אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש אות יד
[יד] בני גיבול נינהו כו'. יש לבאר אם דיו וסמנין בני גיבול נינהו. או לא. והנה בספר יראים [סי' רעד, דף קלג ע"ב] ובתוס' רי"ד שלהי מכילתין [קנה ע"ב] דסמנים לאו בני גיבול נינהו. ולכאורה כן מפורש בגמ' י"ח. בהא דתנן אין שורין דיו וסמנים וכו' ומוקי לה ר' יוסף כרבי ואביי השיבו דאפי' תימא ריבר"י הוא ובדיו דלאו בר גיבול הוא אימא לחייב. הרי דדיו לאו בר גיבול הוא ובודאי גם סמנין כמותו דאל"ה אכתי צריך למימר רבי הוא. אלא ודאי דגם סממנין לאו בני גיבול נינהו:
אך קשה הרי עיקר מלאכת לש מסמנים ילפינן כמ"ש ברש"י מכילתין מ"ט ע"ב בד"ה הם זרעו וקצרו וז"ל והם לשו נמי סמנים לצבוע. ובשלמא לרבה ולאביי אליבא דר' יוסי בר יהודה דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו הי' מקום לומר דהי' לישה בסמנין ע"י נתינת המים. אבל לרב יוסף אליבא דר' יוסי בר יהודה דלעולם לא אמרינן נתינת מים זהו גיבולו. א"כ לא הוי כלל לישה בסמנים ואיך שייך ללמוד חיוב לישה מסמנים הם לשו ואתם לא תלושו הלוא אין חיוב לישה בהו. ולדעת התוס' והרא"ש פ"ד דביצה [לב ע"ב] דאפי' במידי דלאו בר גיבול הוא כי מגבל לי' חייב לכ"ע. ניחא דמ"מ הי' חיוב לישה בסמנים אף דלאו בני גיבול נינהו. אך לדעת הרמב"ם דבמידי דלאו בר גיבול אף כי מגבל לי' פטור. וכן הרי"ף ורש"י פ"ד דביצה קשה:
ולכאורה רציתי לומר דמהכא למד הרמב"ם את דינו בפ"ט הי"ד. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. ובהרב המגיד שם נראה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש היה הרמב"ם מוכרח לפרש הסוגיא משום צובע דהרי בסמנים אין בהן חיוב לישה כלל וע"כ הנתינת מים שבהם חיובו משום צובע. ובזה אתי שפיר הראב"ד לשיטתו דבדיו דאינו מחוסר גיבול ליכא מאן דפטר ע"כ הי' חיוב לישה בסמנים ולא משום צובע:
אך עדיין קשה כל עיקרו של מלאכת לש מהיכא ילפינן לה. בשלמא להירושלמי [נ ע"ב] דיליף כל מלאכות שבפת ממנחת חביתין ומלואים ניחא. אבל לפי גמ' דידן דמעשיית המשכן גמרינן לה ומלאכות שבפת מסמנין כמו שביארתי היטב בעזה"י בפתיחת החיבור ורש"י הנ"ל דמפרש להדיא דלשו נמי סמנין לצבוע. קשה:
אשר ע"כ נראה דהנה צריך להבין לישה בסמנים מה עבידתי'. וצ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' ס"ת ה"ד כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים כו' וגובלין אותן ומצניעין אותן ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא. וכ"כ רש"י מכילתין כ"ג. בד"ה לגבל בשם תשובות הגאונים. וי"ל שגם בסמנים כן הוא שבתחלה גובלין אותן והיינו לישה דסמנין שבמשכן. וכן ראיתי בספר מגן אבות [מלאכת לש]. והתוס' שכתבו בסוגיין י"ח. דהא דשמנים יפים לדיו היינו עירוב בעלמא הוא לפי שיטתם דאי מגבל לי' לכ"ע חייב אף במידי דלאו בר גיבול כמ"ש התוס' והרא"ש בשם ר"ת פ"ד דביצה ע"כ מצי סברי דסמנים לאו בני גיבול נינהו ומ"מ הי' גיבולם מלאכה. ובודאי גם דיו כמוהו דבני בקתא חדא נינהו. אך לדעת הרי"ף ורש"י והרמב"ם צריך לומר דגיבול סמנים שהי' כעין גיבול דדיו הי' גיבול גמור וסמנים בני גיבול נינהו וכן דיו. והא דאמרי' בסוגיין דדיו וסמנין לאו בני גיבול נינהו היינו לאחר שנתגבל ונתייבש שוב לאו בני גיבול נינהו רק שורין אותן. ויש קצת ראי' דסוגיין לא איירי מגיבול שהוא בתחילה שהרי בסוגיא נאמר ששורין הדיו ובתחילת עשייתו אינו נעשה ע"י שרוי' רק לבסוף בשעת כתיבה כמ"ש הרמב"ם ורש"י הנ"ל. ולפי"ז שפיר יש לומר דדיו וסמנין בתחילת עשייתן בני גיבול נינהו כמו קמח. אך לאחר שנתגבלו שוב לאו בני גיבול נינהו וחייב לאביי על השריי' לבד. ודינו של הרמב"ם דהעושה עין הצבע כבר ביארנו בסק"ט אות י' בס"ד שהוציא דינו מהתוספתא: איברא דאכתי יש לעיין במה שכתבנו לדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דדיו דמתניתין מיירי לאחר שגבלו אותן בתחילת עשייתן ועתה שורהו בשעת כתיבה. למה לא נימא דאין לש אחר לש למ"ש הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכ"כ התוס' רי"ד גבי מלאכת מעמר דאין עימור אחר עימור [ועיין בביאורנו למלאכת מעמר] ה"נ נימא אין לש אחר לש. ואולם כבר כתבנו בביאור מלאכות הנ"ל שכלל זה אינו אלא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע שחיובם משום תחילת הוייתם שנתהוו מן הקרקע ומאחר שנעשה בהם פעם אחת המלאכה אף שחזר ונתפזר וכדומה מ"מ הרי אין צורך זה להם מחמת הוייתם מהקרקע רק מחמת הפיזור שאח"כ וא"כ הרי זה כדבר שאינו גידולי קרקע אבל במה שחייב אפי' אינו גידולי קרקע וחיובו משום עכשיו. ומאחר שעכשיו נפסק ממנו התיקון שעשה ונצרך עוד הפעם להמלאכה חייב. וה"נ י"ל שאחר שנתייבש הדיו דכו אותו ושורין אותו. ומאחר שנפסק החיבור שקיבל מהלישה הראשונה שוב יש בו משום לש אפי' לריבר"י דהמלאכה היא מה שנעשה גוש אחד. דבלש יש לומר שחייב אפי' שלא בגידולי קרקע. אלא דהיא גופא קשיא למה ישתנה לש משאר מלאכות שבפת. בשלמא לרבי דהמלאכה הוא משום ההרכבה קמח ומים והרי המלאכה גם במים שאינו גידולי קרקע ע"כ אפי' שהכל איננו הוא גידולי קרקע חייב. אבל לר' יוסי בר יהודה שכתבנו שאין המלאכה רק בקמח שנתחבר למה ישתנה משאר מלאכות שבפת. ויש לומר דר' יוסי בר יהודה כאבוה ס"ל ור' יהודה סבר יש דישה שלא בגידולי קרקע וכ"ש לישה. וארווחנא בזה ליישב מה דבסוגיא דף י"ח. קורהו ר' יוסי ב"ר יהודה קרא גם אביו בכבוד חכמים בשם רבי ואלו בדף קנ"ה ע"ב גבי מורסן וגבי קלי קורהו ר' יוסי בר יהודה. אך דשם בדף קנ"ה ע"ב לא מיירי מחכמתו של ר' יהודה ע"כ אינו מקפיד לתארו בכבוד חכמים אבל בסוגיא בדף י"ח. דלר' יוסי בר יהודה א"א לחייב השורה דיו וסמנים משום לש רק משום דס"ל כאביו ר' יהודה מתאר גם אביו בכבוד חכמים וקורהו רבי: