אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות א

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות א

מלאכת זורע אות כט

[א] אחד החורש בבקרים. כתב הרמב"ם פ"כ מה"ש הל"א וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך. שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה. ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. ופירש הה"מ דהאי ובהמתך כולל שני דברים האחת החרישה והאחת מחמר וע"כ כיון שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בחרישה ע"כ אף המחמר שאין בו מיתת ב"ד אינו לוקה עכ"ד: ואינו מובן דכיון דמקרא דובהמתך אינו חייב מיתה במחמר משום דבמיתת ב"ד כתיב העושה מלאכה יומת היינו העושה בעצמו בחרישה למה יתחייב. ואם תאמר משום שהי' במשכן. הלא גם זה עוקר וזה מניח הי' במשכן. וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון כגון שנים שהיו נושאין את הארון ואעפ"כ פטור כמ"ש התוס' מכילתין ג'. ד"ה בעשותה. הנה דאף שמלאכה היא משום שהיה במשכן מ"מ פטור עלי' משום שלא עשאה הוא כולה. כמו כן בחרישה יפטור. ואם תאמר דחרישה מתוך שאין הבהמה יכולה לחרוש אם לא שהאדם יאחז המחרישה בידו חשוב שהאדם חורש א"כ קרא דובהמתך אין צריך לחיוב חורש כלל:

והנראה לי בזה דחיוב חרישה הוא משום שהבהמה אינה יכולה לחרוש בלעדי האדם האוחז המחרישה ודוחפו לארץ והוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד מהם חייב דחשוב כאילו עשאה כולה [ואפי' לר"ש [צב ע"ב] דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול הא מפורש הטעם בתוספתא [פ"י ה"ה] משום שאין שנים חייבין על מלאכה אחת אבל אדם ובהמה שעשו דלא שייך חיוב בבהמה שוב האדם חייב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול לרבנן אך הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול דחשוב לגבי כל אחד כאלו עשאה יכולה. הוא רק כשדנין על העושה. אבל אם נדון על מלאכה הנעשית כגון ישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה. אף דחשוב כאלו הישראל עשה כל מעשה השחיטה. הלוא חשוב ג"כ כאלו העכו"ם עשה כולה. ומה חזית דשדית לשחיטה בתר הישראל להכשיר. שדי אותה בתר עכו"ם והרי השחיטה מורכבת מכח שניהם ופסולה. ודוקא כשדנין על אדם העושה. חשבינן ליה כאלו עשה כולה. ואף שחבירו ג"כ עשה כולה מה יועיל זה לגבי דידיה. אבל אם דנין על המלאכה נחשבנה מורכבת מכח שניהם כאילו חצי המלאכה נעשית על ידי אחר. מעתה כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ובהמה אין לה מחשבה. וגרוע מחש"ו דמחשבה מבוררת מתוך מעשיו יש להן. אבל בהמה ודאי אין לה מחשבה כלל הא נחשב חצי מלאכה דלאו מלאכת מחשבת היא. ממילא גם האדם יפטור דהא כשאינה מלאכת מחשבת לא נחשב מלאכה כלל דגמרינן ממשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת וכשאינה מלאכת מחשבת אינה דומה למלאכה שבמשכן ולא נחשב שעשה מלאכה כלל. אך מדגלי קרא דובהמתך לאסור חורש ומחמר בלאו. והרי כשמחמר אחר בהמתו להוליך משאוי בעיר מעורבת אין איסור כלל [רק משום משתמש בבעלי חיים דאסור משום שבות] רק כשעשה עמה מלאכה. והא לאו מלאכת מחשבת הוא. וא"כ הרי לא עשה עמה מלאכה כלל. וע"כ לומר דגלי לן קרא דמהני מחשבת האדם על מעשה הבהמה לאשוויי מלאכת מחשבת [וכן מפורש בתוס' שבת פרק במה בהמה נ"ג ע"ב בד"ה כאן ליבש כאן לחלוב פי' בקו' לחלב שיקבלו העזים בכיס את החלב. וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ"ע חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה עכ"ל ועי"ש. והרי טעם צריכה לגופה משום ממלאכת מחשבת הוא כמפורש בחגיגה יו"ד ע"ב והבהמה אינה צריכה אל החלב. הנה מפורש דמה שצריך האדם אל החלב. ומלאכת מחשבת הוא לדידיה מהני זה לגבי הבהמה] ממילא החורש בבהמה חייב מיתת ב"ד דהא חשוב מעשה עצמו כנ"ל משום זה אינו יכול וזה אינו יכול וגלי לן קרא דחרישה זו מלאכת מחשבת היא ע"כ חייב. וע"כ אף דחורש חייב משום דחשוב שעשה הוא בעצמו מ"מ קרא דובהמתך ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דאי לאו קרא דובהמתך היה פטור על חרישה בבהמה. דהוה אמרינן דהא לא חשוב מלאכת מחשבת. אך השתא דכתיב ובהמתך וגלי קרא דחשוב מלאכת מחשבת שוב קרינא ביה כל העושה בה מלאכה יומת. ואף דעצם הלאו לא בא להזהיר על דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד רק על לאו דמחמר לבד. מ"מ מאחר שלולא היה נכתב קרא זה לא היה חרישה דע"י בהמה מחייב מיתת ב"ד וקרא זה דמלמד על העושה שלא יהיה מחמר קאי ג"כ על הנעשה שחשוב מלאכה וזה קאי גם על חרישה בבהמה שהיא מלאכה לחייב עליה מיתת ב"ד. ע"כ חשוב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו: ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת הה"מ במה שכתב דהאי ובהמתך כולל שני דברים האחת החרישה והאחת המחמר. לאו למימרא דבחד גוונא בא הקרא להורות על החרישה ולמחמר אלא דעל החרישה אתי קרא להורות על הנפעל דחשוב מלאכה אבל על חיובו לא צריך שהרי מלאכת עצמו הוא משום דזה אינו יכול וזה אינו יכול ועל מחמר בא הקרא להורות על מעשה כבהמה כנ"ל:

ואין להקשות דהא מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך לצוות על שביתת בהמתו. שמעינן נמי דמחשבת האדם מהני למעשה הבהמה ואין צריך קרא דובהמתך לחיוב מיתת ב"ד דחרישה. הא לא קשיא דלגבי בהמה עצמה מחשבתה מחשבה. וכן חש"ו דאין להם מחשבה זה הוא בעשאו כלי שדנין לגבי דידן אם מועיל מחשבתם להעשות כלי בזה אמרינן שאין מחשבתם מועלת. אבל לגבי עצמם מחשבתם מחשבה. וראיה לזה דבריש חגיגה [ו.] בקטן שאינו יכול לעלות ברגליו להר הבית אין אביו מחויב לחנכו כיון דגדול כה"ג פטור. וא"כ כל קטן שהגיע לחינוך הא מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה מתעסק לכ"ע לא יצא. והרי כל מעשיו של קטן כמתעסק דיינינן ליה כמפורש בתוס' חולין י"ב ע"ב וא"כ בכל מצוה למה יתחייב בחינוך. ואם תאמר כיון דכשיגדיל יהיה בר כוונה מחויב א"כ קטן שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית נמי. כשיגדיל יהיה ראוי לעלות. אך הוא הדבר שאמרנו דלגבי עצמו מחשבת הקטן מחשבה. וחשוב הקטן עושה מצוה [וידעתי שדעת אדמו"ר זצ"ל בתשו' הרי"ם [או"ח סי' ג'] אינו כן] כן אני אומר בבהמה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך. וכשעשתה מלאכה לגבה דידה מלאכת מחשבת היא. וחשיב שאינה נוחה. אך במחמר שהאיסור משום לתא דידיה במה שהאדם מחמר שחייב לכמה פוסקים אף במחמר אחר בהמת עכו"ם ועיין לקמן ס"ק י"ג אות יו"ד. אם לא היה מועיל מחשבתו למעשה הבהמה ומחשבת בהמה לאו מחשבה היא לגבי האדם לא היה איסור על האדם במה שמחמר הוא. וע"כ דגלי קרא דובהמתך דמחשבתו מועיל למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת. ושוב חייב על מעשה עצמו:

[הגה"ה - מיהו לבתר דגלי קרא במחמר דמהני מחשבת האדם לבהמה גם חיוב שביתת בהמתו הוא מחשבת האדם היינו שאפילו עכו"ם עושה עמה מלאכה מהני מחשבתו למעשה הבהמה שיחשב מלאכה ואין צריכין לומר משום דמחשבת הבהמה מועיל לגבי עצמה וע"כ ניחא דברי התוס' מכילתין הנ"ל לפי האמת. ע"כ הגה"ה]:

ובמה שכתבתי מיושב קושית הרמב"ן בספר המצות שורש י"ד שהקשה על הרמב"ם הנ"ל ממתניתין [מכות כא ע"ב] דיש חורש תלם אחד וחייבין עליו שמונה לאוין החורש בשור ובחמור וכו' ובשביעית ויו"ט. והא בשביעית ויו"ט לא כתיב ובהמתך ואפ "ה חייב [והנה ביו"ט י"ל דיו"ט ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. אך בשביעית קשה] אלא ודאי דקרא ובהמתך לא קאי אלא על מחמר לבד. והא דחורש ע"י בהמה דחייב משום דחשוב מלאכת עצמו ולא מלאכת בהמה שהבהמה עם האדם ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו עכת"ד הרמב"ן:

ולפמ"ש ניחא דברי הרמב"ם שהרי כתבו התוס' מ"ק י"ג. דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. וכן בסנהדרין כ"ו. לפי פירוש מהרש"א שם. וא"כ אין צריך בשביעית קרא דובהמתך. שהרי חייב משום מעשיו דחשוב זה אינו יכול וזה אינו יכול. ולא משום מעשה הבהמה כלל:

[הגה"ה - האומנם כי דברי תוס' האלו קשיין מפרק ד' דשביעית מ"א ומ"ד דמחלק בין מתוך שלו לשל חבירו דמתוך שלו לתקן הקרקע עביד משא"כ בשל חבירו אינו חושש לתקן הקרקע ועיין בר"ש שם מ"א. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת אפי' אינו מתכוין ליפות את הקרקע נמי דהא מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. ועוד ברש"י מ"ק ג'. דמפרש תולדות בשביעית לא אסר רחמנא כגון משקה מים לזרעים דלא הוה במשכן עי"ש. וכיון שגם שביעית ילפינן ממשכן ממילא בעי מלאכת מחשבת ג"כ דהא מלאכת מחשבת ממשכן גמרינן [כפירש"י ביצה י"ג ע"ב שבת ה'. חגיגה יו"ד ע"ב] ועוד במ"ק ד' ע"ב ד"ה מפני דבשביעית מותר ע"י שינוי. וטעם היתר ע"י שינוי מפורש בח"מ וב"ש ופר"ח אה"ע קכ"ג דהיתר ע"י שינוי בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת למה יהא מותר ע"י שינוי. הנה מכל הני משמע דגם בשביעית בעינן מלאכת מחשבת. אך אפי' יהא כן הא שביעית לא כתיבא סמוך למלאכת המשכן. וע"כ אי בעינן בה מלאכת מחשבת משבת ילפינן לה משום שגם שביעית קרוי שבת. וכיון דבשבת מהני מחשבת האדם למעשה הבהמה לשוויי מלאכת מחשבת וחייב אי אפשר לפטור בשביעית יותר מבשבת דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ע"כ הגה"ה]:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה