אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן ט
ראובן מתושבי עירי אמיד בעושר וצורבא מרבנן מוחזק למכיריו לאיש נאמן סיפר דברים לשמעון מיודעו הדר ברחוק ז' פרסאות מפה בהיותם במק"א שיש לו באוצרו כך וכך ככרים צמר שג' חלקים הוא צמר ממוצע וחלק א' צמר משובח. והתפרדו זה מזה כב' שבועות אח"ז בא שמעון לפה והלך עם גיסו הסרסור מפה לראובן ומסר להם ראובן מפתחות האוצר והלכו וראו כרי צמר ממוצע וכרי צמר משובח ונסתפק להם אם יהי' חלק רביעי צמר משובח ובאו לשאול את לוי שעשה מלאכה בצמר ראובן אם כנים דברי ראובן והשיבם שאינו יודע הבירור. ושמעון שלח גיסו לגמור ההשואה עם ראובן ואח"ז בא שמעון ונתן עירבון וכששקלו הצמר ולא נמצא חלק רביעי צמר משובח. תובע שמעון בהיות שרק ע"פ דברי ראובן שא"ל במסלפ"ת וששמע מגיסו שלפני ימים אחדים אמר כ"כ לפני סוחרים אחרים שנדברו עם ראובן ע"ד לקנות הצמר שחלק רביעי הוא צמר משובח. על סמך הדברים ההם גמר ההשואה ולא חש לפרש כזאת בתנאי. וע"כ ינכה לו הפחת שבין צמר ממוצע למשובח. בערך ההשואה על ג' חלקים צמר ממוצע וחלק א' צמר משובח. וראובן השיב דכיון דלא פי' שמעון שעל תנאי זה קונה בודאי לא הקפיד ע"ז. ושלא ע"ד הקפדה כי אם ע"פ דמיונו שכן הוא באו דבריו לפני שמעון ולפני הסוחרים אבל להבטיח ולהתנות לא הי' נכנס. ואין כאן אונאת שתות וגם כפי מה שנמצאת הצמר היא שוה כמה שנתן לו שמעון ושמעון צוח ככרוכיא שהצמר המשובח מכר פה כפי מה שחשבה לעצמו ובצמר הממוצע הפסיד מכפי מה שחשבה לעצמו ולמה יסבול הפסד שנית בהפרש שבין צמר ממוצע למשובח:
הנה לדעתי דברי שמעון נכרים לאמת שרק על סמך דברי ראובן שאמר מתחלה במסלפ"ת. ובשני' לפני סוחרים אחרים בשעת מו"מ שרביעית הצמר הוא צמר משובח וטוב. על כ"ז סמך הוא וגמר וקנה ולא חש לפרש באשר יודעי ומכירי ערך ראובן מחזיקים אותו לנאמן ושלא יוציא מפיו כזבים לרמות במו"מ אפי' בכ"ש וכן הוא מוחזק לב"ד ואע"פ שלא פי' שמעון לראובן כן בשעת הקנין איכא לדעתי אומדנא דמוכחא טובא שעל סמך הדברים ההם קנה וניחזי אנן אם קודם גמר המקח נשרף הצמר המשובח ונשאר הצמר הממוצע בלבד הכי נימא שצריך שמעון ליתן בעד הנשאר היינו הצמר הממוצע כפי מה שהשוה עם ראובן בראשונה משום שלא פי' בשעת המקח שקונה ע"ד שיהיה בה כך וכך צמר משובח או אם נתגלה שהכרי של הצמר המשובח לא היה של ראובן מעולם ואין לו רשות למוכרה הכי נימא שצריך שמעון ליתן בעד הצמר הממוצע כפי מה שהשוה עם ראובן בתחלה משום שלא חש לפרש בשעת המקח מחיוב היות בין הצמר חלק ידוע מצמר משובח. ונימא בזה שבכ"ז נקנה מקח וא"צ לנכות האונא' מטעם שממילא לא נשארה אונאה כ"א בפחות משתות. ולדעתי ע"כ אין לומר כן משום דמוכחא מילתא טובא שע"ד הדברים שיש שם חלק צמר משובח קנה ואין זה נכנס בגדר אונאה פחות משתות כיון שלא היה האונאה בשומא של שווי המקח כ"א מצד אחר נגרם לו שנתאנה. ובנ"ד נמי במה שלא נמצא חלק רביעית מצמר המשובח בשלימות כיון שאין האונאה בשומא של שיוי המקח כי אם אפשר שאונאתו נגרמה לו מצד בטחונו ע"ד ראובן אין זה נכנס בגדר אונאה בפחות משתית ונראה דמוכחא מילתא טובא שע"ד סמך דברים הראשונים קנה:
ואין לומר נהי ששמעון ע"ד הדברים הראשונים קנה מ"מ ראובן לא ע"ד כן מכר כי אם סתמא מכר ואית לן למיזל בתר דעתיה וכמש"כ התוס' ב"ק (דף קי.) ד"ה דאדעתיה וכתובות (דף מז:) ד"ה שלא דהתם לענין קלקול המקח שלאח"כ קיימו. אבל בקלקול של הקודם להמקח הוה מקח בטל אע"ג שלא פי' כדאיתא בכתובות (דף עו:) בהוגלד פי המכה דאזלינן בתר דעת לוקח ולא בתר דעת מוכר אע"ג דלא פי' שקונה ע"ד שתהיה כשרה ואפי' בסירכא דשכיחא מתבטל המקח לכמה רבוותא אע"ג דלא פי' ואזלינן בתר דעת לוקח אע"ג דשכיחא סירכא מטרפת ואפי' להרא"ש והרא"פ דבסירכא דשכיחא אין המקח מתבטל מ"מ מדחזינן דל"א כיון שקיבל טרפות דסירכא כ"כ יקבל על עצמו שאר טרפיות דמ"ש ליה טרפות סירכא משאר טרפיות והרי קיבל עליו טרפות בהמה זו וכמו שהעירני משכיל אחד והשבתיו עפ"ד הנה"מ (סי' רל"ב סק"ד) דטרפות דסירכא הוא דחשיב תנאי ולא שאר טרפיות ואע"ג שלא פי' לו ע"ד שתהא כשרה משאר טרפיות אזלינן בתר דעת לוקח אע"ג דעכ"פ קיבל טרפות סירכא דשכיחא ומכש"כ בנ"ד ועיין נה"מ (סי' ר"ז סק"ח וסי' רל"ב סק"ג) דאפי' לא פי' ע"ד לשוחטה המקח בטל ואי"ל לחרישה מכרתי דעכ"פ אינה בחזקת בריאה ואינה חיה ואע"ג דלא פי' שקונה אותה בחזקת בריאה אזלינן בתר אומדן דעתיה:
ועיין בתשו' הרא"ש (סוף כלל צ"ו) הביאה הטו"מ (סי' רל"ב סעי' ה) שלא פי' כלל שקונה הבית בלא קלקול. ולאחר הקלקול נמי בית מיקרי ולכאורה למה ינכה לו הקילקול הא לא פי' אלא מכיון שהיה מכיר הבית שקונה. ולא היה מכר בו קלקול צריך לנכות מדמיו. ואע"ג דלא הוה אלא פחת מועט ולא פי' שקונה בלא קילקול. ומש"כ הסמ"ע (סקי"ג) ששמעון ראה הבתים כשבא לקנותם אין לו שום משמעות בדברי הרא"ש והטור כי אם שהיה מכירם ואפי' מכירם מזמן רב קודם שבא לקנותם אמרינן ע"ד זה קנה וה"נ בנ"ד מה שסמך על דעתו חשיב כהכיר בו ודוחק לומר דמשום שגם המוכר הכיר הבתים בלא קלקול וע"ד כן מכרם משא"כ בנ"ד דבתר דעת לוקח אזלינן ולא בתר דעת מוכר וכמש"כ והלוקח בנ"ד שסמך ע"ד הו"ל כהכיר שאין בו קלקול ואח"כ נתקלקל קודם שקנה דעכ"פ מנכה לו הפחת:
וראיתי במח"א הל' מכירה דיני אונאה (סי' ח') שכ' ליישב קו' מוהרי"ט ע"ד הרמב"ם שכ' במוכר ערימה אע"פ שנמצא חסר על האומד ה"ז קנה וי"ל אונאה כפי שער שבשוק והק' מהרי"ט דהא דבר שבמנין חוזר בכ"ש ועכצ"ל שלא דקדקו לגמרי לקנות הן חסר הן יתיר א"כ למה יש לו עליו אונאה כשער שבשוק ותי' המח"א דאע"פ שלא הקפידו על המדה ועל המשקל לחזור בכ"ש מ"מ טעות באומד אונאה מיקרי וכמשפי' רש"י בב"מ (דף נו:) ויכול לטעון סבור הייתי באומד שכך וכך הוא ובנ"ד נמי י"ל טעיתי באומד הכרי של הצמר המשובח וסבור הייתי שיש בו חלק רביעי ומש"ה לא חששתי לפרש ולהתנות שנית בשעת המקח ולא נפיק מידי אונאה כיון שבאומד הזה הוה הטעות ביותר משתות ונהי דלענין דמים שנתאנה על כל הצמר הממוצע והמשובח לא נתאנה בשתות מעות. מ"מ כיון דאונאת האומד בכרי צמר המשובח הוה יותר משתות בתר אונאה זו אית לן למיזל כמו (בסי' רכ"ז סעי' ד) ובסמ"ע (סק"ט יוד וי"א) דאזלי' בתר שתות ויתר משתות במקח אע"ג דליכא שתות מעות וה"ה נמי בנ"ד דאיכא אונאה בשתות ויתר משתות שומת הכרי דהוה כשתות מקח. אע"ג דליכא אונאת שתות הדמים כולם:
ובחו"מ (סוס"י רל"ב) דאמרי' הדמים מודיעים כשאין סותר הלשון. ומשמע דאפי' בפחות משתות אמרינן הדמים מודיעים ולא תלי' באונאה מדמוקמי' לאין דמים ראיה באייקר בישרא וקאי בדמי רדי' ממש והאונאה בשביל טירחא יתירה ולא מוקמי' באיכא הפרש בין בשרא לרדי' בפחות משתות ועכצ"ל דבפחות משתות נמי הדמים מודיעים דלא תליא באונאה וא"כ בנ"ד י"ל דמי' מודיעים שעל סמך דבריו או טעות באומד הכרי קנה ולא שגמר לקנות בכל ענין שנתאנה בשיוי המקח פחות משתות:
וראיתי במח"א הל' מכירה דיני אונאה (סי' ז) שכ' ע"ד הרמב"ם שבחו"מ (סי' רכ"ז סעי' ט"ז) כשהיה דינר זהב בכ"ד דינרי כסף וצרפה בכ' מחזיר אונאה פחות מזה מחילה. דלפי' רש"י בקידושין דפחות משתות הוה מחילה לפי שאין כל אדם יכול לצמצם וע"פ המבואר באשר"י פ' הזהב שפחות משתות דרך למחול משום שאפי' יבוא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה [וכעין זה כתב הטור ז"ל בשם הרא"ש הביאו הסמ"ע (סק"ב) שא"י לצמצם המקח] א"כ בדבר הידוע לכל ועומד להתברר בודאי אפי' פחות משתות לא מחיל אינש וכן משמע בפ' המוכר פירות פחות משתות כיון דלא ידוע מחיל אינש משמע דבמידי דידוע לא הוה פחות משתות מחילה ממילא בצירוף מטבעות דידוע ועומד להתברר לא מחיל אפי' על פחות משתות עיי"ש. א"כ בנ"ד טעות השומא בכרי צמר המשובח כיון דבודאי עומד להתברר מחזיר גם אונאת פחות משתות אמנם לא ראיתי להפוסקים ז"ל שיחלקו לומר דליתא להאי דינא לשיטת רש"י ז"ל ובחו"מ שם הובאו דברי הרמב"ם ז"ל כאילו אין עליהם שום חולק וצ"ל דס"ל דלא פלגינן בפחות משתות בין עומד ובין אין עומד להתברר וגם המח"א (סי' י"ז) לא נתן טעם לדברי הראב"ד בנתן סלע שנפחתה בחזקת שלימה דהוה מקח טעות אפי' פחות משתות משום שעומד להתברר ע"פ משקל שנפחתה ולא מחל אפי' על פחות משתות לכאורה נראה דלא פסיקא לי' חילוק זה:
אמנם מדכתב בסוף דבריו (בסי' ז) דאפי' לדעת הרמב"ם היכא שאמר השולחני שמצטרפת בפחות ונמצא שמצטרפת ביותר הרי זה מחזיר אפי' פחות משתות כנלע"ד להגיה שם שהשולחני אמר בכ"א ונמצא בכ"ד דהוה פחות משתות אפ"ה צריך להחזיר ולא לענין כ' וכ"ד דהוה שתות מצומצם קאי דבכה"ג בלאו הטעות מחזיר. וה"ז מקח טעות דנקיט לאו לענין ביטול מקח בשתות מצומצם קאי כי אם טעמא נקיט למה שמחזיר בפחות משתות ג"כ והראיה שהביא מסי' של"ב סעי' ד') בהג"ה דבעה"ב שאמר שנשכרים בפחות הרי זה מקח טעות היינו נמי לענין שישלים להם כשאר פועלים ולא לענין שיתבטל השכירות. ומה דנקטינן שם הוה כאילו לא שכרו זא"ז כלל אין רצ"ל שמתבטל הקציצה ומשלם מה שהנהו בלבד. דא"כ לעולם לא הו"ל ליתן כי אם כפחות שבפועלים. ועיין סמ"ע (סקי"א) וש"ך (ס"ק י"ז) שאם פי' ע"ד שנשכרים הרוב צריך ליתן כשער הרוב. אמנם רצ"ל כאילו לא שכרם על קצבת שכירות זה אלא נוטלים כשאר פועלים כפי שנדברו ע"ד הרוב או ע"ד המיעוט ומה"ט נ"ל דאפי' זיל עבידתא במשך העבודה נותן להם כשער שעת השכירות דלא לגמרי חשיב כאילו לא שכרו זא"ז אלא שיתן. להם כדרך שאר פועלים. ואע"ג (דבסי' של"ב) לאו באונאת פחות משתות קאי כי אם באונאת שתות ויותר משתות מייתי מינה המח"א סייעתא גם לאונאת פחות משתות מטעם דבשכירות פועלים דליכא אונאה כדאיתא (בסי' רכ"ז סעי' לג) ועכ"פ ביותר מפלגא לא איירי' התם ועיין (בסי' רכ"ז סעי' כט) ובסמ"ע (סק"ה) וש"ך (סקי"ז) ובלא"ה לא נתבאר לי אם דעת הרשב"א כרי"ף ורמב"ם או כר"ת ורא"ש. ועיין ש"ך (סי' ס"ו ס"ק קכ"ב) בשם הנ"י שדעת הרשב"א והר"ן כרי"ף ורמב"ם. א"כ שוה בפועלים שתות ויותר משתות לפחות משתות בשאר דברים ואפי' נניח דברי המח"א כפשטותם עכ"פ לענ"ד יש להתלמד מהם (ומסי' של"ב) שהביא ראייתו דמחזיר אונאת פחות משתות היכא שהטעהו כמו שמתבטל בשתות ואין לומר דשאני פחות משתות לפי דמחיל אינש דמחילה בטעות הוא כי היכא דבשתות הוה קנין בטעות ודו"ק] ולמה לא יהיב המח"א (בסי' יז) טעמא לדברי הראב"ד משום שהטעהו ונתנו בחזקת שלימה אבל באומר שאין בו אונאה לא חשיב הטעהו דעכצ"ל דאומר שאין בו אונאה לא חשיב כמטעהו בדבריו. דא"כ הו"ל להמח"א לצדד בדינו מכח שהטעהו. וצ"ל דאונאת פחות משתות במטבע כיון שיכול להוציאה לאחרים ל"מ מה שהטעהו להחזיר גם פחות משתות ממילא י"ל דנהי דפשיטא ואפי' נניח שכל הפוסקים מודים בזה להמח"א דלפירש"י בדבר העומד להתברר לא מחיל על פחות משתות ומה שהביאו דברי הרמב"ם מבלי זכרון דלפירש"י ליתא להאי דינא אפשר לדחוק ליישב עפמ"ש נה"מ (ס"ק י) דאיירי במטבע ששוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני די"ל כיון דלפעמים החנוני משתכר ממטבע למטבע הוה אונאה ע"ש ס"ל להפוסקים דבכה"ג לא חשיב כולי האי עומד להתברר שדרך להשתנות תמיד שכר החנווני ממטבע למטבע ואין עומד להתברר עד תכליתו וי"ל דליכא פלוגתא בין רש"י ורמב"ם דלא כמח"א. מ"מ במטבע שמוציאה לאחרים מוחל אפי' במה שעומד להתברר ותדע דהמח"א (סוס"י יז) כתב דנפשט ספיקו של הרא"ש ודאסור להונות בפחות משתות ובמטבע קיי"ל דמותר להוציאה כיון דליכא פסידא להאיך כמבואר בחו"מ (סי' רכ"ז סעי' וי"ו) וא"כ בנ"ד י"ל דאפי' פחות משתות מחזיר אם מחמת שעומד להתברר ואם מחמת שהטעהו והא דחו"מ (סי' רכ"ז סל"ז) דאם הטעו זא"ז במדה או במשקל אפי' בכ"ש חוזרים רצ"ל שבלא כונה ולא ע"פ דברי אחד מהם נצמחה ההטע' דהיכא שנגרם הטעות ע"י אחד מהם בלא דבר שבמדה ושבמשקל חוזר בכ"ש:
ולכאורה מצינו בזה מחלוקת הב"י וד"מ דהרא"ש בתשובה (סוף כלל ס"ב) נשאל בראובן שהי"ל שטר על א"י ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לגוי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם [נ"ל שצ"ל שלא] יגבו תוך זמן ב' חדשים ואם לאו שלא היה רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בלי תנאי והשיב השטר שנתן שמעון לראובן צריך היה שיקנהו לו בכתיבה ומסירה כו' והעדים שהיו בקנין המסירה אם הם אינן מעידין על תנאי אז חליפין גמורין הן בלי תנאי כיון שלא נעשה התנאי בפני עדים ואם לא היו עדים בקנין האיך יוכל ראובן לגבות השטר יאמר הלוה לאו בעל דברים, דידי את ואם יש עסק שבועה ביניהם גם על השטרות נשבעים מדרבנן מידי דהוה אקרקעות [והנה מ"ש שאם אין עדים מעידים בקנין חליפין גמורים הן בלי תנאי צ"ע הא אפשר שפירשו התנאי בינם לבין עצמם קודם גמר הקנין בפני עדים. גם מש"כ שאם אין עדים יאמר הלוה לאו בע"ד דידי את צ"ע הא בשטר שכ' שמעון לראובן בכ"י או בעדים שלא בפני ראובן ומפ' בו שמוסר השטר לידו אע"ג שמסרו בינו לב"ע סגי. אמנם כ"ז נתיישב בדברי הרא"ש ז"ל במש"כ ואם יש עסק שבועה ביניהם דלכאורה לפמ"ש בתחלה מאי שייך עוד עסק שבועה ואמנם לפמ"ש א"ש ומ"ש דאם אין העדים מעידים חליפין גמורין הן רצ"ל שנראין קצת דברי שמעון. ומ"מ שייכא להשביעו על טענתו וכ"כ רצ"ל שכשלא יהיו עדי מסירה יוכל לומר לאו בע"ד דידי את איברא שיש מציאות שבלא עדים ג"כ לא יוכל לומר כן. ויש עסק שבועה ביניהם והב"י (סי' ס"ו מחודש ט"ז) פ' ויש לתמוה עליו דכיון ששמעון גבאו מיד כבר זכה ראובן באותם מעות ושלו הן ובשביל ששמעון הטעהו לא הפסיד זכותו וכד"מ (סי' ר"ז אות ה') הביא דבריהם וכ' ול"נ דברי הרא"ש אם לא שיש שם אומדנא דמוכח בלא הטעות שמעון לא היה ראובן מחליף ובדברי ב"י כ' מאחר שידוע שהטעה לראובן אמאי לא יוכל לחזור והנה לענ"ד דברי הד"מ סתומים. והנלע"ד דמש"כ הרא"ש בשאלה וגבאו מיד ואמר לראובן שצריך ליתן זמן ב' חדשים יש לפרשו בב' פנים. הפן הא' שגבאו מקודם ואח"כ אמר לראובן וכן הבין הב"י והק' לו שמשעה שגבאו כבר זכה ראובן ושלו הן ובשביל שכיחש והטעה לראובן לא איבד זכותו דמסתמא לא הי' קונה שטר של שמעון בעד דמי' שכבר הם שלו והפן הב' שהא"י הבטיח ליתן תיכף ובטרם שנתן אמר לראובן ואח"כ גבאו. ומ"ש וגבאו מיד ואמר לראובן רצ"ל שמכבר אמר לראובן קודם שגבאו ובכה"ג לא זכה ראובן במעות ההם מעולם וכן הבין הד"מ ומש"ה לא העתיק קו' הב"י כמו שהיא בספרים שלפנינו (בסי' ס"ו) ובהגה"ה בתשו' הרא"ש שם אמנם העתיק קו' הב"י מאחר שידוע שהטעה לראובן אמאי לא יוכל לחזור וצ"ל שהי' להד"מ גי' אחרת בספרי הב"י. ושהק' להב"י על הרא"ש דכיון שהטעהו במה שאמר שצריך ליתן זמן ב' חדשים אע"ג שבשעת הטעות עדיין לא היו המעות ביד שמעון ולא זכה בהם ראובן למה לא יוכל לחזור והרי ע"פ הטעתו החליפו שטרותיהם. וע"ז כתב הד"מ שנראה דברי הרא"ש ז"ל אם לא כשיש אומדנא דמוכחא שבלא הטעות לא הי' מחליף באופן שיצא לנו דלהב"י יש מקום לומר דבשביל שהטעהו המקח מתבטל אפי' בפחות משתות אבל להד"מ בשיטת הרא"ש בשביל טעות אין המקח מתבטל עד דאיכא אומדנא דמוכחא ובפחות משתות שי"ל דמחיל אינש ולא מוכחא א"י לחזור ולבטל המקח אמנם אחר העיון נ"ל דדוקא בנידון תשו' הרא"ש י"ל שבלא הטעות אפשר לתלות שהי' מחליף בשביל הטרחת שמעון כיון שראובן נראה שלא הי' יכול לגבותו בנקל ושמעון נכנס להשתדל בגביית החוב שלו ס"ל להד"מ בשיטת הרא"ש דבשביל טעות בלבד א"י לחזור אבל באונאת פחות משתות ע"פ טעות הא' גם להד"מ המקח מתבטל דמה"ת לתלות במחילה כיון שי"ל שע"פ הטעות נתאנה ולא נתכוין למחול כלל ולכאורה יש להעיר על מש"ל בשם המח"א דלפירש"י בדבר הידוע ועומד להתברר לא מחל אפי' על פחות משתות למה לא העיר המח"א (בסי' ח) במוכר ערימה וטעו באומד דלפירש"י אפי' פחות משתות מחזיר. ונהי דשם קאי ליישב דעת הרמב"ם הו"ל להזכיר עכ"פ מה שי"ל לשיטת רש"י. ולפמ"ש שרצ"ל דכל הפוסקים מודים בזה לשיטת רש"י והרמב"ם לא פליג עלי' שיש להעיר דבמוכר ערימה וטעו באומד אפי' משתות יחזיר. אמנם נלע"ד דבערימה שדרך למוכרה במדה במשקל ובמנין והוא שינה למוכרה באומד נהי דטעות באומד אונאה מיקרי מ"מ לא חשיב אונאה בדבר העומד להתברר כיון דשינה ולא הקפיד לברר כדרכו וחוזר דינו ככל אונאת פחות משתות. וכ"ז במוכר ערימה דשינה במכירתה אבל בנ"ד דלא שינה ודבר העומד להתברר הוא מחזיר אונאת ע"פ טעות אומד אפי' בפחות משתות איברא דעדיין י"ל ברד שידוע שסוף אומד זה להתברר בשעת המשקל אמרי' דהו"ל להתנות בפי' אם הי' מקפיד על צמצום המשקל. ומדלא אתני מוחל על פחות משתות עכ"פ. ולפי דברינו יהי' ג' חילוקים בדין זה דבדבר שאפשר יתברר ויש מציאות שלא יתברר כמש"ל הטעם בחילוף מטבעות. וכן בדבר שבהכרח יתברר כמו בנ"ד ואולי גם הא דמוכר ערימה דמי לי' שי"ל שבהכרח סופו להתברר אמרי' דמחל על פחות משתות. אבל בדבר דודאי אפשר לבררו אכן אין הבירור מחוייב בהכרח די"ל דלא אסיק אדעתי' להתנות ולא מחל. אפי' על פחות משתות ועי' בסמ"ע (סי' רכ"ז סקי"ח) דגם לס' של הרא"ש דאסור להונות פחות משתות המתאנה אי"ל לא אתן האונאה שביטל דעתו אצל רובא דעלמא ובנ"ד י"ל ל"ש טעם זה כיון שאומר מחמת שסמכתי על דבריך נתאניתי ולא בשביל טעותו. [ואפי' נימא דאפי' כשמטעהו בדבריו אין מחזיר פחות משתות ודלא כמש"ל מ"מ פשיטא דבכה"ג איסורא איכא ויכול לומר לא אתן אונאה ומה שיש להעיר דא"כ משכח"ל מלקות באונאה. ראיתי שכבר עמד בזה המח"א (סוף סי' י"ז) אחר שרצ"ל דאסור להונות בפחות משתות וכ"כ קשי' לשיטת הפוסקים (בסי' רכ"ז סעי' ה) דאין מחזיר אונאת פרוטה ובסמ"ע (סקי"ב) דלרי"ף אין מחזיר אונאה עד מעה כסף וע"ד המוהרש"ל שהביא הסמ"ע (שם סקנ"א) ושמעתי שכן הק' חכם א' מפורסם ע"ד הרא"ה בס' החינוך (מצוה של"ז) בשם הרמב"ן אמנם קו' ע"ד מהרש"ל יש ליישב דבלאו דאונאת ממון אמרי' דליכא מלקות אבל מה שהוא מצד הלאו דלא גרע מאונאת דברים וגניבת דעת י"ל דאיכא מלקות ואכמ"ל במה שנוגע לענין לאו שבכללות אולם יתר הקו' לא יתורצו בזה דבכל הני גווני בכלל לא תונו דמו"מ נינהו וקאמרי' דמשכחת בהו מלקות ואולי י"ל בדוחק דבמה שגילתה התורה בלאו דאונאה להחזיר אונאה אמרי' דליכא מלקות אבל בצד לאו דאונאה שאינה חוזרת שפיר משכח"ל ודו"ק] איברא דבנ"ד ל"ח שמעון מוחזק אע"ג שעדיין לא נתן הדמים כיון שראובן הי' מוחזק בעירבון שנתן שמעון לקנות הצמר בעירבון ובסטימותא כדרך כל הסוחרים ועי' מח"א (סוס"י י"ז) שרצ"ל דליכא מי שפרע באם מאנהו פחות משתות אם נאמר דיש בו איסור דלא תיקנו חז"ל מי שפרע וי"ל דקנין סטימותא נמי לא תיקנו באונאת פחות משתות ואולי י"ל דקנין סטימותא לאו תקנה הוא אלא שכן נהגו ומבטל הלכה וי"ל אפי' במקום איסור מהני והנה דעתי הי' נוטה לזכות את שמעון ושאם יקבל בנאמנות על אמתת טענתו חייב ראובן לנכות לו ההפרש שבין צמר המשובח לצמר הממוצע אולם החברים שישבו עמי בדין זה רבו עלי ויצא מאתנו שראובן מחוייב עכ"פ לקבל בנאמנות שלא בדרך שיתחשבו דבריו לקצת צד הבטחה אמר שחלק רביעי הוא צמר משובח ושאם הי' יודע שאם אין כ"כ צמר משובח ג"כ לא הי' פוחת מדמי הצמר כי כן היתה שוה בל"ז לפי דעתו ולא הי' מוכרה בפחות ממה שנתן לו שמעון: