אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות חלק חושן המשפט › סימן ב

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן ב

סימן א

אלמן ואלמנה עשו ביניהם כתב בערכאות איך שבקרב הימים ישאו זא"ז ושהאלמן נותן להאלמנ' אלפים זהו' במתנה וזמן פרעונם יהיה לאחר מותו כשימות הבעל בחיי' ולאחר הגירושין באם יהי' פירוד ביניהם ובאחרונ' נאמר שהאשה פוטרת את יורשיו מהמגיע לה ע"פ דיניהם להעמיד סך מסויים שיהא הפירות לצורך פרנסתה לימי חיי' באשר כבר התרצה בסך המתנה אלפים זהו'. ובהן בלבד מספקת א"ע וכי אין עליו שום חיוב לזון את בתה מבעלה הראשון והנה אחר הנשואין הביאה לבית בעלה השני בתה מבעלה הראשון והיתה מתפרנסת מנכסי בעלה השני לכל צורכי' וכפי דברי היורשים וטענותיהם הי' זה ע"י קטטות ומריבות עם בעלה השני ולפעמים באו הדברים עד הכאה ממש. וכהיום שמת הבעל בחיי האשה באה האלמנ' עם היורשים לפני ב"ד ותבעה האלפים זהו' דמי המתנה בלבד. ומורה א' הורה לשלם לה האלפים זהו' גם ק"ס זהו' כתובת אלמנה וכמדומה פ' זהו' לפרנסה. ועל שטענו היורשים לנכות מה שהוציא אביהם על פרנסת הבת הורה שתביעתם על הבת ועל האם אין לכם כלום ולפי שלענ"ד היה ראוי לפשר ביניהם הנני מעלה על הספר מה שצ"ע בדין זה וה' יאיר נרי ויגל עיני בתוה"ק:

א הנה בשטרי ערכאות בעי' שיהיה חתום עליהם השופט הממונה מהמלך עי' (סי' ס"ח) ובשטרות הנהוגים בזמנינו חתום סופר ממונה מהממשלה שמלוה הקיסר יר"ה ודינא דמלכותא דינא ומש"ה כשר שטר שנעשה ע"י סופר המלך ובימינו הדין להכשירם אלא שי"ל דוקא בסופר ממונה מהמלך מהני דינא דמלכותא להכשירם דודאי לא ישקר שירא לנפשו מחמת מלך אשר בצדק ובמשפט יעמיד ארץ אבל בסופר ממונה משופט ולא מממשלה יר"ה שאינו ירא כ"כ פן לא מהני שכן חילק הר"ם פדואה בתשו' (סי' נד) ועי' שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקי"ד) שכתב וכתב עליו השופט הגדול או אחד מהממונים מתח"י וצע"ג. גם במ"ש מכח דד"מ יש לעיין במ"ש אות ב' אמנם בדרכי משה (סק"ה) עמד ע"ד הרמ"פ שדבריו (בסי' נג) [צ"ל נ"ד] סותרים למש"כ (בסי' מז) דאין לפסול בכתב סופר ממונה מהשופט אע"ג שלא נתמנה מהמלך כיון דאיכא מנהג להכשירם. ומכח זה כתב הד"מ שדבריו (בסי' נד) היינו היכא דליכא מנהג להכשיר בכה"ג ולפ"ז היה מקו' להכשיר שטר זה. אלא שצריך לחקור על המנהג אצל גדולי ישראל ועל הסופר אם לא נחשד בענין זה עי' (סי' סח) אם בעי' בירור להכשיר או שיהיה לפסול:

אמנם אחר בקשת המחילה מקדושת תורת הרמ"א ז"ל והעיון בדברי הרמ"פ נלע"ד (שבסי' מ"ז) שהי' לבטל השובר הנכתב בערכאות ולהוציא ממון לא סמך לחלק בין סופר ממונה ממלך לממונה משופט. וז"ל שם וכבר היה אפשר כו' לומר שהסופרים האלו הם ממונים מפי השופטים ואינם נוטרי"א ממונים מן המלכות כו' אמנם הדבר קשה עלי להשען על אלה ולהוציא ממון מטעם זה לבד ולפסול כל שטרי ערכאות הנוהגים עתה בארצות אלו עכ"ל מבואר דמשום שהיה להוציא ממון מהמוחזק לא רצה לסמוך אבל (בסי' נד) שלא הי' להוציא ממון כי אם להחזיק ולבטל המתנה שנעשה ע"י סופר ממונה מהשופט סמך על חילוק זה ולזה רמז (בסי' מז) שהרי בכל ספרו לא נמצא עוד זכרון מדין זה דמה שכ' הד"מ (דבסי' נד) איירי היכא דליכא מנהג להכשיר. הנה קשה לענ"ד לומר שהי' בימיו שינוי מנהגים במקומות שמשם נשאלו השאלות ההן מה שאין מזה שום רמז וזכרון:

ולכאורה הבאתי ראיה לחילוקו של הד"מ ז"ל שהרי בתשו' (סי' ס) שכ' ג"כ לבטל שטר מתנה כזה לא הזכיר סברא זו שאין הסופר ממונה מן המלך. ולדברי כיון שגם שם היה לבטל המתנה ולא להוציא ממון הו"ל לצדד ג"כ מכח דין זה משא"כ לדברי הד"מ ז"ל י"ל דשם הי' המנהג להכשיר שטרות כאלה כמו שיש להסביר קצת בדבריו ז"ל אמנם הרואה יראה דלפי (שבסי' ס) היה במתנות בריא דבטלה בין בלשון ירושה ובין בלשון מתנה לפי שנעשה בערכאות מש"ה השמיט ההיא טעמא דנכתב ע"י סופר ממונה מן השופט משא"כ (בסי' נד) שהי' במתנות שכ"מ דמהני בין בירושה ובין במתנה בערכאות מש"ה הוצרך לבטלה משום דסופר ממונה מהשופט ותדע (דבסי' ס) שהי' רק העברת נחלה במקצת צידד להקל לעצמו להשיב ולדון בדבר לבטל המתנה משום שהי' הענין ע"פ צד איסור. ולמה (בסי' נד) שהי' בהעברת נחלה בכול' לא הזכיר זה הטעם להכניס א"ע לדין זה משום דאית בי' איסורא וכתב משום שהבטיחוהו שרק דברי תורה ידרשו ממנו והרי בהעברת נחלה בכולה איכא איסור טפי והארכתי בזה בתשובה (סי' ט"ו) אלא ע"כ משום שהי"ל לסמוך על טעם אחר לא הביא הטעם שכתב (בסי' ס') משום איסור וה"נ כיון שהיה לו טעם לבטל המתנה שהיה בערכאות לא הזכיר הטעם דלא מהני סופר ממונה מהשופט [ובאמת צ"ע (שבסי' נד) בתחלה כתב שהבטיחוהו שכבר נתפשרו ובסוף כתב ששמע שיבחרו להם בעלי הריב דיינים בעלי תורה ומומחים ולא כמו שהבטיחוהו שכבר נתפשרו וא"כ הו"ל להזכיר דלפי שהי' באיסור הרי הוא מכניס א"ע וצ"ע] הדרן לדברינו דבנ"ד שהוא לבטל המתנה ולא להוציא ממון שי"ל שכיון שהסופר ממונה מאיש זר ולא מממשלה אין בו ממש:

ב בשטרי מתנות כשהקנין ע"י השטר לא מהני בערכאו' דלא אלימי לעשות קנין ועי' שו"ת מהר"י בן לב ספר שני (סי' כ"ג) שנכתב בין הזוג בערכאות שתטול האשה מחצית הנכסים ואפ"ה לא סמך ע"ז רק מטעם שמנהג כל המדינה הי' שתטול המחצה והא דמבואר (בסי' סח) בהג"ה הב' דאם משפט המלך לכתוב כל השטרות ואפילו שטרי מתנות בערכאות כל השטרות הנעשים לפניהם כשרים מכח דינא דמלכותא ואפי' שטרי מתנות. היינו כשגזרת המלך שכל השטרות צריכים להכתב בערכאות דוקא ושטר שאינו נעשה בערכאות פסול שכיון שבע"כ צריכים לכתוב גם השטרי מתנות בערכאות מש"ה כשר מכח דינא דמלכותא משא"כ בימינו דגם שטר שנעשה בינו לבין עצמו ונכתב בכל לשון ה"ה כשר אלא דבשאר שטרות צריך בעל השטר התובע לבוא למקום המשפט לדון עם הנתבע ע"פ שטרו משא"כ בשטרי ערכאות הפקודה על הנוגשים לבצע ולקיים ככל הכתוב בו מבלי שום דו"ד והבא לבטלו עליו להשתדל במקום המשפט על ביטול השטר בזה אין לומר דמהני שטר מתנה מכח דד"מ שמכשירים שטר בערכאות ואפי' בלי קנין שע"פ דתה"ק דאטו יועיל דד"מ שלא לדין בדתה"ק ושלא נצטרך קנין לקיום המתנה. ומש"ה שינה הרמ"א ז"ל בלשונו שבהג"ה א' כתב מיהו במקום שיש דד"מ להכשיר שטר הנעשה. ובהג"ה ב' כתב ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות ולא כ' להכשיר כל מה שנכתב בערכאות דבהגה"ה א' היינו כמו שהמנהג בימינו עפ"י דינא דמלכותא להכשיר שטרות שנכתבו בפני הסופר ובהגה"ה ב' היינו שמשפט המלך לכתוב כל הדברי' בערכאות דוקא ולפסול מה שנכתב בינו לב"ע וחילוק זה למדתי מתשו' הרא"ש שהביא הטור שכ' אם הנהיג המלך כו' אלא בפני הערכאות כו' אבל כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא שיהו כל השטרות נעשין בערכאות כו' וכ"כ הב"י ז"ל אבל לדידן הדבר ידוע כו' אלא בערכאות וכן יש ללמוד מדברי הרא"ש פ"ק דגטין (סי' יו"ד) הביאם הר"ם פדואה (סי' ס) והרמ"א בתשו' (סי' קט) שהכשיר למתנה בערכאות היינו דוקא במתנת בתים לפי שמבלעדי זאת יהיה הירוס והשחתה במצב וסדרי בתי המדינה שכל קניית הקרקעות נעשים בדרך מתנה והודאה. והכשיר משום שנכתב בפנקס המבצר שאין לשנות אחר מה שנכתב שם וכתב עוד דמה שנהגו לכתוב כל הבתים במשפט ערכאותיהם וכו' לפי שמ"מ המתנה עצמה יכולה להיות ג"כ בעדי ישראל וצריך בה ענין [צ"ל קנין] המועיל אלא ששטר הראיה יהיה נכתב במשפטן עיי"ש ובאמת שלע"ד יש לחקור ע"ד הריב"ש (סי' ר"ג) הביאו הב"י דאפי' במקום דאיתא דינא דמלכותא שצריך להעלות כל השטרות בערכאות אות והא אכתי אפשר להוסיף ולכתוב שטר המועיל ע"פ דתה"ק בדרכי הקנין. ובאמת שהר"ם פדואה (סי' ס) כתב כן ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל וכעת צ"ע:

ג ודע שיש לי מקום עיון דודאי מנהג לא עדיף מתקחז"ל שהרי כל תקחז"ל חוזרים להיותם נקבעי' ומקובלי' בין העם למנהגים ולא גריעי ע"י שתקנום חכז"ל מאילו נהגו בהם העם מעצמם ותדע דהא בכל ענייני המנהגים וסיעת בני העיר על קיצותן ותיקון המדות והשער ים ומה שנהגו ותקנו להם בעלי האומניות דבאתרא דאיכא חבר העיר לא מצי מתקני בלתי ידיעתו והסכמתו כמבואר בפ"ק דב"ב (דף ט.) ובחו"מ (סוס"י רל"א) ונ"ל דה"ה בההיא דב"ק (דף קטז:) וחו"מ (סוסי' רע"ב) דל"מ בלי ידיעת החבר עיר דהא איכא פסידא לאחרינא להנשארים שצריכים להעמיד לו חמור וספינ' וכעת צ"ע ואפי' לפמ"ש הסמ"ע (סוס"י רל"א) בשם הר"מ אלשקר דבמנהג והסכמת כל בני העיר לא בעי' דעת החבר עיר מ"מ דבר זר הוא שהמנהג של העם יהי' לו כח יותר מתקחז"ל מעתה כי היכא דאמרינן תקנתא לתקנתא לא עבדינן בב"מ (דף ויו:) ובשבועות (דף מא.) ה"נ דבר הבא ע"י המנהג אין להוסיף עליו ולחזקו ע"י מנהג אחר. ובנ"ד דהוה כתב סופר ממונ' משופט ולא מממשל' דלא מהני אלא מכח המנהג כמבואר (אות א) לא מוספי' עליו להכשירו במתנ' מכח המנהג כמ"ש הרמ"א דהו"ל מנהגא למנהגא והרי זה דומ' למה דלא עבדינן תקנתא לתקנתא ונתנ' שמח' בלבי שמצאתי שהרי הרב אומר כן הר"ם פדואה (בסי' נד) וי"ל בנדון של הרמ"א שנכתב' המתנ' בפנקס המבצר אצל השופטים דהוה ערכאות ממש שפיר נקנה המתנ' מכח המנהג אבל בנ"ד הו"ל כעין תקנתא לתקנתא איברא דלכאור' לפמ"ש צ"ע היכא מהני בסופר ממונ' משופט דהוא מכח מנהג וכן במתנ' אפי' לענין שכ"א יועיל בפ"ע מכח המנהג והא ערכאות גופייהו תקנתא דרבנן נינהו וכמ"ש הרמ"פ בשם הג"א פ"ק דגטין וצ"ל שהפוסקים שצידדו להכשיר מדין מנהג בין בסופר ממונ' מפי שופט ובין במתנ' ס"ל כשיטת הסוברים דמה"ת מהני ערכאות וחד מנהג נקטינן בי' להכשירא ולא תרתי מנהגא ואולי י"ל דאפי' אי ס"ל דערכאות דרבנן וצ"ל דס"ל דמוספי' עלה מנהגא ותקנתא אחריתי ולא הוה בכלל תקנתא לתקנתא עכ"ז י"ל דנהי דלדין ערכאות דהוה תקחז"ל מראש מקדם מוספי' תקנ' אחרת ומנהגא זמנינו מ"מ תרתי לא עבדינן להכשיר בי' תרתי מנהגא דנהיגי בהו בזמנינו דזה ודאי הוה כעין תקנתא לתקנתא והרי אאמ"ו הגאון זצ"ל אנהיר לן עיינין בדברי הקצה"ח (סי' רנ"א סק"א) בשם הנ"י שלענין תקחז"ל יש מעל' במה שהתקנ' קדומ' בזמן לתקנ' אחרת ומבואר דהראשונ' חוזרת כד"ת נגד השני' וי"ל דתקנת ערכאות הקדומ' כד"ת נחשבת ומוספי' עלה מנהגא אבל שני מנהגי זמנינו א"ל שיועילו וכמ"ש. וי"ל דהרא"ש בתשו' שסובר דמתנת שכ"מ נקנית בערכאות מצי סבר דערכאות מהני מתקחז"ל וסובר נמי דמתנת שכ"מ לא אלים כשל תורה. ואפ"ה לא הוה בכלל תקנתא לתקנתא כיון דשניהן תקנות קדומות נינהו והנם נהוגות בימינו שפיר אמרי' דמנהג של כאו"א חייל על התקנ' הקדומ' הראשונ' דהא בשביל שהשני הוא גם כן תקנה קדומ' מבלעדי המנהג לא הורע כחה וכמש"ל אבל בכענין נ"ד לא אמרי' תרתי מנהגי זמנינו וכמש"ל:

ד והנה המור' חיזק הוראתו שמדין הבטחת שכירו' מהני המתנ' בערכאות דלא בעי' קנין כדאי' (בסי' שי"א ס"ד) וכמו שהק' בס' בית מאיר (סי' נא) גבי שטרי פסיקתא דל"ל דר"ג. דת"ל שיקנה משום פיסוק שכרות. והנה לדברי הב"מ שביישוב קו' כתב לחלק דדוקא היכא שעוש' המעש' בשביל הפסיק' בלבד שייך דין שכירות משא"כ בקידושין שבשעת הקידושין אינם תולים בפסיקה ומקדש' בכסף קידושין שניתן לה והיא ג"כ בעבור הכסף שמקבלת ממנו מתקדשת ולא בעבור הפסיק' ומש"ה בעי' לדר"ג ולא מהני מדין שכירות ליכא הכא תו לצדד בחיזוק וקיום המתנ' מדין שכירות ומדברי הריב"ש (סי' תעו) נרא' דאפי' לא נתקיימ' הפסיק' המעש' קיים דלאו מדין תנאי אתי' עלה רק מדין תשלומי שכירות וכיון דבנ"ד ליכא משום שכירות אין לחייב את היתומים שישלמו כפי המתנ' כדי שלא לזלזל ולפגום בכבוד אביהם למשוי' לבעילתו בעילת זנות דהא אינו נוגע כלל לענין הקידושין והמתנ' בטל' והקידושין קיימין ואפי' נימא דדוקא בחליצ' לא בעי' לקיומי תנא' דאין תנאי בחליצה משא"כ בקידושין וצריך לקיים תנאו:

מ"מ בנ"ד שהי' חלות הזמן הפירעון לאחר מית' יש להסתפק אם כשלא נתקיים לאחר מיתה מיקרי שהיו בעילותיו בעילת זנות ובמק"א הבאתי דברי השמ"ק ב"ק (דף ק"י) שכ' דבכה"ג הוה בעילת זנות ושסותרים לדברי הב"ח וב"ש אה"ע (סי' קנו) שכ' דהיכא דבחיי' לא נפקעו הקידושין לא הוה בעילת זנות ואפי' אם יהי' צד בעילת זנות אפשר לומר שע"כ אחולי אחליה לתנאייהו דמה"ע אין תנאי בנשואין ויש לחקור אם בתנאים שהתנה האשה נמי אמרי' שמחל' עליהם כדי שלא יהיו בעילת זנות דהא קרקע עולם היא כדאי' בסנהדרין (דף עד:) וי"ל שאינ' מקפדת כ"כ מיהא איסורא איכא עכ"פ לגבה וגיסי הרב המאה"ג מ' צבי מאיר נ"י הראה לעיין במשל"מ (פ"י הי"ח) מגירושין ואאמ"ו הגאון ז"ל צין שם לעיין במ"מ (פ"ד ה"ו) מנחלות. ועי' בתוס' סנהדרין שם וי"ל דאחולי אחלה וכן נראה מדברי השמ"ק ב"ק והב"ח והב"ש שהבאתי ובר מן דין קיי"ל כיבוד משל אב ביו"ד (סי' ר"מ ס"ה וס"ח בהגה"ה) ולאחר המית' כבר פסק מהממון כח של האב וה"ה של הבן ובמק"א הארכתי להביא ראי' דמצוה לקיים דברי המת לאו היינו מדין מצות כיבוד לפי שכבר נפלו הנכסים כולם לפני הבנים וכיבוד משל אב. וה"נ אין עליהם לפזר ממונם בשביל כבוד של אביהם מיהו י"ל דשלא לזלזל האב חמיר טפי מכיבוד. ומה"ט מוציאין מיורשים בע"כ שכר ספדן. ואע"ג שהממון כולו כבר שלהם משום דזילותא היא לגבי המת כשלא נספד כהלכה ועל זילזולו מצויים אפי' משלהם וה"נ דכוותה שלא למשוי לבעילתו בעילת זנות וכעת צ"ע לענ"ד:

ודע שביישוב קו' הב"מ הי' נלע"ד דצריך ליתן טעם במה דבכל הענייני' בענין קנין המועיל ובשכירות מהני בדיבור בעלמא ואף שהריב"ש הביא ראי' מחליצה והביאה הב"מ מ"מ טעמא בעי'. והי' נלע"ד דכיון שהי' מדובר ביניהם ע"ז הענין וע"ד כן עשו מעשיהם. הנה נשתעבדו זה לזה בדיבור בעלמא מדין ערב דכיון שע"פ דיבורו עש' חברו מה שציוהו הרי זה נשתעבד לו דכמו דלא בעי' קנין בערב בשעת מתן מעות ה"נ כיון שהתחיל הפועל במלאכתו נשתעבד השוכר (ובסי' שטו) שראובן שכר הנער משמעון שהבטיחו לשלם ההפסד. הרי שמעון חייב מדין ערב וראיתי שכן פי' בנה"מ שם (ובסי' שד"מ) בין בשואל שמתנה לפטור ובין בש"ח שמתנה להתחייב כיון שע"פ הבטח' זו נכנס השומר בשיעבוד השמירה והמפקיד מסר חפצו לידו הרי נתקיימו הדברים בלי קנין מדין ערב (ובסי' קפ"ב) כיון שע"פ דיבורו קנה או מכר ואת אשר צוהו עשה הרי נשתעבד המשלח מדין ערב ועיי' נתיבות שם (סק"ג) מעתה ניחא דבעי' להא דר"ג דמבואר בב"ב (דף קעד:) דערב דכתובה לא משתעבד דמצוה קא עביד ולאו מידי חסרה וכיון דבענייני אישות לא שייך דין ערב ליכא לחייב על קיום הפסיקה בלי קנין דשאני שאר ענייני שכירות דשייך גבייהו דין ערב. ומש"ה בעי' לדר"ג דבשביל חבת נשואין גמר ומקני ולא בעי' קנין ואין לומר דגבי אחר הוא שי"ל מצוה קא עביד ומיושב שפיר קו' הב"מ ור"ג דוקא נקיט כמה אתה נותן לבנך ולבתך דשייך מצוה קא עביד וליכא לחייבי' מדין ערב אבל לגבי דידיה לא שייך סברא זו ובנ"ד שהחתן בעצמו פסק לה המתנה לא בעי' לדר"ג ומהני בדיבורא מדין ערב כמו בשכירות. דהא הב"ח אה"ע (סי' נ"א סק"ג) הביא בשם המרדכי דבשעת נשואין לא נתחייב האב משום דמצוה קא עביד. וכתב עלי' אבל מדברי הר"ן כו' דבמוסיף לאשתו כו' ומשמע דוקא לאחר שכנסה אבל קודם נשואין לאחר קידושין לא מצי הדר ביה. ומבואר דאפי' בדידיה שייך לומר דמצוה קא עביד כמו גבי האב דאלת"ה מאי ראיה הביא הב"ח ממוסיף לאשתו הוא עצמו לענין אביו אע"כ דגבי דידיה נמי שייך מצוה קא עביד ולא נשתעבד לה מדין ערב דלא דמי' לשאר דיני שכירות האומנם שבקצה"ח (סי' ר"ז) הביא בשם הב"י דלא שייך דין ערב כשהוא בדרך מו"מ רק היכא דנחית מדין ערב בלבד. ולפי זה נסתרו הטעמים שכתבתי. אלא שאין סברא זו מוסכמת דהקצה"ח שם תי' דכיון דלא מטי הנאה לשום אדם ל"ש דין ערב. ועיין מש"ל (פ"ו ה"ו) מטוען והבאתי דבריהם לקמן (סי' י"ד) ובנה"מ (סי' קע"ו סקל"א וסי' קפ"ג סק"א וסי' ש"ו סק"ו) שהעלה דהמבטיח לעשות לחברו איזה דבר בדרך מו"מ ושכירות חייב כשמבטל כיסו ומנע ממנו ריוח מדין ערב. ואם שהעירותי ע"ד לקמן (סימן י"ט) מ"מ משמע דס"ל דאין לחלק ולעולם שייך דין ערב ודוקא בשאר ענייני שכירות ולא בענייני אישות וכתובה וכמש"ל:

ו והנה שיועיל מדר"ג מדין פסיקה ל"ל דכבר כ' הריב"ש (סי' תמה) דאם לא היה בידו מה שנתן אינו מועיל לשיטת הרמב"ם שבח"מ (סי' ס) וכ"ה באה"ע (סי' נא) ובנ"ד לא נתברר אם האלפים זהו' שנתן לה היה אז בידו ומה שהיה בידו שוה כסף לא מהני כדאי' בחו"מ (סי' ס' סעי' ו) ובנ"ד מי יודע אם הי"ל. ועיין סמ"ע וש"ך ונה"מ (סי' ס' ס"ו וסי' ר"ן סכ"ו) דאמרינן כאן נמצא כאן היה ובנ"ד שלא השאיר מעות לכ"ע על התובע להביא ראיה. ומה שהעלה הריב"ש (סי' תמ"ה) דמהני מדין שיעבוד וכ"כ הב"ח והראה לח"מ (סי' ס) דמצי להתחייב דשלב"ל הנה בשטרי הערכאות אין להוסיף עליהם להכשירם בכאלה אלא כלשון הכתוב בהם. ומה"ט אין לצדד מכח דברי הרמ"א (שבסי' ס ס"ו) לתלות שנתן באופן המועיל וגם מה שצידד הריב"ש שם להכשיר משום מנהג לא שייך בנ"ד דבשטר זה שנכתב ע"י סופר ממונה מהשופט שכל הכשירו משום מנהג כבר כתבתי (באות ג) דאין להוסיף בו להכשירו שנית משו' מנהג דהו"ל כעין תקנתא לתקנתא ותו מאן לימא לן שהיה ע"פ פסיקה ותנאי שמא נדר לה מעצמו לתת לה מתנה זו באם ישאנה והיא לא תלתה תנאה בזה דל"מ מדין פסיק' ואפי' מדין שכירות ל"מ שהרי הב"מ רצה לתרץ קו' דאיירי בלא פסיקה דנ"מ מדין שכירות ותו דלא קנתה מתנה זו מדר"ג דבעי' עמדו ונתקדשו בשעת הפסיקה. ועוד דלשיטת הירושלמי מחלקינן בין נשואין הראשונים לב'. ועי' ב"ש (סק"ב) שהביא ראיה מדקתני בתי נזונת מב"ח דאיירי באלמן. ולענ"ד י"ל בתו מאשה זו שילדה לו או מאחרת שנשא אח"כ ולעולם בבחור דבעי' נישואין הראשונים ועי' ח"מ שכתב שאין הדין מוחלט. וצ"ע אם היורשים יכולים לטעון קי"ל כהירושלמי ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתכ"ה) דנגד גדול היושב בדין אין לומר קי"ל ועי' שו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' צ"ד) שכ' כעין סברת הרדב"ז ועיין כ"מ (פ"ט הט"ז) מהל' שמיטה ויובל אי אמרי' הפקר ב"ד הפקר להוציא כמו להחזיק ואולי הב"ד צריכים לטעון עבורם קים לי כהירושלמי:

ז כיון שהאשה בבואה לפני הב"ד לא תבעה כ"א אלפי' זהו' נלע"ד שמבלעדי כל המבואר לעיל לא הי' להמור' לפסוק ולהוסיף לה הכתובה עם המזונות שכ"כ הרמ"א (סוס"י י"ז) ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע שם (בס"ק כ"ו) בדברי הרמ"א דאפי' כשברור לדיין שתובע בפחות משום שטועה בדין דאין לו לפסוק יותר מהתביעה רק לזרז הנתבע שיקיים הדין כפי התביעה ואי לא יפסוק עליו כראוי לו ואפי' לשיטת הש"ך דאם ברור שטעה רשאי לפסוק יותר אלא דהיכא שיש לתלות במחילה תלינן דידע ומחיל א"כ בנ"ד:

לא הו"ל להדיין לפסוק יותר ממה שתבעה. דהא י"ל שמחלה על השאר. אלא אפי' לפ"מ שהק' האו"ת והקצה"ח וס"ל דלא תלי' במחיל' ודהו"ל מחילה בטעות ולפ"מ שחילק הנה"מ בין אם לא יהי' גזל בידי הנתבע אם לא יתן להתובע כפי המגיע. בין אם יהי' גזל אצל הנתבע כשלא יוציא מתח"י דמי החיוב שעליו אל התובע הנה בנ"ד לא הו"ל להדיין לפסוק יותר שהרי יש לתלות שבשעת כתיבת המתנה הי' מדובר ביניהם שבמתנ' זו תהי' נכללת הכתוב' שע"פ דתה"ק ותקחכז"ל שהרי ע"י מתנה זו כבר לא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואין זה בכלל כל הפוחת ואין שום גזל בידם של יתומים גם י"ל שכבר קבלה או תפס' מנכסי היתומים כשיעור הכתוב' והמזונות ומה"ט לא תבעה רק האלפים זהו' והמורה לא הו"ל לסמוך על שתשבע קודם הגבי' שבועת האלמנ' ולפסוק לה יותר מתביעת' כיון שעכ"פ בשעת ההורא' לא הי' ברור אצלו שמגיע לה יותר מתביעת' ודאיכא גזל אצל היתומים ומה גם בדבר המזונות:. שבכתבים שלהם בערכאות בא מבואר שפוטרת את יורשיו מהעמדת קרן קיימת. מה שיהי' הפירות לצורכ' דהיינו למזונותי' ופרנסתה שלא יפה הורה ואם שיש לפקפק קצת שלא הי' הכונה על המזונות מ"מ כיון שלא טענ' בפירוש לא הו"ל לפסוק לה יותר מכדי תביעת':

גם בענין מזונות הבת הגם שלכאור' נרא' שאין האם חייבת לשלם בעד מה שזן את בתה ועל הבת הוא שיש לצדד ולומר שצריכה לשלם כמבואר בח"מ (סוס"י רמ"ו) ועיין יור"ד (סי' רנג ס"ה) ובש"ך (סק"ט) דביתום א"צ לשלם אם פי' שזן אותו בהלואה אבל האם א"צ לשלם בעד דלא עדיף מאם פרנס אשת חברו וה"נ אף שהאב והאם צריכי' לפרנס בניהם ובנותיהם מ"מ כשפרנסם אחר א"צ לשלם. ומכש"כ בתה גדול' דליכא חיובא כ"כ כדאיתא בכתובות (דף מט:) אמנם עיין סמ"ע (סוס"י רמ"ו) שהראה לחלק בין שהלך הבעל למדה"י ובין היכא שנשאר הבעל כאן וא"כ בנ"ד יש קצת לחייב האם שהרי הבת היתה במקומה ועיי' באה"ע סי' ע"א בבאה"ט סק"א בשם הר"י וויי"ל דעל האם ליכא חיוב. איברא שמבלעדי כל זה באם אמת הדבר שהאשה הרגיל' קטטות ומריבות עם בעלה עד שהוכרח לזון את בתה והבעל אמר לבניו שאינו נותן המזונות בתורת מתנה ושמוכן הוא לנכות דמי המזונות מן המתנ' שהבטיח לה וגם יורשיו לאחר פטירתו ידונו עמה גם ע"ד המזונו' של הבת הי' ראוי להשביעה אם לא כדברי היורשים כן הוא:

ואם תודה לדבריהם או שיבורר כן ע"פ עדים יש לנכות לה בעד מזון בתה שאין לומר בזה דאגב אונס הקטטות גמר ואקני המזונות במתנה ועי' בח"מ (סי' ר"ה) דאם לא מסר מודעא לא מהני טענת אונס דאמנם כ"ז כשפירש והקנ' במתנ' ובעדים אבל מגדל יתום או זן אחד ע"פ אונס צריך לשלם לו וה"נ האם שהיא גרמ' קטטה והכריחה את בעלה על מזונות הבת שצריכ' לשלם וינוכה לה מן המתנ'. וע"כ הי' דעתי נוטה שראוי לפשר ביניהם וה' יאר נרי במאור תוה"ק ויזכני לדין משפט אמת ושלום ולזכות לקבל פני מורח ודאין בבא"ס:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה