אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת דש
[א]
א אחד החובט את השבלים. בש"ס מכילתין ע"ג ע"ב תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן. פירש"י המנפץ פשתן בגבעולין. והמנפט צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דילי' תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי לי' תולדת מנפץ דצמר עכ"ל. ולכאורה הא רש"י כ' דניפוט הוא רק תולדה דדש ומסתמא ה"ה מנפץ דפשתן דהתנא כייל להו בחד לישנא. אך בתוס' ע"ד. ד"ה אע"ג כתבו דהא דלא חשיב תנא דמתני' בהדי אבות מנפץ אע"ג שבמשכן הי' מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן עכ"ל. ומפורש בדבריהם דהוא אב ולא תולדה וממילא דגם מנפט הוא אב כנ"ל. ומדברי רש"י אין כ"כ ראי' שהרי רש"י לא נחית לחלק כאן בין אב לתולדה וגדולה מזה לעיל בדף י"ח. דרש"י ד"ה שטוענין כתב דסחיטת זיתים וענבים הוא אב מלאכה ובאותו דיבור עצמו כתב רש"י דהוא רק תולדה דדש:
[ב]
א אין הפרש בין שהי' הפסולת וכו'. ראוי לבאר במלאכת דש אם הוא דוקא שמפרקה מלבוש וכמו שנראה מדברי רש"י ע"ד. בד"ה ולחשוב נמי כותש אלא משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהאי נמי מפרקא מלבוש הוא או דילמא אפילו כשאינו מלובש תוך הפסולת כל שמפרקה מפסולת המחובר בה דש הוא:
ב הנה בפרק העור והרוטב קכ"ז ע"ב אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין בין לענין טומאת אוכלין בין לענין שבת. משמע דמותר לתלוש ממנו הפירות בשבת ולא הוי דש. ואף דיש לדחות דלענין שלא יתחייב משום קוצר איתמר ומכל מקום חייב משום דש. הא בש"ע או"ח של"ו סעי' ח' ברמ"א יחור של אילן ובו פירות שנפשח מערב שבת מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת. וראיתי להפרמ"ג במשבצות שם סק"ח מפרק אינו אלא מה שבתוך הקליפה ע"כ:
ג אך במכילתין ע"ג ע"ב א"ר פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק. וכתב הר"ן ופירש"י ז"ל שאף זה מפרק התמרים מן הדקל. ולא נהירא דמאי אריא תמרים בוצר וכו' נמי אלא דוקא בתמרים הוא דמחייב תרתי לפי שהם באילן כעין אשכול וכשהאשכול נתלש מהאילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע מתפרקין התמרים מן האשכול חייב משום מפרק וכ"כ בחידושי הרמב"ן [ודלא כפי' רבינו שמואל שהביאו התוס' שיש על התמרים קליפה עליונה וכשמפרק הקליפה מן התמרים הוי דש. וענין קליפה שעל התמרים נמצא בברכות ל"ו ע"ב הני מתחלי דערלה אסירי משום שומר לפירי פירש"י מתחלי בתמרי כקפרס בצלף. ופירש"י שם עמוד א' קפריסין קליפה גדולה שסביבות הפרי] הרי דדש לאו דוקא מתוך קליפה אלא כל שמפרק מפסולת המחובר בו כמו תמרים מאשכול נמי הוי דש. ובפר"ח בסוגיא [נד' עד.] הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתו לברירה בכברה או בזרוי' או בהרקדה עכ"ל:
ד והא דסי' של"ו סעי' ח' הנ"ל צ"ל כיון שאין דרך לתלוש היחור עם הפירות ואח"כ לתלוש הפירות מהיחור רק לתלוש הפירות בעוד היחור מחובר להאילן. ואז לא חשיב דישה כמו כל תולש מהאילן דאינו חייב משום דש וכמ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן [עג ע"ב] דאין דישה במחובר ונמצא שאין בפירות אילן דרך דישה כלל ועדיף משאר דישה כלאחר יד דאסור מדרבנן עכ"פ משום גזירת שאר דישה משא"כ הכא בפירות אילן דלית בהו דרך דישה כלל אין לגזור וע"כ מותר לכתחילה:
ה האומנם כי יש לפקפק בזה ולומר דלאחר שנתלש היחור מן האילן שוב הדרך לתלוש הפירות מהיחור והו"ל דרך דישה. אך י"ל כיון דאין דישה אלא בגידולי קרקע אין חיוב אלא בשעה שגדל בהקרקע יהי' הדרך לקצור ולדוש. אבל בפירות אילן דאין דרך כלל לתלוש היחור ואח"כ לתלוש הפירות מן היחור רק אח"כ כשנתלש היחור חל עליו תורת דישה חשוב כאילו לא הי' מגידולי קרקע. ועיין בביאורנו למלאכת מעמר ס"ק ב' אות ח' ט' ולקמן סק"ז אות י' י"א:
ו ולמדן אחד אמר עפ"י דברי הרמ"א סי' שי"ט סעי' ו' גבי פריקת אגוזים מתוך קליפתם הירוקה דיש אוסרין וטוב להחמיר מאחר דיכול לאוכלו כך בלא פירוק עכ"ל. והיינו שישבור קליפתם בעוד קליפתם הירוקה עליהם וינטלו שתי הקליפות יחד וכיון שאין איסור בפריקת קליפה הפנימית מאחר שלוקחין אותה תמיד בשעת אכילה שוב אין נ"מ במה שקליפתם הירוקה ג"כ מתפרקת עמה וה"נ בכל פרי יש עוקץ שהוא כעין ענף דק שתחוב בתוך הפרי והוא כעין יד לפרי ונטלת מהפרי בעת אכילה. ובה אין איסור כמו קליפה הפנימית שעל האגוזים כנ"ל. וע"כ אין איסור אם יתלוש הפרי מהעוקץ בעוד העוקץ מחובר להיחור ובכה"ג מצי איירי האי דחולין הנ"ל דיחור שנפשח דדינו כתלוש לענין שבת היינו דמותר לתלוש הפרי מהעוקץ והעוקץ ישאר דבוק להיחור ואה"נ אם יתלוש הפרי עם העוקץ מהיחור שיתחייב משום דש. אך לפנינו יתבאר פי' אחר בהרמ"א ולשיטתו אין ראי' משם רק לפוטרו מחטאת:
שוב ראיתי דזה הדין דאפי' כשאין הפסולת מקיף על האוכל נמי יש בו משום דש הוא מפורש עוד ברש"י שהעתקנו בס"ק א' שפי' המנפץ דברייתא היינו המנפץ פשתן בגבעולין. ושאלתי לעובדי פשתן ואמרו שהפשתן מקיף על הגבעולין. וכן המנפט פירש"י שמפרק הגרעינין מצמר גפן בקשת כדרך שהאומנין עושין ומשמע שהמלאכה הוא בצמר גפן דאי נימא דחיובו על הגרעינין שצריך להם לזריעה למה לי' להתנא דברייתא למיחשבי' דמה לי גרעיני סממנין ותבואה ומה לי גרעיני צמר גפן. אלא ודאי דחיובו על צמר גפן שמנקותו מהגרעינין דהו"ל פסולת לגבי' והצמר גפן מסתמא הוא מקיף על הגרעינין כמו שאר מיני צמחים שהגרעין בתוכו. אלמא אף שאין הפסולת מקיף על האוכל נמי שייך בי' מלאכת דש. ותו לא מידי:
[ג]
א ומ"מ מותר לגרגר ענבים וכו'. כתב הר"ן בחידושים הבאתיו לעיל סק"ב אות ג' דכשנחבט האשכול בארץ ונפרקים התמרים ממנה חשוב דש. ע"כ. וקשה דא"כ יהי' אסור לאכול אשכול ענבים בשבת. וכן שאר פירות הגדילים כעין אשכולות כמו הפרי שנקרא בלשון לעז שטענגערליך או וויינפערליך. ומעשים בכל יום שאוכלין:
ב והנראה עפ"י מה דאיתא בש"ע סוף סי' שכ"א דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר ואין איסור אלא רק כשקולף להניח. אף דבירושלמי [מט.] איתא ההן דשחיק תומא כדמפרך בראשייא משום דש ופי' הקרבן עדה כשהיא מפרכת בראשין שלהן דבזה מסירה הקליפה וכל שבקליפה משום דש. ובספר התרומה [סי' ר"כ] עמד בזה ותחילת לשון תירוצו נשתבש בדפוס ומסקנת דבריו אבל כי רוצה לאכול בלא איסורא אחר כן שרי לקולפו לאוכלו מיד ומבואר מדבריהם דכיון שרוצה לאוכלו לאלתר לא חשוב דש. ואף דבסי' שי"ט מבואר בשרביטין וכן בקליפה עליונה שעל אגוזים דחשיב דש אף לאכול לאלתר. צריך לומר דשאני הכא משום שדרכו לנזלפו בשעת אכילה משא"כ באגוזים שקליפה עליונה הדרך לקולפה קודם שעת אכילה. וכן במלילות דאסור בפ"ק דביצה [יב ע"ב] אף לאכול לאלתר משום דדרך תבואה לדושה בכרי. והיינו טעמא דמותר לפצוע אגוזים בשבת ולא חשוב דש ואפי' בכלי שרי. ומשנה שלימה שנינו בפרק כל הכלים [קכב ע"ב] קורנס לפצוע בו אגוזים ע"כ הטעם כיון שדרך לעשותה רק בשעת אכילה. וה"נ באשכול ענבים וכיוצא בו:
ג ויש להסתפק אם מותר לפצוע אגוזים ולהוציא האוכל מתוכם שלא בשעת אכילה רק כדי לאכול לאלתר דהיינו עד כדי שעה וכן לתלוש ענבים וכיוצא בו מהאשכולות שלהן שלא בשעת אכילה רק כדי לאכול לאלתר כמו בבורר דלאכול לאלתר חשוב דרך אכילה אלא שבדש אפילו בשעת אכילה ממש כמו היונק הוא אסור והא דפטור משום דהוי כלאחר יד אבל מ"מ מלאכה הוא אפילו בשעת אכילה אבל במינים הנ"ל דמותר בשעת אכילה [אף שאינו שעת אכילה ממש] שוב מותר אפי' סמוך לאכילה תוך כדי שעה כמו בבורר או דילמא יש לחלק ביניהם:
ד והנה יש לומר לדעת התוס' בכמה מקומות [קו.] דהלכה כר"ש דחובל ומבעיר מקלקל נמי חייב [ואף ר' יוחנן דאמר דוקא דצריך לכלבו ולאפרו לא פליג אר"ש דגמר ממילה והבערת בת כהן דמקלקל חייב אלא דמ"מ בעי תיקון קצת]. ובפרק ספק אכל [כריתות יט ע"ב] בחובל הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא בעי מלאכת מחשבת. וכיון דחיוב חובל דהוא משום מפרק לדעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] הוא אפי' במקלקל ולא בעי מלאכת מחשבת. כל שכן דש ממש דלא בעי מלאכת מחשבת שלא יהי' הטפל חמור מן העיקר. וכה"ג בזבחים מ"ח ע"ב ק"ו מה חטאת הבא מכח עולה מעכבת עולה וכו' שלא יהי' טפל חמור מן העיקר עיי"ש. וה"נ מה חובל הבא מכח דש לא בעי מלאכת מחשבת דש עצמו לא כ"ש דלא בעי מ"מ. וע"כ אפי' במינים המותר בשעת אכילה היינו משום דכה"ג לא הוי מלאכה כלל אבל סמוך לאכילה דההיתר משום מלאכת מחשבת כמו שפירש הר"ח בדף ע"ד ע"ב ובדש עצמו אפילו בלא מלאכת מחשבת חייב:
ה מיהו הא דרמב"ם דחיוב חובל משום מפרק רוב הפוסקים חולקין עליו. והרמב"ם עצמו הא פסק [פ"א הי"ז] כל המקלקלין פטורין ולא הביא חילוק כלל בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. וכן בדין לפי שיטתו דקיי"ל כר"י דמשאצל"ג חייב ולדעת רש"י ובעה"מ ורמב"ן ור"ן פ' האורג [קו.] דינים אלו תלוין זה בזה דמשום דס"ל לר"י משאצל"ג חייב ס"ל אפילו בחובל ומבעיר מקלקל פטור וא"כ מצד הסברא נראה דמותר לפצוע כדי לאכול לאלתר כמו בבורר וכן הוא להדיא בד"מ סי' רי"א סק"ב שכתב דלהוציא האגוזים מהקליפות הוי דש ומ"מ הותר כדי לאכול לאלתר עי"ש. וכן משמע ברמ"א ס"ס שכ"א בקליפת שומים ובצלים דמותר כדי לאכול לאלתר. ובס' התרומה שהעתקנו דאף דבירושלמי איתא כדמפרק בראשייא משום דש מ"מ לאכ"ל שרי. הנה דבמינים הנ"ל שדרך לקולפם בשעת אכילה מותר ג"כ סמוך לאכילה דלאלתר משמע כמו בבורר דהיינו תוך שעה לאכילה:
[ד]
ואפי' באותן מקומות וכו'. יש להסתפק לכאורה באותן מקומות שדרכן לתלוש הענבים מן האשכלות ומקבצין אותן בגת לעשות מהן יין דשוב אף כשעושה לאוכלן לאלתר יאסור כמו במלילות ושרביטי קטניות הנזכר לעיל בדברינו סק"ג אות ב' דההיתר לאכול לאלתר הוא רק כשתמיד דרכו לעשות כן רק לאכול לאלתר. וא"כ בנ"ד שהדרך לגרגר לגת לעשות יין אין היתר במה שרוצה עתה לאכול לאלתר: אך לפי מה שהעליתי לפנינו בסק"ו דאוכל שיש עליו שתי קליפות אם פירק קליפה החיצונה לבדה ועדיין נשאר עליו קליפה הפנימית שאינו רוצה בה אין בפירק קליפה החיצונה משום דש עיי"ש. וא"כ יש לומר דה"ה המגרגר ענבים מן האשכולות כדי לעשות מהן יין אינו חייב על הגירגור משום דש כיון שכוונתו לעשות מהם יין ועדיין מחוסר דישה היינו לסחוט היין מן הענבים דחשוב דש דסוחט הוא תולדה דדש וא"כ הגירגור לא חשוב מלאכה וכדברי הירושלמי בבורר הובא בסק"ו. וע"כ מותר לפרק הענבים מהאשכול בשבת כדי לאכול לאלתר. דממ"נ בשעת אכילה לא הוי מלאכה אף דלאכול לאלתר צריך להקליפה שעלי' ולא הו"ל פסולת לגבי' ואין כאן פסולת רק האשכול שפורק ממנו וא"כ הרי פירק כל הפסולת הלוא כל שדרכו לעשות כן תמיד רק לאכול לאלתר אף שפירק כל הפסולת אין בו משום דש. מה אמרת הרי דרכו לפרק הענבים לצורך יין ואף עכשיו יאסור ליתא דכשמפרק לצורך יין אין ב פירק הזה משום דש כלל. ודוק היטב:
[ה]
בין שהאוכל עדיין וכו'. דין זה יתבאר לפנינו ס"ק ט"ו בס"ד באריכות:
[ו]
א יראה לי שאם הי' כו'. ביצה י"ג ע"ב תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב [במעשר דהוה לי' קבע] אמר ר' אלעזר וכן לשבת [אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב] איני והא רב מקלפא לי' דביתהו כסי כסי ור' חייא מקלפא לי' דביתהו כסי כסי [מלא כוסות] אלא אי איתמר אסיפא איתמר וכו' ובתוס' ד"ה ואם קלף וז"ל פירש"י ואם קלף מתוך השבלין. ותימא היכא מקלפא לרב דביתהו כסי כסי האמר לעיל דמולל מלילות מע"ש וכו' משמע הא בשבת אסור. וי"ל דהתם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא מפרק וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה והכא מיירי שכבר נתלשו מע"ש מן השבלים אבל עוד הם בקליפתם החצונה ולכן שרי עכ"ל:
ב והנה מבואר מדבריהם דהשרת קליפתן לא חשוב דישה. ולכאורה תמוה טובא מהא דמקשה הש"ס מכילתין ע"ד. ולחשב נמי כותש. ופירש"י אלא ודאי כיון דדמיא לדישה לא חשיב לה דהא נמי מפרקא מלבוש הוא. ומשני אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ופירש"י דלהכי לא חשיב לה בפני עצמה ובכלל דש הוא. וכן כתב המאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן דהוא תולדה דדש. הרי דנשירת קליפת חטה הוא בכלל דש וא"כ מה הועילו בתרוצם בשכבר נתלשו מן השבולין:
ג והנראה לי בזה דהנה בירושלמי פ' כלל גדול [מט ע"ב] א"ר יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב הי' יושב ע"ג כרי ובירר כל היום צרורות אינו מתחייב [נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב] ופי' הק"ע משום דנשאר עדיין צרורות בכרי. ולפי"ז נ"ל דה"ה לענין דש דהאיסור שמוציא האוכל מהפסולת שע"ג דהוא הקליפה אם הי' עליו שתי קליפות ופירק אחת מהנה כיון דעדיין קליפה שני' עליו פטור וכמו בבורר כ"ז שלא בירר מהכרי כל הפסולת פטור כ"כ בדש שהאיסור משום שמפרקה מלבוש אם לא פירק מאתה כל הלבושים אינו מתחייב ובדש שחייב אף שהחטה עודנו בקליפתה ה"ט שהרי היא מוכשרת בקליפתה להטמינה לאוצר שהמוץ זורקין והחטים מטמינים לאוצר ע"כ חייב. אבל בשעורה אם נושר קליפה החיצונה ועדיין פנימית עלי' עדיין אינו חייב משום דש וע"כ פירש"י כותש חיטין דאין עלי' אלא קליפה אחת וכשנושרה חייב אבל בשעורין אינו חייב עד שינשור שתי הקליפות ובזה מדויק לשון התוס' בביצה שכתבו והכא מיירי בשכבר נתלשו מן השבולין מערב שבת ועדיין הם בקליפתן החיצונה ולכך שרי ומה בעי במלת החיצונה אלא ודאי דעתם דאם אף הקליפה החיצונה הי' נושרת מע"ש א"כ ע"כ בשבת פירקה אף הפנימית והי' חייב משום דש ע"כ פירשו שאף קליפה חיצונה יש עלי' ובאמת בשבת לא פירק רק החיצונה וע"כ אינו חייב משום דש אבל אם פורק אף הפנימית כגון הכותש שעורין לעשות מהן ריפות שקורין גראפין ששתי הקליפות נושרין באמת חייב משום דש כנ"ל בכוונת התוס':
ד ואף שכתבנו במלאכת זורה סק"א בס"ד דהא דהירושלמי אינו הלכה וגמרא דידן סוברת דבורר פסולת אפי' לא בירר כולו חייב הלא נתברר שם והטעם מש ום דגמ' דידן סוברת הבורר פסולת מתוך אוכל חשוב הברירה בפסולת והרי הפסולת נתברר שלא נשאר בו אוכל אלא שהתיקון הוא באוכל אבל המלאכה הוא בפסולת שעשה בו המעשה שמבררו מתוך האוכל אבל דש שהמעשה הוא באוכל כמו בפסולת מה"ת שנאמר שהמלאכה בקליפה כיון שהתיקון באוכל וכיון שהמלאכה באוכל כ"ז שלא פירק ממנו כל הקליפות לא הוי דש. ודש לדידן כמו בורר לירושלמי וכמו בורר לירושלמי משום דס"ל דהמלאכה הוא באוכל כמו שנתבאר שם ס"ל דאינו חייב אא"כ בורר מהאוכל כל הפסולת. הכי נמי לדידן בדש שהמלאכה הוא באוכל אינו חייב אלא אם כן הסיר ממנו כל הקליפות:
ה ואף שכתבנו שם שדעת התוס' דגם תלמודא דידן סובר דהבורר פסולת מתוך אוכל המלאכה היא באוכל ואף על פי כן חייב על בורר מקצת יש לומר דמזורה ילפינן לה דזורה בורר ומרקד דמיין להדדי שהרי הש"ס [עג ע"ב] בעי למיחשבינהו לחד וזורה הוא מלאכה אף שעדיין נשאר הצרורות [וירושלמי לשיטתי' [מט.] דזורה לאו משום בורר פסולת דאפי' רקק והפריחתו הרוח הוי זורה] אבל דש דלא מצינו במשכן שלא נפרק כל הקליפות ומזורה ליכא למילף שהרי לא מצינו בש"ס שמלאכת דש יהי' דומיא למלאכת זורה כלל. ע"כ שוב הדין בדש כמו בירושלמי בבורר ודו"ק: ועיין לקמן ס"ק כ"ח דכל זה הוא לדעת רוב הפוסקים אבל לדעת הרב האי גאון ור"ח אף בכה"ג יש בו משום דש ושם מבואר באריכות דה"ה הדש תבואה כדי לטוחנה תיכף עיי"ש:
[ז]
א אלא בגידולי קרקע. ש"ס מכילתין ע"ה. ת"ר הצד חלזון והפוצעו [דוחקו בידיו שיצא דמו] אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהי' ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה [שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה] אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגידולי קרקע:
ב ראיתי לכתוב כאן בסייעתא דשמיא דברים עקריים בענין גידולי קרקע הנוגע לאיזה מלאכות מסידורא דפת. דעת רוב הפוסקים אין עימור אלא בגידולי קרקע ואין דישה אלא בגידולי קרקע ובתה"ד [סי' נ"ו] דהוא הדין אין טחינה אלא בגידולי קרקע. ובחי' רמב"ן והרשב"א ק"ז ע"ב דכל שכן דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ואפי' ר"י מודה בהא. יש לחקור בזה שני חקירות הא' בהא דאין דישה אלא בגידולי קרקע אם העיקר תלוי באוכל שיהי' גידולי קרקע או העיקר שיהי' הפסולת המקיפו גידולי קרקע. חקירה הב' אם קרקע עצמה חשוב כמו גידולי קרקע:
ג והנה חקירה ראשונה נפשוט לכאורה מהא דריש פרק חבית קמ"ה. דמחייב ר' יוחנן חטאת בשלקות שסחטו וכתב רבינו חננאל דר' יוחנן מודה דאינו חייב רק על סחיטת זיתים וענבים וכן כתב בתוס' רי"ד ומשום דאינו חשוב משקה אלא היוצא מזיתים וענבים רק בשלקות מחייב משום דאית בי' משקין דאתי מעלמא והוא משקה גמור ופסק כר' יוחנן עיי"ש והרי שלקות המשקה שנבלע בו היא מים שאינו גידולי קרקע והתוס' רי"ד עצמו פסק דאין דישה אלא בגידולי קרקע אלא ודאי משום דהקליפה המקיפתו הוא פרי גידולי קרקע חייב:
ד ועוד ראיתי בס' הישר לר"ת [סי' רפ"ג] בהא דשבת קכ"ח ע"ב אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד אם אין סיפק ביד מביאה לה בשערה כדי לעשות שינוי ומקשה הגמ' תיפוק לי' משום סחיטה ואכתי יש חילול שבת בסחיטה. וכתב ר"ת דהך סחיטה [אינו תולדה דמלבן רק] תולדה דדש ואתי כמאן דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע ע"כ הנה דאף שהשמן גידולי קרקע הואיל ונבלע בשער האדם שאינו גידולי קרקע [ור"ת לשיטתו בתוס' ע"ג ע"ב בד"ה מפרק דבעל חיים לא חשוב גידולי קרקע לענין שבת] פטור למ"ד אין דישה שלא בגידולי קרקע. והנה למדנו מתוך דברי תוס' רי"ד ור"ת שאם האוכל אינו גידולי קרקע ופסולת המקיפו גידולי קרקע חייב. ולהיפך אם האוכל גידולי קרקע ופסולת המקיפו אינו גד"ק פטור. הנה דהכל תלוי בפסולת המקיפו:
ה וכן משמע דעת האו"ז שפסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע ולכאורה אינו מובן הטעם. אך להנ"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע שיהי' הפסולת גידולי קרקע וזה לא שייך בעימור שאין בו פסולת. ועל כן בתה"ד מדמי טחינה לעימור דלמ"ד אין עימור אלא בגידולי קרקע הוא הדין אין טחינה אלא בגידולי קרקע ולמ"ד יש עימור שלא בגידולי קרקע יש טחינה שלא בגידולי קרקע. ולמה לא דימה לדישה. אלא משום דעימור וטחינה תרוייהו מלאכות שאינם בפסולת ואינם דומים לדישה שהיא בפסולת וכנ"ל:
ו ולפי"ז יתבאר לפנינו לכאו' טעם הדין דחיוב בורר שלא בגידולי קרקע כמו שמבואר אצלינו בראיות במלאכת בורר ס"ק כ"א ולכאורה לא נדע הטעם דהא מלאכת בורר נלמד ג"כ מסממנים שבמשכן כמו שפירש"י ע"ג. במשנה ע"ב ובתה"ד למד טחינה מעימור ודישה משום שכולהו בסממנים שבמשכן ולמה לא נלמד ג"כ בורר. אך לפמ"ש דהכל תלוי בפסולת והרי הבורר הוא הבורר הצרורות מתוך האוכל כמו שפירש"י ע"ה ע"ב בסוף הסוגיא דבורר בצרורות והם קרקע ממש ולא גידולי קרקע כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע דמסכך בעפר ומתכות פסול משום שאין גידולו מן הארץ. והנה דבורר שבמשכן הי' בצרורות שאינו גידולי.קרקע ולהנ"ל שהכל תלוי בפסולת הרי בורר שבמשכן שלא בגידולי קרקע ועימור לדעת הפוסקים שאינו אלא בגידולי קרקע היינו דעימור בא להשלים החסרון מה שהוא מפוזר ופיזור זה הוא מן הקרקע וכן טחינה שהחסרון הי' הקושי והוא מן הקרקע אבל בורר הוא החסרון הצרורות שבתוכו והצרורות אינם גידולי קרקע. ועוד לפי מה שביארנו במלאכת זורה סק"א אות ו' דלדעת רוב פוסקים בורר פסולת מתוך אוכל המלאכה הוא בפסולת במה שמדחהו מן האוכל וא"כ המלאכה בצרורות שאינם גידולי קרקע:
ז האמנם דקשה על מ"ש דקרקע עצמה לא חשוב כגידולי קרקע מהא דמבואר בפסחים מ"ז ע"ב הכותש אבנים לכסוי חייב ומבואר ברש"י שם בד"ה כלאחר יד דכותש כדרכו חייב מדאורייתא ופשוט דהוא תולדה דטוחן וכן פירש"י ביצה ז' ע"ב בקושית הש"ס והא קעביד כתישה דכותש עפר תולדה דטוחן ומלאכה היא משמע שהוא דאורייתא דאי שבות לא הי' קורא מלאכה. ועוד דאי לא היה רק שבות לא הי' מקשה הש"ס שהרי למה דמשני בעפר תתוח ואף דעביד גומא פטור משום דאין צריך אלא לעפרה ואף דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אסור עכ"פ התירו משום שמחת יו"ט וא"כ מה מקשה הש"ס מכתישה. אלא ודאי מלאכה דאורייתא היא. וכן משמע שם ח' ע"ב דגזר משום כתישה ואי לא הי' רק מדרבנן לא הי' גוזרים ועוד דאמר שם אפילו היכא דבעידנא דעקר מקיים עשה אינו דוחה יו"ט משום דהוי עשה ולא תעשה והיכי דבעידנא דוחה בדרבנן כמ"ש הלח"מ פי"ב מהל' שופר הלכה ו' וכן משמע בשבת קכ"ח ע"ב אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן. הנה דאתי עשה דאורייתא דצער בעלי חיים ודחי עשה ול"ת דביטול כלי מהיכנו דרבנן וע"כ דהוא דאורייתא. וכן ברש"י שבת ע"ד ע"ב עבד חביתא ותנורא פירש"י טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן וכן כתב הרמב"ם פ"ח הל' ט"ו השף לשון של מתכות חייב משום טוחן אף דמתכת הוא קרקע עצמה הרי דכל הני מוכחן דחייב על עפר משום טוחן אף דאין טחינה אלא בגידולי קרקע כמ"ש בתה"ד ועל כרחין דקרקע חשוב נמי גידולי קרקע:
ח ויש ליישב לפמ"ש ליישב דעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] וסייעתו דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע והקשו התוס' [עג ע"ב] מפרק הפועלים [ב"מ סט.] דמוכח דלגבי הגדל ממש בקרקע לא חשיבי בעלי חיים גידולי קרקע. ותרצתי דלגבי שבת נהי דלא הוי גידולי קרקע מ"מ הוי תולדה דגידולי קרקע כמו שביארנו במלאכת בורר ס"ק כ"ד אות ג' באריכות עיי"ש. והכי נמי יש לומר לענין קרקע ממש דמכל מקום חשוב תולדה דגידולי קרקע ומכל מקום מלאכת בורר שהי' במשכן בקרקע ממש נלמד מזה אף שאינו גידולי קרקע כלל. כל זה הי' נראה בעיני בתחילה ואח"כ חזרתי בי. הא'. דמ"ש דקרקע הוא תולדה מגידולי קרקע הוא דוחק. ובבעלי חיים הסברא נכונה כיון דלענין מעשר שני חשובים בעלי חיים גידולי קרקע הרי דקצת הם גידולי קרקע ע"כ הוי עכ"פ תולדה לגידולי קרקע כיון דתולדה היינו שיש לו קצת דמיון להמלאכה כמ"ש הרב המגיד פ"ז [ה"ד] מהל' שבת. אבל מה ענין קרקע לגידולי קרקע. ועוד מה נעשה לשיטת התוס' דבע"ח לא חשיבי גידולי קרקע משום שאינם דומים לגמרי לסממנים שבמשכן אף דלקצת דברים חשיבי גידולי קרקע. כל שכן קרקע עצמה דלא חשוב גידולי קרקע. וע"כ לומר דמה שחייב על טחינת קרקע עצמה טעמא אחרינא אית בי' והיינו משום דסממנים שבמשכן הי' מקרקע עצמה ג"כ וכמה צבעים שחופרין בקרקע: [הגה"ה - ולכאורה הי' אפשר לומר עוד שעשו כלי חרס לבשל בו הסממנין והי' טוחנין הרגבים לעשות מהם טיט לכלי חרס כמ"ש רש"י בעביד חביתא ותנורא: אך קשה לי על זה דאם כן המגבל עפר לעשות ממנו טיט ליהוי אב מלאכת לש כיון דהוי גיבול עפר במשכן וברש"י ביצה ל"ב ע"ב ורמב"ם פ"ח הל' ט"ז דהוא תולדת לש ע"כ צ"ל כמו שכתבתי שהי' במשכן סממנים מקרקע עצמה ג"כ והא דכתב רש"י ביצה ז' ע"ב גבי כתישת עפר כותש תולדה דטוחן היינו דעיקר טחינה ברחיים או במכתשת אבל כותש ביד על גבי קרקע הוא רק תולדה ע"כ הג"ה. ע"כ הגה"ה]:
ט והנה דאף שהי' טחינה בקרקע עצמה גם כן מ"מ על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע פטור וא"כ בורר נמי אף שהי' בצרורות מכל מקום על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע יפטור. [ועוד דאם תמצא לומר דמה שהי' במשכן בקרקע עצמה חייב אף שלא בגידולי קרקע וגם הכל תלוי בפסולת וחסרון שהמלאכה באה לסלק אם כן קצירה שבא לסלק החיבור להקרקע והמלאכה לסלק הקרקע מהנקצר וכפי ההנחה שקרקע עצמו לא חשוב גידולי קרקע הרי הי' מלאכת קוצר שלא בגידולי קרקע ולמה פשיטא לרמב"ן ורשב"א דקוצר אינו רק בגידולי קרקע ואפילו לר' יהודה]:
י ע"כ נראה דהנה במה שכתבו הפוסקים סי' שכ"א [סעי' י"ב] דמותר לפרר לחם לפני התרנגולים כיון דכבר נטחן אין טוחן אחר טוחן וכן מלח שהי' דק מתחלה ושוב נתבשל ונעשה פתיתין מותר לחותכו כמו שחותך הפת דאין טוחן אלא במה שהי' מחובר מתחילתו. כיוצא בזה הם דברי תוס' רי"ד במלאכת מעמר [עג ע"ב] וז"ל אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזהו תחלת לקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עכ"ל. וקשה לי ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל כדאיתא ביבמות ו' ע"ב ורמב"ם פ"ט ה"ו עיי"ש והרי כבר הי' מהותך תחילה בשעת עשייתו ואחר כך נתקשה שוב לא יהי' חייב על התיכו. וגם בהא דכתב הרמב"ם [פ"ח הט"ו] דשף מתכות חייב משום טוחן קשה דמתכות נעשה מפרורי עפר [שקורין פעדרינן] ואח"כ מבשלין [בהיטא] ונעשה מתכת ואינו חיבור שבתולדה. ועוד בירושלמי [נ ע"ב] הדין דשחק חסף חייב משום טוחן והא חסף היינו חרס שנעשה מן הקרקע שכבר נטחן כמו שפירש"י שבת ע"ד ע"ב גבי עביד חביתא ותנורא ולמה יתחייב משום טוחן מאי שנא ממלח דק ונתבשל ונעשה פתיתין דאינו חייב עליו משום טוחן:
יא אשר ע"כ נראה דהא דאין טוחן אחר טוחן היינו משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע [ואפי' להפוסקים שיש עימור שלא בגידולי קרקע וה"ה טחינה מ"מ באוכלין לכולי עלמא אין טחינה שלא בגידולי קרקע כמבואר סי' שכ"א סעי' י' מדברי תה"ד] וע"כ אין טחינה אלא במה שמחובר משעת גידולו. וכן בעימור שאינו רק בגידולי קרקע ע"כ אין עימור רק במה שמפוזר משעת גידולו. אבל בישול שחיובו אינו מחמת שגדל בקרקע שהרי אפי' במים חייב משום בישול אין נ"מ מה שהי' מהותך תחילה סוף סוף עכשיו היא קשה והוא מהתכו חייב משום בישול. ודוקא בעימור וטחינה שחיובם אינו אלא משום שגדלו בקרקע וכיון שהחיבור או הפיזור לא הי' אז או שנתבטל מה שהי' אז ועכשיו נעשה החיבור או הפיזור פטור ודו"ק:
יב וע"כ ניחא השף מתכות דחייב. דמתכת אינו גדל בקרקע רק הוא עצמו קרקע ובשבת חייב על קרקע עצמה. ונמצא שאין חיובו משום מכבר רק משום עכשיו שהוא עכשיו קרקע ע"כ אף שהי' מהותך קודם כיון שעכשיו הוא קשה והוא מהתכו חייב. וכן חסף חרס דהוא קרקע עצמה חייב עליו אף שכבר נטחן דחיובו הוא מחמת עכשיו [הגה"ה - ועוד יש לומר לדעת הירושלמי דס"ל יש טוחן אחר טוחן שהרי הירושלמי [מח ע"ב] סובר דאפי' קצירה ישנו שלא בגידולי קרקע שמחייב השולה דג מן הים משום קוצר וכ"ש עימור וטחינה כמ"ש רמב"ן ורשב"א [קז ע"ב] דלמ"ד אין דישה שלא בגידולי קרקע כ"ש קצירה. ממילא לדעת הירושלמי דיש קצירה שלא בגידולי קרקע כ"ש דישה עימור וטחינה ולפ"ז שפיר ס"ל יש טוחן אחר טוחן. ע"כ הגה"ה] ודוקא בעימור וטוחן שחיובם שגדלו בקרקע וזה אינו עכשיו רק שתחלה גדלו בקרקע על כן אינו חייב בעימור רק במפוזר מתחלה ועל טחינה רק במה שהי' קשה תחילה:
יג וע"כ בורר דמפורש בתוספתא שבת פרק י"ז [ה"ו] נתערבו לו פירות בפירות בוררן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע הרי זה חייב. הנה דאף שהי' מבוררין תחילה וש וב נתערבו חייב על בירורם ע"כ דחייב שלא בגידולי קרקע. וטעם הדבר ג"כ לפי הנ"ל שהרי בורר הוא בצרורות שאינם בשעת גידולם רק לאחר קצירה ודישה מתערבים בתוכם צרורות. ואם איתא שאין ברירה אלא בגידולי קרקע לא הי' נחשב ברירה כלל כיון שהעירוב אינו בשעת גידולו ומוכח מברירה שבמשכן שיש ברירה שלא בגידולי קרקע:
יד והשתא ניחא דברי ר"ת בספר הישר ד"ה דסחיטת שמן משער הוי סחיטה אתיא כמ"ד יש דישה שלא בגידולי קרקע דלמ"ד אין דישה אלא בגידולי קרקע אין חייב אלא א"כ סוחטו מתוך קליפתו שהי' עליו משעת גידולו ע"ב
טו וראי' ברורה לדברי מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ י"ד [קיא.] גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית של יין והוא בגד של פשתן שבפי החבית דכשהוא סוחט נפלו משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוא תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה. ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הנה דאף שהיין והבגד של פשתן שניהם גידולי קרקע לא חשיב דישה בגידולי קרקע וע"כ מטעם שכתבתי. משום שאין הקליפה עליו משעת גידולו:
טז איברא דקשה טובא על זה מכבשים ושלקות דמחייב חטאת לר' יוחנן. וכתב בתוס' רי"ד משום דאית בי' משקין גמורים דאתי מעלמא והרי משקין אלו לא גדלו בתוכם והי' תחילה בפ"ע וחשוב לפי סברא הנ"ל דישה שלא בגידולי קרקע. ובתוס' רי"ד פסק כר' יוחנן והוא עצמו פסק דאין דישה אלא בגידולי קרקע:
יז אשר ע"כ נראה דחילוק יש בין משקין שנבלעו בבגד בין משקין שנבלעו באוכלין דמשקין שבתוך הבגד אף בעודם בבגד תורת משקין עליהם לכל דבר. ובנדה ס"ב ע"ב חרסין שנשתמש בהן זב שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור התנור טמא שסוף משקין לצאת אמר ריש לקיש לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין אע"פ שלא הוסק התנור טמא ע"כ. הנה דלא פקע תורת משקין אף בעודם בלועים בכלי ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דחשוב טומאה בלועה ומ"מ מודה דמשקה היא. וזה במשקין שבתוך כלי וה"ה בגד כדאי' שם אבל משקין שנבלעו באוכלין נ"ל שתורת אוכל עליהם כמו זיתים וענבים למ"ד משקין מיבלעי בליעי חשוב היין והשמן שבתוכם אוכל וכשנטמאו הזיתים והענבים נטמאו היין והשמן שבתוכם טומאת אוכלין כדאיתא בפסחים ל"ג ע"ב וע"כ כשיוצאים מתוך הפירות וחוזרין להיות משקין כאלו נולדו מתוך הפירות גידולי קרקע והוי גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע כמו לענין מעשר שני דחשיבי גידולי גידולין גידולי קרקע:
יח ואל תתמה על מ"ש דחשיב גידולי פירות אף שאין יונקים מן הפירות. דהא כמהין ופטריות חשובים גד"ק לענין שבת כמו שיתבאר לפנינו ס"ק כ"ד אות ג' אף דלא ינקי מארעא אלא מאוירא רק דרבי בארעא וה"נ כיון שנולד כשיוצא מן הפירות חשיב גידולי הפירות. ועי' בתוי"ט פ"א דמעשר שני מ"ג בד"ה אינו נלקח דברייתא סוברת מים חשיבי גידולי קרקע ואף שהמים נקווים מתחת להארץ כדכתיב במעשה בראשית ולאו מקרקע גדלי מ"מ הואיל ונובעים ן ונראה לעין כאלו גדלי מן הקרקע חשובים גידולי קרקע. ואף דאנן לא קיי"ל הכי עיין בתוס' רע"ק שם אות ד' היינו משום דהמים הי' בפ"ע טרם הי' בתוך הקרקע שהרי באים מהים לתוך הארץ ומהארץ למעלה אבל משקין אלו שבשעה שהי' באוכל סר תורת משקין מעליהם ונעשו אוכל וכשחוזרין ונעשו משקין פנים חדשות באו לכאן:
יט ונלע"ד אם נטמאו טרם שנבלעו באוכל ויצאו טהורין כהא דפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב שנקרשו ונמוחו טהרו מטומאה שהי' עליהם קודם קרישתן. והטעם משום שבשעת קרישתן נעשו אוכל ע"כ כשחוזר להיות משקה חשוב פנים חדשות משא"כ בשמן שקרוש וחזר ונמוח לא חשוב פנים חדשות משום דבשעה שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ה"נ כיון שנעשו אוכל בשעה שנבלעו ע"כ שפיר חשובים גידולי הפירות כשיוצאים מהפירות ונעשו משקין:
[הגה"ה - ועי' לקמן ס"ק י"ז שכתבתי שם דזה באמת טעמא דרב ושמואל פוטרים בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן משום דס"ל שלא נסתלק מהם תורת משקה בעודם בלועים בכבשים ושלקות וע"כ חשוב שלא בגידולי קרקע כדברי השיטה המיוחסת להר"ן. ע"כ הגה"ה]:
כ והשתא ניחא בשלקות דחייב חטאת לר' יוחנן והקשינו לעיל דהמים אינם גידולי קרקע ורציתי להוכיח מזה דבתר הקליפה אזלינן. ולפמ"ש לא מוכח מידי אלא דהמים עצמם נעשו עכשיו גידולי קרקע משום שיוצאים מהפירות ונעשו גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע:
כא ואמנם כי מהאו"ז שפסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע משמע דהעיקר תלוי בפסולת וכמש"ל. אך יש להביא ראי' ממ"ש בערוך [ערך פץ] בשם גאון המנפץ אוכל מן עפרוריתו חייב משום דש ואי בפסולת תליא מילתא הא עפר אינו גד"ק ובזה אין ליישב משום דהי' צבעים שמקרקע עצמה דבקרקע עצמה לא שייך דישה:
כב ועל מה שכתבתי דעל משקין הנבלעין בבגד לא מחייב ר' יוחנן משום דש דלא חשוב גד"ק לא יקשה ממ"ש התוס' קמ"ה בד"ה כבשים דחייב על משקין הנבלעים בבגד מדאורייתא משום דש דהתוס' לטעמייהו ע"ג ע"ב דיש דישה שלא בגידולי קרקע:
כג העולה מהנ"ל דלדעת רוב הפוסקים אין עימור אלא בגידולי קרקע ואף דלאו מלאכה שבפסולת הוא גם בדישה מסברא העיקר תלוי אם האוכל שבו המלאכה גידולי קרקע וכן דעת הערוך בשם גאון אך לדעת האור זרוע אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע וי"ל הטעם משום דדישה מלאכה שבפסולת. משמע ודאי דהעיקר אם הפסולת גידולי קרקע:
כד ועוד נתבאר דמשקין הנבלעים בבגד אפי' של פשתן חשוב סחיטתן דישה שלא בגידולי קרקע אבל משקין שנבלעו באוכלי גידולי קרקע תליא בפלוגתא דרב ושמואל עם ר' יוחנן דלר' יוחנן חשוב סחיטתן בגידולי קרקע ולרב ושמואל גם בנבלעו באוכלין חשוב סחיטתן שלא בגידולי קרקע ועיין בס"ק י"ז דיש מחלוקת הפוסקים אי קיי"ל כרב ושמואל אי כר' יוחנן:
כה ובהא דהצד חלזון והפוצעו שמעתי מחכם אחד לפרש דלא כפירש"י ותוס' [עה.] אלא דהחלזון גדל בקערה. והפוצעו היינו שמוציאו מהקערה והיינו דש. אבל בהוצאת דמו אין בו משום מפרק כיון דמיפקד פקיד וכמו בדם בתולים עכ"ד. והנה אם הי' הפי' כדבריו הי' מתורץ קושיא גדולה שקשה לי לת"ק דהפוצע חלזון לאו היינו מפרק וגם משום נטילת נשמה אינו חייב דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' ונמצא שהפוצע חלזון אינו מלאכה כלל והאיך אפשר לומר כן הא צידת חלזון ופציעתו הי' במשכן לצבוע תכלת וכדאמר בש"ס [עד ע"ב] שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין ואיך אפשר לומר דאינו מלאכה הא הוה במשכן וחשיבא אך לפי פירושו הנ"ל ניחא דאפשר במשכן הי' מוציאין דמו בלא הוצאתו מהקערה ובאמת בכה"ג הוי מלאכה משום נטילת נשמה אך הוצאתו מהקערה אינו מלאכה לת"ק:
כו אולם לאחר העיון פי' התוס' ברור ופירושו הנ"ל ליתא דמה שדחה פי' התוס' דדם חלזון מפקיד פקיד לית בי' משום דש ליתא וראי' חולב וסחיטת זיתים וענבים למ"ד משקין מפקיד פקיד וההוא דמפקיד פקיד כבר פרשנו בס"ק ט"ו ובס"ק כ"ד וכ"ש לשיטת התוס' חובל משום נטילת נשמה דלא קשה מידי מדם בתולים דבפשיטות י"ל דחיוב מפרק לא שייך כלל בדם בתולים די"ל צריך לדם שלא יתלכלך פעם אחרת והוי כסוחט כבשים לגופן דמותר כדאיתא בפ' חבית וכמש"כ התוס' [עג ע"ב] בזומר וצריך לעצים והר"ן בס"פ שמונה שרצים עיין בדבריהם. וכיון דהוצאת דמו חשוב דישה ממילא פטור על הוצאת החלזון מהקערה שעדיין מחוסר דישה להוציא דם וכמש"כ לעיל סק"ד וסק"ו עי"ש באריכות ונדחה פירושו הנ"ל ודו"ק. וקושיא הנ"ל דפציעת חלזון הי' במשכן עיין ישוב לזה במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב':
[ח]
א ותבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב וכו'. יש להסתפק למה דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע אם הגדל בעציץ שאינו נקוב חשוב גידולי קרקע. והביאני לספק זה מאמר הירושלמי פ"ז דכלאים הלכה ו' [לה.] תני עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה. תרומתו אינה מדמעת ואין חייבין עלי' חומש. ר' יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ [בפני משה פירש עפ"י התוס' שהביא במראה הפנים דברייתא ובעיא דר"י וכן בעיא דר' יונה דאיתא שם בסמוך על עציץ נקוב קאי ונדחק מאוד בפירושו. ובמראה הפנים חזר בו ופי' בעציץ שאינו נקוב כגרסתנו בירושלמי.] ומשמע דמבעיא לי' אם חשוב גידולי ארץ. וא"כ גם לענין חיוב דש שאינו רק בגידולי קרקע שייך בעיא זו:
ב אך שם בירושלמי ר' יונה בעי דלעת כתלוש הוא לסכך בה היינו דמבעי' לי' אם הנזרע בעציץ שאינו נקוב דינו כתלוש שיהי' כשר לסכך ואם איתא דהנזרע בעציץ שאינו נקוב לא חשוב גידולו מן הארץ הא לסכך גידולו מן הארץ בעינן ואפשר דר' יונה פליג על ר' יוסי או אפשר דר' יונה מיירי שהדלעת ניטע בארץ אלא שעקרו מן הארץ ונטעו בעציץ שאינו נקוב דשפיר הוי גידולי קרקע שגדל בארץ:
ג אך נראה דהש"ס דידן ס"ל דמברכין עלי' המוציא דבברכות מ"ה. אכל טבל אין מזמנין עליו ובגמ' [מז ע"ב] פשיטא. לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וטעמא דהוי טבל הא הופרשו מתנותיו מזמנין עליו. הנה דחייב לברך עליו ברהמ"ז ומדבריך ברהמ"ז מברך המוציא דכללא הוא בירושלמי פ' כיצד מברכין [מד.] הביאו רמב"ם פ"ג [הי"א] מה' ברכות והרא"ש פ' כיצד מברכין [סי' ט"ז] תני כל שאחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אחריו ג' ברכות וכו' והרי פחות מכזית לשאר מינין איצטריכא ע"כ וכיון דמברכין על הנזרע בעציץ שאינו נקוב ג' ברכות לפי ש"ס דידן ע"כ מברכין עלי' המוציא. הגם שיש לדחות דלעולם אין מברכין עלי' ג' ברכות ומ"מ מצטרף לזימון דלא גרע מאכל כל מאכל דמצטרף לעשרה וליש אומרים אפילו לשלשה ואם אכל כזית דגן לכולי עלמא מצטרף אפי' לשלשה מ"מ פשטן של דברים דמשמע בגמרא הנ"ל דמברך על הנזרע בעציץ שאינו נקוב שלשה ברכות:
ד וכן יש להוכיח מהא דמוקי בפסחים ל"ה ע"ב למתני' דאין יוצאין ידי מצה בטבל טבול מדרבנן שנזרע בעציץ שאינו נקוב ומבואר דיוצאין ידי מצה בנזרע בעציץ שאינו נקוב. ובתוס' סוכה כ"ז. דבשאר ימים טובים אינו חייב לאכול פת חוץ מלילי יו"ט ראשון של פסח וסוכות והא דאמר ברכות מ"ט ע"ב לא אמר יעלה ויבא ביו"ט מחזירין אותו משום דלא סגי דלא אכיל פת שמברכין עליו ג' ברכות לא מתוקמא אלא בלילי יו"ט הראשון של פסח וסוכות ואם איתא דעל הנזרע בעציץ שאינו נקוב אינו מברך ג' ברכות הא יכול לצאת ידי מצה וכל שכן בסוכות בנזרע בעציץ שאינו נקוב ולא יצטרך לברך ג' ברכות והוא הדין בתחילה המוציא כנ"ל. וכן משמע דהנזרע בעציץ שאינו נקוב חשוב גידולי קרקע מהא דאמר פסחים ל"ט. מה מצה גידולי קרקע אף מרור גיד"ק ואם איתא דהנזרע בעציץ שאינו נקוב לא חשוב גידולי קרקע הא יכול לצאת ידי מצה במה שאינו גידולי קרקע ע"כ נראה להלכה דדש הנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב:
[ט]
המפרק מהפסולת בעודנו מחובר להקרקע וכו'. ראיה לדין זה דאם תאמר שיש דישה במחובר כל תולש מן הדקל יתחייב משום דש ג"כ לפמ"ש בסק"ב דחיוב דישה אפילו אינה מפרקה מהלבוש. ואין לדחות לפי דברי הרמב"ם בפי' המשניות [ר"פ שמונה שרצים] בענין חובל דס"ל דחיובו משום מפרק ובשרצים שאין להם עור פטור לפי שמתחדש וחוזר לקדמותו עיי"ש ומבואר מדבריו דכשחזר לקדמותו לא חשוב דש. והכי נמי באילן שחוזר לקדמותו לשנה הבאה לא יחשב דש. ליתא דאם כן חולב דחייב משום מפרק הא חוזר לחלבו. וע"כ לחלק דדוקא מתרפא חשוב חוזר לקדמותו משא"כ בחלב פנים חדשות באו לכאן וה"נ באילן יתחייב במשיר פירותיו. אלא ודאי אין דישה במחובר. שוב מצאתי כן בשיטה המיוחסת לר"ן [עג ע"ב] דאין דישה במחובר:
[י]
א הכותש חיטין להסיר הסובין שעליהן וכו'. ש"ס מכילתין ע"ד. וליחשוב נמי כותש. [פירש"י חיטין במכתשת להסיר קליפתן דהוי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מפרקה מלבושה הוא] אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה [פירש"י לכך אע"ג דהוי במקדש ואב מלאכה הוא כיון דתני דש לא תני לה וזורה בורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוי במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דהוי לי' למיתני מבשל ולא אופה דלא הוי במקדש אלא משום סידורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנים. אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקי' אבל עניים לא טרחי הלכך לא תני לה ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא] וכן כתב המאירי והשיטה המיוחסת להר"ן [עד.] דכותש חיטין להסיר קליפתן חשוב דש:
ב וקשה לי דהא ר"פ חבית [קמה.] סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה מ"ט משקה הבא לאוכל אוכל והוי כמפרק אוכל מאוכל וא"כ בקליפה של חיטין כיון דחשיבה אוכל כמ"ש רש"י ר"פ העור והרוטב [חולין קיז ע"ב] וז"ל קליפה הוא שומר לאוכל הוא קליפה חיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרה כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא עכ"ל. וא"כ כשכותש להסיר הקליפה הו"ל מפרק אוכל מאוכל דשרי:
ג ולכאורה נ"ל משום דודאי לאחר שנשרה הקליפה מעל החטה לאו אוכל הוא דהוי סובין גרידא ולא אוכל הוא אף לענין חלה דסגי בלחם עניים ורק בשעת חיבורו הוא אוכל וא"כ יש לומר כיון דבשעת כתישה נעשה פסולת הוי לי' מפרק אוכל מפסולת ויש לדמותו לבעי' דר' יוחנן צ"ט ע"ב בור תשעה ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה כיון דבשעת עקירה נעשה ר"ה מיבעיא לי' דחייב אף דהי' מונח בכרמלית ועקר מכרמלית. ה"נ אף דתחילה הי' בתוך אוכל כיון דבשעת פריקתו נעשה פסולת חשוב מפרק מפסולת:
ד אך הא ליתא דהא באשכול ענבים נמי לאחר שנסחט ממנו המשקה לאו אוכל הוא. והנה מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן [קמד ע"ב] בהא דסוחט אשכול ענבים בשם הר"ם מקוצי בשם ר"ת ז"ל דבוסר אפילו בתוך אוכלין אסר ר"י שהרי מה שנשאר מן הבוסר אינו נאכל. יראה קצת דאף דמתחילה הי' הבוסר נאכל מ"מ כיון דלאחר סחיטתו אינו נאכל אסור. ולדבריו צריך לומר דענבים אף לאחר סחיטתן נאכלין וליתא דבתוספתא הובא ברמב"ם פ"א מה' ט"א הי"א החרצנים וזגין אעפ"י שכונסין לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין:
ה ומצאתי בתוס' רי"ד כדבריי וז"ל בפ' חביח [קמה.] ס"ה אי קשיא נהי דאוכל הוי מכל מקום מפרק אוכל מתוך הפסולת ומ"ש מדש חיטין שמפרק אותם מתוך השיבולת. תשובה. כל הענבים כמות שהן ראוין לאכילה ואין בהם פסולת הילכך אע"ג דסוחט להו ומפיק מינייהו פסולת כיון דהאי משקה אוכלא הוי הוי אוכלא דאפרת עכ"ל. הרי דאף דלבתר דסחיט להו פסולת הוא כיון דמתחילה כולו אוכל מותר וה"נ בכותש חיטין נימא הכי:
ו ואפשר לומר עפ"י מה דאיתא בפ"ק יט ע"ב דלאחר ריסוק אין בו משום דש מן התורה ומדרבנן יש בו משום דש עד אחר דיכה [גזירה לאחר ריסוק אטו קודם ריסוק] וע"כ י"ל דלאחר שנתרסק עדיין אוכל הם הענבים והריסוק גופה שרי דהוי מפרק אוכל מאוכל משום דלקדירה קא בעי להו ומה שעושה אחר הריסוק שוב אין בו איסור כנ"ל ומדרבנן לא גזרינן אטו קודם כיון דאף קודם ריסוק מותר דהוי מפרק אוכל מאוכל. משא"כ בכותש חיטין כיון דבשעת כתישה נעשה פסולת וכדבעיא דר' יוחנן הנ"ל:
ז ועוד יש לומר דבענבים שאני שהמשקים והזג גוף אחד ע"כ חשוב כולו אוכל. אך זה אינו אלא למ"ד משקין מיבלע בלועי אבל למאי דקיי"ל כר"י בפ' כ"ש [לג ע"ב] דמפקיד פקידי ואעפ"כ מותר ליתא לתירוץ זה]. אך לפי זה יקשה על התוס' דפ"ק דביצה [יג ע"ב] שתירצו הא דדביתהו דרב מקלפא לי' כסי כסי שכבר נתלשו מן השבולין מערב שבת אלא שעדיין הי' בקליפתן החיצונה. דמה הועילו בתירוצם דשוב יקשה מכותש כנ"ל סק"ו. ואם כתירוצי הנ"ל בסק"ו משום דעדיין קליפה פנימית עלי'. ליתא דהא קליפה פנימית כיון שעדיין עליה אוכל הוא והאיסור דישה בקליפה חיצונה וא"כ אינם מחוסר דישה כלל. ולא דמי לירושלמי הנ"ל בבורר שכ' בסק"ו אות ג':
ח שוב ראיתי דלא דמי שבת לטומאת אוכלין דהא בסוף פרק כלל גדול ע"ו ע"ב המוציא אוכלין כגרוגרת חוץ מקליפתן וסובין ומורסנן. ומקשה הש"ס וסובין ומורסין לא מצטרף והתנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן וסיבין ומורסין אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. ופירש"י בלוסה מעורבת בסובנה ומורסנה ומיהו לענין שבת מידי דחשוב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו עכ"ל. ובתוס' ע"ד. בד"ה שכן. דהיינו מיעוט עניים אבל רוב עניים אינם אוכלין בלא הרקדה ומ"מ משום מיעוט עניים מצטרפין לחלה אך לענין שבת לא אזלינן בתר מיעוט עניים ואף דסובין של חטים הם קליפות החיטין שנטחנו וקליפות החיטין מצטרפין לטומאת אוכלין. צ"ל דלענין טומאת אוכלין כיון דמיעוט עניים אוכלין בעיסה בלוסה מצטרף אבל בשבת לא אזלינן בתר מיעוט עניים. וע"כ ה"נ כותש חשוב דש כיון דלא אזלינן בתר מיעוט עניים ולבד מיעוט עניים שאר בני אדם אינם אוכלין מעורב ומחלקין הקמח לבד לאכילה והסובין דהיינו הקליפות למאכל בהמה והקליפות בעצמם לאו אוכל הוא כלל. ואף דבסוגיא שם עני אוכל פתו בלא כתישה ולפי פי' התוס' היינו רוב עניים. היינו שהעניים סומכין על הריקוד שמפריד הקליפות לאחר הטחינה ועשירים כותשין דעי"ז נפרדין לגמרי ולא ישאר מהם דבר בקמח. ומ"מ גם רוב עניים מפרידין הקליפות מהקמח וכיון דהקליפות עצמם לאו אוכל הוא כלל הוי דש. ולא דמי לסוחט ענבים לתוך הקדירה דעיקר אכילת ענבים לאכול גם הקליפה כדאיתא ב"מ פ"ז ע"ב גבי פועל ואכלת ולא מוצץ. ובש"מ בשם הר"י מוצץ היין וזורק הקליפה החיצונה עי"ש. הרי דעיקר אכילת ענבים לאכול גם הקליפה ע"כ לא חשוב דש כשסוחט לתוך הקדירה. ומ"מ נראה דכותש אינו אלא תולדה דדש. ואף שרש"י קרי לי' אב. כבר כ' בפתיחה [אות ט"ו ובהג"ה] ולקמן ס"ק י"ז בהג"ה שמצינו דקרי לתולדה אב. וכוונתו דהוא דאורייתא. ובמאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן [עד.] מפורש דהוא תולדה:
[יא]
וה"ה דהקולף חיטין ביד. כתב המגן אברהם שי"ט סק"ח דלאחר שנתפרק הדגן מהשבולים מותר לקלפו לכ"ע והוא דברי התוס' פ"ק דביצה [יג ע"ב] הנ"ל בקולף שעורין. ולענ"ד הא ליתא ובקילוף חיטין אסור כנ"ל ס"ק וא"ו באריכות דדוקא בקלף קליפה חיצונה דעדיין הפנימית עליו מותר אבל בקילוף חיטין הא כותש הוי תולדה דדש וה"ה ביד הוי תולדה דכותש בכלי. כמו סוחט ענבים הוי תולדה דדריכה בכלי שהוא תולדה דדש. ולדעת הרב דכ"ש עושה ביד ממש לא חשוב שינוי וא"כ יש חיוב חטאת בקולף תבואה ביד וחלילה לסמוך על המג"א בזה:
ומה שהביא ראי' מס"ס שכ"א אינו ראי' דהתם עיקר דרך קליפת השום ובצלים לאלתר לצורך אכילה. על כן לא הוי מלאכה כשעושה לצורך אכילה לאלתר. אבל בשאינו לצורך אכילה לאלתר מבואר בירושלמי [מט.] אף בשום דחייב חטאת. וה"ה בקולף חיטין אף לצורך אכילה כמו במולל חיטין משום שדרכו לדוש שלא במלילה וה"ה משום דדרכו לכתוש בכלי כדפריך הש"ס [עד.] וליחשוב נמי כותש וכ"ש בשעורים אם קולף שתי הקליפות שדרכו לכתוש לעשות גראפין ע"כ כשמסיר שתי הקליפות יש בו חיוב חטאת. ואף שהמג"א כתב להיפוך הנלענ"ד כתבתי. מיהו בקליפת אגוזים הדקה הדבוקה בו לאחר ששיבר קליפת עץ לענ"ד פשוט להתיר. אף שהראי' שהביא הע"ש מדברי התוס' הנ"ל אינו ראי' כלל מ"מ נראה דפשוט דא"כ כ"ש ששבירת הקליפה חיצונה יאסור וע"כ כיון שדרך לעשותו בשעת אכילה לא חשוב דש. וכ"ש קילוף קליפה הדקה דלא חשוב דש מהאי טעמא. והנראה לי בדינים אלו כתבתי:
[יב]
המנפץ את האוכל מן העפרוריות שעליו. זהו פירושו של הערוך בשם גאון והר"ח על הא דתני בברייתא מכילתין ע"ג ע"ב מנפץ חייב משום דש. וזה פשוט דלפירושם הוא רק תולדה מאחר דעיקר מלאכת דש הוא בכלי וכל דביד הוא רק תולדה. ואף לפי מה שביארנו ריש מלאכת קוצר [סק"ג] דכל שדרכו לעשותו ביד הוי נמי אב כמו תלישת קטניות. שאני התם דעכ"פ המעשה בעצמותה הוא ממש כמו האב שנתלש ממחובר ואין הפרש רק באיכות הפועל. אבל ניפוץ מעפרוריתו אינו דומה לדישת תבואה וסממנים כלל:
[יג]
משעת גידולו. אבל אם לא היה העפרוריות עליו משעת גידולו פטור משום דמאחר דאין דישה אלא בגידולי קרקע צריך שיהיה כן משעת גידולו כמו שנתבאר במלאכת מעמר סק"ב ולעיל סק"ז:
[יד]
וכן המולל מלילות וכו'. עי' לקמן ס"ק כ"ח שדעת הרבה פוסקים דבמלילות ליכא חיובא דאורייתא אך שם אות ט' ביארתי הטעם משום דמאחר דלאוכלן תיכף קא בעי להו הו"ל הסובין הנשארים דבוקים בהחיטין פסולת לגבי'. ודמיא להא דלעיל סק"ו. אבל המולל מלילות להכניסן לאוצר שעדיין רוצה בהסובים שיהיה שומר להחיטין שוב חייב לכ"ע:
[טו]
א שרביטי קטניות שעודן סתומים וכו'. כתב הט"ז סי' שי"ט [סק"ד] דקטניות שעדיין מחוברין בשרביטין דיש בהם משום דש. ואפי' כבר ניתקו מערב שבת אין ליקח הקטניות אלא מה שרוצה לאלתר לאכול. והנה פשט דבריו מורים כמו שהעתיקם הרב בש"ע [סעי' ט'] דכיון שכבר ניתקו מחיבורן אף שהשרביטין סתומין לית בהו משום דש. ומ"מ לאכול לאחר זמן אסור משום איסור ברירה ועי' במג"א סי' שכ"א סק"ל. והפרי מגדים פירש דברי הט"ז דבאמת אפי' כבר ניתקו ס"ל להט"ז דיש בהם משום דש כיון שמונחים בכיסם סתומים אלא משום שרוצה לאכול לאלתר היקל הט"ז כדיעה ראשונה שברמ"א שם. ואין דבריו מחוורים בכוונת הט"ז כלל והעיקר כנ"ל בשם הרב:
ב גם מש"כ הפרמ"ג דאפי' הם מחוברים בשרביטן אין איסור דש אלא כשהם סתומים אבל לא בשנפתחו מערב שבת וראייתו מהא דסי' של"ו [סעי' ח'] ביחור שנתלש מהאילן מע"ש דמותר לפרק אלמא דאין מפרק בגלוי. אין ראי' כמ"ש לעיל סק"ב דהטעם כיון דאין דרך דישה בכך דלאו אורחי' לתלוש היחור עם הפירות רק הפירות לבד ובזה אין איסור דישה במחובר ועכשיו הוא בשעת אכילה אינו מלאכה ודומה להא דס"ס שכ"א בקליפת שומים ובצלים לאכול לאלתר אבל בשרביטין שדרך לתולשן כשהם פתוחין מהשרביטין ודאי יש בו משום מפרק וכמו בתלישות תמרים ממכבדות כנ"ל באריכות סק"ג:
ג ובעיקר דינו של הט"ז דאם ניתקו מחיבורן אין איסור דישה אף דלפמ"ש דכל שמחובר אף שאינו בכיס הוי דישה אלמא שאין הדבר תלוי בכיס רק בחיבור תליא מילתא וא"כ לכאורה יש לומר דה"ה להיפך כשאינו מחובר אף שמונחים בכיס לא חשוב דש כדברי הט"ז. אך יש להביא ראי' להיפוך מדברי רש"י צ"ה. בד"ה חולב משום מפרק כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שמתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר היא ופקיד וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשי'. הרי דמשום דש ניחא לי' אף דלאו מחובר הוא להדד ואעפ"כ חשוב דש. ולכאורה יש לפרש דברי הט"ז דדוקא התם שנברא בלאו מחובר חשוב דש אבל בקטניות שנוצרו מחוברים ועכשיו נתלשו ואינם במקומם גרע. ומסתייעא סברא זו מירושלמי פ"ק דשבת [יג.] במשנה ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת ר' שמואל ורב"ח תרווייהן אמרין כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה הרי דכשנעקרה ממקומה שנוצרה שוב אין בה משום דש. [וה"ה בקטנית שנעקרה ממקום חבורה בשרביט] עיי"ש. אך יותר נראה דאין לחלק בזה:
ד וראי' מדברי רמב"ן במלחמות פ"ק דשבת שפירש פלוגתא דריב"ח ור"א [יט.] דריב"ח מוקי מתני' דושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת כר' ישמעאל דתנן השום הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ר"י אומר יגמור רע"א לא יגמור ור"א לא מוקי לה כר' ישמעאל משום דר' יוחנן אמר במחוסר דיכה דכ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי במחוסרי שחיקה והני דמתני' כמחוסרי דיכה דמי ופי' רמב"ן דשום וחביריו יש בו ג' מלאכות ריסוק דיכה שחיקה ובמחוסרי דיכה שלא נעשה בהם רק מלאכה אחת ועדיין מחוסרי שתי מלאכות לכולי עלמא אסור ובמתניתין דזיתים וענבים אין בהם רק שתי מלאכות ריסוק וסחיטה ומדמי ריב"ח זיתים וענבים לאחר ריסוק כשום וחבריו לאחר ריסוק ודיכה דזה וזה מחוסרי מלאכה אחת. ור"א ס"ל דשאני שום וחבריו שכבר נעשה בהם שתי מלאכות. וקיי"ל כריב"ח ע"כ הביא הרי"ף דברי ריב"ח אף שפסק לדר' יוחנן דבמחוסרי דיכה לא פליגי ומשום דאין נ"מ במלאכות שכבר נעשו בו רק במה שעדיין צריך לעשות ועיי"ש וה"נ אין נ"מ אם הי' תחלה דבוק ועכשיו נתלש או לא היד דבוק מעולם כיון דזה וזה אינו מחוסר עכשיו לנתקו מחיבורו. וההיא דירושלמי נראה לי פירושו דכיון שנעקר ממקומו סופו לצאת וכעין שפירש"י במשנה שם דכיון שנתרסקו גם בלא טעינה משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש:
ה ונלענ"ד בכוונת הט"ז עפ"י דברי רש"י בפ' כלל גדול [עה.] בהא דת"ר הצד חלזון והפצעו חייב שתים לר"י שאומר פציעה בכלל דישה. ופירש"י הפוצעו דוחקו בידו שיצא דמו ולכאורה אינו מובן דלמה לא פירש כפשוטו כמו פציעת אגוזים שחותכו וא"ל דבכה"ג הוי פסיק רישא שלא ימות דהא באמת אמר בש"ס דפציעה הוי פסיק רישא ונראה דס"ל דלא חשוב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק כמו בדישה שחובט בחיטין עד שמתפרקין וכן בסחיטה שדוחק במשקה וכן בחולב שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין אבל בדם חלזון שמפקיד פקיד כמש"כ התוס' אם פוצע החלזון לא עשה מעשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו ע"כ פירשו שדוחקו בידיו ודחק הדם בפנים כמו חולב:
ו ובזה ניחא ליישב דעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] דחובל חייב משום מפרק וקשה מפ"ק דכתובות [ה ע"ב] דאי דם מפקיד פקיד פטור על הוצאת דם בתולים ומ"ש מסחיטת זיתים וענבים. והנה דברתי עם חכם אחד ואמר שגם הוא נתקשה בזה ותירץ דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב כמו דם מגפתה והוי משקה וחייב אבל אי מפקיד פקיד לא הוי משקה ופטור. ואין בדברים אלו ממש דדוקא במפרק מאוכל יש חילוק בין אם הוא משקה או לאו משא"כ במפרק מאשה ודש יוכיח שאוכל הוא וחייבים עליו וסחיטת שאר פירות דפטור משום דלאו משקה הוא והוי מפרק אוכל מאוכל וכן כתב הרשב"א שם להדיא כיון דסחיט להו אחשבינהו עיי"ש. ועוד יתבאר בראיות ברורות דאפי' חובל בבהמה חייב אף במקום שהדם לאו משקה וקושיא הנ"ל נצבה כחומה:
ז אך להנ"ל ניחא דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב עושה מעשה בדם שיוצא ממקום שהוא נבלע בו אבל למ"ד מיפקיד פקיד אינו אלא כפותח פתח לפניו והשתא ניחא דברי הט"ז ג"כ דדוקא כשמחובר בשרביטין עושה מעשה בקטניות שתולשין מהשרביטין אבל כשכבר נתלשו אינו עושה מעשה בקטניות אלא בשרביט שמונחים בו ומותר כנ"ל בישוב דברי הט"ז:
ח אולם לבי מהסס אם כוונת הט"ז כמו שפירש הפרמ"ג נתקו ממקומם אפי' בסתומים די"ל שכוונת הט"ז שנתקו ממקומם לאחר שנפתחו השרביטין והפרמ"ג פי' רק לפי שיטתו דבנפתחו השרביטין אפי' מחוברין הקטניות אין בהם משום דש אבל מאחר שהוכחנו בראיות ברורות דבמחוברים אית בהו משום דש אפי' נפתחו י"ל כוונת הט"ז בנפתחו וניתקו דבזה ודאי לית בהו משום דש אבל בסתומים אפשר גם הט"ז יודה דאית בי' משום דש והא דכתובות ישבתי לפנינו ס"ק כ"ד:
ט אך נראה ראיה דלאחר שניתק מחיבורו לית בי' משום דש מירושלמי [מט.] הדין דשחיק תומא כד מפרך בראשייא משום דש כד מברר בקליפות משום בורר ומשמע משום דבראש השום דבוק הקליפה באוכל ע"כ הסרת הדיבוק הוא הדישה. אך י"ל הירושלמי סבירא לי' כר"א בגמ' דידן דאזלינן בתר מה שהיה תחלה ואנן הא קיי"ל כריב"ח:
י וכל הפלפול הזה הוא לשיטת הט"ז אבל האלי' רבה סי' שי"ט ס"ק י"א כתב וז"ל ומהר"ש תמה למה אוכלין פולין או קטניות מתוך שרביטיהן הא הוי מפרק. ותי' הואיל וכל אחד דבוק אל השרביט. ולא הבינותי זה. ולי נראה הואיל והשרביטין עצמם מאכל וכ"כ המג"א ודברי מהר"ש הם במהרי"ל בשם מהרי"ל ופי' הבנתו נראה דס"ל דאין שייך מפרק אלא בדבר שאינו דבוק רק הוא תוך הקליפה לבד וצ"ע עכ"ל האלי' רבה. והנה אף שהאלי' רבה הניח בצ"ע. הפרמ"ג בפתיחה לסי' ש"כ החזיק בדברים אלו וז"ל י"ל מפרק תולדה דדש כמו במשכן סממנים משרביטין שמכוסים בו ואין מחוברים עמו הא מחוברים בשרביט לאו מפרק הוי וזה טענת מהר"ש ומהרי"ל בקטניות הובא באלי' רבה והיינו כאמור. ולפי"ז הא דתני דבי מנשה [קמה.] דאינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים דמשקין דידהו מיפקיד פקיד ואינם מחוברים בו כמו שיראה הרואה בפסחים ל"ג ע"ב ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ומשמע ה"ה שמן כה"ג משא"כ שאר פירות משקין דידהו מיבלע בלועי לא שייך מפרק וזה שכתב רש"י צ"ה. דה"מ מפרק ואית דאמרי חולב תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר בעטיני הדד ולפי"ז שלקות חייב ותנא דבי מנשה לשאר פירות קאמר והבן עכ"ל הפרמ"ג:
יא ולדידי הני מילי ליתנייהו איבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא שהחוש מכחיש כי תבואה נמי הגרעין דבוק [במקום שצמח מתוכו] לשבולת. גמרא דכן כתב הר"ח [נד' עד.] בפי' וז"ל הדש הוא המפרק הפסולת המחובר באוכל. ומה שהביא מרש"י פ' המצניע אינו סמך של כלום כי רש"י כתב שאינו קוצר לפי שאינו מחובר אלא פקיד ועקיר ע"כ אינו חייב משום קוצר אלא משום דש שחיובו אפי' פקיד ועקיר אבל שלא יתחייב המפרק אוכל מחובר בפסולת לא שמענו והדבר קל וחומר שאם בפקיד חייב כ"ש במחובר ומה שחילק בין שלקות לשאר פירות הם דברי הר"ח ותוס' רי"ד וריא"ז אבל לא מטעמי' רק משום דבשלקות יש משקין גמורים דאתי מעלמא אבל שאר פירות אין היוצא מהן משקין גמורים דאינו מטמא משום משקה אלא היוצא מזיתים וענבים וזה ברור. ולהרי"ף ותוס' שמשמעות דבריהם וכ"כ רשב"א להדיא [קמד ע"ב ד"ה ה"נ] דרבי יוחנן מחייב בתותים ורימונים מוכח דאפי' במחובר הוי מפרק דהא ודאי ברור דשאר פירות מיבלעי בלועי כמ"ש רש"י ברכות ל"ט. בד"ה אגור בתוכו. וז"ל שאינו נבלע בפירי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים עכ"ל הרי דמשקה תותים בלועים ואעפ"כ חייב לר' יוחנן ואף לדידן אין חלוקין על ר' יוחנן אלא משום דלאו משקה גמור הוא:
יב עוד ראי' לדעת הרמב"ם דחיוב חובל הוא משום מפרק אף דדם שיוצא ע"י חבורה לא מיפקיד פקיד כהא דפ"ק דכתובות דם מפקיד פקיד או חבורה מיחבר הרי דמפרק הוא אפי' במחובר. [ושאר פוסקים אף דלית להו חובל משום מפרק מ"מ הא דיש מפרק במחובר על זה לא מצינו דפליגין]:
יג ודברי מהר"ש ומהרי"ל בקטניות יש לפרש דהם ס"ל ההיתר ג"כ הואיל והשרביטין עצמם ג"כ מאכל כמ"ש מי"ט אך הקשה להם שהרי בפנימיות הקליפה יש קרום דק שאינו ראוי לאכילה ואכתי הו"ל מפרק מתוך קליפה הפנימיות המכסה עלי'. לזאת תירצו משום דקטניות מחוברין בחיצוניות הקליפה שראוי לאכילה ואחת הם הקטניות עם החיצונית שהוא אוכל מגולה ולא חשובים הקטניות מכוסים בקליפה שמגולים בחוץ ודו"ק. וכ"ש דניחא בפשיטות לפמ"ש בס"ק י"ז לדעת הר"ח דס"ל אוכל בתוך אוכל שאינו מחובר בו הוי מפרק ע"כ אי לאו דמחובר היה מפרק אף שהקליפה ראוי' לאכילה:
יד מיהו עיקר היתר מי"ט ומג"א [סק"ח] הואיל והשרביטין ראוין לאכילה לא נתברר לי שהרי בפסחים דף פ"ד. קיי"ל גידין שסופן להקשות אין נימנין עליהם בפסח ושם מבואר דמה"ט אין מטמאין טומאת אוכלין וכן בעירובין כ"ח ע"ב קור אינו מטמא טומאת אוכלין הואיל וסופו להקשות עיי"ש בתוס' ד"ה קור. וא"כ הוא הדין שרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. [וכן כתב הב"י יורה דעה סי' פ"ד דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ותולע שגדל בשרביטין לכ"ע אסור דלא חשיבי שגדל באוכל עיי"ש]. וא"כ הו"ל מפרק אוכל מפסולת:
טו ועוד ראי' דההיתר ליקח מתוך השרביטין לאו משום דהשרביטין חשיבי אוכל ממשנה דס"פ נוטל [קמג.] מעבירין מלפני השלחן וכו' שער של אפונים ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ובגמ' מני ר"ש הוא דלית לי' מוקצה אימא סיפא ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו אתאן לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ופירש"י והרע"ב. שער השרביטין שהקטניות גדילין בהן. וכן הוא בערוך ערך סער ב' הביא משנה זו וכתב. שער. הנופות הן התיקין והזמורות והתבן והמוץ של תבואה ושל קטניות כולן נקראין שער. מבואר מדבריו שאינו מפרש קליפה הפנימית וכוונת המשנה על התיקון הם השרביטין וכן כתב המאירי קליפה עליונה דלית ליה מוקצה דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל הי' עמהם והיום לוקח מהם עכ"ל. הנה שמותר ליקח בשבת האוכל מן השרביטין ואף שהם רק מאכל בהמה כנ"ל לשון המשנה:
טז ואין ליישב למה דקיי"ל כהרי"ף והרמב"ם דמלילה בשבת מותר ע"י שינוי וה"נ לוקח בשינוי. ושאלת מהר"ש הי' על שלוקחין הקטניות מן השרביטין בלא שינוי ליתא שהרי כבר ביארנו לפנינו ס"ק כ"ח דהא דמלילה אינו מלאכה דאורייתא הוא משום דאינו מסלק כל הקליפות שעדיין נשאר הקליפה הפנימית עלי' שהוא ג"כ פסולת והלוקחה יתחייב עליו משום דש. דהיינו כמו כותש. וכיון דאין מלאכה דאורייתא במלילה ע"כ התרוה ע"י שינוי אבל קטניות שכולו מאכל א"כ הלוקחם מן השרביטין עשה מלאכה גמורה ואם עושה בשינוי הוא כמו יונק חלב דהוי דש כלאחר יד ואסור לכתחלה:
יז ואין לומר דנוטל הקטניות מתוך שרביט אחד ואוכלן טרם שנוטל הקטניות מתוך שרביט השני דאין בדישה זו צורך ברירה שהקטניות מבוררין הם בפ"ע בתוך השרביט ודוקא אם נוטל מכמה שרביטין בבת אחת שגופי השרביטין מפסיקין בין קטניות שבזו לקטניות שבזו ואין הקטניות מבוררין הוא דהוי צורך ברירה. אבל כשאוכלין אחת אחת אין בהם צורך ברירה וחשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שביארנו בס"ק כ"ד וכיון דאין בהם מלאכה דאורייתא ע"כ שוב מותר ע"י שינוי כמו מלילה ליתא דא"כ כי מקשי בגמ' [שם] מתני' מני ר"ש דלית לי' מוקצה אימא סיפא ספוג וכו' אתאן לר"י דאמר דשא"מ אסור ומקשה ממוקצה ודבר שאין מתכוין ששני הלכות אינם תלוים בזה בזה. יותר הי' לו להגמ' להקשות מני ר"ש דאית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור סיפא ר"י דאמר דשא"מ אסור כ"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב. כמו שכתב הה"מ פ"א [ה"ז] מהל' שבת דמאן דאסר דשא"מ כ"ש דמחייב במשאצל"ג עי"ש. אלא ודאי דהיתר לקיחת קטניות מתוך השרביטין לאו משום מלשאצל"ג אלא דאפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מותר ולמ"ד חייב אין היתר משום שינוי וע"כ דבעצם אין איסור ואפי' בלא שינוי [וע"כ לאו משום דהוי מפרק אוכל מאוכל דהא תנן מטלטלין אותם משום שהם מאכל בהמה] וטעמא בעי:
יח ע"כ נראה דהיתר מהרי"ל הואיל והקטניות דבוקים בהשרביטין נכון למעיין דהנה ענין דישה הוא בשני אופנים. האחד אפילו אינו דבוק בפסולת. כמו חולב שהחלב פקיד ועקיר בדדי בהמה מ"מ חשוב דש משום שמכוסה החלב בדד. הב' אם מחובר בפסולת אפי' אינו מכוסה בו כמו התולש תמרים מאשכול שלהן דמבואר בחידושי הר"ן דהוי דש ומבואר באריכות בס"ק ב'. וא"כ בשרביטין אפי' כבר נתלשו בתוך השרביטין ומכוסין בהם הוי דש. כמו חולב. ואם כבר נפתחו השרביטין ועדיין הקטניות היו מחוברין ג"כ הוי דש. כמו התולש תמרים מהאשכול. והנה בעוד השרביטין לחין הקטניות דבוקים בשרביטין אך כשנתייבשו בודאי פוסק חיבורם. [כמו שעינינו רואות בשומשמין שאחר שנתייבשו בתוך קליפתן כשמנענע אותם נשמע קולם בתוך הקליפה]. והנה הקליפה שדרכה לפורקה תמיד בעת אכילה אין בה דישה כמו קליפות אגוזים ולוזים. רק טענת מהר"ש בשרביטי קטניות הואיל לכשנתיבשו הוא מפרקו שלא בשעת אכילה. וע"כ שפיר קאמר מהר"ל ההיתר משום שהקטניות דבוקים בקליפה וע"כ אין איסור בפתיחות השרביטין שעדיין לא נעשה בהם מלאכת דישתן שמחוסר תלישה שנחשב דישה כנ"ל ס"ק ד' וסק"ו ותלישתן אין איסור כיון שהוא בשעת אכילה. ואין לאסור משום לכשיתיבשו דהא לכשיתיבשו לא יהיה תלישה כלל דכבר נתלשים מאליהן ודישה זו שעושה עכשיו דהיינו תלישה לעולם אינו כי אם בשעת אכילה ומותר. [עיין השמטה]:
יט והנה לפי"ז אם נתלשו בתוך השרביטין מערב שבת [או בשבת] שוב יאסור לפותחן כיון שנעשה הדישה בפתיחתן ודישה זו יש בשרביטי קטניות לכשיתיבשו היפך דעת הטו"ז דס"ל דכשנתלשו הקטניות בתוך השרביטין מותר ולמהרי"ל לפי מה שביארנו דבריו נהפוך הוא דבלא נתלשו מותר ובנתלשו אסור:
כ וכשאני לעצמי הי' נראה לי דלעולם מותר להוציא הקטניות בשעת אכילה משום שהקטניות לאחר שיתיבשו אינם ראוין לאכלם חיים כי אם מבושלים וכשהם לחים אוכלים אותם חיים. וחיים ומבושלים דומה לשני מינים דאפי' תמחויים מחלקים היינו צלי שלוק ומבושל חשוב כשני מינים אף שכולם נעשה בהם מלאכת הבישול שכולם בכלל מלאכת מבשל כ"ש כשאחד חי ואחד מבושל. ואף למאי דקיי"ל [כריתות טו ע"ב] תמחויין אין מחלקין היינו משום דאפי' שני מינים ממש אין מחלקין כיון שאיסור אחד הוא. א"כ אין ראי' שלא יחשב כשני מינים. ולמ"ד מחלקים הא חשיב כשני מינים ולמה נעשה פלוגתא חדשה. ואף דבפ' ב' דתרומות משנה ו' תנן דתורמין מיין שאינו מבושל על המבושל נ"ל דיין כיון ששותין אותו כשהוא חי ואין בו משום בישול כמ"ש הרמב"ם [פ"ט ה"ג] דהמבשל דבר שאין צריך בישול כלל פטור ע"כ אין הבישול עושהו מין אחר. אבל קטניות יבישין שאי אפשר לאוכלם בלא בישול כשמבשלם הוי מין אחר מקטניות לחים שנאכלין חיים וע"כ מותר לפרק קטניות לחים בשעת אכילה כיון שדרך העולם לפרקם בשעת אכילה. ואף דכשיתיבשו יפרקם שלא בשעת אכילה הלא יבישים מין אחר הם. דחיים הא אין נאכלין ומבושלים הא חשוב מין אחר מקטניות לחים. ומין זה דהיינו לחים לעולם פריקתן בשעת אכילה ומותר. ולדינא נ"ל שאין לזוז מפסק מהרי"ל שאם נתפרקו בתוך הקליפה אסור לפותחן ואם מחוברים מותר לפותחן ואח"כ לתולשן ואין חילוק כלל אם השרביטין עצמם ראוין לאכילה או לא. מ"מ נראה לי דלכתחלה אין לפתוח הרבה שרביטין יחד רק לאוכלם שרביט שרביט לבדו דבזה יש היתר עוד דמלאכה שאינה צריכה לגופה ואולי גם זה יסייע להיתר:
כא וראיתי להרב הגאון הקדוש מו"ה שניאור זלמן זצל"ה בסידור הלכתא רבתא לשבתא ליזהר מאוד שלא לאכול פולין שקורין [באב] בין חיין בין מבושלין בעודן בשרביטין שלהם כי מאחר שהשרביט אינו ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לד"ה שהוא תולדת הדש וחייב חטאת וכו'. ואעפ"י שכבר נתקו הפולין מהשרביטין מע"ש ע"י הבישול וכו' ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במיני קטניות. ולפי דעתי היתר גמור הוא היכא שלא נתפרקו מכח משנה דס"פ נוטל הנ"ל. מ"מ הואיל ויצא מפי אותו צדיק לאסור בהחלט בחיוב חטאת אין בכחי להתיר:
כב אך מ"ש עוד שם ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במיני קטניות אף שהשרביט ראוי לאכילה כי אין זה היתר ברור עכ"ל. בזה נ"ל להתיר בפשיטות גם לעצמו אם לא נתפרקו. שאם נתפרקו לפענ"ד מדינא אסור דמאי שראוי לאכילה אינו מועיל כיון שסופו להקשות. מיהו במבושלים י"ל דחשוב אוכל השרביט עפ"י מה דאיתא בעירובין כ"ח ע"ב בקור דאם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין והיינו שלקו או טגנו עי"ש. וא"כ אם מבושלים היטב אוכל הוא השרביט ולית בי' משום מפרק אפי' ניתק מהשרביט. מ"מ גם בזה לא יצאתי מחשש עדיין לפר"ח שביארתי בס"ק י"ז דמפרק אוכל מאוכל שאינו מחובר בו יש בו משום דש ואין להתיר משום שהי' מחובר בעת גידולו יחשב כאלו לא הי' גידולי קרקע כעין מש"כ בס"ק ב' אות ב' דליתא דבעת גידולו עוד לא היה השרביט אוכל ואם היה מפרקו אז הי' בו משום דש ושפיר חשיב דישה בגידולי קרקע. ע"כ לענ"ד אם נתפרקו אסור בכל ענין מדינא ואם לא נתפרקו לענ"ד מותר מדינא. אך בפולין שקורין באב אין בכחי להתיר מה שהרב אוסר בהחלט כנ"ל בדינים אלו:
[טז]
הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין וכו' דריכות זיתים וענבים תולדות דש והסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק שהוא תולדת דש. והחילוק שבין סוחט לדורך שדורך בכלי וסוחט ביד ועי' בקונטרס אחרון מהרב מלאדי סי' תק"י. בפ' חבית [קמה.] תני דבי' מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. ודעת הרשב"א בחידושיו דלר"י שם דמחייב בכבשים שסחטן למימיהן ה"ה דמחייב בתותים ורמונים ולית לי' הא דתני בי מנשה. אך התוספות רי"ד כתב דר"י מודה בשאר פירות דלית בהו חיוב חטאת דמשקה דידהו אינו חשוב רק בכבשים ושלקות מחייב משום דאית בהו משקה דאתא מעלמא. ולענין הלכה ודאי אף בתותים ורמונים אין בו חיוב מן התורה דהסכמת הפוסקים והרשב"א מכללם דלא קיי"ל כר' יוחנן בהא דמחייב חטאת בכבשים שסוחטן. ולהתוס' רי"ד דפסיק כר' יוחנן דמחייב בכבשים שסוחטן הא איהו מחלק בין כבשים לתותים ורימונים משום דאית בהו משקין דאתי מעלמא כנ"ל: ובעיקר הדין דאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. דרש"י פי' הטעם דאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים משום דלאו אורחייהו בהכי. ולהר"ן הטעם משום דלאו משקה הוא והפרמ"ג [במ"ז א'] הבין שזהו מחלוקת וליתא דמשום דלאו אורחי' לאו משקה הוא. וכ"כ הרשב"א שם דמשום דלאו אורחי' לאו משקה הוא. וכן משמע מרש"י שפירש בהא דסוחטין בפגעין ועוזרדין משום דלאו אורחי' וברמונים דאסור מפרש בגמ' משום דאחשבינהו ה"ל משקה הרי דהיתר בפגעין ועוזרדין משום דלאו משקה. מיהו בתוס' רי"ד פירש משום דהוי כלאחר יד ועי' לקמן ס"ק י"ז [אות ו']:
[יז]
א ומ"מ מותר לסחוט אשכול של ענבים וכו'. שם קמ"ד ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. [פירש"י לתוך הקדירה לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה בעי לה ואע"ג דבקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואסור]. ע"כ א"ר חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה:
ב ולהלכה יש כאן ד' שיטות. שיטה אחת. הוא שיטת ר"ח דלא קיי"ל כשמואל דר' יוחנן פליג עלה. דאמר כבשים ושלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ולא מפליג בין קערה לקדירה:
ג והרי"ף והתוס' [קמה.] השיגו עליו דהא רב ושמואל נמי קאמרי סתם למימיהן אסור ולא מפלגי בין קדירה לקערה. וע"כ לדידהו לקדירה מותר שהרי התירו להדיא לסחוט אשכול של ענבים לקדירה. ובאמת הוא תמוה גדולה על הר"ח: [הגה"ה - ובחידושי אבן העוזר סייע דעת הר"ח משום דקיי"ל משקין מיפקד פקידי והי' משקין קודם שבאו אל האוכל ולא פקע שם משקין מיני':
ולפענ"ד הא ליתא דהא בסוף מכשירין [פ"י מ"ח] ומייתי לה בשמעתין ריש פ' חבית דסחיטת זיתים וענבים אינם מטמאים אלא לרצון היינו שיצאו מהפירות לרצון. הרי דבעודן בהזיתים וענבים לאו משקה הן ובשמעתין מדמי הכשר לשבת וכן בחולב דקיי"ל כרבנן דאין מטמאין אלא לרצון וכן פירש"י פסחים ל"ג ע"ב בד"ה קסבר משקין מפקיד פקידי. דבעודו בהזג לא הי' עליו שם משקה. ע"כ הגה"ה]:
ד ואשר נראה לי בישוב ראיית הר"ח דהנה בהיתר סחיטת כבשים לגופן נתלבטו הפוסקים ובתוס' כתובות ו'. כתבו מזה הוכחה לפי' הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר. והנה ידוע שהרבה פוסקים השיגו על ראיית הערוך. אך י"ל למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ואינו אסור אלא מדרבנן הקילו באינו מתכוין אף דהוי פסיק רישא וידוע דברי המרדכי והתה"ד דבדרבנן מותר פסיק רישא וע"כ כיון דלא ניחא לי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שוב מותר משום דאינו מתכוין [ועי' בקרבן נתנאל על הרא"ש שכ"כ בשם מהרש"א לדעת הערוך והשיג עליו דודאי הערוך לא אתי עלה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כדמוכח מראיותיו. מ"מ לדידן י"ל כן] אך טעם זה לא יוצדק אלא לר"י דמוקי מתני' דבמה מדליקין כ"ט ע"ב ר' יוסי כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה [לא ע"ב] וא"כ הלכה כר"י לגבי ר' יהודה כדאמר ר' יוחנן בעירובין מ"ו ע"ב וא"כ הלכה משאצל"ג פטור. אך לרב ושמואל א"א לומר כן דשמואל ס"ל בהדיא פ' כירה [מב.] גבי מלאכה שא"צ לגופה חייב. ורב נמי כתב הה"מ לדעתו פ"א [ה"ז] מה"ש דרב מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. עיי"ש:
ה אך נ"ל עפ"י מ"ש הרשב"א דר' יוחנן דמחייב בכבשים ושלקות ע"כ דמחייב בתותים ורמונים ג"כ ולא סבירא לי' לרשב"א דהכא שאני משום דאיכא משקין גמורים דאתי מעלמא וממילא מוכח דכבשים ושלקות צריך ג"כ טעמא דאחשבינהו כמו בתותים ורמונים. וכ"מ לרשב"א שכתב בהדיא [קמד ע"ב] בד"ה ה"נ כיון דאחשבינהו הו"ל משקה וז"ל דתותים ורמונים וכבשים סתמן למשקה בשסחטן למשקה ואחשבינהו עכ"ל. וע"כ בסוחטן לגופן דלא אחשבינהו הו"ל מפרק אוכל מאוכל ושרי אבל במסכוריא דנזייתא דאינו אוכל אפי' לא אחשבינהו ולאו משקה הוא הוי לי' מפרק אוכל מפסולת. וכמו בבוסר שאוסר ר"ת אף לתוך הקדירה. וכן עז בשבת לדעת הרי"ף והר"ת. ועוד דיין היוצא מהבגד כיון דאינו מעורב בו טעם אחר ודאי הוי משקה אף דלא אחשבי' דמ"מ חשוב לרצון כמו החולב לרפואה וכן המרעיד האילן דריש מכשירין. ודוקא בכבשים צריך לטעמא דאחשבינהו. דמעורב בו טעם האוכל ומ"מ לא חשוב אחשבי' בסוחטן לגופן כדמוכח מפירש"י סוחטין בפגעין למתק הפרי מותר דלא אחשבי' עיי"ש. וכן מוכח מפ' הר"ש סוף מכשירין דאף דהחולב בהמה לרפואה פטור החולב לשתי' חייב דאחשבי'. הרי דכשאינו צריך למשקה לא חשוב אחשבי' אף דחשיב לרצון:
ו אך טעם זה א"א לומר לר"י דהנה בהא דסוחטין בפגעין יש שני פירושים האחד פירש"י דלאו אורח סחיטה בהו והיינו משום דלאו אורחי' לאו משקה נינהו וכן כתב רשב"א להדיא שם דמשום דלאו אורחי' לאו משקה. הב' דברי התוס' רי"ד דמשום דלאו אורחי' הו"ל מלאכה כלאחר יד ומותר עיי"ש שמביא ראי' ממלילה וברירה שהותרו כלאחר יד. אך לפמ"ש בס"ק כ"ט בטעם אחשבי' דמשום הכי אסור ברמונים ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דמה שרוב עולם אין סוחטין לאו משום דלא נחשב אצלם משקה רק דאכילתם טפי עדיף אצלם מ"מ כיון שנסחט גם רוב העולם משתי אותם ושפיר מהני מחשבתו לחושבם משקה עיי"ש. ומ"מ אכתי הוי הסחיטה מלאכה ע"י שינוי דלא מהני מחשבתו לשוי' דרך סחיטה כיון דבטלה דעתו. ע"כ צ"ל דבאמת משום שינוי לא הותר לכתחילה כמו יונק דהוי מפרק כלאחר יד ומ"מ אסור דלא כתוס' רי"ד רק היתר פגעין ועוזרדין משום דלאו משקה ולא הוי מפרק כלל כשיטת רש"י. וע"כ ברמונים וכן בכבשים אף דאין דרך לסוחטן אסור כמו יונק דהוי מפרק כלאחר יד ומ"מ אסור:
ז והנה ממוצא הדבר נשמע דר' יוחנן דמחייב חטאת בכבשים סבירא לי' דאורחייהו בסחיטה דאל"כ יפטור דהוי כלאחר יד אלא ודאי ס"ל דאורחייהו בסחיטה וא"כ אין צריך לטעמא דאחשבי' ואף דלא נתכוין למימיהן מחשב משקה כמו החולב בהמה לרפואה דהוי משקה כיון שמ"מ מתכוין לחלוב חשוב לרצון ה"נ כיון דהוי פסיק רישא שיצא המשקה. ועי' בעדיות פ"ד מ"ו חבית של זיתים מגולגלים בית הלל אומרים צריך לנקב ופי' הרמב"ם כיון שידוע שיצא המשקה עיי"ש וע"כ לומר לר"י הטעם דלגופם מותר משום דאזיל לטעמי' [לא ע"ב] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ובאינו מתכוין לא גזרי. קיצור דלרב ושמואל טעמא דלגופן מותר רק משום דלא אחשבי'. ולר"י אפי' לא אחשבי' חייב רק טעם ההיתר לגופן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה לא גזרו באינו מתכוין:
ח והנה בסי' ש"כ סעי' ו'. מותר לסחוט לימינעש. ומבואר הטעם בב"י דאף דאורחייהו בסחיטה מ"מ כיון שאין דרכן לשתות מימיהן בעצמם רק להטעים משקין אחרים לא חשוב משקה. א"נ כיון שדרך לסחוט לתוך משקין לא חשוב משקה. ונראה ברור דאפי' פרי שדרכו לקצת אנשים לשתות מימיו בעצמו כמו תותים ורמונים מ"מ אם סוחטו להטעים במימיו משקין אחרים מותר דלא שייך אחשבי' לפי דברי הב"י האלו. ולפי תירוץ הב' של הב"י אם הוא סוחטו לתוך משקין אחרים לא שייך אחשבי'. וע"כ לא הוצרכו רב ושמואל לפרש דהא דאסור לסחוט למימיהן דוקא לקערה אבל לקדירה מותר דהא פשיטא. ולא מבעי' לקדירה שיש בה אוכלין אלא אפי' לקדירה שבה משקין כיון דלא שייך אחשבי'. ונלמד מהא דלגופו מותר דהיכי דלא שייך אחשבי' מותר: [הגה"ה - ויותר מזה דלתירוץ הא' של הב"י אפי' לקערה רק דבעי לערב במשקין ואוכלין אחרים י"ל שמותר. ונראה דתלוי במחלוקת רש"י עם תוס' רי"ד דלרש"י שפי' טעם האיסור לקערה דאף דאיהו לאוכלן בעי להו הואיל ולא מוכחא מילתא אסור ה"נ בכבשים יאסור. אך לתוס' רי"ד לקמן ס"ק י"ח דס"ל דאפי' מוכחא מילתא דלאוכלין כיון שעדיין אינם באוכלין לא חשיבי אוכלין א"כ בכבשים דהותרו משום דלא אחשבי' ואפי' עדיין אינו מעורב מ"מ כיון דאיהו בעי רק לערב לא אחשבי' ואפי' לא מוכחא מילתא דמנ"ל לאסור לשיטת תוס' רי"ד משום דלא מוכחא מילתא. ע"כ הג"ה. ע"כ הגה"ה]: