אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת חורש אות ט
[ט] וכן המשוה פני השדה. ש"ס מכילתין ע"ג ע"ב א"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י דמרפי ארעא] אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש [פירש"י וטממה בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה]. ולעיל מינה דהאי בהא דהחורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן פירש"י דכולהו לרפויי ארעא עבידי. הנה בכל דברי רש"י מפורש דכל ענין מלאכת חורש הוא בדמרפי ארעא. ודבריו נובעין מש"ס ריש פ"ק דמועד קטן. מה דרכו של חורש לרפויי ארעא. וקשה לי מהא דמכילתין פ"א ע"ב אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא וכו' ואלא משום עשבים פירש"י שמחמת לחלוחית הניר עשבין עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשין והא אמר ר"ל צרור שעלו בה עשבין מותר לקנח בה. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת. אלא דילמא נקיט מעילאי ושדאי לתתאי ומחייב משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה. בבית חייב משום בונה. בשדה חייב משום חורש ופירש"י שקיל מעילאי במקום גבשושית ושדאי לתתאי במקום גומא ומשוי המחרישה והוי תולדה דחורש. ומבואר דאף דמקנח בצרור אף שאינו רפוי כמו עפר וכמבואר ברש"י הנ"ל וכמובן אעפי"כ אם ימלא בה גומא יתחייב משום חורש: ואפשר לדחוק לדעת רש"י דאף דהצרור בעצמו אינו רפוי. מ"מ כיון שאינו מחובר עם הקרקע שמילאה בו חשוב רפוי ארעא. דהא אף בחופר שהוא חורש כמבואר בשמעחין. אינו מרכך העפר ממש. וכמ"ש רש"י בביצה ז' ע"ב בהא דקאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ופריך והא עביד כתישה ופירש"י לר"י פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דס"ל דטעמא דמתניתין משום דחפור ועומד הוא והא קעביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים עי"ש. ומ"מ חשוב רפוי ארעא וה"נ דכוותה. ועדיין צ"ע. גם במה שפירש"י בהיתה לו גבשושית ונטלה דבשדה חייב משום חורש דמרפי ארעא. אינו מובן כ"כ שהרי העפר שנוטל הוא משליכו למקום אחר וחיובו הוא רק על מקום הגבשושית. ומה רפוי ארעא שייך בו שהארץ שבמקום הגבשושית כדקאי קאי ולא נתרפה כלל. וצריך לדחוק ולומר שבמה שנטל הגבשושית ממילא מתרפה גם הקרקע שתחתיו דומה למה שאיתא בש"ס בבא בתרא י"ז ע"ב כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי עי"ש ועיין בס"ק י"ז:
אבל הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"א כתב המנכש בעיק רי אילנות המק רסם עשבים המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הר"ז תולדות חורש. ומבואר דלאו דווקא בדמרפי ארעא אלא כל ליפות את הקרקע הוא תולדת חורש. ודבריו נובעין מהירושלמי [מז ע"ב] דכתב כל להניית קרקע חייב משום חורש. וחשיב שם המברה בחרשין המסקל אבנים הבונה מדריגות אף שאין זה ענין לרפוי ארעא. ושוב מצאתי בפי' הר"ח הנדפס מחדש על גליון ש"ס דפוס ווילנא [עג ע"ב] דכתב וז"ל אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלוא אם שוה פני'. וכן הוא בערוך ערך גב. והוא מקרא בישעי' כ"ח פסוק כ"ה שמשמע שם שזה הוא מעניני החרישה שמכין בזה את השדה לזריעה ואתיא הכל בפשיטות: