אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
השמטות
שייך למלאכת דש ס"ק ט"ו אחר אות י"ח
ובני מהר"ש נ"י השיב אהא שכתבתי דאין איסור בפתיחת השרביטין משום שעדיין לא נעשה מלאכת דישתן שמחוסר תלישה שנחשב דישה כנ"ל סק"ו שדמיתי דין זה להירושלמי דבורר פסולת ולא בירר כל הפסול פטור. וה"נ בדש כשלא פירק כל הקליפות פטור. והשיב דיש לומר דדווקא בהא דהירושלמי דיש אחרי' עוד מלאכת בורר. משא"כ הכא דתלישתן לאו מלאכה היא כיון שלעולם הוא בשעת אכילה. א"כ הרי אין אחרי' עוד מלאכת דש כלל. והשבתי לו שאפי' אם כדבריו דכוונת הירושלמי משום שיש אחריו מלאכה. הלוא ה"נ אם יתלשן מהשרביטין להניח לאח"ז יהי' מלאכה כמו הקולף שומין ובצלים להניחם לאח"ז כמ"ש הב"י סי' שכ"א מדברי הירושלמי. ואין ההיתר רק משום דכוונתו לאכול לאלתר וא"כ אין הפטור רק משים שאינו מלאכת מחשבת כמ"ש הר"ת גבי בורר לאכול לאלתר. ומה שאינו מלאכת מחשבת הא לא נחשב כלל שאינו עושה מלאכה. דהרי הוא פוטר משום קלב"מ כמ"ש רש"י, סוף פרק המניח. וכן הוא בירושלמי סוף פרק במה מדליקין. מכלל שמלאכה היא אלא שהוא אינו חייב עלי'. ואף התוס' שחולקין על רש"י הא כתבו משום שאין כאן איסור מלאכה. ולא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה. מ"מ גם באינו מלאכת מחשבת בעצמותה הוא מלאכה אלא שלא אסרה אותה תורה. וכן הוא לשון הש"ס מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל מ"מ הדבר בעצמותו מלאכה הוא ושפיר הוי יש אחרי' מלאכה:
אך גוף דבריו דכוונת הירושלמי משום יש אחרי' מלאכתו אינו מוכרח כלל רק יש לומר כפשוטו משום דעדיין נשאר בו פסולת ואחת הוא אם ברירה השני' יהי' מלאכה או לא:
שייך למלאכת אופה ס"ק ב' אחר סיום אות ז'
נתיישבתי שאין דברים אלו מוכרחים. דיש לומר דלא חלוקים אב ותולדה לר' אליעזר טפי מזורה בורר ומרקד לדידן. ומ"מ כתבנו במלאכת זורה סק"ב אות ב' במשמר לרבה דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד. מ"מ אינו חייב אלא אחת כיון שכולן ענין אחד בירור פסולת מהאוכל. ואם הביא קרבן על אחת משני מלאכות אלו לא נשאר עוד מלאכה. כי המעט חילוק שביניהם אינו מלאכה שלימה. ודוקא במעשים מתחלפים כגון שבירר כגרוגרת והרקיד כגרוגרת. שאף בלא החילוק שבין בורר למרקד הרי שני זיתי חלב הם. רק משום שבהעלם אחד עשאם אחת הם. ובא המעט חילוק שביניהם וחילק כל מעשה ומעשה לעצמו. והרי כאן שני חיובים. דכל מעשה בפני עצמו הוא חיוב שלם. עי"ש היטב. ועיין עוד שם סק"א אות ד'. וה"נ בנידון דידן אלמלא החילוק שבין האב ותולדה. הא אין בישול אחר בישול. ואין כאן מלאכה כלל. רק שהוסיף מעט חילוק שבין האב לתולדה ובשביל מעט חילוק הזה לא יחשב מלאכה שלימה ודוקא בעשה אב בפני עצמו ותולדה דידי' בפני עצמו חייב שתים לר' אליעזר דשני חיובים הם בעצם וכנ"ל בזורה בורר ומרקד. ואם הוא כן נסתר כל התירוץ על קושיות אלו:
שייך למלאכת אופה ס"ק י"ד
אך קשה לי לפי"ז שכתבנו דמבושל לח שלא נצטנן לגמרי חשוב כמבושל כמאכל בן דרוסאי א"כ במצונן לגמרי יהי' אסור לחממו אפי' במקום שאי אפשר שיתחמם כ"כ עד שתהי' היד סולדת בו כיון שיחשב כמאב"ד. וכמאב"ד יש בו חיוב חטאת כמו במבשל לגמרי:
אשר ע"כ נראה טעם ההיתר בלא נצטנן לגמרי עפ"י דברי הש"ס כריתות ר"פ דם שחיטה בהא דכל המיוחד לאכול לאדם טמא ער שיפסל מאכילת כלב. דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. ובב"י או"ח סי' קס"ב בהא דמים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים. והרר"י כתב בהא דחמי טברי' פסולים לנטילת ידים. משום שהם מרים ביותר ואפי' ע"י הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אינו ראוי לשתיית בהמה והלכך וכו' אם אין מרים כ"כ ואדם יכול לשתותן ע"י הדחק כשרים ניטול מהם בכלי. וכתב עלה הב"י דהא דשתיי' ע"י הדחק אינו מדוקדק דבשתיית בהמה תלי. ואפשר דמשמע לי' ז"ל דודאי בשתיית אדם תליא מילתא ולא תלו אותם בשתיית בהמה אלא משום דכל דלא נפסלו משתיית בהמה אדם יכול לשתותן בשעת הדחק עכ"ל ולפי"ז הא דטמא עד שיפסול מלאכול לכלב. וכן במשקה סרוח דטמא עד שאין הכלב יכול לשתותן כמבו' בראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין הל' י"ד ממד' ספרא. ג"כ מטעם הזה משום דשוב ראוי האדם לאוכלן ולשתותן בשעת הדחק. דשתיית בהמה הא לא מעלה ומורדת:
וראיתי לתוס' בכורות כ"ג: בהא דאמר ר' יוחנן אחת טומאה חמורה ואחת טומאה קלה עד לכלב דפירשו הטעם משום דאכילת כלבים שמי' אכילה כדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו' עכ"ל. אך מדלא כתבו טעם זה גם לבר פדא בטומאה קלה. נראה משום דטומאה קלה הוא גם במשקה סרוח דלא מצינו שתיי' בכלבים [והא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם אף את"ל דגם כלבים בכלל אינו הוכחה די"ל והשקית גבי עדה כתיב וכה"ג כתבו בתוס' יומא מ"ז: בד"ה אלא בהא דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת קרא דולקח גבי גחלים כתיב ולא אקטורת] וע"כ טעם אחר יש בו ואפשר דכהרר"י ס"ל
ובפ"ק דחלה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה שלא נתערב בה מורסן כל כך] כו' בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה כו' בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין. ופירשו הרא"ש והרע"ב כיון דע"י הדחק נאכלת לאדם. מטמאה עד שתפסול מלאכול לכלב עכ"ל. והנה הא ודאי נאכל ע"י הדחק לא מהני לחול עליו שם אוכל לטומא' דמיוחד לאוכל אדם בעינן וכרשינן הואיל ועיקרן למאכל בהמה [רק בשנת רעבון היו בני אדם אוכלין אותן ע"כ גזרו אז חיוב תרומה עליהן כדאי' בירוש' סוף חלה. והובא בכ"מ בפ"ב הל' תרומות הל"ב] אף שע"י הדחק נאכלין לאדם. מ"מ אינם מקבלין טומאה אלא א"כ יחדן לאדם. כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין הל"ט. אך משום דתחילה הי' מיוחד לאדם הקמח קודם שעירב בה כ"כ מורסן לא פקע ממנה שם אוכל. ומדהצריך לטעמא דנאכל ע"י הדחק. ולא סגי לי' בזה שנאכל לכלבים. ש"מ כולה חד טעמא דמשום שנאכל לכלבים ודאי גם לאדם נאכל ע"י הדחק:
ולפי"ז גם בנידון דידן בלא נצטנן לגמרי שבני אד אוכלין בחמום זה ע"י הדחק עכ"פ לא פקע שם בישול מיני' כיון דתחילה הי' חם גמור וכמו במיוחד לאוכל אדם ואח"כ נאכל ע"י הדחק לא פקע מיני' שם אוכל:
אך שעדיין יש לומר דנהי שגם עכשיו שם בישול עליו. הלוא בישול כמאכל בן דרוסאי ודאי שם בישול עליו שהרי חייבין חטאת על בישול זה. ואעפ"כ יש בו משום בישול עד שיתבשל כל צורכו. ה"נ יהי' בו משום בישול עד שיתחמם כל צרכו. אך גם בבישול כמאב"ד אין בו משום בישול רק מדרבנן. ובדרבנן שוב סמכינן על הפוסקים שגם בלח ונצטנן אין בישול אחר בישול:
והרב"י לטעמי' שדעת הרמב"ם דאחר שהגיע לכמאב"ד עוד יש בו משום בישול מה"ת. ע"כ לא היקל בלא נצטנן לגמרי. והנה כבר הביאנו ראי' ברורה מירושלמי דמשהגיע לכמאב"ד אין בו עוד משום בישול מה"ת ופסק רמ"א נכון:
ובשעדיין היד סולדת רק שיצא מכלי ראשון. נראה שגם המחבר מודה שאין בו עוד משום בישול. הגם שהר"ן בשם הר"י כתב להיפוך. הנה דברי ר' יונה לא הובא בשו"ע לא בסי' רנ"ג ולא בסי' שי"ח וגם שי"ל שגם הרר"י לא אסר אלא במים וכמ"ש בס"ק י"א:
שם בהפנים סעיף ח'
בהפנים סעיף ח' החמרתי במים כדאיתא שם. ומקור הדברים עפ"י מ"ש בס"ק י"ט אות ט"ז עי"ש היטב. וחוזרני בי מדברים אלו. דאין ראי' מבישול עכו"ם דחשוב בישול משום החמום לבד. דאף דהמים שותין אותן כשהם חיין. זהו כששותה אותם צוננין. אבל השותה אותן חמין אינו שותה אותם אלא מבושלין. והעד שמחממין אה המים עד שיעלה רתיחות כדי שיבושלו כל צורכן. וכשכבר נתבשלו ונצטננו אין מחממין אותן כ"כ רק עד שיהי' מחוממין הראוין לשתי'. ש"מ שחמין אין שותין רק מבושלין. וע"כ כשמבשל המים לשתותן חמין. [שכתבנו שם אות ט"ו שאינו נחשב נאכל כמו שהוא חי. כיון שעכשיו אינו שותה אותם לצמאו. ושלא לצמאו אינו נאכל כמו שהוא חי] חשוב בישול לא בשביל החמום לבד. רק משום הבישול דלשתותן חמין צריך אל הבישול ג"כ. [ומ"מ חמין של עכו"ם מותרין משום שלא נשתנו שחוזרין לקדמותן. אף שהבישול שבו אינו חוזר לקדמותו. מ"מ כשיצטננו יחשבו דבר הנאכל כמו שהוא חי ולא יחשב מבושל לענין בישול עכו"ם. והבישול שבו יחזור ג"כ לקדמותו] וא"כ לדעת הפוסקים אין בישול אחר בישול גם בלח. אף במים כן. רק מה שכתבנו שם באות ט"ו לדעת האומרים דבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישול גם לענין שבת. וע"כ בנצטננו לגמרי פסק בישולם שהרי צונן הי' שותין אותן כשהי' חי מ"מ בלא נצטננו לגמרי שראוי ע"י הדחק לשתותו משום חמין ואינו עומד לשתותו לצמאו לא נפסק בישולו כלל ודינו כמו שאר דבר לח. ואין לנו להחמיר במים שלא נצטננו לגמרי רק שנאמר לחוש למה שכתבתי בס"ק י"א לתרץ הקושיא על הרבינו יונה דהא מים מצטמק ורע לו. ומכת זה יצאתי לחלק בין מים למינים אחרים. אולם כתבתי שם ישוב אחר. ע"כ להלכה אין להחמיר במים שלא נצטננו לגמרי. ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. גם בנצטננו לגמרי אין במים חיוב יותר מבשאר דברים רק להאומרים דבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישול בשבת. אולם בס"ק י"ט אות כ"ח נתבאר דהעיקר כדעת האומרים דיש בו משום בישול שכן דעת רוב הפוסקים וא"כ אין חיוב במים שנצטננו יותר מבשאר דברים:
שייך למלאכת אופה ס"ק ט"ו אות י'
הנה לפי דברים אלו דלר"ת איכא לאו בבישלו בחמי טברי'. ומ"מ יש תקנה לחזור ולצלותו דלא חל עלי' איסורא דכי אם צלי אש. דאיסור זה הי' עליו כשהי' חי ג"כ. צ"ל כשיטת רש"י דבחי נמי איכא לאו דכי אם צלי אש. וליתא לדעת הרמב"ם שכתב להדיא דבחי אינו רק איסור עשה. רק צ"ל כמ"ש מהרש"ל לדעת התוס' דר"ח ח"ל בחמי טברי' איכא לאו אף דבחי אינו רק עשה. ורבא פליג עלי' וס"ל דגם בחמי טברי' אינו רק עשה כמו בחי עי"ש. ולפי"ז לר"ח אפי' צלאו אחר הבישול בחמי טברי' חייב עליו. דאיסור לאו דחל עלי' בשעת בישול לא פקע. והרמב"ם פסק כרבא:
שייך למלאכת אופה ס"ק ל"א בסיום אות י"ג.
ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתב בחי' הר"ן חולין צ"ח: וז"ל והוי ודע דלרבנן אית להו תלתא קראו בטעם כעיקר כנגד שלשה מינים שיש לנו בטעם כעיקר. האחד. שלא קלט ההיתר מן האיסור אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו. ומוכחי לה להאי ממשרת דכתיב גבי נזיר דדרשינן התם שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. והא הכא שלא נתערב במים לא מעיקרן של ענבים ולא מפליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא כאלו נתערב באותו מים רביעית יין חייב. עכ"ל הצריך לנ"ד. והנה כמו שפשוט בעיני הר"ן דבשריית ענבים לא נתערב אף פליטתו אלא שקלט טעם ענבים אף שלא נפלט מן הענבים שום דבר. כ"ש בתבלין יבשים שלא נפלט מהם כלל לתוך המים רק המים קלטו טעם התבלין וא"כ אין לומר בזה שמתערב זה בזה רק בלוע גמור שטעם התבלין בלוע בתוך ממשות המים:
אך יש לעיין לפמ"ש מהר"ן דתבלין אין פולטין שום דכר רק שהמים קולטין הטעם. אולי אף לרבנן בכה"ג יפטור כמו המוציא שלהבת לרה"ר דפטור כדאיתא בש"ס ביצה ל"ט. ובודאי הטעם משום דאין בו ממש עי"ש ברש"י ותוס'. וטעם לבד שלא נפלט שום דבר מסברא חשוב אין בו ממש כמו ריח בש"ס מכילתין ס"ב:
ואין פנאי כעת לעיין בזה:
שייך למלאכת אופה ס"ק נ"ה אות ד'
אך דברי תה"ד אלו תמוהין מרש"י ביצה ל"ו בד"ה הכי קאמר אע"פ שחישב עליהן. וז"ל אף בשחישב בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואע"ג דעיקר להצלה מפני הגשמים מתכוין. עכ"ל. ושם בגמ' ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. הרי דלר"ש אסור במתכוין לצוד. אף דעיקר להצלה מפני הגשמים מתכוין. הרי דלא אזלינן בתר עיקר הכוונה ולפי"ז הי' ראוי להחמיר כהלבוש. אך מ"מ יש להתיר לדידן דמקילין בלא נצטנן לגמרי ושוב מצאתי כן בחידושי רעק"א סוף סי' רנ"ג וז"ל מ"מ כיון דבתחלה כשהי' שומן קרוש אף דנצטנן לא אזדא שם בישול ממנו וכשנימוח ונעשה לח הוא רותח קצת נשאר שם בישול עליו והוי אח"כ בכלל אין בישול אחר בישול ודו"ק: