אור ברסלב
אגלי טל מלאכת דש אות ז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת דש אות ז

מלאכת דש אות ו

[ז] (א) אלא בגידולי קרקע. ש"ס מכילתין ע"ה. ת"ר הצד חלזון והפוצעו [דוחקו בידיו שיצא דמו] אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהי' ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה [שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה] אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגידולי קרקע: (ב) ראיתי לכתוב כאן בסייעתא דשמיא דברים עקריים בענין גידולי קרקע הנוגע לאיזה מלאכות מסידורא דפת. דעת רוב הפוסקים אין עימור אלא בגידולי קרקע ואין דישה אלא בגידולי קרקע ובתה"ד [סי' נ"ו] דהוא הדין אין טחינה אלא בגידולי קרקע. ובחי' רמב"ן והרשב"א ק"ז ע"ב דכל שכן דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ואפי' ר"י מודה בהא. יש לחקור בזה שני חקירות הא' בהא דאין דישה אלא בגידולי קרקע אם העיקר תלוי באוכל שיהי' גידולי קרקע או העיקר שיהי' הפסולת המקיפו גידולי קרקע. חקירה הב' אם קרקע עצמה חשוב כמו גידולי קרקע: (ג) והנה חקירה ראשונה נפשוט לכאורה מהא דריש פרק חבית קמ"ה. דמחייב ר' יוחנן חטאת בשלקות שסחטו וכתב רבינו חננאל דר' יוחנן מודה דאינו חייב רק על סחיטת זיתים וענבים וכן כתב בתוס' רי"ד ומשום דאינו חשוב משקה אלא היוצא מזיתים וענבים רק בשלקות מחייב משום דאית בי' משקין דאתי מעלמא והוא משקה גמור ופסק כר' יוחנן עיי"ש והרי שלקות המשקה שנבלע בו היא מים שאינו גידולי קרקע והתוס' רי"ד עצמו פסק דאין דישה אלא בגידולי קרקע אלא ודאי משום דהקליפה המקיפתו הוא פרי גידולי קרקע חייב:

ד ועוד ראיתי בס' הישר לר"ת [סי' רפ"ג] בהא דשבת קכ"ח ע"ב אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד אם אין סיפק ביד מביאה לה בשערה כדי לעשות שינוי ומקשה הגמ' תיפוק לי' משום סחיטה ואכתי יש חילול שבת בסחיטה. וכתב ר"ת דהך סחיטה [אינו תולדה דמלבן רק] תולדה דדש ואתי כמאן דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע ע"כ הנה דאף שהשמן גידולי קרקע הואיל ונבלע בשער האדם שאינו גידולי קרקע [ור"ת לשיטתו בתוס' ע"ג ע"ב בד"ה מפרק דבעל חיים לא חשוב גידולי קרקע לענין שבת] פטור למ"ד אין דישה שלא בגידולי קרקע. והנה למדנו מתוך דברי תוס' רי"ד ור"ת שאם האוכל אינו גידולי קרקע ופסולת המקיפו גידולי קרקע חייב. ולהיפך אם האוכל גידולי קרקע ופסולת המקיפו אינו גד"ק פטור. הנה דהכל תלוי בפסולת המקיפו:

ה וכן משמע דעת האו"ז שפסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע ולכאורה אינו מובן הטעם. אך להנ"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע שיהי' הפסולת גידולי קרקע וזה לא שייך בעימור שאין בו פסולת. ועל כן בתה"ד מדמי טחינה לעימור דלמ"ד אין עימור אלא בגידולי קרקע הוא הדין אין טחינה אלא בגידולי קרקע ולמ"ד יש עימור שלא בגידולי קרקע יש טחינה שלא בגידולי קרקע. ולמה לא דימה לדישה. אלא משום דעימור וטחינה תרוייהו מלאכות שאינם בפסולת ואינם דומים לדישה שהיא בפסולת וכנ"ל:

ו ולפי"ז יתבאר לפנינו לכאו' טעם הדין דחיוב בורר שלא בגידולי קרקע כמו שמבואר אצלינו בראיות במלאכת בורר ס"ק כ"א ולכאורה לא נדע הטעם דהא מלאכת בורר נלמד ג"כ מסממנים שבמשכן כמו שפירש"י ע"ג. במשנה ע"ב ובתה"ד למד טחינה מעימור ודישה משום שכולהו בסממנים שבמשכן ולמה לא נלמד ג"כ בורר. אך לפמ"ש דהכל תלוי בפסולת והרי הבורר הוא הבורר הצרורות מתוך האוכל כמו שפירש"י ע"ה ע"ב בסוף הסוגיא דבורר בצרורות והם קרקע ממש ולא גידולי קרקע כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע דמסכך בעפר ומתכות פסול משום שאין גידולו מן הארץ. והנה דבורר שבמשכן הי' בצרורות שאינו גידולי.קרקע ולהנ"ל שהכל תלוי בפסולת הרי בורר שבמשכן שלא בגידולי קרקע ועימור לדעת הפוסקים שאינו אלא בגידולי קרקע היינו דעימור בא להשלים החסרון מה שהוא מפוזר ופיזור זה הוא מן הקרקע וכן טחינה שהחסרון הי' הקושי והוא מן הקרקע אבל בורר הוא החסרון הצרורות שבתוכו והצרורות אינם גידולי קרקע. ועוד לפי מה שביארנו במלאכת זורה סק"א אות ו' דלדעת רוב פוסקים בורר פסולת מתוך אוכל המלאכה הוא בפסולת במה שמדחהו מן האוכל וא"כ המלאכה בצרורות שאינם גידולי קרקע:

ז האמנם דקשה על מ"ש דקרקע עצמה לא חשוב כגידולי קרקע מהא דמבואר בפסחים מ"ז ע"ב הכותש אבנים לכסוי חייב ומבואר ברש"י שם בד"ה כלאחר יד דכותש כדרכו חייב מדאורייתא ופשוט דהוא תולדה דטוחן וכן פירש"י ביצה ז' ע"ב בקושית הש"ס והא קעביד כתישה דכותש עפר תולדה דטוחן ומלאכה היא משמע שהוא דאורייתא דאי שבות לא הי' קורא מלאכה. ועוד דאי לא היה רק שבות לא הי' מקשה הש"ס שהרי למה דמשני בעפר תתוח ואף דעביד גומא פטור משום דאין צריך אלא לעפרה ואף דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אסור עכ"פ התירו משום שמחת יו"ט וא"כ מה מקשה הש"ס מכתישה. אלא ודאי מלאכה דאורייתא היא. וכן משמע שם ח' ע"ב דגזר משום כתישה ואי לא הי' רק מדרבנן לא הי' גוזרים ועוד דאמר שם אפילו היכא דבעידנא דעקר מקיים עשה אינו דוחה יו"ט משום דהוי עשה ולא תעשה והיכי דבעידנא דוחה בדרבנן כמ"ש הלח"מ פי"ב מהל' שופר הלכה ו' וכן משמע בשבת קכ"ח ע"ב אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן. הנה דאתי עשה דאורייתא דצער בעלי חיים ודחי עשה ול"ת דביטול כלי מהיכנו דרבנן וע"כ דהוא דאורייתא. וכן ברש"י שבת ע"ד ע"ב עבד חביתא ותנורא פירש"י טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן וכן כתב הרמב"ם פ"ח הל' ט"ו השף לשון של מתכות חייב משום טוחן אף דמתכת הוא קרקע עצמה הרי דכל הני מוכחן דחייב על עפר משום טוחן אף דאין טחינה אלא בגידולי קרקע כמ"ש בתה"ד ועל כרחין דקרקע חשוב נמי גידולי קרקע:

ח ויש ליישב לפמ"ש ליישב דעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] וסייעתו דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע והקשו התוס' [עג ע"ב] מפרק הפועלים [ב"מ סט.] דמוכח דלגבי הגדל ממש בקרקע לא חשיבי בעלי חיים גידולי קרקע. ותרצתי דלגבי שבת נהי דלא הוי גידולי קרקע מ"מ הוי תולדה דגידולי קרקע כמו שביארנו במלאכת בורר ס"ק כ"ד אות ג' באריכות עיי"ש. והכי נמי יש לומר לענין קרקע ממש דמכל מקום חשוב תולדה דגידולי קרקע ומכל מקום מלאכת בורר שהי' במשכן בקרקע ממש נלמד מזה אף שאינו גידולי קרקע כלל. כל זה הי' נראה בעיני בתחילה ואח"כ חזרתי בי. הא'. דמ"ש דקרקע הוא תולדה מגידולי קרקע הוא דוחק. ובבעלי חיים הסברא נכונה כיון דלענין מעשר שני חשובים בעלי חיים גידולי קרקע הרי דקצת הם גידולי קרקע ע"כ הוי עכ"פ תולדה לגידולי קרקע כיון דתולדה היינו שיש לו קצת דמיון להמלאכה כמ"ש הרב המגיד פ"ז [ה"ד] מהל' שבת. אבל מה ענין קרקע לגידולי קרקע. ועוד מה נעשה לשיטת התוס' דבע"ח לא חשיבי גידולי קרקע משום שאינם דומים לגמרי לסממנים שבמשכן אף דלקצת דברים חשיבי גידולי קרקע. כל שכן קרקע עצמה דלא חשוב גידולי קרקע. וע"כ לומר דמה שחייב על טחינת קרקע עצמה טעמא אחרינא אית בי' והיינו משום דסממנים שבמשכן הי' מקרקע עצמה ג"כ וכמה צבעים שחופרין בקרקע: [הגה"ה - ולכאורה הי' אפשר לומר עוד שעשו כלי חרס לבשל בו הסממנין והי' טוחנין הרגבים לעשות מהם טיט לכלי חרס כמ"ש רש"י בעביד חביתא ותנורא: אך קשה לי על זה דאם כן המגבל עפר לעשות ממנו טיט ליהוי אב מלאכת לש כיון דהוי גיבול עפר במשכן וברש"י ביצה ל"ב ע"ב ורמב"ם פ"ח הל' ט"ז דהוא תולדת לש ע"כ צ"ל כמו שכתבתי שהי' במשכן סממנים מקרקע עצמה ג"כ והא דכתב רש"י ביצה ז' ע"ב גבי כתישת עפר כותש תולדה דטוחן היינו דעיקר טחינה ברחיים או במכתשת אבל כותש ביד על גבי קרקע הוא רק תולדה ע"כ הג"ה. ע"כ הגה"ה]:

ט והנה דאף שהי' טחינה בקרקע עצמה גם כן מ"מ על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע פטור וא"כ בורר נמי אף שהי' בצרורות מכל מקום על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע יפטור. [ועוד דאם תמצא לומר דמה שהי' במשכן בקרקע עצמה חייב אף שלא בגידולי קרקע וגם הכל תלוי בפסולת וחסרון שהמלאכה באה לסלק אם כן קצירה שבא לסלק החיבור להקרקע והמלאכה לסלק הקרקע מהנקצר וכפי ההנחה שקרקע עצמו לא חשוב גידולי קרקע הרי הי' מלאכת קוצר שלא בגידולי קרקע ולמה פשיטא לרמב"ן ורשב"א דקוצר אינו רק בגידולי קרקע ואפילו לר' יהודה]:

י ע"כ נראה דהנה במה שכתבו הפוסקים סי' שכ"א [סעי' י"ב] דמותר לפרר לחם לפני התרנגולים כיון דכבר נטחן אין טוחן אחר טוחן וכן מלח שהי' דק מתחלה ושוב נתבשל ונעשה פתיתין מותר לחותכו כמו שחותך הפת דאין טוחן אלא במה שהי' מחובר מתחילתו. כיוצא בזה הם דברי תוס' רי"ד במלאכת מעמר [עג ע"ב] וז"ל אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזהו תחלת לקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עכ"ל. וקשה לי ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל כדאיתא ביבמות ו' ע"ב ורמב"ם פ"ט ה"ו עיי"ש והרי כבר הי' מהותך תחילה בשעת עשייתו ואחר כך נתקשה שוב לא יהי' חייב על התיכו. וגם בהא דכתב הרמב"ם [פ"ח הט"ו] דשף מתכות חייב משום טוחן קשה דמתכות נעשה מפרורי עפר [שקורין פעדרינן] ואח"כ מבשלין [בהיטא] ונעשה מתכת ואינו חיבור שבתולדה. ועוד בירושלמי [נ ע"ב] הדין דשחק חסף חייב משום טוחן והא חסף היינו חרס שנעשה מן הקרקע שכבר נטחן כמו שפירש"י שבת ע"ד ע"ב גבי עביד חביתא ותנורא ולמה יתחייב משום טוחן מאי שנא ממלח דק ונתבשל ונעשה פתיתין דאינו חייב עליו משום טוחן:

יא אשר ע"כ נראה דהא דאין טוחן אחר טוחן היינו משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע [ואפי' להפוסקים שיש עימור שלא בגידולי קרקע וה"ה טחינה מ"מ באוכלין לכולי עלמא אין טחינה שלא בגידולי קרקע כמבואר סי' שכ"א סעי' י' מדברי תה"ד] וע"כ אין טחינה אלא במה שמחובר משעת גידולו. וכן בעימור שאינו רק בגידולי קרקע ע"כ אין עימור רק במה שמפוזר משעת גידולו. אבל בישול שחיובו אינו מחמת שגדל בקרקע שהרי אפי' במים חייב משום בישול אין נ"מ מה שהי' מהותך תחילה סוף סוף עכשיו היא קשה והוא מהתכו חייב משום בישול. ודוקא בעימור וטחינה שחיובם אינו אלא משום שגדלו בקרקע וכיון שהחיבור או הפיזור לא הי' אז או שנתבטל מה שהי' אז ועכשיו נעשה החיבור או הפיזור פטור ודו"ק:

יב וע"כ ניחא השף מתכות דחייב. דמתכת אינו גדל בקרקע רק הוא עצמו קרקע ובשבת חייב על קרקע עצמה. ונמצא שאין חיובו משום מכבר רק משום עכשיו שהוא עכשיו קרקע ע"כ אף שהי' מהותך קודם כיון שעכשיו הוא קשה והוא מהתכו חייב. וכן חסף חרס דהוא קרקע עצמה חייב עליו אף שכבר נטחן דחיובו הוא מחמת עכשיו ודוקא בעימור וטוחן שחיובם שגדלו בקרקע וזה אינו עכשיו רק שתחלה גדלו בקרקע על כן אינו חייב בעימור רק במפוזר מתחלה ועל טחינה רק במה שהי' קשה תחילה: [הגה"ה - ועוד יש לומר לדעת הירושלמי דס"ל יש טוחן אחר טוחן שהרי הירושלמי [מח ע"ב] סובר דאפי' קצירה ישנו שלא בגידולי קרקע שמחייב השולה דג מן הים משום קוצר וכ"ש עימור וטחינה כמ"ש רמב"ן ורשב"א [קז ע"ב] דלמ"ד אין דישה שלא בגידולי קרקע כ"ש קצירה. ממילא לדעת הירושלמי דיש קצירה שלא בגידולי קרקע כ"ש דישה עימור וטחינה ולפ"ז שפיר ס"ל יש טוחן אחר טוחן. ע"כ הגה"ה]: (יג) וע"כ בורר דמפורש בתוספתא שבת פרק י"ז [ה"ו] נתערבו לו פירות בפירות בוררן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע הרי זה חייב. הנה דאף שהי' מבוררין תחילה וש וב נתערבו חייב על בירורם ע"כ דחייב שלא בגידולי קרקע. וטעם הדבר ג"כ לפי הנ"ל שהרי בורר הוא בצרורות שאינם בשעת גידולם רק לאחר קצירה ודישה מתערבים בתוכם צרורות. ואם איתא שאין ברירה אלא בגידולי קרקע לא הי' נחשב ברירה כלל כיון שהעירוב אינו בשעת גידולו ומוכח מברירה שבמשכן שיש ברירה שלא בגידולי קרקע: (יד) והשתא ניחא דברי ר"ת בספר הישר ד"ה דסחיטת שמן משער הוי סחיטה אתיא כמ"ד יש דישה שלא בגידולי קרקע דלמ"ד אין דישה אלא בגידולי קרקע אין חייב אלא א"כ סוחטו מתוך קליפתו שהי' עליו משעת גידולו ע"ב (טו) וראי' ברורה לדברי מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ י"ד [קיא.] גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית של יין והוא בגד של פשתן שבפי החבית דכשהוא סוחט נפלי משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוא תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה. ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הנה דאף שהיין והבגד של פשתן שניהם גידולי קרקע לא חשיב דישה בגידולי קרקע וע"כ מטעם שכתבתי. משום שאין הקליפה עליו משעת גידולו: (טז) איברא דקשה טובא על זה מכבשים ושלקות דמחייב חטאת לר' יוחנן. וכתב בתוס' רי"ד משום דאית בי' משקין גמורים דאתי מעלמא והרי משקין אלו לא גדלו בתוכם והי' תחילה בפ"ע וחשוב לפי סברא הנ"ל דישה שלא בגידולי קרקע. ובתוס' רי"ד פסק כר' יוחנן והוא עצמו פסק דאין דישה אלא בגידולי קרקע:

יז אשר ע"כ נראה דחילוק יש בין משקין שנבלעו בבגד בין משקין שנבלעו באוכלין דמשקין שבתוך הבגד אף בעודם בבגד תורת משקין עליהם לכל דבר. ובנדה ס"ב ע"ב חרסין שנשתמש בהן זב שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור התנור טמא שסוף משקין לצאת אמר ריש לקיש לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין אע"פ שלא הוסק התנור טמא ע"כ. הנה דלא פקע תורת משקין אף בעודם בלועים בכלי ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דחשוב טומאה בלועה ומ"מ מודה דמשקה היא. וזה במשקין שבתוך כלי וה"ה בגד כדאי' שם אבל משקין שנבלעו באוכלין נ"ל שתורת אוכל עליהם כמו זיתים וענבים למ"ד משקין מיבלעי בליעי חשוב היין והשמן שבתוכם אוכל וכשנטמאו הזיתים והענבים נטמאו היין והשמן שבתוכם טומאת אוכלין כדאיתא בפסחים ל"ג ע"ב וע"כ כשיוצאים מתוך הפירות וחוזרין להיות משקין כאלו נולדו מתוך הפירות גידולי קרקע והוי גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע כמו לענין מעשר שני דחשיבי גידולי גידולין גידולי קרקע:

יח ואל תתמה על מ"ש דחשיב גידולי פירות אף שאין יונקים מן הפירות. דהא כמהין ופטריות חשובים גד"ק לענין שבת כמו שיתבאר לפנינו ס"ק כ"ד אות ג' אף דלא ינקי מארעא אלא מאוירא רק דרבי בארעא וה"נ כיון שנולד כשיוצא מן הפירות חשיב גידולי הפירות. ועי' בתוי"ט פ"א דמעשר שני מ"ג בד"ה אינו נלקח דברייתא סוברת מים חשיבי גידולי קרקע ואף שהמים נקווים מתחת להארץ כדכתיב במעשה בראשית ולאו מקרקע גדלי מ"מ הואיל ונובעים מהארץ ונראה לעין כאלו גדלי מן הקרקע חשובים גידולי קרקע. ואף דאנן לא קיי"ל הכי עיין בתוס' רע"ק שם אות ד' היינו משום דהמים הי' בפ"ע טרם הי' בתוך הקרקע שהרי באים מהים לתוך הארץ ומהארץ למעלה אבל משקין אלו שבשעה שהי' באוכל סר תורת משקין מעליהם ונעשו אוכל וכשחוזרין ונעשו משקין פנים חדשות באו לכאן:

יט ונלע"ד אם נטמאו טרם שנבלעו באוכל ויצאו טהורין כהא דפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב שנקרשו ונמוחו טהרו מטומאה שהי' עליהם קודם קרישתן. והטעם משום שבשעת קרישתן נעשו אוכל ע"כ כשחוזר להיות משקה חשוב פנים חדשות משא"כ בשמן שקרוש וחזר ונמוח לא חשוב פנים חדשות משום דבשעה שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ה"נ כיון שנעשו אוכל בשעה שנבלעו ע"כ שפיר חשובים גידולי הפירות כשיוצאים מהפירות ונעשו משקין:

[הגה"ה - ועי' לקמן ס"ק י"ז שכתבתי שם דזה באמת טעמא דרב ושמואל פוטרים בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן משום דס"ל שלא נסתלק מהם תורת משקה בעודם בלועים בכבשים ושלקות וע"כ חשוב שלא בגידולי קרקע כדברי השיטה המיוחסת להר"ן. ע"כ הגה"ה]:

כ והשתא ניחא בשלקות דחייב חטאת לר' יוחנן והקשינו לעיל דהמים אינם גידולי קרקע ורציתי להוכיח מזה דבתר הקליפה אזלינן. ולפמ"ש לא מוכח מידי אלא דהמים עצמם נעשו עכשיו גידולי קרקע משום שיוצאים מהפירות ונעשו גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע:

כא ואמנם כי מהאו"ז שפסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע משמע דהעיקר תלוי בפסולת וכמש"ל. אך יש להביא ראי' ממ"ש בערוך [ערך פץ] בשם גאון המנפץ אוכל מן עפרוריתו חייב משום דש ואי בפסולת תליא מילתא הא עפר אינו גד"ק ובזה אין ליישב משום דהי' צבעים שמקרקע עצמה דבקרקע עצמה לא שייך דישה:

כב ועל מה שכתבתי דעל משקין הנבלעין בבגד לא מחייב ר' יוחנן משום דש דלא חשוב גד"ק לא יקשה ממ"ש התוס' קמ"ה בד"ה כבשים דחייב על משקין הנבלעים בבגד מדאורייתא משום דש דהתוס' לטעמייהו ע"ג ע"ב דיש דישה שלא בגידולי קרקע: (כג) העולה מהנ"ל דלדעת רוב הפוסקים אין עימור אלא בגידולי קרקע ואף דלאו מלאכה שבפסולת הוא גם בדישה מסברא העיקר תלוי אם האוכל שבו המלאכה גידולי קרקע וכן דעת הערוך בשם גאון אך לדעת האור זרוע אין דישה אלא בגידולי קרקע ויש עימור שלא בגידולי קרקע וי"ל הטעם משום דדישה מלאכה שבפסולת. משמע ודאי דהעיקר אם הפסולת גידולי קרקע:

כד ועוד נתבאר דמשקין הנבלעים בבגד אפי' של פשתן חשוב סחיטתן דישה שלא בגידולי קרקע אבל משקין שנבלעו באוכלי גידולי קרקע תליא בפלוגתא דרב ושמואל עם ר' יוחנן דלר' יוחנן חשוב סחיטתן בגידולי קרקע ולרב ושמואל גם בנבלעו באוכלין חשוב סחיטתן שלא בגידולי קרקע ועיין בס"ק י"ז דיש מחלוקת הפוסקים אי קיי"ל כרב ושמואל אי כר' יוחנן:

כה ובהא דהצד חלזון והפוצעו שמעתי מחכם אחד לפרש דלא כפירש"י ותוס' [עה.] אלא דהחלזון גדל בקערה. והפוצעו היינו שמוציאו מהקערה והיינו דש. אבל בהוצאת דמו אין בו משום מפרק כיון דמיפקד פקיד וכמו בדם בתולים עכ"ד. והנה אם הי' הפי' כדבריו הי' מתורץ קושיא גדולה שקשה לי לת"ק דהפוצע חלזון לאו היינו מפרק וגם משום נטילת נשמה אינו חייב דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' ונמצא שהפוצע חלזון אינו מלאכה כלל והאיך אפשר לומר כן הא צידת חלזון ופציעתו הי' במשכן לצבוע תכלת וכדאמר בש"ס [עד ע"ב] שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין ואיך אפשר לומר דאינו מלאכה הא הוה במשכן וחשיבא אך לפי פירושו הנ"ל ניחא דאפשר במשכן הי' מוציאין דמו בלא הוצאתו מהקערה ובאמת בכה"ג הוי מלאכה משום נטילת נשמה אך הוצאתו מהקערה אינו מלאכה לת"ק:

כו אולם לאחר העיון פי' התוס' ברור ופירושו הנ"ל ליתא דמה שדחה פי' התוס' דדם חלזון מפקיד פקיד לית בי' משום דש ליתא וראי' חולב וסחיטת זיתים וענבים למ"ד משקין מפקיד פקיד וההוא דמפקיד פקיד כבר פרשנו בס"ק ט"ו ובס"ק כ"ד וכ"ש לשיטת התוס' חובל משום נטילת נשמה דלא קשה מידי מדם בתולים דבפשיטות י"ל דחיוב מפרק לא שייך כלל בדם בתולים די"ל צריך לדם שלא יתלכלך פעם אחרת והוי כסוחט כבשים לגופן דמותר כדאיתא בפ' חבית וכמש"כ התוס' [עג ע"ב] בזומר וצריך לעצים והר"ן בס"פ שמונה שרצים עיין בדבריהם. וכיון דהוצאת דמו חשוב דישה ממילא פטור על הוצאת החלזון מהקערה שעדיין מחוסר דישה להוציא דם וכמש"כ לעיל סק"ד וסק"ו עי"ש באריכות ונדחה פירושו הנ"ל ודו"ק. וקושיא הנ"ל דפציעת חלזון הי' במשכן עיין ישוב לזה במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב':

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה