אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן לז
איש אחד היה לו בהמה מבכרת ומכרה לא"י וקיבל מקצת דמים ושום קנין אחר לא הי' רק מכח קנין ערבון והבהמה ילדה זכר. והאיש היה סבור שבקבלת העירבון כבר נפקעה קדושת הבכורה מהולד ושחטוהו ומכר הבשר ורובו ככולו נאכל. ועתה לשאול באו מה משפט העור ומעט הבשר הנמצאים עוד והכלי' שנתבשלו בהם בתוך מעל"ע וקודם מעל"ע משעת שנודע שקדוש' הבכורה אינה נפקעת כי אם בקנין כסף ומשיכה או העמדה בחצר הא"י כדאיתא ביור"ד (סי' ש"ך סעיף ו) ובאחרונים ומחברים בשו"ת:
בחולין (דף כט:) אר"ש בן לקיש משום לוי סבא אינ' לשחיטה אלא בסוף ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ועיין תוס' ד"ה אר"ל והרמב"ם (פ"ד משחיטה ה"יג ופ"א מפסולי המוקדשין הל' יח) פסק כר"י וכתב הכסף משנה דידוע דהלכה כר"י ולכאורה צ"ע דנהי דרבא כייל דהלכתא כר"י לגבי דר"ל בר מתלת ולא כייל הא דר"ל דהכא מ"מ הא כתבו התוס' דרבא לא כייל ליה אע"ג דכרשב"ל ס"ל משום דמשמי' דלוי סבא אמרה. ולכאורה הו"ל לפסוק כר"ל דרבא ס"ל כוותי' ואע"ג דפליג עלי' אביי ונהי דבפלוגתא דאביי ורבא אליבא דתנאי ואמוראי קדמאי אין הכרח שיהיה הלכה כרבא עיין כ"מ (פי"ב הי"ד) מעכו"ם מ"מ מנ"ל דלא קיי"ל כר"ל משום לוי סבא נגד ר' יוחנן [וב"ה כיונתי מדעתי לקצת דברי רבינו פרימ"ג בס' ראש יוסף אלא שמש"כ ואין מקום לקושית התוס' אין להבין דהתוס' לא הקשו על הלכה דידן כי אם אדרבא דס"ל הכא כר"ל הקשו התוס']:
אמנם נלע"ד שהכריח הרמב"ם דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהנה במה דפריך הגמ' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לפלוג בהכשרה דפרה בנשחטה בתרי גברי ודחי ר"י דאין ב' שוחטין זבח אחד ואביי דחי לדר"י דלרבנן ב' שוחטין זבח אחד ראיתי בגי' הש"ס לאאמ"ו הגאון זצ"ל שציין אדלעיל (דף יא.) והאיר ה' עיני להבין דעת קדשו דהתוס' שם ד"ה אתי' מעגלה ערופה הקשו דלא דחי בפרה ועגלה ערופה כיון דלייף לית לן בה ותי' דמשמע שתהיה שלמה כמו בשעת שחיטה ועריפה ול"מ לייף. וא"כ ל"ל לר"י למינקט מטעם תזבח ועלה שפיר אקשי אביי הא רבנן לית להו דרשא דתזבח הו"ל לר"י למידחי כיון דבפרה בעי' שלמה ול"מ לייף א"כ א"א שתגמור שחיטתה בשנים דלא הוה שלמה מכח שחיטת הראשון ואע"ג דלייפא ל"מ וא"א שישחטו בה שנים:
איברא דביישוב קו' נלע"ד דבודאי למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומתחלה קרוי' שחיטה שפיר מצינן לומר דבשעת שחיטה בעי' שלמה לגמרי ואפי' לייפא פסולה אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אי אפשר לומר דבעי' שלמה לגמרי ואפי' לייפא פסולה דהא ע"כ בשעת שחיטה דהיינו בסוף לא הוה שלמה לגמרי אלא דלייפא ובעי' לומר דע"כ כיון דלייף לית לן בה גם בפרה:
מעתה י"ל דר"י דבעי לתרוצי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף הוצרך למידחי דלא נקיט חלוקה בשחיטת הפרה בתרי גברי מכח תזבח שאין ב' שוחטין זבח א' ועלה שפיר דחי אביי דרבנן לא ס"ל דרשא זו ולא מצי למידחי משום דבעי' בפרה שלמה ול"מ לייף דהשתא למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף בעי' ע"כ לומר דלייף מהני למחשבה שלמה אמנם הסוגיא דלעיל למסקנא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל שפיר דלא מהני לייף ודו"ק:
מעתה י"ל דמכח פשטו' הסוגיא דלעיל הכריח הרמב"ם מדלא דחי בפרה ועגלה ערופה משום דלייף בע"כ דקיי"ל כמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:
איברא דיש לדחו' ראיה זו די"ל דהא דלא דחו מסדרי הש"ס מטעם דלייף לית לן בה היינו משום דידעי דמקראי אחרינא שמעינן שפיר דאזלינן בתר רובא ולא איכפת להו למידחי דברי האומר דמפרה ועגלה ערופה נמי שמעינן ליה והא דנקטינן להלכה דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוה חזקה משום דלא דחי דבפרה הטעם משום חזקה אע"ג שי"ל דלא חשו למידחי די"ל דהא מילתא שפיר שמעינן מדלא דחי הכי התלמידים בעידנא דאמוראי דלא הוה ידעי דנפקא לן דאזלינן בתר רובא מקראי אחרינא והוה בעינן למילפה מפרה ומדלא דחי מטעם חזקה שפיר שמעינן דבעי חזקה שנתבררה. וע"ז לא נמצא חילק עליהם משא"כ הכא מדלא דחי התלמידים אין ראיה די"ל דהוה ס"ל כמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואנן לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא לגבי דאביי וניבעי לאוכוחי מדלא דחי הכי רבינא ור"א מסדרי הש"ס דהוו בתראי וכיון דמצינן לומר דמסדרי הש"ס לא איכפת להו למידחי הדרינן לכללא דהלכה כרבא לגבי אביי. וי"ל דהלכה כמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף. ובאמת שכן פסק היש"ש הובא בס' ראש יוסף:
והנה על פסק הרמב"ם בהל' שחיטה ופסוהמ"ק ה"ך שסותר למה שפוסק בפ"י ה"ג מט"א כר"ח דלקמן (דף לו.) דמספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה לשחיטה אלא לבסוף. ורציתי ליישב דהרמב"ם בהל' שחיטה ופסוה"מ נמי מכת ספיקא אתי עלה להחמיר בשל תורה ומש"ה שינה בהל' פסוה"מ מלשון הגמ' מחייב ונקט פסול ושאין להקשו' היאך יביא קרבן אחר מכח ספק הא הוה ספק חולין בעזרה די"ל דכיון שמכח ספק אין זורקין הדם ממילא חייב קרבן אחר ואין צד ספק עוד. וראיתי שקדמני בקושיא זו ותירוצה רבינו בס' ראש יוסף ולא ניחא ליה לתרץ כן ודחאו בב' ידים והניח הקושי' בצ"ע:
וביישוב דברי הרמב"ם נלע"ד דהנה בשו"ת הגאון זכרון יוסף שבס' באר יעקב (חיור"ד סי' ש"ך) הביא דברי הצ"צ (סי' סג) בשם כתבי מהרא"י דלא שייך צירוף דעו' חולקי' אלא היכא דשייכי הטעמים להדדי כגון חולבו' למסל"ת שילדה ולא חד מהני לקנין כסף דלא שייכי אהדדי ותרי טעמי אית בהו ובעל באר יעקב חולק בתשובתו. והבאתי ראיה דמצטרפין טעמי' דלא שייכי אהדדי מדצירף ר' אושעי' דברי ר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם לדברי ר"ח דמספקא ליה בדין ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף למיהוי דברי רבי יחיד במקום שנים אע"ג דר"ש ור"ח הוו מתרי טעמי דלא שייכי אהדדי וממילא ל"ק מה שפוסק הרמב"ם (פ"י ה"ג) מט"א דתולין כר"ח דמספק"ל דמשום צירוף דברי ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם קא פסיק כר"ח וכדקאמר ר"א ודו"ק:
והנה המשל"מ (פ"ד) מבכורות צידד דבמכר בהמה לא"י בכסף בלבד דהוה ספק קנין אם אח"כ ילדה זכר והטילו בו בעלים מום הרי זה נשחט עליו דמדרבנן אין שוחטין הבכור על מום שהטילו בעלים ובספק בכור הו"ל ספקא דרבנן ואזלינן לקולא ולכאורה צ"ע הא הספק הוה נגד חזקה דבהמה בחזקת ישראל עמדה ובמקום חזקה לא אזלינן בדרבנן לקולא בספקא ובשלמא לשיטת הרשב"א במשמרת הבית דמהני רוב מצויין אצל שחיטה מומחין נגד חזקה ולא אמרי' סמוך כו' משום שכבר נעשה מעשה לסלק החזקה ה"נ כיון שנמכרה הבהמה ונעשה מעשה לסלק החזקה הוה ספק דרבנן אבל לרא"ה דהטעם דלא אמרינן סמוך משום דכל מצויין אצל שחיטה מומחין הם אבל הרוב לא הוה מועיל וס"ל דאפי' נעשה מעשה לסלק החזקה עומדת החזקה בתוקפה וה"נ לא נגרעה החזקה קשה הא הוה ספקא דרבנן במקום חזקה:
ורציתי לומר לכאורה דחזקת הבהמה לא מהני לולד וכה"ג בכתובו' (דף יד:) לר"א דלדברי המכשיר בה פוסל בבתה משום דאיהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות ונהי דקיי"ל כר"י לגבי דר"מ דס"ל דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דלר"י לא מכח חזקת כשרות מכשרינן בהו אלא משום טענת ברי דאם מכשירין כאמה כבתה ולא מטעם חזקה של האם דבהא לא פליג ר"י אדר"א דחזקת כשרות דאם לא מהני לולד אלא דלר"י מאן דמכשיר ס"ל דבלאו חזקה נאמנת ואין לחלק בינה ובין בתה:
איברא דבשמ"ק כתובו' כתב להיפוך ונדחו דברינו בזה וכעת לא נתברר לי לחלק בין חזקת איסור דנקיט הש"ך בכללי ס"ס (אות כ) ובין חזקת הבהמה דישראל די"ל דלא אמרינן בכה"ג ספקא דרבנן לקולא ודוחק לומר דלהמשנה למלך מהני ספק בדרבנן אפי' נגד חזקת איסור וכדעת הכרו"פ. ואולי י"ל דוקא ספק במעשה אם נעשה שלא בהכשר או אם נעשה בהכשר אין מגרע החזקה אבל במעשה שנעשה ויש בה ספק פלוגתא דרבוותא מגרע החזקה גם לרא"ה. וה' יאר עיני בתוה"ק:
אמנם המשל"מ דחה דבר זה משום דהוה ספק בדאוריי' וע"י גלגול נעשה דרבנן והביא דברי המוהרי"ן לב (ח"ג סי' קי"ג) והש"ך בכללי ס"ס (אות יט) בשם הד"מ והפר"ח תמך ידיו דבכה"ג לא אמרי' ספק דרבנן לקולא. ועיין בס' באר יעקב שצידד להביא ראי' להסוברים דאפי' נעשה ספק דרבנן ע"י גלגול אזלי' בי' לקולא ובס' שעה"מ הל' מקואות בכללי ספקא דרבנן ובפרמ"ג יו"ד במ"ז (סי' פ"א ס"ק ה) דבלא נודע הספק בהיותו איסור דאורייתא עד שנתגלגל לדרבנן יש להקל בהפסד מרובה [וצ"ע מדבריו במ"ז (סי' ס"ו ס"ק ה) דהא לא נודע שיש דם בביצה זו קודם התערובות]:
איברא שיש לי מקום עיון ע"ד המשל"מ שי"ל דוקא בנידון המוהרי"ן לב שנולד הספק הראשון בדאורייתא לא מהני מה שנתגלגל לדרבנן אע"ג שלא נודע בעת היותו איסור דאורייתא אבל בנידון המשל"מ שהספק שנולד אם הבהמה של ישראל או של כותי לא נולד לענין איסור כלל דלענין איסור גזלה לגבי אינש אחרינא מה לי אם בהמה זו של ישראל או של אחר לא מיבעי' למ"ד גזל אחר אסור מה"ת אלא אפי' למ"ד דמותר מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן אסורה גזלתו ממילא לא נפקא לן מספיקא דידה מידי ונהי דנפ"מ לענין דין השבת אבדה גם לפירוק משא וטעינתה דנפ"מ לדאורייתא לדעת של מי הבהמה הזאת ונפ"מ נמי היכא שקידשו בעלי' אשה בבהמה זו או שהקדישוה בעלים מ"מ אין לומר שהספק נולד בדין תורה דהא הא תינח היכא שנקרו כבר הדברים ההם אבל כשלא נקרה שום אחד ממקריים הללו אין לומר שנפל הספק בבהמה זו אלא בדין ממון אם הבהמה חשיבה ממון ישראל או ממון כותי רק שכשילדה בכור נתגלגל לדאורייתא [ודכוותה נ"ל דאפי' נקרו בבהמה המקרים שכתבתי י"ל שעיקר הספק נולד בדין ממון ונתגלגל לדין המקרים ההם] וכל זמן שעומדת בגלגול הספיקא דאורייתא בעינן להחמיר אבל כשחוזר לבסוף ומתגלגל לדרבנן י"ל דכולהו רבוותא מודים בה דאזלי' להקל דמהיכי תיתי לא ניזול בתר השתא שנתגלגל לדרבנן ולא בתר מעיקרא שלא נולד בענין איסור כי אם בדין ממון ואזלת בתר שעתא מציעאי שנתגלגל לאיסור תורה ההיא שעתא לאו שעת לידת הספק ולאו שעת עמידת הספק הואי דאין זה דומה להא דספק א' בגוף וספק א' בתערובות שממנו נלמד דין נתגלגל מדאורייתא לדרבנן במוהרי"ן לב ומסתבר דעכ"פ בלא נודע הספיקא דאורייתא עד שנתגלגל לדרבנן גם למוהרי"ן לב והש"ך ופר"ח אפי' בלאו הפסד מרובה אזלינן להקל וי"ל שהמשל"מ ג"כ ראוי לו להיות מודה בזה אלא דבנידון של המשל"מ נודע הספק כשנתגלגל לדאורייתא היינו כשילדה הבכור ולא נתגלגל לדרבנן כי אם הבעלים בהטלת המום הביאוה לאיסור דרבנן:
והנה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מתחלת השחיטה עד סופה נעשית בעל מום כמ"ש רש"י בחולין (דף ל.) ד"ה מדמי פסח ותוס' ב"ק (דף עו.) ד"ה שחיטה. והנה התוס' שם על המום של סוף השחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דאליבי' קיימא הסוגי' שם כמ"ש התוס' שם ד"ה ור"ש הא אמר] שפיר כתבו דמום דלאחר מיתה לא חשיב מום ואף שיש לדון על ראייתם ממתו תמימים יקברו. אבל על המום שמתחלת השחיטה עד סופה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אין ליישב דחשיב מום שלאחר מיתה ואינו מתיר וצ"ל רק דאסור מדרבנן כיון שנעשה מום זה בידים כמש"כ התוס' שם ואף שכתבו שהוא דוחק היינו כדי ליישב קו' שם במה שיהי' אסור לפדות ע"י כן מדרבנן ויפטור מטעם שחיטה שאינה ראוי' אבל מ"מ ע"פ האמת ל"מ מום זה מדרבנן. ממילא הדרינן לדברי המשנה למלך דבנמכר בספק כיון דמהני מה שהבעלים הטילו בו מום בזה"ז. ה"נ דמום דתחלת השחיטה. עד סופה יש להועיל בספק מכירה:
והנה לכאורה גם למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף נמי יש מקום לומר שנעשי' בע"מ בשחיטה משום דחתיכת העור בלבד הוה מום כמש"כ התוס' חולין (דף כח:) ד"ה אתא כי ממסמס. אמנם טעות הוא דודאי חתיכת העור לא הוה אלא מום עובר וממילא שפיר כתבו התוס' בחולין דאי אפשר לבדוק הסימנים בקדשים על ידי חתיכת העור הצואר דהוה מטיל מום בקדשים דאסור אפי' במום עובר עיין רמב"ם (פ"א ה"ח והי"א) מאיסורי מזבח אבל שיהי' ניתר לפדותו ע"פ מום זה לא מהני מום עובר ובעינן דוקא מום קבוע ובחתיכ' סימנים הוא דנעשה בע"מ קבוע ודוקא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נעשה בעל מום קודם התחלת דין שחיטה ולא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוה מום שלאחר מיתה כיון שהתחיל בשחיטתה ואין להשיב ע"ז דחיוב שוחט בחוץ היכא משכחת לה הא מתחלתה נעשי' בע"מ קבוע למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף ובבע"מ שאין ראוי לפנים אין חייבין משום שחוטי חוץ דשאני חיוב שחוטי חוץ דגזה"כ הוא דאע"ג שנעשה עתה בע"מ חייב עלי' כיון דמקודם הי' תם והי' ראוי לפנים. ותדע דהא אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כבר נעשית בע"מ עובר משעת חתיכת העור וחייבין עלי' אע"ג דבשוחט בע"מ עובר פטור משום שחוטי חוץ. ואיסורא הוא דאיכא בבע"מ עובר:
שוב נתתי אל לבי שדברינו לא העלו שום ארוכה דודאי מרן המשל"מ שפיר צידד להקל אחר שעשו בו בעלים מום שע"י המום יותר ע"י מומחה או ג' בני הכנסת משא"כ מצד המום שנעשה מתחלת השחיטה עד סופה אע"ג דחשיב מום מ"מ הרי נשחט בלא התרה. עי' רמב"ם (פ"ג ה"ד) מהל' בכורות ועדיין י"ל כיון דאיסור נשחט בלא התרה הוה רק מכח גזרה או קנסא ממילא בספק מכירה לכותי לא קניס וגזר ר"מ מכיון שהשחיטה הי' בשוגג וצ"ע בגטין (דף נ"ג נ"ד) בענין קנסו שוגג אטו מזיד והרמב"ם (פ"ב ה"ז) מהל' בכורות לא ביאר דין השוגג:
אמנם כיון שכבר כתבנו דמצד איסור שחוטי חוץ לא מהני מה שנעשה בעל מום בשחיטה והתורה אוסרתה. ממילא בנ"ד אין הספק במילתא דרבנן כנידון המשל"מ כי אם במלתא דאורייתא איסור קדשים בחוץ ואין להקל כלל ועיין בתשובה הקודמת מש"כ לענין פטור מבכורה בספק שנולד במכירה מטעם הפקר במה דאסחי בעלים דעתם וסברי דנקנה לנכרי. ועיין בשו"ת שער אפרים (סי' ע"ט) מה שהאריך להצדיק דברי המ"ב דר"ל דמקילין בספק בכור משום שיטת הרמב"ם דבכור בח"ל דרבנן והוה ספקא דרבנן והביא ג"כ דעת הרמב"ם שהעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה בכל אחד לבד אמנם מי זה יקל נגד כל המחברים דנקטו דספק בכור גם בח"ל הוה ספקא דאוריי' והעיקר כר"ת דבעינן משיכה דוקא ולהחמיר חוששין לשיטת רש"י להצריך גם כסף ובמשיכה הוא דהקילו הרמ"א והאחרונים בדיעבד נגד הב"ח והש"ך ולא בכסף לבד ע"כ ראוי להצריך הבשר והעור הנמצאים קבורה והכלים שאפשר להגעיל יש להגעילם ושאינם בני הגעלה יש להקל לאחר שהיית מעל"ע משנשתמש בהם ורגע אדבר אשר לא זכיתי לעמוד ע"ד המשל"מ שהבין במה שבא בשאלה שמינה שליח למכור הבהמה לנכרי ונתן לו פרוטה שהי' זה לקנין כסף או חליפין ודן ע"ז דלר"ת אין כותי קונה בכסף ואין מטבע קונה חפצים בחליפין וק"ל שהיכן נמצאים קנינים כאלה של כסף שהמוכר יתן כסף להקונה הבהמה והיכן נמצא קנין חליפין שבעל החפץ יתן עוד כסף או כלי להקונה כמו שהי' בנ"ד שבעל הבהמה נתן לשליח שימכור הבהמה עוד פרוטה שנאמר בזה שהי' נתינת הפרוטה לקנין כסף או חליפין שיתן השליח להקונה הא הקונה הו"ל ליתן לשליח:
ולענ"ד שנתן לו פרוטה על שכר שליחותו שימכור הבהמה לאינו יהודי בכי היכא דלא ליהדר בי' עד אשר יחזיר לו הפרוטה שקיבל בשכרו אע"ג שנימא דדינו כפועל שיכול לחזור בו או שיהיה לו דין ש"ש על הבהמה ועל דמי' או שהי' הפרוטה לזכרון דברים לסימן שיסכור שעשהו זה זה שליח למכור אבל עיקר המכירה של הבהמה אף על גב דידעינן שלא היתה במשיכה י"ל שהיתה בכסף שקיבל מהכותי וקנין חליפין באופן שהוא מועיל ועיין בשו"ת שער אפרים (סי' ע"ט) שהאריך דכותי קונה בחליפין או באג"ק דלא בעי צבורין ועיין מש"כ בשו"ת חא"ח (סי' יג) דבכותי י"ל דבעי' צבורין דוקא ועיין שו"ת מהר"ם זיסקינד בשו"ת שקודם (סי' ח) באחד שקנה כבש מא"י בדמים ומכרו בשכרותו לא"י בעד פרוטה מה שהעירו הרמ"ז והגאון אמונת שמואל דממנ"פ או נקנה הכבש לא"י שני או שלא נקנה לישראל ראשון ולענ"ד יש להעיר בשביל שנמכר לא"י בפרוטה והו"ל אונאה יתירה ובטל המקח של השני ולראשון הוה ספק קנין. וצ"ל שהמכירה הי' בדמים שלמים רק שקיבל מקצת דמים פרוטה בלבד: