזה שדייק הראב"ד בלשונו שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול והב"י והלח"מ והמג"א לא הי' לפניהם ספר המאירי שעדיין לא נתגלה בימיהם ואלו ראו את ספר המאירי בטח הי' מפרשים את דעת הראב"ד כדעתו:
ז וראיתי לבעל נשמת אדם [כלל י"ט אות א'] שכתב דהראב"ד לא פסק כאביי ולא מחייב באפר בנתינת המים לבד ודברי הראב"ד הם רק שמאמר הגמרא אפר אינו בר גיבול אינו לקולא לפוטרו על גיבולו רק לחייב גם על נתינת מים ואיך נתפוס אנחנו מהיפוך להיפוך לפוטרו אפי' גיבלו מחמת שאינו בר גיבול. וחולק בספר הנ"ל על הרב המגיד בהל' יו"ט [פ"ג ה"י] שדעתו בדעת הראב"ד שמחייב בנתינת מים לאפר. ובמח"כ לא דקדק יפה בדברי הראב"ד שהרי זה לשון הראב"ד טעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן וכו'. מבואר שלפי האמת הראב"ד מדמהו לזרע פשתן דמשום שאינו בר גיבול היינו שאינו מחוסר גיבול חייב ובזרע פשתן הא חייב בנתינת מים לבד:
ח והנה לכל הפוסקים הנ"ל עכ"פ לרבי חייב בנתינת מים למורסן. אך התוס' רי"ד שלהי מכילתין כתב דלרבי אין איסור בנתינת מים למורסן אלא מדרבנן אטו קמח דבר גיבול. אבל לריבר"י דאפי' בקמח פטור בנתינת מים במורסן לא גזר [סברתו. דרבי לא מחייב בנתינת מים לקמח אלא משום דזהו גיבולו ובמורסן הא אפי' גיבלו פטור] אך באפר ודיו דמחייב רבי בנתינת מים כתב הטעם משום דאפר ודיו שרייתן לתת טעם במים ע"כ חייב על שרייתן עי"ש באריכות. האומנם כי קשה לי לכוין סוף דבריו שהרי בש"ס מכילתין קנ"ו. העלו דבלילתו רכה אין בו משום גיבול מה"ת דאין זה לישה. מ"מ נוכל לכוין תחילת דבריו עפ"י שיטת המאירי והראב"ד דאפר ודיו אינם מחוסר גיבול ע"כ חייב לרבי. ולאביי אף לריבר"י. אבל מורסן לכ"ע פטור בין אנתינת מים בין אגיבולו:
ט ועתה נבאר שיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ג' ואות ד' דלית הלכתא כאביי ונדחה דבריו מכח הברייתא דבדף קנ"ה ע"ב דתניא להדיא נותנין מים למורסן אף דלאו בר גיבול הוא. וקשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ונקדים לבאר דברי הרמב"ם פ"ט הל' י"ד העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא עד שנעשה הכל שחור או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום עד שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ד' טפחים. ובהרב המגיד שם נראה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל הרב המגיד. והנה מאחר שסיים בעצמו שזה דוחק וצ"ע. על כיוצא בזה אמרו עלובה עיסה שהנחתום מעיד עלי'. ועוד אם כדברי הרב המגיד דהרמב"ם למד דינו משריית דיו למה לא כתב הדין הנאמר שם בשריית דיו במים חייב משום צובע. ולמה כתב אופנים אחרים בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא. ובעיקר מה שסובר הרב המגיד לדעת הרמב"ם דשריית דיו דומה לעושה עין הצבע להתחייב משום צובע. לענ"ד אינו דומה דשאני עין הצבע שעומד לצבוע בו משא"כ דיו שאינו לצבוע הנייר ואדרבה הנייר הוא מקום לעמוד בו האותיות. ותדע שהרי הכותב אינו חייב משום צובע. ובודאי הרמב"ם בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא לאו בדיו איירי מדמסיים וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט. ואין ללמוד עושה דיו מעושה עין הצבע דשאני עושה עין הצבע שהתכלית הוא לצבוע בו. ועי' בשו"ת חכם צבי סי' צ"ב בשופך שמן שיש בו ריח טוב לתוך המים לרחוץ בו ידי הכהנים דכתב דכיון דהתכלית הוא הרחיצה והרחיצה שרי ולית איסור במוליד ריח בידים האיך יהיה ההכנה חמור מהתכלית והביא דברי הראב"ד בעושה עין הצבע דפטור. הנה דהכנה קל מהתכלית [ואפי' לדעת הרמב"ם דמחייב בעין הצבע וליכא קו"ח כתב טעם אחר]. והנה י"ל שגם הרמב"ם ס"ל דאין ההכנה חמור מן התכלית רק בעושה עין הצבע דחייב על התכלית משום צובע גם על ההכנה חייב. אבל בעשיית דיו דהתכלית הוא הכתיבה שאין בה חיוב צובע י"ל שכ"ש שפטור על ההכנה. וא"כ הסוגיא דפ"ק כפשטה משום לש:
י אך המקור שממנה למד הרמב"ם את דינו הוא מהתוספתא ספי"ב דשבת. וזה תוארה. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים ואחד נותן את הקנקנתום שנים אחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו. אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח. אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר. אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים האחרון חייב (דברי ר' יוסי) [צ"ל דברי רבי] רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ומשמע דלא פליג ריבר"י אלא על בבא אחרונה היינו בדיו ומים. מים ודיו. מים וקמח. קמח ומים. מים ועפר. עפר ומים. דכלל כולהו בחד האחרון חייב. ובהנהו פליג ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל. אבל לא בבבות דרישא בקנקנתום דיו ומים דאל"כ הו"ל למכללינהו קנקנתום דיו ומים. דיו קנקנתום ומים. עם הנך בחד האחרון חייב. אלא ודאי מדכלל לכל הני בחד בבא לומר דבכל הני פליג ריבר"י ובבות הראשונים בפ"ע לומר דבכל הני לא פליג. וס"ל להרמב"ם דטעם דקנקנתום דיו ומים הוא עין הצבע לצבוע בו שחור ולכ"ע חייב משום צובע בשרי' לבד. אך בדיו ומים בלא קנקנתום שהוא נמחק אינו עומד לצבוע בו כי הצובעים מדקדקים להשים דבר בצבע שיעמוד הצבע ולא יעבור ואינו עומד רק לכתוב בו סת"ם שמצוה שלא יהיה בו קנקנתום שיהיה כתב שיוכל להמחק כמ"ש הרמב"ם פ"א [ה"ד] מהל' ס"ת ובזה אינו חייב משום צובע. וזה שכתב הרמב"ם כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שהוא הוא הדין שבתוספתא דחייב לכ"ע כנ"ל:
יא אך קשה לאביי דבדיו ומים לא פליג ריבר"י ואף עפ"כ תני להו בחד בבא עם קמח ומים. עפר ומים. א"כ שוב הוי מצי למיתני גם בבות דרישא קנקנתום דיו ומים בחד בבא. ומלבד זה עוד יש לדקדק טובא. א) מה שייכות מחלוקת ריבר"י על הדין דהאחרון חייב. שהוא מחלוקת אחרת אם חייב בנתינת המים לבד או בגיבול וזה אינו שייך לדין האחרון חייב. ודין האחרון חייב משכחת לה גם לריבר"י בשומשמין וזרע פשתן דלכ"ע חייב בשרי' לבד. כדאיתא בפ' דם חטאת [זבחים צד ע"ב] ופסקו הרמב"ם ספ"ח. ואם אחד נתן זרע פשתן ואחד מים האחרון חייב גם לריבר"י. ב) למה הביא בגמרא הבבא דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים כיון דמתני' בשרי' מיירי היה לו להביא הבבא דאחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח. וביותר קשה תחלת הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו. והא מתני' בשרי' קאי דתנן אין שורין וכו' והו"ל לומר מאן תנא שריית דיו זהו גיבולו. אך לשון נתינת מים לדיו זהו שרייתו אין לו שום הבנה לכאורה:
יב וליישב כ"ז נקדים לבאר שורש מלאכת לישה. מה היא. והנה בזבחים צ"ד ע"ב בזרק זרע פשתן למים דחייב אמרו בגמרא הטעם משום דאית להו רירא פירש"י ומתדבקים אהדדי. מבואר דענין לישה הוא מה שמתדבקים זה בזה כל חלקי הקמח שמעיקרא היה כל משהו ומשהו נפרד לעצמו וע"י הלישה נעשה הכל גוש אחד. אך בחרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי. ש"ס מכילתין ק"מ. הובא לפנינו ס"ק ל'. כתב בספר התרומה [סי' ר"כ] דמיירי שנתן המשקין מע"ש דבשבת אסור משום לש. ובתה"ד סי' נ"ג דלהוסיף משקה בשבת מאחר שנתגבל בשבת מותר. וקשה מחרדל שלשו מע"ש למה יאסר ליתן בו משקה בשבת. וראיתי בהאחרונים [פמ"ג במ"ז י"ג] שפירשו שלא לשו במשקין אלא בליחות עצמו. ואכתי אינו מיושב כיון דמלאכת לישה היא שיתדבק זה בזה מ"ש ליחות עצמו ממשקין דעלמא. ומוכח מזה כי ענין הלישה הוא ההרכבה שנעשה מהקמח ומים. ומאחר שלשו בליחות עצמו לא נעשה בו ההרכבה מעולם. ע"כ אסור ליתן בו משקין בשבת שאז יהיה בו מלאכת הלישה הרכבת אוכל ומשקה. וכן ראיתי בספר נתיבות עולם למהר"ל נתיב התורה פ"א דמצות חלה היא משום דעיסה היא הרכבה גמורה עי"ש. היוצא לנו מזה דשני ענינים הם בלישה. האחד. מה שמרכיב האוכל והמשקה. והשני. מה שמתדבקין אהדדי כל חלקי הקמח עד שנעשה גוש אחד. והנה בפ"ג דחלה [מ"א] אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין. ופי' הרמב"ם תטמטם שיעשה גוף אחד. מבואר דבנתינת המים עוד לא נעשה גוף אחד. אך הרכבת אוכל ומשקה זה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. אבל גוף אחד אינו נעשה עד הגיבול. [ועי' רש"י ברכות ל"ז ע"ב אהא דמקשה הש"ס למ"ד פירכן עד שמחזירן לסולתן למה יברך עליהם המוציא לרב יוסף דאמר פרורין שאין בהם כזית מברך עליהן בורא מיני מזונות ומשני כשערסן פירש"י שחזר וגבלן יחד הרי דהגיבול עושה הכל גוף אחד]:
יג ובזה יתבאר היטב מחלוקת רבי וריבר"י דרבי סובר דהחיוב הוא משום הרכבת קמח ומים וזה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. וריבר"י סובר דהחיוב הוא משום שנעשה הכל גוף אחד ע"כ אינו מחייב עד שיגבל. ובזה אתי שפיר הא דחרדל שכתבנו לעיל אות י"ב לדעת ספר התרומה דאף שנלוש מע"ש ונעשה גוף אחד לא מהני להתיר ליתן בו משקה בשבת משום שלא נלוש מע"ש במשקין רק בליחות עצמו. משום דהספר התרומה פסק כרבי כנ"ל ס"ק א' אות א' ומאחר דלדידי' החיוב הוא על ההרכבה והרכבה לא נעשה בו עוד מעולם על כן אסור בשבת:
יד וקודם שנבוא לביאור הסוגיא נקדים עוד הא דאמר רב פפא בדף ע"ג ע"ב האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום תולש ומשום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. ופירש"י אין דרך תלישה ע"י זריקה אלא ביד או בכלי. וקשה לי הא פליגי רע"ק ורבנן [ד.] בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רע"ק מחייב וחכמים פוטרין. רע"ק יליף זורק ממושיט ורבנן לא ילפי זורק ממושיט ובמשכן היה מושיטין את הקרשים אבל לא זורקין. ולמה יתחייב זורק לרע"ק נימא אין דרך הוצאה ע"י זריקה וזורק מרה"י לרה"ר חייב משום דהי' במשכן כמ"ש הרשב"א [ד ע"ב]. וכיון שכן אי אפשר לפטור משום כלאחר יד. ודומה למ"ש רש"י צ"ב. בשם הירושלמי בהא דתנן המוציא וכו' בתוך חיקו וכו' חייב ובשם הירושלמי דכך היה במשכן. וע"כ שאינו דרך המוציאים דאם היה כדרך המוציאים לא הי' צריך לומר משום דהוה במשכן. [הגה"ה - ואינו מוכרח די"ל דהירושלמי סובר כיון דלא מחייב על תולדה דהוצאה אלא אם היה במשכן ע"כ אף דאורחי' לולא שהי' במשכן הי' פטור. ע"כ הגה"ה] וה"נ כיון דהוה זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים במשכן חייב אבל בז ורק מרה "י לרה"י דרך רה"ר דלא הי' במשכן שוב נפטר משום שאין דרך הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד על ידי זריקה:
טו אך החילוק הוא דמוציא ע"י זריקה עושה מעשה בגוף החפץ שבו המלאכה נעשה אבל בזרק פיסא לדיקלא אינו עושה מעשה בתמרים שבהם המלאכה נעשה והוא משנה מגופו לכחו זה נחשב שינוי גדול. אבל זורק חפץ חשוב גופו כמו שחילקו התוס' ב"ק י"ז ע"ב בין זרקה הבהמה חפץ למקום אחר ונשבר דחשוב גופו אי בתר מעיקרא אזלינן בין צרורות עי"ש. וה"נ בנ"ד דזורק חפץ חשוב מעשה בגופו. וע"כ השינוי מהוצאה לזריקה הוי שינוי זוטא דלא מהני לפוטרו מחטאת כמ"ש הר"ן ר"פ אין צדין גבי אצלי ודוך עי"ש היטב. אבל בשדא פיסא לדיקלא דמשני מגופו לכוחו חשוב שינוי גדול. ודו"ק היטב:
טז והנה במכילתין קנ"ו. ושוין שבוחשין את השתית בשבת. [פירש"י שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה. [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ ע"כ בגמרא. ונראה דהשינוי הוא משום דכשנותן החומץ לקמח אינו נוגע בהכלי שבו החומץ לקמח אלא ששופך החומץ לקמח נמצא שביאת החומץ לקמח הוא ע"י כחו. אך מ"מ כיון שעושה מעשה בהחומץ חשוב גופו לגבי החומץ כנ"ל בזריקת חפץ אך בקמח חשוב כוחו לבד. ולהיפוך כששופך הקמח לתוך החומץ חשוב גופו בקמח וכחו במים. והנה יש לומר שמלאכת לישה לעולם הוא רק בקמח לפי מה שכתבתי לעיל אות י"ג שהמלאכה היא מה שמחבר יחד כל החלקים וזה אינו שייך רק בקמח שמתחלה היה נפרד כל משהו בפ"ע אבל המים גם תחלה הי' מחוברים יחד והיה כל המים גוף אחד ומאחר שהמלאכה היא רק בהקמח כשהדרך שנותנין מים או חומץ ואח"כ קמח והוא נותן מים לבסוף הוא משנה מגופו לכחו וזה שינוי גדול ודומה לשדא פיסא לדיקלא דחשוב שינוי גדול כנ"ל:
יז אך דבר זה שנחשב המלאכה רק בהקמח הוא רק לר' יוסי בר יהודה. אבל לרבי שכתבנו לעיל אות י"ג דלדידי' המלאכה היא משום ההרכבה שמרכיב הקמח והמים וההרכבה נעשה בהמים שהורכבו בקמח כמו בהקמח שהורכב במים. דבשלמא לר' יוסי בר יהודה דאין המלאכה רק מה שמגבל ונעשה גוף אחד זה שייך רק בהקמח שמתחלה הי' כל משהו ומשהו בפ"ע אבל המים גם תחלה היה גוף אחד. ואף לפי מה שביארנו בס"ק ב' דלריבר"י אין חיוב לפי פירוש זה רק בשניהם יחד ההרכבה ושנעשה גוף אחד. וע"כ אינו חייב רק בנתינת המים והגיבול ששניהם עשה בשבת והרי ההרכבה נעשה גם במים. מכל מקום מאחר שאין חיוב רק בשניהם יחד ובמים אין רק אחד ע"כ אין המלאכה נעשה בהם כלל. ומלאכת ההרכבה נמי חשבינן לי' רק בהקמח במה שהורכב בו המים ושע"י זה יהי' אח"כ כל חלקי הקמח גוף אחד. דומה לעקירה והנחה אף שהחיוב הוא על ההנחה שהביא את החפץ למקום שצריך לו. מ"מ מאחר שהעקירה היא צורך הנחה אינו חייב אלא כשעשה שניהם בשבת. וה"נ דכוותי' דהרכבת המים בהקמח הוא צורך הגיבול והדיבוק. אבל לרבי דהרכבה לבד היא המלאכה נחשב שפיר המלאכה בהמים כמו בהקמח:
יח ובזה יובן היטב מה שרבי מחייב לעולם האחרון אפי' נותן המים לבסוף. משום דאזיל לשיטתו דהרכבה לבד היא המלאכה. וע"כ אף אם המנהג ליתן מים תחלה ואח"כ קמח וזה נתן המים לבסוף אין זה שינוי מגופו לכחו כי לעולם הדרך לעשות המלאכה במים בכחו ובקמח בגופו והוא עשה להיפוך. והרי הדרך לעשות מקצת המלאכה בגופו ומקצת בכחו וגם הוא עשה כן. ע"כ חייב אפי' נותן המים הוא האחרון. והוא הדין שהובא בגמרא אחד קמח ואחד מים שבעל המים הוא האחרון וזהו דינו של רבי לפי שיטתו. אבל ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל משום דס"ל דהמלאכה הוא הדיבוק. וע"כ אפי' במקום שחייב בנתינת מים לבד כגון זרע פשתן ושומשמין מפני שמתדבקים ונעשה הגיבול תיכף בנתינת המים. מ"מ אין חיוב ברור רק בזרק למים. וכן לשון הש"ס זבחים [צד ע"ב] זרק זרע פשתן למים. אבל בנתן מים ע"ג זרע פשתן אם מנהגם לתת זרע פשתן להמים פטור וכנ"ל. וע"כ אף אליבא דאביי דבדיו ר' יוסי בר יהודה מחייב אנתינת מים היינו משום דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ודומה לזרע פשתן. [כמ"ש הראב"ד בהשגות]. מ"מ אם מנהגם לתת המים ואח"כ הדיו והוא עשה להיפוך שהאחרון הי' בעל המים פטור. וע"כ כלל גם דיו ומים בהאי בבא משום שגם בזה חולק ר' יוסי בר יהודה במקצת:
יט ובזה נבאר הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא. הכל הוא דברי ר' יוסף. [וכה"ג בתוס' פסחים ל"ג ע"ב מנה"מ ארנב"י דכתיב כו' וכתבו התוס' שהכל דברי רנב"י וכן בכמה מקומות בש"ס כמו שציין הג' רי"פ שם]. ורב יוסף לשיטתו בפרק בתרא דנתינת מים לבסוף הוי שינוי [הגה"ה - אך התם קאי להתיר גם לרבי ולדידי' הוא שינוי זוטא ולא מהני רק בבלילתו רכה. אך לריבר"י כתב הרב המגיד [פכ"א הל"ג] בשם הרמב"ן ורשב"א דבאמת גם בבלילתו עבה מהני שינוי דנותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ דרישא דומיא דסיפא היינו דהיתר גובלין דהיינו בלילתו עבה [עי' תוספות ברכות ל"ח. ד"ה ושוין] לריבר"י כהיתר בחישה דהיינו בלילתו רכה לרבי. וכשם דסיפא היתר בחישה ע"י שנוי דהיפוך. ה"נ היתר גיבול לריבר"י בשינוי דהיפוך. וע"כ מצייר רב יוסף בשהמנהג לתת חומץ ואח"כ שתית והוא נותן שתית ואח"כ חומץ. ואף דבבלילתו רכה מהני ג"כ כשהמנהג לתת שתית קודם והוא נותן שתית לבסוף כמ"ש הרמ"א סי' שכ"א. אלא דבזה לא יהיה מותר לריבר"י בגיבול בלילתו עבה דהא ודאי לאו שינוי גמור הוא ואדרבה עלי' עליי' למלאכה שהמנהג לעשות המלאכה בכחו והוא עשה בגופו ע"ב ובזה מיושב מה דתמוה טובא מ"ש הרב המגיד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והרי הרמב"ן במלחמות כתב ליישב פסק הרי"ף שהביא שנויא דבלילתו רכה ושינוי דהיפוך אף דהרי"ף פסק כריב"י. ותירץ הרמב"ן דלהתיר הרכה כדרכה נתכוין. אבל במשנה על יד על יד הכל מותר והביאוהו הרשב"א. ואי כדברי הרב המגיד בשמם אכתי לא היה צריך הרי"ף להביא בבלילתו רכה כיון שהביא הרי"ף שינוי דהיפוך ובשינוי דהיפוך אפי' בלילתו עבה מותר למה דפסק כר' יוסי בר"י לפמ"ש הרב המגיד בשמם. ולפמ"ש יש לומר באמת לריבר"י מותר אפילו בלילתו עבה אך הוצרך הרי"ף להביא הדין דמותר לרבי בבלילתו רכה כדי שנלמוד מזה לריבר"י להתיר בבלילתו רכה אם המנהג לתת שתית תחלה ואח"כ חומץ כמ"ש הרמ"א ז"ל דלרבי ודאי מותר שהרי אף אם המנהג לתת שתית לבסוף נמי אין זה שינוי מגופו לכחו שהרי המלאכה היא ההרכבה וההרכבה היא בשניהם כנ"ל באריכות ואעפ"כ מותר משום דבבלילתו רכה סגי בשינוי זוטא ה"ה לריבר"י. אבל בשהמנהג לתת שתית לבסוף והוא נותן את החומץ לבסוף מותר אפי' בבלילתו עבה דהרישא דומיא דסיפא. והרי"ף הוצרך להביא זה כדי שנדע להתיר אם נותן שתית לבסוף כשהמנהג להיפוך דהא לא חשוב שינוי גמור. וע"כ קרי לי' הרמב"ן כדרכה משום דלא הוי שינוי גמור בכה"ג. ע"כ הגה"ה] וקאמר רב יוסף שבמשנתינו דמחייב בלא גיבול וע"כ שהמלאכה היא ההרכבה דהיא במים כמו בקמח וממילא מוכח דנתינת מים לדיו זהו שרייתו אף שהמעשה הוא הנתינת מים זהו שרייתן ודומה לשרה הדיו במים וחייב. וקאמר רבי הוא דמחייב אנתינת מים לבד ואפי' הנותן מים הוא האחרון. ואביי פליג ואומר דלא מוכח ממתניתין דנתינת מים לדיו זהו שרייתו. ודוקא בשרי' חייב ומשום דאתי שפיר כר' יוסי בר יהודה דהחיוב הוא משום הדיבוק וכשנותן מים לבסוף [במקום שהמנהג להיפוך] זהו שינוי ופטור. דאף דחייב בנתינת מים היינו דכיון דלאו בר גיבול הוא חייב על דיבוק דנתינת מים כמו בזרע פשתן. ומ"מ כיון שהחיוב על הדיבוק אין חיוב בנותן מים האחרון וע"כ לא אמר ריבר"י מודה שבאמת ר' יוסי בר יהודה אינו מודה לרבי דמחייב אפי' נותן המים הוא האחרון. וע"כ לא הקשו לאביי מהא דנותנין מים למורסן דיכול אביי לשנויי ולומר דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה. וע"כ מותר ליתן המים לבסוף [ואף דבעלמא כלאחר יד אסור מדרבנן התם התירו מש ום צער בע"ח כמ"ש הב"י סי' שכ"ד]. והיינו דתני נותנין מים למורסן שנתינת המים הוא לבסוף. אבל בפרק בתרא דתנן נותנין מים למורסן ואמר אביי מתני' מני ואמר רבה ריבר"י הוא. והקשה אביי דלמא במורסן דלאו בר גיבול ר' יוסי בר יהודה מודה ואכתי קשה מתני' מני. לא הי' יכול אביי להקשות דבמורסן דלאו בר גיבול אף ר' יוסי בר יהודה מחייב כמו בזרע פשתן. דמ"מ יש לפרש נותנין מים למורסן שהמנהג ליתן מים תחלה וכנ"ל. והקשה אביי באופן אחר דילמא בהא ריבר"י מודה דבמורסן דלאו בר גיבול מודה ריבר"י דחייב על ההרכבה ואפי' נותן מים למורסן חייב ואכתי קשה מתני' מני. וקאמר לא ס"ד דתניא בהדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה. וא"כ נדחה דברי אביי בהא שרוצה לומר דבמורסן מחייב ריבר"י על ההרכבה אבל דברי אביי שבפ"ק דבמידי דלאו בר גיבול חייב על הדיבוק שבנתינת מים שבו כמו בזרע פשתן לא אתותב מהא דנותנין מים למורסן דיכול לדחות דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה. ומ"מ מאחר שבגמרא לא ביארו דהיינו דוקא אם המנהג ליתן המים תחלה ואח"כ המורסן כמו שביאר רב יוסף גבי שתית בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית פירש"י שמנהגם כך משמע דלא קיי"ל כאביי:
כ ודע דלדעת הרמב"ם אתי שפיר טובא הא דנותנין מים למורסן אף דמדברי ריבר"י דאמר אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא מיהת איכא. אך משום דמורסן לאו בר גיבול הוא ולדעת הרמב"ם וסייעתו במידי דלאו בר גיבול אפי' גיבלו פטור. ע"כ מותר נתינת מים לכתחלה כן כתב הרב המגיד ז"ל. ואתי נמי שפיר הא דגובלין את הקלי בשינוי דעל יד על יד. אף דמלאכה כלאחר יד אסור מדרבנן [וכ"ש דעל יד על יד בכל המלאכות אין זה שינוי להתיר כדאיתא בביצה דף י"ג. מנפה על יד על יד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב וכן לשבת. ועיין בר"ן פרק כלל גדול גבי בורר מה שהשיג על רש"י ועוד יתבאר] אך משום דאין גיבול בקלי כמו שכתוב הרמב"ם ס"פ כ"א ע"כ התירו על יד על יד:
[י]
ויש אומרים דאלו שאינן בני גיבול כו'. לעיל ס"ק ט' אות ה' הבאנו דעת התוס' דלא נדחה הא דאביי שבפ"ק דאמר דבמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו. והא דתניא בפרק מי שהחשיך נותנין מים למורסן דברי ריבר"י לא קשיא ליה לאביי משום דמורסן הוא בר גיבול טפי מדיו ואפר ורק נגד קמח מיקרי אינו בר גיבול עי"ש. והנה הדבר ברור שאם נתן מים למורסן וגם גיבלן חייב אף לריבר"י. לא מיבעיא לאביי דבמידי דלאו בר גיבול הוא כלל חייב על נתינת המים לבד רק במורסן משום שהוא קצת בר גיבול. א"כ אם גיבלן ג"כ אין שום סברא לפטור דממ"נ אי חשבתו לבר גיבול חייב על הגיבול ואי לא חשבתו לבר גיבול חייב על נתינת המים. וא"ת דמשום שהוא קצת בר גיבול אינו חייב על נתינת המים. וגם על הגיבול יפטור משום דלאו בר גיבול גמור הוא. ליתא דמה שנחסר חיוב מהגיבול נתוסף בנתינת המים. וא"כ על שתיהן יחד פשוט שחייב. [הגה"ה - וזה כוונת הב"י שהקשה על התוס' דא"כ באפר שאינו בר גיבול חייב על נתינת המים שבו ומסתמא. ע"כ הגה"ה] אך גם לר' יוסף הלוא כתב הרא"ש בפ"ד דביצה [סי' ט'] בשם ר"ת דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. אך יש לעיין אם נתן את המים למורסן בערב שבת וגיבל בשבת דמאחר דאי אתה יכול לחייבו על הגיבול לבד. שהרי אינו בר גיבול גמור. רק משום צירוף דנתינת המים ונתינת המים היה בערב שבת יפטור. אך הא ליתא דבאם תימצי לומר דבקמח כה"ג הי' חייב. במורסן נמי חייב. דכיון דכ"ז שלא גיבל לא נשלם מעשה המלאכה. הרי זה דומה לנתבשל פחות מכמאכל ב"ד מערב שבת ובשבת השלימו לכמאכל ב"ד דחייב. אך באמת כבר כתבנו בס"ק ב' דאף בקמח כה"ג פטור ומשום דנתינת המים והגיבול שני ענינים הם. דבנתינת המים נעשה ההרכבה ובגיבול נעשה כל הקמח גוף אחד ואינו חייב אלא בשניהם לריבר"י. ואינו דומה למשלים לכמאכל ב"ד. דפחות מכמאכל ב"ד עדיין אינו כלום. משא"כ זה ענין ההרכבה כבר נשלם:
ושיטת המאירי כבר כתבנו לעיל ס"ק ט' אות ו'. והנה בדף י"ח. כתב דיו אינו מחוסר גיבול כלומר שראוי למלאכתו בלא גיבול ע"כ חייב על נתינת מים בלא גיבול. ומורסן הוא מחוסר גיבול ואין גיבולו גיבול גדול ע"כ הותר נתינת המים שבו לכתחלה. ואינו דומה לקמח שאסור בו נתינת מים שמא יגבל. ומ"מ אם גיבלו חייב. ובדף קנ"ה ע"ב כתב גבי מורסן דמשום שאינו בר גיבול ע"כ גובלין ע"י שינוי. ואינו מובן דמאחר שכתב בדף י"ח. שאם גיבלו חייב והרי גיבלו. ולמה יותר ע"י שינוי יותר מאם היה בר גיבול גמור כיון שגם בזה אם גיבלו כי אורחי' חייב. והעיר אותי בזה בני ר"ש נ"י:
ונראה לי בזה דטעמא דאם גיבלו חייב אף שאין גיבולו גיבול גדול היינו דכיון שמתכוין לגיבול קטן הזה מחשבתו משויא לי' גיבול. וכה"ג מצינו בריש מכילתין [ה.] מחשבתו משויא לי' מקום. וכ"ז משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה [ועי' בהרא"ש פ' כל שעה גבי אלמורי]. והנה ידוע דברי הח"מ וב"ש והפר"ח [אה"ע סי' קכ"ג] בטעם היתר כלאחר יד משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וע"כ אסור כלאחר יד מדרבנן משום דמדרבנן אסור אפי' אינו מלאכת מחשבת כמו מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש. והתינח באלו ששם מלאכה עליהן גם בלעדי מחשבתו. אבל במורסן דבלעדי מחשבתו שמשויא לי' גיבול אין שם מלאכה עליהן א"כ היכי דלא הוי מלאכת מחשבת שוב מותר לגמרי. דממ"נ אי בתר מחשבתו אזלת הא כלאחר יד לא הוי מלאכת מחשבת ואי בתר מעשה אזלת הא אין גיבולו חשוב גיבול. וכה"ג כתבנו ליישב דברי המאירי פ"ק דביצה בביאורנו למלאכת דש ס"ק כ"ח אות ג' בס"ד:
[יא]
ולהי"א שבסעיף א' כו'. זה דעת הפוסקים כרבי דנתינת מים זהו גיבולו אף במידי דבר גיבול. ולכאורה פשוט דבמורסן נמי חייב לדידי' על נתינת מים. אך התוס' רי"ד הובא בדברינו לעיל ס"ק ט' אות ח' דאפי' לרבי אין חיוב בנתינת מים למורסן. והוכחתו מדבקמח תני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב. והכא תני אין נותנין למורסן ולא קתני חייב עכ"ל. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דגבי קמח אין מחלוקתם אלא בחיוב. דלכתחלה גם לריבר"י אסור. ולא הי' אפשר לכתוב אין נותנין מים לקמח דברי רבי דהא גם ריבר"י מודה. [הגה"ה - והטעם דבקמח אסור שמא יגבל אבל במורסן דאפי' יגבל יפטור לדעת הרמב"ם וסייעתו. וכן כתבנו לעיל ס"ק ט' אות ו'. דעת התוס' רי"ד עצמו שם. ולשיטת התוס' כתב הב"י דמשום צורך בהמות התירוהו. ע"כ הגה"ה] אבל במורסן דמותר לכתחלה עדיף להו למיתני מחלוקתם לענין לכתחלה שהוא נ"מ הלכה למעשה לא לענין חיוב חטאת שאינו נוהג רק בזמן שביהמ"ק קיים אם עבר ועשה:
ולכאורה היה נראה להוכיח מגוף לשון הברייתא אין נותנין מים למורסן דמשמע לכתחלה. וכהא דמקשה ר"פ יוה"כ [עג ע"ב] אסור ענוש כרת הוא עי"ש. אך הא מצינו ר"פ תולין [קלז ע"ב] אין נותנין לתלוי' בשבת. ובגמרא שימר מאי פירש"י ונתן שמרים לתלוי' וסינן אמר רב כהנא שימר חייב חטאת והכי קיי"ל. וא"ת משום דהתם בשעת נתינה אינו חייב עד שיסתנן. הכי נמי בשעת נתינה אינו חייב עד שישורו המורסן וכהא דפ"ק גבי דיו כדי שישורו מבעוד יום ובגמ' מוקי לה כרבי. הרי דלרבי אין המלאכה נעשה עד שישרה. עוד שם לרב יוסף בהא דתני אין תולין תלה חייב חטאת. וכן בדף ק"מ. אין שורין איבעיא להו שרה מאי תרגמא רב אדא קמי' דרב יוסף שרה חייב חטאת. ואף דבתלה ושרה לא קיי"ל דחייב חטאת לאו מלישנא דייק לה רק מחמת קושיות עי"ש. ובפ' כירה ל"ח ע"ב אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל איבעיא להו גילגל מהו אמר רב יוסף גילגל חייב חטאת. והא דמקשה בר"פ יוה"כ אסור ענוש כרת הוא. פי' בספר תוס' יוה"כ שם משום דבסיפא תני ענוש כרת ושוב לא הי' צריך למתני אסור וע"כ משני לא "נצרכא" אלא לחצי שיעור מכלל דהקושיא דתיבת אסור מיותר עי"ש:
והנה בעיקר סברת תוס' רי"ד דבמידי דלאו בר גיבול ופטור לר' יוסי בר יהודה אף אם גיבלו הוא הדין דלרבי פטור על נתינת המים פשוט שהרמב"ם וסייעתו חולקים בדבר. שהרי הם סוברים דיו ואפר אף אם גיבלו פטור לרבי יוסי בר יהודה ומפורש בגמרא דלרבי חייב בנתינת המים. [וכל שכן לתוס' והרא"ש שהם סוברים דלעולם בגיבול לר' יוסי בר יהודה חייב אפי' בדברים שאינם בני גיבול וכל שכן בנתינת המים לרבי]. אך צריך להבין הטעם דכיון שאינם בני גיבול היינו שאינם מתדבקין זה עם זה למה יתחייב בנתינת המים לרבי הא טעמא דרבי פירש"י דנתינת המים זהו גיבולו. לכאורה משמע דבנתינת המים לבד מתדבק וכיון דבמורסן אפילו בגיבול אינו מתדבק כ"ש בנתינת המים. ובשלמא לאינך פוסקים דמחייבי בגיבול מורסן לר' יוסי בר יהודה אף דלאו בר גיבול הוא והטעם כמ"ש לעיל ס"ק י' בדעת המאירי דכיון שמתכוין בגיבול קטן הזה מחשבתו משויא לי' גיבול הי' מקום לומר דהוא הג"ה ) וזה כוונת הב"י שהקשה. על התוס' דא"כ באפר שאינו בר גיבול חייב על נתינת המים שבו ומסתמא ה"ה למורסן וכיון דלפי דבריהם גיבול מורסן מתסר מדאורייתא איך שרי לכתחלה ליתן מים למורסן. ותירץ דכיון דנתינת מים לא מתסר אלא מדרבנן התירוהו בשביל צורך היום להאכיל לבהמה עי"ש. והרעיש עליו בעל תוס' שבת שדבריו סותרין זא"ז מיני' ובי' שתחלה כתב שדינו כאפר וחייב על נתינת מים ולבסוף כתב שאינו אלא מדרבנן והתירו בשביל אכילת בהמה. אך כוונתו פשוטה כמ"ש דכי מגבל לי' ג"כ שוב למה שפסקו כאביי דאאפר חייב על נתינת המים. ממילא מה שהוא קצת בר גיבול פשוט שחייב על שניהם יחד ממ"נ כמ"ש ואם כן אכתי יאסר הנתינת מים שמא יגבל כמו בקמח: הג"ה ) והטעם דבקמח אסור שמא יגבל אבל במורסן דאפי' יגבל יפטור לדעת הרמב"ם וסייעתו. וכן כתבנו לעיל ס"ק ט' אות ו'. וכן דעת התוס' רי"ד עצמו שם. לשיטת התוס' כתב הב"י דמשום צורך בהמות התירוהו: הדין נתינת מים לרבי דמחשבתו משויא ליה לנתינת מים גיבול. וגם זה אינו מוכרח דבשלמא גיבול לרבי יוסי בר יהודה דלמה לו לגבלו אי לא דמחשבתו לגיבול קטן הזה. אבל נתינת המים לרבי מהיכי תיתי לומר דמחשבתו שנתינת המים יהיה גיבולו אימא שמחשבתו שיתלחלח לבד ולא שיתדבק. אך ביותר יקשה להרמב"ם וסייעתו דפטרו לר' יוסי בר ר' יהודה בגיבול במידי דלאו בר גיבול ולית להו האי סברא דמחשבתו משויא לי' גיבול. צריך להבין למה יתחייב לרבי במידי דלאו בר גיבול אנתינת מים לחוד ולמה עדיף נתינת מים לרבי מגיבול לר' יוסי בר יהודה. ודוחק לומר דאותו דיבוק קצת שנעשה ע"י נתינת המים בקמח ישנו גם במורסן. אך לפי מה שביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דרבי דמחייב אנתינת מים לאו משום דיבוק הוא אלא משום הרכבה יובנו הדברים היטב דההרכבה הוא במידי דלאו בר גיבול כמו במידי דבר גיבול:
[יב]
אבל הנותן זרע שומשמין כו'. ש"ס זבחים צ"ד ע"ב והרמב"ם סוף פרק ח' מה"ש:
[יג]
יראה לי שלדעת כמה פוסקים כו'. ראיתי להרב מלאדי בש"ע שלו סי' שכ"א [סעי' ט"ז] כשהביא דיעות הפוסקים כרבי דחייב בנתינת המים לבד כתב וז"ל ובכולן חייב בנתינת המים לבד או אחד משאר משקין ומי פירות אעפ"י שלא גיבל כלל עכ"ל. ולכאורה הוא הדין לרוב הפוסקים דקיי"ל כר' יוסי בר יהודה חייב במי פירות אם גיבל, אך לפימ"ש בסק"ט אות י"ג יש לומר דוקא לרבי דמחייב בנתינת מים לבד אף דלא חשוב חיבור ודיבוק בלא גיבול ומשום דס"ל דהחיוב הוא על ההרכבה. אבל להפוסקים כר' יוסי בר יהודה דאינו חייב אלא אם גיבל שחיבר את כל חלקי הקמח להיות גוש אחד. א"כ לדעת הפוסקים דאין מי פירות מחברין לחלה ולטבול יום. יש לומר שגם משום לש אינו חייב. אך מצד הסברא נראה דעכ"פ תולדה דלש הוי דמ"מ הרי הוא מחובר אף דאינו מחובר גמור להחשב אחת. והרי כתב הרמב"ם פ"ז [ה"ד] מה"ש דתולדה היינו מה שאינו דמיון גמור אל האב רק דמיון במה. והרי עיסה שנלושה במי פירות בפשיטות הוא מחובר וחייב:
[יד]
בני גיבול נינהו כו'. יש לבאר אם דיו וסמנין בני גיבול נינהו. או לא. והנה בספר יראים [סי' רעד, דף קלג ע"ב] ובתוס' רי"ד שלהי מכילתין [קנה ע"ב] דסמנים לאו בני גיבול נינהו. ולכאורה כן מפורש בגמ' י"ח. בהא דתנן אין שורין דיו וסמנים וכו' ומוקי לה ר' יוסף כרבי ואביי השיבו דאפי' תימא ריבר"י הוא ובדיו דלאו בר גיבול הוא אימא לחייב. הרי דדיו לאו בר גיבול הוא ובודאי גם סמנין כמותו דאל"ה אכתי צריך למימר רבי הוא. אלא ודאי דגם סממנין לאו בני גיבול נינהו:
אך קשה הרי עיקר מלאכת לש מסמנים ילפינן כמ"ש ברש"י מכילתין מ"ט ע"ב בד"ה הם זרעו וקצרו וז"ל והם לשו נמי סמנים לצבוע. ובשלמא לרבה ולאביי אליבא דר' יוסי בר יהודה דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו הי' מקום לומר דהי' לישה בסמנין ע"י נתינת המים. אבל לרב יוסף אליבא דר' יוסי בר יהודה דלעולם לא אמרינן נתינת מים זהו גיבולו. א"כ לא הוי כלל לישה בסמנים ואיך שייך ללמוד חיוב לישה מסמנים הם לשו ואתם לא תלושו הלוא אין חיוב לישה בהו. ולדעת התוס' והרא"ש פ"ד דביצה [לב ע"ב] דאפי' במידי דלאו בר גיבול הוא כי מגבל לי' חייב לכ"ע. ניחא דמ"מ הי' חיוב לישה בסמנים אף דלאו בני גיבול נינהו. אך לדעת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אף כי מגבל לי' פטור. וכן הרי"ף ורש"י פ"ד דביצה קשה:
ולכאורה רציתי לומר דמהכא למד הרמב"ם את דינו בפ"ט הי"ד. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. ובהרב המגיד שם נראה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש היה הרמב"ם מוכרח לפרש הסוגיא משום צובע דהרי בסמנים אין בהן חיוב לישה כלל וע"כ הנתינת מים שבהם חיובו משום צובע. ובזה אתי שפיר הראב"ד לשיטתו דבדיו דאינו מחוסר גיבול ליכא מאן דפטר ע"כ הי' חיוב לישה בסמנים ולא משום צובע:
אך עדיין קשה כל עיקרו של מלאכת לש מהיכא ילפינן לה. בשלמא להירושלמי [נ ע"ב] דיליף כל מלאכות שבפת ממנחת חביתין ומלואים ניחא. אבל לפי גמ' דידן דמעשיית המשכן גמרינן לה ומלאכות שבפת מסמנין כמו שביארתי היטב בעזה"י בפתיחת החיבור ורש"י הנ"ל דמפרש להדיא דלשו נמי סמנין לצבוע. קשה:
אשר ע"כ נראה דהנה צריך להבין לישה בסמנים מה עבידתי'. וצ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' ס"ת ה"ד כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים כו' וגובלין אותן ומצניעין אותן ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא. וכ"כ רש"י מכילתין כ"ג. בד"ה לגבל בשם תשובות הגאונים. וי"ל שגם בסמנים כן הוא שבתחלה גובלין אותן והיינו לישה דסמנין שבמשכן. וכן ראיתי בספר מגן אבות [מלאכת לש]. והתוס' שכתבו בסוגיין י"ח. דהא דשמנים יפים לדיו היינו עירוב בעלמא הוא לפי שיטתם דאי מגבל לי' לכ"ע חייב אף במידי דלאו בר גיבול כמ"ש התוס' והרא"ש בשם ר"ת פ"ד דביצה ע"כ מצי סברי דסמנים לאו בני גיבול נינהו ומ"מ הי' גיבולם מלאכה. ובודאי גם דיו כמוהו דבני בקתא חדא נינהו. אך לדעת הרי"ף ורש"י והרמב"ם צריך לומר דגיבול סמנים שהי' כעין גיבול דדיו הי' גיבול גמור וסמנים בני גיבול נינהו וכן דיו. והא דאמרי' בסוגיין דדיו וסמנין לאו בני גיבול נינהו היינו לאחר שנתגבל ונתייבש שוב לאו בני גיבול נינהו רק שורין אותן. ויש קצת ראי' דסוגיין לא איירי מגיבול שהוא בתחילה שהרי בסוגיא נאמר ששורין הדיו ובתחילת עשייתו אינו נעשה ע"י שרוי' רק לבסוף בשעת כתיבה כמ"ש הרמב"ם ורש"י הנ"ל. ולפי"ז שפיר יש לומר דדיו וסמנין בתחילת עשייתן בני גיבול נינהו כמו קמח. אך לאחר שנתגבלו שוב לאו בני גיבול נינהו וחייב לאביי על השריי' לבד. ודינו של הרמב"ם דהעושה עין הצבע כבר ביארנו בסק"ט אות י' בס"ד שהוציא דינו מהתוספתא: איברא דאכתי יש לעיין במה שכתבנו לדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דדיו דמתניתין מיירי לאחר שגבלו אותן בתחילת עשייתן ועתה שורהו בשעת כתיבה. למה לא נימא דאין לש אחר לש למ"ש הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכ"כ התוס' רי"ד גבי מלאכת מעמר דאין עימור אחר עימור [ועיין בביאורנו למלאכת מעמר] ה"נ נימא אין לש אחר לש. ואולם כבר כתבנו בביאור מלאכות הנ"ל שכלל זה אינו אלא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע שחיובם משום תחילת הוייתם שנתהוו מן הקרקע ומאחר שנעשה בהם פעם אחת המלאכה אף שחזר ונתפזר וכדומה מ"מ הרי אין צורך זה להם מחמת הוייתם מהקרקע רק מחמת הפיזור שאח"כ וא"כ הרי זה כדבר שאינו גידולי קרקע אבל במה שחייב אפי' אינו גידולי קרקע וחיובו משום עכשיו. ומאחר שעכשיו נפסק ממנו התיקון שעשה ונצרך עוד הפעם להמלאכה חייב. וה"נ י"ל שאחר שנתייבש הדיו דכו אותו ושורין אותו. ומאחר שנפסק החיבור שקיבל מהלישה הראשונה שוב יש בו משום לש אפי' לריבר"י דהמלאכה היא מה שנעשה גוש אחד. דבלש יש לומר שחייב אפי' שלא בגידולי קרקע. אלא דהיא גופא קשיא למה ישתנה לש משאר מלאכות שבפת. בשלמא לרבי דהמלאכה הוא משום ההרכבה קמח ומים והרי המלאכה גם במים שאינו גידולי קרקע ע"כ אפי' שהכל איננו הוא גידולי קרקע חייב. אבל לר' יוסי בר יהודה שכתבנו שאין המלאכה רק בקמח שנתחבר למה ישתנה משאר מלאכות שבפת. ויש לומר דר' יוסי בר יהודה כאבוה ס"ל ור' יהודה סבר יש דישה שלא בגידולי קרקע וכ"ש לישה. וארווחנא בזה ליישב מה דבסוגיא דף י"ח. קורהו ר' יוסי ב"ר יהודה קרא גם אביו בכבוד חכמים בשם רבי ואלו בדף קנ"ה ע"ב גבי מורסן וגבי קלי קורהו ר' יוסי בר יהודה. אך דשם בדף קנ"ה ע"ב לא מיירי מחכמתו של ר' יהודה ע"כ אינו מקפיד לתארו בכבוד חכמים אבל בסוגיא בדף י"ח. דלר' יוסי בר יהודה א"א לחייב השורה דיו וסמנים משום לש רק משום דס"ל כאביו ר' יהודה מתאר גם אביו בכבוד חכמים וקורהו רבי:
[טו]
א אין מגבלין קמח קלי כו'. ש"ס מכילתין קנ"ה ע"ב ת"ר אין גובלין את הקלי [פרש"י קלי. קמח של תבואה שנתיבשת כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנה שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו] ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה הוא [דאי רבי לא מהני לי' שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפי' במידי דלאו בר גיבול כדאמרי' גבי מורסן. אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל וה"מ הוא דקא משני] וה"מ הוא דמשני. היכי משני. אמר רב חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית [שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] וכו' והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית [בחול. כלומר כן דרכן בחול] בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ. ולכאורה פשוט דשינוי דעל יד על יד דהיינו מעט מעט אינו שינוי לפטור מחיוב חטאת אפי' יגבל פחות פחות מכשיעור. דמ"ש מהוציא כחצי גרוגרת והניחו וחזר והוציא כחצי גרוגרת והניחו דחייב כמפורש במכילתין פ'. בברייתא ובמימרא דרבא. וכן מדמקשה הש"ס ע"ד. וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פי' רש"י דאסור מן התורה. ולשיטת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אין בו איסור מן התורה וכיון דקמח קלי כתב הרמב"ם בפכ"א [הל"ג] דאינו ראוי לגיבול יש לומר שהתירוהו בשנוי זוטא. אך לשיטת התוס' ממ"נ אי קלי קצת בר גיבול כמו מורסן. [הגה"ה - ע"כ אתה צריך לומר כן. דאל"כ יקשה לפי המבואר ברש"י והרמב"ן וכן פשוט בפוסקים דלר"י בר"י הותר בקלי נתינת המים ג"כ והא לאביי במידי דלאו בר גיבול כלל נתינת המים זהו גיבולו ובמים ליכא שינוי כמבואר ברש"י דלרבי לא מהני שינוי דבנתינת המים מיחייב. והרמב"ן כתב דלרבי אי אפשר לשנויי דכל נתינת המים אחת. ואפילו לפמ"ש לקמן בסמוך דחשוב לישה שלא בגידולי קרקע מכל מקום יאסור מדרבנן כמו גיבול בלא שינוי דעל יד על יד כמו כן נתינת מים לרבי. וע"כ צריך לומר להתוס' דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן. ע"כ הגה"ה] יתחייב עכ"פ כשנתן המים עם הגיבול בשבת. דע"כ הכא מיירי כשעשה שניהם בשבת דמה"ט מוקי לה כר"י בר"י דוקא. ואם כן פשוט דחייב על שניהם יחד היינו נתינת המים בצירוף הגיבול כמ"ש לעיל סק"י בין לאביי בין לרב יוסף עי"ש. ואם נימא דקלי לאו בר גיבול הוא כלל וקלי הוא כמו דיו ואפר יקשה לאביי יתחייב על נתינת המים לבד. ולר' יוסף מחיוב על הגיבול לפמ"ש התוס' והרא"ש פ"ד דביצה דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. וא"כ איך הותר בשינוי דעל יד על יד. ולכאורה הוא תמוה גדולה:
ב ונראה ליישב זה ויתיישב עוד איזה דברים. א) הא דתני בברייתא ויש אומרים גובלין. והכוונה על ר' יוסי בר יהודה ולמה לא תני ר' יוסי בר יהודה בהדיא. ובשלהי הוריות [יג ע"ב] איתא דקנסו לר' נתן לקראותו בשם יש אומרים. ומה חטא ר' יוסי בר יהודה דלא לימרי שמעתתא משמי'. וגבי מורסן תני בהדיא ר"י בר"י אומר נותנין מים למורסן וכאן קורהו בשם יש אומרים. ב). קושית הרמב"ן דגבי מורסן לא הותר רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ולא הותר על יד על יד כמו גבי קלי:
ג וליישב כל זה נראה דמה דמחייב אביי אמידי דלאו בר גיבול בנתינת מים לחוד היינו דוקא במידי דלא הוה בר גיבול מעולם אבל קלי קודם שנקלה הקליות בתנור הי' עומד להיות קמח בעלמא ולהיות בר גיבול אף שעכשיו אינו בר גיבול כלל אינו חייב על נתינת מים שבו. וטעם הדברים כיון דאין לישה אלא בגידולי קרקע כמו דישה שאינו אלא בגידולי קרקע משום שלומדים מלאכת דישה מסמנים שהי' גידולי קרקע ה"נ מלאכת לישה שפירש"י מ"ט ע"ב בד"ה הם זרעו וקצרו. ולשו נמי סמנים לצבוע. אין לישה אלא בגידולי קרקע. וכיון שהחיוב מפאת שגדל בקרקע ואז הי' בר גיבול שוב אין חיוב על נתינת מים שבו ודומה למה שביארנו בס"ד בביאורנו למלאכת טוחן [ס"ק כ"א] בהא דאין טוחן אחר טוחן משום דהחיוב טחינה הוא רק בגידולי קרקע וכיון דמשעה שגדל בקרקע נטחן פעם אחת רק תרצה לחייבו משום דשוב נאפה יבש וצריך עוד טחינה שנית הו"ל טחינה שלא בגידולי קרקע וה"נ תחילה הי' בר גיבול ונתינת מים לא הי' גיבולו ותרצה לחייבו משום שעכשיו אינו בר גיבול הוי כלישה שלא בגידולי קרקע ופטור על נתינת מים שבו:
ד אך עדיין אינו מיושב דמאחר דכתבנו לעיל בהג"ה דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן. וכבר כתבנו לעיל סק"י דמורסן קצת נתגבל בנתינת המים לאביי ולא נשלם גיבולו עד שיגבל ממש וע"כ כשעשה שניהם בשבת חייב. וא"כ ה"נ בקלי קצת נתגבל בנתינת המים ולא נשלם גיבולו עד שיגבל. וא"כ נהי דקצת גיבול שנעשה בנתינת המים נחשב גיבול שלא בגידולי קרקע. מ"מ תשלום גיבולו שהוא בגיבול ממש הוא בגידולי קרקע. וא"כ יהי' דומה לנתבשל פחות מכמאכל ב"ד מע"ש והשלימו בשבת לכמאכל ב"ד שחייב. וכמו המחתך ירק דק דק דחייב משום טוחן. ואם חתכם לחתיכות גדולות מע"ש ובשבת חתכם אחת לשנים עד שנעשו דק דק אף אם מחמת החיתוך שבשבת לבד עוד לא הי' דק דק רק מחמת החיתוך מע"ש ג"כ חייב כיון שגמר טחינה הי' בשבת. ה"נ נימא אף דקצת גיבול הנעשה בנתינת המים הי' שלא בגידולי קרקע יתחייב על הגמר גיבול שהוא בגידולי קרקע:
ה ויש לחלק דהנה מצינו כה"ג בש"ס חולין י"ט. באם הי' חצי קנה פגום והשלימו לרוב דהוי שחיטה ואלו הי' חצי קנה פגום למעלה ממקום שחיטה והשלים במקום שחיטה אף דנפקא חיותא במשהו שבמקום שחיטה פסול. ומשום דלעולם חשבינן להגומר המעשה כאילו הוא פעל כל המעשה שהרי תחילה בעוד הי' החצי קנה פגום לא נפקא חיותא כלל רק במשהו הזה שהשלים לרוב עי"ז יצא החיות א"כ הרי הוא פעל כל המעשה שיצא החיות. אבל כשהי' החצי קנה פגום שלא במקום שחיטה אף שנחשב כאילו הוא פעל את כולו הלוא אין כאן רוב במקום שחיטה. ותוכן החילוק אם בהנשחט אין שום חסרון שהרוב הוא במקום שחיטה רק שחסר מה שהוא לא פעל כל המעשה. בזה חשבינן למשהו אחרון דידי' כאלו פעל כל המעשה משא"כ כשהחסרון בהנשחט. וה"נ ממש בנ"ד דכשכל המלאכה כתקונה רק שהוא לא פעל כולו רק משהו האחרון חשבינן לי' כאלו פעל את כולו כיון דמה שנעשה מע"ש לא הי' מלאכה כלל ועל ידו נעשה כל המלאכה כמו משהו האחרון שבחצי קנה פגום במקום שחיטה [ולא דמי לזה עוקר וזה מניח שאין מעשה העקירה נכרת בהחפץ]. אבל זה שתחילת גיבולו הי' שלא בגידולי קרקע הרי תחילתו לא הי' מלאכה כלל והוי חסרון במלאכה ואף שתחשוב כאלו פעל כולו הא פטור עלי':
ו אך אכתי יש לעיין מכילתין קמ"ה ע"ב קולייס האיספנין ומליח ישן שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן וחייב על הדחתו בחמין משום מבשל. ואף דתחילת הבישול הי' ע"י מלח והמולח בשבת אין חיוב מן התורה נמצא שמקצת מלאכה נעשה ע"י מלח ויש חסרון במלאכה עצמה ואף על פי כן חייב על הגמר שהי' בתולדות אש. ה"נ נימא אף שתחילת המלאכה הי' שלא בגידולי קרקע יתחייב על הגמר שהוא בגידולי קרקע. לא קשיא שהרי בישול הוא בכל דבר לפי קשיותו בשר שור אינו מתבשל כי אם ע"ג אש. בשר אחר אפי' בכלי ראשון. קולייס האיספנין אפי' בכלי שני. ומליח הישן נמי כיון שנתרכך ע"י המלח שוב הכלי שני לבד פועל בו הבישול והוי הדחה זו בישול בפ"ע. ומה נ"מ אם הי' רך מתולדתו שהדחתו בכ"ש פועל בו הבישול או נתרכך ע"י מלח. וכ"ז נוכל לומר רק במלאכות שישנם אפי' שלא בגידולי קרקע. אבל במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע ליכא למימר הכי שהגמר יהי' מלאכה בפ"ע כמו אם לא הי' נצרך יותר מתולדתו. שהרי כמו שהוא גידולי קרקע אין הקצת גמר חשוב מלאכה. רק אתה באת לחייבו מחמת עכשיו שאינו צריך יותר ויהי' גם זה חשוב מלאכה. א"כ זה הוי מלאכה שלא בגידולי קרקע. ואי אתה יכול לחייבו אלא כשתאמר שהוא פעל כל המלאכה מרישא לסיפא. והתינח בחיתוך ירק הנ"ל שאין בו חסרון רק מה שהוא לא פעל. משא"כ בנ"ד שהחסרון במלאכה עצמה שתחילתה שלא בגידולי קרקע. והגיבול שבסוף הוא רק מקצת ואין לחייבו עליו ודו"ק:
ז הנה נתבאר שלאביי אין בגיבול קלי חיוב מדאורייתא. אך לרב יוסף לכאורה יש לומר שיתחייב על גיבולו ולא גרע מאפר דכתב הרא"ש פ"ד דביצה דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. אך יש לומר דלא דמי דבשלמא אפר לא הי' לו מעולם גיבול גמור לכן חייב על גיבולו. שלגבי אפר שאין לו גיבול אחר חשוב גם זה גיבול. אבל קלי שטרם שנקלה בתנור הי' לו גיבול גמור וזה ודאי דבשעת שיש לו גיבול גמור לא נחשב בו גיבול רק גיבול גמור. מה אמרת הלוא עתה אחר שנעשה קלי עכשיו אין לו גיבול גמור ושוב זהו גיבולו. א"כ שוב נחשב גיבול שלא בגידולי קרקע שהרי גיבול הזה לא נחשב גיבול בערך שהי' תחילה רק מחדש בא אחר שנקלה בתנור ולא מעת גידולו בקרקע. היוצא לנו מכל זה שבין לאביי בין לרב יוסף אין בגיבול קלי מלאכה דאורייתא משום דהוי שלא בגידולי קרקע:
ח אך כבר כתבנו לעיל ס"ק י"ד דר' יוסי בר' יהודה כאבוה ס"ל דיש דישה שלא בגידולי מקרקע וה"ה דיש לישה שלא בגידולי קרקע והדרא קושיא לדוכתי':
ט אך כבר כתבנו בסק"א בשם הריטב"א בהא דרבי תני לה ולא סבר לה דמשום שהרבה חכמים הסכימו לדעת שכנגדו ביטל דעתו וסתם כדעת שכנגדו. וכיוצא בזה צ"ל בנ"ד דרבי עצמו הא ס"ל אין נותנין מים למורסן וסתם נותנין כדעת ר"י בר"י ע"כ דהרבה חכמים הסכימו לדעת ר"י בר"י. והם הם הי"א דגובלין את הקלי שהם ס"ל כהלכתא אין דישה אלא בגידולי קרקע ודלא כר' יהודה ובהא ס"ל כר"י בר"י דאינו חייב עד שיגבל ע"כ גובלין את הקלי. ופירש הש"ס מאן יש אומרים ר"י בר"י הוא [אותם חכמים וע"כ קוראם אומרים בלשון רבים] דס"ל בהא כר"י בר"י. וע"כ לא מצי למימר ר"י בר"י אומר גובלין דבאמת ס"ל ר"י בר"י דאין גובלין כיון דס"ל יש לישה שלא בגידולי קרקע:
י ולפי"ז מיושב קושית הרמב"ן דלמה לא התירו במורסן על יד על יד. ולפמ"ש אתי שפיר דבמורסן דתחילתן לאו בני גיבול גמור נינהו א"כ לישה דידהו הוי לישה בגידולי קרקע ויש בהם חיוב של תורה לא מהני שינוי זוטא דעל יד על יד להתיר. רק בקלי דהוי לישה שלא בגידולי קרקע ואין בו חיוב של תורה מהני השינוי דעל יד על יד:
[טז]
או קמח ממצה טחונה כו'. עי' לקמן סעיף קטן למד אות ט"ו:
[יז]
בד"א כשבלילתו עבה כו'. ש"ס הובא בדברינו לעיל ס"ק ט"ו:
[יח]
או כשאין דרך ידוע כו'. תה"ד סי' נ"ג ורמ"א סי' שכ"א סעי' ט"ז עי"ש. ועי' לעיל סק"ט אות י"ט ובהגה שם:
[יט]
אין גובלין אותו כו'. משנה מכילתין קנ"ה ע"ב ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין. ובהרמב"ם פכ"א הל' ל"ד:
[כ]
ונותנין מים ע"ג המורסן כו'. ש"ס מכילתין קנ"ו. לוי ברי' דר"ה ב"ח אשכחי' לגבלא דבי נשיא דקא גביל [מורסן ע"י שינוי] וספי לי' לתורי' בטש בי' [דהא לכ"ע אבל לא גובלין תנן] אתא אבוה אשכחי' אמר לי' הכא אמר אבוה דאמך משמי' דרב ומנו רב ירמי' בר"א גובלין ולא מספין וכו' והני מילי הוא דמשני היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא משמי' דאביי שתי וערב [פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב]. והנה כבר כתבנו בסק"י שהב"י הקשה לשיטת התוס' דבמורסן אם נתן בהם מים וגיבלן מחויב מה"ת למה הותר נתינת מים למורסן לכתחילה הא מדאמר ר"י בר"י אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא איכא שמא יגבל. ומה"ט גם נתינת מים למורסן יאסר שמא יגבל ויהי' איסור תורה: