אור ברסלב
אגלי טל מלאכת זורע אות ח

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת זורע אות ח

מלאכת זורע אות ז

[ח] (א) ואפי' חזר ולקטן. ראיתי לבאר זה הדין אם יש לדמותו לרודה פת מן התנור טרם שתאפה דמפטר כבש"ס שבת ג' ע"ב או לא. ונ"ל ראי' מהא דאיתא פ"א דכלאים מ"ט ומייתי לה במכילתין ד' נ'. הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית וניטלין בשבת וענין שביעית היינו לענין זריעה בשביעית [כמ"ש הר"מ בפי' המשנה והמאירי] וכתבו רש"י ותוס' דהא דנקט עלין מגולין לענין נטלין בשבת קתני אבל באינך לא איכפת לן דאפי' כולו טמון לאו זריעה היא כיון שאינו מתכוין לנטיעה. וברשב"א ור"ן בחדושיהם משמע דאפי' השרישו אינו חושש משום שביעית כיון שלא התכוין לכך. והנה אם נאמר דחיוב זריעה הוא אפי' עקרן עד שלא השריש דחשוב זריעה תיכף כיון שראוי ליגדל א"כ מה בכך שלא נתכוין לזרוע הא פסיק רישי' הוא אלא ודאי דלא חשוב זריעה אלא בהשרשה וכיון שלא נתכוין לכך אפי' השריש לבסוף מותר שהי' אפשר שלא תשריש: (ב) אולם יש לחלק בין זריעה דשביעית לזריעה דשבת דבשביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' לא מיחייב אלא בקליטת הקרקע וכדאי' במנחות [עא.] לענין עומר דבעינן השרשה משום דכתיב אשר תזרע בשדה. וה"נ כיון דכתיב שדך לא תזרע לא מיחייב עד שיקלוט. אבל בשבת יש לומר דחייב תיכף בשעת זריעה. ומהאי טעמא בשביעית אסור אם זרע בערב שביעית רק שקולט בשביעית [עי' ר"ה דף יו"ד ע"ב ובתוס' ד"ה שלשים ושלשים]:

ג אך יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם [פ"ח ה"ב] ויובא אי"ה לפנינו בסמוך השורה חיטין ושעורין במים חייב משום זורע. וציינו המ"מ והכ"מ מש"ס זבחים צ"ד ע"ב והכי איתא שם שרה זרע פשתן חייב ופריך אילימא משום דמקדח. אי הכי אפי' חיטין ושעורין נמי. ומשני משום דעביד לישה. והוא תמוה דלכאורה מפורש להיפך. וצ"ל דהרמב"ם פי' אלא משום דעביד לישה חייב תיכף. משא"כ בחיטין ושעורין חייב דוקא בשריי' זמן מרובה עד שיצמחו. ושוב מצאתי כן במג"א סי' של"ו [ס"ק י"ב]. ואי אמרת דבזורע חייב תיכף בשעת זריעה כיון שראוי לצמוח. א"כ בשריי' נמי נימא דחייב תיכף כיון שראוי להשהותן ויצמחו. מיהו יש לומר דדוקא בזורע דדעתו לשהותן. משא"כ בשורה חיטין ושעורין שדעתו להוציאן א"כ אינו עומד לצמוח. ובאמת אם שורה חיטין ושעורין במים כדי שיצמחו חייב תיכף משעה ששרה וכמו שיתבאר לקמן ס"ק ט"ז י"ז בס"ד:

ד וכ"כ יש לומר בהא דכתב הספר יראים ויובא אי"ה לפנינו [ס"ק כ"ה] בנותן לפני התרנגולים לאכול לא יתן הרבה רק בכדי שיוכלו לאכול בשני ימים קודם שיצמחו דאף דחיוב זורע חל תיכף מ"מ כיון שאינו עומד לצמוח מחמת שיאכלוהו התרנגולים לא הוי זורע. אולם לפי"ז נראה דאם אינו ברור שיאכלוהו התרנגולים אף דאפשר שיאכלוהו התרנגולים ולא הוי פסיק רישי' לענין צמיחה מ"מ כיון דאפשר שיצמח חשוב זורע והוי פסיק רישי' לענין זריעה ואסור. ובש"ע מהרב [של"ו סעי' י"ז] ראיתי שמתיר אפי' באופן זה ומוכח לכאורה דאין איסור אלא בצמיחה ממש: (ה) שוב ראיתי דאין ראי' כלל מהטומן לפת. דמבואר שם [כלאים פ"א מ"ט] הטעם בר"ש דכיון דלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן לאו זריעה הוא. ולשיטת רב האי הואיל וקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה הוא ואפי' השרישו ולשיטת חדושי הר"ן הואיל וטמן אגודה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה אפי' השרישו. ואין ההיתר משום דבר שאין מתכוין דא"כ הי' הפירות נתפסין בקדושת שביעית. אי מ"מ זריעה הוא למה יגרע מספיחין הצומחין מאליהן. ועוד מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות [כב.] דלר' יוחנן התולש מהן בשבת פטור הואיל ומקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשתן. הנה מבואר דאינו רוצה בהשרשה מבטל ממנו תורת זריעה ואין ראי' כלל מהא דהטומן לפת. וע"כ נדחה נמי הראי' מנתן לפני התרנגולים ואינו ברור שיצמחו דמותר אף דהוי פ"ר לגבי זריעה דחשוב זריעה הואיל ואפשר שיצמחו. ולהנ"ל אין ראי' כלל. דכיון שלא השריש ואינו רוצה בהשרשה לא חשוב זריעה כלל כנ"ל דברי הר"ש. בפרט בנ"ד דנתינה לאכול לפני התרנגולים לא הוי כדרך תולדת זריעה ולאו זריעה הוא כלל אם לא השרישו וא"כ כיון דלא הוי פסיק רישי' לענין השרשה שוב לא הוי פסיק רישי' לענין זריעה:

ו והנה בזריעת כלאים משמע בירושלמי פ"א דכלאים ה"ט [ה.] לפי הפי' הפני משה דאין חיוב אלא בשעה שקלט דאיתא התם זרע שני מינים בבקעה שני מינים בחורבה שני מינים וחילקם גדר ר' יוחנן אמר פטור ר"ל אמר חייב [מודה ר"ל בזורע ע"מ לחלקם גדר שהוא פטור] ופי' הפ"מ אם אחר שזרע המינים חילקן בגדר פליגי ור' יוחנן אמר פטור ואי אמרת דהחיוב משעת זריעה אף שעדיין לא קלט איך יפטור אח"כ ע"י חילוק גדר דהא כבר נתחייב. ואין לומר דבתחילה הי' דעתו לחולקם אח"כ בגדר. ליתא דבזה גם ר"ל מודה דפטור וע"כ דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשעה שקלט. ולפי"ז יש לומר דה"ה בשבת כן. האומנם שיש לחלק דדוקא בכלאים דהוא חובת קרקע ע"כ אין חיוב רק עד שיקלוט בקרקע כהא דעומר דאינו מתיר אלא בהשרשה מדכתיב אשר תזרע בשדה וכנ"ל. מ"מ יש לומר כן שדין שבת כמו כלאים דאינו חייב עד שיקלוט. ואף דאינו קולט אלא בחול. מ"מ י"ל כדברי הנמוקי יוסף גבי אשו משום חציו דבאותה שעה נעשה הכל ואף דבשבת בעינן תחלתו וסופו שגגה. היינו משום שצריך להיות שוגג בשעה שחל האיסור למפרע ומ"מ אפי' אז הוא חול חייב. ומצינו בכובש כבשים בשבת שאסור משום דחשוב כמבשל [רמב"ם פכ"ב ה"י] ואף שלא חשוב כבוש אלא לאחר מעל"ע ואז הוא חול. ובמנחות כ"ו ע"ב בקומץ ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן עם השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה ואף שזמן הקרבתו אינו אלא ביום וע"כ משום שנחשב דבשעת העשיי' נעשה הכל:

ז אך ראיתי בספר החינוך פרשת תצא סי' תקמ"ח וז"ל ועובר ע"ז וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדאורייתא מיד שזרען. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה עכ"ל. הרי מפורש דחשוב זריעה אף שלא יקלוט לבסוף דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שעושה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה ברור והא דירושלמי ענין אחר הוא כמבואר פרושו בר"ש שמתוך ידו זרען כאחת וכשנפלו לארץ נפל אחד מצד זה לגדר ואחד מצד זה. וא"כ אינו ענין לנ"ד כלל. ותמהני על הפני משה איך מלאו לבו לפרש הירושלמי דלא כפי' הר"ש ואף לא הביא דעתו כלל. ואנו אין לנו אלא פי' הר"ש: [הגה"ה - וחכם אחד השיב דאין ראי' לנידן דידן מדברי החינוך האלו דאפשר לחלק בין שבת לכלאים. דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכל שלא נתקיימה מחשבתו שפיר נפטר. משא"כ בכלאים דהחיוב על עשייתו גרידא שפיר אמרי' דכבר נתחייב עכ"ל. הנה הא דכתב דבשבת מאחר דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל שלא נתקיימה מחשבתו נפטר. ליתא. והרי התוס' ונT.ז כתבו דלר"ש דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה המוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור. הרי דאזלינן בתר סוף מחשבתו אף בכמה פעולות. א"כ כל מוציא מרשות לרשות אם לאחר שהוציא נמלך שלא לעשות בו הדבר שחשב מתחלה יפטור מאחר שלא נתקיימה מחשבתו ולא הוי מלאכת מחשבת. וזה ודאי לא ניתן להאמר דמאחר שבשעת הוצאה הי' בידו לעשות בו מה שחישב הוי מלאכת מחשבת וחייב. וה"נ בשעת זריעה הי' בידו שלא ללקטו מן הקרקע שפיר הוי מלאכת מחשבת וחייב. גם מה דפשיטא לי' דבכלאים החיוב על עשייתו גרידא. עי' לקמן ס"ק י"ב שכתבנו דאיסור כלאים תלוי גם במחשבה ודומה בזה לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי"ש. ע"כ הגה"ה]:

ולפירושו עוד ראי' דחייב תיכף משעת זריעה דמשמע דוקא משום דבשעת נפילה הי' אחד מצד זה ואחד מצד זה אבל אם אחר זריעה חילקן בגדר קודם קליטה חייב. וע"כ דהחיוב משעת זריעה. ועכ"פ דברי החינוך ברור מללו דחיוב כלאים משעת זריעה אף קודם קליטה. וא"כ כ"ש גבי שבת דחייב תיכף משעת זריעה. דהא בכלאים דכתיב שדך לא תזרע ואעפ"כ חייב משעת זריעה אף דגבי היתר עומר דכתיב אשר תזרע בשדה אינו מתיר אלא מהשרשה ואילך. כ"ש גבי שבת דחייב משעת זריעה ואפי' הוציא הזריעה קודם שקלטו חייב כמו בכלאים דלוקה תיכף בשעת זריעה כנ"ל. דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שנעשה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה פשוט:

ח שוב יצא לאור חדושי הרש"ש בש"ס דפוס ווילנא. וראיתי שכתב [עג.] שאם לקט הזרע קודם שקלט פטור למפרע ומדמה לה לרודה פת מן התנור קודם שתאפה. ולדידי מדברי החינוך ראי' ברורה להיפוך. וגם מדברי ירושלמי כלאים משמע להיפוך. ולפ"ז אין צריך לדחוק ולחלק בין סופן בשגגה בין סופן בחול. וכמו שסופו בשגגה פטור כן המדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ולא נאפה עד מוצאי שבת פטור וחיוב זורע אף שנקלט בחול משום דהחיוב נגמר תיכף בשעת זריעה כיון שראוי שיקלוט והוא מתכוין לכך [שאם לא נתכוין לכך פטור דלא חשוב פסיק רישא כנ"ל]. שוב ראיתי בספר מגן אבות וז"ל ודע דזריעה דחייב אע"ג שאין עתיד שישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרש הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה חיובא דזריעה עכ"ל והוא כמ"ש:

[הגה"ה - וראיתי בס' חלקת יואב שנדפס מחדש שכ' בסי' י' שכל האחרונים שפטרו בהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת כולם שגו ברואה דלהדיא מבואר בירושלמי פ"א ה"ו [יב.] דחייב. אך באמת אינו כן וזה לשון הירושלמי אמתני' דפליגי ב"ש וב"ה דב"ה מתירין לעשות מלאכה בע"ש שהמלאכה יוגמר בשבת ר"ש בשם ר"א ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכותה עשה כן מבעוד יום מותר. ובק"ע פירש על הא דשמא אינו אסור. בתמי'. כלומר מי לא חייב עליו עכ"ל. והנה הבין המחבר הנ"ל בפשיטות דפי' הירושלמי עשה כן בשבת היינו שעשה בשבת והמלאכה נגמרת בחול. וע"ז כתב הק"ע חייב הרי דעשה בשבת ונגמר בחול חייב. והנה גם לפי פירושו אין קושיא מהירושלמי כי בירושלמי לא כתוב רק אסור. והיינו דב"ש נמי לא מחייבים בהתחיל מע"ש רק שאוסרי' וילפי ב"ה מדאסור בשבת כה"ג להיפך מע"ש מותר וב"ש סוברים דשניהם בשבת חייב אחד בשבת אחד בחול בין שהתחלה בשבת בין שסוף אסור. והק"ע שפי' חייב. ברור שלא פירש אלו עשה כן בשבת שנגמר בחול דא"כ הי' לו לפרש כן הירושלמי כדרך המפרשים ומדהניח הירושלמי כמו שהוא מכלל דפירש כפשטו דכיון שעושה הכל בשבת חייב על המעשה ה"ה התחיל מע"ש מותר. וא"כ אף אם הק"ע הי' סובר כפירושו אין הק"ע מכריע כל האחרונים. אך באמת נראה שהק"ע לא פירש כן כלל:

עוד הביא המחבר הנ"ל ראי' מרא"ש פ"ב דביצה סי' י"ז שפירש מסתפק חייב משום מכבה משום גורם שיכבה. ואפי' יכבה אחר שבת עכ"ל. המה דברי עצמו ולא דברי רא"ש ומנ"ל דלרא"ש אם יכבה אחר שבת חייב. והא במתני' [ביצה כב.] קתני הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו כו'. וקאי אנר ונר עומד לכבות בו ביום דזה החילוק בין נר בין כוס קערה ועששית דנר עומד לכבות בו ביום כדאי' שבת מ"ד. [בשגם שסיום דברי רא"ש אין מובנים לי שכתב שאין ליקח פתילה דולקת מן נר זה ליתנו בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוה לי' מכבה ומה מועיל אם חזר וידלק. וכיון דלרא"ש אין חיוב במסתפק רק משום שיכבה אח"כ וה"ה בלוקח פתילה דולקת. וכיון שנתנו בנר אחר הרי לא כבה. ומה זה שכתב. דמיד שסלקה מנר הוה לי' מכבה וצ"ע]: ותדע עוד שאם הי' חייב א"כ העושה אש בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה ודולק והולך משתחשך יהי' מחויב לכבות שלא יכשל באיסור סקילה למפרע ולדעת הר"ן פ"ב דביצה [בד' הרי"ף ט ע"ב] רבוי במלאכה בחולה חייב מן התורה. ואפי' לתוס' מ"מ כשהרבוי אינו בבת אחת עם העיקר אף התוס' מודים דחייב. וא"כ בנ"ד שדולק והולך משתחשך אף להתוס' הי' בו חיוב חטאת למפרע. אך שאין דליקתו בחול עושה איסור למפרע כלל. וכן מפורש בברכות נ"ג. גזירה משום כותי ראשון ועמוד ראשון. אבל עמוד שני מותר מן הדין עי"ש ברש"י. הנה מבואר דמה שדולק משתחשך מחמת שהדליקו בשבת חשוב שבת ממלאכת עבירה ודו"ק יR. סוף דבר שפשוט בעשה בשבת ונגמר בחול פטור. ודעת האומרים שחייב למפרע אין לו שום יסוד כלל ועיקר והוא ברור ופשוט. ע"כ הגה"ה]:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה