אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת האופה אות כ
[כ] (א) מלחן כגון דגים מלוחים כו'. ראוי לבאר במליח שהוכשר לאכילה ע"י מליחתו אם יש אחריו צלי. מי אמרינן כיון דמליח כרותח דצלי אין צלי אחר צלי או דילמא תרי גווני צלי נינהו. וכן יש להסתפק בכבוש בציר ושוב נתבשל אם חשוב בישול אחר בישול. ונראה להביא ראיה מדאמרינן בפ"ב דע"ז [לח.] ובפ"ב דביצה [טז.] דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם. אמר רב יוסף ואם צלאן עכו"ם סומך עליהן משום עירוב תבשילין. וכתב הר"ן דקמש"ל ר' יוסף דלא תימא דמשום דלא חשוב בישול אין בו משום בישולי עכו"ם וע"כ אינו יוצא משום עירוב תבשילין קמש"ל דבישול הוא רק דליכא אקרובי דעתא. ואם כן למדנו דיש צלי אחר מליחה [ובודאי ה"ה דיש בישול אחר כיבוש]. ובזה ניחא ליישב הא דאמר רב יוסף אם צלאן עכו"ם סומך עליהן כו' ולא קאמר אם בישלן. דאין לומר דקמש"ל דיוצא בצלי משום עירוב תבשילין. דהא ברייתא ערוכה היא שם [טז ע"ב] תבשיל זה שאמרו אפי' צלי שלוק ומבושל. ולהנ"ל ניחא דקמש"ל דלא תימא כיון דמליח כרותח דצלי הוא אין צלי אחר צלי. ואי הוה קאמר הדין בבישלן הוה אמינא דוקא בישלן דיש בישול אחר צלי לשיטת הר"א ממיץ כדלעיל סעיף ט'. אבל צלאן לא דאין צלי אחר צלי. קמשמע לן דיש צלי אחר מליחה שהוא כרותח דצלי:
ב ובהכי הונח לנו לפשוט ספיקו של הצל"ח פסחים אם מותר למלוח את הפסח דילמא חשוב צלי מחמת דבר אחר כיון דמליח הוא כרותח וכי היכי דאמרינן [מנחות כא.] בדם שמלחו דאינו עובר עליו כמו דם שבישלו. ולפמ"ש נכון היטב שמותר דכי הדר וצולה אותו אח"כ אתי צלי ומבטל למליחה וכמו שכתבנו לעיל ס"ק ט"ו בבישלו בחמי טברי' דיש תקנה לחזור ולצלותו כיון דליכא איסורא ביה רק מש ום דאינו צלי אש. וה"נ במליח וזה ברור:
ג מיהו זאת ראיה חלושה לומר מדחשוב בישול לענין עירוב תבשילין. יחשב ג"כ בישול להתחייב עליו בשבת. והרי כבוש לכמה פוסקים יוצאין בו משום עירוב תבשילין. וכן קיימ"ל בש"ע סי' תקכ"ז סעיף ד'. ולענין שבת כובש אינו אלא שבות. וכן לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דעוד יש בו משום בישול כשבישלו ישראל לצאת מתורת בישול עכו"ם לדעת רוב הפוסקים. ועי' בש"ך סימן קי"ג ס"ק י"ד. ולענין שבת משנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול מן התורה. רק לדעת רוב הפוסקים יש בו משום בישול מדרבנן. ולדעת כמה פוסקים אין בו משום בישול כלל אף מדרבנן. וכן לדעת הרא"ה דמהני בישול ישראל לצאת מבישול עכו"ם כל זמן שמצטמק ויפה לו. ובשבת משנתבשל כל צורכו לכ"ע אין בו עוד משום בישול. וכל זה משום דהוי בישול מדרבנן מועיל אף להקל באיסור בישול עכו"ם ולצאת בו ידי עירוב תבשילין משום דאינן אלא מדרבנן. אבל לא הוי בישול מן התורה להתחייב עליו בשבת. וא"כ נאמר ג"כ גבי מליח שצלאו וכבוש שבישלו:
ד אך הנה להחולקים על הר"א ממיץ וסבירא להו דאין בישול אחר צלי. יש להביא ראיה דנאכל מחמת מלחו חייבין על צלייתו. ממתניתין דפ' חבית [קמה.] דמליח הישן הדחתו זהו גמר מלאכתו. הרי דיש בישול אחר מליחה אף דלדידהו אין בישול אחר צלי. ממילא הוא הדין דיש צלי אחר מליחה דהא קמן דמליח לא חשוב כצלי לענין שלא יהא אחריו בישול. והוא הדין דלא חשוב כצלי לענין שלא יהא אחריו צלי: (ה) אך להר"א ממיץ לכאורה אין ראיה משום דהתם בהדחה דהיינו בישול אם תימצי לומר דמליח דינו כצלי מ"מ הרי יש בישול אחר צלי'. ומ"מ נראה שגם להר"א ממיץ יש ראיה משם שהרי טעם הר"א ממיץ משום דקיי"ל כר' יוסי דאמר אין יוצאין במצה מבושלת. אבל לר' מאיר דאמר יוצאין במצה מבושלת הכל מודים דאין בישול אחר צלי. והא דמליח הישן הדחתו זהו גמר מלאכתו הוא סתם משנה בלי חולק ועוד דסתם משנה הוא ר"מ ומוכח דאף אם אין בישול אחר צלי מ"מ יש בישול אחר מליחה. וה"ה דיש צלי אחר מליחה כנ"ל. דמר' מאיר נשמע לר' יוסי. ומדר' מאיר סובר דיש בישול אחר מליח דהוא כרותח דצלי. כ"כ לר' יוסי יש צלי אחר מליח דהוא כרותח דצלי: (ו) אך לפי מה שצדדתי לומר לעיל ס"ק ט"ו דאף למ"ד יוצאין במצה מבושלת דאין בישול מבטל לאפי'. מ"מ ילפינן מפסח דחשוב בישול ג"כ אף דאינו מבטל לצלי'. א"כ אין ראיה ממליח הישן:
ז אך מ"מ יש ללמוד מק"ו מה בישול אחר צלי' בישול הוא אף דעל שניהם חייבין משום בישול מ"מ תרי גווני בישול נינהו. כל שכן צלי אחר מליחה דמליח לא חשוב בישול כלל בשבת כל שכן דחייב עליו משום בישול. ולמאן דאמר אין בישול אחר צלי וליכא ק"ו הא מוכח ממתניתין דמליח הישן בפשיטות דיש צלי אחר מליחה כנ"ל: (ח) אך גם זה לכאורה אינו ראי' לא מיבעיא לפי מה שמפרשים בספר הפרדס לרש"י. והמאירי. דמליח הישן כו' בשלא הי' נאכלין קודם הדחה אפי' ע"י הדחק. א"כ אף אם תימצי לומר דמליח כמבושל שאין אחריו בישול. הנ"מ בשנאכל מחמת מליחתו אבל זה אינו נאכל מחמת מליחתו. אך גם לדעת ספר היראים והטור דמפרשים קולייס האיספנין דגים קטנים מלוחים ומפרש בפ"ב דע"ז דנאכלים מחמת מלחם. ומה"ט אם צלאן עכו"ם אין בהם משום בישולי עכו"ם. מ"מ משמע מהרמב"ם [מא"ס פי"ז הט"ז] וש"ע יו"ד סי' קי"ג [סעי' י"ב] שאין נאכלין לגמרי מחמת מלחם רק לקצת בני אדם ודומה לנתבשל כמאכל בן דרוסאי ולדעת הרב המגיד והב"י בשיטת הרמב"ם יש בהם משום בישול. וא"כ אין ראי' ממתניתין דפרק חבית. אך לפי מה שביארנו בסק"י שהעיקר שהמבושל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד משום בישול מן התורה. ובקולייס דהיינו דגים קטנים מלוחים יש בו משום בישול מה"ת מוכח שפיר מהא מתני' דפרק חבית דיש בישול אחר מליחה. מיהו לדעת המנחת כהן בשיטת הרמב"ם דהנאכל כמו שהוא חי לגמרי אין בו משום בישול. כל שכן שהנאכל לגמרי מחמת מליחתו שאין בו עוד משום בישול. אך כבר ביארנו בס"ק י"ט דדעת המנחת כהן בשיטת הרמב"ם אינו עולה אלא לפי דעת ה"ה בשיטת הרמב"ם דס"ל דנתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין יש בו משום בישול מן התורה. וע"כ להלכה שאף הנאכל לגמרי מחמת מלחו יש בו משום בישול מן התורה. וחייב נמי על צלייתו. וכן הדין בכבוש המאכל לגמרי מחמת כיבושו: