אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת האופה אות מב
[מב] (א) שניהם חייבין. לעיל ס"ק מ"א העתקתי דברי הש"ס ביצה ל"ד. ועוד שם בש"ס בשלמא כולהו קעבדי מעשה אלא שופת את הקדירה מאי קא עביד אמר ר"ש ב"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. [פירש"י. בקדירה חדשה עסקינן שנותנין אותה ריקנית על האור לחסמה]. והרמב"ם פ"ט [ה"ד] מה"ש כתב בסתם כולן חייבין משום מבשל. והראב"ד השיגו דבגמרא אמרינן בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים. [ואי אפשר לומר שזה כוונת הרמב"ם דא"כ הי' לו לפרש בקדירה חדשה]: (ב) ונראה ליישב דהנה קשה אהא דפריך הש"ס אלא שופת את הקדירה מאי קעביד. אימא שהיה בשר בכלי והאחד נתן בו מים. ובש"ס מגילה ט"ו. מדת בשר ודם אדם שופת קדירה ואח"כ נותן בה מים. מ"מ אפשר בשעת שפיתה הי' בה אוכלין. ובירושלמי פ"א דשבת ה"י [יג ע"ב] ר"י בשם ר' יוחנן השופת קדירה ע"ג גחלים מתרין בו לכשיבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. הרי דבשפיתה נתחייב. וע"כ שהי' בו אוכלין וא"כ מאי פיסקא שהיתה ריקנית עד שיקשה הש"ס מאי קא עביד:
ג ונראה דהנה בתוס' מכילתין צ'. בסוף העמוד בהא דמוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא אחת ופירשו התוס' בשם הירושלמי דס"ד דמינים מחולקים יהי' חלוקין לחטאות כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין קמ"ל. ובשיטה המיוחסת להר"ן בשם הר' יהונתן ז"ל מסיים בה דהתם הוא חלוק בטעמים דהוי דבר חשוב לכל מין ומין אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות במין זה יותר מבמין זה עכ"ל. והיינו דוקא באוכל דהחיוב הוא על הנאת אכילה וחיך אוכל יטעם [איוב י"ב י"א] וכיון שיש שני מיני טעמים מחולקים לשתים. אבל הוצאה. הוצאה זו כמו הוצאה זו. ונראה לפי"ז דצולה ומבשל לר' יהושע יתחייב שתים דמבשל החיוב על מה דעשאהו מבושל וצולה על שעשאו צלי בזה החיוב על הטעמים. ועי' באור זרוע בפירות הנאכלין חיים דחייב על בישולו שמתמקמק ועושהו טעם אחר. הרי שהחיוב על הטעם. וכ"ש לדעת הר"א ממיץ דצולה אחר מבשל או מבשל אחר צולה. חייב. הרי שחיובו על שחידש בו טעם צלי כו' וע"כ הצולה והמבשל יתחייב שתים לר' יהושע. וכפי מסקנת הש"ס שבת ע"א. דאף לקולא תמחויין מחלקין המבשל חצי גרוגרת וצולה חצי גרוגרת יפטור דאין מצטרפין לחיוב:
ד ולפ"ז בנידון דידן כשמושיב הקדירה עם בשר בלא מים מכח מעשיו לבד היה נעשה צלי קדר ולבסוף כשנתן זה מים ונעשה מבושל. יפטור הראשון. דמה שהי' ראוי להיות צלי מכח מעשיו. לא נעשה לבסוף. ומה שנעשה בסוף מבושל לא עשאהו הוא. ובודאי למ"ד אין תמחויין מחלקין לקולא וחצי זית צלי וחצי זית מבושל מצטרפין דמה לי צלי מה לי מבושל דהכל אחת. ה"נ כיון שמכח מעשיו הי' ראוי להיות מוכשר לאכילה ע"י אש ולבסוף נעשה כך יתחייב. אבל למ"ד תמחויין מחלקין וכחצי זית צלי וכחצי זית מבושל אין מצטרפין. וה"ה צולה כחצי גרוגרת ומבשל כחצי גרוגרת יפטור דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. ה"נ זיל הכא לענין צלי הרי לא נצלה זיל הכא לענין בישול הרי לא נתבשל מכח מעשיו:
ה והנה בכריתות ט"ו ע"ב השיב רע"ק לר' יהושע תשובה על ראייתו. ובגמרא בעי קיבלה מיניה או לא קיבלה מיני' ולא איפשטא. ופשוט דהלכה כר' יהושע נגד רע"ק שהי' רבו רק תלוי בהאיבעיא אי קיבלה. וכ"כ הלח"מ בהלכות שגגות [פ"ו ה"א]: (ו) ומעתה ניחא מה שלא רצה הש"ס לאוקמי להברייתא שהי' בשר בהקדירה בשעת שפיתה דא"כ נפשוט מהברייתא האיבעיא דקיבלה מיני' דאל"ה ולא קיבלה מיני' וס"ל להלכה דתמחויין מחלקין למה יתחייב שופת את הקדירה:
ז ומעתה ניחא דברי הרמב"ם דהרמב"ם לשיטתו בהלכות שגגות דאין תמחויין מחלקין. וכתב הלח"מ משום דלא שבקינן ודאי של רע"ק מפני מה דמספקא לן אליבא דר' יהושע ע"כ משכחת בשפיתת קדירה ג"כ חיוב בישול כשהי' בה אוכלין: