אור ברסלב
אגלי טל מלאכת האופה אות מא

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת האופה אות מא

מלאכת האופה אות מ

[מא] (א) שניהם חייבין. בש"ס ביצה ל"ד. תניא אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כולן חייבין והתניא אחרון חייב וכולן פטורין לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף [פירש"י. שופת את הקדירה. מושיבה ריקנית על האור. מגיס. מנער בכף. כולן חייבים. מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבתה מרוח הליכתו. ומביא את העצים לאור משום מבעיר. שופת קדירה. לקמי' מפרש מאי עביד. נותן מים ותבלין ומגיס משום מבשל שאף הוא אב מלאכה. אייתי אור מעיקרא. כולהו עבדי מעשה כדפרישית. אייתי אור לבסוף. איהו הוא דעביד והנך לא עבדי מידי.] ודעת הרמב"ם [פ"ט ה"ד] דכולן חייבין משום מבשל. וכתב הכסף משנה בשם מהר"י בי רב דמיירי שכולן הביאו ביחד וע"כ כולן חייבין משום מבשל. והקשו דאמאי היכי דאייתי אור לבסוף האחרון לבד חייב הלוא המגיס נמי חייב [דודאי לא מיירי דהגיס קודם שהביא האחרון את האור דהגסת צונן לאו מידי היא ולא צריך לאשמעינן דפטור]. ובאמת הרמב"ם כתב שנים אחרונים חייבין. ולשון הש"ס קשה:

ב ולפענ"ד נראה ליישב שיטת מהר"י בי רב שבאו בבת אחת. דהנה קשה דכיון שבא אחר והגיס וחייב המגיס משום שקירב בישולו. וכמ"ש הרשב"א שם והרא"ש בפרק כירה [סי' י"א]. א"כ למה יתחייבו הראשונים שהרי גמר הבישול לא היה מכחם למה זה דומה לזרק תינוק מראש הגג ובא השני וקיבלו בסייף דהראשון פטור כבש"ס סוף פרק כיצד הרגל [כו ע"ב]. אך יש לומר למה דקיי"ל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן והזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל הראשון חייב והשני פטור. וה"נ הראשון חייב. והשני ג"כ חייב משום קירוב בישול. דנהי דבתר מעיקרא אזלינן היינו מעיקרא היה עומד שישבר לבסוף או שיתבשל לבסוף אבל הקירוב בישול נולד אח"כ. והנה בתוס' פרק כיצד הרגל [יז ע"ב] דלא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן אלא בזורק כלי אבל זורק אבן לכלי לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן. וכתב הרשב"א הטעם משום דלא עביד מעשה בכלי. וע"כ ניחא דוקא באייתי אור מעיקרא ביחד עם נותן התבשיל וכיון שבשעה שנתן התבשיל הי' אור א"כ עביד מעשה בישול בתבשיל ובתר מעיקרא אזלינן. אבל אם אייתי אור לבסוף ובשעה שהביא את התבשיל לא הי' מעשה בישול כיון שלא הי' שם אור רק אח"כ כשהביא האור א"כ דומה לזרק חץ לכלי דלאו בתר מעיקרא אזלינן. והא דהאחרון לבד חייב היינו המגיס. וניחא לישנא דברייתא דהאחרון חייב. דלפי מה דסברין למימר מעיקרא דהאחרון היינו המביא את האור הי' קשה למה שינה התנא את סדרו לקרא את המביא האור אחרון הלוא המגיס הוא האחרון שבכולן: [הגה"ה - ואין לומר דמ"מ יתחייב נותן האור משום מבעיר העצים. יש לומר כיון דאם היה מתבשל מכחו לבד לא היה מתחייב משום מבעיר כמ"ש בלחם משנה ועי"ש וא"כ אי אפשר להתרותו משום מבעיר דלולא שבא אחר והגיס לא הי' מתחייב וע"כ לא התרו בו אלא משום מבשל. ומשום מבשל פטור כיון שבא השני והגיס. ע"כ הגה"ה]: (ג) וכל זה כתבתי רק לפלפולא אבל לדינא נראה דחיוב שבת דומה לקטלא דלא אמרינן בי' בתר מעיקרא אזלינן. ועי' במלחמות ה' שלהי פרק כיצד הרגל. וראי' לזה מהא דקיי"ל שלהי הזורק [קב.] דחייבי חטאות אינם חייבין אלא עד שיהי' תחלתן וסופן שגגה והזורק חפץ מידו ונזכר קודם שהניח פטור. ואי נימא דלענין חיוב שבת בתר מעיקרא אזלינן למה יפטור. אלא ודאי דלענין חיוב שבת גם בתר לבסוף אזלינן. וכי תימא א"כ אמאי מתחייבים הראשונים הא נגמר הבישול על ידי אחר. יש לומר כיון דקיי"ל [צב ע"ב] שנים שעשאו ואין האחד יכול לעשותה רק ע"י שניהם. שניהם חייבין. משום דבלעדי כל אחד ואחד לא היה נעשה המלאכה. וה"נ כיון דע"י המגיס לבד לא היה נעשה המלאכה בלעדי מעשה המבשל גם המבשל חייב. ואף דבעלמא אינם מתחייבים אלא כשעשו בבת אחת. אבל אם ע"י מעשה הראשון לא הי' מתבשל ובא השני והוסיף עד שנתבשל ע"י מעשה שניהם הראשון פטור כדמוכח בפרק אין מעמידין [לח.] והוא פשוט. מ"מ הכא דבמעשה הראשון ג"כ היה מתבשל רק שהי' מתאחר הבישול. לא שייך לומר דבעידנא דעבד לאו מידי קעביד וחייב כשבא השני והגיס כיון שנגמר ע"י שניהם. ודוקא כשעל ידי הראשון לא הי' מתבשל לאו מידי קעביד: ובהכי ניחא מה דקשה לי מהא דכתבו התוס' פרק כלל גדול [עה.] בצד חלזון דאינו חייב על הריגתו כמו השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. כיון שדרך חלזון לפרכס והוא בעצמו מקרב מיתתו. וה"נ כיון שהמגיס מקרב בישולו יפטור הראשון. ולהנ"ל ניחא דכיון דהחיוב הוא משום שנים שעשאו בזה אינו יכול וזה אינו יכול. והנה התוס' הקשו בפרק המצניע [צד.] בהא דהמוציא חי במטה פטור משום דחי נושא את עצמו והא מ"מ החי לבדו לא היה יכול בלא האדם המוציאו ויתחייב המוציאו. ותירצו בתוס' דמלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא מצינו שדבר שנעשה בו המלאכה יסייע במלאכה. וע"כ בחלזון שמפרכס שפיר פטור אף דהחלזון בעצמו לא הי' ממית עצמו לולא צידתו מכל מקום כיון דחלזון עצמו שבו נעשה המלאכה מסייע במיתתו פטור. וזה נכון:

ד ובמה שכתבתי דזה נתן התבשיל וזה הגיס חייב הראשון משום זה אינו יכול וזה אינו יכול ניחא ליישב דברי הריטב"א ע"ז ל"ח. בהא דאיתא שם הניח בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והיפך בו מותר היכי דמי כו' לא צריכא דאי לא היפך הוה בישל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא מהו דתימא קירובי בישול מילתא הוא קמ"ל. איבעיא להו הניח עכו"ם והיפך ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק קו"ח גמרו ביד עכו"ם מותר ביד ישראל לא כל שכן. והקשה הריטב"א כיון דקירובי בישולי לא מילתא הוא מהאי טעמא קירובי בישול דעבד ישראל לאו מידי הוא. ותירץ דבאמת בעלמא מילתא הוא כהא דקירובי עבודה עבודה הוא [שבועות יז ע"ב] אך בבישול עכו"ם הקילו. והשתא שפיר קל וחומר מה גמרו ביד עכו"ם אף דמדינא מילתא הוא הקילו לומר דלאו מילתא גמרו ביד ישראל דמדינא מילתא הוא כ"ש שמותר. וקשה לי דנהי דהמקרב בישול חשוב מבשל. מכל מקום המניח נמי חשוב מבשל כהא דביצה דאחד הניח ואחד הגיס המניח נמי חייב. ואם כן מה קו"ח איכא הלוא בתרווייהו חשובים מבשלים שניהם הישראל והעכו"ם: (ה) אך לפמ"ש דחיוב הראשון הוא משום זה אינו יכול וזה אינו יכול ניחא דהתינח אם דנין על המבשל אבל כשדנין על התבשיל כיון שנתבשל ע"י שניהם ישראל והנכרי הו"ל זה וזה גורם ומותר. ואפי' ביין נסך כשישראל ועכו"ם שפכו יין מותר כמו שהוכיחו הפוסקים מהני שפוכאי בדף ע"ב ע"ב ועי' בהר"ן ס'. וע"כ גמרו ביד ישראל ודאי מותר דהקירוב בישול עושה הישראל לבד וגוף הבישול חשובים שניהם עושים. אך בהיפך עכו"ם הוה אמינא כיון שהקירוב עושה העכו"ם לבד אסור קמ"ל דקירוב לאו מילתא הוא לגבי בישול עכו"ם:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה