אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות יב

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות יב

מלאכת חורש אות י

[יב] (א) בין הנהיג הבהמה במשא שעלי' וכו'. ירושלמי כלאים פ"ח הלכה ב' [לח.] ר' יוסי בר' חנינא אמר המנהיג בכלאים בקול לוקה. ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל. והא תני שמואל שבת י"ג ע"ב היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. תמן לדעתה היא מהלכה הכא על כרחה היא מהלכה. פי' הנהיגה בקול על כרחה מהלכה שיראה ממנו שיכנה. אבל עומדת מרחוק וקורא לה ובאת אחריו לדעתה היא מהלכת אליו:

ב אך דקשה טובא דהא גבי משיכה מהני קורא לה ובאת אחריו. והרי הירושלמי מדמה משיכה לכלאים. ותחום בהמתו לכלאים. א"כ דמי משיכה לתחום בהמתו. ולמה במשיכה יועיל קורא לה והיא באת. ובתחומין יהא מותר:

ג ודוחק לומר דשאני קורא לה והיא באת דשואל שעדיין איננה רגילה עמו. ולא חשבינן ביאת הבהמה אחריו לדעתה. והרי חזינן בהגבהה מהני מה שהבהמה מגבהת עצמה מחמתו אף שמגבהת עצמה להנאתה. כבש"ס קידושין כ"ו. אי נמי בחבילי זמורות. שפירשו התוס' בשם הרב משולם שמגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה עצמו מן הארץ. הנה מפורש שאף שהפיל לרצונו הוא קופץ ומגביה עצמו כדי לאכול. מ"מ הואיל שעל ידו בא הגבהת הפיל. במה שמגביה החבילי זמורות. חשוב הגבהה. וה"נ לענין משיכה דמ"ש. ואפי' נחשוב האי קורא לה והיא באה להנאתה. נמי הוא משיכה מעליא. ומ"ש דלענין שבת קורא לה והיא באת אחריו פטור: (ד) אך פי' הירושלמי כך הוא דהנה בשבת מדכתיב למען ינוח. ובמכילתא [משפטים פרשה כ'] תן לה נייח שמעמידה על המחובר ואוכלת. והתינח לענין שביתת בהמתו אמרינן שפיר דזה הוא שביתתה ומנוחתה שתהי' אוכלת מן המחובר. אבל איך יהי' מותר איסור מחמר שמעמידה ואוכלת מחמתו ואיסור מחמר הוא משום לתא דידי'. שהרי אפי' בבהמת עכו"ם אסור. ועיין לקמן ס"ק י"ג סוף אות ט'. והיתכן שתתיר התורה שיעבור על לאו משום נייחא דבהמה. אלא ודאי דמה שהבהמה אוכלת להנאתה אין זה מחמר. וה"נ בנידון דידן. אבל גבי משיכה והגבהה דליכא קרא. אין חילוק בין לדעתה בין בעל כרחה:

ה ודבר זה דכשעושה הבהמה להנאתה אין זה מחמר. כן משמע להדיא באבן העוזר סי' שכ"ח גבי העמדת עלוקות שאם העלוקה שלו אסור משום שביתת בהמתו עי"ש. ולכאורה קשה דאפי' אינה שלו יאסור משום מחמר. הואיל והוא העמידה ומוצצת מחמתו. אלא ודאי משום שמוצצת להנאתה אין זה מחמר:

ו ובהכי ניחא הא דמבואר במג"א סי' שט"ז [סק"ד] ובשו"ע הרב מלאדי שם [סעי' ג'] דהמשסה את הכלב אחר החיה שיצודנה אין איסור רק מדרבנן. ולמה לא יהא אסור מן התורה משום מחמר. אך הנה הענין שסוי הוא שמעורר רוחו וכעסו של הכלב. וכשרודף אחר החי' לאו משום קול המשסה הוא רודף רק לדעתו משום כעסו ועזותו. זכר לדבר מה שאמרו ז"ל [ב"ר פר' וישב] גבי יוסף הצדיק שאמר הקב"ה אתה מסלסל בשערך הריני מגרה בך את הדוב דאשת פוטיפר. והיא ודאי לדעתה ולהנאתה עשתה. ולפי"ז מאחר שהכלב שוב לדעתו הוא רודף ולהנאתו אין זה נקרא מחמר: (ז) ולמדנו עוד מהירושלמי דבתחומין מחמר אסור. ולא הותר בתחומין רק מה שהבהמה עצמה הולכת חוץ לתחום. שלא יאסור משום שביתת בהמתו. אבל לחמר אחרי' כדי שתצא חוץ לתחום אסור. שהרי מקשה הירושלמי על קורא לה והיא באה אחריו שיאסור. ותירץ רק משום שלדעתה היא מהלכת. אבל מחמר אחריה שעל כרחה היא מהלכת בודאי אסור. ומשמע דלאו דמחמר איתא גם בתחומין. וראי' עוד לזה שהרי כתבו התוס' עירובין צ"ז ע"ב בהא דאת החי במטה פטור. וז"ל ואם תאמר נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דהיכול חייב. ואומר ר"י דמ"מ מפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא הי' נושאין בעלי חיים דאילים ותחשים היו מוליכין ברגליהם עכ"ל. מבואר מדבריהם דמוליך לא חשוב מעשיו. ואינו יותר ממחמר. והרי בפרק בתרא בביצה כמה משניות ושמעתות דאסור להוליך הבהמה חוץ מתחומה. הרי מפורש דאיתא איסור מחמר גם בתחומין:

ח וטעם הדברים צ"ע דאם שביתת בהמתו דנפיק. מלמען ינוח שורך וגו' דלא מפורש בי' מלאכה. מ"מ אינו נוהג רק במלאכה ולא בתחומין. מחמר דנפיק מקרא דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דמפורש בי' מלאכה. אינו דין שלא יאסור בתחומין [שאינו משום לתא דמלאכה רק לאו בפני עצמו דאל יצא איש ממקומו]. וצ"ל דטעם שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. משום דתחומין דרבנן. ודומה להא דע"ז י"ד ע"ב בן בתירה מתיר בסוס ופירש"י משום דאין מלאכתו אלא לרכיבה שאינו אלא שבות משום דחי נושא את עצמו לא אכפת לן אי אתי לשאולי ולשכורי. הנה דאף דמ"מ שבות הוא אם נושא את החי. מ"מ אין בו איסור שביתת בהמתו. ה"נ בתחומין הואיל ודרבנן הם אין בהם איסור שביתת בהמתו. וכן הוא בש"ע סי' ש"ה סעי' כ"ב דאין ברכיבה משום שביתת בהמתו הואיל וחי נושא את עצמו. ובהגה"ה שם סעי' כ"ג דאין בתחומין משום שביתת בהמתו משום דתחומין דרבנן והיתר זה משום דדרבנן. אינו רק בשביתת בהמתו. אבל במחמר מפורש בש"ס פסחים ס"ו ע"ב במחמר כלאחר יד במקום מצוה מאי. אבל שלא במקום מצוה פשוט שאסור אף דכלאחר יד אינו אלא שבות. וקיל משאר שבותים דכלאחר יד מותר במקום צערא ובמקום פסידא. ואעפ"כ אסור במחמר. כ"ש תחומין דהוא שבות מעליא וחמור משאר שבותים משום דאסמכינהו אקראי כמ"ש תוס' שבת ל"ד. אינו דין שיהא נוהג בו מחמר:

ט נתבאר מזה דמה שאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין. הוא משום דהוא מדרבנן. אבל בתחומין די"ב מיל למ"ד דהוא דאורייתא אף שביתת בהמתו אסור. דאין להתיר משום דקרא דלמען ינוח אינו אלא במלאכה. דא"כ כ"ש מחמר שלא ינהוג אלא במלאכה דבקרא דובהמתך מלאכה כתיב וכבר נתבאר בראיות דמחמר נוהג בתחומין: (י) אך המג"א סי' ש"ה ס"ק י"ח בשם הגמ"ר כ' דאף תחומין י"ב מיל אין בו שביתת בהמתו. והוא בהגמ"ר סוף קידושין [סי' תקס"ה] וז"ל דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אינו מחוייב על בהמתו עכ"ל. ויקשה מחמר:

יא ונראה דהנה בירושלמי הנ"ל מדמה הנהגה בקול בכלאים וקול דמשיכה וקול דהוצאת בהמה חוץ לתחום. והנה במשיכה ליכא קרא כמו דאיתא בשבת לאסור מחמר. מה שהבהמה עושה מלאכה על ידו לאסור. ובמשיכה דליכא קרא למה יחשב משיכה. שיחשב מעשיו. הלוא בשבת בלאו קרא לא היה אסור מסברא. [וגם לבתר דכתיב איסור מחמר לא חשבינן לי' מעשיו ממש לחייב חטאת וסקילה]. ובכלאים אף דכתיב רק לא תחרוש שגם בשבת חשוב מעשיו ממש ואעפ"כ אסור מחמר. לא קשיא שהרי מקרא דיחדיו דרשו אפי' למשוך ולהנהיג. אך במשיכה קשה. ואין לומר משום דדרך קנין בכך. דא"כ מה מדמה הירושלמי לכלאים:

יב אך ברורן של דברים דשבת אינו איסור חפצא רק איסור גברא שהוא לא יעשה מלאכה. וכל האיסור הוא מה שהוא עושה ע"כ צריך מעשיו. משא"כ כלאים האיסור הוא על הכלאים שלא ינהיג בהם. ע"כ אסור אפי' במעשה כל דהוא דידי' ואפי' בקול לבד. וכן משיכה והגבהה שצורך הקנין שתהי' הבהמה נמשכת או מוגבהת ע"כ סגי במעשה כל דהוא דידי' כמו קול וכדומה:

יג מעתה דתחומין דבהמה שהאיסור חל על הבהמה שלא להוציאה חוץ מתחומה. אין צריך שיהי' מעשיו ממש וכמו בכלאים כיון שהאיסור חל על החפץ די בקול. ה"נ בתחומין ואין צריך בתחומין דבהמה קרא לאסור מחמר:

יד ולפי"ז יש לומר לדעת המאירי [ועיין לקמן ס"ק י"ג אות יו"ד] דאיסור מחמר הוא בבהמת ישראל דווקא משום לתא דבהמה. א"כ חל האיסור על הבהמה שלא להוציאה משביתתה לעשות בה מלאכה. ע"כ האיסור אפי' בקול לבד. ואי לאו דגלי קרא לאסור מחמר היינו אומרים שאין איסור הוצאת בהמה משביתתה. ואין איסורו רק מצד האדם ושוב אין איסור רק במעשיו ממש. והא גלי קרא לאסור הוצאת הבהמה משביתתה ושוב ממילא אפי' בקול לבד חייב משום מחמר:

העולה מזה לדעת הגמ"ר אין איסור שביתת בהמתו דקרא וכן קרא דמחמר רק במלאכה ולא בתחומין אף שהן דאורייתא כגון לרע"ק [סוטה כז ע"ב] או לדידן בי"ב מיל והא דאסר מחמר בתחומין לאו מקרא הוא. דקרא אינו רק במלאכה. אך משום דתחומין שלא להוציא הבהמה בידים חוץ מתחומה [כמו שאסור להוציא כלים ואוכלין חוץ לתחומם] הוא לתא דבהמה לא צריך קרא לאסור והוא אסור מסברא. כמו בכלאים. וכמו שחשוב מעשיו לגבי משיכה. ודווקא מלאכה שהיא לתא דידי' צריך קרא לאסור מחמר. אבל תחומין שהיא לתא דבהמה אסור מחמר מצד הסברא. ודווקא שביתת בהמתו שאינו עושה כלום. ואין איסור כה"ג גם בכלאים. וגם משיכה לא הוי הוא דמותר בתחומין: (טו) ויש להביא ראי' למה שכתבתי דמחמר דתחומין לאו מקרא יליף אלא מסברא ידעינן לה. מדברי ב"י סי' תצ"ה דיש מתירין מחמר ביו"ט. וא"כ למה אסור להוליך בהמה חוץ לתחומה ביו"ט. הא מוליך לאו כנושא כמ"ש לעיל מתוס' עירובין צ"ז ע"ב דבמשכן לא היו נושאין התחשים ואילים מאדמים רק היו מוליכין אותם ברגליהם. וא"כ אין מוליך יותר ממחמר. ומחמר הא מותר ביו"ט. אלא ודאי מחמר דתחומין גרע דאסור מסברא דלענין תחומין שהוא משום לתא דבהמה יחשב המחמר כנושא ואין חילוק בין שבת ליו"ט ודווקא מחמר דמלאכה דמקרא נפקא וקרא לא כתיב אלא בשבת ע"כ יש מתירין ביו"ט:

טז אך זה קשה לי לפמ"ש בדעת הגמ"ר. שוב יקשה הירושלמי דכלאים דמפני תמן לדעתה מהלכה. והקשינו ממשיכה דקורא לה והיא באה הוי משיכה. ותירצנו משום דבשבת גלי קרא דלמען ינוח כנ"ל. אך לפמ"ש דמחמר דתחומין חמור. א"כ מה ראי' ממלאכה לתחומין וצ"ע כעת:

יז ועתה נבאר בהא דהיתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. אם בהמה של עכו"ם טעונה משוי ג"כ מותר לקרוא לה מרשות לרשות או ארבע אמות ברה"ר דטעמא דירושלמי משום דלדעתה היא מהלכת שייך גם באיסור הוצאת משוי. ויש לומר דתלוי בשיטות הנ"ל דלשיטה ראשונה דיש לאו דמחמר גם בתחומים. והנה טעם דלדעתה מהלכת מבטל איסור מחמר. ממילא גם הוצאת משוי מותר. אך לדעת הגהת מרדכי לפי מה שביארנו שיטתו דאין איסור מחמר בתתומין. רק מסברא אסור תחומין אם הולכת ע"י קולו כנ"ל הטעם באריכות. י"ל הא דלדעתה מהלכת מועיל נגד סברא זו. אך לא בהוצאת משוי שהיא איסור מחמר:

יח ונראה דיש לסמוך על דיעה ראשונה שהיא עיקר. דשיטת הגהת מרדכי קשיא עלה מירושלמי כנ"ל. ועוד משמע מהא דמשסה הכלב לצוד חיות. וכן מהא דאבן העוזר [סי' שכ"ח] בהעמדת עלוקות דכל שעושה לדעתה אין איסור מחמר. גם נוכל לצרף דעת הסוברים דאין איסור מחמר בבהמת אחרים כמו שיתבאר לפנינו. ואף דשיטה זו קשיא מירושלמי כמו שיתבאר לפנינו. הלא גם שיטת הגהת מרדכי כפי מה שביארנו שיטתו קשיא עלה מירושלמי. וע"כ אין לאסור משום הא דהגהת מרדכי:

יט אך יש לספק גם לפי דיעה ראשונה די"ל דלא שייך בזה כלל סברא דלדעתה מהלכת דנהי שההילוך לדעתה. שרצונה להיות אצל האדם. אבל הוצאת משוי ודאי הוא שלא לדעתה. רק ממילא מוציאה המשוי שטעון עליה. וע"כ יש איסור מחמר בהוצאת המשוי: (כ) ונראה דיש לפשוט ספק זה מהא דכתבו התוספות במכילתין צ"ד. בהא דזב היוצא בכיסו חשוב משאצל"ג. דאפילו יוצא בכיסו למנות ראיותיו או נקיים דצריך להכיס נמי חשוב מלאכה שא"צ לגופה. משום דמ"מ א"צ להוצאה זו דהכי נמי סגי לי' אי יתיב בחד דוכתא. וכן כתב בספר יראים במלאכת מכבה [סי' רעד. דף קמא ע"ב] ע"ש היטב. ביאור הדברים דהוא לא עקר הכיס ולא הניח. רק תאמר דעקירת והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ במקומו דמי. הרי לא עקר גופו בשביל החפץ כלל. דהא סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא. וא"כ הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה דאף דהוצאה היא המלאכה לצורך הכיס. מ"מ כיון שהלוכו לרה"ר שבזה נעשה ההוצאה אינו צריך לגופה. חשוב אינה צריכה לגופה. ה"נ אף דהוצאת המשוי שלא לדעתה רק לדעת האדם מ"מ כיון שהילוך הבהמה שבה נעשה הוצאת המשוי הוא לדעת עצמה. אין בו משום מחמר:

כא אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו. דהנה בענין הוצאה יש שני עניינים. הא' העתקת החפץ מרשות לרשות. והב' העקירה מרשות זה והנחה ברשות ההיפך. והנה אף דמה"ת אין איסור בלא עקירה והנחה. מכל מקום יש לומר דמדרבנן יש איסור בהעתקת החפץ מרשות לרשות לבד. [שהרי הזורק חפץ מרשות היחיד לרה"י דרך רשות הרבים למטה מי' פטור אבל אסור. כמפורש במכילתין צ"ז. וברמב"ם פי"ג מהל' שבת הלכה ט"ז. וכן בתוס' עירובין פ"ה. במ"ש וכיון שהמבוי אסור האיך יכול לשלשל ולמלאות מן הבור דרך אויר מבוי האסור ועי' במג"א סי' שנ"ב סק"ד] וע"כ לענין איסור דאורייתא שפיר קאמרי התוס' כיון דאין חיוב בלא עקירה והנחה. ובכיס אין בו לא עקירה ולא הנחה. רק שעקירת גופו כעקירת הכיס מהארץ והנחת גופו כהנחת הכיס בארץ דמיא. [ועי' ריטב"א עירובין ל"ג. סד"ה ובמאי בשם הר"ם בר שניאור ז"ל ובזבחים פ"ח. ברש"י ד"ה א"ר אשי] והרי עקירת והנחת גופו אינם לצורך הכיס. והתינח לענין איסור דאורייתא אבל לאיסור דרבנן היינו העתקת החפץ מרשות לרשות הרי העתקת הכיס ודאי לצורך הכיס דכיון שהולך לרה"ר צריך שגם הכיס יעתק מרשות היחיד ויהי' עמו ברה"ר. ודוקא לענין עקירה והנחה לא שייך לומר דכיון שעקר והניח גופו הוא צריך שגם הכיס יעקר ויונח שהרי באמת הכיס לא נעקר ולא הונח כלל רק שגופו עוקר ומניח ועקירת והנחת גופו אינם לצורך הכיס. ולא שייך לומר דכיון שעוקר ומניח גופו צריך שיעקור ויניח גופו כמובן:

כב וכן בנידון דידן לענין בהמה טעונה משאוי וקורא לה והיא באה. ודאי חיוב מחמר מדאורייתא אין בו שהרי המשאוי אין בה עקירה והנחה רק מה שהבהמה עוקרת רגליה ומנחת רגליה וזה הוא לדעתה. אבל העתקת המשאוי שעליה ארבע אמות אינו לדעתה ואסור מדרבנן מיהת. דאיסור מחמר איתא אף בשבות כדמוכח מהא דפסחים במחמר כלאחר יד כנ"ל אות ח':

כג מ"מ נראה להתיר דאף שמוכח דאיסור דרבנן יש בלא עקירה והנחה ביחד. מ"מ לא מצינו איסור כשאין כאן לא עקירה ולא הנחה שהזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש כאן עקירה מרה"י ועובר באויר רה"ר ע"כ אסור. וכן יש כאן העברה באויר רה"ר והנחה ברה"י ע"כ אסור. וכן בהא דתוס' עירובין שממלא מהבור ועובר דרך אויר מבוי. יש עקירה מהבור ועובר דרך אויר מבוי האסור. וכיון שיש כאן או עקירה או הנחה אסרו חכמים. אבל כשאין כאן לא עקירה ולא הנחה לא מצינו שיש בו איסור מדרבנן והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים. [ועיין תשובת הרב מלאדי ס"ג בדין צה"פ הרחוקים מהכותלים שהביא מתניתין זו דידים שאין לחדש איסור בדרבנן בלא ראי']. וא"כ כיון דבמשאוי שע"ג בהמה אין כאן לא עקירה ולא הנחה אין לאסור אף מדרבנן. רק משום עקירת רגלי הבהמה והנחתם וזה הוא לדעתה ומותר. ועפ"י הדברים האלה מתבאר דאפי' בהמה טעונה משאוי קורא לה והיא באה. אך אם הבהמה שלו אסור משום שביתת בהמתו רק בתחומין אף בבהמתו מותר קורא לה והיא באה כמפורש בברייתא שבת נ"ג ע"ב ומשום דאין בתחומין דרבנן [ולהגמ"ר אפי' תחומין די"ב מיל דאורייתא] איסור שביתת בהמתו:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה