אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת דש אות יז
[יז] (א) ומ"מ מותר לסחוט אשכול של ענבים וכו'. שם קמ"ד ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. [פירש"י לתוך הקדירה לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה בעי לה ואע"ג דבקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואסור]. ע"כ א"ר חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה:
ב ולהלכה יש כאן ד' שיטות. שיטה אחת. הוא שיטת ר"ח דלא קיי"ל כשמואל דר' יוחנן פליג עלה. דאמר כבשים ושלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ולא מפליג בין קערה לקדירה:
ג והרי"ף והתוס' [קמה.] השיגו עליו דהא רב ושמואל נמי קאמרי סתם למימיהן אסור ולא מפלגי בין קדירה לקערה. וע"כ לדידהו לקדירה מותר שהרי התירו להדיא לסחוט אשכול של ענבים לקדירה. ובאמת הוא תמוה גדולה על הר"ח: [הגה"ה - ובחידושי אבן העוזר סייע דעת הר"ח משום דקיי"ל משקין מיפקד פקידי והי' משקין קודם שבאו אל האוכל ולא פקע שם משקין מיני':
ולפענ"ד הא ליתא דהא בסוף מכשירין [פ"י מ"ח] ומייתי לה בשמעתין ריש פ' חבית דסחיטת זיתים וענבים אינם מטמאים אלא לרצון היינו שיצאו מהפירות לרצון. הרי דבעודן בהזיתים וענבים לאו משקה הן ובשמעתין מדמי הכשר לשבת וכן בחולב דקיי"ל כרבנן דאין מטמאין אלא לרצון וכן פירש"י פסחים ל"ג ע"ב בד"ה קסבר משקין מפקיד פקידי. דבעודו בהזג לא הי' עליו שם משקה. ע"כ הגה"ה]:
ד ואשר נראה לי בישוב ראיית הר"ח דהנה בהיתר סחיטת כבשים לגופן נתלבטו הפוסקים ובתוס' כתובות ו'. כתבו מזה הוכחה לפי' הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר. והנה ידוע שהרבה פוסקים השיגו על ראיית הערוך. אך י"ל למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ואינו אסור אלא מדרבנן הקילו באינו מתכוין אף דהוי פסיק רישא וידוע דברי המרדכי והתה"ד דבדרבנן מותר פסיק רישא וע"כ כיון דלא ניחא לי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שוב מותר משום דאינו מתכוין [ועי' בקרבן נתנאל על הרא"ש שכ"כ בשם מהרש"א לדעת הערוך והשיג עליו דודאי הערוך לא אתי עלה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כדמוכח מראיותיו. מ"מ לדידן י"ל כן] אך טעם זה לא יוצדק אלא לר"י דמוקי מתני' דבמה מדליקין כ"ט ע"ב ר' יוסי כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה [לא ע"ב] וא"כ הלכה כר"י לגבי ר' יהודה כדאמר ר' יוחנן בעירובין מ"ו ע"ב וא"כ הלכה משאצל"ג פטור. אך לרב ושמואל א"א לומר כן דשמואל ס"ל בהדיא פ' כירה [מב.] גבי מלאכה שא"צ לגופה חייב. ורב נמי כתב הה"מ לדעתו פ"א [ה"ז] מה"ש דרב מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. עיי"ש:
ה אך נ"ל עפ"י מ"ש הרשב"א דר' יוחנן דמחייב בכבשים ושלקות ע"כ דמחייב בתותים ורמונים ג"כ ולא סבירא לי' לרשב"א דהכא שאני משום דאיכא משקין גמורים דאתי מעלמא וממילא מוכח דכבשים ושלקות צריך ג"כ טעמא דאחשבינהו כמו בתותים ורמונים. וכ"מ לרשב"א שכתב בהדיא [קמד ע"ב] בד"ה ה"נ כיון דאחשבינהו הו"ל משקה וז"ל דתותים ורמונים וכבשים סתמן למשקה בשסחטן למשקה ואחשבינהו עכ"ל. וע"כ בסוחטן לגופן דלא אחשבינהו הו"ל מפרק אוכל מאוכל ושרי אבל במסכוריא דנזייתא דאינו אוכל אפי' לא אחשבינהו ולאו משקה הוא הוי לי' מפרק אוכל מפסולת. וכמו בבוסר שאוסר ר"ת אף לתוך הקדירה. וכן עז בשבת לדעת הרי"ף והר"ת. ועוד דיין היוצא מהבגד כיון דאינו מעורב בו טעם אחר ודאי הוי משקה אף דלא אחשבי' דמ"מ חשוב לרצון כמו החולב לרפואה וכן המרעיד האילן דריש מכשירין. ודוקא בכבשים צריך לטעמא דאחשבינהו. דמעורב בו טעם האוכל ומ"מ לא חשוב אחשבי' בסוחטן לגופן כדמוכח מפירש"י סוחטין בפגעין למתק הפרי מותר דלא אחשבי' עיי"ש. וכן מוכח מפ' הר"ש סוף מכשירין דאף דהחולב בהמה לרפואה פטור החולב לשתי' חייב דאחשבי'. הרי דכשאינו צריך למשקה לא חשוב אחשבי' אף דחשיב לרצון: (ו) אך טעם זה א"א לומר לר"י דהנה בהא דסוחטין בפגעין יש שני פירושים האחד פירש"י דלאו אורח סחיטה בהו והיינו משום דלאו אורחי' לאו משקה נינהו וכן כתב רשב"א להדיא שם דמשום דלאו אורחי' לאו משקה. הב' דברי התוס' רי"ד דמשום דלאו אורחי' הו"ל מלאכה כלאחר יד ומותר עיי"ש שמביא ראי' ממלילה וברירה שהותרו כלאחר יד. אך לפמ"ש בס"ק כ"ט בטעם אחשבי' דמשום הכי אסור ברמונים ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דמה שרוב עולם אין סוחטין לאו משום דלא נחשב אצלם משקה רק דאכילתם טפי עדיף אצלם מ"מ כיון שנסחט גם רוב העולם משתי אותם ושפיר מהני מחשבתו לחושבם משקה עיי"ש. ומ"מ אכתי הוי הסחיטה מלאכה ע"י שינוי דלא מהני מחשבתו לשוי' דרך סחיטה כיון דבטלה דעתו. ע"כ צ"ל דבאמת משום שינוי לא הותר לכתחילה כמו יונק דהוי מפרק כלאחר יד ומ"מ אסור דלא כתוס' רי"ד רק היתר פגעין ועוזרדין משום דלאו משקה ולא הוי מפרק כלל כשיטת רש"י. וע"כ ברמונים וכן בכבשים אף דאין דרך לסוחטן אסור כמו יונק דהוי מפרק כלאחר יד ומ"מ אסור: (ז) והנה ממוצא הדבר נשמע דר' יוחנן דמחייב חטאת בכבשים סבירא לי' דאורחייהו בסחיטה דאל"כ יפטור דהוי כלאחר יד אלא ודאי ס"ל דאורחייהו בסחיטה וא"כ אין צריך לטעמא דאחשבי' ואף דלא נתכוין למימיהן מחשב משקה כמו החולב בהמה לרפואה דהוי משקה כיון שמ"מ מתכוין לחלוב חשוב לרצון ה"נ כיון דהוי פסיק רישא שיצא המשקה. ועי' בעדיות פ"ד מ"ו חבית של זיתים מגולגלים בית הלל אומרים צריך לנקב ופי' הרמב"ם כיון שידוע שיצא המשקה עיי"ש וע"כ לומר לר"י הטעם דלגופם מותר משום דאזיל לטעמי' [לא ע"ב] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ובאינו מתכוין לא גזרי. קיצור דלרב ושמואל טעמא דלגופן מותר רק משום דלא אחשבי'. ולר"י אפי' לא אחשבי' חייב רק טעם ההיתר לגופן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה לא גזרו באינו מתכוין:
ח והנה בסי' ש"כ סעי' ו'. מותר לסחוט לימינעש. ומבואר הטעם בב"י דאף דאורחייהו בסחיטה מ"מ כיון שאין דרכן לשתות מימיהן בעצמם רק להטעים משקין אחרים לא חשוב משקה. א"נ כיון שדרך לסחוט לתוך משקין לא חשוב משקה. ונראה ברור דאפי' פרי שדרכו לקצת אנשים לשתות מימיו בעצמו כמו תותים ורמונים מ"מ אם סוחטו להטעים במימיו משקין אחרים מותר דלא שייך אחשבי' לפי דברי הב"י האלו. ולפי תירוץ הב' של הב"י אם הוא סוחטו לתוך משקין אחרים לא שייך אחשבי'. וע"כ לא הוצרכו רב ושמואל לפרש דהא דאסור לסחוט למימיהן דוקא לקערה אבל לקדירה מותר דהא פשיטא. ולא מבעי' לקדירה שיש בה אוכלין אלא אפי' לקדירה שבה משקין כיון דלא שייך אחשבי'. ונלמד מהא דלגופו מותר דהיכי דלא שייך אחשבי' מותר: [הגה"ה - ויותר מזה דלתירוץ הא' של הב"י אפי' לקערה רק דבעי לערב במשקין ואוכלין אחרים י"ל שמותר. ונראה דתלוי במחלוקת רש"י עם תוס' רי"ד דלרש"י שפי' טעם האיסור לקערה דאף דאיהו לאוכלן בעי להו הואיל ולא מוכחא מילתא אסור ה"נ בכבשים יאסור. אך לתוס' רי"ד לקמן ס"ק י"ח דס"ל דאפי' מוכחא מילתא דלאוכלין כיון שעדיין אינם באוכלין לא חשיבי אוכלין א"כ בכבשים דהותרו משום דלא אחשבי' ואפי' עדיין אינו מעורב מ"מ כיון דאיהו בעי רק לערב לא אחשבי' ואפי' לא מוכחא מילתא דמנ"ל לאסור לשיטת תוס' רי"ד משום דלא מוכחא מילתא. ע"כ הג"ה. ע"כ הגה"ה]:
ט אך ר' יוחנן דע"כ אסור אפי' לא אחשבי' ולגופן דמותר טעמא אחרינא הוא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל אם איתא דס"ל לקדירה מותר הי' צריך לפרש דחידוש גדול הוא משקה הבא לאוכל אוכל ע"כ מוכח מדר' יוחנן דאסור אפי' לקדירה: (י) נ"ל לבאר מחלוקת רב ושמואל עם ר' יוחנן בסוחט לתוך הקדירה דרב ושמואל מתירין ור' יוחנן לפי שיטת ר"ח אוסר. [פי' זה אינו לשיטת ר"ח פ' האורג [קו.] דלפירושו שם פלוגתא במקלקל אינו תלוי במלאכה שאינה צריכה לגופה רק לפי' רש"י ובעה"מ ורמב"ן ור"ן פ' האורג] דהנה רבינו האי גאון [הובאו דבריו ריש ס' מעשי רוקח בחידושים על הרמב"ם מחודש קל"ד ד"ה והעימור] כתב דמלאכת הזורע וכו' הי' במשכן בתמיד ובחביתין ובמלואים והיינו בסולת שהוצרך למנחות. ומדבריו נשמע דמה שהוצרך במשכן לקרבנות חשוב שהי' במשכן וכן דעת הר"ח כמו שביארתי בס"ד כ"ז באריכות בפתיחת החיבור הזה. הגם שלכאורה קשה עליו מהא דאמר הש"ס [עד ע"ב] שביק תנא בישול סממנים דהוי במשכן ונקט אופה דלא הוי במשכן והא הוי בקרבנות בלחם הפנים ובחביתין [דכתיב תפיני ובמנחות צ"ו. חביתי כה"ג אפייתן בפנים ודוחה שבת] יש ליישב דהנה הא דילפינן מלאכת שבת ממשכן היינו משום שנסמכה שבת למשכן כמו שפירש"י ורשב"א שבת מ"ט ע"ב והנה מדנסמכה שבת למשכן ילפינן ג"כ דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת וי"ל דהני תרתי לימוד אחד דמשום דנסמכה ילפינן דאזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת ומזה נשמע דכל מה דהוי במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא. וכעין זה מצאתי בתוס' על התורה פ' כי תשא בהא דנסמכה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכתבו התוס' מכאן יש ללמוד דכל מלאכות שהי' במשכן אסורות בשבת עיי"ש. וע"כ אין לחשוב אופה באב מלאכה משום שהי' בלחם הפנים וחביתין דהני הא מותרין בשבת דאפיית חביתין מפורש במשנה הנ"ל שדוחות את השבת וכן לחם הפנים לרבי דס"ל במנחות צ"ב ע"ב דתנור מקדש ודוחות את השבת וכמ"ש כ"ז בהפתיחה [אות י'] באריכות. ומיושב ג"כ מה שהקשה בני ר' שמואל נ"י על רב האי ור"ח מהא דשוחט משום מה מחייב [עה.] ופירש"י דאי מעורות אלים מאדמים אפשר בחניקה והא שחיטה הוי בתמיד. ולהנ"ל מיושב כיון דשחיטת תמיד דוחה שבת שוב אין ללמוד שוחט משחיטת תמיד כיון דא"א דיהי' אזהרת שבת על אפיית לחם הפנים וחביתין ושחיטת התמיד:
יא והנה לדברי רב האי ור"ח דכל מה שהוצרך לקרבנות חשוב שהי' במשכן שפיר נאמר דגם סחיטת זיתים וענבים הי' במשכן לצורך נסכים והא דלא הוי אב מלאכה בפני עצמה הוא כעין שכתבו התוס' שבת ע"ד. בהא דלא חשוב מנפץ אע"ג דמנפץ הי' במשכן שהי' מנפצין פשתן לעשות יריעות משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה בורר ומרקד הם ג' דברים. והנה הר"ח פירש החילוק שבין זורה לבורר ומרקד באיכות הפועלים זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בכני. וע"כ דש ודורך זיתים וענבים דזה וזה בכלי חדא מילתא הוא. ולדעת רש"י שהחילוק באיכות הנפעלים זורה בקשין. בורר בצרורות. מרקד בקמח. ועי' בדברינו מלאכת זורה סק"ג. וכיון דבורר ומרקד שני דברים משום דבורר בדברים גושים ומרקד בקמח דומה ללח כ"ש שמחשב דש ודורך זיתים וענבים שני דברים דזה ביבש וזה בלח. אך רש"י לטעמי' לק"מ שהוא פירש [מ"ט ע"ב ע"ג.] דמלאכת זורע וכו' הי' בסממנין לצבוע תכלת ותולעת שני. ולדבריו נ"ל בפשיטות דמילי דקרבנות ושמן המשחה וקטורת הסמים שאינם בכלל משכן וכליו לא ילפינן מינייהו למלאכת שבת כמ"ש באריכות בפתיחתי בתחילת החיבור. ור' האי גאון דס"ל דילפינן מקרבנות י"ל כר"ח סבירא לי' דחילוק שבין בורר ומרקד דזה ביד וזה בכלי אבל דש ודורך דזה וזה בכלי חד מלאכה הוא: (יב) העולה מזה לדעת רב האי גאון ור"ח דריכת זיתים וענבים היה במשכן והוא בעצמו אב מלאכת דש ולרש"י הוא תולדת דש. ולפי"ז יש לעיין לדעת רש"י דסוחט זיתים וענבים על דעת לתתו באוכל מדאורייתא חשוב משקה הבא לאוכל כמבואר לקמן ס"ק י"ח א"כ הסוחט זיתים למנחות כיון שהשמן נבלל עם הקמח הוי משקה הבא לאוכל ומ"מ הוי מלאכה דכל דהוי במשכן הוי מלאכה. ואף שיש לומר שהיו סוחטין סתם למאור ולשמן המשחה ולמנחות ולא פירשו בפירוש איזה למאור ולשמן המשחה ואיזה למנחות וכיון שלא פירש בפירוש לאוכל שוב נשאר משקה כמו שהוא בעצמותו. מ"מ הרי לדעת רב האי ור"ח צריך לומר דהלימוד מדנסמכה שבת למלאכת המשכן היינו מדאסור לעשות משכן בשבת כל מה שהי' במשכן נאסר ומזה מוכח דהכל מלאכה דאל"כ יקשה מאפי' כנ"ל. וא"כ מדאסר לעשות שמן למנחות מוכח דאפי' לצורך אוכל אסור דאל"כ הי' יכולין לסחוט בפירוש לצורך מנחות. וקשה לרב ושמואל:
יג ועוד לפי מה שביארתי בפתיחה [אות כ"ו] דלרב האי ור"ח לא ילפי חורש וזורע מסממנים שבמשכן משום דלא יליף ממשכן רק מדברים שעשו לאחר שנצטוו על המשכן וזריעה לצורך סממנים אי אפשר שהי' לאחר שנצטוו על המשכן שהרי בשני ימים נגמר כל הנדבה וא"א לגידול הסממנין בזמן מועט כזה ע"כ פירשו זורע סולת למנחות דסולת לא הוזכר בנדבה ומוכרח דעשאוהו אח"כ. והנה שמן למנחות לא הוזכר גם כן בנדבה ובויקהל ל"ה פסוק כ"ח ואת השמן למאור ולשמן המשחה וא"כ השמן שעשו אח"כ הי' למנחות לבד ולשיטת רש"י הנ"ל הו"ל כמו סוחט לתוך הקדירה וא"כ נילף ממשכן דמפרק אוכל מאוכל חייב:
יד אך נראה דלק"מ דענין דש הוא המפרק אוכל מפסולת וסוחט משקה מאוכל חשוב ג"כ כמו אוכל מפסולת אבל אוכל מאוכל מותר וע"כ מותר לסחוט לתוך אוכל דהוי מפרק אוכל מאוכל אבל הסוחט לצורך מנחות כיון שהזיתים עצמם אינם ראוים למנחות רק השמן ראוי הוי מפרק אוכל מפסולת ודומה לדש ממש:
טו אך לכאורה ז"א דכל השמנים לאו למנחות קיימי ואכתי הוי כמפרק אוכל מאוכל. ואף דמהני מחשבתו למנחות לשווי' אוכל היינו דסתם שמן עשוי ללוש בו אלא שעשוי ג"כ למאור וע"כ כשמחשב לבוללו בסולת מהני מחשבתו לשווי' אוכל. וזה הוא מה שמחשב לבוללו בסולת אבל מה שחשב למנחות אין סתם שמן עשוי לכך ולא יתחייב משום זה:
טז אך הדבר נכון דהא בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה [ואיתא בפ' הכונס [ס.] דזורה ורוח מסייעתו חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דניחא לי' ברוח המסייעו חייב. הנה דמהני הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה להתחייב משום זה] וכיון דלפי מחשבתו למנחות הוי מפרק אוכל מפסולת הוי דש וחייב:
יז והנה הרמב"ם [פ"ח ה"ז] פסק חובל חייב משום מפרק תולדה דדש. ולפי"ז למ"ד מקלקל בחבורה חייב כל דש יתחייב בו מקלקל דאל"כ נמצא חובל תולדה דדש יהי' חמור מן העיקר דש עצמו [ועיין בזבחים מח ע"ב מט.] אלא ודאי מקלקל בדישה חייב. והנה ידוע דברי הש"ס כריתות [יט ע"ב] במתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומקשה הש"ס ממתניתין דתינוקות דמתכוין למול תינוק שזמנו היום ומל תינוק שאין זמנו היום דחייב והא מתעסק הוא ומשני הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. ולפי"ז בדש לא בעי מלאכת מחשבת והדרא קושיא לדוכתא כיון דדש לא תליא במחשבת לא מהני מחשבתו למנחות לשוויה דש:
יח אך רב ושמואל לשיטתייהו אזלי דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב [כנ"ל בדיבור הקודם] ולפירש"י ובעה"מ ורמב"ן ור"ן ס"פ האורג [קו.] מקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמלאכה שאצל"ג דלמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מקלקל פטור וגם בדש מלאכת מחשבת אסרה תורה ושפיר חייב מחמת מחשבתו למנחות דהוי מפרק אוכל מפסולת אבל בעלמא הסוחט לקדירה פטור ומותר דהוי מפרק אוכל מאוכל. אבל ר"י לשיטתו מלאכה שאצל"ג פטור [כנ"ל בדיבור הקודם] ממילא מקלקל בחבורה חייב [ואף דר"י סובר דאפי' למ"ד מקלקל חייב היינו דוקא בצריך לכלבו מ"מ כתבו התוס' פסחים ע"ג. דמ"מ לא בעי מ"מ עיי"ש] ולא בעי מלאכת מחשבת בדישה ואינו חייב על מחשבתו למנחות וא"כ מוכח מסחיטת זיתים למנחות דהוי מלאכה כיון שהי' במשכן דסוחט לקדירה חייב וע"כ לא מפליג ר' יוחנן בין קדירה לקערה: (יט) ויש סיוע לשיטת ר"ח לפי גירסתנו דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו כאוכל דמי: (כ) אך דברים אלו הם דרך פלפול ולא יצדקו לר"ח לשיטתי' דפלוגתא דמקלקל לא תליא במשאצל"ג. וגם דעת רמב"ם דחובל משום מפרק דעת יחידית היא. וגם לא נתישב הראי' שהביא הר"ח מיונק וגם גירסת הגאונים ורי"ף דכ"ע משקה הבא לאוכל כאוכל דמי:
כא והעיקר מאי שנ"ל בדעת ר"ח דהנה רש"י במשנה פי' דמפרק תולדת דישה וכן בדף ע"ג ע"ב מפרק תולדה דדש והיינו דמפרק משקה מאוכל דומה למפרק אוכל מפסולת וקשה דמה זה דומה לדש. דש אף קודם דישה הבר אוכל והמוץ פסולת משא"כ סוחט קודם סחיטה הכל אוכל כבמשנה דמכשירין [וברש"י פסחים ל"ג ע"ב] וכן חולב מוכח שם דבעוד החלב בדדין אינו משקה מדאינו מטמא אלא א"כ יצא לרצון ואם הי' חל עליו תחילה תורת משקה מי הפקיעו. וצ"ל לרש"י דמ"מ הוי תולדה דכתב הרמב"ם פ"ז [ה"ד] דתולדה אינו דומה ממש לאב. אך צריך לסבול ישוב זה אף שהוא דוחק קצת לפירש"י דהא דיליף ממשכן היינו מגוף המשכן וכל המלאכות הזורע וכו' הכל בסממנים שבמשכן והרי סחיטה לא הי' במשכן וע"כ לומר שהוא תולדה דדש:
[הגה"ה - ובחולין י"ד ע"ב וכן בשבת י"ח. במשנה פי' סחיטה אב מלאכה הוא כוונתו ג"כ תולדה דדש רק משום שהיא מלאכה דאורייתא קרי לה אב וכה"ג בירושלמי שקלים פ"ח ה"י [לב ע"ב] בר קפרא וכו'. וראי' ברורה לזה שהרי רש"י בא"ד קרי לי' תולדה דדש וכן ברש"י עירובין ק"ג. ואם בכלי כאן וכאן אסור פירש"י דאב מלאכה הוי ובעמוד ב' בד"ה הכי גרסינן בכלי חייב חטאת דהו"ל תולדה דגוזז את הצמר וע"כ מה דקרי לי' במשנה אב מלאכה משום דדאורייתא הוא. ע"כ הגה"ה]: (כב) אך לשיטת ר' האי גאון דילפינן גם מתמיד ומלואים וחביתין הא דסחיטה הי' במשכן כנ"ל ואתי שפיר בפשיטות דמצינו מפרק כזה במשכן ומלאכה אחת הוא עם דש וכנ"ל אות י"א עיי"ש. אך בזה יש לעיין מ"ט דסחיטה הוי מפרק. אם דהוי מפרק משקה מאוכל ומוכח מסחיטה שבמשכן דבתר השתא אזלינן. או דלמא דלעולם בתר מעיקרא אזלינן אלא דמפרק אוכל מאוכל נמי חשוב מפרק. והנה לזה הטעם האחרון הדעת נוטה דכה"ג בסוטה דף מ"ה. מבעי' שני חללים זה ע"ג זה מין במינו אי הוי טמון ומעליון מודד או דילמא וכו'. ופסק הרמב"ם מעליון מודד דמין במינו הוי טמון וה"נ אף שמכוסה בתוך אוכל חשוב מכוסה וכשמפרק חשוב מגלהו מכסויו דזה עיקר מלאכת דש כמ"ש רש"י ע"ד. בד"ה וליחשב כותש דמפרקה מלבוש. ועיין בש"ע הרב מלאדי סי' ש"ה סעי' כ"ח. אך לומר דמוכח ממשכן דבתר השתא אזלינן דוחק לומר כן שהרי בפרק הזורק [צט ע"ב] בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לעשרה פסק הרמב"ם כאת"ל בתר מעיקרא אזלינן. ולפי"ז מסתבר לפי מה דמוכח מסחיטה שבמשכן דמפרק אוכל מתוך אוכל נמי הוי מפרק:
כג ומ"מ דישה בתבואה שהוא מלאכה ע"כ הטעם משום שהמוץ הוא פסולת שאם גם המוץ הי' אוכל כיון שהבר מחובר במוץ [במקום שצמח מתוכו וכמו שפירש ר"ח בפ' כלל גדול דש הוא המפרק פסולת המחובר באוכל עיי"ש] לא הי' המוץ כסוי לבר כיון שהכל גוף אחד אוכל. אך נראה משום שהמוץ פסולת הוא כסוי ולבוש לאוכל שבתוכה]: [הגה"ה - דלא כהבנת האחרונים במהר"ש ומהרי"ל דכל שמחובר בו לא הוי דש דלא חשוב כסוי ולבוש כיון שמחובר בו וליתא כמו שדחינו דבריהם לעיל [ס"ק ט"ו]. וכן בחולין ס"ו ע"ב בקשקשת דדגים ממאי דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש ואף שמחוברים בדג קרי לי' לבוש ואפי' אין נקלפים ביד אלא בכלי מבואר בפ"ו דהוי סימן הרי דאף שמחוברים חיבור יפה שאינו נקלף ביד חשוב לבוש. ע"כ הגה"ה]:
כד והנה כל זה שאמרנו שלעולם בתר מעיקרא אזלינן והא דסחיטה חשוב מפרק משום דמפרק אוכל מאוכל נמי הוי מפרק הוא רק למ"ד משקין מפקיד פקידי דאין המשקה שבתוכו חיבור לו הוא די"ל דסחיטה שבמשכן שהי' מלאכת מפרק משום דמפרק אוכל מאוכל שאינו מחובר לו הוי מפרק דשפיר חשוב אוכל זה כסוי לאוכל זה כיון שאינו מחובר וכהא דשני מתים מונחים זה ע"ג זה דעליון הוי כסוי לתחתון כנ"ל. אך לרב חסדא דאמר בפסחים ל"ג ע"ב משקין מיבלע בליעי וגוף אחד הוא וכיון דאיטמו אוכל איטמו משקה דגוף אחד הוא א"א לומר דאף דשניהם אוכל זה הוי כסוי לזה כיון דהכל גוף אחד הם והוא מגולה ממש. וע"כ מוכח מסחיטה שבמשכן דבתר השתא אזלינן והו"ל מפרק משקה מתוך אוכל דהוא כמו מפרק אוכל מתוך פסולת אבל מפרק אוכל מאוכל אין לנו:
כה ולפי"ז מוכח דשמואל דאמר סוחט אשכול לקדירה דאוכל מאוכל לא הוי מפרק ס"ל משקין מיבלע בליעי כדברי רב חסדא תלמידו דהשתא א"א לחשבו מפרק רק משום דהוי משקה מאוכל וכשסוחטו לקדירה דהוי אוכל מאוכל לא הוי מפרק. וע"כ אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה הגם דחלב מיפקיד פקיד בדדים מ"מ הואיל דמוכח משמואל דמשקה שבזיתים וענבים מיבלע בליעי וע"כ דסחיטה שבמשכן שהי' מפרק משום דבתר השתא אזלינן שוב אין לנו שום לימוד דאוכל שבתוך אוכל יחשב מפרק דדש הא הוי פסולת מאוכל וסחיטה שבמשכן הוא משקה מאוכל. ומאין הרגלים דאוכל שבתוך אוכל יחשב מפרק:
כו והשתא מובן היטב למה אמר שמואל הדין בסוחט ורב חסדא למד מזה בחולב ולמה לא אמר שמואל הדין בחולב. אך דיסוד הדין בסוחט כיון דמיבלע בליעי מפרק אוכל מאוכל לא הוי מפרק ורב חסדא למד מזה חולב כיון דשוב אין לנו לימוד דאוכל מאוכל יחשב דש. והוא נכון היטב למדקדק בדברי חכמים:
כז מעתה זכינו לדין דלר' יוחנן דקיי"ל כותי' דמשקין מיפקיד פקידי וטעם סחיטה שבמשכן שחשוב דש משום דמפרק אוכל מאוכל נמי חשוב מפרק. אין חילוק בין קדירה לקערה כיון שאין הטעם דחשוב דש משום דהוי משקה דהרי בתר מעיקרא אזלינן ומעיקרא לא הי' משקה רק דמפרק אוכל מאוכל נמי חשוב דש ואתי שפיר שיטת ר"ח אף לפי גירסת הגאונים דכ"ע משקה הבא לאוכל אוכל אף דהוי אוכל חשוב מפרק: (כח) וע"ז הביא הר"ח ראי' ג"כ ממה שלא הותר לינק מבהמה ביו"ט במקום צערא היינו דהרי"ף והתוס' כתובות ס'. יבמות קי"ד. הקשו דבמקום צער אפי' בשבת מותר דגונח יונק חלב בשבת ותי' ר"ת דבשבת לא הותר אלא בצער חולי וביו"ט הותר אפי' בצער רעבון. והנה בכריתות י"ג. דחלב אשה שבפי התינוק הוי אוכל כיון שזה מאכלו של תינוק עיי"ש. וא"כ כיון שינקו החלב לרעבונם הוי לי' אוכל כיון שבתחילת ביאת החלב לעולם הי' בפיהם להפיק רעבונם ול"ל להתיר משום צערא ת"ל דבכה"ג לא הוי מפרק כלל. אלא ודאי אפי' מפרק אוכל מאוכל הוי מפרק:
כט ולפי מה שביארתי שיטת ר"ח ניחא נמי מ"ש ר"ח בסוגיא פרק כלל גדול הדש הוא המפרק פסולת המחוברת באוכל וכו'. ואינו מובן דמאי אריא משום דמחובר הא אפי' חולב חייב משום מפרק אף דפקיד ועקיר ומחובר לא מעלה ומוריד בדישה. אך לפמ"ש ר"ח הכי קאמר דש הוא המפרק פסולת וקשה מה אריא משום פסולת הא אפי' אוכל מאוכל הוי מפרק. ע"כ אמר פסולת המחוברת באוכל דכיון דמחובר אין חיוב רק משום שהמוץ פסולת ואל"כ הי' הכל גוף אחד אוכל ולא הוי המוץ כסוי אל הבר כנ"ל: (ל) ועפי"ז הונח לי ליישב קושיית התוס' ביצה ג'. בהא דמקשה ר' יוחנן לר' יהודה במשקין שיצאו אם לאוכלין היוצא מהם מותר אלמא כל לאוכלין אוכלא דאפרת הוא ורמינהו ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. בשני אין בראשון לא ואמר ר"י מוחלפת השיטה. והקשו התוס' דר' יוחנן פסק דשאר פירות לאוכלין מותר ואלו ביצה אסר משום משקין שזבו. ומה שתירצו דביצה עומדת ליסחט מן התרנגולת דומה לזיתים וענבים אינו מובן דא"כ דומה נמי לעומד לסחיטה ולא להכניסן לאוכלין: (לא) אך לשיטת ר"ח ר' יוחנן סובר מפרק אוכל מאוכל נמי חשוב מפרק כשאינו מחובר בו ע"כ ביצה היוצאה מן התרנגולת והביצה גוף בפני עצמה ואינה מחוברת בתרנגולת משנגמרה מאתמול שפיר חשוב פורק ביציאתה ודומה למשקין שזבו. ואינו דומה לשאר פירות שהכניסן לאוכלין דמשקה היוצא מהן מותר דהמשקין מיבלע בליעי והוי מחובר ולא נעשה בו מלאכת פירוק כלל כנ"ל דאוכל מאוכל שהי' מחובר לא הוי מפרק. וע"ז הקשה ר"י מזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין דאף דהוי אוכל מאוכל ביצא שלא לרצון שהרי הכניסן לאוכלין מ"מ כיון דמשקין מפקיד פקידי הרי נעשה בו מלאכת פירוק אלא דליכא למיגזר שמא יסחוט כיון שהכניסן לאוכלין והא ביצה ודאי ליכא למיגזר שמא יסחוט ואעפ"כ נאסרה בכלל משקין שזבו ומשני ר"י מוחלפת השיטה. אבל לר"י דאוסר בזיתים וענבים והתיר בשאר פירות ליכא לאקשוי' דהא שאר פירות מיבלע בליעי כמ"ש ברכות ל"ט ע"ב בד"ה שמנו אגור בתוכו וגוף אחד אוכל הוא כיון שהכניסן לאוכלין ולא נעשה בו מלאכת פירוק כלל ואינו בכלל גזירת משקין שזבו: (לב) ואין להקשות דהא לר"י בתר מעיקרא אזלינן וא"כ אפי' הכניס שאר פירות למשקין לא נעשה בו מלאכת פירוק דמעיקרא הי' הכל אוכל וא"ת דמ"מ אסור שמא יסחוט כיון שעומד למשקין א"כ הא נאסר אפי' אוכל שיצא מאוכל במחובר ואם כן הכניסן לאוכלין נמי יאסור כמו ביצה. לא קשיא דהכניסן למשקין אין צריך לגזירת משקין שזבו דבלא"ה אסור משום נולד כמ"ש בחי' הר"ן בשם רמב"ן פ"ק דחולין [יד ע"ב] והר"ן ס"פ במה טומנין ולעולם כל שלא נעשה בו מלאכת פירוק לא גזרו משום משקין שזבו. ודוקא לרבנן דאסרי זיתים וענבים שהכניסן לאוכלין אף דלאו נולד הוא דכיון שהכניסן לאוכלין חשוב שלא לרצון ואפי' לחכמים לאו משקה [כמ"ש רמב"ן ורשב"א וחי' הר"ן פ' חבית והשיגו על רש"י שפירש דלחכמים אפי' הכניסן לאוכלין חשוב לרצון כיון שלא אמר בפירוש לא ניחא לי'] ע"כ גזרו ביחוד גזירת משקין שזבו ואף ביצה נאסר. אבל לר' יהודה שלא נאסר רק בהכניסן למשקין א"כ אין כאן גזירת משקין שזבו רק איסור נולד. אבל כל שהוא אוכל ולאו נולד לא נאסר אף שנעשה בו מלאכת פירוק כדמוכח מזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין כנ"ל וזה קו' ר' יוחנן. משא"כ למה דפסק לאסור בזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין אף דלאו נולד הוא רק שנעשה בו מלאכת פירוק נאסר וה"ה ביצה דמיפקיד פקיד ובשאר פירות לא נאסר כיון שלא נעשה בו מלאכת פירוק רק בהכניסן למשקין אסור משום נולד וכל הסוגיא מחוורת לפר"ח:
לג מיהו בעיקר מה שכתבתי דר' יוחנן סובר דסחיטת זיתים וענבים מאחר דבתר מעיקרא אזלינן ומעיקרא הי' הכל אוכל הרי הוא מפרק אוכל מאוכל. עדיין אני חוכך בזה דאפשר לומר כיון דלמשקה קבעי להו ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה הו"ל מפרק משקה מאוכל. ודומה לזה מצינו במכילתין ע"ד ע"ב האי מאן דעביד חלתא חייב וכו' ופירש"י בורר קנים היפות הרי זה בורר אף דכל הקנים הם מין אחד ודעת כמה פוסקים דבמין אחד ליכא ברירה מ"מ מאחר דמחשבתו לחלתא וקנים הרעות אינם ראויות לחלתא חשובים פסולת לגבי'. הרי אף דבעצמותם הם אחת מ"מ מאחר שמחשבתו לחלתא מחשבתו משוי' פסולת לגבי' ה"נ נימא מאחר שמחשבתו למשקין ולמשקין אינו ראוי רק הלח שבתוכו חשוב מפרק משקה מתוך אוכל משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה: (לד) אך אפשר לומר שהר"ח פוסק כר"ש מקלקל בחבורה חייב כדעת התוס' כמש"כ התה"ד [סי' רס"ה] שכן דעת התוס' ולא בעי מלאכת מחשבת בחובל כסוגיא דכריתות וסובר כדעת הרמב"ם במ"ש דחובל משום מפרק ונמצא דבמפרק לא בעי מלאכת מחשבת ולא אזלינן בי' בתר מחשבתו:
[הגה"ה - אולם שני פסקים אלו ביחד חובל משום מפרק ומקלקל בחבורה חייב אי איפשר להעמידם יחדיו שהרי תולדה יוצאת מהם דלא בעי מלאכת מחשבת במפרק וא"כ הא דאמר ר' פפא [עג ע"ב] האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום תולש ומשום מפרק ר' אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. הלוא פטור כלאחר יד משום דלא חשוב מלאכת מחשבת כמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ח אה"ע סי' קכ"ג דפטור כלאחר יד בשבת משום מלאכת מחשבת והא במפרק לא בעי מלאכת מחשבת. וכן יקשה אהא דגונח יונק חלב בשבת [כתובות ס.] דהוי מפרק כלאחר יד וכן קשה אהא דמוללין מלילות כלאחר יד [ביצה יג ע"ב]. אלא ודאי מאן דמחייב מקלקל בחבורה סובר חובל לאו משום מפרק ומאן דמחייב חובל משום מפרק סובר מקלקל בחבורה פטור: ויש ליישב דע"כ כלאחר יד גרוע ממקלקל לדעת רש"י ב"ק [לה.] וירושלמי פ' במה מדליקין [יח.] מקלקל בשבת פטור מממון משום קלב"מ כמו חייבי מיתות שוגגין. ובכחובות ל"א ע"ב גבי מגרר ויוצא ד"א אין דרך הוצאה בכך קמ"ל ובמאי אי בזוטרי לאו אורחי' הוא אלא במצעי. מבואר דבלאו אורחי' אינו פוטר משום קלב"מ. הרי דכלאחר יד גרוע ממקלקל וא"כ אין ללמוד מדמקלקל במפרק חייב כלאחר יד במפרק יהיה חייב. ושפיר י"ל דמתעסק במפרק חייב דלא אזלינן בתר מחשבתו במפרק. ע"כ הגה"ה]:
לה וי"ל עוד פי' הר"ח בסיגנון הנ"ל בסברא אחרת דר"י סובר משקה מאוכל לא חשוב כמו אוכל מפסולת אלא דמפרק אוכל מתוך אוכל שאינו מחובר בו הוי מפרק כולו כתי' ראשון. אך לפי"ז לא הי' סיוע לפר"ח מחמת סוגיא דביצה שיתישב לפי פר"ח כנ"ל ואם נאמר דמשקה מאוכל לא חשוב כמו אוכל מפסולת דתרוייהו אוכל ושתי' בכלל אכילה. א"כ משקה היוצא מאוכל בשבת לא הוי נולד מהאי טעמא וא"כ תותים ורמונים שהכניסן למשקין שאסורין משקין היוצאין מהם ע"כ משום גזירת משקין שזבו ולשיטה הנ"ל משקה מאוכל כמו אוכל מאוכל. וכיון דמשקה תותים ורמונים מחובר בהפרי הרי דנגזר אף על אוכל מאוכל מחובר וא"כ אף הכניסן לאוכלין יאסור ואף דליכא למיגזר בהו שמא יסחוט כמו ביצה:
לו מ"ש ליישב ראיות ר"ח מיונק חלב ביו"ט לרעבון משום דשחולב לרעבון חשוב אוכל כמו חלב שבפי התינוק. לדעת החולקים על ר"ח צריך לומר דגדול הגומע חלב לרעבון בטלה דעתו דחלב לשתי' קיימא. ולר"ח י"ל כיון דמשקה הבא לאוכל אוכל ואם נותן החלב לאוכל גם גמיעת החלב יחשב אכילה שוב לא בטלה דעתו גם כשאוכלו בעינו לרעבונו:
לז והעיקר מאי שנ"ל בראיית ר"ח דהנה לכאורה קשה על הר"ח והבאים אחריו שדקדקו דכבשים ושלקות יהי' מותרים לתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל אוכל. הא פשיטא דהא דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא דוקא אם בתחילת ביאתו לעולם שנעשה משקה בא לאוכל. וכן כתב מהרי"ט ח"א סי' ע"ו. ויותר מזה הוכחתי בס"ק ל"ז מספר התרומה שאם הי' משקה מכבר אף שאח"כ נסתלק תורת משקה מהם וכשחזרו ונמוחו חזר לקדמותו אפי' בא לאוכל משקה הוא כיון דאין צריך לחול עליו תורת משקה מחדש עי"ש. וא"כ בכבשים ושלקות שהם משקה דאתי מעלמא אפי' בא לאוכל משקה הוא: (לח) וצ"ל משום דכשנבלעו בכבשים ושלקות נעשו אוכל גמור וכשיצאו פנים חדשות באו לכאן. וכהא דפ"ג [מ"א] דטהרות ברוטב ובגריסין טמאים שקרשו הרי הם שניים חזרו ונמוחו טהורים ואין חוזרים לטומאתם הישנה כמו מים שנעשו שלג וחזרו ונמוחו דחוזרים לטומאתם הישנה. וכתב הרא"ש דוקא שלג שאינו לא אוכל ולא משקה וכיון שלא נעשה אוכל ע"כ כשחזר ונמוח חוזר לקדמותו משא"כ ברוטב שנעשה קרוש שנעשה אוכל ע"ש. והכא נמי ס"ל ז"ל דכשנבלעו באוכל נעשו אוכל וע"כ בצאתו אינו חוזר לקדמותו. אך היא גופה קשיא מנ"ל הא:
לט ונראה לפי מה שביארתי בסק"ז בהא דמחייב ר' יוחנן בשלקות חטאת אף דמים הנבלעים בתוכם לאו גידולי קרקע. ועוד דאפי' יין הנבלע בבגד כתב בשיטה המיוחסת להר"ן דלא חשוב גידולי קרקע והיינו דלא חשוב דש גידולי קרקע אלא א"כ הוא בתוך הקליפה משעה שגדל בקרקע עד עתה וא"כ קשה איך מחייב ר' יוחנן חטאת בכבשים ושלקות. והא ודאי דוחק לומר דסבירא לי' לר' יוחנן כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע. ועוד דר"ח פוסק אין דישה שלא בגידולי קרקע והכא פסק כר' יוחנן. ותירצתי משום דכשנבלע בכבשים ושלקות נעשה אוכל גמור ושוב כשיצא חשוב גידולי כבשים ושלקות אלו והוי גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע לענין מעשר שני וכ"ש לענין שבת. ועיי"ש בסק"ז שביארנו זה בראיות באר היטב:
מ והשתא ראיית הר"ח דע"כ ס"ל לר"י דכשנבלעו המים בכבשים נעשה אוכל גמור וכשיוצא פנים חדשות בא לכאן דאי לא נסתלק מהם תורת משקה או עכ"פ כשיצאו חזרו לקדמותם והוא משקה שהי' תחילה א"כ אינו גידולי כבשים ושלקות אלו ואין דישה שלא בגידולי קרקע. וע"כ ס"ל לר' יוחנן דנעשה אוכל ואינו חוזר לקדמותו כשיצא רק חשוב משקה מחדש. א"כ כשבא לאוכל יחשב אוכל כמו חולב עז ממש שהרי א"א לחול עליו משקה מחדש:
מא מעתה מיושב מה שהקשו הרי"ף ותוס' דהא רב נמי לא מפליג בין לקדירה בין לקערה. ולפמ"ש י"ל רב ושמואל סוברים שלא נתבטל מהם תורת משקה בעודם בלועים בכבשים ושלקות. או אפי' נתבטל מ"מ כשיצאו ס"ל חוזר לקדמותו ואין צריך לחול עליהם תורת משקה מחדש וע"כ אפי' בא לאוכל הוי משקה. אך מר"י דמחייב חטאת וע"כ ס"ל דחשוב גידולי קרקע דהוי גידולי כבשים ושלקות דעתה בצאתם מתוך הכבשים ושלקות נעשה משקה מחדש וא"כ יהי' מותר לתוך הקדירה:
מב ויש לומר עוד דזה טעמא דרב ושמואל דפוטרים בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן משום דס"ל דלא נסתלק מהם תורת משקה בעודן בלועים בכבשים ושלקות. וע"כ חשוב שלא בגידולי קרקע כדברי השיטה המיוחסת להר"ן הנ"ל:
מג ונ"ל ראי' לדיוקו של ר"ח מסוגיא דמקשה אדשמואל דמתיר דג לצירו מדשמואל דאוסר בשלקות. וקשה אימא שאני דג לצירו דלאו גידולי קרקע ואפי' בדישה גמורה פטור ע"כ בדג לצירו דלאו דישה גמורה [דהא כיוצא בו בשלקות פטור] מותר לכתחילה. אך לפי דיוקו של הר"ח ניחא דע"כ מדאוסר שמואל שלקות ולא מפליג בין לתוך הקדירה בין לתוך הקערה ושמואל הא ס"ל סוחט אשכול וחולב עז לתוך הקדירה ע"כ ס"ל לשמואל דלא נסתלק מהם תורת משקין בעודם בלועים בשלקות ע"כ אפילו בא לאוכל נשאר משקה כמקדם. וכיון שכן אפי' שלקות לאו גידולי קרקע נינהו ושפיר מקשה מדג לצירו:
מד וממוצא הדבר נשמע דר' יוחנן דמחייב חטאת בכבשים ושלקות וע"כ ס"ל גידולי קרקע נינהו ואעפ"כ לא מפליג בין קדירה וקערה דלית לי' הא דסוחט אשכול לקדירה וחולב עז לקדירה. והנה שדיוקו של ר"ח מוכח בסוגיא. וכן משמע עוד בכל הסוגיא דמקשה מזב שחולב ומטמא מת שסחט והכל משום דתני סתם ולא מפליג משמע אפי' לתוך הקדירה. ואף דש"ס משני הא דטמא מת שסחט הוא מפרק לה בסחט לתוך הקערה. מ"מ אמורא צריך לפרש דבריו. ועוד דלפירש"י אפי' לתוך הקערה ליכא אלא איסורא ולא חיוב חטאת וצריך לאוקמי לתוך הכוס והוא אוקימתא יותר רחוקה. ואף דרב ושמואל נמי לא מחלקי בין קדירה וקערה כבר ישבנו בטוב טעם. ולענ"ד ראוי לקבוע הלכה כר"ח:
מה שיטה הב'. הוא שיטת הרי"ף בהלכותיו ובתשו' הובא בחי' הרמב"ן [קמד ע"ב] דהא דסוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה הלכתא הוא בין בשבת בין ביו"ט. והאי דחולב אדם עז ביו"ט ולא בשבת דעז לאו אוכל חשיבא והוא מפרק גמור דמפרק אוכל ממידי דלאו אוכל ועיקר מלאכת דישה באוכלין ועז בחיי' לא חשוב אוכל כאשכול. ודוקא ביו"ט מותר לחלוב דמלאכת אוכל נפש הוא [ולתוך הקערה אסור דמלאכת משקין לא הותרה ביו"ט]:
מו ביאור דברים אלו נראה לפי"מ שכתב במלחמות פ' אין צדין בקצירה וצידה שלא הותרו ביו"ט אף דברים שלא הי' אפשר מאתמול דלעשות דבר חדש לגמרי לא הותר ביו"ט. וה"נ חלב במעי הבהמה לא חשוב משקה דהא כשיצאו שלא לרצון טהורים ואם הי' חשובים משקה תחילה מי הוציאן מתורת משקה. אלא ודאי במעי הבהמה לא הווין משקה דלא הוי משקה כ"ז שלא נחשב לרצון. וא"כ כשחולב ועושה אותם משקה מה שלא הי' מעולם לא הותר ביו"ט. הגם שיש לחלק דבסחיטה אין האיסור מה שנעשה משקה שהרי היא תולדה דדש ותבואה גם כשהיא תוך השבולים אוכל הוא כמו לאחר דישה. מ"מ י"ל מלאכת דישה שמוציא התבואה מהעלם לגילוי ובסחיטה גילוי זו פועל בה יותר שעל ידי זה נעשה משקה וגם מה שנעשה משקה בכלל המלאכה כיון שהוא ע"י הגילוי ודו"ק:
מז ונראה לי ראי' לזה מיבמות קי"ד. אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה ביו"ט ומוקי לה במקום צערא מפרק כלאחר יד יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בה רבנן. וקשה מהא דביצה י"ג ע"ב מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ופירש"י דהוי דש כלאחר יד. וכיון דאיכא אוכל נפש לא גזרו ביו"ט. וא"כ יונק דהוי מפרק תולדה דדש כלאחר יד לשתרי משום אוכל נפש בלא טעמא דצערא:
[הגה"ה - ולכאורה משום דאין דרך אכילה לינק מן הבהמה דמנחות [ע.] גחין ואכיל תרומה מן המחובר לאו דרך אכילה ובטלה דעתו ופטור וה"נ לינק מן הבהמה לאו אורחי'. וכי היכי דלאו אכילה לעבור עליה בלאו כמו כן לא קרינא בי' אשר יאכל לכל נפש. והא דרע"ק ביצה כ"ה. אפי' כזית חי מבית טביחתה י"ל ע"י מליחה אורחיה וכ"כ בספר ברוך טעם:
והעיקר נ"ל ע"פ מ"ש במקום אחר בענין אכילה שלא כדרך אכילתן ביוה"כ דכתב השאגת אריה [סי' ע"ו] דחייב משום דלא כתיב אכילה רק אשר לא תעונה. ואמרתי דזה יש לדחות דהא בגמרא [[יומא עד ע"ב] יליף דאינו חייב רק על אכילה שחייבין עליו כרת במקום אחר ושלא כדרך אכילה לא מצינו בו כרת במקום אחר. אך מטעם אחר יש לחייבו דהנה בגמרא [ברכות לו.] דמי פירות חוץ היוצא מזיתים וענבים חשוב שלא כדרך אכילה אף דיין תפוחים ועסיס רימונים שותים בני אדם וטובים לשתיה. מ"מ אין דרכו בכך דהפרי עיקר דרך אכילתו לאוכלו בעצמו לא לעשות ממנו משקין. וכמו כן כל שלא כדרך אכילתן אף שכמו שאוכלו יש בו קצת הנאה מ"מ עיקר אכילתו באופן אחר. אבל יוה"כ שאין החיוב מחמת המאכל פרטי רק מחמת שאוכל יהיה מה שיהיה כיון שיש בו קצת הנאה חייב רק אם אוכלו באופן שאין בו הנאה זה דומה לאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שפטור. וכ"כ באוכל נפש שאיזה מאכל שאוכל חשוב אוכל נפש אף בשר חי חשוב אכילה. וזה באוכל המאכל באופן שאין בו טעם כל כך אבל באוכלו מן המחובר לקרקע או יונק שאוכל במחובר לבהמה שהטעם שוה רק שאין דרך אדם לאכול מן המחובר וזה כולל כל המאכלים שפיר יש לומר דכיון שאינו דרך אכילה לא נקרא אך אשר יאכל לכל נפש:
אך זה אינו דעכ"פ צורך קצת הוי ומותר משום מתוך. ובזה נ"ל ג"כ ליישב טעמא דרע"ק דאפילו כזית חי אף דלית לי' מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' היינו משום דהבערה סובר רע"ק דהוי מכשירין כמבואר אצלינו בשמעתא דמתוך אבל בגוף אוכל נפש אף רע"ק ס"ל מתוך והדר קושיא לדוכתא. ולכאורה י"ל דהא באיסורין דלא כתיב אכילה כגון כלאי הכרם חייב אפי' שלא כדרך הנאתן ובאיסורין דכתיב אכילה כשאוכל שלא כדרכו אף הנאה לא חשוב כשאוכלו שלא כדרך אכילתו וכן אם נהנה שלא כדרך הנאתן פטור ושלא כדרך הנאתן אף הנאה לא חשוב וה"נ כשאוכל שלא כדרך אכילתן אף צורך קצת לא הוי. אך אינו דומה דבשלמא באיסורי הנאה למה כתיבא אכילה ע"כ לאורויי דשלא כדרך אכילתן פטור וגלי קרא דאפי' הנאה לא הוי. אבל ביו"ט הא דכתיב אשר יאכל היינו לומר דמלאכות דלא שייך בהו אכילה אינם מותרות לשאר צרכיו וא"כ אף שלא כדרך אכילתן יחשב צורך קצת עכ"פ. ע"כ הגה"ה]: (מח) והנה לשי' בעה"מ דלא הותר מלילה ביו"ט רק ע"י שינוי בראשי אצבעותיו. יש ליישב לדעת ט"ז דמלילה עצמה חשיבא שינוי ולא מחייב עלי' בשבת וכשמולל בראשי אצבעותיו הוי שינוי על שינוי משום הכי מותר. אבל יונק הוי כמו מלילה עצמה דאסור ביו"ט אף דכל מלילה חשוב כלאחר יד. אך לדעת הרי"ף וסייעתו דמלילה בראשי אצבעותיו גם בשבת מותר וביו"ט מותר בלא שינוי והיינו משום דמלילה חשוב כלאחר יד מותר ביו"ט משום אוכל נפש. וקשה הא דיונק. ומוכח משום דיונק מלאכת משקין לא הותר משום אוכל נפש:
מט מיהו ראי' זו אינה רק לדעת הט"ז סי' תק"י דהיתר מלילה משום דהוי שינוי. ואחריו נמשך הרב בש"ע. אך לפימ"ש בס"ק כ"ח דהיתר מלילה דלא חשוב מלאכה משום שאינו מפרק כל הקליפות אין ראיה כלל. ולדעת ר"ח שכתבנו לעיל דיונק לרעבון חשוב החלב אוכל. וס"ל מלילה הוא מלאכה גמורה כמ"ש בס"ק הנ"ל צריך לומר דס"ל כדעת הרז"ה וסייעתו דלא הותר למלול ביו"ט אלא בראשי אצבעותיו וכנ"ל: (נ) והנה לשיטה זו ניחא ליישב קושית התוס' [קמג.] דלר"י דס"ל הלכה כר"י בשאר פירות ובביצה אמר דביצה שנולדה ביו"ט אסור משום משקין שזבו. וגם קשה קו' מהרש"א על מה דמשני אמר ר"י מוחלפת השיטה דחכמים ס"ל לאוכלין מותר א"כ קשה חכמים אדחכמים דעירובין [לט.] דס"ל אפי' בשני אסורה ביצה כ"ש בראשון. וגם קו' הרשב"א בביצה [ג.] דר"י אוסר בביצה אף דאוכל הוא. ובשמעתין שרי לתוך הקדירה משום דאוכל הוא. ובתוס' רי"ד בשמעתין עמד ג"כ בזה ות"ל גם אנכי עמדתי בזה: (נא) ולהנ"ל ניחא דהנה לכאורה קשה אהא דמקשה ר"י בביצה דר' יהודה אדר' יהודה דהכא ס"ל כל לאוכלין מותר ובעירובין ס"ל ביצה שנולדה ביום טוב אסורה. ומאי קושיא הכא הוי אוכל שנתפרק מאוכל משא"כ ביצה נתפרק ממידי דלאו אוכל דתרנגולת בחיי' לאו אוכל לשיטת הרי"ף ונעשה בו מלאכת דישה וע"כ אסור כמו משקין שזבו וכמו בחלת דבש שיצא הדבש בשבת שאסור. ואפי' ר' אליעזר לא מתיר אלא בשנתרסק מע"ש. אף דאוכלא הוא כדאמר בש"ס [קמה ע"ב] דבש מעיקרא אוכלא ובסוף אוכלא: (נב) אך הדבר נכון עפ"י דברי הרמב"ן הובא בחי' הר"ן פ"ק דחולין [יד.] בשמעתא דהשוחט בשבת וביוה"כ דלר"י דס"ל לאוכלין היוצא מהן מותר לא גזרו חכמים כלל במשקין שזבו אלא דאסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה. וע"כ ביצה ממילא מותר דעיקר גזירה לא שייך בביצה דלית בה גזירה שמא יסחוט אלא שהיא בכלל גזירת משקין שזבו. וכיון דבמשקין לא הי' גזירה כלל אלא דממילא אסורה מטעם נולד ובתרנגולת העומדת לאכילה דלאו נולד הוא מותר. רק לרבנן דאסרי אפי' הכניסן לאוכלין דלא משקה חשוב ולאו נולד הוא ע"כ דגזרי שמא יסחוט ע"כ ביצה נכלל באסורה. וע"כ הקשה קושיא זו ר"י לשיטתי' דס"ל חולק הי' ר"י אף בזיתים וענבים. אבל לשמואל דבזיתים וענבים מודה א"כ הוצרכו לגזור משום זיתים וענבים. וע"כ אליבא דהלכתא דהלכה כר' יהודה רק בשאר פירות והוצרכו לגזירת משקין שזבו בזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין לק"מ מביצה דהוא אוכל הנפרק מפסולת כשיטת הרי"ף ודו"ק:
נג וע"כ למה דמשני מוחלפת השיטה ל"ק אדחכמים מביצה דחכמים מסתמא כר"ש ס"ל דהלכתא כותי' דלית לי' מוקצה ונולד ואף בהכניסן למשקין הוצרכו לגזירת משקין שזבו וע"כ ביצה מתרנגולת דהי' אוכל מפסולת לשיטת הרי"ף ונעשה בו מלאכת דישה אסור כמו הכניסן למשקין וכמו חלת דבש. ולא היקשה לי אלא לר' יהודה דאית לי' נולד והכניסן למשקין לא הוצרך לגזירה והכניסן לאוכלין מותר א"כ ליתא כלל גזירת משקין שזבו ולמה תאסר ביצה וכנ"ל. וע"כ אף ר"י מודה סוחט אדם אשכול לקדירה ודוקא בביצה אסר משום דנפרק מתרנגולת דלאו אוכל ודו"ק. ובאמת הסוחט לקדירה בלאו הכי ניחא דכיון דמותר לכתחילה לה שייך לאסור בדיעבד: (נד) והרמב"ם כתב בפ"ח ה"י מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לתוך הקדירה שאין בו אוכל חייב והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור. ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. ולכאורה צ"ע מ"ט פטור חולב לתוך האוכל. ולדעת הרי"ף דבהמה לאו אוכל חיובא נמי איכא. וכן לדעת ר"ת כמ"ש הרשב"א:
נה ולמדן אחד אמר דלטעם ר"ת [קמד ע"ב] דמשום איסור שחיטה חשוב פסולת הא מן התורה יכול לשחוט ע"י שנים זה יכול וזה יכול דמותר מן התורה נמצא דמן התורה לאו פסולת היא. ויפה אמר דמפורש בכתובות ל"ד. גבי שוחט בשבת למ"ד דרבנן חשוב מה"ת שחיטה ראוי'. ואף שמכל מקום משום איסור דרבנן אין רצונו לאכילה מ"מ משום דעתו לא חשוב פסולת כנ"ל אות צ"ד וצ"ה דאפי' בהמה עומדת לחליבה לא חשוב פסולת. אך דקשה לשון רשב"א חייב משום בורר. ודוחק לומר חייב מדרבנן: (נו) ונראה דר"ת בעל התוס' לשיטתי' שכתב בתה"ד [סי' רס"ה] שדעת התוס' דקיימא לן כר"ש מקלקל בחבורה חייב וממילא לא בעי בחובל מלאכת מחשבת כדאיתא בכריתות [יט ע"ב] גבי תינוקות ממילא לפי דברי הח"מ והב"ש והפר"ח באה"ע קכ"ג ס"א דפטור מלאכה כלאחר יד בשבת משום דלא חשוב מלאכת מחשבת בחובל יתחייב אפי' מלאכה כלאח"י:
[הגה"ה - וכן משמע קצת מהא דשבת ק"ב. במשנה דזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור הא לא נזכר חייב. וקשה מ"ש מהא דשבת ע"ג ע"ב שדא פיסא לדיקלא ואמר תמרי פטור דאין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך וה"נ נאמר אין דרך חבלה בכך ומשמע דחובל חייב אפי' שלא כדרכו. מיהו ראי' גמורה אינו דא"כ יקשה להפוסקים ר' יהודה מקלקל בחבורה פטור הרי נאמר סתם משנה דלא הלכתא. וע"כ לשיטתם דיש חילוק בין הנושאים אף שדרך תלישה ופריקה אינו ע"י זריקה דרך חבלה בכך. ואפשר משום שכן דרך הציידין הממיתין ע"י זריקת חץ וא"כ אין ראי' משם. ע"כ הגה"ה]:
נז והנה רש"י כ' לחלק בין זה יכול וזה יכול דפטור בין זה אינו יכול וזא"י דחייב משום ז"י וז"י לאו אורחי' למיעבד בתרי. והתינח במלאכות השנויות שם דצ"ג ע"ב דלאו אורחי' פטור אבל בחובל דחייב אפילו כלאח"י לשי' תוס' הנ"ל דין ז"י וז"י כדין זה א"י וזא"י דחייב. ולהרמב"ם דפסק דאין חילוק בין חובל לשאר מלאכות א"ש דיכול לשחוט מה"ת ע"י שנים. [מיהו לקמן אות ס"ח כתבנו דמשמע מהר"ן דאיסור דרבנן מש וי' ליה פסולת מדאורייתא]. אך דוחק שהרמב"ם יתלוק על הרי"ף רבו:
נח והנראה בדעתו דס"ל דלחלוב לתוך האוכל הוא שלא כדרך חליבה. ונראה דדוקא לחלוב לאוכל שאינו מונח בכלי הוא דחשוב שלא כדרך חליבה אבל לכלי שיש בה אוכל חיובא נמי איכא וע"כ מסיים ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי ולא כתב ואינו חייב עד שיחלוב לכלי שאין בה אוכל כמו שכתב באשכול ענבים אלא ודאי בכלי שיש בה אוכל נמי חייב. ובאשכול ענבים שההיתר משום שבא לאוכל אוכל בכלי שיש בה אוכלין נמי מותר:
נט והנה הדבר ברור שהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אומרו דעז בחיי' לאו אוכל רק ביו"ט מותר משום דמלאכת אוכל נפש. ומסתייע נמי סברא זו דהרמב"ם בשיטת הרי"ף דבע"ח לא חשוב אוכל מהא דכתב הרמב"ם שם הל' זח"ט דחובל חייב משום מפרק אחד החובל בבהמה חי' ועוף אחד החובל בשמונה שרצים אחד החובל באדם. ולכאורה תמוה דהא דם מגפתה של בהמה לא חשוב משקה לענין טומאה כדאיתא בסוף מכשירין ומייתי לה ריש פ' חבית ומדלענין טומאה לאו משקה לענין שבת נמי לאו משקה דהא בש"ס מדמי להו הדדי וא"כ יהי' דינו כמו סחיטת שאר פירות ולא יתחייב משום מפרק. אלא ודאי דוקא בשאר פירות אינו חייב משום מפרק דהוי מפרק אוכל מאוכל אבל החובל בבע"ח דלא חשוב אוכל הבעלי חיים שפיר חייב אף שהדם לאו משקה. וא"כ אפילו בשמונה שרצים שדמו כבשרו ואוכל הוא חייב כיון שפירקו מבעלי החיים דלאו אוכל הוא:
ס ובזה ניחא ליישב קושית הפנ"י פ"ק דביצה [יב.] דתניא השוחט עולת נדבה ביו"ט לקי. ובגמ' דאמר לך מני ב"ש הוא דאי ב"ה נימא מתוו שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשה בס' הנ"ל דהא להרמב"ם איכא בשוחט מלבד חיוב דנטילת נשמה חיוב מפרק. רק בחולין לא מחייב דאין צריך לדם אבל בקדשים דצריך לדם חייב אף משום מפרק ומלאכה זאת לא הותרה. דבקדשים אסור ובחולין ליכא חיובא במפרק. והנה י"ל בפשיטות לשיטת הרי"ף חולב לקדירה מלאכה בשבת וביו"ט הותרה א"כ אף חיוב מפרק הותרה. אך לפענ"ד לא על הרמב"ם לבד קושית הפנ"י רק לכל הפוסקים שהרי דבר זה מפורש בש"ס [עה.] בחובל גבי חלזון דחשוב דש במה שנוטל דמו וע"כ טעם הפוסקים לאו משום מפרק וע"כ משום דלאו משקה הוא. אבל בדם שחיטה דמשקה הוא לכולי עלמא יתחייב. ולשיטתם לא יספיק תירוץ הנ"ל דלדידהו חולב לקדירה לאו מלאכה עכ"פ ביו"ט:
סא ונראה ליישב לפי מה שפירשנו בדעת הרמב"ם דאף דהדם לאו משקה מ"מ חייב משום שבעל חי לאו אוכל וכפסולת דמי ובשוחט שהבהמה נעשה אוכל שוב ליכא חיוב מפרק. ואף דדם שחיטה חשוב משקה מ"מ בקדשים לאו משקה ואינו מכשיר כדיליף בפסחים [כ.] משום שאינו נשפך כמים ואוכל הוא דקיימא לאכילת מזבח וא"כ ה"ל מפרק אוכל מאוכל דבהמה גופה קיימא לאכילת מזבח דעולה הוא:
סב ק"ל לדעת הרמב"ם דחובל משום מפרק א"כ אמאי חייב במילה הא אין צריך לערלה ולא לדם היוצא אלא לתקן התינוק והוי ככבשים שסחטן לגופן דמותר. ובאמת נראה דזה הטעם לשאר פוסקים דחובל לאו משום מפרק. דמ"מ במילה למה לא יהי' חייב מפרק דדם מגפתה של אדם משקה [וגם אדם דלאו אוכל אפי' מפרק ממנו אוכל יתחייב] רק הטעם משום הנ"ל ולהרמב"ם קשה. וכן קשה להרמב"ם שפסק [פ"ח ה"ח] בחובל אדם לנקמה חייב וג"כ אין כוונתו אלא לאדם לצערו והוא כסחטו לגופו: (סג) ע"כ נלענ"ד דהנה בהא דסוחטו לגופו מותר נתלבטו הפוסקים בטעמא דמילתא. והתוס' פ' כלל גדול [עג ע"ב] כתבו משום דאין דרך דישה בכך וקשה דמ"מ יהי' אסור לכתחילה. והר"ן פרק שמונה שרצים [קיא.] בדין מסכוריא דנזייתא שדחה פי' הערוך אח"ז כתב אלא שעדיין קשה דהא סחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה כעין מפרק שהיא תולדה דדש. ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לה לא דמי לדש כלל ואמאי מחייב הו"ל כסוחט כבשים ושלקות דלגופו מותר ]. ותי' הר"ן מ"מ כיון דסחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן:
[הגה"ה - ביאור דבריו דסחיטה זו שאינו מלבן הבגד אינו אב מלאכה דאלו סחיטת הבגד ללבנו דלדעת אחת בתוספתא הובא בהרב המגיד פ"ט הי"א הוא מלאכה בפ"ע ואפי' לדעת אחרת הוא אב כמו מכבס. אבל בסחיטה זו שאינו מלבן הבגד אינו חייב רק משום תולדה דדש וכשאינו צריך למשקין הנסחטין לא דמי לדש כההוא דכבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר:
וראיתי בס' ציון ירושלים שנדפס מחדש סביב הירושלמי שנשתבש בכוונת הר"ן ודעתו שתולדה פטור במלאכה שאינה צריכה לגופה ויש חילוק בין אב לתולדה בדין זה. וישתקע ולא יאמר והמפיס מורסא להוציא ליחה ג"כ אינו אב רק תולדה דבונה לדעת רש"י. גם אין שום סברא לחלק בזה בין אב לתולדה ובב"ק דפריך אמאי קרי אב ואמאי קרי תולדה לימא נ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכוונת הר"ן פשוטה כמ"ש שבא לומר דסחיטה זו אינו משום מלבן רק תולדת דש ובאמת בדש גופה ג"כ לא מחייב רק אם צריך לתבואה ולא בצריך לקש. ע"כ הגה"ה]:
סד והנה לדעתו צ"ל דההיא דכבשים ושלקות דוקא בנכבשו במים דאלו ביין ובחומץ הא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן. ומה שקשה ע"ז יתבאר לפנינו. אך כתבתי לעיל אות ה' טעם ברור משום דמשקה היוצא מן הכבשים לאו משקה רק מש ום דאחשבי' והיכי שסוחטן לגופן לא שייך אחשבי' עי"ש שבררנו הדברים היטב:
סה וע"כ ניחא במילה כיון דדם היוצא דם מגפתה של אדם הוי משקה גמור והוי מפרק גמור ואף שאין צריך רק לתקן התינוק חייב [ועי' לקמן שהרמב"ם יש לו פי' מחודש בכבשים שסוחטן לגופן ולא יקשה עליו כלל]:
סו ולדעת שאר פוסקים חובל לא משום מפרק וצ"ל משום דדם מגפתה של בהמה לאו משקה והוי מפרק אוכל מאוכל ומילה אף דדם מגפתה של אדם משקה צריך לומר דס"ל. כטעם התוס' או כטעם הר"ן בכבשים שסוחטן לגופן וע"כ במילה נמי כיון שאינו צריך לדם היוצא רק לתקן התינוק לא הוי דש. אבל אין לפרש משום דסבירא לי' אדם לאו גידולי קרקע דלפי שיטתם בעל חי לאו גידולי קרקע וקשה מחולב וצריך לומר דהלכה כרבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע וכמ"ש התוס' ע"ג ע"ב בד"ה מפרק. רק צריך לומר כמו שכתבתי:
סז שיטה הג' הוא שיטת הר"ת דחליבת עז דוקא ביו"ט ולא בשבת כשיטת הרי"ף אלא דביו"ט חשוב העז אוכל ומותר בלא התירא דאוכל נפש רק בשבת משום דאסור בשחיטה חשוב כמפרק אוכל מפסולת. והר"ן כתב כן בשיטת הרי"ף [ואני תמה על עצמי איך לא ראה הר"ן תשו' הרי"ף שהובא ברמב"ן במלחמות ובחידו' דאפי' ביו"ט מלאכה הוא אלא שהותר משום אוכל נפש. וע' לקמן סס"ק כ"ד כתבתי ישוב לזה.] וכתב בזה"ל דאע"ג דשרי לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדירה בשבת היינו משום דאשכול גופי' חזי לאכילה משא"כ בעז דלא חזיא בשבת ואי שרי לחלוב לתוך הקדירה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל. ואינו מובן לשון ואי שרי לחלוב וכו' והי' לו לומר ואסור לחלוב דהו"ל כבורר אוכל מפסולת:
סח ונראה דק"ל לר"ן דהשתא דאסור לחלוב לקדירה ממילא אם עבר וחלב אסור משום משקין שזבו כמו חלת דבש שהזב בשבת אף שאוכל היא כיון שזב מתוך הפסולת הו"ל משקין שזבו. וכ"ש בזה שעבר בידים ואף החלב אסור בשבת וא"כ לא הוי אוכל מפסולת דבשבת שניהם פסולת ואחר השבת שניהם אוכל. ע"כ תירץ הר"ן דמ"מ אי אפשר להתיר שאם נתיר יהי' אוכל מפסולת. וכה"ג כתבו התוס' בפסחים [כו ע"ב] בטעם עלה עלי' זכר פסולה אף דלא ניחא לבעלים להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל ריווח וולדות מ"מ א"א להתיר שאם נתיר יהי' ניחא לי' והכי נמי בזה:
סט ולכאורה הי' נראה ליישב קושיא זו באופן אחר עפ"י מ"ש הרמב"ן במלחמות ס"פ המביא בהא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והקשה הרמב"ן דא"כ לא משכחת מוקצה מחמת איסור כגון פירות מחוברין ובהמה בחיי' שנתלשו ושנשחטה בשבת. ותי' רמב"ן דשאני הני שאינו יכול להנות מהם עד שיעבור על איסור ותחילה בעצמותו אינו אוכל. אבל טבל יכול להנות מהם אלא שאינו רשאי יע"ש. ה"נ דוקא בהמה בחיי' דאי אפשר לאוכלה עד שיעבור תחילה על איסור שחיטה בשבת הוא דחשובה פסולת. אבל חלב הנחלב יכול לשתותו אלא שאינו רשאי לא חשוב פסולת:
ע אך הר"ן לטעמי' דבפ' כירה [מג.] חילק בין טבל לבהמה בחיי' משום דהפרשת תרומה דרבנן ושחיטה דאורייתא ולא ס"ל כחלוק רמב"ן רק משום דהפרשת תרומה דרבנן והכא אף דמשקין שזבו דרבנן כיון שעדיין האיסור בעולם לא דמי לטבל לאחר שתקנו שנסתלק האיסור מן העולם. וכן כתבו תוס' ביצה ל"א ע"ב בד"ה ונפחת. ע"כ פירש משום דא"א להתיר כנ"ל:
עא ולכאורה י"ל עוד עפ"י מ"ש הרב מלאדי [ש"ח סעי' פ"ה] בטעם האוסרים לטלטל בגד שעטנז לצורך גופו ומקומו דלא דמי לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו דשאני התם דחזי למחר. וראי' לזה שהרי תורת אוכל עדיף מתורת כלי ואעפ"כ אין מטלטלין בשבת דברים אסורים באכילה וע"ש. וע"ז קשה מטבל דחזי לתקנו למחר ואעפ"כ אסור לטלטלו וצ"ל משום דכמו שהוא אסור לעולם ועכשיו לא חזי לתקוני חשוב אינו ראוי לעולם. וכן מצאתי לבעה"מ שלהי שבת [פ' מי שהחשיך] דמחלק בין קרני דאומנא לטבל. דקרני דאומנא אף דמוקצין מ"מ תורת כלי עליהם אבל טבל כמות שהוא אינו ראוי לעולם עיי"ש. וכן בנידן דידן בהמה בחיי' אינו ראוי לעולם וכיון שעכשיו אסור לשוחטו חשובה אינו ראוי לעולם ופסולת היא אבל משקין שזבו ראוין למחר. אך הר"ן ס"ל טעם ר"ת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו לאכול היום אזלינן בתר היום:
עב והנה בתוס' יש כאן ערבובי דברים דהתחלת דבריהם דשבת חשוב דש ובסוף דבריהם יראה דהוי בורר. וכן לשון הר"ן וכבר נתעורר בזה מהרש"א ז"ל. ובאבן העוזר כתב בפשיטות דכל כוונתם משום דש והביא דברי התוס' פרק חרש [קיד.] בטעם איסור חולב דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר. הרי שכתבו לשון בורר בדש וכן כוונת הר"ן [דאי משום חיוב בורר אפי' שני מיני אוכלין אסור] ודבריו נכונים מאוד בישוב דברי התוס'. אך מה יענה לרשב"א שכתב להדיא דחייב משום בורר. אך לפימ"ש דכל האיסור דאי שרי לי' ויהי' מותר החלב ושוב יהי' אסור והתינח לענין איסור אבל הרשב"א שבא לחייבו ובזה נאמר להיפך שאי איפשר לחייב שאם תחייבנו יהי' המשקה אסור ושוב לא יהי' דש כלל. וע"כ כתב חייב משום בורר והיינו דא"א שיהי' איסור על החלב שאם יאסור לא יהי' דש כלל ומשום מה יאסור. רק דלחייב משום דש ג"כ אי אפשר שאם תחייב יהי' אסור החלב ולא הוי דש. מ"מ חייב משום בורר דמשום בורר לא מצינו שנאסר בדיעבד. אך ראיתי להרב פרי מגדים [סי' שי"ט בא"א סק"א] שאם עבר ובירר נאסר בדיעבד. ועיקר דברי רשב"א מבואר אצלינו במלאכת בורר סק"י אות ז' כי שם מקומו עיי"ש:
עג השיטה הד' הוא שיטת אחרים שבר"ן דחליבת העז הותר אפילו בשבת דמשום איסור שבת לא פקע תורת אוכל דארי' דרביע עלה. ורמב"ן כתב דחזי לנכרי ולחולה ולמחר: (עד) ולענין הלכה בסי' ש"כ [סעי' ד'] הביא בש"ע דעת הרי"ף להתיר לסחוט אשכול לתוך הקדירה ודעת הר"ח שאוסר. ובסי' תק"ה פסק המחבר להתיר לחלוב לתוך הקדירה ביו"ט כדעת הרי"ף וכתבו האחרונים שביו"ט הכריע להקל:
עה והב"י סי' תק"ה כתב שהר"ן כתב פ"ק דביצה דוקא בעז העומדת לאכילה אבל בעז העומדת לחליבה אסור משום מוקצה כדמקשה ריש ביצה אי בעומדת לגדל ביצים מוקצה הוא ואעפ"י שבפרק חבית כתב בשם רמב"ן שמוקצה מחמת איסור הבא מעצמו ולא דחיי' בידים ולא עבר עליו אפילו בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומשום הכי שרי האי חלב שנחלב לתוך הקדירה שאעפ"י שעז הי' מוקצה מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה וכו'. כבר כתב הר"ן פ"ק דביצה שאותו דרך שכתב שם דבעז העומדת לאכילה עסקינן היא עיקר. ע"כ:
עו ונוראות נפלאתי במה שמבואר מדברי הב"י דלרמב"ן אפי' בעז העומדת לחליבה מותר. דרמב"ן לא אמר אלא במוקצה מחמת איסור והיינו בעומדת לשחיטה דרק מוקצה מחמת איסור שחיטה אבל בעומדת לחליבה דומה לעומדת לגדל ביצים דמפורש פ"ק דביצה דמוקצה ונולד הוא. שוב ראיתי בנוסחא ישנה שבמג"א [שהביא המחצית השקל] שהשיג כן על הב"י. וכדי שלא לשוויי למרן הב"י ח"ו כטועה נראה לי ליישב: (עז) דהנה שורש מחלוקת הר"ן עם רמב"ן פ"ק דביצה בהא דמקשה הש"ס שם [ב ע"ב] שבת דעלמא תשתרי. וקשה הא תרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה וגם הביצה תיאסר כמו בעומדת לגדל ביצים. ותי' הר"ן נהי דתרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה הביצה אינה מוקצית. ודוקא תרנגולת העומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי והביצה ע"כ נולד היא. אבל הרמב"ן סובר דביצה בשבת מוקצית היא כיון דאסור לשחוט התרנגולת ומ"מ כיון שנסתלק מן הביצה האיסור שנולדה נסתלק ממנה המוקצה: (עח) מעתה להר"ן דס"ל ביצה בשבת לאו מוקצה היא והיינו משום שדעתו עליו שיודע שתטיל היום. ומ"מ עומדת לגדל ביצים אסור הביצה משום נולד. ע"כ דבנולד לא מהני דעתו. ה"ה העז העומדת לחליבה אף שהחלב אינו מוקצה כלל בעצמו שבידו לחלוב מ"מ אם העז עומדת לחליבה אסור משום נולד. אבל לרמב"ן שפיר י"ל דביצה בעצמותה מוקצה כיון שעתה היא במעי אמה ואינו יכול ליטלה אבל חלב שוודאי אינו מוקצה בעצמו שבידו לחלוב אין הנולד לבד אוסרו:
עט וא"ל שזה דבר פשוט בעצמו שנולד אסור בלא מוקצה. שהרי בעה"מ פ"ק דביצה דעתו בעומדת לגדל ביצים אין איסור רק אם דעתו לגדל מהביצים אפרוחים ובלא"ה מותר משום דדעתו על הביצים. ולדידן דלא קיי"ל הכי יש לומר משום דמ"מ חשוב הביצה מוקצה משום שהיא במעי התרנגולת ואינו יכול ליטלה אבל החלב שבעצמו אינו מוקצה אינו אסור משום נולד לבד:
פ ונ"ל ראי' שדעת הרמב"ן שהביצה מוקצה בעצמותה משום שאינו יכול ליטלה ממעי התרנגולת שהרי הרשב"א הקשה בהא דמקשה הש"ס שבת דעלמא תשתרי והא מוקצה הוא דא"א לשחוט האם בשבת ותי' דמני ר"ש דלית לי' מוקצה. ועוד בשם רמב"ן כנ"ל משום דמוקצה מחמת שקפץ עליו בע"כ כשנסתלק בלא שום איסור נסתלק המוקצה. ומדלא הקשה והא נולד הוא. וע"ז לא הי' מספיק תירוץ דר"ש לית לי' מוקצה דהא הש"ס אזיל לתרץ למה דס"ד דר"ש מודה בנולד. וגם תירוץ הרמב"ן לא הי' מספיק דכיון שהאם לא נסתלק ממנה האיסור ועדין מוקצה היא הביצה נולד. וע"כ דכיון שהתרנגולת אוכל לא חשוב הביצה נולד רק שמוקצית בעצמה שאינו יכול ליטלה ממעי התרנגולת ולשוחטה אינו יכול משום איסור שבת מוקצה היא. וה"ה בעומדת לגדל ביצים כיון שהוקצה האם מלשוחטה וליטול הביצה מתוך מעי' אינו יכול מוקצית היא הביצה ע"כ חשיבא הביצה מוקצה ונולד. אבל בחלב אין הנולד לבד אוסר החלב כדעת הבעה"מ ואנן נמי לא ס"ל להיפך רק משום דמוקצית הביצה גם כן וכמ"ש:
פא איברא דקשה לפי"ז מה הוקשה לרמב"ן פ' חבית והא העז מוקצית מחמת איסור ואף חלב היוצאת ממנה ליתסר משום מוקצה. הא החלב לא מוקצה כלל דבידו לחלוב אותה. ונראה דרמב"ן הוקשה לו מחלב המתמצה בשבת מאיברי הבהמה לתוך הדדים דמוקצה גמור הוא בתחלת שבת ודומה לביצה שנולדה בשבת דהוי מוקצה. והוצרך רמב"ן לומר דמוקצה שמחמת איסור שבת נסתלק בהסתלק האיסור:
פב לכאורה יש להקשות דחלב המתמצה בשבת יתבטל בחלב שהי' בדדים מע"ש. דבא לעולם בתערובות אפי' בדבר שיש לו מתירין בטל כמ"ש רמ"א סי' ק"ב [סעי' ד'] בשם המרדכי. אך נלפענ"ד דיסוד ההיתר דבא לעולם בתערובות נלמד מהא דס"פ במה טומנין [נא ע"ב] אין מרסקין הברד אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש. ופי' בסה"ת [סי' רל"ה] והמרדכי [סי' ש"ל] דאין מרסקין משום נולד אבל נותן לתוך הכוס דבטל בכוס ומוכח דאף דבר שיש לו מתירין היכי דבא לעולם בתערובות בטל. והרמב"ן חולק שם על סה"ת וס"ל דלאו נולד הוא משום דבעודן קרושים נמי תורת משקין עליהם לכל דבר כמבואר בחידושי רמב"ן שם וא"כ שפיר יש לומר דס"ל דאפי' בא לעולם בתערובות לא בטל:
פג ועוי"ל בפשיטות דמנ"ל שהיה בדדי בהמה מע"ש ששים ידות יותר חלב ממה שבא בדדי' בשבת ובודאי ששים בעינן כמ"ש באור זרוע ח"א סי' תשנ"ה גבי ענבים בעוטים מע"ש ומתמצה לתוכם יין בשבת דבטל בששים וכן באו"ח תי' תרע"ז בנ"ח שנתערב בטל בששים. ואף שהמג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח כ' באפר מוקצה שנתערב באפר אחר בטל ברוב צ"ל כמו שכתב המה"ש משום דיש פוסקים אפר באפר הוי יבש ביבש או כמ"ש הפרמ"ג [בא"א כ"ח] משום דאינו טעם. ונפלאתי על מ"ש הרב מלאדי זצ"ל בש"ע שלו סי' ש"ה [סעי' ל"ב] דחלב הנולד בשבת בטל ברוב. אך מדברי הר"ן ריש ביצה שכתב בטעם היתר החלב בשבת משום דנהי דבהמה מוקצה מחמת איסור שבת חלבה לא נאסר מעולם משמע דלא חיישינן לחלב שמתמצה מאברי הבהמה לתוך הדדין בשבת. דכל שהיה באברי הבהמה עדיין לא נתהפך להיות חלב והיתה אסורה בכלל הבהמה. אלא ודאי לא חיישינן לזה. ויש לדחות:
פד וראיתי לרשב"א בעבודת הקודש בית מועד שער א' אות ג' הי' חולב בתוך הכלי שיש בה אוכלין הרי זה מותר שמשקה הבא לאוכל אוכל. והורו הגאונים ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא ביו"ט אבל לא בשבת מפני שבא מעז ויש איסור לשוחטה בשבת והרי הוא נולד מן המוקצה. ומקצת מגדולי ראשונים ואחרונים הורו בשבת להיתר כביו"ט ואע"פ שנראין דבריהם שומעין לראשונים להחמיר הלכה למעשה. ומ"מ ביו"ט מותר לחלוב לקדירה שיש בה אוכלין. בד"א בעז העומדת לאכילה אבל עומדת לחליבה אסור אפי' ביו"ט משום נולד מן המוקצה עכ"ל:
פה ותמוה מ"ש לאסור בשבת משום נולד מן המוקצה דהא בריש ביצה מקשה שבת דעלמא תשתרי. וצ"ל דס"ל לחלק בין ביצה שנגמרה מאתמול בין חלב שנתמצה מאיברי בהמה בשבת לדדים וכמ"ש. עוד נ"ל דכי היכי דס"ל לר"ת וסייעתו דבשבת חשובה הבהמה פסולת וכשחולב הוי כמפרק אוכל מפסולת דבהמה בשבת לא חשיבא אוכל כ"כ חשוב החלב שנחלב ממנה נולד ממידי דלאו אוכל כמו ביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דכיון דאמה לאו אוכל הביצה ע"כ נולד כדברי הר"ן הנ"ל. ה"נ בזה: (פו) והא דמקשה שבת דעלמא תשתרי. נ"ל לישב דהנה מחלוקת ר' יהודה ורבנן במין במינו ביאר הר"ן בפ' הנודר מן המבושל [נב.] דתרווייהו ילפי מולקח מדם הפר ומדם השעיר ר' יהודה יליף מב"מ לא בטיל וחכמים ילפי עולין אין מבטלין זה את זה. וביאר הר"ן דשניהם לומדים מין במינו לא בטיל אלא דר' יהודה אזיל בתר העצם ורבנן בתר איסור והיתר. וע"כ הא דר"ת תלוי בפלוגתא זו דלר' יהודה דחשוב מין במינו אף דזה איסור וזה היתר ה"נ הוי מפרק אוכל מאוכל דהכל דבר אחד ואין זה נחשב כסוי לזה. אך לחכמים דאזלי בתר איסור והיתר ה"נ שני דברים חלוקים הם ושפיר זה הוי כסוי לזה ודש הוא:
פז ומיושב מה שהקשה הרמב"ן לשיטת ר"ת מאחר דשמואל בסוחט אשכול מיירי אפי' בשבת ואם רב חסדא בחולב רק ביו"ט היה לו לפרש. ולהנ"ל י"ל דבאמת רב חסדא למד מדברי רבו שמואל להתיר אפי' בשבת דהא שמואל ס"ל מב"מ לא בטיל ואזיל בתר העצם וחשיב דבר אחד ואין זה כסוי לזה אך לדידן דקיי"ל כרבנן מין במינו בטל דאזלי בתר איסור והיתר וכיון דזה איסור וזה היתר הוא מבטלו. ה"נ בהמה של איסור שבת מכסה על חלב המותר ואין היתר רק ביו"ט. וע"כ מקשה שבת דעלמא תשתרי לרבה לשיטתי' דכל מילי כרב עביד ורב הא סובר מין במינו לא בטיל דאזיל בתר העצם וביצה בשבת לאו נולד הוא. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים ביצה וה"ה חלב בשבת נולד הוא ואתי שפיר דברי הגאונים שבעבודת הקודש:
פח ולענין הלכה כתב הב"י [סי' תק"ה] דבדברי סופרים הלך אחר המיקל והיינו דאפי' עומדת לחליבה לאו נולד הוא. אך בש"ע כתב בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה החלב לאכול אם לקדירה שיש בה אוכלין מותר. מבואר דבעומדת לחליבה אסור. והבינו הט"ז והמג"א דחשוב החלב מוקצה מחמת אמה ולדידי צ"ע דזה סותר למ"ש בב"י:
פט ע"כ נ"ל דהב"י הא כתב לשיטת הרמב"ן דאפי' בשבת מותר לחלוב לתוך האוכל ולא הוי כמפרק אוכל מפסולת דאף שבהמה אסורה לא חשיבא פסולת. אבל לדידן דקיי"ל כהגאונים והרי"ף דבשבת אסור לחלוב לתוך האוכל וכתב הב"י טעם הר"ן דבהמה בשבת מחמת איסור חשיבא פסולת. ממילא בעומדת לחליבה דבהמה הוי מוקצה ואסורה ביו"ט שוב הוי מפרק אוכל מפסולת ואסור משום מלאכת דש שהוא מן המלאכות שלא הותרו ביו"ט:
צ האמנם כי יש לומר לפי מה שצדדתי לעיל אות ס"ט דווקא בהמה שבחיי' בעצמותה אי אפשר לאוכלה ולשוחטה אסור שוב הוי פסולת בעצמותה אבל בעלמא משום האיסור לא חשוב פסולת א"כ בהמה מוקצה לא חשיבא פסולת. ואף דבהמה מוקצה כיון שאסורה באכילה אסור לשוחטה דהוי שחיטה שלא לצורך יו"ט ושוב אסור בעצמותה. ליתא שאם בא לאכול היום המוקצה אין איסור שחיטה עומד בפניו שאם עושה מלאכה ביו"ט לאכול דבר איסור. אין בו איסור מלאכה דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דמה שהוא רוצה לאכול חשוב צורך קצת כמ"ש התוס' ביצה י"ב ע"ב נמצא דמה שהבהמה אינה ראוי' מחמת שהיא חי' יכול לסלק בהיתר בשחיטה ואין עומד בפניו מלאוכלה היום רק איסור מוקצה והוא רק איסור גרידא. אך הרי הוכחתי אות ס"ח מלשון הר"ן שאם תתיר להיפך כמו שביארתי שם שמוכח מהר"ן דמשום האיסור גרידא חשוב פסולת ובהמה מוקצית חשובה פסולת:
צא איברא דקשה לפמ"ש דמשום איסור לבד חשוב פסולת מהא דסי' ת"ק ס"ו נוהגין לנקר בשר אפי' נשחט מעיו"ט ופי' המג"א [ס"ק י"ב] דלא חשוב בורר דגם החלב והגיד אוכל אלא דארי' רביע עלה. ועי' בביאורנו למלאכת בורר ס"ק כ' אות ב'. אך נראה דשם לא כתב המחבר מותר רק נוהגין ופלוגתא דרבוותא הוא כמ"ש בב"י ובניקור דנהוג היתר נהוג. בחליבה דלא נהוג לא נהוג. וכיוצא בזה כתב הר"ן פ' ראשית הגז [בד' הרי"ף מו ע"ב] בענין נהוג עלמא כר' אילעאי בראשית הגז מ"מ במתנות נחייבין גם בחו"ל אף דמתנות וראשית הגז דין אחד להם משום דלא איתמר הלכתא כרבי אלעאי אלא שנוהגין וכיון דלא נהוג במתנות לא מקילינן בהו עי"ש. ובאמת לא אמר המחבר בפירוש דבעומדת לחליבה אסור אלא שלא כתב היתר רק בעומדת לאכילה ובעומדת לחליבה יהיה תלוי במנהג:
צב ולפי"ז מיושב מה שהקשה הט"ז על הרמ"א שכתב וגוי החולב ביו"ט וישראל רואהו יש להקל. והוא מתשובת הרשב"א. ומבואר בב"י דמותר אפי' עומדת לחליבה. והקשה הט"ז דהו"ל לומר בלשון יש אומרים. ולפמ"ש גם המחבר מודה דהחלב לאו מוקצה הוא. ואם גוי עושהו החלב מותר. אך ישראל אסור לחלוב משום דש וכמ"ש לעיל אות פ"ט. ולפי"ז נראה דמה שלא התיר המחבר לחלוב לתוך האוכל אלא בהמה העומדת לאכילה. אינו עולה רק לפמ"ש הר"ן בטעם הרי"ף. אבל עינינו רואות תשובת הרי"ף שהעתיק הרמב"ן דגם ביו"ט הוי דש אלא שהיתר אוכל נפש אין חילוק בין עומדת לאכילה או לחליבה. ומ"מ מי יכריע בזה נגד הר"ן והב"י וגם הרשב"א בחידושיו כתב טעם הרי"ף משום דבשבת חשובה הבהמה פסולת. ור"ת הא כתב כן לדעת עצמו. וא"כ אין היתר בעומדת לחליבה. אך לפי מנהגינו בסי' תצ"ח להתיר מוקצה ביו"ט והרי הבהמה מותרת. רק לפי הבנת הט"ז והמג"א דהחלב אסור משום מוקצה ממילא גם לדידן דמתירין מוקצה אפי' ביו"ט מ"מ כיון שאוסרין בנולד והחלב הא נולד הוא לפי שיטתם שמדמין לתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ועי' מהרש"א ריש ביצה. אך לפמ"ש שדעת המחבר ורמ"א דחלב לאו מוקצה הוא רק משום דבהמה אסורה משום מוקצה הוי דש. ממילא לדידן דלית לן מוקצה מותר:
צג עוד יש לעמוד בדברי הב"י שכתב דלדעת הרמב"ן מותר אפילו בעז העומדת לחליבה. דכיון דעומדת לחליבה ובהמה לאו אוכל הוא [דמה"ט נקרא הביצה נולד בעומדת לגדל ביצים כמ"ש הר"ן רפ"ק דביצה] כשחולב הוא מפרק אוכל מפסולת ולא התיר הרמב"ן [בעומדת לאכילה] אלא בשבת משום דבעצמותה אוכל וארי' הוא דרביע עלה. אבל בעומדת לחליבה הא בעצמותה לאו אוכל הוא. ונראה שדעת הב"י כיון דאי בעי אכיל לה לא חשוב פסולת מחמת דעתו שאין רצונו לאכול האם: (צד) וראי' לזה ממ"ש הרב המגיד ריש הלכות שביתת עשור [פ"א ה"ג] דהסרת עלין המעופשין לא חשוב בורר גמור משום שאף המעופשין ראוין ע"י הדחק. והנה הר' יונה גבי מים שנפסלו משתיית אדם וראויין לשתיית בהמה דכשרים לנטילת ידים דעת הר' יונה [ברכות בד' הרי"ף מ ע"ב] דהטעם משום דכל שראוי לשתיית בהמה ראוי לאדם ע"י הדחק אבל לא שיהיה תלוי בעצם בשתיית בהמה. ולפי"ז הא דהמיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הוא ג"כ ממעם הנ"ל משום דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. וכן משמע מדברי הרא"ש והרע"ב פ"א [מ"ח] דחלה גבי עיסת הכלבים אפי' אין הרועים אוכלין ממנה מטמא טומאת אוכלין וכתבו הרא"ש והרע"ב משום דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמא טומאת אוכלין עד שיפסול מלאכול לכלב עי"ש. ות"ל כמ"ש הרמב"ם בפירושו משום שהעיסה בא מחמשת המינים שראוין לאכילת אדם ומטמאין עד שיפסול מאכילת כלב. ול"ל למימר משום שהוא עכשיו נאכל ע"י הדחק. אלא ודאי דזה טעם דבעי נפסל מאכילת כלב משום דכל זמן שראוי לכלב נאכל ע"י הדחק לאדם. ומזה מוכח דמה שנאכל ע"י הדחק לאדם לא חשוב מיוחד לאכילת אדם דהא סרוח מעיקרא שאינו ראוי רק לבהמה טהור. וכן הוא מצד הסברא דראוי ע"י הדחק לא חשוב מיוחד לכך. וא"כ לא חשיבי עליו המעופשין אוכלין לענין טומאה ויחשב בורר. ואין לומר דעלין אלו תחלה ראוין היה ואח"כ נתעפשו. דא"כ דהדין תלוי בזה הי' לו להרמב"ם לומר מתוך עלין שנתעפשו. אלא ודאי דמשום שאינו מיוחד לאוכל אדם לא חשוב הבורר ממנו כבורר מתוך פסולת וה"נ לא חשוב מפרק אוכל מפסולת:
צה ולדינא נ"ל להתיר לחלוב לתוך אוכל בתחלת יו"ט שידוע שששים חלקי חלב שבדד הי' שס מעיו"ט אפי' בהמה העומדת לחליבה מאחר דלא קיי"ל לאסור מוקצה ביו"ט ובשל סופרים מי שהלך אחר המיקל כרמב"ן לא הפסיד וכיון שבידו לחלוב לתוך האוכל לא הוי מוקצה ומשום נולד לבד לא מיתסר לרמב"ן ומשום דבר שיש לו מתירין לא מיתסר כיון שבא לעולם בתערובות. אבל אם אפשר שיותר מאחד בששים חלב בא ביו"ט לדדים ולא היה בידו לחלוב בתחלת יו"ט אסור משום דהוי מוקצה ונולד. ובשבת בעומדת לאכילה אם חולבה גוי לתוך אוכל נ"ל להתיר בכל גווני דבשל סופרים הלך אחר המיקל כרמב"ן וכיון שנסתלק האיסור שבה ממילא נסתלק תורת מוקצה. ומ"מ המחמיר בכל אלה תבוא עליו ברכה כי המחבר [סי' תצ"ה סעי' ד'] פסק לאסור מוקצה ביו"ט וגם בשבת הא כתב הרשב"א בעבודת הקודש [ב"מ ש"א פ"ג] להחמיר למעשה כגאונים דאסור משום נולד מן המוקצה: