אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת טוחן אות לו
[לו] (א) אסור להתרפאות בשבת כו'. הנה זה הלכה רווחת בישראל דרפואה בשבת אסור. ומבואר ברש"י ברכות ל"ו. שבת ק"ח ע"ב בד"ה מהו למימשי ובד"ה שפיר דמי. ביצה י"א ע"ב בד"ה מהו דתימא. ע"ז כ"ח. בד"ה לא יגמע. ובתוס' שבת ס"ד ע"ב בד"ה ובלבד. צ"ג. סד"ה אמר רב זביד. עירובין ק"ב ע"ב בד"ה מחזירין. רמב"ם פכ"א [ה"כ] מהל' שבת. ורמב"ן בספרו תורת האדם. טוש"ע סי' שכ"ח דהאיסור גזירה משום שחיקת סמנים. ומקור הדברים בשבת נ"ג ע"ב בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אמר עולא גזירה משום שחיקת סמנין [פירש"י במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סמנין והוא איסורא דאורייחא דהוי טוחן] אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר. אי הכי בהמה נמי נראה כמיקר. אין מיקר לבהמה [אין דרך להקר בהמה הילכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים] ולבהמה מי גזרינן [במקום פסידא כי האי גוונא] והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי וכו'. רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סממנין גופה תנאי היא [דאיכא דלא גזור שאר רפואות אטו שחיקת סממנין] דתניא בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה [כדי שתתרפה גרסינן הכא לשון ריפ וי שיהיה מיעי' רפ ויים בשילש ול ומוציאה רעי. לא יריצנה גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין] ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי אושעיא. עד כאן סוגית הגמרא. וכתב הרי"ף אפסקא הלכתא כר' יאשי' דלא גזר משום שחיקת סממנין. דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דליתי' סמנין עכ"ל הרי"ף. אך מפירש"י נראה לי שהוא מפרש הטעם משום פסידא דבהמה שהוא פירש קושית הש"ס ומי גזרינן [והתניא היתה עומדת חוץ לתחום וכו'] במקום פסידא כה"ג. ואם הי' מפרש המסקנא כהרי"ף דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דליתי' סמנים. ולשיטתו צריך לומר דה"ה דאינו בהול ביציאה חוץ לתחום דליתי' בעצמו. דאל"כ מה משני. א"כ גם קושיית הש"ס ומי גזרינן הי' יכול לפרש כן מי גזרינן בבהמה שאינו בהול כ"כ. אלא ודאי ס"ל כל ההיתר בבהמה הוא משום פסידא דבהמה שתמות או ביציאה חוץ לתחום שתאבד. [ובאדם בחשש סכנה פשיטא דשרי ואפי' בחולה שאין בו סכנה התירו רק בקצת חולי שאינו כולל כל הגוף גזרו] וכן הוא בתוספתא פי"ז בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה בחצר בשביל שלא תמות. וכן משמע לישנא דר' יאשי' מיקל. כן הוא הגירסא ברי"ף ופר"ח והרשב"א בשם הראב"ד עי"ש. ומשמע דבאמת יש לגזור אך שהקילו משום הפסד הבהמה. והרי"ף פירש משום צער הבהמה וגזירה דשחיקת סממנים ליכא בבהמה. וקשה קצת הלשון דת"ק נמי מיקל משום צער בהמה היכא דליכא גזירה דשחיקת סמנים רק הוא ס"ל דאיכא גזירה. וא"כ הפלוגתא דת"ק ור' יאשי' אינו בקולא וחומרא רק בעיקר הדבר אם יש לגזור או לא. אך לפירש"י אתי שפיר ברווחא דפליגי אם הקלו משום פסידא או לא:
ב ולכאורה נ"מ לדינא בין רי"ף לרש"י בדליכא סכנה לבהמה. לרש"י אסור ולרי"ף מותר. אך לאחר העיון נראה דהרי"ף ורש"י שוים בדינא וטעמא ומחלקותם רק בפי' הסוגיא. דהנה קשה להרי"ף מהתוספתא הנ"ל דמתיר רק בשביל שלא תמות. ולרי"ף הטעם משום דאין אדם בהול על רפואת בהמתו. ע"כ נראה דכי אמר הרי"ף דאין אדם בהול היינו בדליכא חשש שמא תמות אבל באיכא חשש דשמא תמות הא אמרינן בכמה מקומות ומהם בבכורות [לג ע"ב] גבי בכור שאחזו דם אדם בהול על ממונו. וא"כ איכא למיגזר משום שחיקת סממנים. אך בהא שוב שרינן משום פסידא. ות"ק דר' יאשי' דאסר בדליכא חשש שמא תמות [לפנינו יתבאר די"ל דאפי' איכא חשש שמא תמות פליגי] והא דתוספתא בין לת"ק בין לר' יאשי' דלת"ק אתי שפיר בפשטות דבליכא חשש אסור. ובאיכא חשש שרינן משום פסידא. ולר' יאשי' נמי ניחא דבאיכא חשש אף ר' יאשי' מודה דיש לאסור משום שחיקת סממנין. אך דשוב שרינן משום פסידא. וכמו שביארנו להרי"ף כן הוא לרש"י. וכי הוצרך לרש"י לטעמא דפסידא היינו ביש חשש שמא תמות דאדם בהול ויש חשש שחיקת סממנין אבל בליכא סכנה לכ"ע מותר משום דאינו בהול על רפואת בהמתו. וראי' לזה דהנה בע"ז כ"ח. בהא דלא יגמע בהן את החומץ פירש"י דכל רפואה אסרו חכמים לעשותה בשבת היכא דליכא סכנה משום שחיקת סממנין. הנה דס"ל לרש"י דבחולה שאין בו סכנה לא שרינן שבות דרפואה. והרי חולה שאין בו סכנה מתירין עבורו יותר ממה שמתירין משום פסידא. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה. ואילו גוי שבא לכבות אין אומרין לו כבה. וכיון דמשום חולה לא שרינן שבות דרפואה כ"ש משום פסידא. ואיך קיי"ל הכא דמותר משום פסידא. וצ"ל דוקא רפואת אדם שנאסרה בדליכא חולי כל הגוף רק מיחוש בעלמא ושוב לא שרינן שבות דאית בי' מעשה משום חולי כיון שאין בו סכנה. אבל רפואת בהמתו לא משכחת למיסר רק במקום פסידא דאי ליכא פסידא אינו בהול כנ"ל רק באיכא פסידא דבהול בזה אמרינן דמשום פסידא לא גזרו כלל ברפואת בהמתו ולא נעשה רפואת בהמה שבות כלל. משא"כ רפואת דאדם דעל כורחך שבות הוא בדליכא חולי רק מיחוש בעלמא. ע"כ אסור. מזה מוכח דלרש"י נמי בליכא פסידא מותר דאי אסור הדר קושיא לדוכתי' מפירש"י ע"ז כנ"ל ודו"ק. ולפי"ז יש לומר להרי"ף דת"ק דר' יאשי' אוסר גם באיכא חשש שלא תמות כיון דלדידי' אסרו רפואת בהמה שוב לא שרינן משום פסידא. דאף שדעת רוב הפוסקים דבמקום חולה שרינן שבות דרפואה. ודוקא במיחוש בעלמא אסרו. הא בשביל חולה שרינן טפי מה שהתירו משום פסידא. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה ואלו במקום פסידא לא התירו שבות דאמירה לגוי דנכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה. והא דתוספתא אתיא כר' יאשי' דבליכא חשש ס"ל דאינו בהול על רפואת בהמתו ולא משכחת לי' לאיסור רק באיכא פסידא בזה אמרינן דשוב משום פסידא לא גזרו כלל:
ג ויצא לנו ממה שכתבתי דאפי' לרפאות בהמה בסמנים שרי. דלכאורה יש לומר לפמ"ש לקמן ס"ק ל"ח אות י"א בדעת הר"ן דכי אמרינן שבות דרפואה קיל ושרינן במקום חולי. היינו רפואה שאינה בסממנין אבל הנעשה בסממנין חמור כמו כל שבות. וה"נ לא שרינן במקום פסידא אלא שאחזה דם להעמידה במים. או שאכלה כרשינין לייגעה בחצר שאינן בסממנין. אבל הנעשה בסמנים שהוא שבות גמור להר"ן הנ"ל לא נתיר בבהמה. אך לפי מה שביארנו זה אינו שהרי רש"י לשיטתו כל רפואה אסור במקום חולי. ואעפי"כ הכא מותר. ומשום דאין מציאות האיתור רק במקום פסידא לא גזרו כלל. א"כ ה"ה הנעשה בסממנים אף דשבות גמור הוא. מ"מ בבהמה לא גזרו כלל וזה פשוט:
ד ובמה שכתבתי ניחא ליישב מה דקשה לי טובא בשיטת רש"י ע"ז הנ"ל דלא שרינן שבות דרפואה [אפי' אינו בסממנים] בחולה שאין בו סכנה מהא [כתובות ס.] דגונח יונק חלב בשבת. משום דהוה מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן. וקשה לרש"י הנ"ל נהי דשבות כלאחר יד קיל כמ"ש רש"י פסחים ס"ו. דכל שבות כלאחר יד לא חמור כשאר שבות דלא שכיחא. מ"מ לתסר משום רפואה דאורחי' דרפואה לינק מן הבהמה דקיי"ל רפואת חלב הוא כשהוא רותח כמ"ש הר"ן פ' חבית מש"ס ב"ק [פ.] וא"כ הו"ל שבות דרפואה כי אורחי' ואסור אפי' במקום חולי וצער כיון שאין סכנה. ולכאורה יש לומר משום דאין היכר שכוונתו לרפואה דאפשר שיונק כדי להנצל מחיוב חטאת אם יחלוב בידיו כהא דאבא שאול [יבמות קיד.] נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביו"ט. אלא דהא ליתא דמשום הא גופה ניכר שכוונתו לרפואה שבוודאי לא הי' יונק באיסור. שהרי כלאחר יד אסור לבריא. ובודאי יונק לרפואה שבזה מותר כלאחר יד. וכהא דביצה י"ח ע"ב דמקשה אהא דאדם מותר לטבול בשבת משום שנראה כמיקר תינח שבת. יוה"כ מאי איכא למימר דביוה"כ ידוע שלטבילת מצוה מכוין דלמיקר אסור. ה"נ מאחר דלאכילה אסור ורק לרפואה מותר שוב ניכר שלרפואה מכוין וליתסר:
ה ולכאורה י"ל עפ"י המבואר ביבמות ז' ע"ב דהיכי דהותר איסור קל לצורך דבר אחד ואח"כ נתוסף איסור חמור באותו דבר אמרי' הואיל ואישתרי אשתרי. וה"נ כיון דכל זמן שלא הותר השבות כלאחר יד לצורך חולה אין היכר שלרפואה מכוין דשמא להקל מאיסור סקילה לאיסור שבות מתכוין. ואין ראי' שלרפואה מתכוין משום דבודאי לא הי' עושה איסור. דהא גם ברפואה עשה זה האיסור עצמו דעדיין לא התרנו לו כלאחר יד במקום חולי. רק לאחר שהותר המפרק כלאחר יד לצורך חולה יש ראי' שלרפואה מתכוין שלא היה עושה איסור ובודאי מתכוין לרפואה שהותרה בה איסור כלאחר יד. נמצא שלא חל שבות דרפואה רק לאחר שהותר השבות דכלאחר יד. שוב אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. אך הא ליתא שהרי ביבמות שם ח'. מקשה הש"ס תינח היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי שהותר איסור אשת אח קודם שחל איסור אחות אשה. אבל נשא חי קודם לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי ועיי"ש בגמ' ולמה לי קרא לאסור. עיי"ש. ואף דבפ' ד' אחין ל"ב. איתא דנשא מת ואח"כ נשא חי אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. ומקשה הש"ס וכיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתיבם יבומי. אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח חייל איסור אחות אשה הלכך לא פקע. וא"כ לא חל איסור אחות אשה רק לאחר שנפקע איסור אשת אח. ונימא הואיל ואשתרי אשתרי. [אף למאן דאית לי' כולל משכחת שאין קרובות אחרות]. וע"כ צריך אתה לומר משום דאיסור אחות אשה תלי לחול לכשיפקע איסור אשת אח. וע"כ לא פקע איסור אשת אח. וע"כ שוב לא שייך לומר הואיל ואשתרי. שהרי באמת לא אשתרי כלל. וה"נ בנ"ד דכשיותר איסור כלאחר יד יחול איסור רפואה ע"כ לא פקע איסור כלאחר יד כלל. ולא שייך הואיל ואשתרי. ויש לדחות דאף אם יחול איסור רפואה מ"מ איסור מפרק כלאחר יד הותר. ודווקא באשת אח שאם יחול איסור אחות אשה לא יחול הקנין יבום כלל. ע"כ לא הותר איסור אשת אח. ודוחק:
ו אך לפמ"ש בשיטת רש"י דכי אסור שבות דרפואה במקום חולי ה"מ כשחל האיסור שלא במקום חולי כגון במיחוש בעלמא. אבל ברפואת בהמתו דלא משכחת האיסור רק במקום פסידא. לא חל האיסור כלל. ה"נ ביונק דבמיחוש בעלמא לא הוצרכו לאסור משום רפואה דבלא"ה אסור משום מפרק כלאחר יד שלא הותר רק במקום חולי. וגם לא שייך לאסור משום רפואה דאין היכר שלרפואה מתכוין דאפשר להקל מאיסור סקילה לאיסור שבות מתכוין. ואי דבודאי לא הי' עושה איסור. ליתא דהשתא נמי דלרפואה עביד אין היתר כיון דהוא רק מיחוש. ולא משכחת לאיסור כלל רק במקום חולי. ובכה"ג לא גזרו כלל כמו ברפואת בהמתו כיון דלא משכחת לאיסור רק במקום פסידא. ה"נ בזה דלא משכחת לאיסור רק במקום חולי. וכ"ש הוא חולי מפסידא דבמקום חולי הותר שבות דאמירה לגוי. ולא במקום פסידא:
ז ובעיקר הדין דאסור רפואה משום שחיקת סממנין דפירש"י דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנין. וכן כתב עוד שם בד"ה אין מיקר לבהמה דכ"ע ידעי דלרפואה מכוין ואתי למישרי שחיקת סממנין. צ"ע טובא דאיך ילמדו מהיתר רפואה לשחיקת סממנין שחייב משום טוחן. ואין ברפואה שום שייכות לטוחן. ובהרי"ף משמע הטעם כמו שהעתקתי בפנים. משום דבהול על רפואתו. ואי שרית לי' רפואה שאינה ע"י מלאכה ירפא גם ע"י מלאכה. כהא דשבת קי"ז ע"ב מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לכבויי. וכהא דפסחים י"א. מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' במקום שאין עושה בו מום. אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. אך לשון רש"י שכתב אתי למישרי קשה. ואפשר לומר שיחשוב שרפואה גופה היא מלאכה משום מתקן גברא אך שהתירו משום חולי ובבהמה משום פסידא וע"כ גם שחיקת סממנין יתירו. אך זה דוחק גדול שיחשבו שהתירו מלאכה דאורייתא משום פסידא דבהמה. ועל דרך פלפול נראה לי לפרש לפמ"ש הרשב"א והובא בדברינו לעיל סעי' י"א דחותך דק דק לתרנגולים כדי שיאכלו לאלתר מותר ומדמי זה לבורר כדי לאכול לאלתר דמותר. ובתשו' הריב"ש [סי' קפ"ד] לגרור הגבינה במורג חרוץ לאכול לאלתר אסור דבורר נמי בנפה וכברה אסור משום שהוא כלי המיוחד לברירה. וה"נ מורג חרוץ מיוחד לגרור. וממוצא הדבר נשמע דלרש"י שמתיר לברור בנפה וכברה כדי לאכול לאלתר כמו שכתבנו במלאכת בורר [סק"א אות ט'] שיטתו ז"ל. ה"ה דמותר לכתוש במכתשת לאכול לאלתר. ומה שאסור לכתוש פלפלין במכתשת משום דס"ל פלפלין חשובים מכשירים כדעת הרמב"ם פ"א [ה"ח] מהל' יו"ט ואינו אוכל מה שטוחן. דומה לבורר פסולת מתוך אוכל משום שאינו אוכל מה שבורר. ועוד גרע ממנו דבורר פסולת מתוך אוכל מכל מקום נעשה התיקון תיכף במאכל שנברר מפסולת. אבל בפלפלין שתיקון שנעשה אחר כך בקדירה שנעשה מתובלת אינו נעשה תיכף בשעת הטחינה. ומ"מ לכתוש סממנין במכתשת לרפאות בהן לאלתר ודאי אסור דאל"כ אזדא לה גזירה דשחיקת סממנין. דכל הטעם דבהול על רפואתו ומסתמא ירפא לאלתר. וע"כ דאסור בכי האי גוונא כמבואר אצלינו לעיל ס"ק כ"ד. ובזה יש לפרש הגזירה דהוא יחשוב כשיתירו לו רפואה שרפואה דומה לאכילה ומותר לשחוק סממנין כדי לרפאות בהן לאלתר. מ"מ גם לפי פירוש זה יש לומר כדברי הרי"ף דדוקא כשהוא בהול יתיר לעצמו ולא ישאל כי הוא בהול לעשות הרפואה תיכף ומיד אבל אם אינו בה ול ישאל לחכם: