אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן י
הובא לפני טחול של בהמה שאחר שהסירו קרומי החלב (שבסי' ס"ד סעי' י) משני צדדיו נמצא בדקות שבעב נקב מפולש שעור הטחול מקיפו מבפנים סביב ואמר לי השו"ב שמקום הנקב אינו מחובר לכרס והתרתי. ואבאר בזה. הנה בדין נקב בטחול שהעור מקיפו מבפנים הקילו הט"ז והצ"צ (סי' עא) והרבה פוסקים אמנם הש"ך בנקודת הכסף והפר"ח והרבה פוסקים מטריפים ואחד מטעמיהם דלמא לאו מתולדה היא והפר"ח הראה למפתחות שבצ"צ (סי' צח) שהיה ניכר שהנקב מתולדה וא"כ הצ"צ סותר דבריו (שבסי' עא) ובאמת בשו"ת (סימן צח) אין זכרון שהיה נקב הניכר שמתולדה היא. והנה בעגלים דעת הכו"פ והנו"ב (סי' טו"ב) וגם דעת התב"ש נוטה להקל באם שנמצא כן בהרבה עגלים וצע"ג על מ"ש הנו"ב (סי' טז) שהתב"ש מן החולקים על הט"ז והצ"צ ומשמע אפי' בנתברר שהרוב כן שהרי בתב"ש מבואר להיפוך ודעתו להקל אם נתברר ועיין פרי מגדים בשפ"ד (אות א') דלרש"י נברא ניקב כשרה כט"ז וצ"צ וכ"כ הכו"פ (סק"א) ועפמש"כ הכו"פ דאין כאב בנברא ניקב י"ל שגם מוהר"ן בהג"ה ש"ד מכשיר בנברא ניקב וממש"ל:
אמנם בבהמה כתב הנו"ב (סי' ט"ז) שהט"ז והצ"צ מודים להטריף לפי שאין זה בנמצא כלל בגדולה. והנה כבר בא לפני כעשרה פעמים נקב כזה בבהמה וי"ל משום ששוחטין בהמות ילדות אבל במקומות של הכו"פ והנו"ב היו שוחטין זקנות ומש"ה לא נמצא כן בבהמה רק בעגלים. ובכ"ז לא הקלתי בבהמה בשום צד נגד הגאונים ז"ל אפי' בצירוף קולא אחרת משום שעמד לנגדי שבעגלים לא באה שאלה זו לפני בערך זה כל כך וי"ל הגם שנראה שהנקב מתולדה דלמא אח"כ ניקב ונתרפא:
והנה מה שקרומי חלב הטחול סתמו הנקב מב' צדדיו עד שקודם הסרת הקרומים לא נראה הנקב הט"ז סק"ב כתב דל"מ והסכימו עמו כל האחרונים זולת הש"ך בנקה"כ וכבר כתב עליו הפרמ"ג שלא לקרומי החלב נתכוין הש"ך ובספר חכמת אדם הראה שהש"ך (סי' מ"ו סק"ג) מסכים להט"ז דלא מהני שום סתימה לנקיבת הטחול איברא דלמה שאין בסתימת הקרום כעובי דינר זהב י"ל כיון שהוא שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב וכדעת הט"ז בסוף הסימן וראיתי בס' לחם הפנים בהג"ה שביאר כן דברי הט"ז גם הפר"ח הראה (בסק"א) למש"כ (בסק"ז) דאם העור שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב:
אמנם נלע"ד ברור דע"כ לא מהני סתימת קרומי החלב אלא בנקב שאין העור מקיפו מבפנים אבל בנ"ד לאו מתורת סתימה אתי עלה אלא שכל שהקרומים שעל הטחול שלמים מב' צדדים יש לנו עדות על הנקב שבטחול שהעור מקיפו שמתילדה היא ושאין להסתפק עוד שהי' נקב מחמת נגיחה כמ"ש הש"ך בנקה"כ או מחמת חולי והעלה קרום אח"כ דא"כ הי' הנקב ניכר בקרומי החלב. והנה בדין נקב בדק שבעב הסכמת כל אחרונים להחמיר ודעת המקילין נדחה לגמרי אמנם ראיתי בנו"ב (סי' ט"ז) עשה דעת המקילין סניף להקל וראיתי בשל"ה ד' פ"פ (ד' עה.) ודפוס אוסטרא (ד' סז:) שכ' של"מ היתר מפורש ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף דלפ"ז מידי ספיקא לא נפיק ולולא מסתפינא י"ל דעפמ"ש מהר"ן בהג"ה ש"ד וז"ל תוה"ב כשניקב בעובי אז הקולשית אין לה כח להבריא העובי אבל כשניקב הקולשית אז העובי יש לה כח להבריא הקולשית עכ"ל יש מקום להקל בדק שבעב אלא שלא מצאתי לשין זה בתוה"ב לא בארוך ולא בקצר גם לשון מהר"ן שכ' וק"ל למה יהא טרפה כשניקב בעובי הטחול כיון שהוא דבוק בכרס אז הכרס סותמו אדרבה קולשית יהא טרפה וי"ל כיון דניקב העובי אז ע"י הנקב הולך ומוסיף מכאוב מחולי דבגופי' אבל בקולשית הדרא בריא י"ל שכיון למ"ש בשם תוה"ב שהדק אינו מבריא העב והעב מבריא הדק ובהכי א"ש מ"ש בס' בית לחם יהודה בשיעור עובי דינר זהב שצריך קצת יותר מעובי הדק דבזה עומד להבריא ויש מקום להקל בדק שבעב ע"י צירוף טעמים אחרים ובצירוף המקילין בנקב שהעור מקיפו ועי' נו"ב (סי' טז) שכ' מ"מ הטעמים של הט"ז להתיר שייכי גם בשור. ואף הש"ך בנקה"כ שחולק משמע שרק מספק אוסרו וע"כ בצירוף מה שלא היה ניכר הנקב קידם הסרת הקרומים נלע"ד שיש מקום להקל:
והנה בשעת ההוראה לא היה מקום לברר לי עד היכן הטחול דבוק לכרס וצירפתי מה שאמר השו"ב שאין זה דבוק לכרס לעשותו סניף להקל כמו שמטין דברי הכו"פ (סק"ח) וביותר שראיתי בלחם חמודות (סי' רל) שהאוסרים דקדקו לשון מהר"ן בהג"ה ש"ד שכתב העובי הוא מינח כו' ודבוק בכרס שכפל לשונו מונח ודבוק נוטה לאסור מונח אע"פ שאין דבוק וצע"ג דהא מונח על הקשר ודבוק בכרס קאמר מהר"ן ז"ל ורצ"ל קשר הקרומים המחברים הטחול עם הכרס ולאפוקי אתי נתחבר יותר לכרס על ידי סירכא שאין זה דבוק ע"י הנחה שעל הקשר. אמנם אח"ז עמדתי על הבירור בחיבור הטחול לכרס והוא שראש העב שלו ג"כ עגול וכל העיגול מחובר לכרס בין צד העב בין צד הדק ובכלות העיגול צדו הימיני העב מחובר וצדו השמאלי הדק מתחיל להתפרד מחיבורו אל הכרס באלכסון עד שעובר הא האלכסון כל רוחב הטחול ועומד כל הטחול נפרד מהכרס רק שמונח עליו באופן שנ"ל שמקום הנקב היה מחובר להכרס ובכ"ז לענ"ד יש להקל בלא"ה מהטעמים שכתבתי לעיל:
ודע שק"ל דעמש"כ הכו"פ (סק"ג וסק"ה) דטריפות הטחול משום שסוף הכרם לינקב מאי פריך בחולין (דף מב:) מדר' עיירא הא לאו מינה מיטרפה וכמש"כ התוס' שם ד"ה ואמר [וכעין זה הקשיתי בילדותי כבר תליסר ע"ד הרשב"א דטריפות הכבד משים סוף מרה לינקב ומצאתי בפרימ"ג (סי' מא בשפ"ד אות א) בשם התב"ש וכ"כ (בסי' מ"ד בשפ"ד אות א) לענין טריפות הכליות ואז בילדותי הקשיתי ע"ד הרשב"א מהא דאמרינן התם מרה מאן קתני לה ריב"י אפיק מרה דא"כ אפיק כבד ג"כ ובציר לה חדא. וכעת נתיישב לי עפמש"כ הפרימ"ג בשם התב"ש (סי' מא סק"א) דרשב"א לא אמר אלא למ"ד במקום מרה ולא למ"ד במקום כליות וצ"ע שהפרימ"ג לא העיר בזה] וצ"ע על הפרימ"ג (סי' מג במ"ז אות ח) שלא העיר מזה ע"ד הפרישה:
ומה שהפרישה הוציא זה מהר"ן בהגה ש"ד. ונלע"ד שכונתו לדברי הג"ה שהבאתי לעיל והיינו משום שלא כתב ליישב הקושיא שיועיל סתימת הכרס. ולענ"ד קו' זו לא הוצרך לתרץ דבלא"ה מתורצת עפמש"כ האו"ה הביאו הט"ז (סי' מו סק"א) והש"ך (שם סק"ג) או משום דחלב טמא מפסיק כמ"ש הפרימ"ג (סי' מג בשפ"ד סק"א) והש"ך (שם סק"ג) וכבר העיר בזה הפרימ"ג (סי' מו) במ"ז ושפ"ד וליישב מה שהק' אדרבה קולשית יהא טרפה כתב וי"ל וביאור דבריו י"ל כמש"כ:
ודע דק"ל עפמש"כ התוס' חולין (דף מג.) ד"ה הנך דחסרין דריאה ושדרה דאין שיעורם שוה חשיב בתרתי מה פריך (בדף מב:) דר"ע משמיה דרבא נמי נקובי הוא ובמסקנא נמי בכלל הנקובים הוא וק"ל דהא אין שיעורם שוה דבכולהו נקובי סגי שיור כל שהוא ובטחול בעי' עובי דינר זהב ומה"ט לכולהו מהני סתימה אבל לטחול לא מהני סתימה כדברי האו"ה. ויש לחושבם בתרתי וצע"ג. וצ"ל כתי' הב' שבתוס' שם: