אור ברסלב
אגלי טל מלאכת גוזז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת גוזז

מלאכת האופה

[א]

אחד הגוזז צמר כו'. רמב"ם פ"ט מהל' שבת הל' ז'. והוא מדברי התוספתא הובא בה"ה שם הגוזז מן החי' מן הבהמה מן העופות אפי' מן השלח מלא הסיט כפול חייב. והרמב"ם השמיט הא דגוזז מן העופות וצ"ע למה. ועיין בביאורנו לקמן ס"ק ו'. ובס' מנחת חינוך ראיתי שכתב דהגוזז מן העוף פטור לפי שדרכו בתלישה ולא בגזיזה. ואני כבר העליתי בביאורנו למלאכת קוצר ס"ק ג' דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה חייב. וחילא דידי ממ"ש הרמב"ם [פ"ז ה"ד] הקוצר קטניות חייב אף דבש"ס חולין קל"ז. דאורחייהו בתלישה ובעקירה עי"ש. והנה ע"כ הפירוש בש"ס חולין שאין דרכן בקצירה רק בתלישה ובעקירה. וע"כ תלישתן ועקירתן היינו אורחייהו. דאין לפרש דלעולם דרכן גם בקצירה ואעפ"כ הואיל ואורחייהו גם בתלישה ועקירה היינו קצירתן. דא"כ למה הוצרך רש"י בכורות כ"ה. לפרש הא דשאני כנף דהיינו אורחי'. דרך נוצות עוף בתלישה ולא בגזיזה למה ליה להוסיף ולא בגזיזה כי די במה דאורחי' בתלישה. אלא ודאי אם אורחי' נמי בגזיזה לא יקנה התלישה עליו שם גזיזה. וא"כ בקטניות נמי אם איתא דאורחי' נמי בקצירה לא הי' התלישה קונה עליו שם קצירה. אלא ודאי לאו אורחייהו בקצירה. ואעפ"כ הקוצרו חייב הואיל והוא עיקר אב מלאכה. וה"נ אף דעוף לאו אורחי' בגזיזה. הואיל והגזיזה היא עיקר האב מלאכה חייב. והנה בספר יראים [סי' רעד. דף קלה ע"ב] כתב תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף עוף חי. הנה מפורש דגוזז את העוף חייב וכפשטא דתוספתא. והאומנם שהספר יראים כתבו לתולדה ולא לאב מלאכה. הלוא ידוע דעתו שכל שלא הי' ממש במשכן לא חשוב אב והוא חשוב בוצר וכו' וכן כמה דברים שלא הי' ממש במשכן לתולדה. אך דעת המחשבים בוצר לאב. י"ל דה"ה דהגוזז את העוף הוא אב מלאכה וכפשטא דתוספתא דכייל בהמה חי' ועוף בחדא. ולהספר יראים לא קשיא מהתוספתא דבלא"ה הוא מדחה התוספתא מהלכה ולאו דסמכא היא כמ"ש בס"ק ב' לפנינו אי"ה:

[ב]

א ויראה לי שלדעה הראשונה כו'. ש"ס מכילתין ק"ז ע"ב אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכתבו התוס' בכורות כ"ה. ותוס' ע"ז כ"ו. דהוא תולדה דגוזז. ושם בע"ז כתבו עוד דהיכי דכלו לו חדשיו דכלו גידוליו תו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו. וקשה לי בדבריהם שהרי בירושלמי [נא.] ובתוספתא הובא לעיל ס"ק א' דתולש מן המתה ואפי' מן השלח חייב. הרי דחיוב גוזז לאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דלאחר מיתה וכל שכן אחר ההפשט פסקו גידוליו. וא"כ איך אפשר לחייב עוקר דבר מגידולו משום תולדה דגוזז כיון דחיוב גוזז לאו משום הכי הוא. ואין לומר משום שהי' גדל כאן דאם כן כלו לו חדשיו נמי יתחייב:

ב וליישב דברי התוס' נקדים דברי הרמב"ן פרק שמונה שרצים וז"ל הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו ק"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהם חיים לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וכן הנוטל שערו וצפרניו אין בהם משום עוקר דבר מגידולו דלחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגידולי קרקע [נראה דס"ל לרמב"ן ז"ל דא"א לומר דעוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז. כיון דגוזז מן המתה חייב א"כ ע"כ גוזז לא משום עוקר דבר מגידולו הוא וכמ"ש] וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב. [והאריך לבאר לשון הגמרא משום עוקר דבר מגידולו]. ובירושלמי פרק כלל גדול [מח ע"ב] האי מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי כגמרא דידן. עכ"ל הרמב"ן. ודברי הרמב"ן נעלמים מאד שהרי כל קושיותיו יקשה גם על הירושלמי שלא יחלוק הירושלמי על משנה שלימה [צד ע"ב] דהנוטל שערו וצפרניו. גם הא דהתולש כנף הובא ג"כ בירושלמי [נא.] וכל מה שיתרץ הירושלמי יתרץ גם לגמרא דידן ולמה לנו לעשות מחלוקת בין בבלי לירושלמי בחנם. וראיתי למהרי"ט אלגזי בכורות כ"ה [אות מ']. דמוקי אנפשי' לחלוק על הרמב"ן והרשב"א שמביאו מכח דברים אלו וכתב שהרשב"א לא הרגיש בסתירות אלו. ובמח"כ לא כן יעשה לדחות דברי רמב"ן ורשב"א בדברים פשוטים אשר נער קטן ידעם. ושפת יתר לומר על הרשב"א שלא הרגיש. ובאמת דבריהם ברורים עפ"י הסוגיא דנזיר ל"ט. איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל. פי' המפרש האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי. ומסקנת הש"ס שם דמלתחת רבי וכן בצמר הבהמה דמייתי מדסקרתא עי"ש. והנה לשון הירושלמי כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר מבואר דס"ל לירושלמי ענין מלאכת קוצר שמבדילו מחיותו דצומח ג"כ חיותו מן הקרקע כהא דתנן שלהי בבא מציעא [קיח ע"ב] רואין מהיכן ירק זה חי. וא"כ אין בשער משום קוצר דשער שגוזז אין חיותו מן הבהמה דשער כדקאי קאי ומתחת רבי אבל שערות אלו שגוזז אינם יונקים עוד כלל מן הבעל חי כלשון מפרש הנ"ל וראשו כדקאי קאי רק אם לא הי' גוזז הי' צומח עוד שער מתחת והי' השער מתגדל אבל מה שגוזז לא הי' מקבל עוד יניקה אף אם לא הי' גוזזו. וע"כ לא קשה כלל על הירושלמי מגוזז ונוטל שערו וצפרניו דכל הני מתחת רבי ולית בהו משום מבדילו מחיותו. אבל לשון גמרא דידן עוקר דבר מגידולו [לא מחיותו] והשער מתגדל מתחת. וע"כ מפורש בש"ס בכורות כ"ה. דיש בתלישת צמר משום עוקר דבר מגידולו ושפיר הקשה הרמב"ן דא"כ גוזז ותולש מן החי יתחייב שתים אחת משום גוזז דישנה אפי' במתה ומשום שתולש מן החי ועוקר דבר מגידולו. והא דתולש כנף מן העוף ודאי לא קשיא רק לגמרא דידן דסתמא אמר התולש כו' משמע גם חיים. אבל ירושלמי משמע להדיא דמוקי לה במתה [לפי פי' רמב"ן בכורות בירושלמי] שהרי מסיים בירושלמי בהא דעוף אין לו גיזה תלישתו הוא גיזתו ומסיים בירושלמי תדע לך שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה הוא גיזתה ופי' רמב"ן בעוף מתה. [ומשמע דהכי פרושא לא מבעיא חיה דחייב משום קוצר ואף מתה דלית ביה משום עוקר דבר מגידולו מ"מ חייב משום גוזז דתלישתה הוא גיזתה]. הרי דמוקי לה להא דתולש כנף במתה. ונתבארו דברי הרמב"ן:

ג והנה יש לעיין בדברי הירושלמי והתוספתא דהתולש מן המתה חייב. מנלן הא. שהרי במשכן ודאי הי' גוזזין הצמר מכבשים חיים שהצמר שנגזז מן החי משובח הרבה מצמר מתה ושחוטה כידוע. וכיון שתלישת וגזיזת מתה לא היה במשכן מנלן שהיא מלאכה. וא"ת דסבירא להו שמסברא אין לחלק בין גוזז מן החי לגוזז מן המתה. הא בגוזז מן החי עוקר דבר מגידולו. והרי כל מלאכת קוצר הוא משום שעוקר דבר מגידולו. אלמא דעוקר דבר מגידולו מילתא הוא. וא"כ איך נלמד תולש מן המתה מתולש מן החיה. והנה לדעת הריב"ש סימן שצ"ד בהא דהנוטל שערו וצפרניו חייב. דאפי' לר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. גזיזה לצורך דבר שנגזז ממנו חשוב צריך לגופה שבמשכן נמי הי' גוזזין השער מעורות אילים מאדמים לצורך העורות שהי' צריכין להם במשכן. ופשוט שגזיזה זו הי' יכול להיות לאחר שחיטת האילים ואפשר גם לאחר הפשטן וע"כ גם הגוזז מן השלח חייב. אך זה אינו לשיטת התוס' שבת צ"ד ע"ב בנוטל צפרניו אינו חייב אלא לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה [וענין מלאכה שא"צ לגופה כתבו שם בעמוד א' שאינו צריך כעין שהי' צריכין לה במשכן] וא"כ ע"כ לא ס"ל שבמשכן הי' גוזזין לצורך העורות. דא"כ הי' גזיזת הצפרנים לצורך האדם נקרא צריכה לגופה. והדר קושיא לדוכתי' מנלן לחייב במתה:

ד אך למה שביארנו לעיל לדעת הירושלמי דמלאכת קוצר הוא שמבדילו מחיותו וגוזז לעולם אינו מבדילו מחיותו כלל. א"כ שפיר יש לומר דאין חילוק בגוזז בין חי' למתה דאף בחי' אינו מבדילו מחיותו כלל. ומה שמבדילו מגידולו כל שאינו מבדילו מחיותו לאו מילתא הוא כלל. וחיוב קוצר משום שמבדילו מחיותו דוקא. וזהו הירושלמי לשיטתו. אבל ש"ס דידן דס"ל דחיוב קוצר הוא משום שעוקר דבר מגידולו וגזיזה נמי חשוב עוקר דבר מגידולו כדמפורש בש"ס בכורות כ"ה. הנ"ל. א"כ אין ללמוד גוזז מן המתה מגוזז מן החי'. דגוזז מן המתה אין כאן עוקר דבר מגידולו כלל שהרי פסקו גידוליו וע"כ גוזז מן המתה פטור. ואף שהתוספתא סבירא לי' דגוזז מן המתה חייב מאחר. שלא הובאה בש"ס דילן ס"ל לגמרא דילן דלאו דסמכא היא ולא מתניא בי' ר"ח ור' אושעיא. והרמב"ן דפשיטא לי' שגם לפי גמרא דידן תולש מן המתה חייב. יש לומר דס"ל כשיטת הריב"ש הנ"ל כמו שהובא בביאורנו לפנינו ס"ק י"ג דברי הרמב"ן דגוזז לצורך העור חשוב צל"ג וי"ל דס"ל כריב"ש הנ"ל וע"כ גוזז מן המתה הי' במשכן אבל התוס' לשיטתם נדחה הירושלמי מהלכתא וע"כ דלדל עובר שבמעי בהמה שפיר יש לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו דבכלו לו חדשיו דפסקו גידוליו ולא מיקרי עוקר דבר מגידולו הוה כגוזז מן המתה דפטור:

ה ונראה לי להביא ראי' דהא דהירושלמי והתוספתא דגוזז מן העור חייב מוכח בגמרא דידן דפטור. ובזה נבאר עוד דגם בגוזז מן המתה סבירא ליה לש"ס דידן דפטור. דהנה בעירובין ק"ג. במשנה חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה [פירש"י חותכין יבלת ביד קאמר]. ואם בכלי כאן כאן אסור [פירש"י ואם בכלי כאן וכאן אסור. ואע"ג דכי עביד ביד נמי מתקן הוא והוה לי' חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ"ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול]. ובגמרא ורמינהו הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין [פירש"י הרכיבו. בפסח הבא בשבת קאמר הרכיבו על כתפו ברשות הרבים או להביאו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין קשיא סתמא אסתמא] ר' אליעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר הא והא בלחה ולא קשיא כאן ביד כאן בכלי וחד אמר הא והא ביד ולא קשיא הא בלחה הא ביבישה. והמתבאר מן הסוגיא שם דחתיכת יבלת לחה בכלי חייב חטאת [והרמב"ם שפסק [פ"ט ה"ח מה"ש ופ"א הי"ח מק"פ] דאינו אלא משום שבות תמה עליו ה"ה והניח בצ"ע ולפנינו ס"ק י' כתבנו ישוב דברי הרמב"ם דמדחה סוגית הש"ס דעירובין מהלכה עי"ש]. והא יבלת הוא בבשר מתחת לעור שהרי בירושלמי שם [סד.] דחייב משום חובל דמוציא דם ובעור מעט דם אשר בו. וידוע דברי הט"ז יו"ד סי' כ"ג ס"ק ז' דכשחותך בעור ויצא דם יש ראי' שנוגע בוושט דאל"כ דם זה מנין דבעור אין דם. ואף שהשיגו עליו מפ"ק דזבחים [כה.] מדמו ולא מדם העור מ"מ פשוט דמעט דם נמצא בו. ועל גבי העור ודאי אין דם כלל. ועוד בשמעתא דבכורות מ' ע"ב דיש יבלת שיש בו עצם ויש שאין בו עצם. ושאין בו עצם תלתול בעלמא הוא פירש"י חתיכת בשר התלוי' בו ופסול בבהמה וכשר באדם עי"ש. ומ"מ מבואר שיבלת הוא בבשר שמתחת לעור דא"א להיות עצם ע"ג העור וכיון שהיבלת הוא תחת העור יוצא מן הבשר והוא חותכו מן הבשר. ואף עפ"כ מחויב משום גוזז. ואם איתא דגוזז מן השלח חייב משום גוזז א"כ מוכרח דמלאכת גוזז הוא שמבדיל ומפריש הגיזה מן העור ולא מהבהמה שהרי מהבהמה כבר הוא מובדל ע"י ההפשט. וא"כ מנלן שיהיה חותך מן הבשר חיוב גוזז כלל. אלא ודאי דס"ל להש"ס דידן דאין חיוב בגוזז מן השלח מפני שכבר הוא מובדל מהבהמה וכל מלאכת גוזז הוא מפני שמבדיל הגיזה מהבהמה. וע"כ שפיר מחייב אף בהגוזז מהבשר שמתחת לעור:

ו ואין להקשות הא בירושלמי דפסחים [מא.] מקשה חתיכת יבלתו שבות [בתמי'. דהא סתמא קתני ומשמע אפי' בכלי] ומשני לא תני ר' יוסי בר' חנינא חתיכת יבלתו מן בגין די סבר בכלי. פי' משום דמוקי מתני' בכלי אי אפשר לשנות חתיכת יבלתו דחתיכת יבלתו בכלי דאורייתא ומתני' קתני דאלו הם משום שבות עי"ש. והרי הירושלמי סובר דגוזז אפי' מן השלח חייב וכבר כתבנו דלמאן דס"ל דאפי' מן השלח חייב משום גוזז אי אפשר דיסבור שיהי' חתיכת יבלתו משום גוזז מדאורייתא. לא קשה מידי דהירושלמי לשיטתו דעוקר דבר מגידולו מבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וה"נ חתיכת יבלתו בכלי חייב משום עוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר. אבל לפסק הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והתוס' דאינו תולדת קוצר ותולדה דגוזז אי אפשר שיהי' עוקר דבר מגידולו כיון דאפי' מן המתה חייב וע"כ גוזז לאו משום עוקר דבר מגידולו הוא. וא"כ מוכרח דסוגיא דעירובין דמחייבת בחתיכת יבלת בכלי ע"כ סוברת דמן השלח פטור:

ז ולפי"ז יש להוכיח עוד שגם במה דמחייבין הירושלמי והתוספתא בגוזז מן המתה חולקת תלמודא דידן. דהנה בגמרא דידן פרק המצניע צ"ד ע"ב ציצין של עור שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב חטאת ומבואר דיש גזיזה בעור. וכיון דמסוגיא הנ"ל עירובין ק"ג. מבואר דיש גזיזה בגוזז מע"ג בשר א"כ יש חיוב גזיזה בנוטל העור מע"ג בשר ולפי דברי הירושלמי דמחייב בגוזז מן המתה א"כ בכל מפשיט יהי' נמי חיוב גוזז. וא"כ יקשה כמו שהקשה הראב"ד פ"ט מהל' שבת הלכה י"ד על הרמב"ם בישול סמנים במשכן תיפוק לי' משום צובע המים. ה"נ יקשה מפשיט תיפוק לי' משום גוזז. ועוד דכמו שמקשה הש"ס מ"ק ב' ע"ב לרבה ור' יוסף דמשקה מים לזרעים לחייב תרתי משום חורש ומשום זורע. כמו כן יקשה בכל מפשיט דלחייב תרתי משום מפשיט ומשום גוזז. ואין לומר דחיוב מפשיט הוא כעין חיוב גוזז וכמו זורה בורר ומרקד דדמיין להדדי. ושוב אין להקשות דלחייב תרתי כמו שאין להקשות בורר לתחייב גם משום בורר ומרקד. ליתא דא"כ הא דכתב הרמב"ם פי"א הלכה ו' המפרק הקלף מעל הדוכסוסטוס הרי זה תולדת מפשיט. וע"כ הוא הלכה שלא מצינו תולדה אחרת למפשיט. [וע"כ מלאכת מפשיט אית לה תולדה דאל"כ לא היתה נחשבת מכלל אבות מלאכות דמה"ט לא נחשב מושיט בהדי אבות משום דלית לה תולדה. ואי אמרת דחיוב מפשיט הוא מעין חיוב גוזז שנוטלו מעל הבשר. והרי המפרק הקלף מעל הדוכסוסטוס אינו נוטלו מעל הבשר רק מעל העור וכבר נתבאר מסוגיא דעירובין הנ"ל דאין חיוב בגוזז מעל השלח:

ח ועוד דהא בתוס' מכילתין קי"ז. בד"ה דשקיל לי' בברזי דמפשיט העור חתיכות דקות שאינו מפשיט כשיעור חשיבות העור יחד אפי' שבות ליכא [והיינו משום דאין מלאכת הפשט אלא בעור וכיון דליכא חשיבות עור לא חשוב עור. כנ"ל לפרש דבריהם] ואלו הנוטל צפרניו אף דלא חזיין למידי למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. חייב חטאת. ולמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עכ"פ איכא שבות וזה להתוס'. ולשאר פוסקים אפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הכא חייב חטאת. הרי דאין בהפשט משום גוזז. ולמה. דהא יש בעור משום גוזז כדמוכח מהא דציצין שפירשו. ויש בנוטל מע"ג הבשר משום גוזז כהא דעירובין הנ"ל. אלא ודאי לפי ש"ס דידן דאין חיוב בנוטל מעל השלח רק בנוטל מעל הבשר. ג"כ אין חיוב בגוזז מן המתה. וע"כ אין בהפשט חיוב גוזז כלל. [והירושלמי והתוספתא והרמב"ם דמחייבין בגוזז מן המתה ואפי' מן השלח. ס"ל דלא כסוגית דעירובין הנ"ל אלא דאין חיוב גוזז רק בגוזז מן העור ולא בגוזז מן הבשר]:

ט ולפי מה שביארנו דעת הירושלמי ותוספתא והרמב"ם דהא דמחייבין בגוזז מן המתה או מן העור משום דס"ל דמלאכת גוזז היא מה שמפריד הגיזה מן העור ולא מה שמפריד מן הבשר יובן תוספתא דריש פרק ראשית הגז הובא ברמב"ם פ"י מהל' בכורים ה"ז. הגוזז את המתה פטור מראשית הגז. ובכ"מ שם משום דלאו גז מיקרי ולאו צאן מיקרי. ותמוה שהרי לענין שבת מחייב בגוזז את המתה משום גוזז אלמא דמיקרי גז. גם מה שכתב דלאו צאן מיקרי. קשה מש"ס יומא נ'. בהא דבפר ולא בדמו של פר איתבי רב יצחק נפחא לרב אמי. והוציא את כל הפר. ופירש"י אלמא לאחר שחיטה פר קרי לי'. ומסיק רב פפא בעור ובשר ופרש כ"ע לא פליגי דמיקרי פר. וה"נ מתה אמאי לא איקרי צאן. אך לפמ"ש יובן החלוק היטב דשאני ראשית הגז מדכתיב ראשית גז צאנך. החיוב הוא כשמפריד הגיזה מן הצאן. ואינו דומה למלאכת שבת דשם גוזז הוא במה שמפריד הגיזה מן העור אבל גז צאנך הוא שגוזז ומפריד מן הצאן. וע"כ דוקא מחיים שאז העור והבשר מחוברין ונחשבין לגוש אחד והגוזז מן העור הרי הוא גוזז מהצאן. אבל במתה דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי א"כ אף קודם שגזז לא הי' נחשב שהי' מחובר אל הצאן ושוב הגזיזה לא מיקרי גז צאנך:

י וראיתי בס' יראים [סי' רעד, דף קלה ע"ב] במלאכת גוזז וז"ל תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא פרק כלל גדול התולש את הכנף פי' של עוף חי והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות. נתבאר מדברים אלו דדווקא עוף חי ואלו להירושלמי גם מן עוף מת חייב. וכמבואר ברמב"ן והרא"ש פ"ג דבכורות ובר"ן פ' כלל גדול. הרי דרא"ם בעל התוס' מחבר ס' יראים ס"ל לדחות את הירושלמי מהלכה. הרי שיטת התוס' כמ"ש. ובתה"ד סי' פ"ב הובא בב"י סי' תקכ"ו דאין שום חיוב בגזיזת שער של אדם מת. ותמוה דהא הנוטל שערו וצפרניו בכלי חייב הרי דשייך גוזז באדם ובירושלמי מחייב בגוזז מן המתה ופסקוהו הרמב"ם וא"כ באדם מת נמי לתחייב. וכבר תמה עליו היש"ש פ"ק דביצה [דין י"א] והמג"א [ס"ק י"א] בקש ליישבו דחאוהו האחרונים וזה גרם להם שחשבו שאין שום חולק על הירושלמי אבל לפי מה שביארנו שהתוס' והרא"ם חולקים ע"ז וסוגיא דעירובין מסייעא להו [וכן פשט הסוגיא דשמונה שרצים דתלש עובר ממעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו דלפרש משום קוצר לבד יקשה קושית הרמב"ן ולפרש משום נטילת נשמה כשיטת הרמב"ן והרמב"ם הוא רחוק מאוד בפירוש הסוגיא. וכ"כ הק"ע שהוא פי' רחוק. וע"כ כפי' התוס' דמשום גוזז. וא"כ מוכח דגוזז מן המתה פטור] וידוע שדרכו של התה"ד להיות נגרר אחר התוס' ולא קשה מידי על התה"ד:

[ג]

כדי לטוות ממנו חוט כו'. רמב"ם פ"ט מה"ש ה"ז:

[ד]

פטור שאין דרך גזיזה בכך. ש"ס פ' כלל גדול [עד ע"ב] אמר רבה בב"ח אמר ר"י הטוה צמר שע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך וכו':

[ה]

הרי זה תולדת מלאכת גוזז וחייב כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ט מה"ש ה"ז הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החי' כו' חייב. התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז. ומבואר בדבריו דלא חייב תולש אלא בכנף עוף אבל שער בהמה וחי' דוקא גוזז חייב ולא תולש משום דהוי כלאחר יד וכמבואר בסוגיא דבכורות כ"ה. דפריך הש"ס ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' חייב שלש חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז וכו' שאני כנף דהיינו אורחי' [פירש"י שדרך נוצות עוף לתלוש]. ויש לדקדק אמאי התולש שער אינו תולדה דגוזז רק בנוצות עוף דאורחי' הוא ואלו התולש מן המחובר לקרקע חייב אף היכי דאורחי' רק בקצירה. כדאמרינן בחולין פרק ראשית הגז לקט קצירך ולא לקט קיטוף ושם בחולין קל"ז. דמידי דאורחי' מודה דחייב וע"כ דקיטוף לאו אורחי'. ומה"ט שרי קיטוף קודם לעומר. וא"כ בשבת נמי יפטור. ונראה לי בזה דמאחר דבמשכן הי' עקירת פשתן שהוצרך לשש. ובמ"ק י"ב ע"ב שדרכו בעקירה ועקירה ותלישה דומין זה לזה ששניהם ביד. ועיין בביאורנו למלאכת קוצר סק"ג. ולא דמי לטוה ע"ג עזים דפטור אף דהי' במשכן משום דחכמה יתירה שאני [עד ע"ב]. פירש"י אבל להדיוט הוי כלאחר יד. וה"נ לכאורה יש לומר אף דבפשתן הי' במשכן בעקירה. בתבואה וסממנין הוא כלאחר יד. יש לומר שאני טוי' שבאותם מינים גופייהו הי' עיקר אורחי' בתלוש רק הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. משא"כ עקירה ותלישה שבפשתן הי' כל דרכו ביד שפיר אמרינן דאפילו באין דרכו בכך הוי תולדה כיון שהי' במשכן בדרכו בכך. וע"כ גוזז דבמשכן לעולם הי' בגזיזה ולא בתלישה ע"כ תולש הוא כלאחר יד ופטור. [ולפ"ז נדחה מ"ש הרב בק"א סי' תק"י [אות א'] להוכיח מכאן דדש ביד חייב וצ"ע]. וכיוצא בו דמלאכת קוצר מצינו גם לענין הוצאה. המוציא משא על כתפו חייב שכן הי' משא בני קהת. ומשמע שם [צב.] ברש"י דבכתף לאו אורחי ואעפ"כ חייב משום שכן הי' משא בני קהת במשכן. ובירושלמי [סב ע"ב] ר' יוסי בעי מעתה הוציא משא כגרוגרת על כתיפו חייב והן משא בני קהת. ופי' הפני משה דבמתניתין משמע דאפי' הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב. וכי משא בני קהת כגרוגרת הי'. פי' דודאי אורחי' של משא מרובה לשאת על הכתף. לא כגרוגרת. ואעפ"כ אינו אלא בעיא ומסתמא חייב כיון דמ"מ הי' במשכן. וה"ה הכא דכל קצירת פשתן כך הי' במשכן דחייב אף במידי דלאו אורחי' בהכי וכמו במשא כגרוגרת. אבל גוזז דלא הי' במשכן רק בגזיזה. כל תולש הוי כלאחר יד ופטור:

ויש לדקדק עוד דשער של עזים לחייב גם בתולש כמבואר בחולין קל"ז. דנוצה של עזים אורחי' בתלישה והרמב"ם פסיק ותני או שער בין מן הבהמה וכו' ולא חילק בין בהמה לבהמה. ועוד הלוא במשכן נמי הוצרך נוצה של עזים דכתיב [שמות כ"ה ד'] ושש ועזים ופירש"י נוצה של עזים. ומאחר דנוצה של עזים אורחי' בתלישה מסתמא כן עשו במשכן וא"כ תלישה נמי הי' במשכן בנוצה של עזים א"כ תולש כנף העוף ליהוי אב מלאכה ולמה כתב הרמב"ם דהוא רק תולדה. ועוד דא"כ כל תולש שער בהמה לחייב כמו כל תולש מחובר לקרקע דהוא תולדה דקוצר וכתבנו לעיל משום דהי' עקירת פשתן במשכן. וה"נ הרי הי' תלישת נוצה של עזים. אך אנהירנהו לעיינין בתוס' שבת כ"ז. ד"ה ונוצה של עזים הובא ברי"ט אלגזי פ"ג דבכורות [אות מ"א]. וז"ל דשק הוי משער של עזים וההוא מיקרי שער ולא נוצה ומן הדק דאיקרי נוצה עושין בגדים ולא שק ועל שם שמורטין אותה כמו נוצת התרנגולים קרי לי' נוצה עכ"ל. ומבואר בדבריהם דשער של עזים אין מורטין אותן. וא"כ ניחא דברי הרמב"ם דתולש שער אפי' בעזים פטור. ובזה יש ליישב הא דתולש מן העוף דהוא רק תולדה וכל תולש שער בהמה דאפי' תולדה לא הוי. דיש לומר דסבירא ליה להרמב"ם כפירוש הרשב"ם על התורה וא"ע שפירשו ועזים מטוה של שערי עזים. לא כפירוש רש"י שפי' נוצה של עזים. והא שער של עזים אין מורטין אותן רק גוזזין וא"כ תלישה לא הי' כלל במשכן]: [הגה"ה - האומנם דמשום הקושיא דלמה חושב תולש כנף העוף רק לתולדה עדיין לא צרכנו לומר דהרמב"ם כפי' הרשב"ם וא"ע ס"ל דיש לדחות ולומר דלעולם הרמב"ם כרש"י ס"ל דועזים היינו נוצה של עזים והא דאמר דהתולש כנף מן העוף הוא רק תולדה לאו משום דתולש הוא ביד ולא בכלי אלא משום דכנף עוף אינו דומה לצמר ונוצה של עזים שבמשכן ואף דצדדי הכנף הם שער מ"מ במקום תלישה אין כאן שער רק קנה ובתר מקום תלישה אזלינן. ודומה לזה כתב הרמ"א סי' שי"ט סעיף ו' בהא דאסור לפרוק הקליפה הירוקה מע"ג אגוזים מ"מ מותר לפרק הקליפה ההוא יחד עם קליפת העץ מע"ג האוכל אף שמפרק גם הקליפה הירוקה מ"מ כיון שמקום הפירוק הוא במקום חיבור העץ עם האוכל שאין בו משום פרק שפיר דמי. ה"נ אף שנוטל השער שמן הצד ג"כ. מ"מ כיון שמקום הנטילה הוא בקנה אין דינו כשער רק כקנה. וכן משמע לכאורה בספר יראים שכ' תולדה דאורייתא לגוזז גוזז או תולש כנף של עוף הרי דאף גוזז כנף של עוף אינו אלא תולדה וע"כ משום דכנף של עוף אינו דומה לצמר ושער. אך יש לדחות דהספר יראים לשיטתו דכל שלא הי' ממש במשכן הוא רק תולדה והא דחשיב גזיזת שער בהמה באב מלאכה משום דס"ל כפירוש רשב"ם וא"ע ועזים היינו שער של עזים והנה הי' גזיזת שער במשכן. אך גם מבלעדי הקושיא מהא דחושב כנף עוף לתולדה צריכין נמי לומר דהרמב"ם כפי' רשב"ם וא"ע ס"ל משום אינך קושיות הנ"ל. ע"כ הגה"ה]: וכן משמע בספר יראים [סי' רעד, דף קלה ע"ב] שבמשכן הי' גזיזת שער שכתב הגוזז צמר או שער הוא אב מלאכה. והרי דעת ספר יראים שכל שלא הי' ממש במשכן לא חשוב אב מלאכה והוא חושב הבוצר כו' וכן כתיבה שלא בקלף ובדיו לתולדה וא"כ כיון דבמשכן הי' רק גזיזת צמר ולא שער למה חושב גזיזת שער לאב מלאכה אלא ודאי משום דס"ל דבמשכן הי' גזיזת שער עזים כפירוש רשב"ם ודוק:

אך עדיין קשה לי בדברי הרמב"ם דחושב תולש כנף עוף רק לתולדה מהא דהש"ס בכורות הנ"ל דפריך הש"ס ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל התולש כנף עוף כו' ומשני שאני עוף דהיינו אורחי'. מבואר דבעוף היינו גוזז ממש ובקדשים אם הי' איסור גיזה נוהג בעוף הי' חייב אף דהתם לא אתרבי תולדות לחיוב. וא"כ התולש מן העוף ליהוי אב מלאכה. וכן בראשית הגז דמקשה נוצה של עזים דאורחי' בתלישה לחייב בראשית הגז. הרי דחשוב גוזז ממש. אך לפי מה שכתבתי בהג"ה ניחא. וי"ל עוד דס"ל להרמב"ם דקושית הש"ס לר"ל הי' דתולש אפי' תולדה לא יחשב וס"ל דגם בגיזת קדשים מחייבין אתולדה ומדתולש פטור בקדשים מכח דאפי' תולדה לא הוי. וכן משמע בדבריו דגם בראשית הגז לר' יוסי דס"ל בחולין קל"ז. השוטף את הרחלים פטור מ"מ על תולדה דגוזז חייב דהא אמר שם מודה ר"י במידי דאורחי'. והא אפי' תלישת כנף דאורחי' לא חשוב רק תולדה הרי דאפי' על תולדה מחייבין בראשית הגז. וזהו כדעת התוס' מהר"י כ"ץ בשיטה מקובצת ב"ק [ב.] דבכל דבר תולדתו כמוהו. והא דאיצטריך לרבויי תולדות בשבת משום דהוי ממעטינן תולדות מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן עי"ש:

[ו]

ויש אומרים דהתולש מן המתה כו'. בט"ז ס"ס של"ו סק"י צריך ליזהר במלבוש הנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי [נא.] התולש מבהמה מתה חייב תלישתה היא גיזתה. וברי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות [אות מ'] דתיבת מבהמה ליתא בירושלמי וכוונת הירושלמי על עוף מתה וכן משמע ברמב"ן שם. עי"ש ברי"ט אלגאזי שהאריך. ומ"מ אף שכן דעת הרמב"ן וכן משמע בהרמב"ם שלא הביא רק דין התולש מן העוף ולא דין התולש מבהמה מתה משמע דלבד בעוף גם במתה פטור התולש. מ"מ יש בזה מחלוקת ראשונים שרי"ו נתיב י"ב חי"ד ז"ל בירושלמי תנא דבהמה [תולש] צמרה מחיים פטור אבל אסור ואחר מיתה תלישתה היא גיזתה וחייב חטאת ובעוף תלישתה היא גיזתה אפי' מחיים עכ"ל. ופשט הירושלמי כרי"ו והט"ז דבבהמה קאי דאי בעוף למה לי מתה [דודאי עוף אפי' מחיים תלישתה היא גיזתה כמבואר בדברי הרמב"ם [יו"ט פ"ג ה"ג] ושאר פוסקים שאוסרים מריטת הנוצה קודם שחיטה ביו"ט משום דתלישתו היא גיזתו והרמב"ן [הל' בכורות רפ"ג] לא חלק עליהם רק משום דסופו לדחות אחר שחיטה והרי"ט אלגזי נדחק לפרש אפי' מתה. ולענ"ד הי' נראה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דתולש מבהמה מתה פטור. וע"כ הירושלמי מיירי בעוף ול"ל מתה. ויתיישב עוד מה דלא הביא הרמב"ם הגוזז מן העוף כמו שהוא בתוספתא הובא בביאורנו לעיל סק"א. והי' נראה לי לומר לכאורה הגוזז או תולש מעוף החי יפטור דאין דרך ליקח כנף ונוצה מן העוף החי כנראה בחוש. והטעם ברור כי הנוצה והכנפים בעוף הם כמו העור בבהמה [ובשר שתחת הנוצה עומד לאכילה] וע"כ ס"ל לר' יהודה בחולין נ"ח ע"ב אם נטלה הנוצה פסולה. ואף שבס' יראים מפורש התולש כנף עוף החי חייב. היינו משום דס"ל כשיטת התוס' דתולש מן המתה פטור כמו שביארנו לעיל סק"ב. ואין לעוף גיזה אחרת ע"כ חייב אף דלאו אורחי' כמו דאיתא מכילתין י"א ע"ב הדיוט שחקק קב בבקעת דחייב אף דלאו אורחי' רק ליתן לאומנין. ועיין במאירי שם. רק משום שאין לו דרך אחר חייב. ומפורש שם בגמרא בזב בכיסו חייב מה"ט כיון דהכיס אין לו דרך אחר. וממוצא הדבר דה"ה בעוף החי שאין דרך לגזוז הכנפים רק מחיים דלאחר מיתה לא יחשב גזיזה כלל חייב. וכ"ז לדעת התוס' אליבא דש"ס דידן. אבל להירושלמי דמחייב במתה ממילא פטור בעוף החי ודוקא בעוף מתה חייב. ורי"ו דס"ל במתה חייב ואפי' בבהמה ומ"מ חייב בעוף החי הנה הרי"ו דחיק ומוקי אנפשי' לפי פירושו בהירושלמי. אך לפי' הרמב"ן והרמב"ם דהירושלמי בעוף קאי י"ל בפשיטות דפטור על עוף חי. וע"כ הרמב"ם שכתב הגוזז מן הבהמה וחי' בין מן החי בין מן המת לא מצי למנקט עוף דא"כ הי' משמע דגם בעוף חייב כשגוזז מן החי. ובתוספתא דלא תני בין מן החי שפיר נקט עוף. ובכל גוזז כדרך גזיזה קאי בבהמה בין מן החי בין מן המת ובעוף מן המת לבד. זולת כשתולש הנוצה לצורך שחיטה דזה ודאי אורחי' הוא וחייב:

אך עומד לנגדי הא דכתב הרמב"ן ר"פ שמונה שרצים להוכיח דעוקר דבר מגידולו מבעלי חיים אינו חייב משום קוצר וז"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף לא מחייבינן לי' תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו עי"ש. והיינו חדא משום גוזז דישנו אפי' לאחר מיתה וחדא משום שהוא חי ועוקר דבר מגידולו. הרי להדיא דתולש כנף מעוף החי חייב משום גוזז. אך יש ליישב דאם איתא דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. יקשה אדר"ל דמפרש הברייתא [עד ע"ב] דתולש כנף מן העוף והמחתכו והמורטו חייב ג' חטאות. ומפרש ר"ל תולש חייב משום גוזז. ואם דאין מחיים חיוב גוזז משום דהוי כלאחר יד. מנא לי' לר"ל לפרש דחדא משום גוזז ולאחר מיתה קאי אימא משום קוצר ומחיים דמשום קוצר חייב כיון דאין בו קצירה אחרת דלאחר מיתה לאו עוקר דבר מגידולו הוא. ומשום גוזז פטור דהוי כלאחר יד שהרי יש לו גזיזה אחרת לאחר מיתה והוי ג' חטאות. אלא ודאי לפי סברא זו דעוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר הוא יש חיוב גוזז מחיים ג"כ ע"כ נקט ר"ל משום גוזז דאיתא בכולהו גווני בין מחיים בין לאחר מיתה. אך לפי האמת דאין בעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים חיוב קוצר ע"כ מפרש ר"ל בלאחר מיתה ומשום גוזז. מ"מ הוקשה לרמב"ן דלא מצינו שני חיובים בתולש כנף מן החי. ואף שלדעת הרמב"ן דחוק קצת לפרש כן בדבריו מ"מ לדעת הרמב"ם נראה לי נכון כמו שכתבתי:

[ז]

שחייב משום גוזז. בפרק שמונה שרצים ק"ז ע"ב אמר שמואל הושיט ידו במעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו כמו תולש כשותא מהיזמי והיגי דחייב משום עוקר דבר מגידולו. ופשט הסוגיא דחייב משום קוצר כמו תלש כשותא מהיזמי והיגי. ולעיל צ"ה. גבי חולב חייב משום מפרק פירש"י אית דאמרי תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא כו'. אבל אם מחובר הוא הוה ניחא לי' דהוא תולדה דקוצר. הרי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר. וכן משמע לכאורה בבכורות כ"ד ע"ב במשנה ר"י בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופץ [ובגמ' שם לקופיץ] מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. פירש"י עושה מקום בקופיץ. מפנה את השער לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור. ובגמ' שם אמר רב הלכה כר"י בן המשולם בעו מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאין מתכוין וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר עי"ש. ואי עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים לאו היינו קוצר מה קאמר הגמ' תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו דמשום מה יתסר עוקר דבר מגידולו. דמשום גוזז אמרת דתולש לאו היינו גוזז ומשום קוצר לא מחייבת משום מה יתסר. אך יש לדחות דנהי דלאו היינו גוזז ממש מ"מ הוי תולדה דגוזז וכמ"ש התוס' שם כ"ה. בד"ה ואמר ר"ל. ובאמת מדברי התוס' שם לא משמע דזה פירש הבעיא דא"כ הי' להם להביא ראי' לדבריהם דעוקר דבר מגידולו בבע"ח הוא תולדה דגוזז מסוגיית הגמ' במקומה ולא הי' צריכין להביא ממרחק לחמם. ולומר דהתוס' ס"ל לפרש דיהא תולדה דקוצר לא משמע כן בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר: והנראה לי בפירוש האיבעיא שם [ויתיישב ג"כ מה שהניחו התוס' בתימה קושית הש"ס דפריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז. והקשו בתוס' דנהי דתולש לאו היינו גוזז מ"מ שפיר קאמר ר"ל דלענין שבת חייב משום גוזז דהוא תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים דהוא תולדה דגוזז עי"ש] דהנה במשכן דכתיב [שמות כ"ה ד'] ושש ועזים פירש"י נוצה של עזים ובחולין קל"ז. דנוצה של עזים אין דרך לגוזזו אלא לתולשו ומסתמא כן עשו במשכן וא"כ תלישה נמי הי' במשכן. וא"כ שם האב דגוזז לאו דוקא גוזז אלא עוקר דבר מגידולו. וכה"ג במלאכת שוחט מבואר בש"ס מכילתין ע"ה. דשם האב נטילת נשמה והשוחט חיובו משום נטילת נשמה. וה"נ במלאכת גוזז דהי' במשכן גזיזה ותלישה וכולן אב אחד דלא נחשב תלישת נוצה של עזים לאב בפני עצמו. וע"כ כולן אב אחד הם. ושם האב עוקר דבר מגידולו. ואף דבחולין שם דנוצה של עזים דאורחי' בתלישה כגיזה דמי וא"כ לכאורה שפיר יש לומר דגוזז שם האב ותלישת נוצה של עזים זהו גיזתן. הא בסוגיא דבכורות הנ"ל דמקשה מדר"ל ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל וכו' ואכתי לא הוה סליק אדעתי' בין אורחי' ללאו אורחי'. וע"כ למה דס"ד כל עוקר דבר מגידולו הוא אב מלאכה שכן הי' במשכן בנוצה של עזים ואתי שפיר האיבעיא ודו"ק:

[הגה"ה - ולכאורה יש לדחות דהא בשבת ע"ד ע"ב אמר ר' יוחנן הטווה צמר שע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך ואין דרך טווי' בכך. ולא והא תניא משמי' דר' נחמיה שטוף בעזים וטווי' בעזים אלמא טווי' ע"ג בהמה שמה טווי'. חכמה יתירא שאני. פירש"י אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. בתוס' שם חכמה יתירא שאני. והעושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל עכ"ל. וא"כ לכאורה י"ל שאין ללמוד מתלישת נוצה של עזים שבמשכן כיון שהיו גוזזין לאחר טווי' ואין דרך גזיזה בכך ולא היה מלאכה כלל התלישה בנוצה של עזים. אך ז"א שהרי בתוס' צ"ב ע"ב גבי אנשי הוצל הקשו מהא דפרק חבית מי דמי ערביא אתרא. הרי דמקום אחד אינו בטל לגבי רוב עולם. ותרצו דהתם חשוב מנהג ערביים שכל העולם אם היה להם רוב גמלים כמותם נמי היו מקיימים אבל חד גברא בטלה דעתי' אף ע"ג דכל העולם אם היה להם רוב רמונים היה סוחטין ועי"ש. ואם כן כיון שהתוס' מדמים את העושים כן לאנשי הוצל שהי' מקום אחד ולא חד גברא ממילא אם חכמים גדולים עושים כן לא בטלה דעתן כיון שכל העולם אם היה חכמים גדולים נמי היו עושין כן. וכן משמע ברש"י שהעתקנו דדוקא להדיוט הוי כלאחר יד. אבל חכמים העושין כן לדידהו הוי מלאכה. וכל שכן במשכן שהיה שם הרבה חכמים אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שלא בטלה דעתם והוה לדידהו מלאכה גמורה. ומלבד זה לא היה כל מעשה עזים נטוה מע"ג עזים רק הנשים אשר נשא לבן וגו' עשו כן והשאר היה תולשין וטווין כדרכו כמו שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה. ודו"ק. ע"כ הגה"ה]:

ובהכי ניחא קושית הש"ס מדר"ל דפריך ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז ותמה התוס' דנהי דלאו היינו גוזז מ"מ יחשב תולדה דגוזז. ולפמ"ש ניחא דהנה הא דחייב משום גוזז יש לפרש בשני פנים או דהיינו גוזז ממש כמו קטל אספסתא דחייב משום קוצר דפירושו דהיינו קוצר ממש וכהנה רבות. או דהוי תולדה דגוזז. וע"כ מקשה הש"ס דכיון דאמרת תולש לאו היינו גוזז וע"כ פי' דברי ר"ל דאמר משום גוזז היינו תולדה דגוזז. למה לי' לר"ל לחייבו משום תולדה דגוזז תיפוק לי' דאיהו גופי' אב מלאכה דעוקר דבר מגידולו דהי' במשכן תלישת נוצה של עזים ולמה לי' לחיובי' מש ום תולדה. דבשלמא אי אמרינן תולש היינו גוזז ניחא דברי ר"ל דהיינו מפרשים הא דאמר ר"ל משום גוזז היינו גוזז ממש ותלישת נוצה של עזים במשכן נמי היינו גוזז. אבל השתא דאמרת תולש לאו היינו גוזז. ומ"מ אב מלאכה הוא שהרי הי' במשכן. למה לי לחיובי' משום תולדה. ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' וכפירש"י וכן בירושלמי פ' כלל גדול [נא.] שדרך לתלוש נוצת העוף ולא לגזוז ותלישתן זהו גיזתן כהא דראשית הגז בנוצה של עזים ומשום גוזז דקאמר ר"ל היינו גוזז ממש ולפי המסקנא באמת אין אב מלאכה רק הגוזז. ותלישת נוצה של עזים שהיה במשכן ג"כ הי' נחשב גזיזה. ונראה דלא קשיא לי' להש"ס דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דודאי ידע הש"ס שדרך נוצת העוף בתלישה רק סברא זו חידש הש"ס דמשום דאורחי' בתלישה ולא בגיזה תלישתו זהו גיזתו וזה ברור בפי' הסוגיא:

העולה מזה שאין ראי' מסוגיא דבכורות שיהי' עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר דיש לומר דהוא תולדה דגוזז או דהוא גופי' אב מלאכה לפי מה דס"ד דהש"ס לפי פירש"י בהא דושש ועזים דבמשכן היה נוצה של עזים כנ"ל באריכות. מ"מ לפי פי' זה עוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז:

אך מפירש"י גבי חולב שהעתקנו ריש ס"ק זה מוכח להדיא דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדת קוצר וכן משמע באור זרוע סי' נ"ו במלאכת קוצר להדיא ועי"ש. וכן בירושלמי פרק כלל גדול [מח ע"ב] הדין דצייד כוורא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר. והיינו שהי' ניצוד מבעוד יום כעין שפירש"י בגמרא [קז ע"ב] גבי השולה דג מן המים. אך מה שכתב הקרבן עדה [בשירי קרבן] שגם גמ' דידן דמחייב שולה דג משיבש בין סנפיריו נמי חיובו משום קוצר. וקודם שיבש אם החזירו למים פטור. אין נראה כלל דכיון שחשוב שקצר בשעה שהעלהו מן המים איך יפטור אח"כ בחזרה. וקצת הי' מקום לומר עפ"י פי' הריב"א שהביא האור זרוע [מלאכת קוצר] ליישב קושית רש"י פ"א ע"ב בהא דעציץ נקוב שהי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש והקשה רש"י דא"כ צרור שעלו בו עשבים דמותר לקנח בו איך שרו רבנן משום כבוד הבריות איסור כרת וסקילה. ותירץ הריב"א דכיון שהוא מחזירו לקרקע מקום גדילתו לאו תולש הוא ואע"ג דתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו חייב היינו היכא שהי' מחובר גמור אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אלא א"כ קובעו במקום אחר שמיעט את יניקתו כך פי' ריב"א עכ"ל. ולפי"ז יש לומר דג במים ודאי לאו מחובר גמור הוא וע"כ אם מחזירו פטור. ולפי"ז אין סתירה לדברי הקרבן עדה מפירש"י שפירש משום נטילת נשמה דרש"י לטעמי' שהקשה לו הא דעציץ נקוב כנ"ל ולא ס"ל דנפטר בחזרה. אבל לפירוש ריב"א שפיר יש לומר שחייב משום קוצר ואם החזירו קודם שיבש נפטר. כן יש לומר לכאורה. אך אינו נראה דהא גבי עציץ נקוב כשהניחו ע"ג יתידות חייב ואף שבידו להחזירו ולמה בדג אינו חייב עד שיבש בין סנפיריו שאין בידו להחזירו. ואם תאמר שבאמת חייב תיכף רק אח"כ אם החזירו פטור ובהניחו ע"ג יתידות אם החזירו לקרקע ג"כ פטור. א"כ למה בשולה מן המים אמר משיבש בין סנפיריו חייב ובהניחו ע"ג יתידות אמר חייב סתם. אלא ודאי הריב"א לא אמר אלא בנוטל צרור לקנח ודעתו להחזירו פטור אבל הניחו ע"ג יתידות שקבעו שם ואין דעתו להחזירו ע"ג קרקע חייב תיכף. וה"נ בשולה ואין דעתו להחזירו תיכף נחשב קוצר לדעת הירושלמי ולמה אמר בגמרא דידן משיבש בין סנפיריו אלא ודאי תלמודא דידן לא ס"ל לחייב בצידת דג משום קוצר [ומ"מ אין מזה ראי' שלא יתחייב עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים משום קוצר די"ל דג אין גידולו מן המים אלא שמשכנו במים וחיות הדג שאוכל שרשי עשבים וגדול אוכל את הקטן וזה פשוט]. והנה מהירושלמי יש ראי' ששייך קצירה בבעלי חיים ועוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וראיתי בספר מגן אבות [מלאכת קוצר] שהקשה על הירושלמי ממתניתין דביצה [כד.] מצודות דגים לא יטול מהם ביו"ט אלא א"כ יודע שנצודו מבעוד יום. והיינו שמצא מצודות מקולקלין מערב יו"ט ואם איתא שיש בהעלתו מן המים משום קוצר איך שרי ביו"ט. ויפה הקשה. ונראה ליישב לא מבעיא לדעת הר"ן [ביצה. ר"פ אין צדין] דאיסור קצירה משום שנעשית לימים הרבה ואף לקיטת פירות הנפסדין כגון תותים וענבים לא התירו משום שהלכו אחר רובה של קצירה שאינה ליומה. ואע"פ שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שנעשית ליומה נעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחיים ואף שחיקת פלפלין ברחיים שלהן אינה כדרך טחינת חיטין לימים הרבה עי"ש. וא"כ פשיטא שאין לקיחת דגים מן המים נעשה כדרך קצירת פירות. אך אפי' לדעת הרמב"ן [במלחמות שם] דצידה וקצירה לא הותרו ביו"ט מן התורה. שלא הותרו ביו"ט אלא הכשר המאכלים לאוכלן אבל לצוד בעלי חיים שאינם ברשות אדם וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותי' אלו וכיוצא בהן אסורין והרי הם בכלל מלאכת עבודה עכ"ד. נראה ליישב דהנה סברת הרמב"ן נראה שלא הותר ביו"ט אלא מה שהוא אוכל מכבר ביד האדם והותר להכשירו משא"כ כשתחלה לא הי' בידו כלל נחשב הצידה עשיית דבר חדש לא הכשר המאכל. וכן קצירה נחשב דבר חדש לא הכשר המאכל. אך הא מילתא טעמא בעי למה יחשב קצירה דבר חדש. ונראה על פי פירוש הרשב"ם ב"ב ס"ו. גבי כוורת דבורים לר' אליעזר דאינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת. ופירש רשב"ם אינה מקבלת טומאה זו הכוורת במקומה דכיון דמחוברת לקרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת. והיינו משום דהתולש ממנה בשבת חייב חטאת וחשוב שגדל בכוורת ע"כ בטל לגבי'. וע"כ כ"ש שהגדל ע"ג קרקע ממש בטל לגבי קרקע וחשוב כקרקע וכשנתלש נחשב אז אוכל מחדש דמתחלה היה בטל לגבי קרקע. והתינח פרי הגדל בקרקע. אבל דג הגדל במים נהי דבטל לגבי מים והרי הוא כמים הא מים גופייהו ראוים לשתי' ומותר לעשות בהם מלאכה לבשלם. ה"ה דג שבטל אליו חשוב אוכל ומותר לעשות בו מלאכת קצירה. ואין נחשב זה עשיית דבר חדש שגם בעודו מחובר למים נחשב אוכל דאין חיבורו למים וביטולו למים מבטלו מתורת אוכל כיון דמים גופייהו אוכלא נינהו ודו"ק: הנה נתבאר דעת רש"י ואו"ז והירושלמי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וכן משמע בספר יראים שכתב דהנוטל שערו וצפרניו הוא תולדה דקוצר או גוזז. הרי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר ג"כ. ודעת התוס' [בכורות כה.] דהוא תולדה דגוזז. וכן הוא בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר דהושיט ידו למעי בהמה ותלש עובר שבמעי' הוא תולדה דגוזז ושם כתבו דדוקא כשלא כלו לו חדשיו וכבר כתבנו מזה לעיל סעיף קטן ב':

והנה הא דתולש עובר שבמעי בהמה פשטא דלישנא משמע דתולש ביד. ולכאורה קשה מהא דהמצניע צ"ד ע"ב בשער האדם דבתולש ביד לרבנן אינו אלא משום שבות עי"ש בפירש"י ד"ה חייב. וצריך לומר משום דבאדם אין דרכו כלל לתלוש ממנו השער דמצערי לי'. ואינו דומה לדלדל העובר שבמעי בהמה דמסתמא מיירי בצריך לכך. דאל"ה פטור לשיטת התוס' לקמן ס"ק י"ג למאן דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולהצריך לכך היינו אורחי' דאין דרך לתלוש העובר בכלי אבל שערות דאפשר בגזיזה בלי צער הוי התולש כלאחר יד ממש. וכן צ"ל בתלישת שער בהמה. דאל"ה יקשה לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק ה' בדעת הרמב"ם דכפירוש רשב"ם ס"ל דנוצה של עזים שדרכן בתלישה לא הוצרכו למשכן דאל"ה כל תולש שער להוי תולדה דגוזז כמו תולש ממחובר דהוא תולדה דקוצר משום שהי' עקירת פשתן במשכן. וא"כ לפי מה שביארתי דעת התוס' בפירושא דש"ס בכורות דכפירש"י ס"ל שהוצרך נוצה של עזים למשכן. א"כ שוב קשה דיהי' כל תולש שער תולדה דגוזז. וצריך לומר לשיטתם כנ"ל דבעלי חיים כיון דהתלישה מצערי להו הוי כלאחר יד. כיון דאפשר בגזיזה:

[ח]

הרי זה תולדת גוזז כו'. ש"ס מכילתין צ"ד:

[ט]

וכן החותך יבלת כו'. ש"ס עירובין ק"ג. ובפי' רש"י שם. שהעתקנו בס"ק י':

[י]

ויש אומרים דאפי' לחה כו'. זהו דעת הרמב"ם פ"ט [ה"ח] מה"ש. ופ"א מהלכות קרבן פסח הי"ח שבפסחים מותר זולת לחה בכלי. ותמוה שהוא דלא כמסקנת הש"ס בעירובין [קג.] מהכרח הקושיא שם דשבות דמקדש במדינה לא התירו. אולם הרמב"ם לטעמיה דאפי' לחה בכלי אין כאן איסור תורה. א"כ אין הכרח לסברא דשבות דמקדש במדינה לא התירו דאיכא לאוקמי בלחה בכלי דהוא שבות חמור כמ"ש התוס' שם ד"ה הא בלחה וניחא לשון המשנה אלו שהן משום שבות דאפי' לחה בכלי ליכא אלא שבות. אולם בפסק זה דאפי' לחה בכלי ליכא אלא שבות כבר תמה עליו המ"מ. כי מפורש בסוגיא דעירובין דלחה בכלי הוא דאורייתא. והכי איתא במשנה שם חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. פירש"י חותכין יבלת ביד קאמר. ואם בכלי כאן וכאן אסור. ואע"ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והו"ל חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ"ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור. דאב מלאכה הוא הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול. ובגמרא שם ורמינהו הרכיבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין. פירש"י בפסח הבא בשבת קאמר כו' קשיא סתמא אסתמא. ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא חד אמר הא והא בלחה ולא קשיא כאן ביד כאן בכלי. פירש"י הא דפסחים בכלי וה"נ קאמר תנא דמתני'. וחד אמר הא והא ביד ולא קשיא הא בלחה והא ביבשה. פירש"י מתני' ביבשה ואפ"ה בכלי אסור משום דמתקן לה וענין מלאכה קא עביד ודפסחים בלחה ותרוייהו ביד. ולמאן דאמר הא ביד הא בכלי מ"ט לא אמר הא בלחה הא ביבשה אמר לך יבשה אפי' בכלי נמי שרי מאי טעמא איפרוכי איפרכא ולמ"ד הא בלחה הא ביבשה מאי טעמא לא אמר הא ביד הא בכלי אמר לך בכלי הא תנן אם בכלי כאן וכאן אסור. פירש"י למה לי' לאשמעינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה לי' לתנא למסתמי' בתרי דוכתי. ואידך הא דקתני התם משום דקא בעי איפלוגי ר' אליעזר ורבנן. ואידך דומיא דהרכבתו כו' דרבנן. פירש"י להכי לא מוקמינן לההוא דפסחים בלחה ובכלי דא"כ הו"ל אב מלאכה והתם הוא דשבות הוא דאיירי דומיא דהרכיבו דלא מתסר אלא מדרבנן דחי נושא את עצמו כו'. ואידך. הרכיבו דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו. הבאתו מחוץ לתחום כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא. מתיב ר' יוסף אמר ר' אליעזר ק"ו ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו את השבת. פירש"י התם גבי פלוגתייהו תנינן לה אלמא ת"ק משום שבות קא אסר להו וש"מ דלאו בכלי מתוקמא. אלא אמר רב יוסף הא והא ביד ושבות מקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו. פירש"י הא והא ביד ומיהו מתניתין ביבשה לא מוקמינן להו דא"כ אפי' בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שהתמידין וקרבנות ציבור במקדש הם מבקרים אותן. ובפ סחים היינו טעמא דאסור דאע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ"ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה. עכ"ל הסוגיא. הרי מפורש דלחה בכלי הוא דאורייתא: והנראה לי בישוב דברי הרמב"ם. דהנה מאן דאמר הא והא בלחה וכאן ביד כאן בכלי איתותב ממתני' דאלו הן משום שבות. ובפסחים ס"ח ע"ב הביא הגמ' ג"כ הך מאן דאמר ולא הקשה לו כלום משמע דס"ל להש"ס פסחים דאף בכלי אינו אלא שבות. ועוד דבסוגיא דעירובין הנ"ל קאמר הש"ס ואידך דומיא דהרכיבו כו' דרבנן. ובסוגיא דפסחים לא מסיים האי. מכלל דסוגיא דפסחים חולקת על סוגיא דעירובין וסוברת דאף לחה בכלי אינו אלא שבות. וטעם מחלקותם נראה עפ"י מה שביארנו לעיל ס"ק ב' [אות ה'] בעיקר מלאכת גוזז מהו אם מה שמפריד ומפריש הגיזה מן העור ולא אכפת לנו בבשר כלל וע"כ אפי' מן העור אחר שהופשט מן הבשר נמי יש בו משום גוזז. או דילמא דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מכל הבהמה. ולסברא זו הגוזז מן העור אחר שהופשט פטור עי"ש באריכות. ולפי"ז נוכל לפרש חלוקת הסוגיות דהנה ידוע דיבלת אינו יוצא מן העור רק מן הבשר שמתחת לעור וע"כ נמצא יבלת שיש בו עצם כדאיתא בבכורות מ' ע"ב [ועיין עוד מזה בביאורנו לעיל ס"ק ב'] והסוגיא דעירובין סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מן הבשר ע"כ יש ביבלת היוצא מן הבשר ולא מן העור איסור גוזז. והסוגיא דפסחים סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל מן העור ומאחר דהיבלת אינו יוצא מן העור ע"כ אין בו משום גוזז מדאורייתא. וסובר הרמב"ם דמאחר דהירושלמי והתוספתא מחייבין בגוזז מן העור אחר שהופשט א"כ הירושלמי והסוגיא דפסחים קיימי בחד שיטתא. א"כ הכרעת הירושלמי מכרעת דהסוגיא דפסחים עיקר ודחה את סוגיא דעירובין מהלכה ותו לא מידי:

[יא]

שתי שערות ואם ליקט כו'. ש"ס מכילתין צ"ד ע"ב:

[יב]

אם פירשו כלפי מעלה כו'. שם וכתבו הטוהש"ע [סי' שכ"ח סעי' ל"א] דהא דפירשו כלפי מעלה יש מפרשים לצד הגוף ויש מפרשים כלפי ראשי אצבעותיו וצריך לחוש לכל הפירושים:

[יג]

מלאכת גוזז אינו כן כו'. ז"ל הרמב"ן בחידושיו פ' האורג [קו.] וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא [שא"צ אלא לעפרה] שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה. ובהריב"ש סי' שצ"ד כתב דאף דאינו צריך לשערות נמי חשוב צריכה לגופה והוסיף לאמור דבמשכן נמי היה מעבירין השער לצורך העורות אילים מאדמים והתחשים:

אך בתוס' מכילתין צ"ד ע"ב ד"ה אבל בהא דהנוטל את צפרניו בכלי דחייב דהיינו כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונראה דהתוס' לטעמייהו כפי שביארנו שיטתם בס"ד לעיל ס"ק ב' דאין חיוב גוזז אלא מן החי' ולא מן המתה ולא מן העור אחר שהופשט וא"כ אותן העורות שבמשכן שהיה מעבירין השער מהן לצורך העורות ודאי לאחר שחיטה הי' מעבירין כדמשמע ברש"י ע"ג. ד"ה הממחקו. ולא מיקרי גוזז כלל ולא היה גזיזה במשכן אלא לצורך הגיזה ודברי התוס' נכונים לשיטתם: ועל מה שכתב הריב"ש קשיא לי עפ"י דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם פ"ט הלי"ד שכתב הרמב"ם העושה עין הצבע חייב משום צובע. וכתב עלה הראב"ד דא"כ מבשל דגמרינן מבישול סממנין תיפוק לי משום צובע המים. ומבואר מדבריו דכיון דאית בי' מלאכת צובע שוב אין ללמוד ממנה דבישול הוא מלאכה דנהי דכל מה שהי' עושין במשכן הי' מלאכה מ"מ מנלן דהוא מלאכת בישול דאפשר דהוא מלאכת צובע. וא"כ ה"נ כיון דהעברת שער לאחר שחיטה הוא ממחק כברש"י הנ"ל שוב אין ללמוד ממנו מלאכת גוזז. וכאן אף הרמב"ם יודה מאחר דהגיזה אין צריך לגופה וצ"ע:

[יד]

אסור לסרוק את ראשו בשבת כו'. הריב"ש סי' שצ"ד האריך לאסור הסריקה בשבת. ויסודו ממתני' דנזיר דף מ"ב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואוקימנא כר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר וסריקה אסור משום דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין. וא"כ לענין שבת נמי חייב חטאת. וגם לא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש בשמו לעיל ס"ק י"ג. ולדעתו הוא איסור סקילה ר"ל הסורק בשבת. ולפי שרבו המתפרצים באיסור זה נתתי את לבי ללמוד מעט זכות עליהם שלא יהיו כולם נכשלים בחיוב שבת החמור כע"ז. וזה החלי בעזה"י:

גרסינן בחולין קכ"ז. האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר. פירש"י במקומן אעפ"י שהן מחוברין אם חישב עליהם להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמ' אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים. וצריכין הכשר לבוא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלין טומאה עולמית וכו'. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. פירש"י הבשר שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשרו משנדלדל דטומאת נבילה אין בו כדאמר בבהמה המקשה [חולין עד.] דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבילה. פירש"י כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבילה הלכך אינו מטמא משום נבילה. ובגמרא טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. פירש"י דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים. היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה אפי' טומאת נבילה נמי ליטמו. לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה יכול יטמאו טומאת נבילה ת"ל יפול עד שיפול ואפ"ה טומאת אוכלין מטמאי. מסייע לי' לר"ח ב"א דאמר ר"ח ב"א אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ובתוס' ד"ה מסייע. וא"ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין טפי הו"ל למסייעי ממתני'. ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוי כתלוש מדקא ממעט טומאת נבילה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט לי' ובמתני' ליתא בפירוש אלא מדיוקא שמעינן לי' טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. עכ"ל:

ותמי' לי דאם כן דילפת מדאבר המדולדל חשוב כגוף הבהמה הוא הדין תאנים שצמקו באיביהן דחשיבי כמדולדלין חשיבי מחוברין וחייב התולש מהן. א"כ הא דאמרינן בפ' המצניע [צד ע"ב] צפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן הנוטלן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אפי' מחובר רק כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילות דחשוב מחובר. וא"כ התולש בשבת לתחייב. ולכאורה הוא תמוה גדולה: ונראה לי בישוב קושיא זו לדעת הרמב"ם והרמב"ן עפ"י התוספתא והירושלמי [נא.] דגוזז מן המתה חייב כמו מן החי' אלמא דחיובא דגוזז לאו משום חיות הבהמה הוא וע"כ אין לדמותו לאבר המדולדל דהטעם דכל המחובר לחיות הבהמה הרי הוא כמוה. ומדמינן לזה תאנים שצמקו באיביהן דמחובר לחיות האילן דטעמא דקוצר משום שמבדילו מחיות צמיחתו הוא כדאמר בירושלמי [מח ע"ב] כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר ע"כ נאמר ג"כ דכל המחובר לחיות האילן כמוהו אף שמדולדל משא"כ בגוזז דלאו בחיות הבהמה תליא כנ"ל. ותדע דהא מתה הבהמה הבשר מטמא משום אבר מן החי משום דמיתה עושה ניפול הרי דכשמת חשוב כאלו נפל ממנו דלא חשוב מחובר אלא בעודו בחיותו כנ"ל:

ולשיטת התוס' שכתבנו לעיל ס"ק ב' דלא מחייב בגוזז מן המתה. נראה לי עפ"י מה שכתבו התוס' ע"ז כ"ו. דבעובר שכלו חדשיו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז דכיון שכלו חדשיו כלו גידוליו עי"ש. והנה בשבועות מ"ג. כתבו התוס' בד"ה כבצורות דאפי' לר' מאיר דאמר כל העומד לקצור כקצור דמי מ"מ לענין מלאכת שבת מחייב דמסתמא במשכן הי' קוצרין לאחר שעומדין לקצור. ומבואר מדבריהם דאף שגדל כל צורכו וכלו גידוליו חייב לענין שבת דבהא מיירי ר' מאיר כדאמר בהשולח [גיטין לט.] דר' מאיר לא אמר אלא בענבים דכל כמה דקיימו מוכחש כחישי עיין שם. ואעפ"כ חייב לענין שבת מטעם התוס' דמסתמא הי' קוצרין לאחר שגדלו כל צורכן דאז הם משובחים. משא"כ בגזיזה דאף שצמר ושער בהמות בסוף שנתם כלו גידולם וכשאין גוזזין נופלין מאיליהן וחוזרין וצומחין צמרים אחרים מ"מ ודאי גוזזים בעוד לא כלו גידוליהן דאין הצמר משובח יותר כשגדל יותר וע"כ ממהרים לגזוז טרם יתחיל לצמוח צמר החדש שלא יקלקלנו כידוע לסוחרי צמר. וע"כ לענין גיזה דבעינן שלא כלו גידולן אין ללמוד מאבר המדולדל דאפי' כחוט השערה אינו מטמא אף שבודאי כלו גידוליו:

אך עדיין יקשה לשיטת רש"י גבי חולב הובא בביאורנו לעיל ס"ק ז' דמבואר בדבריו דשייך מלאכת קוצר בבעלי חיים וכן דעת בעל ספר יראים. אם כן בפירשה רובה למה לא יתחייב משום קוצר כמו באבר המדולדל וכמבואר אצלינו באריכות בביאור מלאכת קוצר ס"ק י"ט דחייב משום קוצר אף במעורה רק במקצת. וה"נ לחייב בציצין משום קוצר:

אך יתיישב בפשיטות לדעת הריב"ש דנטילת הצפרנים וציצין חשוב צריך לגופה במלאכת גוזז שגם במשכן הי' גוזזין לצורך העור. והתינח לגבי מלאכת גוזז אבל לגבי מלאכת קוצר שוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור וזה פשוט: עוד יש ליישב לפי שיטת הרמב"ן הובא בדברינו לעיל ס"ק י"ג דהנוטל צפרניו לא חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה וז"ל וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא [ואין צריך אלא לעפרה] שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה עכ"ל. מבואר מדבריו דבגוזז אין המלאכה בגיזה דוקא רק גם בצאן שגוזז אותן. והנה הא דאבר המדולדל חשוב מחובר היינו משום שנגרר אחר החי. וכן ענף הנפשח ומעורה בקליפתו משום שנמשך ונגרר אל המחובר. וכ"ז אם דנין על האבר המדולדל והענף הנפשח. אבל אין המחובר נמשך אחר הענף. וכן אין האדם נמשך ונגרר אחר הציצין ולא חשוב האדם מחובר לציצין וכשנוטל ממנו הציצין לא חשוב גזיזה לגבי האדם שמפנה אותו מהציצין [כמו שמפנה הצאן מהגיזה] דגם בלא"ה הרי הוא פנוי מהם דלא חשוב מחובר אל הציצין ולא חשוב גיזה רק לגבי הציצין עצמם ושוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור: והנה הדבר מובן בפשיטות דשני התירוצים אלו אינם רק למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. אבל להרמב"ם [פ"א ה"ז] דפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי'. ומ"מ פסק [פ"ט ה"ט] דצפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן אם נטלן בכלי פטור מוכח דס"ל דאין בגוזז מן החי חיוב קוצר. דלא כשיטת רש"י ויראים הנ"ל. וכן הוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהרמב"ם שכתב פי"א [הי"א] דתולש עובר ממעי אמו חייב משום נטילת נשמה ולא כתב משום קוצר או גוזז. והא דאמר בש"ס משום עוקר דבר מגידולו נדחקו בסוגיא לפי שיטה זו:

וראיתי בספר מנחת חינוך [מלאכת גוזז אות ג'] דהרמב"ם לשיטתו דאדם ובהמה חשוב גידולי קרקע ודאי חייב משום קוצר. והא דכתב הרמב"ם משום נטילת נשמה חדא מתרי חיובי נקט. ובמחכ"ת אין ממש בדבריו דאף שחשוב גידולי קרקע מ"מ אינו דומה לקוצר שקוצר מקרקע ממש. והרמב"ן והרשב"א דס"ל דבעלי חיים לא חשובים גידולי קרקע כתבו טעם גידולי קרקע גם כן. אבל לא שיהיה מוכח דאם חשוב גידולי קרקע יהיה בגוזז חיוב קוצר ג"כ. ומה שאמר המנחת חינוך דחדא מתרי חיובי נקט. ג"כ ליתא. שאם הי' סובר שיש בו חיוב קוצר ודאי הי' מפרש הסוגיא עוקר דבר מגידולו כפשטה משום קוצר. ולא היה משמיט חיוב המוזכר בש"ס ולכתוב חיוב אחר. אלא ודאי משום שסובר שאין בו חיוב אחר זולת נטילת נשמה דחיק ומוקי אנפשי' לפרש משום נטילת נשמה. וכמו שדחקו הרמב"ן והרשב"א וזה פשוט. אך יען שיש עוררין ביארתי עוד ראי' דלפי שיטתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' ופסק להא דצפורן שפירשה רובה מוכח דס"ל דאין שייך בגזיזה חיוב קוצר וזה ברור: העולה מכל הנ"ל שמוכח מש"ס הנ"ל דאין חיוב במדולדל מן התורה. וכן משמע עוד מדאמר בגמרא הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב. ולשיטת התוס' הנ"ל הוא תולדה דגוזז הרי דכשהוא מדולדל כתלוש דמי לענין גוזז וע"כ אין ראי' מההוא דנזיר לאסור סריקה בשבת כיון דהסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין. ופירשו התוס' [נזיר מב.] שאין מחוברות יפה ונוחין לינתק. וכיון דהש"ס קרי להו מדולדלין ובמדולדלין אין חיוב כלל בגוזז ודוקא בנזיר דאין אסור רק כל זמן שהנזיר חי וכיון שתלוי בחיות חשוב מחובר אף שמדולדל כמו בחולין באבר ובשר המדולדל משא"כ לענין גוזז דחיובו גם לאחר מיתה לשיטת הירושלמי והתוספתא והרמב"ם. וכן לשיטת התוס' מטעם הנ"ל:

אך לכאורה משמע מש"ס מכילתין קמ"ט. דאין רואין במראה של מתכות גזירה שמא ישיר נימין המדולדלין משמע לכאורה דמן התורה אסור להשיר נימין המדולדלין. אך באמת מדולדלין דהכא בשבת ומדולדלין דנזיר תרי גווני נינהו דבהא דנזיר פירש המפרש שם מ"ב. מדולדלין מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכ"כ התוס' שם מדולדלות שאין מחוברות יפה. אך בהא דשבת פירש"י שאין שוין עם שאר השער. ולעולם מחוברות יפה. ע"כ איסור תורה יש בהשירן. ועיין ערוך ערך דל ד' הביא כמה מדולדלין שבש"ס וכולן מלשון שאין מחובר יפה. אך אחת הביא מפ"ו [מ"ה] דנגעים היבלות והדולדלין שפירושו תל בשר ונדלדל למטה. והא דפרק פסולי המוקדשין [בכורות לה.] זכר רחלים ושערו מדולדל מעין זה כמ"ש התיו"ט פ"ו דנגעים שם. וע"כ אין הוכחה כלל מהא דמדולדל דשבת קמ"ט. הנ"ל כי הענינים מחולקין אף שהלשון אחד וזה פשוט: קיצורן של דברים דבנימין המדולדלין כהא דנזיר אין בהם איסור גזיזה מה"ת. ואין לפקפק רק אם נאמר דיש בגזיזה לתא דקצירה ג"כ. אך לפי"ז נצטרך לומר דנוטל שערו וצפרניו חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה ושנאמר דקיי"ל דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור וכנ"ל וא"כ ממי"נ יצא מידי איסור תורה עכ"פ וגם רוב פוסקים הא ס"ל דאין בגזיזה לתא דקצירה:

ומעתה דאין איסור תורה בסריקה משום נימין המדולדלין שוב אין איסור מטעם פסיק רישא בשערות שאינם מדולדלין. דכתב רש"י דלא הוי פסיק רישא אלא להסיר נימין המדולדלין דכיון שהם מדולדלין בקל מתנתקין אבל בשערות אחרות לא הוי פסיק רישא. הרי בררנו דאין איסור דאורייתא בסריקה בשבת. אבל לענין איסור דרבנן אם באנו לדמותו לצפ ורן שפירשה רובה עכ"פ אסור בכלי מדרבנן ורק אם נאמר דמסתמא כיון שהוא מדולדל כלו גידוליו. ג"כ אין בו איסור תורה דעל זה תרצו התוס' בע"ז כ"ו. שלא יהיה איסור תורה. אבל עכ"פ אסור מדרבנן וכפסק הש"ע סס"י ש"ג. מיהו בשערות קשורות זה בזה וניחא ליה בהשרה כדי שיתפרדו שוב יש בו איסור תורה להרמב"ם [פ"א ה"ז] דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' עכ"פ: עוד נראה לי ברור דעקירת השער על ידי סריקה דומה לתולש לאו היינו גוזז וכנוטל צפרניו ביד דפטור מהאי טעמא. דכי אמרינן בכלי אסור היינו בכלי המחתך כמו מספריים דהיינו גוזז אבל מסרק שתולש השערות מה לי שעוקרן ביד או בכלי ובבכורות כ"ה. דאמר לא שנו ביד אבל בכלי אסור והתנן עושה מקום בקופיץ תני לקופיץ נמי ניחא דכלי כגון קופיץ ששוחט בו הוא מחתך השערות ואסור ע"כ מוכרח לגרוס לקופיץ. אבל במסרק נראה דאין איסור מה"ת ומ"מ אסור מדרבנן דאף שכתבנו דנימין המדולדלות כצפורן שפירשה רובה דמיא הא בצפורן שפירשה רובה ביד נמי אסור אם לא בשפרשו למעלה ומצערות אותו. ומ"מ בטבילת מצוה יש לעיין כיון דשרי במקום צער אפשר דה"ה במקום מצוה אם נאנסה ולא יכלה לסרוק מערב שבת. אבל לכתחלה באם לא נאנסה פשיטא דאסור. וכן מפורש בשאילתות פרשת אחרי סי' צ"ו דהא דאשה חופפת מע"ש הטעם משום דלא אפשר לה למיסרק בשבתא משום דאתיא לאתורי שערא. אד בנאנסה ולא יכלה לסרוק מערב שבת אולי יש להקל. ועוד חזון למועד לדבר בזה:

[טו]

ואפי' אותו שעושין כו'. ש"ע סס"י ש"ג:

[טז]

את פניו או ידיו ורגליו כו'. ש"ס מכילתין נ':

[יז]

של מתכות בשבת כו'. ש"ס מכילתין קמ"ט. אין רואין במראה בשבת ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל. ומסקנא דגמרא דבמראה של מתכת עסקינן מפני שעשוי להשיר בה נימין המדולדלין ובמראה הקבוע בכותל פליגי דר' מאיר מתיר וחכמים אוסרין וכמו שאסור לקרות לאור הנר אפי' גבוה שתי קומות שלא תחלוק באיסורי שבת כן מבואר בסוגיא. ובמראה של זכוכית הסכמת הפוסקים [סי' ש"ב סעי' ג'] דאף חכמים מתירין דלא שייך בזה שלא תחלוק כיון דמין אחר הוא ומדמין לאדם חשוב שאין רגיל להטות או שרגא דנפטא שאין אוסרין מין אחד אטו מין אחר [דלא כבעה"מ] :

וקשה לי דבריש ביצה [ב ע"ב] אסרינן ביצה שנולדה ביו"ט משום פירות הנושרין ואף דפירות הנושרין נאסרו משום שמא יעלה ויתלוש ובביצה לא שייך לגזור משום זה מ"מ הוא בכלל הגזירה הרי שאוסרין מין אחד בשביל מין אחר. ואפי' לבעל המאור הא במראה הקבוע בכותל ר' מאיר מתיר וגבי ביצה אין שום מחלוקת: והנראה לי בזה דחלוק יש בין גזירת פירות הנושרין ובין גזירת ראיה במראה או קריאה לאור הנר. דגזירת פירות הנושרין הנה לאחר שנשרו לא אתי בגופייהו לידי איסור תורה רק שאם לא היה הגזירה היה יכולין לבוא לתלוש. אבל עצם האיסור אי אפשר שיהיה כדי שלא יבוא באמצעות דבר זה לידי איסור תורה דלאחר שנשרו תו לא אתי ליד איסור. אבל גזירה דלא יקרא לאור הנר הוא שיזהר שלא יבוא באמצעות הקריאה לידי חיוב חטאת. וכן אין רואין במראה שיזהר שלא יבוא באמצעות הראי' במראה לידי השרת נימין המדולדלין. ועל כן במראה וקריאה לא שייך לאסור כלל מין דלא אתי ביה לידי איסורא כיון שהגזירה הוא שיזהר שלא יבוא לידי איסור ובמין זה לא יבוא לעולם לידי איסור. אבל בפירות הנושרין דאיסורא גרידא על הפירות שפיר אף ביצה בכלל הגזירה. ואין להקשות דכיון שאסרו במראה הקבוע בכותל דלא אתי בי' לידי איסורא שוב דומה לפירות הנושרין דאיסורא גרידא הוא ולתסר אפי' במראה של זכוכית. וכן בקריאה לאור הנר כיון שאסרו אפי' גבוה שתי קומות שוב אסורא גרידא הוא ודומה לפירות הנושרין ולתסר גם אדם חשוב ושרגא דנפטא. יש לומר דגם בגבוה שתי קומות שייך קצת הגזירה שמא יוריד הנר ויטה וכן במראה הקבוע בכותל שמא יעקרוה מקביעתה וישיר בה נימין המדולדלין אך שהם דברים רחוקים ולא הוי גזרינן אמטייהו ורק משום שלא תחלוק באיסור שבת גזרו אף בהו. מ"מ כל הגזירה היא שיזהר האדם שלא יבא באמצעות אלו דברים לידי חיוב חטאת ולא דמי לפירות הנושרין כנ"ל:

ת ו ש ל ב " ע

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה