אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות ז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות ז

מלאכת חורש אות ו

[ז] (א) המנכש עשבים הרעים וכו'. ש"ס מ"ק ב' ע"ב איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע [פירש"י מנכש תולש עשבים הרעים מתוך הטובים וכי עקרי לי' צמחי הני טפי. משקה מים לזרעים. שזורק מים בעיקרי העשבים. משום מאי מתרינן בי'. דמאי מלאכה קא חשבינן לה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה] אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא [לרפויי. לרכך] אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא. אמר לי' אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא. וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא. איתיבי' רב יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רעק"א אף המקיים. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. אמר לי' משום מקיים. והא מדקתני סיפא רעק"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא. כולה רע"ק הוא ומ"ט קאמר מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א אף המקיים. ע"כ סוגית הגמרא: (ב) ובתוס' ד"ה חייב. ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא עכ"ל. מבואר שפירשו הקושיא דנחייב תרתי ביו"ט. [דאין לומר דהתוס' קאי על רב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים דהתם פשוט דלענין קרבן קאי דחייב שתי חטאות] דבשבת אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה ליכא מלקות. דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כדאיתא בשבועות ד'. דאינו חייב מלקות על מלאכה בשבת דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וגירסת ספרינו המנכש ומשקה מים לזרעים בשבת. וקושית הש"ס מדרב כהנא. אף דבתרי קטלי לא קטלינן לי'. היינו דיתחייב משום שניהם. ונוכל להתרות בו על איזה שירצה. ומשמע דהתוס' לא היו גורסים בשבת. ומה שפירשו הסוגיא ביו"ט. נראה דהי' קשה להו דאם איתא דהסוגיא מיירי בשבת. היו יכולין לחלוק בשוגג לענין קרבן דהוא שכיח הרבה יותר ממה שיעבור אדם במזיד ובהתראה. ואין לומר דבשוגג אין נ"מ משום מה נתחייב. ליתא דהא בכריתות [יט.] שאם מסופק אם קצר אם טחן פטור דכתיב או נודע לו עד שיודע לו במה חטא. וא"כ כל זמן שלא נודע לו אם חייב משום חורש או משום זורע פטור לגמרי שאינו מתכפר בלי ידיעה על מה עבר. וצריך לברר משום מה חייב כדי שיחשב ידיעה ויוכל להביא קרבן. ויפלגו רבה ורב יוסף משום מה חייב. ומדפליגי בהתראה ש"מ דביו"ט פליגי. וכי תימא הוא גופא קשיא יפלגו בשבת לענין קרבן יש לומר דקרבן אין נ"מ רק בזמן שבהמ"ק הי' קיים משא"כ מלקות הי' בזמן רבה ורב יוסף שעוד לא פסקה הסמיכה בזמנם. אבל אם בשבת פליגי למיתה. הא מיתת ב"ד אינה רק בזמן שסנהדרין במקומה בלשכת הגזית. וא"כ אי בשבת פליגי. וע"כ בזמן בהמ"ק. היו יכולין לחלוק לענין קרבן:

ג ואין להקשות א"כ בפרק תולין [קלח.] דפליגי רבה ור' זעירא במשמר משום מה מתרינן בי' והתם ע"כ מיירי בשבת דביו"ט אין חיוב מן התורה במשמר ויפלגו לענין קרבן. לא קשיא דזורה בורר ומרקד הואיל ודמיין להדדי אינן מחולקין אלא לחומרא לחייב שתים אבל לא לקולא ואם בירר חצי שיעור וריקד חצי שיעור חייב כמ"ש במאירי [קד ע"ב] בכתב אות אחת ומחק ע"מ לכתוב אות אחת. וה"נ בספק אם בירר או ריקד חייב וכמבואר אצלינו בביאור מלאכת זורה סק"ב בס"ד עי"ש. ע"כ אין יכולין לחלוק לענין קרבן. ועוד לפי פירש"י שם דלרבה נמי אי אתרי בי' משום מרקד הוי התראה. א"כ גם חיוב מרקד יש בו וכ"כ הרמב"ם [פ"ח הי"א]. ומ"מ אינו חייב אלא אחת. א"כ לענין קרבן מחלוקתם בחנם דעכ"פ יש ידיעת חטא מרקד ודו"ק. אבל הכא אם איתא דבשבת ולמיתה וע"כ לבזמן שהיה בהמ"ק קיים היו יכולין לחלוק לענין קרבן: (ד) והריטב"א כתב בהא דמקשה מרב כהנא ואסיק בקשיא ולא בתיובתא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט ומתרינן ביה מה דהוה עיקר טפי ועלה מלקינן ליה. מפורש ג"כ דמפרש הסוגיא ביו"ט [ומה דקשה על הריטב"א דמפרש טעמא דרבה דלא מיחייב תרתי משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וא"כ בשבת באמת יתחייב ג"כ משום זורע. א"כ מה מקשה רב יוסף לרבה ממנכש בכלאים חרישה בכלאים מי אסירא והוצרך לתרץ משום מקיים הא באמת גם לרבה איכא חיוב זורע במנכש. ישבתי בס"ד בביאורנו למלאכת זורע ס"ק י"ב משום דרבה דאמר משום חורש ולא משום זורע מחמת שאינו דומה כ"כ לזורע. וכיון שאינו דומה לגמרי לזורע לא הוי אב מלאכת זורע רק תולדה לזורע כדברי הרב המגיד פ"ז מה"ש הל"ד עי"ש. ובכלאים אין חיוב בתולדות כדברי התוס' בכורות כ"ה.] והנה מדברי הריטב"א אלו מבואר דמנכש ומשקה בשבת חייב שתים לכ"ע: (ה) ודעת התוס' סוף ד"ה חייב שזה מחלוקת רבה ורב יוסף עם רב כהנא לרבה ורב יוסף אינו חייב אלא אחת [לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע] ולרב כהנא חייב שתים:

ו והנה התוס' בתחילת ד"ה חייב כתבו וז"ל קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע. וקשיא לרב יוסף דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחת מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפי' לא חשיב ליטע עכ"ל. ולכאורה אין צריך לכל זה דכבר החליט אביי בתחילת דבריו הקושיא דיש בו חיוב שניהם. אך שלא לומר דהיכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. שאינו חייב שתים על מעשה אחת. ע"ז הוצרך אביי להביא הא דרב כהנא שחייב שתים על מעשה אחת. אך נראה דעת התוס' דא"כ היה יכול להקשות מר' יוחנן ור"ל בגיטין י"ט. המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים. והי' זה קושיא טפי מר' יוחנן רבו של רבה [עי' נדרים נ"ט.] ועוד לפי דברי תוס' הנ"ל למסקנא רבה ורב יוסף פליגי אדרב כהנא. יקשה דרב יוסף אדרב יוסף. דאמר בפרק כלל גדול [עג ע"ב] האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע עי"ש בפירש"י. הרי רב יוסף עצמו סבר דאיכא חדא דמחייב עלה תרתי. אלא ודאי במקום ששקולין ע"כ חייב על שתיהם. דאי אפשר שיפטור לגמרי. והי מינייהו מפקת. וכיוצא בזה כתב התוס' רי"ד קידושין [נ ע"ב] באיסור בת אחת. אך במנכש ומשקה מים לזרעים. דלכל מר יש חיוב זה יותר מזה. וע"כ אינו חייב אלא על זה שיש חיוב יותר. ומשום הכי הוצרכו התוס' לפרש שגם בזומר וצריך לעצים יש חיוב קוצר יותר. ושוב לא יתחייב משום נוטע. ואינו דומה לקטל אספסתא שאין בו חיוב זה יותר מחיוב זה: (ז) ומה שדקדק מהרש"א על דברי התוס' דלפי פירושם למה לי' לאביי למימר וכי תימא כל היכי דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא. הא אי נמי לא הי' מתחייב אלא משום נוטע לחוד היה יכול להקשות. יש לומר דבאמת אפי' לא היה חייב אלא משום נוטע לחוד נמי היה יכול להקשות כיון דאיכא תרתי נוטע וקוצר יתחייב משום קוצר שדומה לו יותר. ומ"מ כל הקושיא היא אהא דכל היכי שיש בו חיוב שניהם. ובאמת אם רב כהנא הי' אומר חייב משום נוטע לבד היה יכול להקשות. אך היה צריך לבאר שיש בו חיוב קוצר ג"כ. ע"כ הקושיא מבוררת יותר מהא שבאמת מחייב משום קוצר ג"כ. ומה שדקדק עוד דהא מפורש בפרק כלל גדול זומר חייב משום נוטע כוונתו שהי' יכול להקשות מזומר דפרק כלל גדול. הנה מלבד מה שכתבנו דאפילו אם היה יכול להקשות מהא דחייב משום נוטע לבד. נמי יותר מבורר להקשות מרב כהנא שמחייב להדיא משום קוצר ג"כ. מלבד זה נמי אינו קושייתו קושיא כלל. דההוא דפרק כלל גדול באינו צריך לעצים מיירי וליכא תרתי ע"כ חייב משום נוטע. וכל הקושיא דאביי היא מאחר דצריך לעצים ויש בו חיוב קוצר שדומה לו יותר מלנוטע לא יתחייב משום נוטע: (ח) והנה המהרש"א פירש פירוש אחר בקושית אביי מזומר וצריך לעצים. דחיוב זומר הוא משום מעשיו דזומר ודאי דומה לנוטע וחיוב קוצר משום מחשבתו דצריך לעצים עי"ש. ביאור דבריו ע"פ דברי התוס' פרק כלל גדול ע"ג ע"ב דלא מקרי בעצים קוצר אלא אם כן צריך להם עי"ש. והיינו משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע"כ חייב בצריך לעצים. וכמ"ש תוס' סנהדרין כ"ו. לפי ביאור מהרש"א שם. ואם כן אין בו חיוב רק משום מחשבתו. ע"כ לרבה לא יתחייב רק משום נוטע לבד. [ולרב יוסף משום קוצר לבד שאין צריך אלא לעצים ואינו מתכוין לזמור]. אך התוס' מיאנו בפי' זה שבאמת התוס' במ"ק לא אזלי בשיטה זו דשניא דין עצים לענין קוצר משאר דברים. שהרי כתבו בד"ה וצריך. שאינו דומה לקוצר שקוצרין למאכל וכו'. הרי שגם בשאר דברים לא מיקרי קוצר אלא בשצריך להם. וא"כ בעצים כשצריך להם הוי קוצר גמור במעשיו ג"כ. וליכא קושיא כלל לרבה. אך מהרש"א אזיל בשיטת תוס' פרק כלל גדול. דדוקא בעצים לא מיקרי קצירה רק בשצריך להם משום מחשבתו. א"כ גם כשצריך להם אי אזלת בתר מעשיו אינו דומה לשאר קצירה:

ט וטעם תוס' פרק כלל גדול דיש חילוק בין עצים לשאר דברים. נראה לי משום דאילן חשוב כקרקע לכל דבר. והתולש מן האילן חשוב תולש מן הקרקע. ע"כ כשתולש ענף מן האילן. אינו דומה לקוצר שתולש פירי. אלא כחותך חלק מן הקרקע. [ועיין לקמן סק"ח בפירוש דברי המאירי] רק בשצריך להם אחשבינהו לעצים להיות כפירי. ולפי"ז נראה לי דאפשר לומר דדוקא באילן מאכל כמו בזומר דאיירי בה שהוא בגפן. והאילן דומה לקרקע שמוציא פירות כמו הקרקע לא שבעצמו הוא פירא. אבל אילן סרק שעומד רק לעצים לעולם חייב בהם כמו בשאר דברים:

י ובהכי ניחא מה דקשיא לי דהא קצירת עצים גופא היה במשכן. שהרי קצצו ארזים לעשות משכן. וא"כ הקוצר עצים מן המחובר וצריך להם הוי קוצר גמור שהיה במשכן. ואיך לא יהיה דומה לקוצר כל כך שיפטור לרבה [בזומר וצריך לעצים] משום קוצר. אך להנ"ל אתי שפיר דארזים אילני סרק הם. ועצים דגפן אין דומה להם: (יא) הדרן לשמעתין למחלוקת תוס' עם הריטב"א שהבאנו לעיל אות ד' ואות ה' אליבא דרבה ורב יוסף. דלתוס' גם בשבת אינו חייב אלא חדא. לרבה משום חורש לבד. ולרב יוסף משום זורע לבד. לכל מר למלאכה שדומה לו יותר. ולהריטב"א בשבת לכ"ע מחייב שתים. ולא נחלקו אלא ביו"ט משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט. ונראה לי ראיה לדעת הריטב"א מסוגיא דמכות כ"א ע"ב אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה. אמר לי' ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו. יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור. והן מוקדשין וכלאים בכרם. האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה. לאו דמיכסי בהדי דאזיל. אמר לי' אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. אמר לי' ריש לקיש לר' יוחנן אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה מאי ר' עקיבא דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה. רעק"א אף המקיים וכו'. אמר לי' עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. [פירש"י דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא כדאמרן] וכו' אמר רבה יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. וקשה לי דמה הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. הא רבה ס"ל המנכש משום חורש ואותבי' רב יוסף מהמנכש ומחפה בכלאים לוקה חרישה בכלאים מי אסירא ומשני כולה רע"ק הוא והכי קאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרעק"א המקיים בכלאים לוקה. אס כן לרבה אין חיוב במחפה רק משום מקיים. ולמה יתחייב ביום טוב משום זורע. אך התירוץ פשוט שכשם שרבה מודה במנכש דיש בו חיוב זורע בעצמותו. אלא משום שיש בו חיוב חורש ג"כ. ודומה יותר לחורש אינו חייב רק משום חורש. רק בכלאים פטור משום שאינו דומה כל כך לזורע. והוי רק תולדה לזורע. ובכלאים לא מחייב אתולדה כדברי התוס' בכורות כ"ה. ה"נ סבירא לי' לרבה במחפה דנהי דבכלאים פטור מ"מ ביו"ט יתחייב משום תולדה לזורע. ע"כ הוצרך לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וכ"ז ניחא לשיטת הריטב"א דבשבת גם לרבה ורב יוסף מחייב תרתי. אך לשיטת התוס' דלרבה גם בשבת אינו חייב רק משום חורש מפני שדומה יותר לחורש ואינו חייב שתים על מעשה אחת. כל שכן בחורש ממש ובהדי דחריש מחפה דלא יתחייב שתים על מעשה אחת. ויתחייב רק על חורש כיון דמחפה לרבה אינו זורע ממש [ובכלאים לרבנן דלית להו חיוב מקיים פטור] והוא חורש ממש. אלא ודאי כדעת הריטב"א דבשבת לרבה חייב שתים רק ביו"ט פוטר משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. ע"כ הוצרך רבה לתרץ משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. אך לשיטת התוס' צ"ע: (יב) ואולי יש לומר לשיטת התוס' דשאני חרישה וחיפוי שהם מעשים מתחלפים ואף שנעשה הכל ע"י החרישה. מ"מ נעשה שני מעשים. ואינו דומה למנכש ומשקה מים לזרעים שלא נעשה רק מעשה אחת אלא שיש בו שני מיני חיוב. והוא חדא מעשה דלא מחייבי עלה תרתי. אבל חרישה נעשה שני מעשים ביחד וחייב על כל מעשה בפני עצמה: (יג) והיוצא לנו להלכה לדעת התוס' לרבה ורב יוסף אף זומר וצריך לעצים בשבת אינו חייב אלא אחת [לתוס' במ"ק משום קוצר לבד ולדעת המהרש"א אליבא דתוס' פרק כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר] ולרב כהנא אף במנכש ומשקה מים לזרעים מחייב שתים. ואפי' ביו"ט מתרינן בי' משום זה או משום זה כמו שירצו. ולהריטב"א אין מחלוקת בין רבה ורב יוסף בין רב כהנא ובשבת לעולם חייב שתים בין במנכש ומשקה מים לזרעים בין בזומר וצריך לעצים. וביו"ט מתרינן בי' במנכש ומשקה מים לזרעים לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע ובזומר וצריך לעצים לפי פי' מהרש"א אליבא דתוס' כלל גדול ותוס' סנהדרין לרבה משום נוטע ולרב יוסף משום קוצר. ולפי פי' התוס' מ"ק לשניהם משום קוצר: (יד) וכל זה הוא לשיטת תוס' והריטב"א דאין חילוק בין מנכש ומשקה מים לזרעים בין זומר וצריך לעצים. אבל הרמב"ם פסק בפרק ח' מהל' שבת מנכש ומשקה מים לזרעים אינו חייב אלא אחת. [מנכש משום חורש ומשקה מים לזרעים משום זורע] וזומר וצריך לעצים פסק דחייב שתים. ולכאורה הרמב"ם מזכי שטרא לבי תרי. אך הרמב"ם לטעמי' [פ"ח ה"ב] דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. והנה רב יוסף דמקשה לרבה ממנכש בכלאים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דמחייב בכלאים. מוכח דמחייב אתולדות בכלאים. ומ"מ מקשה לרבה. א"כ אי אפשר לומר דטעמא דרבה משום שאין מחייבין על מעשה אחת שתים. דהא בכלאים אין חיוב משום חורש ואעפ"כ אינו חייב משום זורע. ולתוס' והריטב"א כבר ישבנו משום דלרבה אינו זורע גמור [וע"כ דומה לחורש יותר] והוי רק תולדה ולא מחייב בכלאים אך להרמב"ם [כלאים פ"א ה"ב] דמחייב אתולדה בכלאים אי אפשר לתרץ כן. וע"כ צריך לומר דלרבה ליכא חיוב זורע בעצמותו. ולרב יוסף ליכא חיוב חורש בעצמותו דלא כאביי דמקשה דיתחייב תרתי. וא"כ אין ענין לדרב כהנא כלל:

טו וכן דעת האור זרוע [מלאכת זורע] שכתב דכיון דקיימא לן כרב יוסף דהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש הלכך מותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה ואפי' עומדת ליחרש.הרי דסבירא לי' דאין בו חיוב חורש אף דלית ביה זרעים דאין בו חיוב זורע. ואזיל ג"כ לטעמיה שכתב שם דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדות הם. ממילא מוכרח לומר טעמא דרבה ורב יוסף לאו משום דלא מחייב תרתי על מעשה אחת כנ"ל. ולתוס' והריטב"א צ"ל דס"ל דמנכש ומשקה מים לזרעים לרבה הוו בכלל אב מלאכת חורש. ולרב יוסף הוו בכלל אב מלאכת זורע. [ומ"ש התוס' ריש פרק הזורק [צו ע"ב] דמנכש ומשקה מים לזרעים לא הויין אבות היינו שאינם אבות בפני עצמם כמו זורה בורר ומרקד. שאף שדומים זה לזה מ"מ כל אחד הוא אב בפני עצמו. ה"נ במנכש ומשקה מים לזרעים אף שדומין לזורע ולחורש יהיו אבות מלאכות בפני עצמם ולא רק בכללא דאבות זורע וחורש. אלא דהטעם משום דלא חשיבי]: (טז) ועדיין פש גבן לבאר שיטת הרמב"ם למה פסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף דחייב משום זורע. ובמנכש כרבה דחייב משום חורש. ולדעתי כי הרמב"ם נגרר בזה אחר הירושלמי. דבפרק כלל גדול [מח.] חשיב המשקה מים לזרעים מתולדות זורע. ועוד שם כל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. והנה בש"ס פרק הבונה ק"ג. איתא במשנה החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא. וע"ז איתא בברייתא שם התולש עולשין והמזרד זרדין וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן. והנה במזרד זרדין דמפורש בברייתא בהו לישנא דלייפות את הקרקע. בודאי חיובי' משום חורש כדברי הירושלמי הנ"ל דכל שהוא להנאת קרקע הוא מתולדות חורש. וממילא מנכש דתנא במתניתין בהדי דהמזרד זרדין הוא דבר הלמד מענינו שהוא ג"כ מתולדות חורש. ועוד דהרי התנא פתח החורש ומסיים מזרד זרדין דהוא ג"כ מתולדות חורש להירושלמי הנ"ל. ואם איתא דמנכש הוא תולדת זורע למה לי' להתנא למתני' באמצע תולדות חורש. רישא וסיפא תולדות חורש ומציעתא תולדת זורע. אלא ודאי דכלהו משום חורש הוא. ולרב יוסף דאית ליה מנכש הוא תולדת זורע צריך לומר דלית לי' האי כללא דהירושלמי [מח.] דכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש אלא כל דלצמוחי פירא מכוין הוא תולדת זורע כמו מנכש לדידי'. וא"כ מזרד זרדין אף דמפורש בהו בברייתא לישנא דלייפות את הקרקע נמי תולדת זורע הוא. ולא קשיא לי' רישא וסיפא חורש ומציעתא זורע דלדידי' סיפא נמי זורע הוא. אבל להירושלמי דסיפא בודאי חורש הוא. מסתמא גם המציעתא היא משום חורש:

יז ועוד נראה דהנה בהא דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה פליגי רבה ורב יוסף דלרבה חיוביה משום מקיים ורע"ק הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ולרב יוסף חיוביה משום זורע והרמב"ם פ"א [ה"ב] מה' כלאים כתב דמנכש ומחפה לוקה אף שפסק שם [ה"ג] דמקיים אינו לוקה. ולכאורה דמשום זורע מחייב לי' וכר' ינאי במכות כ"א ע"ב דאמר המחפה בכלאים לוקה דחשיב כזורע. וכן הוא ברש"י פסחים מ"ז ע"ב בד"ה ושביעית וז"ל ועובר על שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה לזורע כגון חורש לכסות הזריעה. אך אי אפשר לומר כן דא"כ הו"ל להרמב"ם בהלכות שבת לחשוב מחפה בהדי תולדות זורע. אך נראין דברי הכ"מ פ"א דכלאים דהרמב"ם משום מקיים מחייב לי' למנכש ומחפה ומשום דמקיים ע"י מעשה לוקה וכדעת הירושלמי שם [לה ע"ב] ודלא כר' ינאי במכות הנ"ל. [או דר' ינאי גופי' נמי משום מקיים מחייב כהירושלמי דרבנן מודין במקיים ע"י מעשה האומנם דש"ס דידן לא ס"ל הכי דמקשה שם ולילקי נמי משום זורע ביום טוב. אבל ידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל בסדר זרעים לפסוק כהירושלמי נגד ש"ס דידן] ומעתה דמחפה לאו משום זורע הוא מסתמא גם מנכש כן דבהדי הדדי תניא. וע"כ פסק נמי בהלכות שבת מנכש משום חורש:

יח ובפשיטות יש לומר עוד דהנה קי"ל בכל מקום כרבה לגבי' דרב יוסף בר משדה ענין ומחצה. אלא שבמשקה מים לזרעים פסק הרמב"ם ז"ל כרב יוסף משום הכרעת הירושלמי דמפורש דמשקה הוא משום זורע. ושוב במנכש הדרינן לכללין דכרבה קי"ל. ואף דרבה ורב יוסף כהדדי אמרינהו למנכש ומשקה מים לזרעים. לאו בני בקתא חדא נינהו וטעמא רבה איכא לחלק בינייהו. דמנכש אינו עושה פעולה בגוף הזרעים הטובים כלל. רק כשעוקר הרעים צמחי הני טפי. נמצא שפעולתו אינו אלא בהקרקע. ולגבי זרעים הטובים הו"ל כעין גרמא לבד. משא"כ משקה מים לזרעים שפירש"י [מו"ק ב ע"ב] שזורק מים בעיקרי העשבים ועושה פעולתו בגוף הצמחים להדיא. וע"כ מצד הסברא יותר יש לחייבו במשקה מים לזרעים משום זורע מלחייב מנכש משום זורע: (יט) ולענין הלכה להרמב"ם מנכש הוא תולדת חורש ומשקה מים לזרעים הוא תולדת זורע. והרא"מ בספר יראים [סי' רעד, דף קלא.] כתב שאף משקה מים לזרעים הוא תולדת חורש. ולתוס' וריטב"א שניהם אבות מלאכות שנכללין באבות מלאכות השנויין במשנה חורש או זורע לכל מר כדאית לי'. ומדברי הסמ"ג והג"מ [פ"ח ה"א] משמע דפסקו דחייב בשניהם שתים משום חורש ומשום זורע:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה