אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת זורה
[א]
דומין זה לזה. שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. [פירש"י היינו כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת] אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל מילתא דהוי במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה [אע"ג דאיכא אחריתי בהדה דדמיא לה חשבינהו לתרווייהו באבות ואע"ג דחדא נינהו] וליחשב נמי כותש [וליחשב נמי כותש חיטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מפרקא מלבושא הוא] אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. [לכך אף דהואי במקדש ואב מלאכה הוא כיון דתני לי' דש לא תנא לה. וזורה בורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהואי במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סידורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקי' אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה. ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא]:
א וראיתי להקדים בכאן הקדמה כוללת אשר תפיץ אור בהיר על שלשה מלאכות הללו ושמור כל אלו הדברים בלבבך כדי שלא נצטרך לחזור עליהם בכל פעם כשנזכירם וזה החלי בעזה"י:
הנה בירושלמי פ' כלל גדול [מט.] רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. עוד בירושלמי שם א"ר יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב היך עבידא הי' יושב ע"ג כרי ובורר צרורות אינו מתחייב נטל מתוך ידו ובירר כגרוגרת חייב. עוד בירושלמי שם הבורר אוכלין מתוך אוכלין חזקי' אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקי' בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן. תפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה [פי' הק"ע דהיינו לאלתר] והתני [פי' בק"ע בניחותא] ובלבד שלא יבור את כל המין [פי' הק"ע ומ"ט אלא דכשבורר כל המין ניכר הברירה במין הנשאר וזה ודאי אסור שהרי אינו אוכלו עתה והו"ל כבורר ומניח לאחר זמן והיינו דחזקי'] והפוסקים השמיטו לג' מימרות האלה דירושלמי היינו שהשמיטו להב' מימרות ראשונים וגבי בורר אוכלין מתוך אוכלין פסקו דכשבורר אותו מין שרוצה לאכול לאלתר מותר ולא כתבו דכשבורר כל המין אסור. זולת האו"ז שהביא הב' מימרות הראשונים [והמימרא הג' לא הביא כלל כפי הנראה ס"ל כשיטת ר' יוחנן בירושלמי דאין ברירה באוכל מאוכל שהוא אינו גורס שני בברייתא מכילתין דף ע"ד. כפירש"י שם וגם בפלוגתא דר' אשי שם אינו גורס שני וכן כתבנו לקמן בביאורנו למלאכת בורר ס"ק כ"ד אות א' בהג"ה ב' באפשר לפירש"י] וזה צריך טעם:
ב בתוס' מכילתין ע"ד. ד"ה שני מיני אוכלין. כתבו דאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שחפץ לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשוב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלין מתוך אוכלין וכו' עכ"ל. והנה בירושלמי לא הוזכר זה כלל משום דמין אחד חפץ לאכול אלא סתם משמע דלעולם הבורר מין אחד מתוך מין אחר חשוב בורר. וכן משמע ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הלכה י"ב וביותר משמע כן בתוספתא פי"ז [ה"ו] דשבת העתיקה הרשב"א ריש פ' חבית [קמג ע"ב] נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל. בורר ומניח על השלחן. בורר ומשליך לפני בהמתו. בוררן [בתוספתא שלפנינו איתא בדק ואינו מובן וצ"ל כמו שהעתיק הרשב"א בוררן] אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן חייב או שילקוט [צ"ל שלקט וכן העתיק הרשב"א] מתוכן עפר וצרורות חייב. ומשמעות אלו לעצמן ואלו לעצמן שרוצה בברירת שניהם. לא שחפץ באחד יותר ואעפ"כ חייב:
ג בירושלמי בפרקין [מט ע"ב] ובפ"ק דביצה [ח.] בהא דמתניתין ביצה י"ד ע"ב הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל. ר' יונה בעי עשה כן בשבת מהו שיהא חייב. א"ל ר' יוסה ולמה לא אלו עשה כן בשבת אדעתא דב"ה [דאמרי בורר כדרכו היינו פסולת מתוך אוכל בחיקו בקנון ובתמחוי וכו'] שמא אינו חייב. א"ר מנא יאות אמר ר' יונה לא אתיא אלא על דעת בית שמאי למה שהותר מכלל ברירה ביום טוב לא הותר מכלל ברירה בשבת. ופי' הק"ע דלב"ש בעי דאוסר פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת מותר. י"ל משום דס"ל אוכל מתוך פסולת אפי' בשבת פטור. והנה הדבר ברור דבעיא זו דירושלמי באוכל מתוך פסולת הוא גם לדעת ב"ה דבהא לא פליגי ב"ה אדב"ש. והא דאמר ר' יוסה ואלו עשה כן בשבת אדעתא דב"ה שמא אינו חייב. דלפי האמת חייב. היינו באופן שמתירין ב"ה ביו"ט פסולת מתוך אוכל. וכן פי' הק"ע עי"ש. אבל זה ודאי אם ב"ש פוטרים בשבת באוכל מתוך פסולת ב"ה נמי פוטרים בכה"ג. [הגה"ה - מיהו לפנינו במלאכת בורר סק"ה אות ח' יתבאר לשיטת תוס' רי"ד דבנפה וכברה לעולם חשוב פסולת מתוך אוכל. י"ל דלב"ה מוכח ממשמר דאוכל מתוך פסולת חייב ור"א דשמותי הוא באמת מתיר במשמר מהאי טעמא. אך לשאר פוסקים וכן אם נתפוס ג"כ כשיטת תוס' רי"ד במ"ש דמשמר חשוב גם כן פסולת מתוך אוכל אינו כן. ע"כ הגה"ה] והנה בעיא זו דירושלמי לא איפשטא ונמצא אוכל מתוך פסולת ביד אם חייב הוא ספק ולמה פסקו ר"ח ופוסקים הבאים אחריו אוכל מתוך פסולת לאחר זמן חייב חטאת. דמגמרא דידן בסוגיין דף ע"ד ע"ב אין ראיה די"ל דהסוגיא מיירי בפסולת מתוך אוכל:
[הגה"ה - מיהו לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר ס"ק א' אות ז' כתבנו מאין למד הר"ח דהסוגיא מיירי באוכל מתוך פסולת. גם הפוסקים כתבו בשמו שלמד מהא דהבורר תורמסין בדף ע"ד. דפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר אסור. ומוכח דהסוגיא דמתיר לאלתר ומחייב חטאת בלאחר זמן מיירי באוכל מתוך פסולת. אך לפי דרכנו יתישב עוד בטוב טעם. ע"כ הגה"ה]:
ד וליישב כל זה נראה הנה בירושלמי הנ"ל אות א' דרקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. מבואר דמלאכת זורה הוא מה שמפזר לרוח. ועוד איתא בירושלמי וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה פי' הק"ע שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים. הרי שמלאכת זורה הוא מה שמתפזר לרוח לא מה שמבדיל הפסולת מתוך האוכל. וזה אינו לפי גמ' דידן מכילתין ע"ג ע"ב שהעתקנו בתחלת ס"ק זה דאמר זורה בורר ומרקד הם תלת דדמיין להדדי הרי שגם מלאכת זורה משום שמפריש הפסולת מאוכל. וע"כ השמיטו הפוסקים את הירושלמי [ושוב מצאתי כן בתשובת רע"ק איגר [הגה"ה - ובירושלמי פ' כלל גדול סוף הלכה ב' [נב ע"ב] רבנן דקסרי בשם רשב"ל יש דברים קרובים ורחוקים וכו' הבורר והמשמר והמרקד כולהון משום מעביר פסולת כל אחד חיובו בפני עצמו. ופי' הפני משה שהבורר נמנה לאב מלאכה בפני עצמו וכן המרקד. והמשמר למר היינו בורר ולמר היינו מרקד עכ"ל. ומדלא חשיב בירושלמי לזורה עמהן משמע ג"כ דס"ל דזורה לאו משום מעביר פסולת הוא. אך הק"ע הגיה זורה במקום משמר. ובאמת צ"ע לגירסתנו וגירסת הפ"מ דלמה חשיב משמר כלל. ויש לומר דלהגדיל הרבותא דקרובים ורחוקים קאמר דהא משמר למ"ד דחייב משום בורר הוא קרוב יותר למרקד מקרבת בורר למרקד דהא איכא מאן דאמר דמשמר הוא משום מרקד. ואעפי"כ אם שימר וריקד חייב שתים. וכן להיפך למ"ד משמר משום מרקד אם שימר ובירר חייב שתים והוא רבותא יותר מבורר וריקד. ועי"ל דקמ"ל הירושלמי שאם בירר ושימר וריקד בהעלם אחת חייב שתים ולא תימא דמשמר יש בו חיוב שתיהן כדעת רש"י ורמב"ם לרבה מכילתין קל"ה. וא"כ אם עשה שלשתן מביא קרבן על משמר ונתכפרו כולם כמ"ש לקמן ס"ק ב' אות ג' אי"ה קמ"ל דחייב שתים. ומשום דירושלמי לשיטתו ונ.ז דפסק כר' זירא שם דמשמר חייב משום מרקד לבד ונתישבה גירסת הירושלמי שלפנינו. וא"כ גם מדברי הירושלמי אלו מוכח מדלא חשיב זורה בהדייהו דזורה לאו משום מעביר פסולת הוא. ע"כ הגה"ה] [מהדו"ק סי' כ']:
אך טעם הירושלמי דס"ל זורה לאו משום שמבדיל פסולת מאוכל הוא דאזיל לטעמי' מאמר ב' שהבאתי באות א' דיושב ע"ג כרי ובורר צרורות כל היום אינו מתחייב דכל זמן שלא בירר כל הפסולת לא חשוב ברירה. וא"כ כיון שאחר מלאכת זורה לברר המוץ עוד נשאר צרורות אשר אינם מסתלקים רק ע"י מלאכת בורר. נמצא שבשעת זריי' לא הוברר כל הפסולת ואינו כעין בורר ומרקד. ולמה יתחייב כלל. ובשלמא על בורר לא קשיא דעדיין יש אחריו מלאכת מרקד. דליתא דבורר הוא בחטים ומרקד הוא בקמח וקליפת החטים לא חשוב פסולת רק לאחר שנטחן או בשעה שרוצה לטחון אבל בתחלה הקליפה שומר על החטה ומשעה שהוברר הצרורות חשוב נסתלק כל פסולת החיטין. ועוד נ"ל והוא העיקר אצלי משום דכשמבררין המוץ [ע"י זרוי'] והצרורות מכניסין התבואה לאוצר והמוץ והצרורות זורין הלאה ושפיר הוי בורר תבואה אוכל מתוך הצרורות פסולת. לענין הכנסה לאוצר. ועיין בביאורנו למלאכת דש ס"ק ו'. אבל במלאכת זורה לא הוי סילוק כל הפסולת. ולירושלמי זה לא חשוב ברירה ע"כ ס"ל דזורה מלאכה אחרת היא מה שמפריח לרוח. האמנם כי יש לחלק ולומר דוקא בורר צרורות ולא בירר כל הצרורות עדיין לא בירר. אבל זורה שהוא לברר הקשין ובורר הוא לברר הצרורות. וכיון שבקשין לא שייר הוי בורר מקשין ומלאכה שלימה היא. אך ז"א דהא בגמ' אמר דדמיין להדדי רק משום שהיו במשכן הם אבות. רק שקצת חילוק ביניהם שלא יהי' דבר אחד לגמרי כמו מיסך ואורג וכי בשביל קצת חילוק יהי' מלאכה שלימה וזה פשוט. ועיין לקמן ס"ק ב' אות ב'. ובגמרא דידן ע"כ ס"ל דאף שאינו מסלק כל הפסולת חשוב בורר ע"כ קאמר דזורה ובורר ומרקד דמיין להדדי. ומוכח דלית לי' לגמרא דידן הא דר' יודן דבורר צרורות מכרי כל היום ולא בירר כולו פטור. ורקק והפריחתו הרוח אין ענין כלל לזורה. וע"כ השמיטו הפוסקים שני המימרות האלה. והאו"ז הביאם לחוש לירושלמי:
ה אך להבין באיזה סברא פליגי בבלי וירושלמי דלירושלמי לא הוי בורר אלא א"כ בורר כולו ולבבלי בכל ענין חשוב בורר. דהנה יש לבאר טעם הירושלמי אם משום דלא חשוב תיקון הכרי עד שיברור כל הפסולת או משום דלא חשוב מלאכה כלל עד שיברור כולו. דמלאכת בורר הוא במה שמבורר ומאחר שנשאר פסולת הרי עדיין אינו מבורר. ונראה דודאי הטעם משום דלא חשוב מלאכה כלל דודאי הכרי מתוקן קצת בהפרשת מקצת הפסולת ואין פת שיש בו פסולת מעט גרוע כמו אותו שיש בו פסולת הרבה. ועוד דבשבת ק"ג ע"ב גבי שני חוטין בבגד ושני בתים בנפה דחייב כתב רש"י בד"ה שם משמעון משום דיש שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו. הרי דאף דשני חוטין לא חזי למידי וכן שני בתים בנפה מ"מ כיון שלפעמים אינו עושה בבת אחת יותר חייב א"כ בבורר צרורות כל היום אף שעדיין לא נתברר כל הפסולת. מ"מ ודאי אין דרך לישב כל היום ולילה ביחד עד שיתברר הכל ולמה אינו חייב בבורר כל היום. אלא ודאי משום דעדיין לא חשוב מלאכה כלל. דלא יקרא בורר כלל רק כשיהיה מבורר. וגבי אורג שני חוטין דמ"מ מלאכה הוא אלא דעדיין אינו שיעור הראוי ואין בו חשיבות לזה מועיל מה שאינו עושה בבת אחת יותר. אבל בבורר צרורות כל היום ולא בירר כל הפסולת עוד לא בירר כל הכרי כלל. דכ"ז שיש בו פסולת לא חשוב ברירה. והנה מוכח מירושלמי דמלאכת בורר פסולת מתוך אוכל הוא באוכל שהוברר מפסולת דאם נימא דמלאכת בורר הוא בהפסולת שהוברר ונדחה מהאוכל מה לי אם עוד נשאר פסולת בהכרי הרי סוף סוף הפסולת שהוברר הוא מבורר ומופרש לעצמו. אלא ודאי דהמלאכה הוא בהאוכל וכיון שהאוכל עדיין אינו מבורר ומופרש לעצמו לא עשה מלאכת בורר כלל:
ו אבל בעה"מ בפ' האורג כתב וז"ל כל ל"ט מלאכות שבמשכן כולן הי' בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן עכ"ל. ומבואר דס"ל דמלאכת בורר פסולת מאוכל המלאכה הוא בפסולת הנדחה ע"כ חשוב אינו צריך לגופן שהרי אינו צריך להפסולת. דאי כדעת הירושלמי דהמלאכה הוא באוכל שהוברר א"כ צריכה לגופה היא. אלא ודאי המלאכה היא בפסולת הנדחה. ובאמת דברי בעה"מ אלה הם חידוש גדול שנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות והוא דעת יחידית. אך ראיתי לרמב"ן שם [קו.] בחידושיו וז"ל. הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז אעפ"י שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה צריכה לגופה נקראת וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא עכ"ל. והנה מבואר שגם הרמב"ן סובר זורה ובורר המלאכה היא בפסולת אלא דמ"מ חשוב צריך לגופה אף שהמלאכה הוא בפסולת והתיקון הוא בכרי דומיא דנוטל צפרנים וכו' דאף שהגזיזה הוא בהצפרנים ושיער והתיקון הוא באדם. חשוב צריך לגופה. כיון דמ"מ צריך לגזיזה. וכמ"ש עוד שם הרמב"ן וז"ל וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השיער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר אחד והנטילה הוא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע וע"ש. והוא הנקרא מלאכה. ולפי"ז אין צ"ל שנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות אלא דאעפ"י שהמלאכה הוא ברירת הפסולת וצריך לאוכל חשוב צריך לגופה כיון שהמלאכה היא הברירה והוא צריך לברירה ואינו דומה לחופר גומא שאין שם המלאכה בחפירה רק הבנין:
[הגה"ה - ולכאורה הי' נראה לפרש דברי הרמב"ן דזורה ובורר פסולת המלאכה הוא באוכל המתברר. וכן הגוזז המלאכה הוא ג"כ בחי הנגזז והרי שם גוזז הוא בין בצמר [כמו הגוזז את הצמר] בין בצאן [לגזוז את צאנו] וע"כ הנוטל צפרנים הוי מלאכה הצריכה לגופה שהמלאכה הוא גם באדם המתתקן. אך א"א לומר שיהי' המלאכה גם בחי הנגזז ממנו שהרי במשכן לא היה צריכין לכבשים הנגזזין וא"כ מה שהכבשים נגזזין לא הי' צורך למשכן. ואף אם תדחוק כיון דע"י שהי' צריכין לצמר ע"כ הי' הכבשים נגזזין חשוב מה שהכבשים נגזזין שהי' במשכן. אכתי קשה כיון דמה שהי' הכבשים נגזזין לא היה צריכין רק לצמר הנגזז. ומה שהי' הכבשים נגזזין הי' מלאכה שאינה צריכה לגופה. וא"כ מה שהי' הכבשים נגזזין לא הי' מלאכה במשכן דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא הוי מלאכת מחשבת ובמשכן מלאכת מחשבת כתיב וכל מה דבעינן מלאכת מחשבת הוא משום דילפינן ממשכן דכתיב בי' מלאכת מחשבת וא"כ מה שהכבשים נגזזין לא הי' מלאכה במשכן. ואם תאמר דשפיר הי' מלאכה מה שהכבשים נגזזין ואף שהצורך בצמר לא חשוב מה שהכבשים נגזזין א"צ לגופה. א"כ כ"כ להיפך כשהמלאכה בשער וצפורן והצורך באדם חשוב צריכה לגופה ואין צריך לומר שהמלאכה בחי ואדם המתתקן ודו"ק:
ולכאורה הי' אפשר לומר דס"ל כריב"ש סי' שצ"ד בתי' הב' דהנוטל צפרניו חשוב צריכה לגופה דבמשכן הי' גוזזין שער תחשים לצורך העורות R. וע"כ הוי מלאכה בהנגזז. אך המעיין בחידושי הר"ן יראה דהשמיט הראי' מזורה ובורר. וכן הראי' משקיל אקופי מגלימא והיינו משום דשקיל אקופי מגלימא ודאי המלאכה בבגד שהוא גמר מלאכת הבגד. וזורה ובורר הוא צורך זה עצמו שהי' במשכן. רק הביא הראי' מנוטל שערו וצפרנו. ואי ס"ל כריב"ש א"כ גם מנוטל שערו וצפרנו אין ראי' דומיא דזורה ובורר. אלא ודאי לא ס"ל כריב"ש ומ"מ חשוב נוטל שערו וצפרנו צריך לגופה אף שהמלאכה בשער והצורך באדם. כ"כ נוכל לומר בזורה ובורר שהמלאכה במוץ והצורך בתבואה מכל מקום חשוב צריך לגופה. ע"כ הגה"ה]:
והנה לפי דברי ראשונים הנ"ל דבורר פסולת מתוך אוכל המלאכה הוא בפסולת הנדחה. הבורר מקצת פסולת ודאי חייב דאף שהאוכל עוד לא נתברר. מ"מ הפסולת שלקח מהכרי נתברר ונדחה. ואי משום שהכרי עוד לא נתקן לגמרי לא איכפת לן בזה כנ"ל אות ה'. וא"כ ליתא לדר' יודן בירושלמי וניחא גמ' דידן דמלאכת זורה הוא ג"כ משום ברירת פסולת:
ז ובזה יתיישב הקושיא באות ב' על התוס' שכתבו דמין שחפץ לאכול חשוב אוכל ושאינו חפץ לאכול חשוב פסולת וסיימו וכן משמע בירושלמי ובירושלמי לא נזכר מזה. ומשמע דלעולם חייב הבורר מין אחד מחבירו. וכן מוכח בתוספתא הנ"ל. והנה עוד יש להקשות יותר דהא בירושלמי אמר ובלבד שלא יברור כל המין ומשום שאם בורר כל המין נהי דמין שבורר רוצה לאכול לאלתר מ"מ חייב על מין שני. שמין שבורר חשוב ג"כ כפסולת לגבי'. אבל אי אמרת דרק המין שרוצה הוא חשוב אוכל והשני כפסולת מה איכפת לן בשני שנתברר ואינו אוכלו לאלתר כיון שהשני הוא כפסולת וגבי בורר אוכל מתוך פסולת אין לחלק כלל בין בורר מקצת בין בורר כולו. אך לפימ"ש יש ליישב דהנה מ"ש אות ו' בשם הרמב"ן בנוטל צפרניו לתיקון גופו או ליפות עצמו חשוב צריך לגופה אין כן דעת התוס' צ"ד ע"ב בד"ה אבל. שכתבו להדיא דהנוטל צפרניו בכלי דחייב היינו לר' יהודה דאמר משאצל"ג חייב עי"ש. ולפי"ז מוכח דברירה נחשב המלאכה באוכל אף שבורר הפסולת וכדעת הירושלמי דאם לא כן בורר פסולת הא הוי משאצל"ג. ולומר דנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות כדעת הבעה"מ ודאי דוחק לומר כן. ואף דבדף צ"ד. כתבו דמלאכה שא"צ לגופה קרי כשעושה. מלאכה וא"צ לאותו צורך שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר. וא"כ כיון דבמשכן הי' צריכין לסממנין דהיינו אוכל והוא צריך לאוכל הרי חשוב צריך לגופה. ליתא שהרי התוס' שם כתבו הטעם כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילה הוא גוף המלאכה. וא"כ כיון שהצורך באוכל הרי גוף המלאכה באוכל ולא בפסולת וכדעת הירושלמי. וצ"ל לפי גמרא דידן דמלאכת זורה הוא בירור פסולת ואף שעדיין נשאר צרורות דס"ל לגמ' דידן דחשוב בורר ואף שלא בירר כולו דמ"מ הוברר האוכל קצת שאין בו פסולת כל כך כמו בתחלה. ועוד דאהני מעשיו אי שקיל גם פסולת הנשאר יעשה ברור ע"י לקיחת פסולת זה. ועי' צ"ד ע"ב בהי' שני זיתי מת בבית והוציא אחד לכ"ע חשוב אהני מעשיו עי"ש בתוס' ובחי' הר"ן. וא"כ קשה לפי גמרא דידן האיך הותר לברור אוכל מאוכל לאכול לאלתר הלא מין שני אינו אוכל לאלתר. ואף שאינו בורר כל המין הלא לפי גמרא דידן אין חילוק כנ"ל:
[הגה"ה - ואין ליישב לפי שיטתם שיתבאר לקמן אי"ה בביאור מלאכת בורר ס"ק א' אות ט"ז דהסוגיא מיירי בבורר פסולת מתוך אוכל והכי נמי בבורר אותו שאינו חפץ לאכול. וא"כ ממ"נ אין איסור בבירור מין חבירו. משום בורר פסולת מתוך אוכל לא שהרי מין שני אוכל וגם לא משום בירור מין שבורר דזה הוי אוכל מתוך פסולת ודו"ק. דליתא שהרי התוס' כתבו בד"ה בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת. דכשהפסולת מרובה הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה עי"ש דלעולם הוי דרך ברירה כשבורר מין המועט. וה"נ בשני מיני אוכלין דמיירי בפסולת מתוך אוכל דרך ברירה ע"כ לומר שמין שבורר הוא המועט דאל"כ יהי' דינו כאוכל מתוך פסולת דמותר אפי' לאחר זמן. וכיון שכן אפי' משום בירור מין שבורר יתחייב אף דהוי אוכל מתוך פסולת כיון שאוכל המועט. ע"כ הגה"ה]:
ע"כ צ"ל דלפי גמ' דידן אפי' בורר כל המין פטור. ובבלי לשיטתו וירושלמי לשיטתו. דהנה בעיקר ברירת מין אחד מחבירו דחשוב מה שמבורר מין אחד מחבירו כמברר אוכל מתוך פסולת היינו דרך משל שמעורבים בטנים ושקדים חשובים בטנים לגבי שקדים פסולת במה שאינם שקדים. וכן להיפך חשוב שקדים לגבי בטנים פסולת במה שאינם בטנים. ואל תתמה ע"ז שכל אחד יקרא אוכל לגבי חבירו דמצינו כיוצא בזה בענין דישה שהמלאכה היא במה שמפרק האוכל מתוך הקליפה שהיא הפסולת. ועי' בשיטה המיוחסת להר"ן [עג.] שכתב דש בורר ומרקד דמיין להדדי והיינו שגם דש הוא ברירת אוכל מפסולת. וכ"כ בתוס' יבמות קי"ד. וז"ל חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה וכ"ז משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל. והנה המחבץ דחייב משום בורר שמברר הגבינה מתוך הנסיובי ואף דהנסיובי ג"כ אוכל ולדעת רוב הפוסקים במין אחד שמברר אחד מתוך השני והשני ראוי ע"י הדחק לא חשוב בורר אפי' בדברים לחים. ומה שחילק הרב המגיד ריש הל' שביתת עשור [פ"א ה"ג] בין דברים לחים היינו לשיטת הרמב"ם כמו שביארנו בס"ק כ"ד אות ב' בביאורנו למלאכת בורר. וע"כ לומר דכי היכי דמפרק משקה מאוכל חשוב בורר אוכל מתוך פסולת כדברי תוס' הנ"ל ה"נ בורר גבינה אוכל מתוך הנסיובי [או לשיטת המפרשים נותן קיבה בחלב הוא בורר הגבינה אוכל מתוך החלב] משקה חשוב ג"כ בורר אוכל מת"פ. ואם הי' משכחת מפרק אוכלין מתוך הקליפה משקין הי' חשוב ג"כ דש. והיינו דמשקה חשוב פסולת לגבי אוכל במה שהמשקה אינו אוכל והיינו מחבץ. ואוכל חשוב פסולת לגבי משקה במה שהאוכל אינו משקה והיינו חולב וסוחט. וא"כ כמו כן נוכל לומר גבי שני מינים דנחשב ברירה דכ"א חשוב פסולת לגבי חבירו. ואצ"ל כלל משום דאחד רוצה לאכול ולא השני ע"כ חשוב בורר רק משום חילוק המינים לבד כ"א ואחד נחשב פסולת לגבי השני כנ"ל. ומה שהוצרכו התוס' לומר דאותו שאינו חפץ בו חשוב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול. היינו דבסוגיא מבואר דבדין זה יש חילוק בין אמ"פ בין פמ"א והק' להתוס' הא לעולם הוי אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל כיון דכל אחד נחשב פסולת לגבי השני. ע"כ מתרצים משום דזה שאינו חפץ לאכול וכו' והיינו. דהנה יסוד זה שכל אחד נחשב פסולת לגבי השני למדנו מחולב שחייב משום מפרק תולדה דדש. ושם קמ"ה. כבשים שסחטן לגופן מותר ופירש"י אם לאכול הכבשים ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחלה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך ע"ש. והטעם דאף דב שא"צ לגופה לר' יהודה חייב ואפי' לר"ש איסורא מיהא איכא מ"מ כיון דחיוב דש משום שמפרק האוכל מן הפסולת שעליו וכיון שהוא צריך לכבשים שעל המשקה ולא למשקה אי אפשר שהמשקה יחשב אוכל והכבשים פסולת. והכי נמי בשמעתין כיון שבורר מין אחד מחבירו כדי לאכול האחד וכיון שכוונתו רק לאכול מין האחד אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. אבל טעם הברירה משום חילוק המינים משום זה חשוב כל אחד אוכל לגבי השני. רק בחפץ לאכול אחד ולא השני אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. וע"כ שפיר מחלק בסוגיא בשני מינים בין אוכל מתוך פסולת בין פסולת מתוך אוכל. ומ"מ הברירה משום חילוק המינים ולא משום שאינו חפץ לאכול דאל"כ אפי' במין אחד נמי רק משום חילוק המינים. וע"ז כתבו דכן משמע בירושלמי דבשני מינים שייך ברירה משום חילוק המינים [ובירושלמי עוד יותר דאפי' במין אחד משונה קצת זה מזה]:
ובזה יתיישב מה שהקשיתי דהא בירושלמי אמר ובלבד שלא יברור כל המין. ומשום דבזה חייב על ברירת מין השני והלא אינו חפץ רק במין שבורר. והמין שבורר הוא חשוב אוכל והשני פסולת לפי דברי תוס' הנ"ל ובורר אוכל אין חילוק בין בורר כולו לבורר מקצתו. בפרט לפי המבואר בירושלמי דלא שייך ברירה רק באוכל דאין נ"מ כלל במה שמין השני דחשוב פסולת מתברר. ולפמ"ש ניחא דהנה היסוד הזה דא"א דמין שאינו חפץ בו יחשב אוכל ושחפץ בו יחשב פסולת למדנו מהא דכבשים שסחטן לגופן מותר והירושלמי הא ס"ל כבשים שסחטן לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. חייב. כמפורש בירושלמי פ' כלל גדול [מח.] דג שסוחטו לגופו לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ה"נ פטור ולרבנן דפליגי אר"ש הכי נמי חייב. הרי דאף שא"צ למשקה חשיבא המשקה אוכל ה"נ אף שאינו צריך למין השני חשוב מין שני אוכל. וע"כ ניחא מה שהשמיטו הפוסקים הא דבלבד שלא יברור כל המין משום דלדידן דקיי"ל כבשים שסחטן לגופן מותר ומין שאינו חפץ בו חשוב פסולת וגבי בורר אוכל מתוך פסולת אין חילוק בין בורר כולו בין בורר קצתו:
ח ובזה נבאר טעם מחלוקת התוס' עם הפוסקים שיתבאר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ב' ואות ט"ז באריכות. דדעת הר"ח ורמב"ם ורמב"ן ור"ן והרב המגיד דבורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר חייב ולתוס' הסוגיא מיירי בפסולת מתוך אוכל ומ"מ מותר לאלתר. וביותר יש להשים לב על מחלוקת תוס' עם רש"י שהיא מהיפך להיפך. דלתוס' אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה אפילו לאכול לאלתר אסור ופסולת מתוך אוכל ביד לאלתר מותר. ולרש"י אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה לאלתר מותר ופסולת מתוך אוכל ביד לאכול לאלתר אסור כמבואר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ט'. ולמה. ונראה דהנה הרמב"ן בחידושיו [עד.] כתב הטעם דפסולת מתוך אוכל חמור וז"ל דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל ואע"ג דתרוייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין בדעתו לאכול מה שבורר ולפיכך חייב עכ"ל. וזה לפי השיטה שהובא לעיל אות וא"ו הא דבורר פסולת מתוך אוכל חשוב המלאכה בפסולת וכיון שאין דעתו לאוכלו חשוב כבורר לאוצר. אך התוס' לשיטתם דלעולם חשוב המלאכה באוכל ואף שלא עשה בו מעשה הואיל ומחשבתו עליו חייב כאילו עשה בו מעשה וכיון שהבורר באוכל אם הוא רוצה לאוכלו לאלתר ודאי פטור ומותר. ועוד קל וחומר הוא מה באוכל מתוך פסולת שעושה ברירה בפועל ממש באוכל ואעפי"כ משום שמחשבתו לאוכלו לאלתר מותר. וכמו שפירש הר"ח בסוגיא הטעם דלאכול לאלתר מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא דלא מכוין למלאכה אלא לאכילה לבד עכ"ל. כ"ש בפסולת מתוך אוכל שאינו עושה מעשה באוכל רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו שיתוקן האוכל חייב. כמ"ש הר"ן ס"פ הבונה בענין חק תוכות בשבת דחייב משום מלאכת מחשבת אף שאינו עושה מעשה באוכל שנעשה בו המלאכה רק בפסולת ודומה לחק תוכות חייב משום מלאכת מחשבת. וכיון דהחיוב הוא רק מחמת מחשבתו כ"ש שמחשבתו לאוכלו לאלתר פוטרתו. ורש"י שאוסר פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר כנ"ל במלאכת בורר ס"ק א' אות ט' לטעמי' אזיל במ"ש לקמן צ"ד ע"ב בד"ה מהו דתימא דמשמע מדבריו דנוטל צפרניו חשוב מלאכה שצריכה לגופה ולפי"ז הדרינן לסברא פשוטה דמלאכת בורר פסולת הוא בפסולת ומ"מ חשוב צריכה לגופה כמו קוצץ צפרנים וכיון דהמלאכה היא בפסולת וזה אינו אוכלו חייב. ועוד יתבאר לפנינו דרש"י קמ"ב ע"ב לפי פירושו ע"כ סובר דבורר פסולת המלאכה בפסולת. ולתוס' הא דפסולת מתוך אוכל חמור כמבואר בהסוגיא היינו רק משום דדרך ברירה לברור פסולת המיעוט [כמבואר בדבריהם בד"ה בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת] והוי שנוי. ובאמת אפי' לברור לאחר זמן נוטה הסוגיא להתיר. אבל זולת זה אין טעם לאסור יותר בברירת פסולת כיון שכל המלאכה הוא מה שהאוכל מתברר:
ט ובזה יתיישב מה שהקשינו לעיל אות ג' על הר"ח והפוסקים שמחייבים על ברירת אוכל מתוך פסולת לאכול לאחר זמן. ובירושלמי מיבעיא לי' שרוצה להוכיח מדבית שמאי אוסרין פסולת מתוך אוכל ביו"ט ואוכל מתוך פסולת מתירין ש"מ שאין באוכל מתוך פסולת חיוב בשבת. ולפימ"ש ניחא דהנה בגמ' דידן בפרק נוטל קמ"ב ע"ב האבן שעל פי חבית מטה על צידה והיא נופלת היתה בין החבית מגביה ומטה על צידה והיא נופלת. פירש"י מטה על צידה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים. היתה בין החביות וירא שלא תפול האבן מן החבית וישברם מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צידה. ובגמ' מאן תנא דכל היכי דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן [פירש"י מאן תנא דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צידה דאית לי' דכי טרח מיטרח בחבית דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מיטלטלא בהדי חבית] אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן רשב"ג הוא דתנן הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל אוכל ב"ה אומרים בורר כדרכו [פירש"י בורר פסולת אם ירצה] בחיקו בקנון ובתמחוי. ותניא אמר רשב"ג בד"א שהאוכל מרובה על הפסולת [דאי שקיל אוכל מפיש בטירחא] אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה בורר אוכל [דבהתירא טרח ולא באיסורא]. ולכאורה נראה דהא דרשב"ג דאמר ד"ה בורר אוכל דמשום איסור מוקצה אינו בורר הפסולת. וע"כ למד הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דג"כ אינו מטלטל האבן משום איסור מוקצה. אך אי אפשר לפרש כן דהא בפ"ק דביצה י"ד ע"ב מקשה הש"ס עלה דרשב"ג פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי. פירש"י ואפי' לטלטלו אסור דהא בטל אוכל מיעוטא לגבי פסולת רובא והוי ככולו פסולת ולא חזי. ומשני דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא [ופירש"י שטורח הפסולת מרובה על האוכל שישנו דק אבל בשיעור האוכל מרובה והכי קאמר בד"א שטורח האוכל מרובה על הפסולת דמיעוטי בטרחא עדיף. אבל טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו'] עיי"ש. וכיון דשהפסולת מרובה על האוכל בשיעור בטל האוכל לגבי הפסולת ואסור לטלטל אפי' האוכל. ממילא ה"ה להיפך כשאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל ואינו מוקצה [וכ"ש הוא שהרי התוס' בשבת [עד.] מפרשים כשהפסולת מרובה לא בטל אוכל דחשוב אבל כשהאוכל מרובה בטל פסולת וכיון דלרש"י אפי' האוכל המיעוט בטל כ"ש פסולת המיעוט]. ע"כ נראה לפרש דכשבורר הפסולת הרי המלאכה בפסולת שאינו אוכל נפש. ע"כ בורר האוכל. ומה שהוכיח הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דהא במגביה החבית מגביה נמי לאבן והותר לטלטל האיסור אגב ההיתר. אפי' מגביה האבן לבד יהי' מותר דהא בנטילת האבן מגלה היין והרי עושה פעולה גם ביין שמגלהו ויטלטל האבן אגב גילוי היין. וקאמר הש"ס רשב"ג הוא דהתם נמי בין בורר פסולת מתוך אוכל בין בורר אוכל מתוך פסולת שניהם מתבררים האוכל והפסולת. מ"מ צריך לעשות המעשה באוכל דוקא וכשעושה מעשה בפסולת לא נחשב המעשה באוכל אף שהאוכל מתברר ממילא. ה"נ כשמטלטל האבן מע"ג היין לא נחשב המעשה ביין רק במוקצה לבד דהיינו האבן ואסור. רק כשטורח האוכל מרובה שרינן משום טירחא אבל זולת זה אסור. וה"נ כיון דאינו ממעט בטירחא בנטילת האבן לבד כדמסיק דסוף סוף לא משתקיל יין שבשולי' עד דמגבה לי' לחבית ע"כ אסור ודו"ק דהכי ברירא דפרש"י. ולפנינו באות י"ב יתבאר עוד ראי' לפי' זה:
י אבל התוס' שבת קמ"ב ע"ב בד"ה שאוכל. מפרשים להיפך דנפישי בטירחא האוכל אבל בשיעור הפסולת מרובה ואסור לטלטל הפסולת משום מוקצה. ודוקא כשהאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל לגבי אוכל ואינו מוקצה אבל כשהפסולת מרובה אין הפסולת בטל ואסור לטלטלו ומטלטל רק האוכל שחשוב ואינו בטל לגבי פסולת המרובה ומוכיח לאבן שע"פ החבית דכיון דכ"ז דלא שקיל לאבן אין היין ניכר לא בטל אבן לגבי יין ואסור לטלטלו:
יא וראיתי לרשב"א בעה"ק בית מועד שער א' אות ה' גבי בורר אוכלין וז"ל וביו"ט לא גזרו משום צורך אוכל נפש וכשהוא בורר נוטל אוכל ומניח את הפסולת או נוטל פסולת ומניח את האוכל בד"א כששניהם שוין בטורח ואפי' הי' האוכל מרובה בשיעורו. אבל בזמן שהפסולת מרובה בשיעורו או מיעוט בשיעורו ומרובה בטורחו נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אימתי התירו לברור כשבורר ואוכל או שבורר ומניח לאכול לאלתר אבל אם בורר והניח לבו ביום ה"ז כבורר לאוצר ובשבת חייב חטאת ולפיכך אפי' ביו"ט אסור עכ"ל. והנה במה דאוסר להניח לבו ביום משום שבשבת חייב עליו חטאת תמה עליו הרב המגיד [יו"ט פ"ג הט"ז] דפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ומ"מ מותר ביו"ט וישבנו דבריו לקמן סק"א אות כ"ז בביאור מלאכת בורר. אך מ"ש הרשב"א דבזמן ששניהם שוין בטורח בורר איזו שירצה אינו עולה לפי פרש"י הנ"ל דטעמא דרשב"ג דבורר אוכל דבזה חשוב טפי מלאכת אוכל נפש שעושה המלאכה באוכל אך כשיש טורח יותר בברירת האוכל מתירין לברור הפסולת משום טורח. אבל בששניהם שוין בטורח שוב אסור לברור הפסולת משום שאינה באוכל נפש. אך באמת הרשב"א לפי שיטתו דבבורר לאכול לאלתר איירי ובזה אינו מלאכה כלל בשבת א"א לו לפרש כפי' רש"י. וע"כ יסבור כפי' התוס' דהא דבהתירא טרחינן ולא באיסורא משום מוקצה נגעו בה דהיכי שפסולת מרובה ולא בטל פסולת לגבי אוכל ואוכל נמי לא בטיל דחשוב הרי הפסולת מוקצה ולא האוכל ע"כ מברר האוכל אבל כשהאוכל מרובה גם הפסולת אינו מוקצה ומותר לבררו. כשאינו מרובה בטורח. וניחא נמי מה שסובר הרשב"א דפסולת מתוך אוכל מותר כדי לאכול לאלתר כשיטת התוס' בפ' כלל גדול כמו שביארנו בביאור מלאכת בורר סק"א אות כ"ט. וביארנו לעיל אות ח' דאזלי לשיטתם וכמו שיתבאר לפנינו אות י"ג דפי' הש"ס דפ' נוטל ג"כ תלוי בזה ואזלי לשיטתייהו. והנה הרשב"א סובר ג"כ כשיטת התוס' דפ' כלל גדול וסובר ג"כ כפי' התוס' בהא דפ' נוטל ואתי שפיר:
יב והרמב"ם וש"ע פסקו כשני הפירושים ועי' בכ"מ. דבין פסולת מרובה בשיעור בין מרובה בטורח אסור לברור הפסולת. והיינו דכשמרובה בשיעור אסור לטלטלו משום מוקצה וזה לא שרינן כדי למעט בטורח וכשמרובה בטורח אסור לבוררו משום מלאכה שאינה באוכל נפש. ודוקא כשאוכל מרובה בטורח שרינן לברור הפסולת כדי למעט בטורח וכ"כ הר"ן בסוף דבריו. [הגה"ה - ולפמ"ש בביאור שיטת רש"י ניחא לישב דברי רמ"א סי' תק"י [סעי' ב] שהביא דברי הרא"ש והטור דבטנים ולוזים המונחין בקליפתן מותר לבררם מתוך האוכל הואיל ואורחייהו בהכי. וכתב עלה המג"א [סק"ד] צ"ע דהטור כתב כן לשיטתם שכתב אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כתב דלוזים שרי לטלטל אבל בש"ע פסק כרמב"ם דלעולם שרי לטלטלו אלא שיש חלוק בברירה א"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט. וביש"ש [ביצה פ"א דין מ"ב] כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מינים או פסולת ואוכל אבל הכא מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזו ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל. וצ"ע דהא כתב הב"י סי' שכ"א בשם הירושלמי [מט.] הקולף שומים ובצלים הוי בורר. וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא חיישינן גם בלוזים לטורח עכ"ל המג"א. והנה קושיא שני' נתישבה בפשיטות לפי מה שביארנו לפרש"י דקיי"ל כותי' האיסור משום דלא טרחינן באיסורא אלא היכי דיש טורח יותר בברירת האוכל שרינן לברור הפסולת משום טורח אבל אין איסור כלל משום טירחא. ואף קושיא ראשונה מירושלמי דקולף שומים חייב משום בורר נתיישבה שהרי מבואר בסוף סי' שכ"א דכדי לאכול לאלתר שרי הנה שדינו כמו בורר אוכל מתוך פסולת ויחשב טורח בהתירא אף כשמסיר הקליפה. ולקמן בביאורנו למלאכת בורר ס"ק י"ג הוכחתי מדברי הד"מ סי' תרי"א דס"ל להוציא באגוזים הפרי מקליפה מותר מדאורייתא וניחא בפשיטות דע"כ ביו"ט לא גזרו: ולפי מה שביארנו ע"כ צריך לומר דמה שכתב הט"ז סי' תק"י ס"ק ב' שאם כמות האוכל והפסולת שוין והאוכל דק ומרובה בטורח אסור לברור האוכל. וכן כתב שאם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטרחתן מותר לברור איזה שירצה אזיל לטעמי' ס"ק ג' דפוסק כרשב"א דאין היתר כ"א לברור לאלתר וע"כ הא שאם פסולת מרובה בטורח לא יברר הפסולת הוא משום איסור טירחא. וראיית הש"ס בפ' נוטל [קמב.] מאוכל מיעוט בשיעור ומרובה בטורח דאסור משום מוקצה אבל פסולת מרובה בטורח אסור משום טירחא. אבל לפי מה שכתב הרב בש"ע דלא כט"ז ולא קי"ל כרשב"א אין איסור כלל משום טורח ולעולם מותר לברור האוכל אף אם טרחתו מרובה וכן אם האוכל והפסולת שוין בכמותן וטרחתן אסור לברור הפסולת משום דבאיסורא לא טרחינן. והרב בש"ע פסק דברי ט"ז ס"ק ב' ולענ"ד אינו אליבא דהילכתא. ע"כ הגה"ה] ומזה מתברר הפי' שכתבתי לעיל באות ט' בדעת רש "י דאי אמרת דבשטורח הפסולת מרובה דאסור לטלטל הפסולת. אף שמיעוט בשיעור מש ום מוקצה. א"כ מה חילוק בין הפסולת מרובה בשיעור או מיעוט דהא אמרת דאף כשהפסולת מיעוט בשיעור הוא מוקצה ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כדי למעט בטירחא כשהפסולת מרובה בשיעור נמי נתיר. אלא ודאי לא שרינן איסור מוקצה מש ום טירחא וע"כ כשהפסולת מועט בשיעור אין הפסולת מוקצה ואפ"ה כשהפסולת מרובה בטורח אסור לבררו ע"כ שאינו משום מוקצה [וגם א"ל דאסור משום טורח דא"כ לא הוי מייתי כלל לאבן שעל פי חבית אלא דרבוי טורח אין איסור כמבואר בפרש"י שהעתקנו לעיל שכתב בורר כדרכו "אם ירצה" ומוקי לה שטרחת האוכל מרובה על הפסולת הרי דמשום רבוי טורח אין איסור. אלא דמשום זה שרינן לברור הפסולת אם רוצה למעט הטורח] רק משום שעושה המלאכה שלא באוכל נפש:
יג והנה הירושלמי הנ"ל שרצה להוכיח מדב"ש מתירין אוכל מתוך פסולת ביו"ט ש"מ דבשבת פטור עלי'. לכאורה קשה עליו לפרש"י [שהוא פירוש כל הפוסקים לבד התוס' והרשב"א בעבודת הקודש] מה ראי' מדב"ש דאוכל מתוך פסולת אינו מלאכה בשבת הא ב"ה נמי סבירא לי' בשאין טורח האוכל מרובה בורר האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש ואימא דבית שמאי לא שרי משום טורח ואפי' טורח האוכל מרובה נמי אסרו לברר הפסולת רק האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש [וא"ל דבאמת טעמא דבית הלל בשאין טורח האוכל מרובה ג"כ משום דדוקא בורר פסולת הוא מלאכה ולא בורר אוכל. דא"כ מה מייתי הש"ס ראי' לאבן שע"פ החבית דבאיסורא לא טרחינן הא מאן דאמר דאוכל מתוך פסולת לאו מלאכה הוא ע"כ משום דהוי שלא כדרך מלאכה ואין זה ענין לאבן שע"פ החבית] אך לפי מה שביארנו פירש"י משום דכשבורר הפסולת אין המלאכה נעשית באוכל נפש וזה יתכן לפי הגמרא דידן דכשבורר מתוכו הפסולת המלאכה הוא בהפסולת כנ"ל אות וא"ו. אבל הירושלמי לשיטתו דאפי' בורר פסולת המלאכה הוא בהאוכל שמתברר מתוכו הפסולת והאוכל מתקנה כנ"ל אות ה' א"כ אפי' בורר פסולת המלאכה גם כן נעשית באוכל נפש ומאי טעמא אסור. ועל כורחין שבירושלמי מפרש דברי ר' שמעון בן גמליאל כפירוש התוס' במה דברים אמורים כשאוכל מרובה בשיעור דהפסולת לאו מוקצה הוא דבטיל לגבי אוכל אבל כשהפסולת מרובה הפסולת הוא מוקצה. ועל כן הוקשה להירושלמי דכשהאוכל מרובה בשיעורו דהפסולת בטל ברוב דכולי עלמא אית להו ביטול ברוב למה יאסור לבית שמאי על כן הוכיח הירושלמי דטעמא דבית שמאי דאוסרים משום דס"ל דפסולת מתוך האוכל מלאכה הוא. וממאי דשרי ברירת האוכל ע"כ משום דלאו מלאכת חיוב הוא בשבת. וזה הוא הירושלמי לשיטתו. אבל לדידן דהבורר פסולת המלאכה הוא בפסולת אין ראי' מבית שמאי דבורר אוכל מתוך פסולת לאו מלאכה הוא בשבת. דלעולם מלאכה הוא אלא דבורר אוכל מתוך פסולת מותר משום דהמלאכה הוא באוכל נפש. מה שאין כן בורר פסולת מתוך האוכל דאין המלאכה נעשית באוכל נפש אלא בפסולת. (ובהכי ניחא דברי הרמב"ם ושלחן ערוך והר"ן בסוף דבריו שפסקו כשני הפירושים ומנ"ל זה. אך לפימ"ש פירוש אחד מבואר בבבלי ופירוש אחד מבואר בירושלמי וכיון שאין סותרין זה את זה פסקינן כשניהם):
[ב]
א בפרק תולין קל"ח. משום מאי מתרינן בי' [למשמר] רבה אמר משום בורר. ר"ז אמר משום מרקד. ופירש"י דלרבה ה"ה נמי דאי אתרו בי' משום מרקד הויא התראה. אבל לר"ז אי אתרו משום בורר לאו התראה הוא. והרמב"ם פ"ח [הי"א] מהל' שבת פסק דמשמר חייב משום בורר או משום מרקד. ונראה דפסק כרבה וכפרש"י. וכן דעת הרמב"ן והר"ן פ' כלל גדול ע"ד. ויש לעיין דכיון דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד יתחייב שתים [ולשון הגמ'] ולשון הרמב"ם משמע דאינו חייב אלא חטאת אחת. וצ"ל דכיון דאין בו רק ענין אחד שמבדיל היין מן השמרים אף דשייך בו שני חיובים אי אפשר שיתחייב יותר מאחת. אך קשה דא"כ דיש בו שני חיובים והוא לא נתחייב רק אחת א"כ לא ידעינן משום מה נתחייב ובכריתות י"ט. ספק קצר ספק טחן ר' יהושע פוטר דלא הוי ידיעת חטא עד שיודע לו במה חטא. ואם כן בשוגג יפטור. והרי הרמב"ם כללא כייל בריש הל' שבת [פ"א ה"ב] דכל מקום שאמר חייב בשוגג מביא חטאת קבועה. ונראה לפימ"ש המאירי [קד ע"ב] בשם הירושלמי כתב אות אחת ומחק אות אחת מצטרפין משום שהן מין מלאכה אחת. ודומה למ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ל י"ז טריפה עם נבילה מצטרפין לכזית. והכי נמי שחייב בספק מחק ספק כתב דסברא חדא הוא דמחולקין לחומרא ולא לקולא כמו בתמחויין מחלקין לר' יהושע לחד לישנא שבת ע"א. וק"ל. וכמו כן אף אנו נאמר דאם זרה ובירר ורקד מצטרפין לכגרוגרת כמו כתב אות אחת ומחק אות אחת וה"ה ספק בירר ספק ריקד דדמיין להדדי כמפורש בש"ס שהעתקתי ריש סק"א:
ב ועוד יש לומר והוא העיקר דלרבה לפירש"י וסייעתו חייב משום בורר וחייב נמי משום מרקד כיון שדומה לשניהם ומ"מ אינו חייב שתים כיון שאין כאן רק מלאכה אחת שמבדיל אוכל מפסולת. ולא דמי לזורה ובורר בהעלם אחד דקצת ההבדל שביניהם מחלקתן ושוב חייב על כל מעשה בפ"ע כעין תמחויין מחלקין. משא"כ במשמר לבד שאין כאן רק מבדיל פסולת מאוכל במעשה אחת ואם מביא קרבן אחד הרי נתכפר על מה שהבדיל אוכל מפסולת במעשה זו ועל מה יתחייב עוד. דמעט הבדל שבין בורר למרקד איננה מלאכה שלימה. ועיין מ"ש בסק"א אות ד'. ומ"מ נ"ל הדין דין אמת דאין מחולקין להקל כהא דירושלמי הנ"ל. וכן משמע בסוגיא זו לפיר"ח והתוס' דלרבה אינו חייב רק משום בורר ולא משום מרקד. דקאמר שימר חייב חטאת כו'. משום מה מתרינן בי'. וכתב הר"ח שימר בשוגג חייב חטאת דלא אשכחן במזיד חייב חטאת. אלא כל שבשוגג חייב חטאת במזיד חייב מיתה. ועל זה הטעם אמרי משום מה מתרינן בי' עי"ש. ואי אמרת דאינו חייב חטאת אלא א"כ נודע לו משום מה נתחייב משום בורר או משום מרקד למה דלג בש"ס משוגג למזיד והתראה. הא גם בשוגג שייך פלוגתייהו דכ"ז שלא נודע לו משום מה נתחייב פטור. ולרבה כשנודע לו שנתחייב משום בורר חייב אבל אם חשב שנתחייב משום מרקד אין כאן ידיעת חטא. ולר' זירא להיפך דוקא אם נודע לו שנתחייב משום מרקד חייב. ונ"מ גם כן דקודם הבאת קרבן לרבה צריך להודיעו שנתחייב משום בורר דכ"ז שלא נודע במה חטא ואין כאן ידיעת חטא א"א להתכפר דאין חטאת מכפר בלא ידיעה ולר' זירא צריך להודיעו שנתחייב משום מרקד. ולמה קאמר הש"ס משום מה מתרינן בי' ולא מה מודעינן לי'. וכן לפירש"י נ"מ אם חשב שנתחייב משום בורר לר"ז פטור. וצריך להודיעו שנתחייב משום מרקד. אלא ודאי אין מחולקין להקל. ואם לא נודע לו אם נתחייב משום בורר או משום מרקד חשוב ידיעת חטא. וכן אם חשב שעבר משום בורר ובאמת הוא מרקד נמי חייב כיון דלהקל אינם מחולקין ממילא הוא נתכפר בידיעה זו:
ג ונראה לי דלפירש"י לרבה ולהרמב"ם דפסק כותי' דמשמר חייב משום בורר או משום מרקד כנ"ל אות א' אם בירר ושימר והרקיד בהעלם אחד אינו מביא רק חטאת אחת על מה ששימר שיש בה חיוב בורר וחיוב מרקד ונתכפרו עמה בורר ומרקד. אך אם הביא קרבן על מה שבירר או על מה שהרקיד משום גרירה נתכפרו כולם כבש"ס מכילתין ע"א. ולא מבעיא לפי' הב' שכתבתי לעיל אות ב' שהוא עיקר שיש במשמר חיוב שניהם בודאי. אך אף לפי' הא' דהוא ספק אם נתחייב משום בורר או משום מרקד נמי הדין כן. שהרי קיימא לן [כריתות יט.] כר' יהושע דבעינן ידיעה במה חטא. אלא משום דאינו מחולק רק לחומרא ולא לקולא. ואם כן אף אם משמר נתחייב משום מרקד אי אפשר להתחייב משום בורר ומשום משמר שתים דאם מחולקים אין כאן ידיעת חטא במשמר. וע"כ תחשבם אחת ואינו חייב על בורר ומשמר אלא אחת. ולתפוס שהן מחולקין לחומרא ולא לקולא בפעם אחת אי אפשר. וכן אם נתחייב משום בורר אינו חייב על משמר ומרקד אלא אחת. וא"כ אם יביא קרבן על בורר או מרקד יתכפר גם משמר. דכיון שנתחייב משמר ע"י שחשבנו בורר ומרקד אחת נפטר ג"כ במשמר משום שהם אחת. וכיון שנתכפר משמר שוב פטור גם על השלישי שמא נתחייב על משמר חיוב השלישי ונתכפר גם השלישי. אך אם יביא קרבן על משמר. יביא קרבן אחר ממ"נ או על בורר או על מרקד. אך העיקר כפי' הב' ובכל ענין אינו מביא רק חטאת אחת לרש"י. לרבה. ולהרמב"ם דפסק כותי'. כן נראה לי:
ד ולפי מה שביארנו דשלשה מלאכות הללו אינם מחולקין להקל ומצטרפין לכשיעור. נראה לי ליישב קושית הש"מ ב"ק ב'. בשם תוס' מהר"י כ"ץ בהא דמקשה שם לר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לה אב ואמאי קרי לה תולדה. והקשה בתוס' מהר"י כ"ץ בשם הר' יחיאל לימא דנ"מ שאם הוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת מצטרפין כיון דשניהם מאב אחד משא"כ באבות שאם הוציא חצי גרוגרות וטחן כחצי גרוגרות אין מצטרפין [הגה"ה - לפנינו בש"מ כתוב שאם הוציא ח"ג וחזר וטחנה. ולענ"ד הוא ט"ס דהנה אפי' הי' הוצאה וטחינה אב אחד לא הי' מתחייב כיון שלא נתעסק בכשיעור שלם. וכן הוא בירושלמי ריש שבת א' ע"ב הכניס ח"ג וחזר והוציאו פטור שלא נתעסק בכגרוגרת שלימה עי"ש. רק צ"ל הוציא ח"ג וטוחן ח"ג. ע"כ הגה"ה] ]. ולפמ"ש ניחא דאי אין נ"מ אלא לענין צירוף דב' אבות אין מצטרפין הו"ל לחשוב זורה בורר ומרקד באחת וכן כותב ומוחק באחת שהרי הם מצטרפין זה לזה. ויצא מזה לדינא שאם בירר חצי גרוגרת והרקיד כחצי גרוגרת חייב. וכן ספק בירר ספק ריקד. או אפי' כל שלשה ביחד כגון. זרה שליש ובירר שליש והרקיד שליש. או ספק זרה ספק בירר ספק ריקד חייב:
[ג]
א שלשה מלאכות האלו ההבדל שביניהם וכו'. זה לשון ר"ח ז"ל בסוגיא אם נטל אדם תבואה בתיבנא ופסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה. פי' בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכה או נוטל האוכל ומניח הפסולת. ומרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה עכ"ל ר"ח ז"ל. מבואר מדבריו דהחילוק ביניהם באיכות הפועל. זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בנפה וכברה. ולכאורה קשה לשיטתו הא דר"פ תולין [קלח.] משמר משום מה חייב רבה אמר משום בורר ר"ז אמר משום מרקד. אמר רבה כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת ה"נ נוטל אוכל ומניח הפסולת. אמר ר"ז כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של מרקד אוכל למטן ופסולת מלמעלן ה"נ אוכל למטן ופסולת למעלן. ולשיטת ר"ח דכל בנפה וכברה דהיינו בכלי הוה מרקד א"כ התם שבמשמרת ה"ל מרקד ובמה פליגי:
ב ונראה דרבה הכי קאמר כיון דמרקד הוא פסולת מתוך אוכל שהסובין נשארין בידו אין ללמוד משמר ממרקד וע"כ תולדת בורר הוא. ואף דבורר הוא ביד. הלא כל שדרכו ביד ועשהו בכלי חייב והוא אב מלאכה כאלו עשהו ביד. כמו שביארנו במלאכת קוצר ס"ק ג' בס"ד. ור"ז אמר דאין ללמדו מבורר ביד שאין הבורר ביד כמו המשמר בכלי שהמשמר בכלי אוכל למטה ופסולת למעלה ולא כן הבורר ביד. וע"כ מרקד הוא ולמידין אוכל מתוך פסולת מפסולת מתוך אוכל:
ג ודע דלדעת ר"ח אין פירוש דברי ר' זירא כמו שפירש"י לאפוקי בורר קטניות בכלי שהפסולת למטה. דבורר קטניות בכלי לדעת ר"ח נמי מרקד הוא. רק הפירוש לאפוקי בורר ביד. ור"ז הכי קאמר משום מרקד שיש בו למטה ולמעלה כמו מרקד. וסעד מצאתי לפירוש זה בירושלמי בפירקין [נ ע"ב] ובפ' תולין [צ ע"ב] רחב"א בשם שמואל המשמר חייב משום בורר [והוא כרבה בגמ' דידן] א"ר זעירא [הוא ר' זירא כנודע] לא מסתברא אלא משום מרקד כו' יאות אמר ר"ז מה דרכו של מרקד קמח למטן וסולת למעלן אף המשמר יין למטן ושמרים למעלן. והא קמח למטן וסולת למעלן הו"ל פסולת למטן ואוכל למעלן ומה זה ענין למשמר שיין אוכל למטן כו'. אלא ודאי שאין הדמיון משום אוכל למטן. אלא משום דבמרקד יש בו למטן ולמעלן וכן במשמר. ואף שבגמ' דידן משנה ענין ריקוד מירושלמי יתבאר היטב במלאכת מרקד סק"ב בס"ד עי"ש ותמצא נחת. וכל זה לפירוש ר"ח דחילק בין מלאכות אלו באיכות הפועל. ועיין בביאורנו למלאכת בורר סק"ה אות י' שהוכחנו שגם דעת התוס' הוא כר"ח. ובפתיחה [אות י"ז] ביארנו שגם דעת רב האי גאון כר"ח:
ד אבל רש"י ז"ל בסוף סוגיא ע"ה ע"ב גבי מדקדק הרי הוא אורג ז"ל ולא דמי לזורה בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח. הרי דהחילוק שביניהם באיכות הנפעלים. ומה שפי' במשנה הזורה לרוח היינו דמלאכת הבירור דזורה דרכו ע"י רוח ומ"מ אה"נ אם יבדיל המוץ מן הבר ע"י הכלי ג"כ יתחייב משום זורה. וכן כתב הרב המאירי להדיא [עג.] וז"ל הזורה ר"ל ברחת לרוח או בכברה שנקבי' גסים להפריש התבן וכן הבר [צ"ל מן הבר] וגבי מרקד כתב המרקד בנפה להסיר הסובין והמורסן מתוך הקמח וכו' עד אבל זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין. ומה שרש"י נקט מרקד בקמח ולא בסובין כזורה ובורר בקשין ובצרורות. היינו משום דזורה הרוח מפריח הקשין הרי מעשה המלאכה בקשין וכן הבורר דפי' במשנה פסולת בידיו. אבל מרקד שהקמח יורד למטה הרי מעשה המלאכה בקמח. והמאירי שכתב מרקד בסובין אפשר דס"ל מה שאוחז בידו הוא המתברר כמ"ש הרב מלאדי בסידור ומתבאר אצלינו בביאור מלאכת בורר סק"ה שזה דעת הרמב"ן והר"ן. או אפשר דמשום דנקט מלאכת זורה ובורר בפסולת נקט נמי מלאכת מרקד בפסולת:
ה אך העיקר מה שנ"ל בדעת רש"י דהכי קאמר זורה בקשין בורר בצרורות זה וזה בחיטין. מרקד בקמח. ומה שהכריחו לפרש כן שהוקשה לו אם יפרש מרקד בסובין הא דפ' תולין משמר משום מה חייב רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד. והא שמרים ביין כסובין בקמח ואין דומות כלל לצרורות וא"כ פשיטא דהיינו מרקד ולא בורר. ע"כ פירש דהחילוק שבין בורר למרקד דבורר הוא בחיטין קודם טחינה ומרקד הוא בקמח לאחר טחינה. וזהו בחיטין שיש בהם טחינה הטחינה מחלקת הברורים. הבירור שקודם טחינה הוא בורר. ושלאחר טחינה הוא מרקד. אבל ביין שאחר דריכה דהיינו דישה אין בו עוד דבר שפיר יש לחייבו משום בורר כמו משום מרקד. וגם היין אינו דומה לא לחיטין ולא לקמח ע"כ יש לחייבו משום זה כמו משום זה. ועמ"ש בביאור מלאכת בורר סק"ו גבי אין שונין קמח ביו"ט:
ו והנה מה שפירש"י זה בקשין וכו' וכן בפ' תולין [קלח.] מה דרכו של מרקד אוכל למטה פירש"י לאפוקי בורר קטניות פסולת למטן. הרי דאף שמשים בכלי האוכל והפסולת מ"מ בורר הוא. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ור"ן [עד.] שתירצו על קושית התוס' בהא דמה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת דהיינו בורר אוכל מתוך פסולת. והקשו בתוס' הא אדרבא דרכו של בורר פסולת מתוך אוכל. ותירצו הרמב"ן והר"ן דמשום דבנפה וכברה חייב אפי' אוכל מתוך פסולת ע"כ שפיר הוי משמר תולדה דבורר אף דהוי אוכל מתוך פסולת. ומ"מ מבואר דבורר בנפה וכברה בורר הוא. ואין לומר דהני מילי לרבה דס"ל אף משמר שמשים הכל בכלי בורר הוא אבל לר' זירא כל בנפה וכברה מרקד הוא. ליתא דא"כ פליגי נמי בנותן בנפה וכברה וא"כ מה ראי' הביא רבה לדבריו ואמר כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של בורר כו' הא בזה עצמו פליג ר' זירא. ולר"ח ראיות רבה הי' מבורר ביד. אבל לרמב"ן ור"ן שמפרשים מה דרכו של בורר בנפה וכברה מוכח שבורר צרורות מאוכלין בנפה וכברה בורר הוי וכפירש"י:
[ד]
א כדי שהרוח יפריח חת המוץ מהן וכו'. בב"ק דף ס. ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור ואמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו. פירש"י להוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת אעפ"י שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א. ונאמרו בה תירוצים. ובמסקנא ר' אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. תוס' והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין באחד כדי ללבות פטור. ותימא הוא. ואף שהתוס' כתבו ותימא הוא. המרדכי [סי' ס"ב] פסק כן דה"ה שנים שליבו ואין באחד כדי ללבות פטורין והובא דעת המרדכי בהגהות רמ"א חו"מ סי' תי"ח [סעי' ט'] וביש"ש [דין כ"ד] פסק כמרדכי. וק"ל לפי"ז דמדמים ליבה וליבתו הרוח לשנים שעשאו זה אינו יכול וזה אינו יכול א"כ מאי מקשה מזורה ורוח מסייעתו דשבת הא גבי שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. וא"ל דבאמת גם מזה אינו יכול וזה אינו יכול קשה וגם בזה צריכין לתרוצא דרב אשי אלא דניחא לי' טפי להקשות מרוח מסייעתו דדומה לליבתו הרוח. ועוד דליכא פלוגתא בהא דזורה ורוח מסייעתו משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול דפליג ר"ש. ליתא דעל קושיא דזה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא לשנויי משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהא בשבת צ"ג. מייתי הא דזב יושב ע"ג מטה וד' טליות תחת ד' רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ור"ש מטהר פירש"י דר"ש לטעמי' דפוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול. ובתוס' כתבו דשאני שבת דגלי קרא לפטור והא דר"ש מטהר כתבו טעם אחר בדר"ש. מ"מ מבואר לת"ק דקיי"ל כותי' אפי' גבי זב זה אינו יכול וזא"י חשוב כל טלית וטלית שהוא נושא הזב אף דלא שייך התם מלאכת מחשבת. ובע"כ דוקא בשנים שליבו שלא עשו מעשה בגוף הניזק אלא שליבו האש והאש הלכה והזיקה הוא דפטורין. א"כ מה מקשה מזורה ורוח מסייעתו הא גבי זורה עשו מעשה בתבואה ומוץ. ומצאתי להרמ"ה ב"ב כ"ו. שפירש הא דליבה וליבתה הרוח משום שלא עשה מעשה בגוף הניזק. ופירש הא דר' אשי דזה החילוק בזורה ורוח מסייעתו משום דעשה מעשה בתבואה והאריך מאוד להעמיס דברים אלו בדר' אשי ודבריו מקושי הבנה:
ב ובני ר"ש נ"י רצה ליישב דבזורה הוא זורה לרוח והרוח מפריח המוץ נמצא שהוא אינו עושה כלום רק גורם שהרוח יפריח המוץ. ואף לזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו דומה. וע"כ דמה שגורם דתיעשה ע"י הרוח חשוב שהוא עשה ה"נ גבי ליבה וליבתו הרוח כיון שמבלעדו לא הי' הרוח יכול ללבות יחשב שהוא עשה הכל. ונקרי בי' המבעיר את הבעירה. אבל מזה אינו יכול וזה אינו יכול דשבת לא הוה קשיא לי' דמ"מ כיון ששנים עשאו לא קרינא בי' המבעיר את הבעירה. רק מזורה ורוח מסייעתו דמוכח דמה שגורם שתיעשה ע"י הרוח חשיב מעשיו. ואני השבתי על תירוצו שהרי התוס' כתבו ריש פ' הכונס [נו.] דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר וא"כ אם לא הי' הרוח בא כל שעה רק הי' מוכן כמו האש. מה שהוא זורה לרוח הי' נחשב כאילו הביא הרוח על התבואה והיו מעשיו ממש לגמרי. רק משום שהרוח בא בשעת זריי' [שבכל שעה בא הרוח] ומ"מ אין זה גרע משנים שעשאו דבמה שהביא התבואה אל מקום שהרוח בא חשוב הוא עשה ג"כ וכמו אם שנים הביאו אל מקום אחד זה חפץ וזה אש דחשוב שנים שעשאו:
ג אשר ע"כ נראה כמ"ש הטעם משום שלא עשה מעשה בגוף הניזק וכמ"ש הרמ"ה. ומ"מ מקשה שפיר מזורה עפ"י הירושלמי פ' כלל גדול [מט ע"ב] בורר צרורות מכרי כל היום ופטור. כ"ז שלא בירר כולו. והוכחנו מזה בסק"א אות ה' דס"ל להירושלמי דאין המלאכה בפסולת הנדחה רק בתבואה המתבררת. ובסק"א אות ז' כתבנו שזה דעת התוס'. וא"כ במה שזורה לרוח שמפריח המוץ הרי לא עשה מעשה בתבואה שבה המלאכה נעשית רק המעשה עשה במוץ וא"כ שוב יפטור כמו הכא דמשום שלא עשה מעשה בניזק פטור בשנים שעשאו. ה"נ. בזורה ורוח מסייעתו משום שלא עשה מעשה בתבואה דאף שזורה התבואה אל הרוח בזה אין המלאכה נעשית רק במה שהרוח מפריח המוץ ובמה שהוא זרה לרוח חשוב הוא ג"כ הפריח המוץ וכנ"ל דאין חילוק בין הביא האש אל הדבר בין הביא הדבר אל האש ומ"מ לא חשוב יותר מאלו הפריח ג"כ המוץ ובתבואה לא עשה מעשה המלאכה ופטור שנים שעשאו. ולכאורה אפשר לומר דהא דמשני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה פי' דלעולם המלאכה במוץ ואף דבשבת אינו חייב רק מתקן ובמוץ לא תיקנו כלום הא דבעינן מתקן הוא רק כדי שיהי' מ"מ וכיון שהתבואה מתתקן בכך חשוב מלאכת מחשבת ומ"מ המלאכה במוץ. אך אי אפשר לומר כן שהרי בס"פ האורג [קו ע"ב] צבי שנכנס לבית ונעל בפניו לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין. והא התם לא עשה מעשה בצבי רק בדלת ואעפי"כ חייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול. אך לפי פירש"י ז"ל משום דניחא לי' ברוח המסייעו ה"ה די"ל כן בזה אינו יכול וזה אינו יכול דניחא לי' בחבירו המסייעו. ויותר נראה לפרש תירוץ ר' אשי לפי פירוש הנ"ל בקושית הגמ' דמשום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. מה שמחשבתו שיתברר התבואה מהמוץ כאילו עשה מעשה בתבואה. וה"ה בלא יכול אחד לנעול ונעלו שניהם חשבינן מחשבתו לצוד הצבי כאלו עשה מעשה בצבי וחייב לת"ק דמחייב בזא"י וזא"י בעשה מעשה בגופו דה"ה בלא יכול אחד לנעול כיון דמשום מלאכת מחשבת חשוב כעשה מעשה בגופו. אבל לר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול אפילו עשו מעשה בגופו לא מחייבינן לי' טפי משום מחשבתו. ולשיטת הפוסקים גבי בורר פסולת המלאכה בפסולת. צ"ל לשיטתם דטעם ליבה וליבתו הרוח דפטור לאו משום דלא עביד מעשה בגופו אלא אפי' עבדי הוא ורוח מעשה בגופו פטור בנזקין. וע"כ מקשה שפיר מזורה ורוח מסייעתו. ומשני משום מלאכת מחשבת. ואף דבזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב בכ"מ ואפי' גבי זב דלא שייך מלאכת מחשבת צריך לומר ליבה וליבתה הרוח גרע מזא"י וזא"י. ולפי"ז שנים שליבו אש ואין באחד כדי ללבות חייבין והתוס' שמדמים שנים שליבו אש לליבה וליבתו הרוח לשיטתם דס"ל בורר פסולת המלאכה באוכל כמבואר אצלינו לעיל סק"א אות ז':
ד ולכל הפירושים קשה לר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומחייב בזורה ורוח מסייעתו. ולשיטת הפוסקים דשנים שליבו חייבים ואינו דומה לליבה וליבתו הרוח. יש ליישב לפי פירוש הרא"ש דגבי זורה ורוח מסייעתו עיקר מלאכה זו ע"י הרוח וע"כ בזא"י וזא"י דעלמא לא שייך כלל סברא דמלאכת מחשבת. אך להתוס' בזא"י וזא"י אינו מחויב יותר מליבה וליבתה הרוח וקשה מלא יכול אחד לנעול וצ"ל דגם התם שייך סברא דמלאכת מחשבת אי משום דניחא לי' בחבירו המסייעו אי משום דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה חשבינן לי' כאילו עשה מעשה בגופו. וכיון דגם בזה אינו יכול וזה אינו יכול איכא סברא דמלאכת מחשבת קשה לר"ש מ"ט פטור בזא"י וזא"י ומחייב בזורה ורוח מסייעתו:
ואנהרינהו לעיינין בתוספתא דשבת [פ"י ה"ה] ר' שמעון אומר אעפ"י שאין אחד יכול להוציאה והוציאוה שנים פטורין שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. וטעם זה לא שייך בעשה מעשה הוא והרוח. ומודינא בהוציא הוא וגוי ביחד די"ל דפטור דמ"מ מעשה הגוי מעשה בן דעת ואילו הי' כיוצא בו ישראל הי' חייב שייך לומר בו אין שנים חייבין על מעשה אחת משא"כ ברוח דלאו מעשה כלל ומידי דממילא. וכ"ש דניחא לפי הפירוש שפירשתי בהא דמשני התם מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ חושבין מעשה שאינו בגופו כאילו הי' בגופו. וא"כ הרוח דלאו בר מחשבה הו"ל לגבי הרוח גרמא ולא חשוב שעשה הרוח כלל ולא שייך שאין שנים חייבין על מלאכה אחת שהרי הרוח לא עשה כלל. ונראה דמש"ה הוצרך ר"ש לתת טעם שאין שנים חייבין על מעשה אחת. אף דר"ש אית לי' קרא לפטור זא"י וזא"י. משום דקשיא לי' מזורה ורוח מסייעתו ע"כ אמר הטעם משום שאין שנים חייבין על מלאכה אחת:
ה ובעיקר קושית הש"ס וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. ק"ל דהא כן הי' במשכן וכל שהי' במשכן חייבין עליו בשבת. ואין לומר דנילף מיני' לנזקין דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן. אך יש ליישב בפשיטות עפ"י דברי תוס' שבת ג'. זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ואעפ"כ פטור מדכתיב בעשותה. וכן זא"י וזא"י הי' במשכן כגון שנים שנשאו את הארון ואעפי"כ פוטר ר"ש מקרא דבעשותה והיינו דלא ילפינן ממשכן רק שכל מה שהי' שם חשוב מלאכה ומ"מ פטור שנים שעשאו משום שלא עשה הוא כל המלאכה. וה"נ בזורה ורוח מסייעתו יפטור דלא נחשב שעשה לבדו. וראיתי לרא"ש ז"ל [ב"ק ס'.] שפי' בתירוץ הש"ס מלאכת מחשבת אסרה תורה. אעפ"י דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח עכ"ל. ומלשון בהכי חייבה תורה משמע דמוכח מהכתוב דחייב וקשה מנ"ל הא דממה שהי' במשכן אין ראי' כלל. ולרבי דמפיק ל"ט מלאכות מקרא דאלה הדברים [צז ע"ב] ניחא דאי מפקת זורה חסר המנין אך לר' יהודה דמוסיף השובט והמדקדק ולית לי' מנין וכן משמע בשבת ע"ד. דלאו כ"ע אית להו הא דרבי קשה דמנ"ל לחייב הזורה. והנ"ל בזה דהנה הא דמ"מ אסרה תורה הוא משום דבמשכן כתיב מלאכת מחשבת כמו שפירש"י חגיגה יו"ד ע"ב וז"ל דאילו מ"מ בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפ' ויקהל פרשת שבת למלאכת המשכן אנו למידין מלאכת מחשבת לשבת. וכיון דמלאכות שבמשכן היו מ"מ שפיר ילפינן לזורה ורוח מסייעתו שהי' במשכן וע"כ הי' מ"מ כנ"ל. ממילא מוכח שנחשב האדם עשה המלאכה. דאל"כ אלא שנחשב ממילא ע"י הרוח איך יועיל מחשבת האדם למה שנעשה ע"י הרוח לשויי' מלאכת מחשבת. ואינו דומה לשנים שעשאו שהיו במשכן ופטורין דלא מוכח משם דנחשב לגבי כל אחד שהוא עשה מלאכה שלימה אלא שהנפעל מלאכה שלימה ומ"מ כיון שנעשית ע"י שניהם כל אחד וא' פטור. אבל בנ"ד שבא ע"י רוח דלאו בר מחשבת את"ל דלא נחשב כולו מעשה האדם לא הי' נחשב כולו מלאכת מחשבת דמה שנעשה ע"י רוח לא מהני לזה מחשבת האדם והרי הכלל שכל מה שהי' במשכן הי' נחשב מלאכת מחשבת ע"כ גלי קרא דנחשב מעשה האדם. ולא דמי למלאכת בהמה בשבת דנחשב מלאכת מחשבת ותדע שהרי התוס' שבת נ"ג ע"ב מבואר בדבריהם שגבי שביתת בהמתו שייך דין משאצל"ג שהוא מטעם מלאכת מחשבת הרי דמהני מחשבת האדם לשויי' מעשה הבהמה מלאכת מחשבת. י"ל שאני התם דבהמה אדעתא דמרה אזלא ע"כ מהניא לה מחשבת האדם משא"כ ברוח. ולפי משמעות דברי רא"ש אלו דבשבת יש הוכחה דחייב צ"ל דלא שייך בזה ממונא מאיסורא לא ילפינן דאל"כ מה מקשי הש"ס:
[ה]
בד"א כשהי' הרוח ההוא וכו'. בגמרא ב"ק המובא לעיל סק"ד על הא דמקשי הש"ס דליבה וליבתה הרוח אם אין בליבויו כדי ללבות פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו תירץ רבא כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתה הרוח ברוח שא"מ [פירש"י כשמתחיל ללבות לא הי' נושבת בחזקה ולא מבעיר בכך ובאת רוח שא"מ וליבתה דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצוי' ולהכי איכוין] רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור [פירש"י מלא"מ נתקיימה מחשבתו דניחא לי' ברוח המסייעתו ולהכי איכוין]. ובתוס' על הא דאיתא במשנה [נט ע"ב] ליבתה הרוח כולן פטורין פר"י דברוח מצוי' איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצוי' מדפריך עלה בגמ' וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שא"מ הא לא הוי לי' לאסוקי אדעתא. וא"ת כיון דמתלבה ברוח מצוי' יתחייב האחרון של הנחת העצים ואור דבכל דוכתא אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצוי' וכו'. ובסוף דבריהם כתבו אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתו הרוח ברוח שא"מ וליבה וליבתו הרוח שבגמ' בין מצוי' בין שאינה מצוי' וכגון שקודם ליבויו כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהי' דמאחר שבא כבר כך לי שאינה מצוי' כמצוי'. וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתו הרוח ברוח שא"מ מכלל דמעיקרא ס"ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה עכ"ל. והנה מבואר בדבריהם דר"י סובר דליבה וליבתו הרוח דברייתא לא הי' הרוח מתחילה רק בעת ליבויו בא הרוח. ולפי"ז יש להוכיח מדמקשה עלה מזורה ורוח מסייעתו דבזורה מחויב אפי' לא הי' הרוח מתחילה דאי אינו מחויב אלא א"כ הי' הרוח מתחילה א"כ מה פריך עלה דברייתא שלא הי' הרוח מתחילה. וזה פשוט דאפי' בא רוח שאינו מצוי' חייב כיון דסגי לה ברוח מצוי' וכי משום שבא רוח יותר חזק יפטור. אך מה שיש לעיין אם אין הרוח מצוי' יכול להפריח את הקשין שהי' קשים וכבדים ובא רוח שאינו מצוי' והפריח אם חייב. והנה מצד הסברא נראה דפטור דאין לחלק דשאני נזקין דאונס הוא ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' אבל בשבת בכך הי' רוצה. ליתא דהא פטור דנזקין לא משום דאונס הוא. דהא בסוף פ' כיצד הרגל [כז.] נפל מראש הגג ברוח שא"מ והזיק חייב על הנזק. והיינו משום דאדם מועד לעולם. ולא מיפטר באונס דרוח שא"מ. וע"כ באש כשאין בליבויו כדי ללבות ברוח מצוי' לא חשוב מעשיו ובשבת נמי פטור. כ"נ ברור. אלא שבאה"ג מספק עלינו בח"מ סי' תי"ח בהא דפסק הרמב"ם [פי"ד ה"ז] ליבה וליבתו הרוח חייב. והראב"ד השיגו שלא חילק כמ"ש בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור. וכ' ליישב שהרמב"ם מפרש הברייתא אם יש בליבויו כדי ללבותו היינו ברוח מצוי' ואם לאו היינו שאין בליבויו כדי ללבותו אלא ברוח שא"מ פטור. ומקשה וליהוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב אפי' ברוח שא"מ כיון שכוונתו ללבות [צ"ל לזרות] ומתרץ רבא כיון דסגי לה בזורה ורוח מסייעתו אפי' ברוח מצוי'. כמו שפירש"י. לכן חייב שם אפי' ברוח שאינו מצוי' משא"כ בנזקין כשלא נתכוין אלא לרוח מצוי'. ורב אשי תירץ דלענין שבת דחייב אפי' ברוח שאינו מצוי' ואפי' לא היתה מלאכתו נעשית ברוח מצוי' מטעמא דמלא"מ אסרה תורה אבל לגבי נזקין אינו חייב אלא בשליבה ברוח מצוי' ולהכי לא הי' צריך הרמב"ם לפרש דבריו שאינו מצוי' פטור כי כבר כ' זה לעיל. וכפי"ז מצאתי כו' בהג"א פ"ב דב"ב דהא דחייב בשבת אפי' ברוח שא"מ עכ"ל. ולבבי לא כן ידמה. והנה עיקר פירושו קשה בעיני כתורמוס דמקשה ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב אפי' ברוח שא"מ ומנ"ל להש"ס זה דליקשי מינה וערבך ערבא צריך. ועוד מה שפירש ואם אין כדי ללבותו ברוח מצוי' אלא באינו מצוי' וע"כ בשלא הי' תחילה הרוח שא"מ שאם הי' תחילה למה יפטור וא"כ מה אמר רבא כגון כו' הא גם תחילה הי' סובר כן. ועוד דלדבריו כל חידוש רבא דשאני שבת דסגי לי' ברוח מצוי' ע"כ חייב אפי' באינו מצוי' וזה לא אמר רבא כלום ועיקר חסר מן הספר. ועתה נבוא למה שחידש בר' אשי דאפי' לא הי' מלאכתו נעשית ברוח מצוי' רק באינו מצוי' חייב [והיינו אפי' לא הי' תחילה דאי הי' תחילה היינו רוח מצוי' ולכולם חייב] וכ' שכן הוא בהג"א. וז"ל הג"א שם [סי' כ"ז] אהא דכי הוי נפיץ כותנא אזלא רקתא ומזקא לאינשי דפטר רבינא דזיקא ממטי לה. ואמימר מדמה לזורה ורוח מסייעתו. ורבינא ס"ל דשאני שבת דמלא"מ אסרה תורה. כן פירש"י. וכ' בהג"א ומפרש ר"ת דהכא איירי ברוח שא"מ אזלא רקתא אבל ברוח מצוי' חייב. ומזה למד בה"ג דמדמי לה אמימר הא דאזלא רקתא ברוח שא"מ לזורה ורוח מסייעתו מכלל דזורה ורוח מסייעתו שא"מ מסייעתו חייב דאל"כ מה מדמי. והנה כ"כ הי' פשוט בעיניו ראי' זו מהג"א עד שכ' לדין זה בשם הג"א להדיא. ול"נ שאין ראי' כלל מהג"א שהדבר ברור שר"ת בא ליישב קושית התוס' אהא דזיקא קא ממטי לה דליחייב משום אש כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' עיי"ש. והנה בתוס' ב"ק שם ביארו דהא דחייב באש או אבנו וכו' משום שהרוח מצוי' מוליכתו היינו שאחר גמר מעשיו הרוח מוליכו נמצא שע"י מעשיו לבד עומד להזיק ע"י הרוח שיבא אח"כ. אבל ליבה וליבתו הרוח אלמלא הי' הרוח מלבהו בשעה שליבה הוא לא הי' מתלבה אח"כ ע"י רוח נמצא שמעשיו לבד לא הועילו פטור עי"ש. וע"ז מקשה מזורה ורוח מסייעתו שהרוח מפריח הקשין הלאה דוקא בשעה שמפזר הבר והקשין לאויר שאם לא הי' בא הרוח אז הי' נופל לארץ הבר והקשין יחד והי' הבר מכביד על הקשין ולא הי' הרוח פועל כלום. והנה בהא דרקתא מסברא אפי' הוא בארץ הוא מפריחו כמו שמפריחו באויר כיון שהוא לבד בלא שום דבר שיכבד עליו וזה קושית התוס'. וע"ז תי' ר"ת שלא הי' הרקתא אזלא רק ברוח שא"מ והיינו שבשעת ניפוץ הי' כבר הרוח שא"מ דאז דינו כרוח מצוי' כמ"ש תוס' ב"ק שם וכן פשוט בפוסקים. והשתא לא קשה שאף שאחר שיבא לארץ יוליכנו הרוח. דליתא דמנ"ל שיהי' הרוח גם אח"כ וכיון שאינו מצוי' שיהי' הרוח אח"כ פטור ע"ז רק על הרוח שהי' אז תרצה לחייבו דכיון שכבר הוא דינו כרוח מצוי' ועל זה פטר רבינא דזיקא ממטי לי' ואין הוא לבדו עושה ההיזק. ואמימר מדמי לזורה ורוח מסייעתו דה"נ מחויב על הרוח שאינו מצוי' שמסייעו דכיון שכבר הוא דינו כרוח מצוי' אבל ברוח שאינו מצוי' שבא בשעת זריי' גם בשבת פטור. ודע דרש"י ב"מ ע"ד. כתב דזורה צריך רוח שאינו מצוי' סותר פירושו בב"ק ס'. ד"ה כגון דזורה לענין שבת סגי לה ברוח מצוי'. ולפירש"י ב"מ הנ"ל צריך לומר דמפרש זורה ורוח מסייעתו שבתחלת זריי' הי' הרוח שאינו מצוי' דעל רוח שאינו מצוי' שבא אח"כ פטור כמו שביארנו. והא דמקשה הש"ס מזורה ורוח מסייעתו לליבה וליבתו הרוח היינו דליבה וליבתו הרוח מיירי ג"כ שהרוח הי' תחילה כמ"ש התוס'. ויש ליישב גם לפר"י ואין להאריך. ובעיקר הדין שחלקתי על באה"ג צ"ע. ונהי דמוכח מדרבא דמשני כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתו הרוח ברוח שא"מ. מוכח דכה"ג בשבת שזרה ברוח מצוי' ובשעת זריי' בא רוח שא"מ ולא הי' ראוי להזרות ברוח מצוי' פטור כיון דלרבא נזקין ושבת שוין. מ"מ לרב אשי דמחלק ביניהם דבשבת חייב על זריית שניהם. הוא והרוח. א"כ גם אם בא רוח שא"מ בשעת זרייתו כיון שבשעה שבא הרוח זרה הוא ג"כ חייב. ולרבא דהוה ס"ל דעל זריית שניהם פטור. רק הזורה לרוח חשוב שהוא עושה מעשה האחרון כיון שהי' אז רוח או אפי' הי' מצוי שיבא הרוח בשעתו חשוב הוא עושה מעשה אחרון אבל כשבא רוח שא"מ ונזרה ע"י רוח שא"מ. הא במעשיו לא הי' ראוי שיזרה ועל זריית שניהם פטור. אבל לרב אשי משום דניחא ליה חייב כנ"ל. ונהי דהראי' שהביא הבאה"ג מהג"א ליתא. מ"מ כך י"ל מסברא:
[ו]
יראה לי שאם לקח בחפניו וכו'. כבר נתבאר בביאורנו למלאכת קוצר סק"ג דכל דע"י כלי הוא אב מלאכה אם עשאו ביד הוא תולדה. כמו תולש שהוא תולדה דקוצר. ודע דמ"ש דאם בירר המוץ בידיו הוא תולדה לזורה הוא רק לדעת רוב הפוסקים שבסעיף ג' בההבדל שבין זורה בורר ומרקד הוא מה שזורה הוא במוץ ובורר הוא בקשין ומרקד הוא בקמח. אבל לדעת הר"ח דההבדל הוא דזורה הוא ע"י הרוח. ובורר הוא ביד ומרקד הוא בכלי אם בירר בידיו המוץ יהי' תולדת בורר ולא תולדת זורה:
[ז]
או אם לקח בידיו וכו'. כבר העתקנו בס"ק ג' לשון הר"ח וז"ל אם נטל אדם תבואה בתיבנא ופסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב כזורה. ומסתברא דהוא רק תולדה שהרי לאו הוא עיקר מלאכת זורה דדרכו ע"י כלי דהיינו שיזרה ברחת לרוח היום:
[ח]
ויראה לי וכו'. כבר נתבאר זה היטב בס"ק א' אות ד':
[ט]
המולל מלילות מערב שבת וכו'. פרק קמא דביצה י"ב ע"ב המולל מלילות מערב שבת וכו' ושם י"ג ע"ב כיצד מולל וכו' ופירש"י ביו"ט. נראה דעתו כהרז"ה דמלילה אסורה בשבת אפי' ע"י שינוי. ועי' בביאורנו למלאכת דש ס"ק כ"ח אות ב'. וצריך להבין למה הותרה הנפה בשינוי ולא הותר המלילה בשנוי. ונראה דהנה בירושלמי [מח ע"ב] איתא הדא איתתא כד מערמא בחיטיא וכו' כד מנפיא משום זורה. ופירש הק"ע כשהיא מנפה בידי' חייבת משום זורה. מזה נראה דבמנפה נמי הרוח מפריח המוץ דאל"כ לא הי' חייב משום זורה לדעת הירושלמי שביארנו בסק"א דענין זורה לדידי' הוא מה שמפזר לרוח. והנה בב"ק דף ס'. ליבה וליבתו הרוח אם אין בליבויו כדי ללבות פטור ופריך וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ומסיק כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה הכא גרמא בניזקין. והנה הח"מ והב"ש והפר"ח כתב בא"ע סי' קכ"ג דטעמא דפטור במלאכת כלאחר יד בשבת משום דלא חשוב מלאכת מחשבת עי"ש. רק מדרבנן אסור אפי' ע"י שינוי דמדרבנן אסור אפי' היכא דליכא מלאכת מחשבת כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה. וע"כ ניחא בזורה ע"י שינוי כיון דלא הוי מלאכת מחשבת שוב מותר דהוי גרמא כיון דרוח מסייעתו דשוב אין לתרץ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהא באמת כלאחר יד לא חשוב מלאכת מחשבת כדברי האחרונים הנ"ל ודוק:
[י]
למחר מנפה בידו אחת וכו'. ביצה י"ב ע"ב המולל מלילות מע"ש למחר מנפח [ברי"ף איתא מנפה] מיד ליד ואוכל ומסקנא שם דף י"ד. מנפח בידו אחת בכל כוחו. ובתוס' רי"ד בס' המכריע [סי' כ"ג] דהיינו דוקא לאכול לאלתר. וכ"כ הר"ן פ' כלל גדול [בד' הרי"ף לב.] וראייתו מהא דאמר שם בעמוד ב' גבי מעשר ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ואר"א עלה וכן לשבת. ויש לעיין בדבריו אם כוונתו דנתן לתוך חיקו היינו לאכול לאחר זמן א"כ מתני' דהבורר קטניות דתנן [ביצה יד ע"ב] בורר כדרכו בחיקו ופי' בסי' שי"ט בורר ונותן לתוך חיקו ולפי' הנ"ל דלתוך חיקו היינו לאח"ז יהי' מוכח דלא כרשב"א בעה"ק [ב"מ שער א' פ"ה] שלא התיר ברירת קטניות ביו"ט רק לאכול לאלתר. שוב ראיתי בס' מנורה הטהורה בקני המנורה ס"ק י"ג הביא בשם הר"ן דאסור ליתן לתוך חיקו דמיחזי כעושה כן לבו ביום ולא לאוכלן לאלתר. ולפי"ז לא תיקשי לרשב"א דכיון דאין איסור רק מדרבנן משום דמיחזי מותר ביו"ט כמו בקנון ותמחוי. ולפי"ז בכל אוכל מתוך פסולת לאוכלן לאלתר אין היתר ליתן לתוך חיקו או לתוך כלי אחר שאין אוכלין בו רק לאכול מידו או ליתן על שלחן שאוכלין עליו. אך הב"י כתב [ריש סי' שי"ט] דאפי' ליתן לאחר הברירה לנפה וכברה שרי. אף שאין אוכלין בו. ומהא דאסור ליתן לתוך חיקו במנפח לא משמע כן. וכן משמע עוד בתוספתא פרק י"ז נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל. בורר ומניח על השלחן. בורר ומשליך לפני בהמתו. ולישנא דעל השלחן משמע שלחן שאוכלין בו. וכן משמע בירושלמי פרק כלל גדול [מט ע"ב] דמייתי להא דתוספתא ומפרש שהי' אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. ולא מצינו כזה שבורר אוכל מתוך פסולת יהי' צריך לאכול ראשון ראשון שבורר. ובתה"ד גבי ברירת דגים המובא אצלינו בביאור מלאכת בורר ס"ק ט"ו מבואר להיפוך. ע"כ משמע מזה דאסור ליתן ע"ג דבר אחר ואחר כך ליתן הכל ביחד לפני אורחין ובע"כ כשבורר מלא ידו נותנו על השלחן לפני האורחין. ובודאי דאורחין אוכלין לאו דוקא דאטו אם אין האורחין אוכלין איהו עביד איסורא רק שצריך ליתן לפני האורחין ראשונה ראשונה. וזהו כשהאורחין כבר מסובין על השלחן וה"ה כשהוא בתוך שעה לאכילה או סמוך לסעודה דמותר ג"כ לברור. מ"מ מחויב ליתן ראשונה ראשונה על השלחן שאוכלין עליו או על הקערה שאוכלין ממנה לא ליתן תחלה על דבר אחר. וכ"מ עוד בש"ס דילן ע"ד. גבי ר' ביבי דאייתי כלכלה דפירי ושדא קמייהו. פירש"י ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין וליתן לפני כל אחד ואחד אלא שוטחן והם נוטלין ואוכלין. וקאמר בגמ' ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור או לעין יפה קמכוין. ואינו מובן מה עין יפה יש במה שנותן גם הפסולת. אך להנ"ל דאסור לברור וליתן ע"ג דבר אחר ואח"כ ליתן הכל לפני האורחין רק ליתן ראשונה ראשונה לפני האורחין ע"כ שפיר יש עין יפה במה שלא ביררן ונתן הכל ביחד לפני האורחין. [ולא נתן ע"ג קערה שאוכלין בה ואח"כ להניח הקערה על השלחן דפירות נאכלין על השלחן ממש בלא קערה. וכן מורה לישנא דשוטחן] ע"כ נראה בין במנפח לאכול לאלתר בין בבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר אין היתר רק או ליתן מתוך ידו לפיו או ע"ג קערה שאוכלין בה או ע"ג שולחן שאוכלין עליו. מיהו הראי' מר' ביבי יש לדחות קצת די"ל שלא רצה להמתין מליתן לפני האורחין עד שיברר הכל וע"כ אם לא הי' נותן הכל האוכל עס הפסולת לפני האורחין הי' נותן אחת אחת שבירר ולא הי' עין יפה רק ליתן הכל ביחד: שוב ראיתי בספר המכריע סי' כ"ג וזה לשונו וצריכין אנו לפרש דברי ר' אליעזר כגון שהניח בחיקו שלא לצורך אותה סעודה אבל אם הניח לצורך אותה סעודה מותר כי היכי דלא ליפלוג דר' אליעזר אדאביי עכ"ל. והגם שכתב זה לפי שיטתו שם דאביי מתיר אפי' פסולת מתוך אוכל לאכול לאלתר. מ"מ לדידן נמי צריך לפרש כן לפי מה שמוכח מהפוסקים דמה שנשאר בידו הוא המתברר והוה לי' אוכל מתוך פסולת. איברא דק"ל ע"ז דא"כ דר' אליעזר מיירי בהניח לאחר זמן א"כ מה קשיא לי' להגמ' שם למאי דס"ד דר' אליעזר קאי ארישא דמקלף שעורין והא רב מקלפא לי' דביתהו כסי כסי. והא ע"כ כדי לאכול לאלתר מקלפא לי' דאי לאכול לאח"ז הא איתא בש"ע ס"ס שכ"א אסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניח. והוא מירושלמי. רק כדי לאכול לאלתר שרי וע"כ דס"ל להש"ס דהא דר' אליעזר מיירי בלאכול לאלתר ואף עפי"כ אוסר. וצ"ל דהתוס' רי"ד בספר המכריע לית לי' הא דבש"ע ס"ס שכ"א וס"ל דתלמודא דידן לית לי' הא דירושלמי. ולפי"ז לפי פסק הש"ע הנ"ל צ"ל דר' אליעזר אוסר אפי' לאכול לאלתר. וא"כ מה שהתיר הב"י להניחו בכלי אחר ולא יניחנו תיכף על השלחן שאוכלין עליו צ"ע. מיהו יש לומר מאחר שהרמב"ם והטור לא הביאו הא דר' אליעזר ע"כ דחי דר"א מהלכה דס"ל דר"א פליג אדאביי והלכה כאביי דשבחי' רבא: