אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת גוזז אות יד
[יד] אסור לסרוק את ראשו בשבת כו'. הריב"ש סי' שצ"ד האריך לאסור הסריקה בשבת. ויסודו ממתני' דנזיר דף מ"ב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואוקימנא כר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר וסריקה אסור משום דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין. וא"כ לענין שבת נמי חייב חטאת. וגם לא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש בשמו לעיל ס"ק י"ג. ולדעתו הוא איסור סקילה ר"ל הסורק בשבת. ולפי שרבו המתפרצים באיסור זה נתתי את לבי ללמוד מעט זכות עליהם שלא יהיו כולם נכשלים בחיוב שבת החמור כע"ז. וזה החלי בעזה"י:
גרסינן בחולין קכ"ז. האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר. פירש"י במקומן אעפ"י שהן מחוברין אם חישב עליהם להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמ' אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים. וצריכין הכשר לבוא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלין טומאה עולמית וכו'. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. פירש"י הבשר שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשרו משנדלדל דטומאת נבילה אין בו כדאמר בבהמה המקשה [חולין עד.] דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבילה. פירש"י כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבילה הלכך אינו מטמא משום נבילה. ובגמרא טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. פירש"י דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים. היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה אפי' טומאת נבילה נמי ליטמו. לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה יכול יטמאו טומאת נבילה ת"ל יפול עד שיפול ואפ"ה טומאת אוכלין מטמאי. מסייע לי' לר"ח ב"א דאמר ר"ח ב"א אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ובתוס' ד"ה מסייע. וא"ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין טפי הו"ל למסייעי ממתני'. ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוי כתלוש מדקא ממעט טומאת נבילה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט לי' ובמתני' ליתא בפירוש אלא מדיוקא שמעינן לי' טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא. עכ"ל:
ותמי' לי דאם כן דילפת מדאבר המדולדל חשוב כגוף הבהמה הוא הדין תאנים שצמקו באיביהן דחשיבי כמדולדלין חשיבי מחוברין וחייב התולש מהן. א"כ הא דאמרינן בפ' המצניע [צד ע"ב] צפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן הנוטלן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אפי' מחובר רק כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילות דחשוב מחובר. וא"כ התולש בשבת לתחייב. ולכאורה הוא תמיה גדולה: ונראה לי בישוב קושיא זו לדעת הרמב"ם והרמב"ן עפ"י התוספתא והירושלמי [נא.] דגוזז מן המתה חייב כמו מן החי' אלמא דחיובא דגוזז לאו משום חיות הבהמה הוא וע"כ אין לדמותו לאבר המדולדל דהטעם דכל המחובר לחיות הבהמה הרי הוא כמוה. ומדמינן לזה תאנים שצמקו באיביהן דמחובר לחיות האילן דטעמא דקוצר משום שמבדילו מחיות צמיחתו הוא כדאמר בירושלמי [מח ע"ב] כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר ע"כ נאמר ג"כ דכל המחובר לחיות האילן כמוהו אף שמדולדל משא"כ בגוזז דלאו בחיות הבהמה תליא כנ"ל. ותדע דהא מתה הבהמה הבשר מטמא משום אבר מן החי משום דמיתה עושה ניפול הרי דכשמת חשוב כאלו נפל ממנו דלא חשוב מחובר אלא בעודו בחיותו כנ"ל:
ולשיטת התוס' שכתבנו לעיל ס"ק ב' דלא מחייב בגוזז מן המתה. נראה לי עפ"י מה שכתבו התוס' ע"ז כ"ו. דבעובר שכלו חדשיו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז דכיון שכלו חדשיו כלו גידוליו עי"ש. והנה בשבועות מ"ג. כתבו התוס' בד"ה כבצורות דאפי' לר' מאיר דאמר כל העומד לקצור כקצור דמי מ"מ לענין מלאכת שבת מחייב דמסתמא במשכן הי' קוצרין לאחר שעומדין לקצור. ומבואר מדבריהם דאף שגדל כל צורכו וכלו גידוליו חייב לענין שבת דבהא מיירי ר' מאיר כדאמר בהשולח [גיטין לט.] דר' מאיר לא אמר אלא בענבים דכל כמה דקיימו מוכחש כחישי עיין שם. ואעפ"כ חייב לענין שבת מטעם התוס' דמסתמא הי' קוצרין לאחר שגדלו כל צורכן דאז הם משובחים. משא"כ בגזיזה דאף שצמר ושער בהמות בסוף שנתם כלו גידולם וכשאין גוזזין נופלין מאיליהן וחוזרין וצומחין צמרים אחרים מ"מ ודאי גוזזים בעוד לא כלו גידוליהן דאין הצמר משובח יותר כשגדל יותר וע"כ ממהרים לגזוז טרם יתחיל לצמוח צמר החדש שלא יקלקלנו כידוע לסוחרי צמר. וע"כ לענין גיזה דבעינן שלא כלו גידולן אין ללמוד מאבר המדולדל דאפי' כחוט השערה אינו מטמא אף שבודאי כלו גידוליו:
אך עדיין יקשה לשיטת רש"י גבי חולב הובא בביאורנו לעיל ס"ק ז' דמבואר בדבריו דשייך מלאכת קוצר בבעלי חיים וכן דעת בעל ספר יראים. אם כן בפירשה רובה למה לא יתחייב משום קוצר כמו באבר המדולדל וכמבואר אצלינו באריכות בביאור מלאכת קוצר ס"ק י"ט דחייב משום קוצר אף במעורה רק במקצת. וה"נ לחייב בציצין משום קוצר:
אך יתיישב בפשיטות לדעת הריב"ש דנטילת הצפרנים וציצין חשוב צריך לגופה במלאכת גוזז שגם במשכן הי' גוזזין לצורך העור. והתינח לגבי מלאכת גוזז אבל לגבי מלאכת קוצר שוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור וזה פשוט: עוד יש ליישב לפי שיטת הרמב"ן הובא בדברינו לעיל ס"ק י"ג דהנוטל צפרניו לא חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה וז"ל וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא [ואין צריך אלא לעפרה] שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה עכ"ל. מבואר מדבריו דבגוזז אין המלאכה בגיזה דוקא רק גם בצאן שגוזז אותן. והנה הא דאבר המדולדל חשוב מחובר היינו משום שנגרר אחר החי. וכן ענף הנפשח ומעורה בקליפתו משום שנמשך ונגרר אל המחובר. וכ"ז אם דנין על האבר המדולדל והענף הנפשח. אבל אין המחובר נמשך אחר הענף. וכן אין האדם נמשך ונגרר אחר הציצין ולא חשוב האדם מחובר לציצין וכשנוטל ממנו הציצין לא חשוב גזיזה לגבי האדם שמפנה אותו מהציצין [כמו שמפנה הצאן מהגיזה] דגם בלא"ה הרי הוא פנוי מהם דלא חשוב מחובר אל הציצין ולא חשוב גיזה רק לגבי הציצין עצמם ושוב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור: והנה הדבר מובן בפשיטות דשני התירוצים אלו אינם רק למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. אבל להרמב"ם [פ"א ה"ז] דפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי'. ומ"מ פסק [פ"ט ה"ט] דצפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן אם נטלן בכלי פטור מוכח דס"ל דאין בגוזז מן החי חיוב קוצר. דלא כשיטת רש"י ויראים הנ"ל. וכן הוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהרמב"ם שכתב פי"א [הי"א] דתולש עובר ממעי אמו חייב משום נטילת נשמה ולא כתב משום קוצר או גוזז. והא דאמר בש"ס משום עוקר דבר מגידולו נדחקו בסוגיא לפי שיטה זו:
וראיתי בספר מנחת חינוך [מלאכת גוזז אות ג'] דהרמב"ם לשיטתו דאדם ובהמה חשוב גידולי קרקע ודאי חייב משום קוצר. והא דכתב הרמב"ם משום נטילת נשמה חדא מתרי חיובי נקט. ובמחכ"ת אין ממש בדבריו דאף שחשוב גידולי קרקע מ"מ אינו דומה לקוצר שקוצר מקרקע ממש. והרמב"ן והרשב"א דס"ל דבעלי חיים לא חשובים גידולי קרקע כתבו טעם גידולי קרקע גם כן. אבל לא שיהיה מוכח דאם חשוב גידולי קרקע יהיה בגוזז חיוב קוצר ג"כ. ומה שאמר המנחת חינוך דחדא מתרי חיובי נקט. ג"כ ליתא. שאם הי' סובר שיש בו חיוב קוצר ודאי הי' מפרש הסוגיא עוקר דבר מגידולו כפשטה משום קוצר. ולא היה משמיט חיוב המוזכר בש"ס ולכתוב חיוב אחר. אלא ודאי משום שסובר שאין בו חיוב אחר זולת נטילת נשמה דחיק ומוקי אנפשי' לפרש משום נטילת נשמה. וכמו שדחקו הרמב"ן והרשב"א וזה פשוט. אך יען שיש עוררין ביארתי עוד ראי' דלפי שיטתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' ופסק להא דצפורן שפירשה רובה מוכח דס"ל דאין שייך בגזיזה חיוב קוצר וזה ברור: העולה מכל הנ"ל שמוכח מש"ס הנ"ל דאין חיוב במדולדל מן התורה. וכן משמע עוד מדאמר בגמרא הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב. ולשיטת התוס' הנ"ל הוא תולדה דגוזז הרי דכשהוא מדולדל כתלוש דמי לענין גוזז וע"כ אין ראי' מההוא דנזיר לאסור סריקה בשבת כיון דהסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין. ופירשו התוס' [נזיר מב.] שאין מחוברות יפה ונוחין לינתק. וכיון דהש"ס קרי להו מדולדלין ובמדולדלין אין חיוב כלל בגוזז ודוקא בנזיר דאין אסור רק כל זמן שהנזיר חי וכיון שתלוי בחיות חשוב מחובר אף שמדולדל כמו בחולין באבר ובשר המדולדל משא"כ לענין גוזז דחיובו גם לאחר מיתה לשיטת הירושלמי והתוספתא והרמב"ם. וכן לשיטת התוס' מטעם הנ"ל:
אך לכאורה משמע מש"ס מכילתין קמ"ט. דאין רואין במראה של מתכות גזירה שמא ישיר נימין המדולדלין משמע לכאורה דמן התורה אסור להשיר נימין המדולדלין. אך באמת מדולדלין דהכא בשבת ומדולדלין דנזיר תרי גווני נינהו דבהא דנזיר פירש המפרש שם מ"ב. מדולדלין מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכ"כ התוס' שם מדולדלות שאין מחוברות יפה. אך בהא דשבת פירש"י שאין שוין עם שאר השער. ולעולם מחוברות יפה. ע"כ איסור תורה יש בהשירן. ועיין ערוך ערך דל ד' הביא כמה מדולדלין שבש"ס וכולן מלשון שאין מחובר יפה. אך אחת הביא מפ"ו [מ"ה] דנגעים היבלות והדולדלין שפירושו תל בשר ונדלדל למטה. והא דפרק פסולי המוקדשין [בכורות לה.] זכר רחלים ושערו מדולדל מעין זה כמ"ש התיו"ט פ"ו דנגעים שם. וע"כ אין הוכחה כלל מהא דמדולדל דשבת קמ"ט. הנ"ל כי הענינים מחולקין אף שהלשון אחד וזה פשוט: קיצורן של דברים דבנימין המדולדלין כהא דנזיר אין בהם איסור גזיזה מה"ת. ואין לפקפק רק אם נאמר דיש בגזיזה לתא דקצירה ג"כ. אך לפי"ז נצטרך לומר דנוטל שערו וצפרניו חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה ושנאמר דקיי"ל דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור וכנ"ל וא"כ ממי"נ יצא מידי איסור תורה עכ"פ וגם רוב פוסקים הא ס"ל דאין בגזיזה לתא דקצירה:
ומעתה דאין איסור תורה בסריקה משום נימין המדולדלין שוב אין איסור מטעם פסיק רישא בשערות שאינם מדולדלין. דכתב רש"י דלא הוי פסיק רישא אלא להסיר נימין המדולדלין דכיון שהם מדולדלין בקל מתנתקין אבל בשערות אחרות לא הוי פסיק רישא. הרי בררנו דאין איסור דאורייתא בסריקה בשבת. אבל לענין איסור דרבנן אם באנו לדמותו לצפ ורן שפירשה רובה עכ"פ אסור בכלי מדרבנן ורק אם נאמר דמסתמא כיון שהוא מדולדל כלו גידוליו. ג"כ אין בו איסור תורה דעל זה תרצו התוס' בע"ז כ"ו. שלא יהיה איסור תורה. אבל עכ"פ אסור מדרבנן וכפסק הש"ע סס"י ש"ג. מיהו בשערות קשורות זה בזה וניחא ליה בהשרה כדי שיתפרדו שוב יש בו איסור תורה להרמב"ם [פ"א ה"ז] דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' עכ"פ: עוד נראה לי ברור דעקירת השער על ידי סריקה דומה לתולש לאו היינו גוזז וכנוטל צפרניו ביד דפטור מהאי טעמא. דכי אמרינן בכלי אסור היינו בכלי המחתך כמו מספריים דהיינו גוזז אבל מסרק שתולש השערות מה לי שעוקרן ביד או בכלי ובבכורות כ"ה. דאמר לא שנו ביד אבל בכלי אסור והתנן עושה מקום בקופיץ תני לקופיץ נמי ניחא דכלי כגון קופיץ ששוחט בו הוא מחתך השערות ואסור ע"כ מוכרח לגרוס לקופיץ. אבל במסרק נראה דאין איסור מה"ת ומ"מ אסור מדרבנן דאף שכתבנו דנימין המדולדלות כצפורן שפירשה רובה דמיא הא בצפורן שפירשה רובה ביד נמי אסור אם לא בשפרשו למעלה ומצערות אותו. ומ"מ בטבילת מצוה יש לעיין כיון דשרי במקום צער אפשר דה"ה במקום מצוה אם נאנסה ולא יכלה לסרוק מערב שבת. אבל לכתחלה באם לא נאנסה פשיטא דאסור. וכן מפורש בשאילתות פרשת אחרי סי' צ"ו דהא דאשה חופפת מע"ש הטעם משום דלא אפשר לה למיסרק בשבתא משום דאתיא לאתורי שערא. אד בנאנסה ולא יכלה לסרוק מערב שבת אולי יש להקל. ועוד חזון למועד לדבר בזה: