אור ברסלב
אגלי טל מלאכת טוחן אות ל

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת טוחן אות ל

מלאכת טוחן אות כט

[ל] (א) אבל מותר לכתוש ביד הסכין כו'. שבת קמ"א. אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא. פיר"ח והשאילתות דביו"ט מיירי ומשום דפלפלין אין מפיגין טעמן ויכול לדוכן מעיו"ט ע"כ אסור בלא שינוי ולר' יהודה אסור תרתי אפי' בשינוי. והרי"ף והבאים אחריו השיגו על זה דאפי' מלח קי"ל בביצה [יד.] דנדוך כדרכו במדוך של אבן. בשינוי זוטא. כגון אצלי ודוך שכיוצא בו בשבת חייב חטאת. ואפי' לתנא דמתניתין נדוך במדוך של עץ ול"ל קתא דסכינא. ובאמת הוא תמי' גדולה. וכדי שלא לשויי לגאוני עולם כטועים בדבר משנה חלילה נראה לי ליישב. דמסתמא הנדוך במדוך של עץ או של אבן נדוך הרבה ביחד כנהוג. והנדוך בקתא נדוך מעט מעט כמובן. וכיון שנדוך מעט אסור במדוך כמו שנבאר הטעם. דהנה הר"ן בס"ק דביצה [בד' הרי"ף ו ע"ב] כתב דדיכת מלח חשוב גוף אוכל נפש דמכשירין לא הי' מותר בשינוי. אבל הרמב"ם בפ"א [ה"ח] מהל' יו"ט כ' דחשוב מכשירין עי"ש:

[הגה"ה - ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם מהא דנדה נ"א ע"ב דבשמים וכרכום ופלפלין אין ניקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין. ופירש"י דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת והני לאו אוכל נינהו. ולענין קו' הר"ן שם דא"כ למה התירו דיכת מלח בשינוי ולא אשכחן מכשירין שאפשר מאתמול דלשתרי בשינוי. י"ל דהרמב"ם סובר דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין וטחינה הא איתא באוכל נפש בדייסא דמותר לכתוש דייסא במכתשת קטנה. ובחידושי לשיטת מתוך הארכתי בזה. ואף דב"ש מתירין ג"כ לדוך מלח בשינוי גדול בפך של חרס וב"ש לית להו מתוך. י"ל דהא ר"א ס"ל בריש פ' תולין [קלז.] דבדרבנן מותר אפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ור"א שמותי הוא. י"ל דב"ש הכי ס"ל. וע"כ בפך של חרס דהוי שינוי גדול ורק שבות מדרבנן מותר במכשירין אפילו אפשר מעיו"ט. ע"כ הגה"ה]:

והנה מצד הסברא נראה דחשוב מכשירין וגם גוף אוכל נפש שמכשיר האוכל שנותן בו המלח. והרי המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת. הנה דאף דאין שיעור בתבלין כגרוגרת נחשב שיעור משום שמכשיר כגרוגרת וע"כ חשוב מכשירין ומ"מ חשוב גם גוף אוכל נפש שהרי המלח והתבלין ג"כ נאכלין וע"כ מותר לדוך המלח משום גוף או"נ שבו. ודומה לבהמה שמותר לשוחטה ביו"ט אף שאינו אוכל מגופה ביו"ט רק כזית והשאר נשאר לחול והותרה מלאכת האוכל משום הצורך יו"ט. וה"נ הותרה מלאכת המכשירין משום האוכל נפש עצמו. אך הא צריך שיאכל ביו"ט כזית דוקא. אבל בשביל אכילת חצי שיעור לא הותרה שחיטת הבהמה כדמפורש במשנה [ביצה כה.] גבי מסוכנת לא ישחוט אלא אם יש שהות ביום לאכול כזית. אבל בשביל פחות מכזית לא הותר. אך זה פשוט שמותר לבשל כחצי זית ביו"ט היינו משום שגם המלאכה היא חצי שיעור. אבל לא נתיר שחיטת בהמה שהיא מלאכה שלימה בשביל פחות מכשיעור אכילה. ולכאורה מלח המתערב בתבשיל אין בהמלח כזית בכדי אכילת פרס ונאכל התבשיל להרבה בני אדם שאין אחד אוכל כזית מן המלח. וא"כ איך נתיר מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט בשביל חצי שיעור. אך בספ"ב דזבחים [לא ע"ב] בחושב להאכיל כזית חוץ לזמנו ביותר מכדי אכילת פרס ואפי' לשני בני אדם הוי פיגול עיי"ש. והטעם משום דבפיגול כתב [ויקרא ז' י"ח] ואם האכל יאכל אין נ"מ בהאוכל רק בהנאכל וכיון שהנאכל הוא כזית יהי' לכמה בנ"א יותר מכדי אכילת פרס לא איכפת לן. דשיעור אכילת פרס הוא להאוכל. והבן. ולפי"ז יש לומר דה"ה במלאכת יו"ט דכתיב [שמות י"ב ט"ז] אשר יאכל לכל נפש. אפי' הכזית נאכל לכמה בני אדם ואפי' ביותר מכדי אכילת פרס חשוב אוכל נפש מותר וניחא דיכת מלח במדוך. דמסתמא יש עכ"פ כזית מלח. ואף דמסתמא לא נדוך כל הכזית ביחד ומכי נדוך משהו כדי למלוח בו כגרוגרת הוי מלאכה שלימה לצורך חצי שיעור ועבדי לאיסורא. לא קשיא כיון שעוסק בכל הכזית מלח שנדוך ביחד חשוב כולו חד מעשה. כמו המל כ"ז שעוסק במילה חוזר על ציצין שאין מעכבין דהוא חד חילול ונחשב מעשה אחד. והרי נעשה המעשה לצורך כזית. אבל בקתא דסכינא דא"א שידוך בקתא כזית בבת אחת וע"כ נחשב כל דיכה ודיכה מעשה בפני עצמו. כמו בעומר דמותר לקצור בג' בנ"א. ובשג"א [סי' נ"ט] כ' דאסור להיות שני מוהלין בשבת אחד חותך ואחד פורע דמוסיף בחילול שאם המחתך יפרע אין כאן רק חילול אחד דהא כ"ז שלא פירש חוזר אף על הציצין שאין מעכבין ובשני מוהלין יהי' שני חילולים. ואף דבעומר מותר הקצירה בשלשה בני אדם היינו משום דכל מלא כפו שקוצר חילול בפ"ע אפי' באדם אחד. ובספר מנורה הטהורה השיג עליו דגם חיתוך ופריעה הם שני חילולים דכשגמר לחתוך הוי כפירש ולא עדיף מקצירת העומר. והנה במילה ופריעה מפורש בשיטה המיוחסת להר"ן [קלג ע"ב] דכלא פירש דמי. וז"ל ומסתברא דכל זמן שעוסק בצרכי מילה בחחיכתה ופריעתה ובמציצתה כלא פירש דמי דכולהו צורכי מילה נינהו. אך בקצירת העומר הטעם ברור משום דכל שבולת הוא דבר בפני עצמו ולא מעשה חדא ודוקא חיתוך ופריעה שכולם בתינוק אחד וזה ברור. ולפי"ז כ"ש בדיכת פלפלין דכל דיכה ודיכה הוא מעשה בפ"ע. ובמה שכותש בקתא דסכינא בכל פעם פחות מכזית הם מעשים מחולקין וחשוב בכל פעם עושה מלאכה שלימה במכשירין בשביל גוף אוכל נפש פחות מכזית. ובכה"ג במדוך אם ישים פחות מכזית למדוך וידוכנו ויסירנו מהמדוך ואח"כ ישים שנית פחות מכזית באמת יאסור. וע"כ לא הותר רק בשינוי כגון קתא דסכינא. לר"י חדא חדא. ולרבה אפי' טובא היינו שלש [ומ"מ הוי פחות מכזית דכזית יחד בקתא אי אפשר. אבל כזית שלם אפי' במדוך מותר] כנ"ל ברור ונכון ליישב הר"ח והשאילתות:

[הגה"ה - ולפי"ז לא יקשה מהא דנדה דאינו ניקח בכסף מעשר שדמי התבלין ודאי משום שמכשירין האוכלין ולא משום אכילת עצמן. ועל כן אינן מטמאין טומאת אוכלין דלגבי טומאה לעולם אזלינן בתר מה שעיקרו עומד לכך. ועיקרו להכשיר. ומ"מ ביו"ט חשוב אוכל נפש שהרי אוכלו ג"כ. והותר המכשירין משום האוכל נפש שבו. ומיושבין דברי הר"ן. ע"כ הגה"ה]:

ב ומ"מ לדינא הסכמת כל הפוסקים דגם בשבת מותר. ור"ח עצמו כתב דיש מי שמתיר אף בשבת כה"ג. רק זה נראה לי לדינא שאם כותש ביו"ט פחות מכזית מלח לא ידוכנו במדוך רק בקתא דסכינא כמו בשבת. ומ"מ בקתא דסכינא גם בשבת מותר: (ג) וראוי להתבונן בטעמא דמילתא. מ"ש מכל מלאכה דאסור כלאחר יד מדרבנן עכ"פ. והכא מותר לכתחלה. ובב"י בשם שבולי הלקט בשם רבינו ישעי' הובא בדברינו לעיל ס"ק כ"ח. משום דבמדוך של עץ הוי שינוי לפטרו מחיוב חטאת ובקתא דסכינא הוי שינוי על שינוי ומותר לכתחילה. ומדמי לה לבורר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור. וביד מותר לכתחילה. עכ"ד. ותמי' דהתם לא משום שינוי הותר דלאכול לאח"ז אפי' ביד חייב חטאת. וההיתר דביד הוא בלאכול לאלתר דוקא ולא משום דחשוב שינוי: (ד) ולפענ"ד נראה ליתן טעם בדבר עפ"י הסוגיא דר"פ נוטל [קמא ע"ב]. נוטל אדם את בנו והאבן בידו. והכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ובגמ' שם אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס. וליחייב נמי משום תינוק. רבא כר' נתן ס"ל דאמר חי נושא את עצמו. תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו [פירש"י מדשרי לי' בטלטול בחצר ש"מ דלאו כמאן דנקיט לה איהו לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת לי'] אמרו דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו [פירש"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי] אי הכי מאי אריא אבן אפי' דינר נמי וכו' עד אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי. ובתוס' שם קמ"ב. ד"ה ונשדינהו. וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו געגועין. תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מליאה פירות [ותי' התוס' דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק. ואינו מובן דא"כ למה דמשני ביש לו געגועין אינו צריך לטעם דמשום חולה שרי רבנן. וא"כ מאי מקשה הש"ס אי הכי אפי' דינר נמי ופירשו התוס' דידע הש"ס הגזירה דילמא נפל ואתי לאתויי אלא דמקשה כיון דמשום חשש חולי שרי לטלטל האבן אף דמדינא אסור משום מוקצה. מהאי טעמא לא נגזור. והא ביש לו געגועין מדינא מותר לטלטל האבן עם התינוק כמו שמותר לטלטל האבן אגב כלכלה מליאה פירות. והגאון רעק"א הניח הדבר בצ"ע] ואמרתי ליישב דטעם מטלטלין איסורא אגב התירא יש לפרש במ"ש רש"י פ"ק דביצה י"ב. דכל טלטול משום גזירה דהוצאה היא ומה שלא גזרו על כלים ואוכלין שאין גוזרין גזירה אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. עיי"ש. ואם כן כיון שגם בטלטול דבר המותר יש טעם לאסור כמו בטלטול דבר האסור אלא שהתירו משום הצורך שיש בדברים המותרים. ועל כן כשמטלטל עמו גם דברים האסורים מותר ג"כ משום צורך דבר המותר. שהרי אין איסור יותר בטלטול דברים האסורים דאידי ואידי יש בהן גזירה דהוצאה ובדברים המותרים התירו משום הצורך. מותר גם דברים האסורים עמו משום הצורך הזה. זהו הטעם דמטלטלין איסורא אגב היתרא. והשתא ניחא ליישב קושיית התוס' דיתירו טלטול האבן משום התינוק. ולפמ"ש לא קשה דהא אליבא דרבא קיימינן דכר' נתן ס"ל דחי נושא א"ע. ואין בתינוק משום גזירה דהוצאה כלל מה"ת. ויש תוספת איסור בטלטול האבן משום הוצאה ע"כ אסור. ולא אמרי' בי' דמטלטלין איסורא אגב התירא. ובזה ניחא ליישב הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב שלא העתיקו האוקימתא דיש לו געגועין ולכאורה הוא דבר תימה. ולפימ"ש אתי שפיר דלמה דקיי"ל דלא כר' נתן בהא דחי נושא את עצמו. ואף דבאדם מודים חכמים לר' נתן כתבו הראשונים דקטן שאינו יכול להלוך כבהמה דמי דמשרבט נפשי'. וע"כ הוצרך רבא לומר דכר' נתן ס"ל. וא"כ לדידן דקיי"ל דלא כר' נתן ויש בתינוק ג"כ גזירה דהוצאה שוב מותר טלטול האבן אגב התינוק כמו אבן אגב כלכלה מליאה פירות כקושיית התוס'. והרמב"ם בהלכותיו [פכ"ה הט"ז] שהביא אוקימתא דיש לו געגועין על אביו [ומשמע שחזר בו מפירושו וכה"ג טובא] אזיל לטעמי' דפסק מימרא דרבא דחייב משום הכיס אבל לא משום התינוק. משמע דס"ל כדעת היש מתרצין שהביא המאירי בפ' המצניע [צד.]. דאף בקטן חכמים מודים לר' נתן. והגמ' לרווחא דמילתא משני רבא כר' נתן ס"ל דלא כדעת הראשונים הנ"ל. ובפירושו ס"ל כדעת הראשונים הנ"ל:

ה והנה בנ"ד בפלפלין ותבלין שיש בהן שני ענינים. שמכשיר האוכל שנותן בו הפלפלין. וגם אוכל הפלפלין עצמם אגב המאכל. והרי כתב הרשב"א והובא לפסק הלכה ברמ"א סי' שכ"א דמותר לחתוך ירק דק דק כדי לאכול לאלתר כמו שכתבנו לעיל סעי' י"א [ובתשו' הריב"ש [סי' קפ"ד] גבי גזירת גבינה מבואר דאפי' טחינה ממש לאכול לאלתר מותר. זולת בכלי המיוחד לכך] דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה כמו בורר אוכל מתוך פסולת דמותר לאכול לאלתר. אך זהו רק באוכלין שהם לעצמם וכיון שאוכלן לאלתר לא הוי דרך מלאכה רק דרך אכילה. אבל פלפלין לדעת הרמב"ם דחשוב מכשירין הוי דרך מלאכה ולא מהני מה שאוכל המאכל שנותן בו הפלפלין לאלתר. דומה לבורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפי' כדי לאכול לאלתר משום שאינו אוכל מה שבורר כמ"ש הרמב"ן שם. ולפמ"ש שיש בו שני ענינים אכילת עצמן ומכשירין דומה לברירת תורמסין מתוך פסולת שלהן דחייב דכפסולת מתוך אוכל דמי ואף שאוכל התורמסין מ"מ כיון דכפסולת מתוך אוכל דמי. ויש תיקון בהנשאר חייב. וה"נ כיון דהוא מכשירין גם כן וזה הוא דרך מלאכה. ועמ"ש במלאכת בורר ס"ק י"ד אות ג' ד'. וע"כ אסור דיכת הפלפלין בלא שינוי אפי' לאכול לאלתר. ואף לדעת הר"ן דחשוב גוף אוכל נפש היינו דאף שודאי חשוב מכשירין ג"כ הותר המכשירין משום האוכל נפש שאוכל טעם התבלין ג"כ. אבל בשבת אף לאכול לאלתר חייב משום המכשירין. אבל בשינוי דהוי מלאכה כלאחר יד דפטור מן התורה משום דלא הוי מלאכת מחשבת [כמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ח באבן העזר סי' קכ"ג ס"א] ומדרבנן אסור אע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת כמו מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש ודבר שאין מתכוין לר' יהודה. ה"נ כלאחר יד אסור מדרבנן. אך כדי לאכול לאלתר דכ' הר"ח דההיתר הוא משום דלא הוי מלאכת מחשבת דמחשבתו לאכילה ולא אסרו מדרבנן. צ"ל שלא גזרו גזירה שאין יכולין לעמוד בה. שאי אפשר לאכול הכל האוכל והפסולת. וכן בחיתוך דק דק שאי אפשר לדקדק שלא יאכל מאכלו חתיכות קטנות התירו משום שאינו מלאכת מחשבת. וע"כ בפלפלין שנתערב בו שני ענינים צורך אכילת עצמו דמותר משום שאינו מלאכת מחשבת וצורך מכשירין. אם הוא כלאחר יד דמותר מה"ת משום דלא הוי מלאכת מחשבת שוב מותר אפי' לכתחילה. מאחר שמצד אכילת עצמו התירו זה שאינו מלאכת מחשבת. אף שנתוסף בו צורך המכשירין מותר צורך המכשירין אגב צורך אכילת עצמו דאין איסור בזה המכשירין יותר מזה אכילת עצמו. דתרוייהו מותרין משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וכשם שהתירו לטלטל האבן אגב הכלכלה מליאה פירות כיון דתרוייהו יש בהן גזירה דהוצאה ובהכלכלה התירו מפני הצורך. התירו מפני הצורך ההוא גם האבן. וה"ה בנ"ד כשמשנה דתרוייהו מותרין משום דלא הוי מלאכת מחשבת. וכשהתירו באוכלין מפני הצורך אף שנתערב בו מכשירין מותר ג"כ משום צורך ההוא. ולפי"ז אין היתר בדיכת הפלפלין בקתא דסכינא רק אם צריך להן לאכול לאלתר. ואין זה דוחק לומר כן. דהרי ברירת קטניות ביו"ט כתב הרשב"א [עבוה"ק ב"מ ש"א פ"ה] דאין היתר רק בלאכול לאלתר. ואף דהתם מברר קודם בישול. וקרוב יותר שמברר לאכול לאח"ז אבל בשבת סתמא לאכול לאלתר. ואולי יש לומר דמותר אפי' לאכול לאחר זמן דיכול להערים ולומר לאכול לאלתר מכוינא והערמה בדרבנן שרי [קלט ע"ב]: [לא] וכיוצא בהן שהכניסן למאכל בהמה כו'. ברייתא מכילתין קכ"ח. רמב"ם פכ"א הי"ט:

[לב] וצריך ליתן לפני זקנים כו'. עיין לעיל ס"ק י"ז אות ג': [לג] לפיכך אין מרסקין כו'. רמב"ם פכ"א הי"ח ועיין מגיד משנה וכסף משנה שם ובמה שכתבנו לעיל ס"ק י"ז אות ג':

[לד] אסור ללעוס בשיניו כו'. מגן אברהם סימן שכ"א ס"ק י"ב: [לה] יראה לי שמותר לכסכס בגד כו'. בסי' ש"ב בענין טיט שעל בגדו כתב הטור בשם הר' פרץ דיבש אסור לכסכסו משום טוחן. ונהי דהוי מלאכה שא"צ לגופה מ"מ אסור מדרבנן. וכתב ב"י דכן כתב הסמ"ק. ונראה לי דלדעת הפוסקים אין טחינה באוכלין דלא חשוב מלאכת טחינה רק אם ע"י הטחינה נעשה מוכשר לאכילה או עצים לבשל בהן או לעשות מהן חלתא או רגבים של עפר לכיסוי הדם. ועפר זה שלא נעשה ממנו דבר לא הוי טוחן כלל. ומ"ש הלח"מ [פ"ח הט"ו] גבי הנוסר נסרים כדי ליהנות בנסורת שלהן דאפי' אין כוונתו ליהנות בנסורת חייב למאן דמחייב במלאכה שא"צ לגופה היינו משום שהנסורת עכ"פ ראוי להנות בו ע"כ חשוב טוחן. משא"כ עפר זה שאינו ראוי ליהנות בו כלל. והטור שהביא דברי הר' פרץ הוא משום דבסי' שכ"א לא הביא דברי התוס' דאין טחינה באוכלין. והסמ"ק לטעמי' דבמלאכת טוחן כתב דברי הר' יוסף דמותר לפרר לחם משום דאין טוחן אחר טוחן משמע דס"ל יש טחינה באוכלין דאל"כ לא הי' צריך לטעם זה. וא"כ כיון דאפי' לה"ר פרץ אינו אסור רק מדרבנן דמלאכה שאינה צריכה לגופה ובדרבנן נוכל לסמוך על האומרים דאין טחינה באוכלין. ואף שהרמב"ם מחייב במלאכה שא"צ לגופה מ"מ הוי ס"ס בדאורייתא. ספק אחד בדרבנן:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה