אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש אות טו
[טו] (א) אין מגבלין קמח קלי כו'. ש"ס מכילתין קנ"ה ע"ב ת"ר אין גובלין את הקלי [פרש"י קלי. קמח של תבואה שנתיבשת כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנה שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו] ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה הוא [דאי רבי לא מהני לי' שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפי' במידי דלאו בר גיבול כדאמרי' גבי מורסן. אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל וה"מ הוא דקא משני] וה"מ הוא דמשני. היכי משני. אמר רב חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית [שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] וכו' והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית [בחול. כלומר כן דרכן בחול] בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ. ולכאורה פשוט דשינוי דעל יד על יד דהיינו מעט מעט אינו שינוי לפטור מחיוב חטאת אפי' יגבל פחות פחות מכשיעור. דמ"ש מהוציא כחצי גרוגרת והניחו וחזר והוציא כחצי גרוגרת והניחו דחייב כמפורש במכילתין פ'. בברייתא ובמימרא דרבא. וכן מדמקשה הש"ס ע"ד. וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פי' רש"י דאסור מן התורה. ולשיטת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אין בו איסור מן התורה וכיון דקמח קלי כתב הרמב"ם בפכ"א [הל"ג] דאינו ראוי לגיבול יש לומר שהתירוהו בשנוי זוטא. אך לשיטת התוס' ממ"נ אי קלי קצת בר גיבול כמו מורסן. יתחייב עכ"פ כשנתן המים עם הגיבול בשבת. דע"כ הכא מיירי כשעשה שניהם בשבת דמה"ט מוקי לה כר"י בר"י דוקא. ואם כן פשוט דחייב על שניהם יחד היינו נתינת המים בצירוף הגיבול כמ"ש לעיל סק"י בין לאביי בין לרב יוסף עי"ש. ואם נימא דקלי לאו בר גיבול הוא כלל וקלי הוא כמו דיו ואפר יקשה לאביי יתחייב על נתינת המים לבד. ולר' יוסף מחיוב על הגיבול לפמ"ש התוס' והרא"ש פ"ד דביצה דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. וא"כ איך הותר בשינוי דעל יד על יד. ולכאורה הוא תמוה גדולה:
[הגה"ה - ע"כ אתה צריך לומר כן. דאל"כ יקשה לפי המבואר ברש"י והרמב"ן וכן פשוט בפוסקים דלר"י בר"י הותר בקלי נתינת המים ג"כ והא לאביי במידי דלאו בר גיבול כלל נתינת המים זהו גיבולו ובמים ליכא שינוי כמבואר ברש"י דלרבי לא מהני שינוי דבנתינת המים מיחייב. והרמב"ן כתב דלרבי אי אפשר לשנויי דכל נתינת המים אחת. ואפילו לפמ"ש לקמן בסמוך דחשוב לישה שלא בגידולי קרקע מכל מקום יאסור מדרבנן כמו גיבול בלא שינוי דעל יד על יד כמו כן נתינת מים לרבי. וע"כ צריך לומר להתוס' דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן. ע"כ הגה"ה]: (ב) ונראה ליישב זה ויתיישב עוד איזה דברים. א) הא דתני בברייתא ויש אומרים גובלין. והכוונה על ר' יוסי בר יהודה ולמה לא תני ר' יוסי בר יהודה בהדיא. ובשלהי הוריות [יג ע"ב] איתא דקנסו לר' נתן לקראותו בשם יש אומרים. ומה חטא ר' יוסי בר יהודה דלא לימרי שמעתתא משמי'. וגבי מורסן תני בהדיא ר"י בר"י אומר נותנין מים למורסן וכאן קורהו בשם יש אומרים. ב). קושית הרמב"ן דגבי מורסן לא הותר רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ולא הותר על יד על יד כמו גבי קלי:
ג וליישב כל זה נראה דמה דמחייב אביי אמידי דלאו בר גיבול בנתינת מים לחוד היינו דוקא במידי דלא הוה בר גיבול מעולם אבל קלי קודם שנקלה הקליות בתנור הי' עומד להיות קמח בעלמא ולהיות בר גיבול אף שעכשיו אינו בר גיבול כלל אינו חייב על נתינת מים שבו. וטעם הדברים כיון דאין לישה אלא בגידולי קרקע כמו דישה שאינו אלא בגידולי קרקע משום שלומדים מלאכת דישה מסמנים שהי' גידולי קרקע ה"נ מלאכת לישה שפירש"י מ"ט ע"ב בד"ה הם זרעו וקצרו. ולשו נמי סמנים לצבוע. אין לישה אלא בגידולי קרקע. וכיון שהחיוב מפאת שגדל בקרקע ואז הי' בר גיבול שוב אין חיוב על נתינת מים שבו ודומה למה שביארנו בס"ד בביאורנו למלאכת טוחן [ס"ק כ"א] בהא דאין טוחן אחר טוחן משום דהחיוב טחינה הוא רק בגידולי קרקע וכיון דמשעה שגדל בקרקע נטחן פעם אחת רק תרצה לחייבו משום דשוב נאפה יבש וצריך עוד טחינה שנית הו"ל טחינה שלא בגידולי קרקע וה"נ תחילה הי' בר גיבול ונתינת מים לא הי' גיבולו ותרצה לחייבו משום שעכשיו אינו בר גיבול הוי כלישה שלא בגידולי קרקע ופטור על נתינת מים שבו:
ד אך עדיין אינו מיושב דמאחר דכתבנו לעיל בהג"ה דקלי הוא קצת בר גיבול כמו מורסן. וכבר כתבנו לעיל סק"י דמורסן קצת נתגבל בנתינת המים לאביי ולא נשלם גיבולו עד שיגבל ממש וע"כ כשעשה שניהם בשבת חייב. וא"כ ה"נ בקלי קצת נתגבל בנתינת המים ולא נשלם גיבולו עד שיגבל. וא"כ נהי דקצת גיבול שנעשה בנתינת המים נחשב גיבול שלא בגידולי קרקע. מ"מ תשלום גיבולו שהוא בגיבול ממש הוא בגידולי קרקע. וא"כ יהי' דומה לנתבשל פחות מכמאכל ב"ד מע"ש והשלימו בשבת לכמאכל ב"ד שחייב. וכמו המחתך ירק דק דק דחייב משום טוחן. ואם חתכם לחתיכות גדולות מע"ש ובשבת חתכם אחת לשנים עד שנעשו דק דק אף אם מחמת החיתוך שבשבת לבד עוד לא הי' דק דק רק מחמת החיתוך מע"ש ג"כ חייב כיון שגמר טחינה הי' בשבת. ה"נ נימא אף דקצת גיבול הנעשה בנתינת המים הי' שלא בגידולי קרקע יתחייב על הגמר גיבול שהוא בגידולי קרקע:
ה ויש לחלק דהנה מצינו כה"ג בש"ס חולין י"ט. באם הי' חצי קנה פגום והשלימו לרוב דהוי שחיטה ואלו הי' חצי קנה פגום למעלה ממקום שחיטה והשלים במקום שחיטה אף דנפקא חיותא במשהו שבמקום שחיטה פסול. ומשום דלעולם חשבינן להגומר המעשה כאילו הוא פעל כל המעשה שהרי תחילה בעוד הי' החצי קנה פגום לא נפקא חיותא כלל רק במשהו הזה שהשלים לרוב עי"ז יצא החיות א"כ הרי הוא פעל כל המעשה שיצא החיות. אבל כשהי' החצי קנה פגום שלא במקום שחיטה אף שנחשב כאילו הוא פעל את כולו הלוא אין כאן רוב במקום שחיטה. ותוכן החילוק אם בהנשחט אין שום חסרון שהרוב הוא במקום שחיטה רק שחסר מה שהוא לא פעל כל המעשה. בזה חשבינן למשהו אחרון דידי' כאלו פעל כל המעשה משא"כ כשהחסרון בהנשחט. וה"נ ממש בנ"ד דכשכל המלאכה כתקונה רק שהוא לא פעל כולו רק משהו האחרון חשבינן לי' כאלו פעל את כולו כיון דמה שנעשה מע"ש לא הי' מלאכה כלל ועל ידו נעשה כל המלאכה כמו משהו האחרון שבחצי קנה פגום במקום שחיטה [ולא דמי לזה עוקר וזה מניח שאין מעשה העקירה נכרת בהחפץ]. אבל זה שתחילת גיבולו הי' שלא בגידולי קרקע הרי תחילתו לא הי' מלאכה כלל והוי חסרון במלאכה ואף שתחשוב כאלו פעל כולו הא פטור עלי': (ו) אך אכתי יש לעיין מכילתין קמ"ה ע"ב קולייס האיספנין ומליח ישן שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן וחייב על הדחתו בחמין משום מבשל. ואף דתחילת הבישול הי' ע"י מלח והמולח בשבת אין חיוב מן התורה נמצא שמקצת מלאכה נעשה ע"י מלח ויש חסרון במלאכה עצמה ואף על פי כן חייב על הגמר שהי' בתולדות אש. ה"נ נימא אף שתחילת המלאכה הי' שלא בגידולי קרקע יתחייב על הגמר שהוא בגידולי קרקע. לא קשיא שהרי בישול הוא בכל דבר לפי קשיותו בשר שור אינו מתבשל כי אם ע"ג אש. בשר אחר אפי' בכלי ראשון. קולייס האיספנין אפי' בכלי שני. ומליח הישן נמי כיון שנתרכך ע"י המלח שוב הכלי שני לבד פועל בו הבישול והוי הדחה זו בישול בפ"ע. ומה נ"מ אם הי' רך מתולדתו שהדחתו בכ"ש פועל בו הבישול או נתרכך ע"י מלח. וכ"ז נוכל לומר רק במלאכות שישנם אפי' שלא בגידולי קרקע. אבל במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע ליכא למימר הכי שהגמר יהי' מלאכה בפ"ע כמו אם לא הי' נצרך יותר מתולדתו. שהרי כמו שהוא גידולי קרקע אין הקצת גמר חשוב מלאכה. רק אתה באת לחייבו מחמת עכשיו שאינו צריך יותר ויהי' גם זה חשוב מלאכה. א"כ זה הוי מלאכה שלא בגידולי קרקע. ואי אתה יכול לחייבו אלא כשתאמר שהוא פעל כל המלאכה מרישא לסיפא. והתינח בחיתוך ירק הנ"ל שאין בו חסרון רק מה שהוא לא פעל. משא"כ בנ"ד שהחסרון במלאכה עצמה שתחילתה שלא בגידולי קרקע. והגיבול שבסוף הוא רק מקצת ואין לחייבו עליו ודו"ק:
ז הנה נתבאר שלאביי אין בגיבול קלי חיוב מדאורייתא. אך לרב יוסף לכאורה יש לומר שיתחייב על גיבולו ולא גרע מאפר דכתב הרא"ש פ"ד דביצה דלכ"ע כי מגבל לי' חייב. אך יש לומר דלא דמי דבשלמא אפר לא הי' לו מעולם גיבול גמור לכן חייב על גיבולו. שלגבי אפר שאין לו גיבול אחר חשוב גם זה גיבול. אבל קלי שטרם שנקלה בתנור הי' לו גיבול גמור וזה ודאי דבשעת שיש לו גיבול גמור לא נחשב בו גיבול רק גיבול גמור. מה אמרת הלוא עתה אחר שנעשה קלי עכשיו אין לו גיבול גמור ושוב זהו גיבולו. א"כ שוב נחשב גיבול שלא בגידולי קרקע שהרי גיבול הזה לא נחשב גיבול בערך שהי' תחילה רק מחדש בא אחר שנקלה בתנור ולא מעת גידולו בקרקע. היוצא לנו מכל זה שבין לאביי בין לרב יוסף אין בגיבול קלי מלאכה דאורייתא משום דהוי שלא בגידולי קרקע:
ח אך כבר כתבנו לעיל ס"ק י"ד דר' יוסי בר' יהודה כאבוה ס"ל דיש דישה שלא בגידולי מקרקע וה"ה דיש לישה שלא בגידולי קרקע והדרא קושיא לדוכתי': (ט) אך כבר כתבנו בסק"א בשם הריטב"א בהא דרבי תני לה ולא סבר לה דמשום שהרבה חכמים הסכימו לדעת שכנגדו ביטל דעתו וסתם כדעת שכנגדו. וכיוצא בזה צ"ל בנ"ד דרבי עצמו הא ס"ל אין נותנין מים למורסן וסתם נותנין כדעת ר"י בר"י ע"כ דהרבה חכמים הסכימו נדעת ר"י בר"י. והם הם הי"א דגובלין את הקלי שהם ס"ל כהלכתא אין דישה אלא בגידולי קרקע ודלא כר' יהודה ובהא ס"ל כר"י בר"י דאינו חייב עד שיגבל ע"כ גובלין את הקלי. ופירש הש"ס מאן יש אומרים ר"י בר"י הוא [אותם חכמים וע"כ קוראם אומרים בלשון רבים] דס"ל בהא כר"י בר"י. וע"כ לא מצי למימר ר"י בר"י אומר גובלין דבאמת ס"ל ר"י בר"י דאין גובלין כיון דס"ל יש לישה שלא בגידולי קרקע:
י ולפי"ז מיושב קושית הרמב"ן דלמה לא התירו במורסן על יד על יד. ולפמ"ש אתי שפיר דבמורסן דתחילתן לאו בני גיבול גמור נינהו א"כ לישה דידהו הוי לישה בגידולי קרקע ויש בהם חיוב של תורה לא מהני שינוי זוטא דעל יד על יד להתיר. רק בקלי דהוי לישה שלא בגידולי קרקע ואין בו חיוב של תורה מהני השינוי דעל יד על יד: