אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת האופה
[א]
א אחד האופה את הפת כו'. ש"ס מכילתין ע"ד. אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה [פירש"י דלא שייך במלאכת המשכן כלל] תנא דידן סידורא דפת נקט [פירש"י סידורא דפת שהתחיל בו נקט ואופה במקום בישול דסממנין הוא דהוא בישול דפת]. משמע דאופה הוא נמי אב מלאכה. וברמב"ם פ"ט [ה"א] מהלכות שבת האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא. משמע דהכל הוא אב מלאכה. ובהלכה ה' שם הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת חייב. ובהלכה וא"ו התחיל לחשוב תולדות מכלל דעד הלכה זו הכל הוא אב מלאכה. וצולה נמי אב מלאכה הוא:
ב ויש לעיין לפי מה שלמדו האחרונים מש"ס סנהדרין ד' ע"ב דטיגון לא חשוב דרך בישול ואין בו משום בישול בב"ח מן התורה. וכ"ש צלי דלא חשוב דרך בישול. וכ"כ הר"ן חולין [בד' הרי"ף מ"ג.] בשמעתא דטיפת חלב דאין בבשר בחלב קליפה מן התורה דדרך בישול אסרה תורה. הנה מבואר דצלי לא חשוב דרך בישול ודינו כמו כבוש או מליח:
ג ומה שהקשו קצת אחרונים על זה מדכתיב בד"ה [ל"ה י"ג] ויבשלו את הפסח באש. וכן בתורה כתיב [דברים ט"ז ז'] ובשלת ואכלת גבי פסח. וכן בנדרים מ"ט. הנודר מן המבושל מותר בצלי ובגמ' שם תנא ר' יאשי' אוסר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט. נראה לי ליישב ע"פ הש"ס חולין קל"ז. גבי קיטוף דלא מיקרי קצירה. ומ"מ במידי דאורחי' בקיטוף חשוב קיטוף קצירה עיי"ש. ה"נ יש לומר בצלי אף דנימא דלא נקרא בישול. מכל מקום בפסח דאורחי' בצלי חשוב הצלי בישול. אבל במידי דאורחי' בבישול שפיר יש לומר דצלי לא חשוב בישול כנ"ל. והיינו דאמר ר' יאשי' בנדרים אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דשאני פסח דאורחי' בצלי וע"כ אין זה ראי' גמורה. ובפירוש הר"ן שם כתב שאין ראי' גמורה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וקשה לפי מה דס"ד דר' יאשי' סובר הולכין בנדרים אחר לשון תורה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר:
ד והנה לפי זה צריכין לומר דהא דחייב בשבת על הצולה אף במידי דאורחי' בבישול היינו דמ"מ הוה תולדה דמבשל. ואף דבעלמא לא חשוב בישול. שאני שבת דאיתרבי תולדות מקרא דמאחת מהנה. וכמ"ש כיוצא בזה התוס' בכורות כ"ה. בהא דמחייב בשבת על קיטוף משום תולדה דקוצר אף דלגבי קצירה קודם לעומר לא חשוב קיטוף קצירה מ"מ בשבת חייב משום תולדה:
ולפי זה צריך עיון על הרמב"ם מדוע מחשב צולה לאב מלאכה:
ה וראיתי להרב לחם משנה פי"ב מה"ש ה"ח דמאחר שאין נ"מ לדינא בין אב לתולדה לכן לא דקדק הרמב"ם בזה. וע"כ כתב הרמב"ם שם דהכנסה מרה"ר לרה"י הוא ג"כ אב מלאכה אף דבפרק הזורק [צו ע"ב] איתא דהוצאה היא אב והכנסה היא תולדה. אך אשתמיטתי' להרב לחם משנה חידושי הרשב"א שם שכתב דלר' אשי דקיי"ל כוותי' הכנסה נמי היא אב מלאכה ונשארו דברי הרמב"ם בחזקתן שבדקדוק נאמרו. והא דחשב צולה לאב צריך ביאור:
ו אך בירורן של דברים לפי מה שכתבנו בביאורנו למלאכת זורע סק"ב אות ו' בס"ד במבריך ומרכיב דבשבת הוויין אב מלאכה ובשביעית הוויין תולדה על פי המבואר ברמב"ם פ"ז [ה"ג] מה"ש שנתן טעם במבריך ומרכיב דהוויין אב מלאכה משום דכל אחת לצמוח דבר מתכוין. והיינו דאף שהמעשה מחולק קצת. מ"מ הכוונה אחת. והתינח בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר הכוונה. משא"כ בשביעית עיי"ש:
ז ולפי"ז ה"נ צולה ומטגן מאחר דלהכשירו לאכילה מתכוין כמו מבשל ע"כ הוויין אב מלאכה. מה שאין כן בבשר בחלב דלאו במחשבה תליא מילתא. ולפי"ז היינו טעמא דאופה דהוה אב מלאכה אע"ג דלא הוה ממש במשכן משום שכוונתו ג"כ להכשירו לאכילה. וכל שכן הוא דעיסה דרכה באפי'. ואפילו בשאר דברים חשוב מבשל כמו צלי' דפסח דחשוב בשול משום דאורחי'. והא דמקשה הש"ס שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה. לאו למימרא דאופה הוה תולדה. אלא דמ"מ יותר הו"ל להתנא לחשוב מבשל דהוה ממש במשכן:
ח ודע דבירושלמי [נ ע"ב] איתא את אמר אפי' תולדה לבישול ואת אמר הכי [פי' דהתנא חשבו בין האבות] ומשני כמו בש"ס דידן עי"ש. הרי דהירושלמי ס"ל דאופה הוא תולדה וכ"ש צולה:
הגם שכתבתי בפתיחת החיבור [אות י' ואילך] דהירושלמי דקאמר אפי' תולדה לבישול הוא רק לרבי אבל לדידן אפייה הוא אב מלאכה. היינו משום דלהירושלמי ילפינן המלאכות מקרבנות המשכן. ולדידן דאית לן אפיית לחם הפנים אינן דוחות את השבת ילפינן מלאכת אפייה מאפיית לחם הפנים ושפיר הוי אב. ורק לרבי דאית לי' דאפיית לחם הפנים דוחה את השבת וליכא למילף מלאכת אפייה מלחם הפנים ומבישול סממנין יליף לה ע"כ אפייה היא רק תולדה. וכל זה הוא להירושלמי אבל לדעת רש"י ורמב"ם דהש"ס דידן פליג על הירושלמי ואין למידין המלאכות אלא מהמשכן וכליו לבד ולא מקרבנות עי"ש. ושוב גם לדידן אין לנו ללמוד מלאכת אפייה רק מבישול סממנין ושוב יהי' אפייה תולדה לבישול גם לדידן כמו להירושלמי אליבא דרבי. ומהירושלמי נשמע לש"ס דידן. כמו להירושלמי לרבי דיליף מבישול סממנין הוי אפייה רק תולדה. כ"כ להש"ס דידן דכולהו ילפו מבישול סממנין הוי אפייה רק תולדה:
ט אך אין להקשות מהירושלמי על הרמב"ם שהרי הרמב"ם ע"כ סבירא לי' דהירושלמי והש"ס דידן פליגי בהא דאבות ותולדות דהש"ס דידן קאמר [עג ע"ב] החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. וכן הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן. וכן הקוצר והבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. ומלשון זה למד הרמב"ם שהן כולן אבות מלאכות כמ"ש המ"מ פ"ז [ה"ד] מה"ש. ובירושלמי [מז ע"ב] ליתא להאי לישנא ואדרבה דאיתא שם להדיא. תני ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. הרי דהירושלמי והש"ס דידן פליגי בהא מילתא לפי דעת הרמב"ם פ"ז מה"ש. וע"כ אין להקשות לדידי' מהירושלמי מידי:
י אך כ"ז הוא לדעת הרמב"ם. אבל לדעת המאירי [עג.] והרמ"כ [בכס"מ פ"ז ה"ב] דס"ל דנוטע מבריך ומרכיב אינן אלא תולדות. נראה ברור דה"ה צולה אינו אלא תולדה ולא חשוב אב רק מבשל ממש. ואפילו אופה דאורחי' באפי' נמי אינו אלא תולדה לדידהו. שהרי נוטע ודאי אורחי' ואעפי"כ אינו אלא תולדה לדידהו. מה גם דלדידהו דס"ל דהירושלמי והש"ס דידן לא פליגי מידי בהא מילתא שוב בודאי ס"ל כהירושלמי הנ"ל:
יא אך ראיתי בספר יראים [סי' רעד. דף קלד.] שכתב אופה ומבשל אחת הן ואח"כ כתב (תולדה דאורייתא) האי מאן דשדא סיכתא לאתונא כו'. מכלל דס"ל דאופה הוא אב מלאכה [ואפשר ה"ה צולה] אף שבעל ספר יראים חשוב נוטע מבריך ומרכיב בתולדות זורע וכן בוצר גודר מסיק ואורה בתולדות קוצר [שם. דף קלא ע"ב]. וכן מנפץ מנפט תולדה דדש [שם, דף קלב ע"ב]. ומ"מ חושב אופה אב מלאכה ותיקשי לדידי' מהירושלמי:
יב אך ראיתי חידוש בספר יראים דבמקום שהש"ס אמר סידורא דפת נקט. כתב הספר יראים סידורא דכתיב נקט. נראה דהיינו מה דכתיב [שמות ט"ז כ"ג] את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ונראה דמטעם זה חשב אופה אב דאין סברא שיקדים הכתוב לדבר בתולדה ואח"כ באב. ולפי"ז הוכיח דהש"ס דידן דמייתי האי קרא להכי ס"ל דאופה הוא אב. וצולה לדידי' עדיין צ"ע:
יג קיצור הדברים. לדעת הרמב"ם בין צולה בין אופה הכל הוא אב מלאכה. ולדעת המאירי והרמ"כ דס"ל דנוטע אינו אלא תולדה דזורע. בודאי ס"ל דצולה וגם אופה אינן אלא תולדות דמבשל. אך בעל ספר יראים אף דס"ל דנוטע הוא תולדה מ"מ אופה הוא אב וזה לפי גרסתו סידורא דכתיב נקט [אבל גרסת המאירי הוא כגרסתנו סידורא דפת נקט]. ואפשר לדעת ספר יראים ה"ה צולה הוא אב דצולה הוא כמו אופה ממש. ויותר נראה לדידי' דס"ל דצולה אינו אלא תולדה:
[ב]
א השולק. לכאורה אינו מובן למה לי' דתני השולק. ממ"נ אם לא הי' מבושל קודם לכן מכי בשלו חייב אף קודם שנשלק ואי בשהי' מבושל מקודם הלוא אין בישול אחר בישול כמו שיתבאר לפנינו סעי' ז' בס"ד. ואיך משכחת לה שיתחייב משום שולק מה שלא נלמד מחיובא דמבשל:
ב ונ"ל דמשכחת לה ששלק כחצי גרוגרת ואחר כך שלק עוד כחצי גרוגרת דאי הוי אמרינן דשולק פטור א"כ בשעה שנתבשל חצי שיעור האחרון ליתא לקמא דכלתה מלאכתו הראשונה והוה דומה להוציא כחצי גרוגרת והכניסו ואח"כ הוציא כחצי גרוגרת שני דפטור כדאיתא בפרק המוציא יין [פ.] ע"ש ובירושלמי פ"ק דמכילתין [ב ע"ב]. וה"נ אם נאמר דשולק לא חשוב מבשל א"כ כלתה מלאכתו. ע"כ השמיענו הירושלמי דשולק חשוב כמבשל ועל השליקה נמי חייב. והוי כמו צולה אע"ג דאינו מבשל ממש. מ"מ הוי נמי אב מלאכה. להרמב"ם. ולשיטת הי"א שבסעי' א' הוי תולדה דמבשל. ולפי"ז נראה דבבשר בחלב כהאי גוונא פטור לשיטת הי"א מאחר דבבשר בחלב לא אתרבי תולדות:
ג או יש לומר לדעת הרמב"ם [פ"ט ה"ו] בשדא סיכתא לאתונא דאינו חייב על הריפוי שבתחילה משום שתכלית כוונתו שיתקשה ויקמוט אח"כ כמו שיתבאר לפנינו סק"ט בס"ד. וה"נ אם נאמר שלוק אינו כמבושל יפטור השולק על הבישול שנתבשל תחילה משום שתכלית כוונתו לשליקה דאינה כבישול ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ השמיענו הירושלמי דעל השליקה לבד חייב:
ד ובעיקר דברי הירושלמי דמוכח דשליקה לאו היינו בישול ממש רק כמו צולה דלשיטת הירושלמי שבסק"א הוא רק תולדה לבישול. ולשיטת הרמב"ם יהי' ג"כ מאבות מלאכות מבשל. כמו זומר דהוא אב מלאכה מאבות מלאכת זורע. יתיישב מה דקשה לי בדברי הר"ן ריש פרק כירה דכתב דבית שמאי דאוסרין להחזיר אפי' בערב שבת משום דלטעמייהו אזלי דבעי בכולהו מלאכות הנעשים בע"ש שתהא מקצתה נעשית בערב שבת. וקשה דהא ב"ש לא אסרו סמוך לחשיכה אלא אי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת כמפורש בפ"ק [י"ט.]. והכא שכבר נתבשל התבשיל כל צורכו ועדיין הוא חם דלית בי' עוד משום בישול לכ"ע ואי עביד לה בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת. למה יאסור לב"ש ע"ש סמוך לחשיכה:
ה וכן קשה לי על הש"ס מכילתין י"ח ע"ב קדירה לב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא אפקורי מפקר להו. ופירש"י דא"א שלא תצטמק בשבת. וקשה דהא ברותח אין בישול אחר בישול לכ"ע. א"כ הכלי אינה עושה מלאכה כלל ולמה יאסור לב"ש עד שתצטרך לומר אפקורי מפקר להו:
ו ולפי דברי הירושלמי הנ"ל דשולק הוא חיובא בפני עצמו כמו צולה. יש ליישב. דהנה לכאורה קשה כל מבושל ששלקו יתחייב כמו מבושל שצלאו לשיטת ספר יראים כמו שיתבאר לפנינו סעי' ט' בס"ד. ולמה סתמו כל הפוסקים וכתבו דמאחר שנתבשל שוב אין בו עוד משום מבשל. הלוא אם יבשלנו עוד הרבה עד שישלוק יתחייב לשיטת הספר יראים. וצ"ל דלא דמי לצלי אחר בישול. דצלי הוא מקמיט הבשר והוא הפכית לבישול ע"כ ס"ל להספר יראים דצלי אחר בישול חייב משום דצלי מבטל להבישול. אבל שליקה לא שייך לומר שיבטל הבישול דאדרבה השליקה היא תוספות בישול וע"כ אף דשולק הוא כמו צולה מ"מ אין לחייבו על שליקה אחר בישול משום דלא מבטל לי':
ז אך כ"ז הוא לדידן דהעושה אב ותולדתו אינו מחייב אלא אחת דהכל מלאכה אחת ע"כ אי אפשר לחייב במבושל ששלקו כל כמה דלא מבטל לי' משום שמלאכה זו כבר יש בו ולא חידש בו מלאכה. ואף ששולק הוא רק תולדה למבשל ומלאכת השליקה עדיין לא הי' בו. מ"מ מה לי אב מה לי תולדה שהכל הוא מלאכה אחת. והרי לא חידש בו מלאכה. רק בצלי אחר בישול דמבטל לי' לבישול והרי הוא כאילו לא הי' מבושל מעולם. א"כ הרי הוא חידש בו מלאכה. אבל לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב וכל תולדה חשובה מלאכה בפני עצמה א"כ מבושל ששלקו אף דהשליקה אינו מבטל הבישול. מ"מ הרי חידש בו מלאכה ששליקה היא מלאכה חדשה. וא"כ שפיר חייב לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב:
ח ואפי' לדעת הרמב"ם שכולן הם אבות מלאכות משם מלאכת מבשל. מכל מקום נראה לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. הוא הדין דמחייב בעושה שני מיני פעולות ששניהם אבות משם אחד שחייב אכל פעולה ופעולה בפני עצמה. והוכחה לזה מש"ס ריש פרק הזורק [צו ע"ב] וריש בבא קמא [ב.] דמקשה הש"ס כיון דאב ותולדה דינם שוה מאי איכא בין אב לתולדה. ומשני נ"מ דאלו עביד שתי אבות בהדדי או שתי תולדות משני אבות מחייב תרתי ואלו עביד אב ותולדה דידי' לא מחייב אלא חדא. ומקשה ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לי' אב ואמאי קרי לי' תולדה עי"ש. ואם איתא דשני מיני פעולות ששניהם אבות משם אחד לא מחייב לר' אליעזר אלא חדא. אכתי צריך למנות אבות ותולדות. דבשני אבות משם אחד מחייב חדא ומשני שמות מחויב תרתי. וכמו כן אב ותולדה דידי' מחייב תרתי. ולדידן אין נ"מ אם הוא אב או תולדה רק אי הם מאב אחד או משני אבות. ואין נ"מ בין שם אב לשם תולדה. ולר' אליעזר נ"מ עוד יותר מלדידן. דלדידי' יש חילוק בין אם הוא אב או תולדה. דהעושה אב ואב משם אחד לא מחייב אלא חדא ואלו אב ותולדתו מחויב תרתי. אלא ודאי דס"ל לר' אליעזר דשני מיני פעולות שהם שני אבות משם אחד נמי מחייב תרתי כמו אב ותולדתו. ולפי"ז מבושל ששלקו חייב לר' אליעזר אף לפי שיטת הרמב"ם דחשב צולה לאב. מאחר דשליקה חשוב מלאכה חדשה שלא הי' מתחילה:
ט והנה ידוע דר"א שמותי הוא. היינו שהוא מתלמידי ב"ש. ומשמע שגם ב"ש מחייבי אתולדה במקום אב או אשני אבות משם אחד אכל חדא וחדא. דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כדאיתא ביומא ס"ו ע"ב ובסוכה כ"ז ע"ב ובודאי הכי שמיע לי' מבית שמאי רבותיו. וא"כ ב"ש נמי מחייבי אתולדה במקום אב ומחייבי נמי אמבושל ששלקו:
י ועוד ראי' מפ"ב דביצה [טו ע"ב] דר' אליעזר אמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. וכתבו התוס' שם [יז ע"ב] דר' יהושוע פליג עלה בירושלמי. וס"ל אופין על המבושל. ולא קיי"ל כר' אליעזר דשמותי הוא ועי"ש. ומשמע דר' אליעזר לטעמי' דתולדה חשובה מלאכה בפני עצמה. וכ"כ שני מיני פעולות שהם שני אבות משם אחד חשוב כל אחת מלאכה בפני עצמה. וכיון דאפי' ובישול שני אבות משם אחד או אב ותולדתו נינהו ע"כ אין אופין על המבושל שהרי מלאכת האפי' לא התחיל בה מערב יו"ט. והמבושל מלאכה אחרת היא שהרי אלו עביד להו בהדי הדדי הי' מחויב תרתי. וא"כ מלאכת אפי' לא התחיל עדיין כלל. וע"כ אין אופין על המבושל דטעמא דעירובי תבשילין שיתחיל במלאכה מערב יו"ט. כמו שפירש"י שם ד"ה כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא א"כ התחיל בה מעיו"ט דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא. ומאחר דאפי' היא מלאכה בפ"ע לר' אליעזר ע"כ בעינן נמי שיתחיל באפי' מעיו"ט. ואנן דקיי"ל העושה אב ותולדתו אינו מחויב אלא אחת ע"כ קיי"ל דאופין על המבושל. והנה שם בסוגיא חנניא אומר בש"א אין אופין אלא א"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל. הרי דס"ל לב"ש כר' אליעזר דאין אופין על המבושל. ועי' בתוס' ע"ז ל"ז ע"ב ד"ה והשלקות. דר' אליעזר כחנניא אליבא דבית שמאי דבעי פת ותבשיל וחמין טמונין. א"כ הא דאמר ר' אליעזר אפוי ומבושל. לאו דוקא הני לבד. דהא בעי נמי חמין טמונין. אלא דלכל מין צריך עירוב כנגדו. ואטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. וה"ה נמי דלצלי צריך עירוב צלי כנגדו לר' אליעזר ולבית שמאי. וכ"ז משום דס"ל לר"א דחייב אתולדה במקום אב. ומשמע דב"ש נמי הכי ס"ל דמחייב אתולדה במקום אב. וממילא נשמע לבית שמאי דמבושל ששלקו חייב כנ"ל:
יא ולפי"ז ניחא קושית הש"ס לב"ש דאית להו שביתת כלים מהא דמשהין קדרה ע"ג כירה דתחילה הי' מבושל ואח"כ יהי' שלוק וא"כ עושה הקדירה מלאכה דאורייתא. ואפילו לא נשתהה כ"כ עד שיעשה שלוק. מ"מ כיון שאם ישהה יהי' נעשה שלוק שוב יאסור כמ"ש הפוסקים והתוס' [מח.] דאסור להפשיר במקום שאם ישתהה שם יתחמם עד שתהא יד סולדת בו דילמא משתלי. כמו שיתבאר לפנינו סעי' כ' בס"ד. וה"נ דילמא משתלי ותעביד הקדירה מלאכה דאורייתא. וע"כ הוצרך לשנות קדירה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וניחא נמי דברי הר"ן הנ"ל דלבית שמאי חזרה אסור מה"ת בשישלוק אח"כ. וע"כ אסור ג"כ מע"ש סמוך לחשיכה שהרי השליקה לא נעשית מבעוד יום ואף שיטלנו קודם שיהי' נעשה שלוק מ"מ שוב אסור דילמא משתלי. ואף דבהחזיר מע"ש אפי' כי משתלי ליכא איסור תורה. מ"מ חיישינן דילמא משתלי דהא אפי' בחמי טברי' אסור להפשיר כמבואר בסוגיא שם. ויבוא לפנינו בסעי' כ"ז בס"ד. אף דאי נמי משתלי ויתבשל לגמרי לא יהי' אלא איסור דרבנן דתולדות חמה נינהו עי"ש. ובהרשב"א. וה"נ דכוותי':
[ג]
המעשן. הנה אף כי בירושלמי מכילתין פשיטא לי' דמעשן חייב משום מבשל. הירושלמי פרק הנודר מן המבושל [כ.] מספקא לי'. ועיין פר"ח יו"ד סי' פ"ז דתפס הא דמכילתין לעיקר. דבתר דאיבעיא לי' התם פשיטא לי' הכא. ומהתימא על הרמב"ם אף דלגבי בשר בחלב פסק [מא"ס פ"ט ה"ו] דאין לוקין על המעושן. והיינו משום דהירושלמי פרק הנודר מן המבושל מספקא לי' גם לגבי בשר בחלב ולא אפשטא כמ"ש הכ"מ שם. וא"כ אסור דהו"ל ספיקא דאורייתא ואין לוקין עליו. ולגבי שבת דחמיר איסורי' טפי השמיט לגמרי דין מעושן. מה גם דלגבי שבת הירושלמי מכילתין פשיטא לי' דחייב. וצ"ע:
[ד]
שעורן כדי לרחוץ בהן כו'. רמב"ם פ"ט [ה"א] מהל' שבת:
[ה]
אלא כמאכל בן דרוסאי כו'. ש"ס מנחות נ"ז. וברמב"ם פ"ט מה"ש ה"ה סבר דהוא חצי בישולו. ורש"י פי' שם שהוא שליש בישולו:
[ו]
א מאחר שקרמו פני' מכל צד חייב כו'. במשנה פ"ק דמכילתין י"ט ע"ב אין נותנין פת לתנור עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פני' מבעוד יום. ור' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ובגמרא איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור או דילמא תחתון האיך דגבי האור. ת"ש ר' אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקים בתנור. [רש"י וחומרא הוא דפנים שכלפי האור ממהר לקרום] ופירשו התוס' לשיטת רש"י דהאיבעיא הוא אם ר"א לקולא ולת"ק בעינן כל פני' או ר"א לחומרא ולת"ק באחת מפני' סגי. ופשיט לי' דר"א לחומרא. ושוב הביאו תוס' ראי' מירושלמי דר' אליעזר לקולא מדקאמר מודה ר"א בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פנים בתנור. משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו. אבל בלחם הפנים בעי קרימה מעליא:
ב וכתב המהרש"א דהתוס' פירשו להיפוך מרש"י דהפשיטות הוא דר' אליעזר לקולא ופנים המדובקין בתנור ממהר לקרום מהאיך דלגבי האור. ובאמת כן מפורש בפסקי התוס':
ג ולפענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י. ואולי גם ריב"א שבתוס' כוון לזה. ולמדתי מדקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה דגבי תנור שכתב שהככרות נדבקין בדופני התנור סביב. ולכאורה מה בעי רש"י בככרות טובא ומשנתינו בפת אחת מיירי כדקתני שיקרמו פני'. אך נראה דרש"י דייק מלישנא דמתני' תני שיקרום התחתון שלה דמשמע פת אחת. וברייתא תני שיקרמו פנים המדובקים בתנור דמשמע ככרות טובא מדובקין בתנור סביב. וזה פשט דבריו. אך צריך להבין למה אמר הת"ק שיקרמו פני' כיון שבפת יחידית מיירי כדתני פני' וכדדייק לישנא דר' אליעזר דקאמר עד שיקרום התחתון שלה. א"כ מה שיקרמו. שיקרום הו"ל למימר. אלא משום דלת"ק בעי שיקרמו כל פני' ויש כאן פנים הרבה ע"כ קאמר שיקרמו. ולר' אליעזר דלא בעי אלא פן אחד ע"כ אמר שיקרום. וזה פשט המשנה. וא"כ פשט המשנה דר' אליעזר לקולא וכדברי הירושלמי. אך צריך להבין דא"כ מה מבעי' לי' להש"ס. ע"כ נראה ברור דודאי פשיטא ליה להש"ס דר' אליעזר לקולא נגד הת"ק. אך מבעי' לי' כיון דהפת נדבק בדופן התנור. ויש כאן פן אחד הפונה למטה לצד האור המונח על קרקעית התנור והוא הממהר יותר לקרום מאחר שחמימות הגחלים עולה כנגדו למעלה. ופן השני המדובק להתנור ואינו ממהר כ"כ לקרום. ומ"מ ממהר לקרום יותר מפנים אחרים שאינן נגד האור ואינו מדובק לתנור. היינו הפן שכנגד הפן המדובק להתנור או הפן שפונה למעלה שהוא כנגד הפן שפונה למטה. וע"כ מבעיא לי' אי לר' אליעזר מיקל ביותר וסגי לי' בפנים הפונים למטה. או דילמא דאינו מיקל כ"כ ובעי פנים המדובקין להתנור. ומ"מ מיקל כנגד הת"ק דבעי' כל פני'. ופשיט לי' דתחתון קרי המדובק להתנור וקרי לי' תחתון משום שמונח ע"י דיבוקו על דופן התנור. וזה נכון בפשט הש"ס. דלפי הנראה מהתוס' דפנים דגבי האור הוא כנגד פנים המדובקים להתנור קשה היכי ס"ד שיקרא תחתון. אלא ודאי דהוא הפונה למטה לקרקעית התנור והוא בצד פנים המדובקים להתנור. ומכל מקום פשט דהמדובק להתנור קרי תחתון דאותו צד שמונח עליו קרי תחתון. ובזה ניחא דלא קבע הבעי' לתנא קמא אלא לר' אליעזר ולא קאמר ר' אליעזר לקולא פליג כדקאמר בעלמא:
ד וראי' ברורה לפי' זה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו בעי' זו כלל ולא מה דפשיט עלה רק הביאו המשנה כצורתה. ומשמע משום דס"ל דהלכה כת"ק ע"כ אין נפקא מיניה בדברי ר' אליעזר. ואם כן מוכח כמו שכתבתי דאין בעיא זו נוגע לת"ק כלל. ואלו לפי פסקי התוס' וכפי מה שהבינו התוס' תחלה מרש"י הי' להם להביא הבעי' ומה דפשיט עלה כדי לידע הפירוש בדברי ת"ק:
ה העולה מזה דגם רש"י ס"ל דר' אליעזר להקל בא. ולענין הלכה יש מחלוקת בין הפוסקים ראשונים ואחרונים אי הלכה כת"ק או כר' אליעזר. ולפמ"ש גם ר' אליעזר מודה דפנים הפונים למטה לצד קרקעית התנור לא מהני:
ו אך נראה דלענין חיוב באפי' אין נ"מ בזה כלל דהא ר' אליעזר מודה לענין לחם הפנים דאינו קרי לחם עד שיקרמו פנים בתנור. וה"ה לענין שבת דלא חשוב אפי'. רק בנתינה לתנור ע"ש עם חשיכה דהוא רק איסור דרבנן היקל ר"א בקרימת התחתון. אבל לענין חיוב נראה שדינו שוה ללחם הפנים. ואין לחלק ולומר דגבי לחם הפנים בעינן גמר אפי' דא"כ אפילו קרמו כל פני' לא יועיל דבהדיא קרי לה הש"ס בפרק כל שעה [לז.] מצה הינא. ופירש"י תרגום נא. הרי דקרמו פני' ג"כ לא הוי אפי' גמורה. וכן בפרק כירה ל"ז ע"ב הוכיח הש"ס דמשהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה תבשיל שלא בשל כל צורכו מדמותר להדביק פת בתנור בקרמו פני' מבעוד יום. הרי דקרימת פנים לא חשוב אפי' כל צורכו. וע"כ דלא בעי' אפי' גמורה בלחם הפנים רק שיהיה קרי אפי' וא"כ ע"כ דקרימת התחתון לא חשוב אפי' כלל:
ז וראיתי בתוספות מנחות נ"ז ע"ב שנסתפקו אם קרימת פנים חשוב אפי' גמורה או חשוב רק כמאכל בן דרוסאי. ותמהני דמפורש בש"ס פרק כירה דחשוב רק כמאכל בן דרוסאי וצ"ע:
ח אבל דעת אבן העוזר [סי' רנ"ד סעי' ה'] דבלחם הפנים הטעם דבעינן קרימת כל פני' משום דדפוס מפסיק בין לחם לתנור. ובאמת בלחמי תודה סגי בקרם התחתון. וא"כ כ"ש דלענין שבת מחוייב לר' אליעזר בקרימת התחתון:
ט אך דברי אבן העוזר תמוהין שהרי מפורש בתוס' מנחות צ"ד. שהלחם הוא על הדפוסין מבחוץ והוא מדובק בתנור. ועיין תיו"ט שם. וא"כ אין הפסק בין לחם הפנים להתנור:
י ובתשו' נאות דשא [סי' מ"ה] האריך להוכיח דהא דקיי"ל דשיעורא דקרימת פנים הוא שיעורא דפורסה ואין חוטין נמשכין המינה. הפירוש הוא לענין שבת שבמקום הקרימה יהי' אין חוטין נמשכין. ולענין חמץ וכן לענין לחם הפנים שבכל עובי הלחם יהיה אין חוטין נמשכין. וכל ראיותיו שם דחוין ואדרבה הם כנגדו. והראי' האחרונה שחשב לראי' ברורה דאל"כ האיך הביאו הפוסקים שיעורא דאין חוטין נמשכין לענין שבת הא האי שיעורא איתמר בפסחים לענין לחמי תודה דבעי קרימת כל פני' ובשבת סגי בקרימת צד אחד. ואיך אפשר דמשנקרם צד אחד אין חוטין נמשכין. הא מלחמי תודה מוכח דעד שיקרמו כל פני' חוטין נמשכין. וע"כ הוכיח דאין קרימת פנים ראי' כלל שלא יהיה חוטין נמשכין. ואין זו ראי' כלל דדבר זה כתבו הגהות מיימוני ואיהו ס"ל דגם בשבת בעי קרימת שני הצדדין. ולשיטת אבן העוזר פשיטא שאין ראי' כלל כמובן. ועיקר סברתו דבשבת סגי באפיית צד אחד דשוב לא יחתה בגחלים שיופסד אותו צד. ליתא. ומפורש בש"ע [סי' רנ"ד סעי' ה'] בפשטיד"א בעי' שגם מה שבתוכו יאפה כמאכל ב"ד. ולא אמרינן ששוב לא יחתה כדי שלא יופסד העליון. אלא ודאי הפי' כפשטו דמשקרמו פני' ראי' ששלטה האפי' בכולו עד שאין חוטין נמשכין בכל הפת:
יא ובתוס' מנחות נ"ז ע"ב כתבו דמשמעתא דשבת משמע דקרימת פנים חשוב אפי' גמורה. ולא ידעתי המשמעות. ואם היינו אומרים כדברי הנאות דשא דרק במקום הנקרם חשוב אפי' היינו יכולין לפרש ראיית התוס' דאי חשוב רק כמאכל ב"ד הא מבואר שם דכל מצד אחד כמאכל ב"ד לאו כלום הוא. וא"כ היכי סגי שיקרום התחתון שלה. אך באמת דברי הנאות דשא ליתא כנ"ל. באופן שלענין הלכה לדעת הפוסקים כת"ק לא מחייב עד שיקרמו כל פני'. ולדברי הפוסקים כר' אליעזר נראה ג"כ דלא מחייב עד שיקרמו כל פני' כמו בלחם הפנים. ושיעורא דקרמו פני' חשוב רק כמאכל ב"ד. ואם חזר ואפאו אח"כ תלוי במחלוקת ה"ה לדעת הרמב"ם עם שאר פוסקים כמו שיתבאר לפנינו ס"ק י' בס"ד:
[ז]
אם נצלה. בו כגרוגרת כו'. ש"ס מנחות נ"ז. וברמב"ם פ"ט מה"ש הלכה ה':
[ח]
המתיך אחד ממיני מתכות כו'. רמב"ם פ"ט מה"ש ה"ו. והנה מ"ש המתיך אחד ממיני מתכות זה מבואר בש"ס [שבת קו. יבמות ו ע"ב] מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. אך הא דכתב המחמם את המתכות כו' לא ידעתי מנ"ל. ועיין בס"ק שאח"ז:
[ט]
א וכן המבשל כלי אדמה כו'. ש"ס מכילתין ע"ד ע"ב אמר רב אחא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל [פירש"י שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה] פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין [לחזק ואין כאן בישול] קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט [דמירפי רפי'. ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו]. והלחם משנה [פ"ט ה"ו] הקשה על הרמב"ם דמחייב על המקשה גוף רך דהרי משמע מכאן דעל מה שמתקשה לבסוף אינו חייב לולא מה שמתרפה בתחלה. ותירץ הלחם משנה דהרמב"ם הכי מפרש לי' מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין דאף מתחלה היה קשה ואינו אלא תוספות חיזוק קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט וכיון דמרפי רפי תחלה שוב חייב על חיזוקו שאח"כ:
ב ובפי"ב ה"א כתב הרמב"ם המחמם את המתכות לצרפו במים הר"ז תולדת מבעיר וחייב. והראב"ד הקשה דלמה לא חייב משום מבשל כמו שדא סיכתא לאתונא משום דמרפי רפי והדר קמיט. ביאור דבריו דמביא ראי' דאף שם תכלית כוונתו כדי לקמטו ואעפי"כ חייב על רפייתו שמתחלה. ה"נ אף שתכלית כוונתו לכבותו ואז אדרבא יתחזק. מ"מ יתחייב על רפייתו שבתחלה. ואולם קושיא זו אינו צודק אלא לפירוש רש"י. אך לפירוש הרמב"ם דחייב אהא דקמיט לבסוף א"כ שפיר יש לומר כיון דתכלית כוונתו אינו על הריפוי אינו חייב על הריפוי. וסיכתא לאתונא על קמיטתו חייב והכא עדיין לא קמיט עד שמכבהו במים. ובזה אין אנו צריכין למ"ש הלחם משנה שם דחייב משום מבעיר ומשום מבשל. אלא דאינו חייב משום מבשל כלל. מאחר שתכלית כוונתו לאחר שיפסוק הריפוי. ואדרבה שאז יתחזק עוד יותר היפך הריפוי. ע"כ אינו חייב על הריפוי רק יש לחייבו משום מבעיר. ובמבעיר אין לפוטרו משום שתכלית כוונתו לכבותו במים ואז יפסוק ההבער. שגם במשכן הי' הבערה כזו בהבערת עצים לעשות מהם פחמים אף שתכלית ההבערה בעת יפסוק ההבערה ויעשה פחמין. ועיין בתוס' ע"ג ע"ב ד"ה מכדי. מבואר שם דס"ל דהבערה שבמשכן היינו הבערת העצים לא הבערת הפחמין דוקא. דאל"ה היה הכיבוי תחלה עיין שם. אלא מהבערת עצים ילפינן. והרי ההבער זה תכלית כוונתו לאחר שיפסוק:
ג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם מהא דכתב הרשב"א פרק הזורק צ"ח. סד"ה והא. בשם רב האי גאון ז"ל בזורק מרשות הרבים לרה"ר ורה"י באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור דמשום ד' אמות ברה"ר ע"י צירוף לא מחייב כיון שנח באמצע ומשום הכנסה והוצאה לא מחייב דלא איתעבידא מחשבתו שלא רצה שתנוח באמצע. וה"נ כיון דלשרורי מנא קא מכוין ולא חשוב רצה שתהי' רפה מתחלה [דאי חשוב רצה יתחייב על הריפוי לדעת הלח"מ פי"ב וע"כ דחשוב דרצה רק בשרורי מנא] גם על החיזוק שאח"כ לא יתחייב. כי היכי דהתם אף משום הוצאה שאח"כ לא מחייב כיון שלא רצה בהנחה שמתחלה חשוב לא רצה בעקירה שאח"כ. ה"נ כיון שלא חשוב רצה ברפוי חשוב שלא רצה כלל לעשות מדבר רפה דבר קשה. ואם תאמר כיון שידע שתהיה רפה והוא רצה לעשות מזה קשה הרי רצה שיתקשה הרפה. התם נמי ידע שתנוח ברה"י והוא מתכוין שתעקר משם לרה"ר הרי רצה בעקירה. ויש ליישב:
ד ובעיקר דברי הש"ס דקאמר מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט. הקשו הראשונים ז"ל מהא דפרק אין מעמידין ל"ח. בעכו"ם דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין. ותירצו הרמב"ן והר"ן דבשבת חייב משום פסיק רישא. ובבישולי עכו"ם הקילו בזה שלא יחשב פסיק רישא כמתכוין. והוא כעין שיטת המרדכי פסיק רישא בדרבנן מותר. אולם צ"ע למה יחשב זה פ"ר לבד לפירש"י דע"י הריפוי המים יוצאין ומתקשה א"כ מכוין לריפוי שעי"ז יצאו המים ויתקשה. ונראה שאינם מפרשים שהמים יוצאין רק כמו שעושין בזה"ז שסותמין במקום חתך של עץ כדי שלא יזובו המים ויצא כחו רק המים מתיבשים בתוך העץ ואינו צריך כלל לריפוי העץ ואין חיוב רק משום פסיק רישא. ולרש"י נ"ל דפטור בזה. לא מבעי' לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. אלא אף לשאר פוסקים מ"מ עכ"פ לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ה"נ פטור. והא דעת רוב פוסקים כר"ש. ודברי הרמב"ן והר"ן צ"ע כעת:
ה והריטב"א בע"ז כתב שבבישולי עכו"ם הקילו לילך אחר עיקר הכוונה שהוא לשרורי מנא. יראה מדבריו שאף שמתכוין שיתרפה תחלה. מ"מ כיון שעיקר כוונתו על החיזוק שאח"כ מותר:
ו ורש"י בע"ז שם פירש דאין בכלים משום בישול. והקשה הריטב"א עליו משמעתין דחייב בשבת משום בישול. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא וכן המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הרי זה תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. ויש לדקדק דבשני בבות הראשונים כתב הר"ז תולדת ובבבא השלישית כתב משום מבשל. ומשום אין משמעו תולדה לבד [כמבואר כמה פעמים בש"ס וברמב"ם. ועיין רמב"ם פ"ח ה"ד בזומר שכתב שחייב משום נוטע אף שהזומר כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ג שהוא אב מלאכה. ועוד בכמה מקומות]. וצריך להבין למה. אך טעם הענין דהנה לקמן אמר רבה בר ר"ה האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואקושא אימא לא קמש"ל. ובזה ס"ל להרמב"ם דאינו דומה ממש לבישול סממנין שאינו חוזר לקדמותו וזה חוזר לקדמותו ע"כ אינו אלא תולדה. ועיין עוד לפנינו בס"ק זה בס"ד. וע"כ המתיך את המתכות שחוזר ומתקשה וכן כל תרי בבא קמאי הוויין תולדות. אבל בבא ג' דהוא דין שדא סיכתא לאתונא דמפרש הרמב"ם דהוא המקשה גוף רך דהוי נמי מבשל הא אינו חוזר לקדמותו ע"כ לא כתב דהוא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל כמ"ש בגמרא ואפשר דהוי אב. והנה ממוצא הדבר נשמע דלשיטת רש"י שמפרש החיוב משום הריפוי דמעיקרא והריפוי הא חוזר לקדמותו שמתקשה לבסוף הוה רק תולדה:
ז ולפי"ז יובן פירש"י בע"ז הנ"ל דתיקון הסיכתא לבסוף לאו בישול הוא דאין בישול בכלים כיון דתיקון כלים הוא שמתחזק ומתקשה וזה אינו בישול לרש"י. מה אמרת שיחשב בישול הריפוי שמתחלה. הלוא זה אינו אלא תולדה. וחכמים לא גזרו על בישולי עכו"ם רק על עיקר מלאכת בישול שהוא אב בשבת. שהרי גזירתם היה על אוכלין ומשקין וכל אלה הוויין אב מלאכת מבשל כמו שחשב הרמב"ם כל עניני בישול באוכלין לאב מלאכה עי"ש. וא"כ מה שמתכוין העכו"ם לתולדת מבשל לא נקרא מתכוין לבישול. ובודאי תולדת בישול לא חשוב בישול לגבי בישולי עכו"ם ולא חמיר מאיסורי תורה דלא חייב אף על מה דחייב עליהם בשבת משום תולדה וכמ"ש התוס' בכורות כ"ה. עי"ש. ודוקא בשבת אתרבי תולדות מדכתיב אחת מהנה אבל לא בשאר איסורי תורה וכ"ש בישול עכו"ם:
ח ואין לפקפק ע"ז מהא דצולה חשוב בשול לגבי בישולי גוי. אף דבבשר בחלב לא חשוב בישול וכתבנו הטעם בס"ק א' דדוקא בשבת הוי אב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. לא קשיא שגם בישולי עכו"ם לא הוי אלא א"כ כיון העכו"ם לבישול כמבואר בדין זה עצמו דקבר בי' ישראל קרא מעיקרא לא הוי בישול עכו"ם:
ט או יש לומר באופן אחר ליישב קושית הריטב"א דהנה הא דבישול עכו"ם יליף לה הש"ס [ע"ז לז ע"ב] מה מים שלא נשתנו ע"י האור אף כל שלא נשתנה. אבל נשתנה אסור. והנה דבר שחוזר לקדמותו לא הוי שינוי. וכן הוא בירושלמי [ע"ז טז.] הובא בתורת הבית הארוך להרשב"א [בית ג' ש"ז צג ע"ב] מוטליא ופנקריסין כו' הרי אלו מותרין שהן יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן. ומאחר דלענין בישול עכו"ם לא חשוב בישול אלא אם כן הוי בישול שאינו חוזר. ממילא כיון דלא הוי בישול עכו"ם אלא אם כן נתכוין לבישול. שוב לא חשוב בישול אלא א"כ נתכוין לבישול שאינו חוזר:
י ובעיקר דין דשדא סיכתא לאתונא לרש"י. וכן המתיך את המתכות והממסס את הדונג כו' דחייב אף שחוזר לקדמותו. יש לעיין מהא דרמב"ם פ"ט הלי"ג והמ"מ שם דאינו חייב רק על מלאכה מתקיימת [ובאמת שראיית המ"מ שם מהמשנה [קב ע"ב] אינו לפירש"י והר"ן שם ולמה יתחייב בזה. שחוזר ומתקשה. ובהוצאה דחייב מוציא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למאן דאית לי' קלוטה. משום הוצאה. אף שאינו מתקיים. שאני הוצאה שלעולם אינה מלאכה קבועה. ואינו דומה לצביעה כתיבה בנין שהוא מתקיים אבל הוצאה הרי בקל חוזר ומכניסה. אך במלאכת בישול שבמשכן הוא מלאכה מתקיימת למה יתחייב בזה שאינו מתקיים. ואפשר לומר משום שהיה היתוך מתכות במשכן והוא חוזר ומתקשה והא דלא הוה היתוך מתכות אב מלאכה צ"ל משום דלא היתה מלאכה חשובה במשכן משום דאינה מתקיימת שחוזר ומתקשה וכגירסא דריש פ' הזורק [צו ע"ב] דהוי במשכן וחשיבא. ומ"מ מהני להחשב היתוך מתכות תולדה כמו שמועיל שם לחייב בנין כל שהוא. וכיון דהיתוך מתכות תולדה אף שחוזר ומתקשה. ה"ה כל הנך. וזה שהקדים הרמב"ם דין דהיתוך מתכות משום דמיני' לומדים כל הנך:
יא ובגוף הדין דשדא סיכתא לאתונא אי מחייב על הריפוי אף שכוונתו לחזקו וכדעת רש"י והראב"ד. או שמתחייב על החיזונז שלבסוף וכדעת הרמב"ם. נראה דפליגי בזה הש"ס בבלי והש"ס ירושלמי. דהנה בירושלמי פרק במה מדליקין הל' ה' [יט.] דחייב על עיכול אברים ופדרים בשבת במקדש [שהיה באופן שאינו דוחה שבת] משום מבשל. וקאמר שם מה בישול יש כאן כיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא [ופי' הק"ע שרוצה בשריפתן] ודברי הירושלמי צריכין ביאור דא"כ כל שורף יתחייב משום מבשל. ונ"ל עפ"י פירש"י הנ"ל דשדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין וה"נ כל זמן שהלחלוחית הוא בבשר א"א שישרוף וא"כ רוצה ברפייתו כדי שיוכל לשרוף ולהתעכל וע"כ חייב. אך הש"ס בבלי בפ' ארבעה אחין [לג ע"ב] דאינו חייב בעיכול אברים ופדרים משום מבשל אלא משום מבעיר. צ"ל דס"ל דאינו חייב על הריפוי כיון דכוונתו שיצאו מימיו ואז אינו מתרפה. דלאחר שיצאו מימיו מתקשה ועל הקישוי פטור דאל הקישוי אינו צריך ובלעדי הקישוי ישרף:
[י]
א אין בישול אחר בישול כו'. במשנה פרק חבית קמ"ה ע"ב כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. [פירש"י כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל]. ופי' שורין בחמין בכלי ראשון. [והמרדכי נסתפק בדבר בפרק כירה [סי' ש"ב] אם הפי' בכלי ראשון. והב"ח מחמיר בכלי ראשון. אך הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים דשרי] ומזה למדו הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' ע"ג אש דאי יש בישול אחר בישול אפילו שורהו בכלי ראשון יתחייב:
ב והרמב"ם בפ"ט מה"ש [ה"ג]. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. וכתב המ"מ דמבשל דבר שהיה מבושל כל צורכו נלמד ממשנה הנ"ל. וכוונת הרמב"ם במ"ש המבשל על האור ולא כתב סתם המבשל דבר שהיה מבושל פטור. דאלו המבשל בתולדת האור דבר שהיה מבושל שרי אפילו לכתחלה כדמוכח ממשנה הנ"ל. וכתב הרשב"א בפרק כירה [מ ע"ב] דה"ה בשאר תולדות האור כגון המפקיע ביצה מבושלת בסודר שהוחם באור שרי. ועוד יתבאר זה. ע"כ כתב המבשל באור דכה"ג פטור אבל אסור כדמוכח מדין חזרת תבשילין בשבת:
ג והנה מדברי הרמב"ם האלו משמע דוקא דבר שהיה מבושל כל צורכו אם בישלו פטור לאפוקי דבר שלא נגמר בישולו אף שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי עוד חייב עליו משום בישול עד שיתבשל לגמרי. וכן הבינו המ"מ והב"י בדעת הרמב"ם וכן פסק בש"ע סימן שי"ח [סעי' ד']. והדרישה שם כתב דהרמב"ם מבושל כמאכל ב"ד מבושל כל צורכו קרי לי'. וכתב עוד שגם המ"מ יש לומר דהכי ס"ל בדעת הרמב"ם דסבירא ליה כהרשב"א ושאר פוסקים:
ד ולפענ"ד הא ליתא ובודאי הרמב"ם חולק על הרשב"א בזה. דהנה הרשב"א בפרק כירה [לט.] כתב וז"ל כל שבא בחמין מלפני השבת פירוש שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בישולי עכו"ם והלכך שורין אותו בחמין בשבת. הרי שהרשב"א למד דין זה דמאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול בשבת מדאין בו עוד משום בישולי עכו"ם. ואלו הרמב"ם פי"ז [הט"ז] מהלכות מאכלות אסורות כתב דגים קטנים שמלחן הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין. ולדעת הרשב"א דמאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. דאין בו עוד משום בישול עכו"ם. משום דלא חשוב בישול אח"כ אפי' לענין שבת. א"כ איך תלה הרמב"ם דינים אלו זה בזה. דהא לדברי הכל דבר הנאכל כמו שהוא חי או מחמת מלחן יש בו משום בישול בשבת כמו שיתבאר לפנינו ס"ק י"ט בס"ד. אלא דליכא בהו משום אקרובי דעתא וכמ"ש הר"ן בפ"ב דביצה [בד' הרי"ף ח ע"ב] אהא דאם צלאן עכו"ם סומך עליהן משום עירובי תבשילין וז"ל שאעפ"י שאין בו משום בישולי עכו"ם לאו משום דלא להוי תבשיל אלא דהתם משום אקרובי דעתא הוא. וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו. וא"כ איך הרכיב הרמב"ם דין דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. אלא ודאי הרמב"ם סובר דגם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול. רק משום שראוי לאכילה קודם בישול העכו"ם חשוב דבר הנאכל כמות שהוא חי. כמו דגים מלוחים. אבל לעולם יש בו משום בישול בשבת. [ועי"ש בכ"מ בדין בישול עכו"ם]:
ה ואף שלפנינו ס"ק י"ט [אות כ"ב] ישבתי דעת המנחת כהן ורעק"א דס"ל דדעת הרמב"ם דדבר הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול לענין שבת. זה הוא רק לפי ההנחה דהרמב"ם סובר שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול יש לומר שדבר הנאכל כמו שהוא חי לגמרי כגון תפוחים אין בו משום בישול. אבל אם נאמר דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום בישול. אי אפשר לומר דדבר הנאכל כמו שהוא חי לא יהא בו משום בישול. וראי' משמן דלענין בישולי עכו"ם חשוב נאכל כמו שהוא חי ובשבת יש בו משום בישול. רק לפי ההנחה דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו עוד משום בישול יש לומר דשמן דומה לנאכל כמו שהוא חי רק לקצת בני אדם עי"ש היטב:
ו ומ"מ מה שדעת הב"י דלהרמב"ם דבר המבושל כמאכל ב"ד יש בו משום בישול מן התורה גם מה שפסק בסי' רנ"ג [סעי' א'] דדבר שלא היה מבושל כל צורכו אף שהיה מבושל כמאכל ב"ד אסור להחזירו בשבת ע"ג כירה גרופה וקטומה לפענ"ד ליתא. כאשר אבאר בס"ד:
ז והנה הטור סימן שי"ח כתב ואם לא נתבשל כל צורכו אפי' שנתבשל כמאכל ב"ד שייך בו בישול אפי' בעודו רותח. והקשה הב"י דהא מפורש בהרא"ש [פ"ג סי' י"א] דמשהגיע למאכל בן דרוסאי לא מחייב עליו אלא א"כ נצטנן והרתיחו. ואין לומר דמ"מ מדרבנן שייך בו בישול עד שיתבשל לגמרי דמנ"ל להטור לחלק בכך. ובדרישה [אות ד'] כתב דבאמת הטור אוסר מדרבנן אך לא כתב שום ראי':
ח ולפענ"ד דהטור מדברי הרא"ש עצמו למד זה. שהרי כתב בפרק כירה [סי' ב'] בהא דאסור להחזיר אפי' מבעוד יום אם אין שהות להרתיח מבעוד יום דדוקא בנתבשל כל צורכו. אבל כל זמן שלא נתבשל כל צורכו נוטל ומחזיר כל היום. וע"כ כמ"ש הב"י והקרבן נתנאל דבזה לא שייך לגזור שיבשל בשבת דלא נחשדו ישראל על השבתות. ואי לאחר שנתבשל כמאכל ב"ד לא שייך בו עוד בישול אפי' מדרבנן א"כ לאחר שנתבשל כמאכל ב"ד יש לגזור שיחזיר בשבת כמו בנתבשל לגמרי. אלא ודאי דעוד יש בו משום בישול מדרבנן:
ט עוד ראיה מהא דכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז [סי' ל"ב] דאם בישלו עכו"ם כמאכל ב"ד יש תקנה שיבשלנו הישראל לגמרי דיש בישול אחר בישול. ואי אפי' מדרבנן לא הוי בישול לאחר שהגיע לכמאכל ב"ד. א"כ מה סברא שיועיל בבישולי עכו"ם. אלא ודאי דמדרבנן יש בו עוד משום בישול וע"כ מועיל בבישולי עכו"ם דדרבנן אפי' להקל:
י וכן צ"ל לדעת התוס' שכתבו ריש פרק כירה [לו ע"ב] דסתם חמין ותבשיל אפי' לא בישל כל צורכו. ובמשנה שם תני ב"ה אומרים אף מחזירין ובגמרא דמחזירין אפילו בשבת ומוכח דמשהגיע לכמאכל ב"ד אין בו משום בישול דבר תורה דאל"כ איך הותר להחזיר בשבת. ואלו בההוא דכל שבא בחמין מלפני השבת כתבו התוס' [לט.] דהיינו בנתבשל כל צורכו. ומפורש בחידושי הר"ן דהתוס' פליגי אהרשב"א דס"ל דאפי' נתבשל רק כמאכל ב"ד מותר לשרותו בחמין בשבת. וא"כ סותרין דברי התוס' אהדדי. וע"כ דאינהו מחלקים דמן התורה אין בו עוד משום בישול. וע"כ מותר להחזיר. מאחר דאין בו משום בישול מן התורה מהני טעמא דחזרה. אבל מדרבנן יש בו משום בישול כל זמן שלא נתבשל כל צורכו. וע"כ מתני' דפ' חבית דמתיר לכתחלה ע"כ מיירי בנתבשל כל צורכו:
יא וכן מוכח בהרא"ש בפ' כירה [סי' י"א] שכתב דעת רש"י דאפי' בדבר רותח יש בו משום בישול מדרבנן. [דודאי מן התורה אין בו משום בישול מדמותר להחזיר רק מדרבנן יש בו משום בישול ובאיסור דרבנן מהני טעמא דחזרה]. והב"ח הגיה תיבת מדרבנן וכתב דצ"ל מדבריו. ולפענ"ד א"צ להגיה:
יב וכן נלענ"ד דעת הטור שכתב בסימן רנ"ג דהא דמחזירין בשבת היינו בעודה רותחת. וכוונתו דאלו בנצטננה הא מחייב משום בישול. ולמה לא כתב דדוקא בנתבשלה לגמרי ולאפוקי מדעת הרשב"א ורי"ו וסייעתם דס"ל דמשהגיע לכמאכל ב"ד מותר להחזיר. אלא ודאי דעת הטור באמת דמותר להחזיר דכיון דמן התורה לא הוי בישול לא חשוב בישול מדרבנן כיון שאינו מבשל בתחלה אלא מחזירה. ותדע דהא לאחר שהונחה ע"ג קרקע ואין דעתו להחזירה חשוב בישול מדרבנן אפי' נתבשלה לגמרי ואפי' מצטמק ורע לו. ומ"מ להחזיר מותר שאינו נראה כעושה מלאכה מחדש אלא כמחזירו למלאכתו ראשונה. וע"כ משהגיע לכמאכל בן דרוסאי ג"כ מותר. וגדולה מזו דעת הדרישה סימן שי"ח דאפי' לענין איסור תורה מהני סברא דחזרה בנצטנן. אלא דהא ליתא ואין סברא לומר כן. אבל באיסור דרבנן שפיר נאמר כן כנ"ל:
יג ומצאתי סיוע לדברינו מדברי הטור סי' רנ"ז דבפירות הנאכלין חיים כתב שצריך לזהר שלא להחזיר הכיסוי אם נטלו. ואלו בהגיע לכמאכל בן דרוסאי לא הזהיר רק שלא להוסיף על הכיסוי אבל להחזיר לכיסוי הראשון משמע דמותר. וכן הם דברי ספר התרומה שממנו מקור דין זה וכן העתיק בש"ע. והיינו דמשום דמשהגיע לכמאכל ב"ד שוב אין בו עוד משום איסור בישול אלא מדרבנן וע"כ מותר להחזיר. משא"כ בפירות הנאכלין חיים דיש בהם משום בישול מן התורה ע"כ אסור להחזיר. רק להוסיף בכיסויו אף בשכבר נתבשל כמאכל ב"ד אסור כיון דמקרב בישולו. וכתב הרא"ש פרק כירה סימן י"א דמקרב בישולו בשבת חייב וענין קירוב זה לא היה בו מעולם ע"כ אסור. והא דקי"ל [סי' רנ"ג ס"ב] דמותר להחזיר מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. י"ל ההוא כשבישלה כל צורכה. [וראיה שהירושלמי שממנו מקור דין זה בחמין דר' אושעיא קאי וממנו הוכיח הר"ן דמצטמק ורע לו אסור להחזיר אאינה גרופה וקטומה. וע"כ דפשיטא להו שהוחמו כל צורכן דאל"כ אין ראי' משם כמ"ש הרשב"א והרמב"ן דכל שלא נתבשל כל צורכו חשוב כמצטמק ויפה לו]:
יד וכן מוכרח דעת רבינו ירוחם שכתב הב"י בשמו בסימן שי"ח דמשהגיע לכמאכל בן דרוסאי מותר להחזיר [רק בנצטנן בלח אסור דהוי מבשל גמור לשיטתו]. ואלו בהא דכל שבא בחמין מע"ש מותר לשרותו בחמין. כתב בשם הרבינו ירוחם דהיינו בנתבשל כל צורכו דוקא. אלא ודאי דס"ל ג"כ כנ"ל דמדרבנן יש בו משום בישול ולהחזיר לא חשוב כלל בישול אף מדרבנן:
טו ואחר שהוכחנו שכן דעת התוס' והרא"ש והטור ורבינו ירוחם. יש לנו להשוות גם דעת הרמב"ם לדעתם. ונאמר דמ"ש הרמב"ם המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו פטור. לאו להשמיענו דאם לא היה מבושל כל צורכו חייב. אלא משום דכתב המבשל על האור וכו' פטור. ובא להשמיענו דדוקא על האור הוא דפטור אבל אסור אבל בתולדת האור או כנגד המדורה מותר לכתחלה. היה מוכרח לכתוב דבר שהיה מבושל כל צורכו. דאם הי' כתב דינו במבושל סתם והי' במשמע דאפילו בנתבשל רק כמאכל ב"ד דוקא על האור פטור אבל אסור. אבל בתולדת האור או כנגד המדורה מותר אפי' לכתחלה. ובאמת זה אינו כנ"ל בשם הפוסקים דעכ"פ מדרבנן יש בו משום בישול. וע"כ היה מוכרח הרמב"ם לכתוב דינו בנתבשל כל צורכו. לומר דדוקא בנתבשל כל צורכו דשוב אין בו משום בישול כלל אף מדרבנן הוא דע"ג האור פטור אבל אסור. הא בתולדת האור או כנגד המדורה מותר לכתחלה. אבל בלא נתבשל כל צורכו אפי' בתולדות האור או כנגד המדורה אסור דיש בו משום בישול מדרבנן מיהת:
טז העולה מזה דדעת רוב הפוסקים דבנתבשל כמאכל ב"ד אין בו עוד משום בישול מן התורה. אבל יש בו משום בישול מדרבנן. ומכל מקום להחזיר מותר לכתחלה:
יז וראי' ברורה ומפורשת מצאתי בירושלמי פרק יציאות השבת [יג ע"ב] ר' ביבי בשם ר' יוחנן תבשיל שור שנתבשל כאכילת בן דרוסאי מותר להחזירו ע"ג כירה גרופה וקטומה ותייא כיי [פי' ואתיא כי האי] דמר ריב"א בשם ר' יוחנן השופת הקדירה ע"ג גחלים מתרין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי חייב. [ועיין שם בק"ע בשר שור רבותא דאפי' בשר שור חשוב בישול כמאכל בן דרוסאי]. הרי מפורש דמשום דכמאכל ב"ד חשוב כאלו נתבשל מותר להחזירו. וע"כ בשבת מיירי דאלו סמוך לחשיכה א"צ לטעם זה. ותמוה טובא על הב"י שפסק בסי' רנ"ג דאסור להחזיר כ"ז שלא נתבשל כל צורכו והוא להיפוך מדברי הירושלמי. וכ"ש לפי מה שפסק הוא עצמו דאין איסור חזרה ע"ש עם חשיכה. וע"כ הירושלמי ההוא בשבת מיירי. ומלבד זה ג"כ מוכח דהירושלמי בשבת מיירי דאל"כ למה תלה משום דכמאכל ב"ד חשוב בישול. ואולי חזר בו הרב"י וע"כ לא כתב דבר זה בש"ע. ועיין לפנינו ס"ק מ"ח [אות ה'] יתבאר בס"ד דעת הרא"ה והתוס' ישנים דאפי' במבושל כל צורכו יש בו משום בישול מדרבנן. [ובכלי ראשון מותר משום דאין דרך בישול בכך]. ואעפי"כ מותר להחזיר בשבת. וע"כ דחזרה לא חשוב בישול בדרבנן ומסייע למה שכתבנו:
יח קשה לי לדעת הרשב"א וסייעתו דלאחר שנתבשל כמאכל ב"ד אין בו משום בישול כלל ואפי' מדרבנן. מה חידש ר' יוחנן באמרו בע"ז [לח.] כל שהוא כמאכל ב"ד אין בו משום בישולי עכו"ם הא אפילו בשבת דחמיר טפי אין בו עוד משום בישול. וכל שכן לענין בישולי עכו"ם:
יט ונ"ל משום דבבישולי עכו"ם בעולה על שלחן מלכים תליא מילתא והוה אמינא דאין האיסור חל בשעה שהגיע לכמאכל בן דרוסאי דאז עדיין אינו עולה על שלחן מלכים והאיסור חל בשעה שנתבשל כל צורכו. וע"כ לענין בישולי עכו"ם בגמר בישולו קרוי בישול קמ"ל. ואפשר דהטעם לפמ"ש הריטב"א פ' כל הבשר [קח ע"ב] בהא דבאיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. וכתב הריטב"א דהיינו כמאכל ב"ד שעכו"ם אוכלין אז. וכיון דטעם עולה על שלחן מלכים כתב הרמב"ם [מא"ס פי"ז הט"ו] משום שאין אדם מזמין את חבירו על דבר שאינו עולה על שלחן מלכים. וכיון שאצל העכו"ם עולה על שלחן מלכים בכמאכל בן דרוסאי שפיר חיישינן שמא יזמין על המבושל כמאכל בן דרוסאי כיון שאצלו הוא חשוב בשיעור הזה:
כ ובזה אפשר ליישב מה דק"ל בדברי המחבר יו"ד סי' קי"ג ס"ט. אם בשלו עכו"ם כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וגמרו יש לאסור אלא א"כ לצורך שבת כו'. ואלו בסימן קי"ב סעיף י"ב אם אפה העכו"ם הפת אפי' קרמו פני' בתנור מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך להתנור. ולהנ"ל ניחא דדוקא בישול שהעכו"ם אוכלין בכשיעור הזה נאסר אז התבשיל. אבל פת לא מצינו שהעכו"ם ימהרו לאכול בכדי אכילת בן דרוסאי. וטעם יש בדבר שבישול דרכו סמוך לאכילה ע"כ בשהגיע לכמאכל ב"ד הם ממהרים לאכלו. אבל פת דרכו לאפות לאיזה ימים ואינו עולה על שלחן מלכים עד שיוגמר כל צורכו. ומשמע ברי"ו הובא בש"ך [יו"ד] סי' קי"ב ס"ק ה' שגם בפת אין איסור וא"כ אין איסור הפת רק בשעה שיוגמר ע"כ מועיל גמר ישראל:
[יא]
א אבל דבר לח שנצטנן כו'. זה הוא דעת הרא"ש [פ"ג סי' י"א] והטור ור' ירוחם וסמ"ק דכל דבר שיש בו מרק ונצטנן יש בו משום בישול. וראיית הרא"ש וסמ"ק מהא דפירש"י שלהי במה מדליקין ל"ד. בהא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח דפירש"י גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת. והוקשה להם ממתני' דפרק חבית דכל שבא בחמין כו' דאין בישול אחר בישול וע"כ חידשו לחלק בין דבר לח לדבר יבש:
ב והרבינו ירוחם [ני"ב ח"ג] כתב בשם הר' יונה דדוקא בדבר המצטמק ויפה לו אם נצטנן והרתיחו ומצטמק הוי מבשל גמור:
ג והרמב"ם [פכ"ב ה"ד] והרשב"א והר"ן [מ ע"ב] והרב המגיד אינם מחלקין בכך ודעתם דאפי' לכתחלה מותר להעמיד קדירה כנגד המדורה להתחמם עד שתהא היד סולדת בו או להחזיר ע"ג כירה גרופה וקטומה אפילו שהקדירה נצטננה לגמרי:
ד והר"ן פרק במה טומנין [בד' הרי"ף כב.] כתב בשם הר' יונה וז"ל ומכשלה גדולה ביד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד יד סולדת בו והאחד אין יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצא מבשלין בשבת. ואפי' אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אעפ"י שהם רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני ומתבשלין בתוך כלי ראשון ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול אלו דבריו ז"ל. והר"ן כתב עלה ולא ידעתי מנין לו שהרי שנינו כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת אעפ"י שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים לצונן אחר. וסיים הר"ן שצריך עיון ובדיקה:
ה והנה לכאורה נראה דהר' יונה ס"ל כפוסקים הנ"ל לחלק בין לח ליבש. וכ"כ בשלטי הגבורים. אלא שזה אינו לדעת רבינו ירוחם בשם הר' יונה דדוקא במצטמק ויפה לו. ומים הרי הוא מצטמק ורע לו. ואפשר דתרי ר' יונה הם:
ו אמנם העיקר מה שנ"ל בדעת הרבינו יונה דהנה הרמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הר"ז תולדת מבשל וחייב. ודבריו בהיתוך מתכות מפורשים בפ"ק דיבמות [ו ע"ב] ובפרק האורג [קו.] מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. והנה שם ביבמות איתא אהא דבעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מדאיצטרך קרא דלא תבערו דאין מיתת ב"ד דוחה שבת. ופריך דילמא ר' יוסי הוא דאמר הבערה ללאו יצאת. פי' והוה אמינא דדחי לא תעשה גרידא. ומשני מה לי בישול פתילה כו'. ולכאורה לדעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפי' בדבר לח. ועוד דמתכת יבש הוא. א"כ אכתי איצטרך קרא במתכות שכבר היה מהותך וחזר ונתקשה דשוב אין בו משום בישול. ואיצטרך קרא לאסור מטעם הבערה והוא רק לאו גרידא לר' יוסי והוה אמינא דדחי. ובאמת כל מתכות בשעת עשייתו הוא מהותך וא"כ כשחוזרין ומתיכין אותו למה יתחייב משום מבשל. [ואפי' לדעת האומרים דבדבר לח יש בישול אחר בישול מ"מ בדבר יבש שמתיכין אותו ע"י בישול מודו אף שנעשה אח"כ לח. משום דבתר מעיקרא אזלינן דהי' יבש. ודנין אותו כדבר יבש. כדמוכח בפשטיד"א וכמ"ש המג"א סי' שי"ח [סק"מ] והוכיח ג"כ מפירש"י [קמה ע"ב] בתרנגולתא דר' אבא שכששורין אותו במים נמוח] אלא ודאי הדבר ברור דדוקא בשאר בישול אף שנצטנן מ"מ בישולו עליו מה שאין כן במתכות שהתכתו הוא בישולו וכשחוזר ומתקשה אזל לי' בישולו וכשחוזר ומתיכו שנית מתחייב. וע"כ נראה דה"ה במים דחימומו הוא בישולו. וכשנצטנן ואזל לי' בישולו והוא חוזר ומחממו שנית מתחייב. וכן משמע דבמים חימומו הוא בישולו. מלישנא דמתני' ריש פרק כירה [לו ע"ב] חמין ותבשיל. וכן לשון הברייתא [לז.] חמין שהחמו תבשיל שבישל. עוד שם מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא שיחמו כו' מניח פך של שמן כו' לא כדי שיבשל כו'. ולשון הרמב"ם [פ"ט ה"א] המבשל את הסממנים המחמם את המים חייב. וכיון דמכל הני משמע דמים לא שייך בהם לשון בישול אלא לשון חימום וחימומו הוא בישולו. כמו התכת מתכת שהתכתו זהו בישולו. וכשנצטנן ואזל לי' בישולו חייב שנית על בישולו. וזה שדייק הרבינו יונה וכתב ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול. למימר שדין זה נוהג רק במים לבד. כנ"ל מלתא בטעמא. ואין אנו צריכין לומר דתרי רבינו יונה הם:
ז ואפשר עוד בפשיטות דטעם הרבינו יונה שאוסר לתת חמין לתוך התבשיל ואף דחמין מצטמק ורע להן. מ"מ י"ל דע"י שנותנו ברוטב ומתערב בהתבשיל ומקבל המים טעם התבשיל חשובים אף החמין מצטמק ויפה להן:
ח ונ"ל עוד דהא שחילק הרבינו יונה בין מצטמק ויפה לו בין מצטמק ורע לו הולך לשיטתו שאוסר ליתן מקדירה חמה לחמה משום דכשיוצא נעשה צונן וכמ"ש הר"ן בשמו בפ' במה טומנין. וקשיא לי' מהא דמבעי' לן בפרק כירה [לח ע"ב] פינה ממיחם למיחם מהו. דדוחק לומר בשפינה באיסור ובחיוב חטאת. ואי כשפינה למיחם צונן אם כן פשיטא דאסור להחזיר לכירה דהרי הוא מבשל. וע"כ הוכיח דמשכחת לה בגוונא דמותר והמציא החילוק דבמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול וניחא הבעיא בין כשפינה למיחם חם בין כשפינה למיחם צונן. וכגון דמצטמק ורע לו:
ט ולפי"ז אין לנו ראי' מרבינו יונה לומר דבמים שנצטננו יש בהם משום בישול דאולי טעם הר' יונה משום שמתערב ברוטב וכנ"ל. אך לפנינו בס"ק י"ט העליתי דמים שנצטננו עד שאין אף מקצת בני אדם הרוצים לשתות חמין שותין כך וחזר זה וחיממן כדי לשתות חמין חייב לכל הפוסקים עי"ש:
[יב]
ויראה לי דמים שנתבשלו כו'. כבר כתבתי זה בס"ק י"א. ועיין בס"ק י"ט מה שכתבתי שם בס"ד:
[יג]
ומנהגנו להורות בדבר לח כו'. רמ"א שי"ח [סעי' ט"ו]. ועיין בס"ק י"ד. ובס"ק נ"ה אות ה':
[יד]
ויראה לי דמים שנתבשלו ונצטננו כו'. כי הכרעת הרמ"א להקל בלא נצטנן לגמרי כתב המנחת כהן [ריש שער שני] משום דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים דלא מחלקין בין יבש ללח. ול"נ באיסור דאורייתא מחמירין כאינך פוסקים. וכשלא נצטנן לגמרי וראוי עדיין לקצת בני אדם לאכול מחמת חמימותו. כבר יצאנו מחשש איסור דאורייתא [השמטה ב'] דלא גרע מאם נתבשל כמאכל ב"ד בדבר יבש אף שלא נתבשל כל צורכו דשוב אין בו משום בישול מדאורייתא. ובדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא מחלקין בין לח ליבש ובכולן אין בישול אחר בישול. וממילא במים שכתבנו דכל הפוסקים מודים דבנצטנן יש בהם משום בישול מה"ת א"כ אף אם לא נצטנן לגמרי רק שאין רוב בני אדם שותין כך. שוב הו"ל כמו שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בדבר יבש דשוב אין בהם משום בישול מן התורה אבל יש בהן משום בישול מדרבנן מיהת:
[טו]
א מ"מ יש בישול אחר צלי' כו'. כתב הר"א ממיץ בס' יראים [סי' רעד, דף קלד ע"ב] דאף דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר אפי' וצלי'. וראייתו מהא דתניא בפ"ב דפסחים מ"א. לגבי פסח. צלאו ואח"כ בישלו חייב. ובגמ' מוקי לה כר' יוסי דאמר אין יוצאין במצה מבושלת דהבישול שאח"כ מבטל האפי'. הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפי' אפילו בכלי שני דיש דברים שמתבשלין אפילו בכלי שני. ועיין בב"י סי' שי"ח בשם ראבי"ה שסתר ראייתו דהא מסקינן בפרק כיצד מברכין [לח ע"ב] דטעם דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה וליכא. והב"י כתב שטענה זו של הראבי"ה היא חזקה שהרי טעם זה דבעינן טעם מצה קאמר הש"ס לדחות הראי' דשלקות מברכין עליהן שהנ"ב וקאמר הש"ס דכ"ע שלקות מברכין עליהם בפה"א ושאני התם משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכיון דקי"ל שלקות מברכין עליהם בפה"א ע"כ קיי"ל דבעינן טעם מצה. ותיתי לי שכוונתי בעצמי לדחוי הראבי"ה וכמו שחיזק הב"י דבריו:
ב ואמנם ליישב דעת הר"א ממיץ נראה עפ"י מ"ש התוס' בפרק כל שעה בהא דמצה מבושלת פירש"י דבישול מבטל לי' מתורת לחם ולפיכך צ"ל דמיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפק מתורת לחם לפיר"ת. ור"י מפרש דהכי מייתי דכי היכי דבישול מפיק לי' מתורת אפי' לשוי' מצה עשירה ה"נ גבי פסח דבישול עקר מיני' שם צלי'. ובתלמידי ר' יונה למס' ברכות וכן בתוס' הרא"ש כתבו דהא דבעינן טעם מצה פי' דבבישלו הוי מצה עשירה. והיינו דמעיקרא ס"ד דהש"ס דבישול מפיק לי' מתורת לחם וע"כ מייתי ראי' דה"ה דבישול מפיק לי' מתורת ירק. ובתר הכי דחי דהתם משום טעם מצה היינו דבישול מפיק לי' רק מתורת אפי' להחשב מצה עשירה אבל לא מפיק לי' מתורת לחם. וה"ה דלא מפיק לי' מתורת ירק. וזה דלא כמו שכתבו התוספות פסחים שם דבור המתחיל עולא אמר דהש"ס מדמי בברכות דכי היכי דמפיק בישול מאפי' ה"ה דמפיק בישול מתורת ירק. והם ס"ל דרק מתורת אפי' מבטל אבל לא מתורת ירק שהוא בעצם. וא"כ סוגית הש"ס פסחים אליבא דמסקנא משום טעם מצה והיינו דחשוב מצה עשירה משום דמבטל האפי' וה"ה דבישול מבטל הצלי'. ומה שדחקו לתר"י לפרש משום מצה עשירה ולא כפשוטו דבעינן טעם מצה. דק"ל דהא קיי"ל [פסחים קטו ע"ב] בלע מצה יצא. ובהכי ניחא דבתר דשני הש"ס בעינן טעם מצה וליכא הדר פריך ממרור ומשני בעינן טעם מרור וליכא. ולכאורה כיון דמשני דבעינן טעם מצה כ"ש דבעינן טעם מרור דהא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. אך לפירושם ניחא דבמצה לא יצא משום מצה עשירה ע"כ פריך ממרור ומשני דבמרור לא יצא כמו דבלע מרור לא יצא:
ג ובט"ז [סק"ו] תירץ דעת הר"א ממיץ דבשבת נמי כיון דנשתנה טעמו חייב כמו מצטמק ויפה לו. ואיני יודע מה קאמר דבמצטמק ויפה לו אין חיוב אלא בנצטנן ובלח דוקא ואלו בישול אחר צלי' או צלי אחר בישול ביבש הוא ואפי' לא נצטנן נמי. והנכון בדעת הר"א ממיץ כמו שכתבתי שפירש דברי הש"ס כפי' הר' יונה ותוס' הרא"ש:
ד עוד הביא ראי' הר"א ממיץ לדבריו מש"ס יבמות פרק החולץ מ'. דאיתא התם אע"פ דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור לחם עוני קרינא בי' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ועל ראיה זו לא השיב הראבי"ה כלום:
ה ולפענ"ד נראה ליישב קצת לדעת הראבי"ה דנהי דבישול אחר צלי' ואפי' שמה בישול מ"מ לא נקרא שעשה מלאכה כיון שאף קודם שחזר ובישלו הי' חשוב הצלי' בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. בשלמא מההיא דצלאו ואח"כ בישלו בפסח דמוכח דבישול מבטל הצלי' וכיון דעוד אין שם צלי עליו ונתבטל ממלאכתו הראשונה והוא מלאכה מחדש דומה למעביר דיו ע"ג סקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק [גיטין יט.] דכיון דמחק כתב הראשון שוב הוי כתב מחדש. וראי' זו דחאה הראבי"ה כנ"ל. אבל מההוא דהחולץ דלא מוכח דמבטל לצלי' ראשונה אף דהוי בישול מ"מ פטור כיון דאף קודם לכן היתה מבושלת דצלי חשוב בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. כן יש לומר לדעת ראבי"ה. ומ"מ להר' אליעזר ממיץ אתי שפיר טפי:
ו וכן נראה לכאורה בפשיטות דעת הרמב"ם כדעת הר"א ממיץ. שכתב בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ח דצלאו ואח"כ בישלו חייב. וע"כ לאו מרבויא דבשל מבושל דהא פסק דחייב על צלי קדר והיינו מרבויא דבשל מבושל כמ"ש בסוגיא דפרק כל שעה. וא"כ ע"כ לומר דצלאו ואח"כ בישלו מסברא חייב מידי דהוי אמצה מבושלת דאין יוצאין בו. וע"כ דס"ל הטעם משום דבישול מבטל הצלי' דאי כדעת הראבי"ה דאין בישול מבטל להצלי' ולא בישול הוא לענין שבת רק במצה אין יוצאין בה משום דבעינן טעם מצה א"כ אמאי חייב בקרבן פסח:
ז ונ"ל עוד ראי' דהרמב"ם כהר"א ממיץ ס"ל דהנה בפרק כל שעה שם אמר רב חסדא המבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבשלו בחמי טברי' חייב משום דקעבר על כי אם צלי אש. ופירש"י וסבר רב חסדא לוקין על לאו שבכללות ומסקנא דאין לוקין על לאו שבכללות. ואם כן המבשל פסח בחמי טברי' ואכלו פטור אבל אסור. והרמב"ם פ"ח מהלכות ק"פ הל"י כתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טברי' הרי זה אסור. ותמוה מדוע שינה מלשון הש"ס דקאמר בישלו בחמי טברי' ואלו הרמב"ם כתב צלאו בחמי טברי' הלוא דבר הוא:
ח ונראה דהנה צריך להבין דכיון דצלאו ואח"כ בישלו חייב דבישול מבטל הצלי' א"כ כמו כן להיפוך דאם בישלו ואח"כ צלאו יהיה מותר כיון דצלי' מבטל הבישול. אך הנה בברייתא שם מפורש דבישלו ואח"כ צלאו דחייב. ולא עוד אלא דהש"ס פשיטא לי' יותר דבישלו ואח"כ צלאו דחייב מצלאו ואח"כ בישלו. דקאמר בשלמא בישלו ואח"כ צלאו דחייב דהא בישלו. אלא צלאו ואח"כ בישלו אמאי כו'. וצ"ל דכיון דחל פעם אחת איסורא דבשל מבושל שוב לא פקע איסורא מיני' בצלי' שאח"כ. ולפי"ז יצא לנו דין חדש דבמבושל בחמי טברי' יש לו תקנה לצלותו אח"כ דבזה שפיר אמרי' דצלי' מבטל את הבישול. דבזה אין לומר כיון דחל איסורא שוב לא פקע. דהא בבישול בחמי טברי' לא חל עליו איסורא מעולם כלל דהאיסור דכי אם צלי אש הי' עליו אף כשהי' חי דאין האיסור רק משום שעדיין לא נצלה וא"כ כשצלהו אח"כ וחשוב רק צלי גרידא שוב מותר:
ט וראיה לזה מצאתי בירושלמי פרק כיצד צולין [מז ע"ב] וז"ל אלו אמר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא אמר ובשל מבושל הייתי אומר שלקו וצלי' יהא מותר בישלו וצלי' יהא מותר ת"ל ובשל מבושל. וכיון דבישול בחמי' טברי' לאו שמי' בישול לעבור עליו משום ובשל מבושל. הדר הדין דאם בישלו ואח"כ צלאו מותר. שוב ראיתי בירושלמי פרק כלל גדול [נ ע"ב] פסח שבישלו בחמי טברי' חד אמר מותר דכתיב כי אם צלי אש. ועי"ש בק"ע דבאח"כ צלאו מיירי ולא העתקתי לשון הירושלמי כדי שלא להאריך. ועיי"ש דהפלוגתא קאי אליבא דמ"ד דחמי' טברי' חשוב בישול לענין שבת. אבל למ"ד דלא חשוב בישול לענין שבת כ"ע מודים בפסח דמותר כשאח"כ צלאו:
י ובזה יתיישב שנוי לשון הרמב"ם מהש"ס דהרמב"ם לא כתב בבישל בחמי טברי' דבזה אין הפסח אסור ויש לו תקנה לחזור ולצלותו. ובשלמא רב חסדא דס"ל חייב מלקות ובאדם שאכל שפיר משכחת לה חיוב מלקות באכלו בלי צלי' אח"כ. אבל לדידן דקיי"ל דפטור דאין לוקין אלאו שבכללות [עי' בהשמטה]. ואין נ"מ באדם האוכלו בלי צלי' רק לאסור את הפסח לא משכחת לה בבשלו בחמי טברי' שהרי עדיין יש לו תקנה לחזור ולצלותו. ע"כ כתב הדין בצלאו בחמי טברי'. והיינו בהניח את הפסח בכלי סתום בתוך מעין של חמי טברי' ונצלה מחמת החום דבזה אין תקנה לחזור ולצלותו דאין צלי אחר צלי. ובשלמא בבישל בחמי טברי' יש צלי אחר בישול. ומעתה ממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל דיש בישול אחר צלי כי היכי שיש צלי אחר בישול. וכן מוכח מהירושלמי בשני מקומות הנ"ל:
יא ולפי דברי ירושלמי הנ"ל דבבישל בחמי טברי' יש תקנה לצלותו אח"כ נראה ליישב קושיות התוס' פסחים ע"ו. ד"ה בשלמא. בהא דקאמר הש"ס וכי הדר רוטב אפסח קמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. והקשו בתוס' דתיפוק לי' דרוטב של איסור נבלע בפסח. ולפמ"ש יש לומר דרוטב דלח הוא לאו צלי הוא אלא בישול. וכן משמע מהרמב"ם [ק"פ פ"ח הי"ב] שכתב דרוטב אסור משום שאינו בשר צלי. וא"כ כשנבלע בהפסח ונצלה אח"כ ומבטל לבישול דמעיקרא וכיון דמתחילה לא נאסר משום בישול [לרבנן דרבי פסחים מ"א. דאמרי צלי קדר אינו באיסור בישול כיון דליכא קל וחומר כיון דאינו מפיג טעם] רק משום דאינו צלי אש. ועי' בתוס' שם. ע"כ שפיר מהני תקנה כמו בבישול בחמי טברי' כנ"ל. וע"כ מקשה דקמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. דאל"כ הוה מצי למימר רבנן דרבי הוא. ודו"ק היטב:
יב שוב ראיתי שרוב הפוסקים חולקים על הר"א ממיץ. שהרי בפרק כיצד מברכין ל"ז. איתא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ [פירש"י אפאה ובשלה. לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים. שהפרוסות קיימות. שלא נמוחו בבשולן] ואי נימא כדעת הר"א ממיץ דטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבישול מבטל לי' מתורת לחם. ע"כ צריכין לומר דהאי ברייתא דמברך עליהן המוציא ר' מאיר הוא. והא כל הפוסקים פסקו ברייתא זו בלי שום חולק. וע"כ ס"ל דהאי ברייתא כר' יוסי נמי אתיא. וטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה כפשוטו [שטעמו יצא ברוטב] ולא משום דבישול מבטל את האפי' ולא הוה לחם דא"כ למה יברך המוציא. ואם באנו לקיים את שתיהן. היינו דבישול מבטל האפי' ואעפ"כ יברך המוציא. צריכין לומר דבישול אינו מבטל האפי' שיצא מתורת לחם רק שיהי' מצה עשירה. אבל מתורת לחם לא מבטל כשיטת ר"ת דבלילתה עבה הוי לחם לחייב בחלה ומברך עלי' המוציא אלא שאינה יוצא בה ידי מצה משום דהוה מצה עשירה. והרי רוב הפוסקים חולקין על הר"ת. וכן פסק בש"ע יו"ד [סי' שכ"ט ס"ג] דאף בלילתה עבה אם לשה כדי לבשלה פטורה מחלה. ובה"ג שפסק בהל' פסח כר' יוסי ופירש שם דבישול מבטל לי' מתורת לחם ופסק בהל' ברכות לברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות הא גרס שם טחנה לשה אפאה. אבל לדידן אי אפשר לקיים שיטת הר"א ממיץ רק לשיטת ר"ת אשר רוב הפוסקים חולקים עליו ובש"ע יו"ד פסק דלא כוותי'. וכן דעת הרא"ש שפסק בהל' חלה ובפרק כל שעה דלא כר"ת. ופסק להא דטחנה אפאה ובשלה. ע"כ דפירש בעינן טעם מצה וליכא כפשוטו וכדעת הראבי"ה דלא כמו שכתב בתוספותיו:
יג והרמב"ם שפסק בהל' ברכות [פ"ג ה"ח] להא דטחנה אפאה ובשלה בזמן שפרוסות קיימות מברך עלי' המוציא. ובהל' חמץ ומצה [פ"ו ה"ו] כתב דאין יוצאין במצה מבושלת משום שאין בה טעם פת. אין לומר דס"ל כר"ת והא דאין יוצאין במצה מבושלת משום דהבישול מבטל לי' לאפי' והוי מצה עשירה אבל מתורת לחם לא מבטל לי'. דא"כ למה שינה לשון הגמ' שכתבו טעם מצה והוא כתב טעם פת. ואטו מצה עשירה לאו פת הוא. אלא ודאי שמפרש כפשטו שיצא טעמו ברוטב ע"כ כתב שאין בו טעם פת:
יד ומה שכתב הרמב"ם צלאו בחמי טברי'. לאו למימרא דאם בישלו הי' לו עוד תקנה וכנ"ל כשיטת הר"א ממיץ. שהרי מוכח מכאן דלא ס"ל כהר"א ממיץ. אלא דהרמב"ם נקט צלאו לרבותא לאשמעינן דאפי' צלאו אסור. ורב חסדא אגב דנקט בישלו לגבי שבת נקט נמי בישלו לגבי פסח. אבל הרמב"ם שכתב לדין פסח בפ"ע נקט צלאו לרבותא. והא דפסק הרמב"ם צלאו ואח"כ בישלו חייב. צ"ל דלאו מסברא דבישול מבטל לצלי' אתי עלה אלא מקרא דבשל מבושל. אף דמפיק לי' לצלי קדר צ"ל דתרתי שמע מינה:
טו ומה שהביא הר"א ממיץ ראי' מהא דיבמות פרק החולץ [מ.] אע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפי' בתנור לחם קרינא בי'. לפענ"ד יש להשיב שהרי בפרק כל שעה [לז ע"ב] במעשה אלפס לר"ל דאמר דפטור מחלה דלאו לחם הוא ואעפ"כ בהדר אפי' בתנור חייב בחלה. ור' יהודה החולק ופוטר מחלה מפרש שם הטעם משום דכתיב ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד לחם שאינו אפוי בתנור אחד אינו קרוי לחם. ולולי זה הי' מודה לת"ק. וקשה הא לכ"ע אין אפי' אחר אפי' וא"כ מה מועיל אפיית תנור אחר אפיית האלפס. אלא ודאי כיון דאפיית תנור חשוב מאפיית אלפס דמשוי' לי' לחם לכ"ע הוה אפי'. כעין שכתבו התוס' [קד ע"ב] בכתב ע"ג כתב דלא הוה כתב. מ"מ בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הוי כתב כיון דכתב האחרון הועיל מה שלא הועיל הכתב הראשון. וה"נ בזה שהועיל לשויי לחם שמפני חשיבות הלחם קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו. וכ"ש דמהני טעם זה להכשר מצה דכיון דהועיל האפי' להכשר מצה אפי' הוא:
טז ובהכי ניחא הירושלמי בשלו וצלאו יכול יהא מותר כו' אף שאין צלי' אחר בישול דלא כר"א ממיץ. משום דצלי' מועלת להכשר הפסח הוי צלי' גבי פסח: [הגה"ה - ובמנחות נ' ע"ב תנן התם חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת. מנה"מ אמר רב הונא תפיני תאפנה נאה ואי אפו לה מאתמול אינשפה לה פירש"י נפוחה ברוח. ונ"ל שאין לפרש דכשנופחה שוב אינה נאה. דהא האי תאפנה נאה לומר שבשעת אפי' תהי' נאה. דלעיל יליף מינה אופה ואח"כ מטגנה דאי מטגנה תחילה הרי היא שחורה בשעת אפי'. אלמא מה שמשחרת אח"כ בטיגון ואינה נאה לא איכפת לן. וא"כ מה נ"מ במה שנפחה אח"כ. ע"כ צריך לומר דנפוחה ס"ל להש"ס מסברא דפסול [ואפשר משום הקריבהו נא לפחתך] אך אם מטגנה ואח"כ אופה אינה משתנית לאחר האפי' כאשר עינינו רואות בפת. אך משום תאפנה נאה ומטגנה לבסוף אינשפה לה. ולכאורה להפוסקים אין בישול אחר אפי' וכ"ש שאין טיגון אחר אפי' יכול לאפות לבד מערב שבת ולטגן בשבת ולא ידחה שבת. אך לפי האמור דצלי' בפסח אחר בישול ודאי חייב עליה משום מכשירו למצוה ה"נ בזה בטיגון של חביתין כיון שהוכשר ע"י כך חייב עליהן משום בישול ע"ב שוב ראיתי לר' גרשון והרמב"ם שמפרשים משום שעכשיו אינה נאה. אך קשה לי על שיטתם כנ"ל. ע"כ הגה"ה]
יז אך יש לעיין עוד בדין זה דהנה קשה לי בהא דבעי לדמות דין שלקות לענין ברכת הפרי למצה מבושלת ולתלות בפלוגתא דר' יוסי ור' מאיר דלר' מאיר דאמר יוצאין במצה מבושלת שלקות נמי במלתייהו קיימו. מה ראי' מצה אין בישול אחר אפי' ע"כ אין הבישול מבטלו מתורת לחם כיון דלאו בישול הוא. אבל ירקות דאף שנאכלין כמות שהן חיין לכ"ע יש בהם משום בישול. וכן כתב האו"ז להדיא בשם ריב"א. אימא דמבטלו מתורת ירק. ועי' רש"י פסחים מ"א. בהא דמקשה הש"ס על צלאו ואח"כ בשלו דחייב אמאי צלי אש הוא. ומשני ר' יוסי הוא דאין יוצאין במצה מבושלת ופירש"י ר' יוסי הוא דאמר בישול אחר אפי' בישול הוא. הרי דמוכח מר' יוסי דיש ביש ול אחר אפי' דאי אין בישול לא הי' מבטלו מתורת לחם. וא"כ שפיר מצי אתיא כר' מאיר ג"כ דדוקא מצה מבושלת דאין בישול אחר האפי' אין הבישול מבטלו. אבל ירקות דלכ"ע יש בהם משום בישול אימא שהבישול מבטלו מתורת ירק לכ"ע:
יח אשר ע"כ נ"ל דהנה בתוס' פסחים שם מקשה לרב כהנא דמשני ר' יוסי הוא ולא ס"ל כעולא דאמר שאני התם דכתיב ובשל מבושל מ"מ. א"כ האי ובשל מבושל מאי עביד לי'. ותירצו דרב כהנא סובר דר' יוסי סובר דמפסח ילפינן גבי מצה דבישול מבטל את האפי'. והיינו דכיון דמוכח מפסח דבישול הוא. ממילא מבטל את האפי'. וא"כ רב נחמן דסובר בברכות דאף בירקות אין הבישול מבטל לי' מתורת ירק אף דלכ"ע יש בו משום בישול. י"ל דסובר דגם ר' מאיר ודאי יליף מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דמ"מ אינו מבטלו מתורת אפי' ויוצא בו ידי מצה אף דמבושל הוא ושפיר מוכח דה"ה בירק. אף דודאי חשוב בישול מ"מ אין הבישול מבטלו מתורת ירק. וע"כ למה דמסיק שם שגם ר' יוסי בעלמא כר' מאיר ס"ל רק במצה בעינן טעם מצה וליכא אמרינן שגם ר' יוסי הכי ס"ל דילפינן מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דאינו מבטל את האפי'. וא"כ בשבת כיון דבישול שמי' יתחייב:
יט אך יש ליישב באופן אחר ונאמר דאי הוה אמרינן בירק הואיל ויש בו משום בישול הבישול מבטלו. ממילא במצה ג"כ יש בו משום בישול. מה אמרת הלוא אין בישול אחר האפי'. אדרבה הבישול מבטל לי' מתורת אפי' ולא הוה בישול אחר אפי' כלל. כעין גיטו וידו באין כאחד מאחר דבעצמו יש לו יד אך משום דיד עבד כיד רבו אמרינן אדרבה דחל השחרור ולאו כיד רבו. וה"נ כיון דמבשל לי' רק דהוה אחר אפי'. אמרינן דאדרבה דבישול מבטל את האפי' ולא הוי אחר אפי'. וכן משמע בסמ"ק [מצוה ר"פ דיני הטמנה] שכתב דצלאו ואח"כ בשלו לפסח חייב משום דבישול מבטל לצלי'. ולכאורה אינו מובן דהחיוב תלוי רק במה שחשוב בישול. מה נ"מ במה שמבטל לצלי'. וע"כ כוונתו דע"כ חשוב בישול משום שמבטל לצלי' ודומה לבשלו כשהי' חי וכמ"ש. וכן משמע בתוס' פסחים שם סד"ה אמר במ"ש דר' יוסי יליף מובשל מבושל דבישול מבטל את האפי'. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמפסח לא נוכל למילף רק דהוי בישול רק זאת אמרינן מסברא דכיון דהוי בישול שוב מבטל את האפי' אבל לא שנלמד מפסח דמבטל. אך לפי האמור אתי שפיר דמשום הכי חשוב בישול גבי פסח משום דמבטל לצלי'. וא"כ להלכה כיון דמוכח מברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות כו' דאין בישול מבטל האפי' שוב אין בישול אחר אפי'. אך לפי תירוץ הראשון אף דאינו מבטל הצלי' והאפי'. מ"מ בישול הוא ואסור:
כ והנה יש נ"מ בין טעם האיסור שכתב הר"א ממיץ בדר' יוסי דמבטלו מתורת לחם. בין טעמא דידי דאף שאינו מבטלו מ"מ בישול הוא. נ"מ בצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. דלהר"א ממיץ כיון שהבישול ביטלו מתורת צלי חייב על צלייתו האחרונה דאין לומר אין צלי אחר צלי שהרי כבר נתבטל מתורת צלי. אך לטעמא דידי אין צלי אחר צלי וכן הדין בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו:
כא העולה מזה לדינא עיסה שבישלה ואח"כ אפאה לכל הפוסקים חייב על האפי' כיון דהאפי' משוי' לי' לחם חשוב לכ"ע יש בו משום אפי'. ובישול אחר צלי או צלי אחר בישול הוא ספיקא דדינא. וצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. או בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו. דעת רוב הפוסקים להקל. וכן הוא לפי הרמ"א סי' קס"ח [סעי' י"ג] שהמנהג להקל דלא כר"ת. וכן כתב הרב בש"ע שם [סעי' ט"ו] שכן עיקר [דלא כמג"א [ס"ק כ"ה] שאם אכל כדי שביעה הוי ספיקא דאורייתא]. וא"כ מוכח מהא דאפאה ובישלה מברך המוציא דאין בישול מבטל את האפי':
[טז]
א ונזהרין עוד שלא ליתן כו'. הנה הר"א ממיץ לפי שיטתו דיש בישול אחר אפי' אוסר לשרות הפת אפי' בכלי שני משום דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין מה הן דברים קשין או רכין ומי הוא המתבשל בכלי ראשון ומי הוא המתבשל בכלי שני. ע"כ. והנה לפי הצד שכתבנו לעיל ס"ק ט"ו אות י"ב דאין בישול מבטל אפי' כדמוכח מהא דפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא. והא דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה. ומ"מ יש בישול אחר אפי' דילפינן מפסח דיש בישול אחר צלי' אף שאין בישול מבטל הצלי' עי"ש. יש מקום להקל בכלי שני. דהנה הא דמצה מבושלת אין בה טעם מצה נראה לפרש משום שיצא הטעם ברוטב. והנה בתשו' מהרי"ל סי' פ"ה נשאל על זבוב שנמצא בכלי שני. והשיב בזה"ל לא ידענא מאי תבעי לך כיון דקיי"ל כר"י דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט וכו' ואי אגב רוככי' קמדמית לי' למלחא דלאיכא דאמר אפילו בכ"ש בשל. נראה דהנ"מ לענין איסור שבת וכן לחוש לדברי הרא"ם אבל לא לענין טעם דתליא בבליעה ופליטה אף ע"ג דאשכחנא איפכא בכלי חרס ושאר מילי האי כטבעי' והאי כטבעי' עכ"ל. היוצא לנו מדבריו דאף דיש דברים שמתבשלים בכלי שני מ"מ אינו מבליע ומפליט בכלי שני. וא"כ מדקפסיק ותני אין יוצאין במצה מבושלת. משמע בכל ענין שמתבשלת. ואי מתבשל בכלי שני גם כלי שני בכלל. היינו דמצה מבושלת בכלי שני אין יוצאין בה. ולמה. הלוא כלי שני אינו מפליט ולא יצא טעמו ברוטב כלל. ועדיין יש בו טעם מצה א"כ למה אין יוצאין בה. אלא ודאי דפת אינו מתבשל בכלי שני ולא משכחת מצה מבושלת רק בכלי ראשון ואז יוצא טעמו ברוטב ואין בו טעם מצה: