אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
חידושים על מסכתות הש"ס · חידושי עירובין
דף ב:
תוס' ד"ה ואב"א וא"ת מה פריך שאני פתח החצר דהו"ל צורת הפתח שהכלונסות היו ע"ג ווי עמודים שהקלעים תלויים בהם לכאורה קשה דהא לא הי' הכלונס רק ו' טפחים אורך וכדאיתא ברש"י תרומה (כ"ז פ"י) והוא בברייתא דמלאכת המשכן (פ"ה). ואין זו קושיא דהא גם את הקלעים נוכל לחשוב לצורת הפתח:
אך במה שתי' דצה"פ מן הצד לא מהני וכן לרב לא מהני צורת הפתח ק"ל טובא דהא התוס' לקמן (דף כב.) ד"ה והא א"ר יוחנן כו' דמדאורייתא אפי' לרב מהני צה"פ שעשאה מן הצד גם בתוס' (דף וי"ו.) ד"ה רב אמר דצה"פ מהני לרב מה"ת ביותר מעשר וא"כ נוכל לומר דלהכי קראה התורה פתח לשער החצר לפי שהי' לו צה"פ וצע"ק:
דף ג.
מאן דאמר פיסקי דארזא כ"ש קיני ק"ק לסברת המקשן דמשום דנפיש משכייהו דפיסקי דארזי א"כ מנ"ל דכ"ש קיני דהא לא נפיש משכייהו. וצ"ל דקיני פשיטא משום דחשיבי טובא אבל פיסקי דארזא לא חשיבי כ"כ רק קצת חשיבות יש להן רק שיש להם ג"כ מעלה שנפיש משכייהו וא"כ אי פיסקי דארזי כ"ש קיני דחשיבי טובא אף דלא נפיש משכייהו אבל למ"ד קיני פיסקי דארזי לא משום דלא חשיבי כ"כ וע"כ צ"ל למ"ד פיסקי דארזי דבאמת לא חשיבי כ"כ ומהני דהטעם משום דנפיש משכייהו פריך המקשה א"כ סוכה נמי נפיש משכי' ומשני פיסקי דארזי חשיבי קצת עכ"פ ונפיש משכייהו משא"כ סוכה נפיש משכי' ולא חשיבא כלל והיינו דתלי' בחשיב טובא לא בעי נפיש משכי' ובחשוב קצת מהני מה דנפיש משכיה ובדלא חשיב כלל גם בדנפיש משכי' לא מהני לי' ואכתי צ"ע:
דף ד:
לימא בהא קמיפלגי כו' ומאן דאמר ארבעה סבור אסור להשתמש תחת הקורה עי' פירש"י ופי' הקו' הובא בתוס' ד"ה מותר. ולדבריהם צ"ל דלאביי בעי' ד' טפחים בחלל ואותו טפח שתחת הקורה לא חשבינן לי' מהארבעה טפחי' ועי' דיבור הסמוך:
דף ה.
והא אמר ר"נ נקטינן איזה מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו עי' ריטב"א ד"ה ר' יוסף אמר (בספר ד' סדילקאוו דף ג') שכתב על קו' והיכא מכשרינן ד' טפחים אורך למבוי והא ע"כ רחבו ד"ט כשיעור רשות היחיד וכ"כ פתחו ע"כ ד' טפחים. והמבוי צריך להיות אורכו יותר על רחבו ותי' דשער המבוי אף שנמוך נכנס הוא בשיעור להרבות ארכו על רחבו וכי אמרינן במבוי דעלמא בד' היינו בד' טפחים שוחקות שהם ד' ומשהו עכ"ל ודבריו הקדושים הם אצלי מקישוי ההבנה דא"כ מה מקשה אביי מהא דבתים וחצרות פתוחות לתוכה וארכה יתר על רחבה הא משכחת לה במבוי שארוך הרבה רק שגבוה פחות מיו"ד טפחים רק במשך ד' טפחים יש גובה של יו"ד טפחים או מבוי של ד' שוחקות ומשכחת לה בתים וחצרות פתוחין לתוכו מן הצד או שארוך מאוד ונמוך ופתוחין באמצע מיהו לשיטת רש"י שהבאתי בדיבור הקודם דלאביי בעינן ד' טפחים חוץ מן הטפח שתחת הקורה לא קשיא דמשכחת לה בד' טפחים בתים וחצרות פתוחין וארכו יתר על רחבו בצירוף טפח שתחת הקורה דכיון שאסור להשתמש תחת הקורה לא מצטרף טפח זה לאורך המבוי ותו דלמסקנא לעיל גם לאביי מותר להשתמש תחת הקורה ולא בעינן ד' טפחים בחלל חוץ מתחת הקורה:
ור' יוסף דפתח לה פתחא בקרן זוית. ק"ל דא"כ מנא ידעי' אם המבוי רחב ד' טפחים דהא לסוף המבוי אין רוחב רק פחות מב' טפחים רק בראש המבוי במשך טפח הרוחב ד' טפחים ועי' ברש"י ובמפורשי' ובכה"ג ודאי מהראוי לפוסלו:
דף ה:
אותו לחי היכן מעמידו לפמ"ש רש"י ז"ל דהא דפסול לאו משום דאוסיף בסתימתו רק משום שלא נעשה לשם היתר לחי ובמחשבה בלחוד לא נוכל להוציאו מתורת כותל. ק"ק א"כ היכא שמוסיף עליו ומעמידו לשם לחי מה בכך שאין לו היכר והא איקבע לשם לחי ויש לדחוק דאח"כ ג"כ לא יהיה היכר אם נעשה במתכוין או במחשבה לשם לחי:
דף ו.
ור' חנן בר רבא שאני הכא דקא בקעי בה רבים מכלל דר"ה סבר אע"ג דלא בקעי בה רבים כו' התם איכא גידודי הכא ליכא גידודי עי' פירש"י ולכאור' קשה דהא מ"מ מילתא דר"ה דלא כרא"מ ור' אסי דהא ר"ה ס"ל אע"ג דלא בקעי בה רבים ודמי לאית ליה גידודי כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דאית ליה גידודי אינו נוח לעבור ורצ"ל דהקו' מ"ש מדר"א ור"א הוא אדר' חנן ב"ר דאוסר בבקעי בה רבים מ"ש מדר"א ור"א ומשני דר"א ור"א בדאיכא גידודי ולא בקעי בה רבים ואיהו אוסר בליכא גידודי ובקעי בה רבים ומזה נראה דהלכה כר' חנן ב"ר מדשקיל וטרי הש"ס אליביה למוקים דבריו אליבא דר"א ור"א אך מצאתי בחי' הריטב"א שכתב התם איכא גידודי ומינכר שהיה מחיצה הכא ליכא גידודי ונהי שאין נוח לעבור בלא בקעי בה רבים לא מינכר שהיה שם מחיצה ולפ"ז השקלא וטרי' של הגמ' אליבא דר"ה:
דף ו:
והאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות כו' עי' בס' עבוה"ק להרשב"א (שער ג' דין א') וז"ל איזה הוא רה"ר כו' ומתקבצין שם בני אדם לסחורה כו' ואע"ג שדלתות המדינ' ננעלות בלילה וכן מבואות המפולשין כו' בד"א כשאין דלתות המדינה ננעלות וכתב בשו"ת חכ"צ (סי' ל"ז) הובא בבאה"ט או"ח (סי' שמ"ה ס"ק ז') וז"ל כנראה דעתו דדוקא מבואות שמיוחדין לאנשי מבוי ואין יד כל אדם שוה בהן מהני ננעלות בלילה ולא בפלטיא שיד כל אדם שוה בו וק"ל דהא קיי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים [עי' ברמב"ם פי"ד מטומאת צרעת ופ"ז מבית הבחירה וביומא דף יב ומגילה דף כז] ויד כל אדם שוה ואפ"ה אמרי' הכא והש"ס מייתי לה בכמה דוכתא אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין משום רה"ר ובהא דננעלות משוי לה כחצר שלא עירבה הרי דאפי' מקום שיד כל אדם שוה בו מהני דלתותי' ננעלות בלילה ועי' מש"כ בחי' מס' פסחים (דף סו.) על דברי התוס' ד"ה תוחב לו ביישוב קו' זו:
רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה. כחנני' נ"ל דמחלקותם תליא בסברת השני תירוצים שבתוס' ד"ה וכ"ת שלתי' הראשון ע"כ הלכה כחנניא. ולתי' הב' י"ל דהלכה כת"ק עי' היטב ודו"ק:
דף ח.
אלמא שאני לן בין אשפה דרבים לאשפה דיחיד פירש"י והאי אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי וכן לקמן (דף צט:) פירש"י מתני' באשפה דרבים. לכאורה נראה דר' משרשי' ס"ל כמ"ד לעיל (דף ג.) בסוכה דליחיד פסול ומבוי דרבים כשר דרבים מדכרי אהדדי דלמ"ד סוכה דליחיד כשר דרמי אנפשיה ומידכר ומבוי דלרבים קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי א"כ צ"ל להיפוך דאשפה דרבי דרבים הואי ולהכי חייש לשמא תנטל אבל אשפה דמתני' בדיחיד איירי או דכיון דבאשפה דרבים סמכי עלה בני מבוי לדופן חיישינן שמא תנטל אבל במתני' יחיד זורק ע"ג מחלונו לא חיישינן שמא תנטל אבל ר' משרשי' דס"ל דבאשפה דרבים לא חיישינן ובאשפה דיחיד חיישינן מדחזינן דס"ל נמי בחורבה חורבה דרבים מותר ודיחיד אסור ע"כ ס"ל דסוכה פסול ומבוי כשר דרבים מידכרי אהדדי ויחיד לא מידכר או דשאני בין זורק לה יחיד ובין סמכי עלי' רבים כההיא דרבי אבל במתני' יחיד זורק ע"ג מחלונו ובעיקר הוכחת ר' משרשיא ק"ל נהי דחיישינן שמא תנטל אשפה מנ"ל שהוא בעצמו יבנה החורבה דבשלמא שתנטל אשפה ע"י אחרים יש לחוש שישכח. אבל מנ"ל דחיישינן שיעשה מעשה בידים למלאות החורבה וצ"ל דר' משרשי' ס"ל מדאמרינן שמא תנטל אשפה ולא שמא תפחת ע"כ דגבי אשפה דיחיד החשש שמא יטלנה בעל האשפה. אבל אשפה דרבים אין לחוש שיטלנה ולהכי במתני' דאיירי באשפה דרבים מותר לזרוק ע"ג. אבל אשפה דרבי כיון דיחיד הואי להכי לא אמר בה היתר דחייש לשמא תנטל:
ויליף ר' משרשי' דבחורבה נמי חיישינן להדר בני לה ואכתי קשה מי הכריח הש"ס לקמן (דף צט:) לומר דחשש של רבי היה שתנטל ומינה יליף ר' משרשי' דחיישינן להדר בני לה בחורבה דיחיד. הא י"ל דרבי חייש לשמא תפחת ע"י אחרים אבל להדר בני לה בידים רבי נמי לא חייש ותו מנ"ל דברבים לא חיישינן כלל אפי' לרבי. הא י"ל למה דס"ל חיישינן שמא תנטל בידים בדרבים נמי חיישינן להכי ובמתני' כיון דיחיד זורק עליה מתוך החלון ל"ח לתנטל דרמי אנפשיה וממנע מלזרוק. אבל בני מבוי דרבי רבים הואי חיישינן גם לתנטל בידים ומנ"ל בחורבה דרבים דלא ניחוש להדר בני לה. וצ"ל דס"ל להש"ס ולר' משרשי' דרבים הוא דמדכרי אהדדי ולא יחיד:
דף ח:
א"ל לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר רבא אמר לדברי האוסר נמי אסור איתבי' ראב"מ לרבא היתה קורתו משוכה או תלויה פחות מג' כו' רשב"ג אומר פחות מד' משוכה מבחוץ. ק"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ד"ה לדברי המתיר דאמרי' חודו החיצון סותם אסור ולא אמרי' לבוד הכא לפי שאין מחיצה ממש. א"כ אפי' לר"ח קשיא דהא לר"ח לא אמרי' הכא לבוד ורק לדברי האוסר דס"ל חודו הפנימי סותם מתיר א"כ אי נימא משוכה מבחוץ היכא קאמרי' עלה פחות מג' ולרשב"ג פחות מד' לבוד ומותר והא הכא לא שייך לבוד וכמ"ש רש"י דאין ספק דהא פחות מג' ופחות מד' קאי אמשוכה נמי כמו אתלוי'. וצ"ל דבאמת הקו' לר"ח נמי רק דראב"מ אקשי לרבא. ומאוד ישמח לבי במצאי בגליון הש"ס ד' דיהרנפורט בשם ת"י דגם לר"ח פריך:
תוס' ד"ה הכל מודים כו' דהא אביי אי"ל לעיל קורה משום מחיצה וכ"ש לחי וקאמר בסמוך מסתברא מילתא דר"י תחת הקורה אבל בין לחיים אסור קצת דבריהם בזה למותר והכי הו"ל לומר דאביי אי"ל קורה משום מחיצה וקאמר מסתברא מילתיה דר"י תחת הקורה. עי' בדבריהם הקדושים בפנים. וגם סוף דבריהם הם מקושי ההבנה שכ' ורבא נמי אי"ל דתרווייהו משום היכרא ובסמוך מודה רבא דאסור להשתמש בין לחיים היכא דרחב ארבעה [ועי' מה שעמד המהרש"א על דבריהם] ולא זכיתי להבין דלפי ראש דבריהם דטעם ר"ח משום דלחי הוה משהו ואתי לאפוקי למה אוסר רבא ברחב ארבעה ואין לומר כמ"ש הריטב"א דכיון דמן הדין השיעור בכ"ש לא פליג רבנן. דהא לרבא כל שאינו רחב ד' מותר ורק ברחב ד' אוסר והא ברחב ל"ח לאפוקי. וצ"ע:
דף ט.
ורבא התם דפתוח לכרמלית אבל לרה"ר מה שרי כו' ק"ל טובא לפ"מ דאמרי' לקמן (דף עז. ודף פה:) דדוק' ברשויו' דאוריי' מותר להחליף ולא בדרבנן משו' דחכמים עשו חיזוק יותר מד"ת א"כ מה מקשה הש"ס יציבא בארעא היא הנותנת ר"ה דרשויות דאורייתא רה"י המבוי ור"ה העובר וביניהם המקום פטור מותר לטלטל בין לחיים אבל פתוח לכרמלית דהו"ל רשויות דרבנן אסור לטלטל בין לחיים משום שעשו חיזוק לדבריהם ואין לומר דדוקא (בדף ע"ז ופ"ה) מיקרי רשויות דרבנן דכיון שהוא רשות בין ב' חצרות דשניהם דרבנן משא"כ כרמלית ורה"י מיקרי רשות דאורייתא דהא התוס' (דף עז) ד"ה רשויו' דרבנן הביאו דר"ד מיקל אפי' ברשוי' דרבנן (בדף פז) ומותר להחליף ממקום שאין בו ד' על ד' העומד בין רה"י לכרמלית עיי"ש. דהאי נמי מיקרי רשוי' דרבנן אף שהא' דאורייתא ומה פריך הש"ס וצע"ג. אכן מצאתי בתוס' לקמן (דף עז.) שחילקו בין כותל שבין ב' חצרות דרבנן למקום בין כרמלית ורה"י:
תוס' ד"ה תוך הפתח לאו משום דנחשב כמבוי בפ"ע דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אא"כ ארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו ק"ל דלקמן (ע"ב) מוקי ר"א כגון שרצפו במשך ד"א לרשב"ג אמרי' לבוד והו"ל מבוי וצריך לחי אחר להתירו הרי דאע"ג דארכו יתר על רחבו ואין בתים וחצרות פתוחין לתוכו מהני ליה לחי והטעם משום דכיון דסוף מבוי שאחריה פתוחין לה בתים וחצרות הו"ל מבוי זו נמי דין מבוי כיון שדרכה עוברים לרה"ר וכמו דלא שני לן אם המבוי ארוכה מאוד אף שבתים וחצרות אין פתוחין בתחלתה אלא בסוף ארכה לקצה השני דמהני מכיון שפתוחי' בתים וחצרות לסופה ודרכה עוברים לר"ה. וכן מצאתי לקמן (דף כד:) בתוס' ד"ה לעבד צה"פ דכיון דבני מבוי משתמשין בשביל מהני לו לחי אף שאין פתוחין לו בתים וחצרות ולענין ארכה יתר על רחבה נמי כמו דלא אמרינן שכל אורך ד"א מהמבוי נחשב כמבוי בפ"ע והו"ל רחבה יתר על ארכה משום שכל האורך אנחנו מצרפין לשער נגד הרוחב ה"ה במבוי שרצפו בלחיים אף שאנו חושבים אותו כמבוי בפ"ע אין דינו כמבוי בפ"ע רק שיש לו ג"כ דין המבוי [ללשון שכתב רש"י דאפי' מפנימי ולפנים אסור להשתמש ואפי' ללשון ששמע רש"י דמפנימי ולפנים היינו משום שיש שם לחי וכמו שאם עשה לחי באמצע אורך המבוי הכי נימא שלא יוכל לעשות אח"כ לחי אחרת לסוף המבוי להתיר הנשאר מחוץ ללחי אף שהנשאר רחב יותר מארכו משום שבאמת הכל מבוי אחת וה"ה הכא] ובפשיטות הו"ל לומר משום דאין האורך אפי' ד"ט ולכל הפחות שיעור מבוי ד"ט וצ"ע:
דף ט:
רא"א כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה במשך ד' אמות לרשב"ג אמרי' לבוד ק"ל לפ"מ דאי' ביו"ד (סי' שע"א סעי' ד) בהג"ה בשם הרי"ו דלא אמרי' לבוד להחמיר וכ"כ התוס' סוכה (דף יז.) סד"ה מה אלו. והא הכא הו"ל לבוד להחמיר ומצאתי שגם אאמ"ו הגאון שי' הק' כן ובעזה"י מצאתי הקו' במג"א או"ח (סי' תק"ב סק"ט) ע"ש ובמחצית השקל (ובסי' תרלב) ובפרמ"ג ומג"א (סק"ה). והנה החכ"צ הק' מהא דלקמן (דף כה) קרפף יותר מבית סאתים מוקף שלא לדירה ובנה מחיצה חדשה מוקפת לדירה פחות מג"ט מהראשונה לא הועיל דאמרי' לבוד והא להחמיר הוא ותי' אאמ"ו הגאון שי' דדוקא היכא דהלבוד רק להחמיר לא אמרי' אבל היכא שהיא להקל ולהחמיר אמרי' להחמיר נמי [בדברי מר אבא שי' הצלתי את הרמ"א מקו' המג"א (סי' תק"ב) מדאמרי' בסוכה (דף יח.) שאני הל' טומאה כו' משמע אבל בשאר ענינים אמרי' לבוד אף להחמיר עי' פי' דברי המג"א במחה"ש. ולפי דבריו לק"מ דלענין מה שבבית אם הטומאה נגד ארובה ולענין נגד ארובה אם הטומאה בבית הו"ל לבוד להחמיר אבל אם הטומאה נגד ארובה לענין הטהרות המאהילות נגד ארובה הו"ל לבוד להקל וא"כ לענין טומאה הלכתא גמירי לן דהיכי דהלבוד להקל ולהחמיר גם להקל לא אמרינן ועי' טו"ז יור"ד (סי' שע"א סק"ד) דאפי' להקל לחוד לא אמרי' לבוד לענין טומאה אבל בשאר ענינים להקל ולהחמיר אמרי' לבוד ולא להחמיר לחוד]. והנה דעת הר"ת בתוס' לקמן (דף סז) ד"ה ומ"ט דמותר לטלטל מקרפף לכרמלית וא"כ ההוא לבוד מועיל לן נמי להקל כמו להחמיר ואמרי' לבוד ואני הקשיתי עוד מלקמן (דף צט) קולט אדם מן המזחילה ומן הצינור מ"מ שותה פירש"י שעומד ברה"ר ודרך מזחילה להיות בפחות מג"ט לגג ולהכי לא יצרף אבל צינור דרך להיות רחוק מהגג, וליכא לבוד ומותר אפי' לצרף והא האי לבוד להחמיר הוא דהא המזחילה והצינור אינם רחבים ד"ט כאיקומתא דגמ' ונהי שעומדים באויר רה"ר כדמשמע מפירש"י שכתב עומד ברה"ר מ"מ כיון שאין ברחבו ד"ט דהו"ל מקום פטור ומותר לבני רה"ר ולבני הגג וע"י הלבוד אסור לבני רה"ר וכן בברייתא גריס רש"י עומד אדם ברה"י ולא יעמוד אדם ברה"י פירש"י וקולט מן המזחילה או מצרף להצינור שבגג חברו קשה נמי דהא הו"ל לבוד להחמיר דבין אם הם באויר גג או באויר החצר לרבנן דקפדי רק אשינוי בעלים ולר"מ דגגים וחצרות ב' רשויות ולר"ש דכולם רשות אחת והכא איירי לענין להכניס לבית כמ"ש התוס' בסוגייתינו מ"מ הלבוד אינו מועיל כלל להקל רק להחמיר דלרבנן אף דאסור לטלטל אם הצינור והמזחילה באויר חצר מהחצר לגג חברו ואם הוא באויר הגג מגג חברו לגגו וכן לר"מ מחצר לגג אסור וכן מגג חברו לגגו מכיון שגבוה עשרה וכ"כ לר"ש כלי הבית לגג חברו אסור מ"מ כיון שאינם רחבים ד"ט דבטיל לשני הרשויות מותר לטלטל לרבנן מחצר או מגגו להצינור ולהמזחילה. וכן מגג חברו להם מותר ולר"מ נמי מחצר או מגג הנמוך להם מותר ומגג או מגג הגבוה מותר וכן לר"ש כלי הבית להם וכלי הגג להם מותר דמכיון שאינו רחב ד' טפחים בטיל לשני הרשויות והלבוד שמחשיב הצינור והמזחילה כהגג הו"ל רק להחמיר מיהו לקו' האלו י"ל לרב דס"ל (דף ע"ז ודף פ"ה) דברשויות דרבנן עשו חיזוק לדבריהם ואסור לב' הרשויות שפיר הו"ל לבוד להקל:
ומ"ש רש"י במתני' אע"פ דהוא למטה מעשרה לכאורה אין להבין כיון דאינו רחב ד' טפחים מה לי למטה או למעלה. ונ"ל פי' דבריו דבשלמא למעלה י"ל דלהכי אסור משום גזרה אטו יש בו ארבע אבל למטה מי' טפחים דלא שייך גזרה זו דסוף סוף יהיה רק כרמלית מ"מ אסור משום לבוד וכמ"ש רש"י גבי צינור דלמעלה מי"ט אסור באמת. ודע דלפי פי' הפרימ"ג ומחצית השקל לדברי הרמ"א וכן כ' בכונת המג"א דאף הרמ"א מודה דאמרי' לבוד להחמיר דהיינו כאילו הוא מקורב עי' היטב במג"א (סי' תק"ב וסי' תרל"ב סק"ה) ובפרימ"ג ומחה"ש שם היטב הדק אין מקום לקו' מלקמן (דף צ"ט) ועי' רדב"ז (ח"ג סי' תקט"ו) מ"ש ע"ד המגדל עוז והו"ל להעיר דאין לבוד להחמיר ועי' לקמן (דף קב.) כילת חתנים בתוס' ד"ה ל"א שכ' דהא דאמרי' לבוד היינו להתיר לעשות אוהל אבל לאסור עליו ע"י לבוד לא. ולכאורה אין הבנה לדבריהם ועם דברי הרי"ו הם מתפרשים יפה יפה. והנה המהרש"א הק' בכיפי דארבא דאמרי' דאם אין בין מעגל למעגל ג"ט מותר לפרוס ומשמע דלנעוץ המעגלין אסור והא לדברי התוס' יהא מותר גם לנועצם דבשעה שנועץ לא אמרי' לבוד לאסור עליו ואח"כ מותר לפרוס המחצלות משום דאמרי' לבוד בין מעגל למעגל. ונ"ל לפ"מ שפירשתי דברי התוס' משום דלהקל אמרי' לבוד ולא להחמיר וכל היכא דלהקל ולהחמיר מועיל לן הלבוד אם אמרי' להקל כמו להחמיר וא"כ י"ל גבי כילה שפיר דהו"ל הלבוד רק להחמיר ולא אמרי'. וכן בכיפי דארבא דהלבוד להקל מותר וכן לנעוץ מעגלין אם לא ירצה לפרוס עליהן מחצלת מותר דלהחמיר לא אמרי' לבוד משא"כ כשנועץ מעגל ופורס דאיצטריך לן האי לבוד להקל להתיר הפריסה מהני לן נמי לאסור לנעוץ המעגלים משום דלהחמיר נמי אמרי' לבוד מכיון דאמרי' לי' להקל. וממנ"פ עשה איסור או למפרע בהנעיצה או אח"כ בהפריסה. ותו דא"כ מיחזי מילתא דרבנן כחוכא ואיטלולי כנ"ל בישוב קושית מהרש"א ז"ל:
והנה בסוגי' דכילת חתנים ק"ל טובא הא דאמרן אם יש בגגה טפח אסור והא לא משכחת לן שבגגה יהי' טפח אם לא שהקנה שנתונה על נקליטי המטה תהי' רחבה טפח או יש לכל צד ב' נקליטין ועליהן ב' קנים וא"כ כל שאין בין זה לזה ג' טפחים מותר דאם הקנה רחבה טפח או שיש ב' קנים שאין ביניהם ג"ט דמשום לבוד הו"ל רוחב טפח והו"ל רק מוסיף על אוהל ארעי כמו בכיפי דארבא דאם רחבים הכיפים טפח או שאין בין זה לזה ג"ט דמותר לפרוס המחצלות דמשום לבוד הו"ל רק מוסיף אוהל ארעי. ותו ק"ל הא דאם יש בפחות מג' לגג טפח דאסור. נהי דהא ל"ק דהא הקנה אין רחבה והוא עושה אוהל מחדש. מ"מ הא דפחות מג"ט לגג כגג דמי היינו דאמרי' לבוד והו"ל כאילו הגג רוחב טפח אם יש רוחב מפח בפחות מג"ט והא לבוד להחמיר לא אמרינן תו ק"ל דאם יש בשיפועה טפח דפירש"י שיש הרבה כילות קטנות ואין כל א' רחבה ג"ט וא"כ מהקנים הנתונים על הנקליטים הגבוהים להקנים הנתונים על נקליטים הגבוהים ומהנמוכים לנמוכים אין רוחב ג"ט ונימא לבוד ויהי' ברוחב הגג יותר מטפח ונשתרי מטעם מוסיף על אוהל. וכמו שהק' התוס' דאפי' אין בשיפועה טפח נימא לבוד [ופי' דבריהם מהקנים להקנים שבנקליטים הגבוהים לגבוהים ומהנמוכים לנמוכים] והו"ל יש בשיפועה טפח וצ"ע:
והנה על מש"כ התוס' יש בשיפועה טפח קשה טובא דלפי' שכתב רש"י ז"ל בראש דמאמצע המטה מודדים השיפוע שפיר נקטו יש בשיפועה טפח אבל לסוף דבריו דמודדים השיפוע מסוף הגג ודבר זה למדתי ממ"ש שלא יהא ברחבה ב' טפחים או ג"ט שיהי' בגגה פחות מטפח ובכל שיפוע פחות מטפח יעו"ש ברש"י הרי דרוחב הגג לא מצטרף בהדי השיפוע דאל"כ הו"ל מאמצעית המטה יותר מטפח לכל צד אף שאין ברוחב המטה פחות מג"ט וא"כ מה זה שנקטו ונמצא שיש בשיפועה טפח דהא רוחב הגג לא נצרף להשיפוע ומה מהני לן הלבוד. והכי הו"ל לומר ונמצא שיש בגגה יותר מטפח וצע"ג בכל הסוגי' שם:
תוס' ד"ה כותל שצדו א' כנוס משל חברו ומיהו אי הוה דוקא הא דאמר לקמן בעשר וב' טפחים סגי א"ש דמיירי שאין בעוביו טפח התוס' כתבו כן לשיטת רש"י ז"ל ורש"י ז"ל בעצמו נראה דסובר דלאו דוקא קאמרינן דלקמן (דף יו"ד.) ד"ה לשמעינן כתב ול"ל דדק תנא כו' דהא ביו"ד וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי טפח מכאן כו' הרי דרש"י ז"ל ס"ל דאפי' רוחב חצי טפח מהני וכ"כ בעשר וב"ט לאו דוקא:
דף יא.
מעשה באדם א' שנעץ ד' קונדסין בארבע פנות השדה ואסיקנא דלשבת נמי התירו ועי' או"ח (סי' שס"ב סעי' יו"ד) מכאן ק"ל על מ"ש המג"א (סי' שס"ג ס"ק כ"ח) דבצורת הפתח צריך להניח הקנה שלמעלה דוקא על קנים ולא על כותלי המבוי והנה דברי המג"א הם בד"מ. והסברתי הדברי' דבעי' צה"פ זולת המחיצה והיינו שתהי' להמחיצה גיפופים ולא יהי' פרוץ במילואו כמו באם הקנה ע"ג על המחיצות ממש דבכה"ג ל"ל גיפופי' ועי' לקמן (דף צד) ואמרתי דמה"ט מתיר המג"א ג"כ בעמוד היוצא מן הכותל לפי שכבר יש להצה"פ גיפופי'. והא כאן מבואר דמהני אפי' בכה"ג דכדברי הד"מ והמג"א ניבעי ג' קנים בכל פינה ופינה דהיינו בכל רוח ורוח צה"פ מב' קנים וקנה א' בכל פינה וכיון דחזינן דלא בעינן רק בכל פנה קנה א' ועליה ימתח הזמורה והו"ל צה"פ ע"כ דלא בעי' צה"פ בלעדי המחיצה דהא לא יתכן לומר שבד' קונדסין בארבע פנות השדה יועיל צה"פ להניח עליהן. ובב' מחיצות שלמות לא יועיל שיניח הצה"פ על המחיצה ואטו משום דריבה בסתימה גרע:
ומה שהאדון הביא ראי' מקורה המונחת ע"ג כותלי המבוי רחבה טפח ובריאה לקבל אריח ולמה אין דנין אותה מטעם צה"פ דלא בעי שום שיעור וסגי אפי' בשל גמי. ולענ"ד לולא דברי קדשו יש לפקפק בראי' זו די"ל היכא שאפשר להתירו ע"י צה"פ ה"נ דלא בעי' שיעור שמועלת מצד צה"פ. איברא דלענין צה"פ נ"ל דודאי בעי' הקנה מונחת על הקנים ממש ולא אמרי' לבוד משא"כ מצד קורה מועלת אפי' ברחוקה פחות מג"ט כדאמרי' לעיל (דף ט.) משוכה וכן לקמן (דף יד.) קורה היוצאת מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחרת. ובכה"ג י"ל דבעי' דוקא שיעור לקורה כיון דליכא להתירה מצד צה"פ. אבל היכא שיש לדונה מכח צה"פ ה"נ י"ל דלא בעי' שיעור דאפי' קנה שע"ג כותלי מבוי מתרת מכח צה"פ. וצע"ג:
והנה במק"ח בתיקון העירובין הביא דברי המג"א וכתב דבעי' שלא תהי' הקנה שמתחת רחבה ד' אמות לפי שבעי' שיהי' עליו שם לחי. ומכח זה כתב ליישב קו' המג"א (מסי' תר"ל) וכ"כ המק"ח על מה שהתיר לחבר הלחי לחתיכות נסרים עיי"ש שכתב דבעי' שיהי' על הקנים שם לחי ועי' נו"ב מהד"ת (סי' מ). ולא זכיתי לידע מנין זה יצא להם דבעי' שיהי' על הקנה שמתחתי' שם לחי. ולמה לא יועיל אפי' אם נקרא בית. ובזה יש לעיין ג"כ במ"ש שהצה"פ צריך לעמוד בחוץ ולא בתוך מקום המוקף מחיצות ומשום דבלחי בעי' שתעמוד בחוץ בשביל היכר ולא אדע היכן צריך להיות לו שם לחי וכמ"ש. וגם דהא בלחי מהני נראה מצד א' ושוה מצ"א (עי' סי' שס"ג ס"ט) ועי' בט"ז ובכל האחרונים והראשונים שינוי השיטות בנראה פנים שוה חוץ ולהיפוך. ואע"ג דליכא היכר לכל שני הצדדים. וגם כשנעשה לשם לחי מהני אפי' בלא היכר כלל כלחי הבולט מן דופן המבוי ועי' רש"י לעיל (דף ה:) ד"ה ד"א ומש"ל בחי' להקשות ע"ד רש"י ז"ל ובודאי מסתברא דהיכא דמתיר משום מחיצה כמו לחי וצוה"פ יפסון לא בעי' היכרא. מיהו בלחי ופסין אז משכחת שיהי' במקום מוקף אבל בצורת הפתח למה זה לא יועיל בהעמיד הקנים שלמטה בחצר המוקף מיהו לשיטתם י"ל כיון דכמאן דמלי' דמי' הו"ל בית וחצר ולא לחי ולשיטתם לחי דוקא בעי' אלא שצ"ע במה שתלה הדין בזה שצריך שתעמוד בחוץ בשביל היכר:
והנה במג"א (סי' תר"ל סק"ב) הק' מירושלמי ועי' א"ר ופרמ"ג. ולענד"נ דלכאורה יש לראות היאך נחשוב הסכך לצה"פ התינח כשאורך הסכך מונח נוכח הקנה והפס דהיינו שהם בצד צפון או דרום ואורך הסכך ממזרח למערב אבל אם הסכך מונח מצפון לדרום והפס והקנה הם ג"כ לא' מצדדים הללו. היאך יחשב כה"ג לקנה שע"ג לצה"פ. וצ"ל דכוונת הרמ"א איירי נמי באם אורך הסכך הוא לאורך המחיצה הניתרת ע"י צה"פ. וא"כ י"ל שזה פי' הירושלמי זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך דהיינו שהקנה שע"ג מונח לאורך הצה"פ אבל הסכך אשכחנא שלא יהיה נעשה לכך דהיינו להאורך של הצה"פ:
והנה לדברי המג"א שכתב שיש להחמיר כשלא נעשה לשם צה"פ וכתב לעיין (בסי' שס"ג סכ"ו סקכ"ח) ונ"ל דכונתו על מש"כ דבעי' קנים דוקא ולא מהני כותלי המבוי אלא שצלע"ג במה שהעלה שם (בשס"ג) דמהני עמוד היוצא מן הכותל כמו דמהני בלחי (שס"ג סי"א) לחי העומד מאליו וקשה דהא בצה"פ בעי' שנעשה לכך והו"ל להמג"א להחמיר כזה (ובסי' שס"ג) לא זכר לעיין (בסי' תר"ל) לענין נעשה לכך דוקא:
וגם בדברי הפמ"ג יש לעיין דלענין שבת שלא נעשה לכך כמו בעמוד ניבעי נמי צוה"פ הנוגעת בקנים כמו לשיטת המרדכי והגמ"יי בסוכה דבעי' שתגע כשלא נעשה לכך דלא חשיב צה"פ. ולענ"ד לזה כיון הפרימ"ג במה שהראה לעיין (בסי' שס"ב סי"א וסי' שס"ג סכ"ו) אלא שהי' לו להראות גם (לסי' שס"ג סי"א) ולמג"א (ס"ק כח) וכעת צ"ע:
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן ח) נשאל וז"ל בהיתר שאנו עושין לענין עירוב דהיינו לחי מכאן ומכאן על ידי סיד מחוי וחבל למעלה במקום קורה ואם נעשה הקורה למעלה מאליו בלא כיון רק הקורה נסמך ונדחק מכותל זה לכותל אחר שכנגדו כדי לחזק שלא יפול הכותל אי יוצאין בזה אי לאו והשיב ואין כאן חשש כיון דצה"פ שעשאה מן הצד פסולה דודאי מחמת חוזק הדחיקה מכותל זה לכותל זה הוה כמונח על הלחי סיד מחוי. ול"ז להבין אם נאמר שהיתה הקורה דחוקה וגם היה סיד מחוי למטה ממנה למה לי טעמא מדוחק הקורה בלא"ה הו"ל לומר שמותר משום סיד מחוי ולפום רהיטא אמרתי שלא היה סיד מחוי רק קורה דחוקה אלא דכמו שמותר בלחי של סיד מחוי ה"נ מותר בדחוקה שהרי בדחוקה הרי היא כאילו מונחת הקורה על מקצת הכותל שכן הוא במה שנדחק מדבר שנכנס הדוחק קצת לתוכו ובדבר שנדחק לתוכו נעשה חלל מועטת ואם נאמר כן קשה דהא הו"ל קורה ע"ג כתלי הבית. ואפי' נדחק דאיירי בכותל בנין טוחה בסיד וכיון שנתחבר הטיח אח"כ לא מיחשב ככותל בית קשה דעכ"פ הו"ל רחבה ד"א כרוחב או אורך הכותל ואינה בכלל לחי. וכעת עדיין צ"ע להבין כונת השו"ת שבות יעקב:
דף יא:
תוס' ד"ה הכא ביותר מעשר השתא ל"צ לשנויי לר"ל הא דידיה הא דרבי' קצת ק"ל למה נטרי עד הכא דהא למה דאמרי' אא"ב התם ע"ג הכא מן הצד ג"כ ל"ק דר"ל אדר"ל דע"ג מותר בין לכלאים בין לשבת דל"ל דרב ובמן הצד ס"ל לר"ל דלא אמר ר"ח אלא לענין שבת ולא לכלאים וכמו לר"י למאי דמוקמינן דפליגי בדר"ח ה"ה י"ל אליביה דר"ל והו"ל לומר אהא דאא"ב התם ע"ג הכא מן הצד דל"ק מעתה דר"ל אדר"ל ולא צרכינן לשנויי הא דידיה הא דרבי':
דף יג:
אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי משום דחזיתיה לר"מ מאחורי פירש"י ומהרש"א בא"א שכשלמד לפניו ישב בשורה שאחריו. וק"ל על העובדא שבירושלמי הובא בב"י או"ח (סי' של"ט) דרבי שמע קול תוכחתו דר"מ ואמר מי זה שבא לרדותינו בתוך בתינו ור"מ שמע קולו של רבי וערק. ומשמע מזה דרבי לא היה תלמידו של ר"מ (ועי' רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים פ"ט). ונהירנא שראיתי שבהאי מעשה ראה רבי קדלי' דר"מ ואחורי' אבל לא למד לפניו ועי' סוף מס' הוריות ואין הכרע אם רבי תלמידו דר"מ. וצ"ע על הסמ"ג שכ' דהלכה כרבי בעובדא דירושלמי (דסי' שלט) משום דמחדדן שמעתי' דרבי והא מהאי מעשה ואילך הוא שנתרבה לרבי החידוד ואכתי י"ל דאין הלכה כרבי בעובדא זו משום שעדיין לא היה מחודד כ"כ:
דף יד:
אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע ג' או שהפליגו מן הכותל ג' לא עביד ולא כלום אפי' לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הני מילי למעלה אבל למטה כיון דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא קאמר וכן אמר רבא לקמן (דף יז:) אליבא דרשב"ג עיי"ש. וק"ל לעיל (דף ט' ע"א וע"ב) גבי מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד"ט באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן עיי"ש ובאיקומתת דר"א והא בכה"ג גם רשב"ג מודה דלא אמרי' לבוד דהא הו"ל גדיים בוקעין בו וצע"ג. והרב ר' רפאל זלמן אבד"ק טורקא השיבני דבכה"ג ל"מ גדיים בוקעים דכיון שיש כותל לא בקעי הגדיים ודוחק:
דף יז.
למלחמת הרשות פירש"י סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה וק"ל דהרבה מלחמות בספר שופטים היו מלחמות מצוה כמו מלחמת עמלק וכ"כ מלחמת כיבוש א"י אחר מות יהושע ומלחמת דוד בצקלג ומלחמת קעילה. והעיקר שהמלחמות שהתגרו ישראל להרחיב גבולם היא שנקראת מלחמת רשות אבל כשנלחמו להציל ישראל מדחיקת זולתם לעולם היתה מלחמת מצוה. ודברי רש"י ז"ל צע"ק:
פשיטא מ"מ כו' ל"צ אע"ג דאית ליה קוברין פירש"י שיש לו יורשים:
לכאורה לא ידעתי מנין יצא לרש"י ז"ל שהפי' קוברים יורשים שמא הפי' בפשיטות שלא היו בני אדם בשעת מיתתו נקרא אין לו קוברין והכא בהיו בני אדם בשעת מיתתו והפי' קורא ואחרים עונים אותו בפשיטות והוה א"ש לשון אחרי' דל"מ קצת על קרוביו הראויים ליורשו ולא נצרך לפרש קורא כו' דיש לו יורשים. אך אחר העיון יצא לו לרבינו מסוגיא דיבמות (דף פט) כיון דלא ירתי לה קרי' ולא עני לה ובנזיר (דף מג) והא אית ליה ברא יצא לרבינו שהפי' קוברין יורשי' ועי' נוב"י חאו"ח (סי' ל"ה) ד"ה ועדיין שהק' דמ"מ ע"כ איירי בליכא אצל המת רק הוא דאל"ה הו"ל יש לו קוברין שקורא ועונין אותו באופן דליכא חילול השם לגבי אחרים יע"ש ודבריו צ"ע לפירש"י כאן והגמ' יבמות. גם יש להעיר דהא קורא ואין עונין אותו היינו בשעת מיתה מיהו י"ל לענין קניית מקומו אזלינן בתר שעת מיתה אבל לענין טומאת כהן אזלינן בתר שעת קבורה ואפי' בני אדם אחרים שם כל שהם אין יכולים לקוברו הו"ל מת מצוה בין אית ליה יורשים בין לית ליה יורשים ובעיקר דברי הגמ' ק"ל דבנזיר (דף מג) פריך הש"ס והא אית ליה ברא ומשני כיון דקאזיל באורחא כמת מצוה דמי. והכא אף דאזיל באורחא ומת במלחמה כל שיש לו יורשי' לא הו"ל כמת מצוה. אמנם אחר העיון גם זה אינו דלכאורה קשה מה מקשה הש"ס שם והא אית ליה ברא. והא לר"ה דנקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו וא"כ מה מהני לן דאית ליה ברא והא אסור לבנו לטמא לו וא"כ הדר הו"ל מת מצוה וכיון שמצד אביו אסור לטמא לו לפי שנקטע ראשו מ"מ מצד דהו"ל מת מצוה מותר לטמאות לו דאי אסרת ליה מטעם מת מצוה נמי לפי שיש לו בן מי יטמא לו הא בנו אינו מיטמא לו וצ"ל דהקושיא שם והא אית ליה ברא היינו מכיון שיש לו בן ישכור הבן אחרים שיקברוהו. אבל הבן באמת לא יטמא לאביו מטעם שנקטע ראשו וגם מת מצוה אינו לפי שיש לו בן ויוכל לשכור אחרים ומה דמשני כיון דקאזיל באורחא כמת מצוה דמי הפי' דלא חשבינן יוכל לשכור אלא בביתו ולא כדאזיל באורחא או הפי' שאין אנשים שכיחי שם וכן מצאתי שם בתוס' בפי' שהקו' שישכור אנשים והתי' דלא שכיחי התם אינשי וא"כ מתורץ קו' היטב דלענין לשכור אנשים הוא דחשבינן אזיל באורחא כמת מצוה או דוקא פקתא דערבות דלא שכיחי שם אינשי אבל אם יוכלו הקרובים לעסוק בו מה מהני אזיל באורחא הא הם יוכלו לקוברו ולא נקרא מת מצוה ולדינא ודאי אף מי שיש לו יורשים אם אין היורשי' אצלו ודאי דנקרא מת מצוה דאית ליה יורשים הפי' אצלו והוא פשוט מבלי צורך להביא ראיות ע"ז.
ירושלמי (פ"א ה"ג) כמה יהא ביניהם ר' זעירא אמר חצי טפח מה בין חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן וחצי טפח באמצע כו' שתי קורות בזו שליש וכ"ש כו' ובאמצע פחות משליש כו' ייבא כיי דמר ר"י העומד והחלל מצטרפין נ"ל דר"ז אית ליה פרוץ כעומד מותר ור"י אית ליה דבעי' עומד מרובה אבל אין לומר דתרווייהו אית להו דבעי' עומד מרובה ובעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות פליגי דא"כ לר"ז ליסגי בב' חומשי טפח מכל צד דהיינו ארבעה חומשי טפח משני הצדדים וג' וחצי חומשי טפח באמצע שיהיה בין העומד והפרוץ א' וחצי טפח והעומדים שניהם מרובים על הפרוץ אע"כ דלתרווייהו דוקא מחד רוח ולא מצטרפי תרתי רוחות ופליגי דלר"ז סגי בפרוץ כעומד ולר"י בעי' עומד מרובה ועי' תוס' לעיל (דף י:) ד"ה ואצבעיים בשם הריצב"א ומדברי ר"ז ראיה לדבריו ואולי י"ל דפליגי בדין הריצב"א אם אתי אויר העולם ומבטל לעומד דלר"י אתי ומש"ה בעי' לכל צד עומד יותר מן הפרוץ שבאמצע. אמנם לענין דינא היינו כמ"ש בראשונה לפי שהא בהא תליא:
ועי' בק"ע שכ' בד"ה ייבא כיי דמר ר"י העומד והחלל מצטרפין בארבעה כגון ב' מחיצות ואין ביניהם ד"ט אבל בהצטרפות הכתלים הם רחבים ד"ט ועובי הכתלים צריך שיהיה יותר מן החלל עכ"ל הדברים תמוהים לדעתי. א' באו"ח (סי' שמ"ה סעי' ב' וסעי' י"ט) במג"א וטו"ז יש דעות אם שיעור עובי הכתלים נחשב לד"ט. ובל"ז אין ספק אצלי שאין הכתלים צריכים להיות יותר מן החלל ואדרבה מסתברא שכל שהחלל יותר טפי עדיף לפי הנראה מדעות הפוסקים (בסי' שמ"ה) וראיתי בחי' מרן רעק"א ז"ל (סי' שמ"ה) במג"א (סקט"ז) שהראה למג"א (סי' תע"ה סקט"ז וצ"ל סקט"ו) דבין אכילה לאכילה רצ"ל מתחלת אכיל' ראשונ' עד סוף אכילה שניה. וה"נ י"ל ביניהם רצ"ל בצירוף הכתלים ועי' בס' תולדות אדם בשם הגאון מוהר"ז מוואלאזין ז"ל שהראה דברי הגמ'. ר"ה (דף יח.) אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ דהוי נמי בצירוף ר"ה ויוהכ"פ:
מאן דמר ג' כדי עברת אדם מאן דמר ד' כדי מקום עי' בשירי קרבן שהק' דלמא מ"ד ג' כרבנן ומ"ד ד' כרשב"ג ונ"ל לומר דבאמת קאי הירושלמי לתת טעם על רשב"ג ורבנן וקאמר דלרשב"ג בד' כדי מקום. ולרבנן בג' כדי עברת אדם. ועי' בש"ק ד"ה ובלבד שלא תהא במה שתמה על הב"י (בסי' שס"ג) ולענ"ד בלא"ה קשיא טובא על מרן הב"י ז"ל דהא רבא בסוכה (דף כב) מוקים לדר"י באין ביניהם ג"ט וצ"ע:
דף כ.
בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת פירש"י שירדו גשמים. ק"ל לפ"מ דפסקי' לקמן (דף כג.) כריב"ב דבאר הרבים עושין פסין ולא לדיחיד ולבור הרבים. א"כ היכא משכחת לה יבשו מים דהא באר לא עביד דפסיק וכמ"ש רש"י לעיל (דף יח) ד"ה באר היחיד. ואף אם נדחק טובא דאיירי באופן שנפסק המעיין וכדאיתא בב"מ פרק המקבל (דף קג:) יבש המעיין מ"מ לא מהני אח"כ אף אם בא המים לחזרה דהא כיון שנפסק פעם א' א"כ תו לא הו"ל באר מים דלא פסיק. ומיהו לקושיות אלו י"ל לפמ"ש תוס' (דף יח:) ד"ה בור דלריב"ב הטעם דבעי' חזי לאדם וצורך רבים עי' מהרש"א שם. ולא ס"ל טעם דלא פסקי באר הרבים דא"כ דיחיד נמי וכן בור הרבים שלא חיישינן שיפסק עי' במהרש"א שם אמנם ק' לפ"מ שפירש"י שירדו גשמים בשבת קשה טובא דהא גשמים דפסקו אינם מועילי' לענין פסין לפי שהם רק בור הרבים ועי' תוס' שבת (דף צט:) ד"ה אא"כ ומשכחת לה במים שאינם עמוקי' י' טפחי':
דף כ:
כל היכא דנקט מנא ולא נקט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה כי תיבעי' לך דנקיט מנא ונקיט לה כו' איכא דאמרי דנקט מנא ונקט לה לא תיבעי לך דסגי בראשה ורובה כי תיבעי לך בנקט מנא ולא נקט לה מי סגי בראשה ורובה כו' גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים והא איבוס כמאן דנקט מנא ונקט לה וקא בעי' ראשה ורוב' כו' שאני גמל הואיל וצוארו ארוך פירש"י ואע"ג דרוב גופו מבפנים ק"ל לפירש"י דפשטי' האיבעיא ללישנא קמא היכא דנקט לה נמי אם בעי' ראשה ורובה ופשיט לה מאובסין דעכ"פ בעי' ראשה ורובה ומשני לעולם לא בעי' רק נקט לה ולהכי בעי' גבי גמל ראשה ורובה אף דנקט לה לפי שצוארה ארוך מה מהני לן צוארה ארוך הא כמו דנקט לה מהני בשאר בהמות אף שכל גופם מבחוץ ה"ה בגמל אף שצוארו ארוך וכל גופו מבחוץ כיון דנקיט לה למה לי ראשו ורובו בפנים. ואמרתי אני דפשטי' איבעיא דאו דילמא אם לא נקט לה מי מהני ראשה ורובה ול"ג וקא בעי' ראשה ורובה רק אף דאיכא ראשה ורובה ופי' מדקתני אובסין משמע דוקא אובסי' דנקיט לה אבל מאכילין דלא נקיט לה אסור אף דאיכא ראשה ורובה בפנים הרי דלא מהני ראשו ורובו כל היכא דלא נקיט לה אך לא מצאתי שכ"כ המפורשי' ז"ל ובחי' הריטב"א כתב ואע"ג דנקיט לו יוציא ראשו לר"ה וכן הוגה בש"ס ד' דיהרנפורט:
דף כא.
איכא דאמרי אמר ריב"א א"ר אין בורגני ופסי ביראות לא בבבל ולא בח"ל. עי' בשו"ת פנים מאירות (ח"א הוא כרך שעם חי' מס' זבחים סי' ל"ב) שהק' ע"ד הטור (סי' ש"ז) דמותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר לפי שיש היתר ע"י בורגנין והא לא מהני בורגנין אלא בא"י כדאמרינן הכא ולא זכיתי להבין דבריו דהא נהי דבורגנין לא מהני מ"מ שאר דברים הנזכרים לקמן (דף נה:) ודאי דמהני תדע דבסמוך אמרי' הכא נפק אחוי ליה הנהו מתוותא דמובלעת בשבעים אמה ושריים (ובדף נז:) אחוי ליה אטמתא דשורא דמובלעים בדגלת. ודגלת היה בצד בבל כדלקמן (דף כב:) בבל נמי מקיף לה כו' ודילת מהאי גיסא. א"כ נהי דבורגנין לא מהני יכול לילך על סמך שאם היה קרפיפות ע"י שברי חומות ועיירות קטנות בשבעים אמה ושיריים והא דנקיט הטור בורגנין י"ל דנקיט לשון הגמ' שבת (דף ק"נ) והברייתא ע"כ איירי גם לדבריו במקום שלא היו גנבים שכיחי' וכמשמעות דבריו בראשונה. ואין לחלק דדוקא בורגנין שהוא דבר קל לעשות מתירין לומר בשבת לילך לפי שיש בקל לעשות בורגנין. אבל לענין קרפיפות ממש אין לסמוך ע"ז דמנין להפנים מאירות זה החילוק ולהקשות מסברא על הטור:
דף כב.
א"ר יצחק ב"ר יוסף אר"י ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רה"ר כו' אילימא משו' דמקיף לה סולמא דצור מהאי גיסא ומחתנא דגדר מהאי גיסא בבל נמי מקיף לה פרת מהאי גיסא ודגלת מהאי גיסא דכ"ע נמי מקיף אוקיינוס ק"ל מה ס"ד דאביי דלהכי יפטור א"י משום דמקיף לה סולמא דצור ומחתנא דגדר הא אין כאן רק ב' מחיצות והיכא הוה רה"י בהכי. וצ"ל דר"י ס"ל כר"י דשתי מחיצות דאורייתא [ובזה מצאתי און לבעלי התוס' שהק' בד"ה חייבין עליו כיון דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא ועמדתי ומצאתי במהרש"א שהק' דלמא ר"י ס"ל כר"י דאתי רבים ומבטלי מחיצה וס"ל כרבנן דב' מחיצות ולא כלום ועי' במהרש"א שתי' דא"כ מימרא דר' יוחנן דלא כמאן אמנם בחי' הריטב"א הק' כמאן אתי מימרא דר"י והביא דברי התוס' ביישוב קושיתם ודחה דבריהם והעלה בסוף דבריו דר"י ס"ל כר"י דאתי רבי' ומבטלי מחיצה וכרבנן דב' מחיצות לאו דאורייתא ומדברי אביי כאן משמע דס"ל לר"י כר"י דב' מחיצות דאורייתא] ואין להקשות כיון דס"ל לר"י דב' מחיצות הוה דאורייתא ע"כ הא ס"ל לר"י דרבים מבטלי מחיצה דהא מחייב ירושלים אילולי דלתותי' ננעלות בלילה ואפי' להעומד באמצע פילוש איכא ב' מחיצות וע"כ צ"ל דס"ל משום דרבים מבטלי למחיצה והיכא ס"ד דאביי דיפטור א"י משום ב' מחיצות הא רבים מבטלים למחיצה. ואין לומר דהכא אמרו ר"י אליבא דרבנן דלא אתי רבים לבטל מחיצה וכמ"ש התוס' ד"ה אילימא דהא לרבנן כיון דאין כאן רק ב' מחיצות ולאו דאורייתא ס"ל למה יפטור די"ל דס"ל כרבנן דרבים לא אתי לבטל מחיצה ובב' מחיצות דאורייתא ס"ל כר"י וכמ"ש הריטב"א דס"ל בב' מחיצות כרבנן ובביטול מחיצות כר"י ה"ה דיכולני לומר בהיפוך דבביטול מחיצות ס"ל כרבנן דלא מבטלי ובב' מחיצות ס"ל כר"י דאורייתא ובפשיטות טפי יכולני לומר דכיון דאיכא ב' מחיצות שלמות מודה ר"י וכדאמרי' בגמ' והא דמחייב ירושלים היינו לעומד באמצע הפילוש. וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה חייבין. ודברי התוס' שכ' דהכא אליבא דרבנן פוטר ר"י ארץ ישראל אינם מובנים דהא אפי' לר"י מכיון דאיכא ב' מחיצות שלמות לא אתי רבים ומבטלי מחיצה:
וראיתי להריטב"א שכ' דע"כ מחתנא דגדר וסולמא דצור הם כמין ג"ם דאל"כ אין כאן רק ב' מחיצות והוה כמבוי המפולש וכן בההוא דבבל דמקיף לה פרת ודגלת דע"כ איירי במוקף כמין ג"ם [ודבריו בפרת ודגלת הם נגד הגמ' קידושין (דף עא:) גבי עד נהר עזק ונהר יואני ברש"י וכל המפורשים משמע שם כי פרת במערב בבל ודגלת היינו חדקל במזרח בבל ופרת שופך בדרום לחדקל. דא"כ בבל מוקף מג' רוחות מדגלת ופרת ולא כמין ג"ם רק כמין כ"י] ונראה מדבריו דהיכא שמקיף ב' מחיצות כמין ג"ם כמו מזרח ודרום דהו"ל רה"י לכ"ע ולא ידעתי מנין לו דבר זה ואדרבה לפי הנראה אפי' ר"י דוקא ב' מחיצות זה כנגד זה ס"ל רה"י מה"ת אבל זה בצד זה אפי' לר"י רה"ר גמורה היא:
ובעיקרא דההיא מילתא ק"ל טובא דלר"י דס"ל כר"י ב' מחיצות דאורייתא א"כ ארץ ישראל למה לא תפטור וכן בבל וכ"ע אפי' אליבא דרבנן ואין לומר דרבים מבטלי מחיצה דהא מודה ר"י בכ' מחיצות שלמות וכדאי' בגמ' ובר מן דין בבל וכ"ע היכא מבטלי רבים מחיצה הא לא בקעי בהו רבים דמי יעבור בנהר ברגל. וכי נחשוב מה שמהלכים בספינה במים להילוך רבים דליבטל מחיצה תדע דהא אנו חושבי' תמיד שפת המים למחיצה כל שגבוהה עשרה טפחים ולא אמרינן דהילוך רבים בספינה יבטל המחיצה וכן רקק מים ברה"ר עמוקה עשרה חולקת רשות לעצמה והו"ל רה"י ואין אנו חושבים מה שנוכל לעבור בספינה לבקעי בה רבים ואין לומר דמחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיבא כולי האי וכמ"ש התוס' בד"ה מעלות ומורדות אליבא דרבנן דתינח ארץ ישראל סולמא דצור ומחתנא דגדר דמהלכי רבים ומבטלי למחיצה אבל פרת ודגלת ואוקיינוס היכא נאמר דרבים מבטלי המחיצה הא בספינה מהלכים בהם והילוך ספינה, ודאי דלא מבטלי למחיצותיה ובשבת (דף קא) אמרי' בקיעת דגים לא שמה בקיעה לגבי מים משמע דהילוך ספינה לא חשיב בקיעה דא"כ הא הולכים בספינה ואף שיש לדחות ראי' זו דשא"ה דאין מהלכים בספינה נגד הזיז שמוציא מהספינה ודוקא בקיעות דגים שאין נראין לא חשיב ביקוע אבל הילוך ספינה הנראית חשיב ביקוע מ"מ מסברא נראה דהילוך ספינה אין מבטל מחיצה וצ"ל כמ"ש הריטב"א דבעי' שיהא רואה עצמו באויר מחיצות:
ובמ"ש התוס' ד"ה דלמא מעלות ומורדות דלרבנן דלא מבטלי רבים מחיצה ארץ ישראל תעשה רה"י ע"י סולמא דצור ומחתנא דגדר והרבים לא מבטלי המחיצה. ל"ז להבין קו' דהא אין כאן רק ב"מ דל"מ כלל לרבנן ולא בעי' לאתויי עלה מטעם רבים מבטלים כיון שלא התחיל שם מחיצה לחול אליבא דרבנן:
ובמה שהק' מבבל ק"ק למה השמיטו הקושי' מכל העולם. ומה שתי' דמחיצה שלא נעשה בידי אדם אפי' לרבנן מבטלי אותה רבים שייך רק אארץ ישראל. ובל"ז לק"מ וכמ"ש בסמוך דלא הוה אלא ב' מחיצות אבל אבבל וכ"ע לא תי' כלום וכמ"ש דהילוך ספינה לא מבטל. והנכון דברי הריטב"א שהבאתי דצריך שיראה עצמו באויר מחיצות ובדבריהם הותר קו' הירושלמי לקמן (פ"ד ה"ב) גבי ר"ג ור"י שבאו מפלנדרסין והובא בריטב"א לקמן (דף מג) לר"ג דס"ל בנתנוהו בדיר ובסהר מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה והרי הים יש לו הרים סביבו גבוהים עשרה והו"ל הולך בספינה כנתון בדיר וסהר. עיי"ש בריטב"א ובירושלמי ולפמ"ש הריטב"א י"ל דשא"ה בדיר וסהר דרואה עצמו תוך מחיצות משא"כ המהלך בים אינו רואה שפת הים.. ונהי שהלכו ברקק כאיקומתא דרבא וראו שפת הים מ"מ לא ראו רק שפה א' ולא ראו המחיצות האחרות ולהכי הוצרך ר"ג להשיבם צופה הייתי. ובירושלמי לקמן (פ"ח ה"ח) בשם ר"ל אין רה"ר בזה"ז אלא לע"ל שנאמר כל גיא ינשא וע"כ מדחשיב ר"ל הקפת ההרים כרה"י לא ס"ל כדברי הריטב"א וקשה טובא לעת"ל יהי' אוקיינוס עכ"פ מקיף את העולם כולו ולא יהי' רה"ר וצע"ג:
ודע דק"ל עוד לשיטת הריטב"א מה זה השיב ר"י לר"ל על דעתך אין רה"ר לעולם (בירושלמי שם) הא בההין פיוסרוס רואה עצמו באויר מחיצות אבל בשאר דוכתי אין רואה עצמו באויר מחיצות איברא דבעיקר בעי' דר' לעזר ההן פיוסרוס זרק מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה ק"ל טובא מה קא מיבעי' לי' כלל הא בין אם נדונם כרה"י בין אם נדונם כרה"ר יתחייב אי משום זורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר אם משום זורק ד' אמות ברה"ר כמבואר בשבת (פי"א ה"ג) בגמ' (דף ק) ודוחק לומר דמיבעי' לי' דלענין חיוב מיתה על מה צריכים להתרות בו ורציתי להגיה דזרק מתוכה לרה"י או מרה"י לתוכה מיבעי' לי' אולם קשה לשבש הגי' וע"כ צריך לדחוק דמיבעי' לי' בזורק מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה בפחות מד"א מעתה יש ליישב קו' כיון דאיבעי' דר' לעזר הוה על התחלות של ההן פיוסרוס שפיר השיבו ר"י ע"ד אין רה"ר לעולם. דהא בהתחלת ההן פיוסרוס נמי אינו רואה עצמו באויר מחיצות כמו באמצע פילוש שכ' התוס' ד"ה חייבין:
והנה בפי' מתני' פליגא על ר"ל שכ' הפני משה משום דתנן דהוה רה"ר לטומאה. דבריו הק' צע"ג הא לטומאה במציאות ג' בני אדם תלי' ואפי' בבית כל שיש ג' בני אדם הוה רה"ר כמו עזרה וכן בריש נדה כשחברותי' נושאות אותה במטה וחושך ואפלה אפי' בשדה חשיב סתירת רה"י לירושלמי שהביאו גי' תוס' בריש נדה. א"כ אין ענין מר"ה לטומאה פלוגתא על דברי ר"ל כלל גם דברי הק"ע בש"ק דמשמע דלעתיד רק הר וגבעה יושפלו אבל יהי' תל המתלקט כשבילי בית גלגל ויהי רה"י א"כ אף לעתיד לא יהי' ר"ה דחוקים מאוד. דהא ר"ל סבר מעיקרא גם בזמה"ז יש רה"ר בעולם ופליג אדידי' דסבר אין רה"ר אלא לעת"ל א"כ היכא נימא דמתני' פליגא על ר"ל במה דסברה דגם לע"ל לא יהי' רה"ר דא"כ לא פליגא דוקא אדר"ל כי אם אדר"י שהשיב לר"ל נמי פליגא. ולענ"ד הי' נראה לפרש דדייק מדקאמרינן במתני' איזהו רה"י שבילי בית גלגל משמע דדוקא אינהו הוה רה"י ושאר מקומות הוה רה"ר גם לשבת והיינו דלא כר"ל:. ועדיין קשה מנ"ל דהוה רה"ר ופליגא אדר"ל דלמא הוה רק כרמלית ולא פליגא עלי' כלל:
ואולי יש לדחוק מדנקיט במתני' רה"י לשבת ורה"ר לטומאה משמע דשאר מקומות כשאינן רה"י הו"ל רה"ר גמורה:
אמנם ק"ל למה לי' למידק מדיוקא דחוקה דפליגא מתני אדר"ל הו"ל להביא משנת יציאות השבת ומשנת אבות מלאכו' דחשיב והמוציא מרשות לרשות הכי נימא דכולהו משניות לא נשנו על זמן הזה כי אם על לע"ל. והנלע"ד ליישב דבמקום שדורסים ששים רבוא כעין דגלי מדבר עי' רש"י לעיל (דף ו.) ד"ה ר"ה ותוס' ד"ה כיצד. מודה ר"ל דגם בזה"ז הוה רה"ר ור"ל לא קאי אלא למקומות שאין דורסין בהן ס' רבוא רק שבצירוף שאר מקומות יש למצוא דריסת ס' רבוא בזה ס"ל לר"ל ללשון א' דלמקום המוקף הרים אם אין דורסין שם ס' רבוא אין לצרף דריסת שאר המקומות לחושבם כרה"ר ע"י דריסת כל המקומות כיון שמוקפת הרים עי' פני משה וללשון ב' ס"ל לר"ל דבעוה"ז כלל כלל אין לצרף המקומות לדריסת ס' רבוא כיון שאי אפשר שלא יפסקו הרים בין המקומות ומתני'. דקתני שבילי בית גלגל רה"י לשבת והרי שבילי בית גלגל ליכא דריסת ס' רבוא משמע דסברה דשאר מקומות כמו שבילי בית גלגל שאין שם דריסת ס' רבוא הוה רה"ר ע"י צירוף דריסת המקומות. פליגא עלי' כמ"ש לעיל אבל במקום שבאמת יש בו דריסת ס' רבוא גם לר"ל איכא רה"ר בעולם הזה ולא קשי' עלי' ממשנת יציאות השבת ומשנת אבות מלאכות דחשיב והמוציא מרשות לרשות והנה בעיא דר' לעזר בההן פיוסרוס ותשובת ר"י נמי לא הי' במקום דריסת ס' רבוא מעתה נראה דבמקום שאין מוקף הרים לר' לעזר ולר"י אפי' מוקף הרים וכן למה דמתני' פליגא אדר"ל לא בעי דריסת ס' רבוא למיהוי רה"ר דלא כשיטת רש"י ז"ל ותוס' לעיל (דף ו') וה' יאר נרי במאור תוה"ק:
ודע דק"ל ישראל במדבר שמוקפין היו בענני כבוד ורואין עצמם באויר מחיצות וכיון שהיו מוקפין מכל צד לא אתי רבים ומבטלי מחיצה א"כ הא דדרשינן בריש הזורק ויצו משה ויעבירו קול במחנה לא תפיקו מרה"י לרה"ר והא לא הוה רה"ר כלל וצ"ל דהקפת ענני כבוד לא שמה מחיצה שלמה דהא בכל צד הי' אפשר לעבור ולצאת חוץ לענן:
דף כג:
הלכה כר"י פירש"י דלא בעי' מרובעות. וק"ל דהא לפירש"י איכא בינייהו רביעא דרבעוהו רבנן. ר"י סובר דלכתחלה בעי' מרובעת וכשר אפי' ארוך וקטון ור"א סובר ארוך וקטן עיקר וכשר אפי' מרובע ואם כן דבריו דלא בעי מרובעת הם מקושי ההבנה ועי' תוס' ד"ה איכא בינייהו:
דף כד:
אין עושין מחיצה ע"ג מחיצה. עי' בריטב"א ותוס' שהק' הא חיישינן שמא הנהר יעלה שרטין. ולכאורה אין להבין דבריהם הקדושים נהי דחיישינן שמא יעלה שרטין ולא חשבינן לי' מחיצה לחומרא אבל מ"מ מחיצה ע"ג לא יועיל ונהי שיש לחוש להעלאת שרטין מ"מ לקולא לא נסמך ע"ז ואין עושין מחיצה ע"ג. וצריך לדחוק כי קושיתם ארישא דגמ' דאמרי' וחד גיסא הוה פתוח לשביל של כרמים ושביל של כרמים הוא סליק לגודא דנהרא והיכא חשבינן גודא דנהרא למחיצה והא אית. לן למיחש לחומרא שיעלה הנהר שרטין. ועי' בדבריהם הק' ז"ל:
דף כח:
רש"י ד"ה אהיני והנך דטוביינא כולם זכרים הם ומש"ה חייבים במעשר כו', וכ"ש דגמר פירא הוא לענין אחר דבריו הקדושים ז"ל נראים קצת כמיותרים דבל"ז הקושי' אי ברייתא איירי בדנוסחני היכי פוטר ר"י והא ר"י מחייב אהיני דטוביינא וע"כ ברייתא לא איירי בנוסחני. ולמה לי' למימר וכ"ש דגמר פירא הוא לשאר מילי:
דף כט:
תמרים בכמה אר"י בקב אר"י מנא אמינא לה אכל גרוגרות ושלם תמרים תבוא עליו ברכה היכא דמי אי לימא לפי דמים כו' אלא לאו לפי מדה דאכיל מיני' גריווא דגרוגרות דשוי' זוזי ושילם לו דתמרי דשוי' ד' וקתני תבא ע"ב אלמא תמרים עדיפי וק"ל בפשיטות הו"ל למיפשט דתמרים עדיפי מדתנן אכל גרוגרות ושילם תמרים תע"ב ולמה לי' לאתויי אילימא לפי דמים אלא לפי מדה. ותו מה דחה אביי לעולם דאכל בזוזי כו' מידי דלא קפץ עלי' זבינא ומשלם מידי דקפץ עלי' זבינא ועי' פירש"י דלעולם גרוגרת עדיפא והא מ"מ תמרים עדיפי דהרי קפץ עלייהו זבינא יותר מגרוגרות ועי' בחי' הריטב"א שכ' תמרי' גרועים אבל אינם כ"כ בנמצא ולהכי קפצו עלייהו זבינא. אולם רש"י פסחים (דף לב.) ד"ה תמרים כתב וז"ל תמרים חשובי' מתאנים ודמיהן מרובים. תו קשה דהא אין ספק דתמרים חשובים יותר מגרוגרות דהא גריווא דתמרי בד' וגריווא דגרוגרות בזוזא. ועוד הכי יחלקו ר"י ואביי בדבר הידוע לבני אדם איזה חשוב יותר ונהי דלקו' אלו י"ל דאע"ג דתמרים עדיפי מ"מ לענין עירוב דלא תלי' בחשיבות רק במזון ב' סעודות י"ל דגרוגרות משביעים יותר ולהכי די בקב לשיעור עירוב ב' סעודות אבל תמרים אף שהם יותר טובים מ"מ אינם משביעי' כל כך וצריך יותר מקב לשיעור ב' סעודות לעירוב. מ"מ קשה דא"כ מה פשיט ר"י אלא לאו לפי מדה דאכיל גריווא וש"מ תמרים עדיפי הא מכל מקום נוכל לומר דגרוגרות משביעים יותר מתמרים:
ונראה לפי עניות דעתי פי' דברי הגמרא שיש ב' ענייני חשיבות. הא' ששוים יותר. והב' שמשביעים יותר ואתי ר"י לאתויי דתמרים משביעים יותר מגרוגרות או לכל הפחות כמו גרוגרות מדתנן אכל גרוגרות ושילם תמרים תע"ב. והנה מזה אין עוד ראי' שמשביעים יותר או כמו גרוגרות כי י"ל לפי שחשובים יותר ולהכי פריך אילימא דמשלם לפי דמים מה תע"ב הרי כל מה ששוה הגרוגרות כן משלם מן התמרי' ומה מהני לן שחשובים יותר אלא ע"כ דמשלם לפי מדה דאכל גריווא ומשלם גריווא ותע"ב משום דאכל מה דשוה רק זוז ומשלם מה דשוה ארבעה ובשלמא אי נימא שמשביעים נמי כמו גרוגרות לכל הפחות או שמשביעים ביותר שפיר תע"ב לפי שאכל דבר שמשביע בחצי קב ומשלם נמי מה שמשביע בחצי קב או בפחות מחצי קב ומה שאכל הי' שוה זוז ומה שמשלם שוה ד'. אבל אי נימא דתמרים אינם משביעים כמו גרוגרות א"כ למה תע"ב הרי אכל מה שמשביע בחצי קב ומשלם תמרים שצריך יותר מחצי קב להשביע. ואף שהתמרים שוים ביותר מ"מ הא דתלוי בשוי' היינו אי הוה אמרי' לפי דמים משלם ולהכי הו"מ לומר דתע"ב כשמשלם יותר בשויי' ממה שאכל אף שאינו משביע כל כך אבל אם לפי מדה משלם צריך לשלם מה שמשביע נמי באותה מדה דבלא"ה עוד לא שילם כדי מדה שאכל שהרי מה שאכל הי' מדתו יותר נגד זה ששילם מפני שבערכו משביע יותר ואף ששוה יותר למה תע"ב. דדוקא אם היינו אומרי' לפי דמים משלם שייך לומר תע"ב בשביל שמשלם מה ששוה יותר אף שאין משביע כל כך ואין מדתם שוה לענין שביעה. אבל אם לפי מדה משלם מה אהני לן ששוה יותר הא מ"מ צריך לשלם לפי מדה וכל שאינו משביע כ"כ אין מדתם שוה להשביע. אלא ע"כ שתמרים משביעים או יותר מגרוגרות או בשוה כמו גרוגרות וא"כ סגי בקב לב' סעודות שיעור עירוב דהא ע"כ לפי מדה משלם דאי לפי דמים איך שייך לומר תע"ב אם בזוז אכל ובזוז משלם וכיון דע"כ לפי מדה משלם אף ששוה יותר כל שאינו משביע כל כך לא שילם עוד כראוי ואיך שייך תע"ב. ודחי ליה אביי דלעולם תמרים אינם משביעים כמו גרוגרות אבל הם חשובים יותר וכיון שחשובים יותר קפיץ עלייהו זבינא יותר ולהכי תע"ב דלפי דמים משלם ולא לפי מדה ולא תליא כלל באם משביע כ"כ או לא רק דמשלם לפי דמים דאכל בזוזי ומשלם בזוזי. אבל לעולם גרוגרות עדיפי לענין שביעה אבל באמת לענין שוי' של הפרי תמרים מודה אביי דשוים יותר:
דף ל.
בש"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומ' [וב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום לכאורה ק"ל אבית הלל במה דחו סברת ב"ש והא באמת י"ל דשאני התם דאיכא סעודה הראויה מבעוד יום ונלע"ד דלכאורה קשה מה קאמרי הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום והא לענין שתהא ראויה מבעוד יום י"ל דאפשר למיתשל אנזירות והתרומה דנהי דלמה דבעי' שתהא ראויה בשעת קניית העירוב בין השמשות לא שייך האי טעמא כדאיתא בגמ' מ"מ לענין שתהא ראויה מבעוד יום שפיר י"ל דראוי' ע"י שאלה. ונלע"ד דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דב"ש ס"ל בנזיר (דף ל:) הקדש טעות הוה הקדש ואין שאלה בנזירות והקדשות והוא הדין דבתרומה אין שאלה הו"ל סעודה שאינה ראויה מבעוד יום אבל ב"ה דס"ל יש שאלה בנזירות והקדשות ותרומה א"כ שפיר הו"ל סעודה הראויה מבעוד יום [ודעת סומכוס נ"ל אף דס"ל יש שאלה וכנראה מדברי הגמרא דאתינן עלה מטעם שגזרו על שבות במקדש ובלא"ה היה מועיל שאלה מ"מ ס"ל דלענין סעודה הראויה מבעו"י בעי' שתהא ראויה בלא שום שאלה ותיקון]. ולפ"ז ק"ל טובא דמה הביא הש"ס לעיל (דף כח.) ראיה על הא דמערבין בגודגניות לחשוכי בנים כיון דחזי למרובה בנים מהאי דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דהא י"ל שאני הכא דהו"ל סעוד' הראויה מבעוד יום ע"י שאלה שישאל על נזירותו ועל התרומה משא"כ בגודגניות דלא חזי מבעו"י. ולפמ"ש הותר קו' התוס' (דף לח:) ד"ה הא בעי' סעודה הראויה שהק' והא חזי לאחר שהוא בתחומו ולפמ"ש צ"ל חזי גם לב"ה מבעו"י למערב חזי מבעו"י והכא היינו ע"י שאלה. ואין מקום לדברי התוס' שכתבו (דף לא) ד"ה דמאי דלרבנן לא בעי' חזי ליה ולפמ"ש עכ"פ בעי' חזי ליה מבעו"י והנאני שמצאתי קושיא זו בשער המלך (פ"ח ה"ב) מהל' לולב:
ובהא דמשני הש"ס על טעמו דסומכוס אלא סומכוס ס"ל כרבנן דכל דבר שהוא משום שבות אפי' בין השמשות גזרו עליה ופירש"י והגבהת תרומה שבות ק"ל למה לי לשבות דהגבהת תרומה תיפוק ליה דבמה שנשאל על התרומה קא עבר אשבות דהא אין נשאלין על נדרים בשבת וה"ה דאין נשאלין על התרומה [ונהי דלצורך שבת נשאלין הא איירי הכא באין צריך לאכול אותה בשבת וכמ"ש התוס' ד"ה לא נחשדו חברי'. ולצורך המצוה שמערב בשבילה אין נשאלין וכמ"ש מהרש"א ע"ד התוס' ד"ה אלא סומכוס] וכמשה"ק התוס' דהיאך ישאל על נזירותו מטעם דאין נשאלין בשבת ותי' התוס' לא שייך הכא והנאני מאוד שמצאתי קושי' זו בשער המלך (פ"א) מעירובין ומה שתי' משום מצוה כבר כתבתי שמדברי מהרש"א מבואר דליתא. מיהו יש לדחוק דנקיט חד מתרי שבותין. אמנם ק"ל טובא לדעת המפורשי' דבשני שבותים מודה רבי דגזרו בין השמשות וכ"כ הרע"ב עירובין (פ"ג מ"ג) בהא דנתנו במגדל ואבד המפתח והכא דאיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים מודה רבי עיי"ש. א"כ למה לי לדחוקי דסומכוס ס"ל כרבנן הא אפי' כרבי אתיא דהא הכא איכא תרין שבותין שבות דשאלה על התרומה וכמ"ש ושבות דהפרשת תרומה וצע"ג [ועי' מרדכי עירובין (סי' תפ"ז) דאיכא שבותין דמודה רבי דלא בעי' ליישב כדברי הרע"ב] וכן ק"ל לקמן (דף לב:) בנתנו באילן העומד ברה"ר למטה מיוד דעירובו עירוב ופריך הש"ס והא משתמש באילן וכתב רש"י, ד"ה והא משתמש דהו"מ למיפרך דשקיל מכרמלית לר"ה דא"כ מה משני רבי הוא דל"ג על שבות בין השמשות והא בתרין שבותין מודה. והנה התוס' כתבו דעל הקו' והא מטלטל מכרמלית לרה"ר הוה מצי לשנויי דקאי בכרמלית. [ונלע"ד דדבר זה תלוי בפירש"י והר"י במה דפריך הש"ס לקמן והא אי בעי מייתי לה דרך עליו דלרש"י הפי' לאויר מקום השביתה וא"כ ליכא לשנויי בכרמלית דא"כ בלמעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב דהא מרה"י לרה"י דרך אויר כרמלית דהוה מקום פטור מותר לטלטל וכמ"ש המג"א (סי' שנ"ה ס"ק י"א) אמנם לפי' ר"י שבתוס', ד"ה והא אי בעי דהפי' שיניחנו על העיקר ומשם יטלטלנו לרה"ר מקום השביתה דלא יהיה אלא שבות [וקשה ג"כ דהו"ל ב' שבותין] וא"כ אי נימא דאפי' על שבות גזרו נוכל לאוקמא בכרמלית דמ"מ יהיה שבות]. ומ"מ קשה דהא למסקנא איירי בעומד ברה"ר וא"כ הו"ל תרין שבותין. ובעיקרא דסוגיא דלקמן נלע"ד דלא מצי להקשות והא מטלטל מכרמלית לרה"ר דהא מוקמינן לה לקמן בנוטה והדר זקיף והאי למטה הפי' בזקיפ' כמ"ש רש"י ד"ה דהדר זקיף דאי לא משכחת בזקיפתו מטה לא שייך למטה רק נמוך והנטייה צריכה להיות לכל הפחות בט' טפחים דאל"כ הו"ל כרמלית דעמוד ט' לכל הפחות בעינן כדעולא וא"כ האי למטה היינו מט' ועד י' טפחים ולדברי התוס' ד"ה דהדר זקיף גם בגובה עד יו"ד טפחים במשך הזקיפה אם חזי לכתף הו"ל רה"ר וא"כ י"ל דאיירי בחזי לכתף דבזה מטלטל רק מרה"ר לרה"ר. ובזה צדקו דברי המהרש"ל שכ' על דברי התוס' ד"ה הכא באילן ור"י מפ' כו' כיון דעוקרו מכרמלית וכתב מהרש"ל דלמסקנא עוקרו מרה"ר ועי' מהרש"א שדחה דבריו וכתב דדוקא על מקום הנטייה ולא למעלה מהנטייה למטה מיו"ד טפחים ולפמ"ש דע"כ איירי במכתפין נמי למטה מיו"ד טפחים למעל' מהנטיי' דאל"כ הו"ל תרין שבותין מטלטל מכרמלית לרה"ר ומשתמש באילן ושפיר כתב מהרש"ל דלמסקנא צריך לומר דהוה עוקרו מרה"ר לרה"ר ולא מכרמלית לרה"ר:
ונשוב לראש דברינו דלב"ש דאית להו אין שאלה בהקדש ה"ה דאית להו אין שאלה בתרומה דאיקרי נמי קודש ואיש כי יאכל קודש ונתן לכהן את הקודש מכל חלבו את מקדשו ממנו ועי' בנזיר (דף ט) דאית להו נמי לב"ש אין שאלה בנזירות וכתבו התוס' משום דכתיב ביה קדוש יהיה וכ"כ הרע"ב נזיר (פ"ב מ"א) ובנדרים (דף כח) ס"ל לב"ש אין שאלה בשבועה משום החומר של שבועה וצ"ע בנדרים בעלמא שאומר לשון קונם למה מודו ב"ש דנשאלין על הנדרים והא לשון קונם הוה לשון הקדש וצ"ע כעת. ומצאתי בשו"ת מנחם עזריה (סי' ס"ב) שכ' ואי קשיא לך דר"א אדר"א מתרומה לקדשים דהוא סבר בעירוכין (דף כג) כב"ש דאין נשאלין על הקדשות דהקדש טעות הקדש ובפסחים (דף מו) גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ס"ל דנשאלין על החלה לאו קושיא היא דשאני הקדש דבי גזא דרחמנא יתיב כמו שאמרת ולפיכך סברי ב"ש שאין נשאלין עליו כו' דבי גזא דרחמנא הוא כל אימת דלא איתשיל עלה והחלה ממון בעלים הוא דאי בעי יהיב לה לבן בתו כהן לפיכך אי בעי מיתשל אפי' לב"ש [וא"כ צ"ל דמודו ב"ש נמי בתרומה. והיה מקום אתי ליישב קושית הרשב"א בתוס' פסחים (דף מו:) שהק' לר"א דאית ליה הואיל ליכא למימר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה דנימא הואיל וכן לר"מ דמעשר ממון גבוה אמרי' בפרק כל שעה דאינו יוצא במצת מעשר שני ונימא הואיל לר"א. ולפמ"ש הגאון מנחם עזרי' ניחא דהקדש ומעשר שני בשיטת ר"מ דממון גבוה לא שייך ביה פדיון דהא אין נשאלין עליה לר"א דס"ל כב"ש ועי' ירושלמי מע"ש (פ"ה הל"ד) בעובדא דר"ג וזקנים זאת אומרת שהטבל קרוי קודש ואין נשאלין על המעשר לב"ש אי סבירא לן כר"מ דממון גבוה הוא מיהו אכתי הוה צ"ע לדידן דקיי"ל כר"א דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידי' הוה וס"ל דנשאלין על ההקדש כב"ה וקשיא קושית הרשב"א] אמנם ל"ז להבין דברי קודש של מרן רבינו מ"ע ז"ל במ"ש דמש"ה נשאלין על החלה משום דהו"ל ממון בעלים דהא לפי מה דס"ל דר"א ור' יהושע בהואיל ואי בעי מיתשל עלי' פליגי נקטינן דכ"ע ס"ל טובת הנאה אינה ממון א"כ ממילא חלה נמי לאו ממון בעלים הוה גם במ"ש בטעמא דאין נשאלין על ההקדש לר"א וב"ש משום דבי גזא דרחמנא הוא תינח בנדבה הרי זה קרבן שייך לומר בי גזא דרחמנא קאי אבל בנדר הרי עלי להקדש ולא אתפרש עדיין היכא שייך לומר ביה דבי גזא דרחמנא איתא ונהי דבנזיר (דף לא) ועירוכין (דף כ"ג) נקטו לענין הקדש הרי זה דאפרשי' ושייך ביה דבי גזא דרחמנא איתא מ"מ פשיטא דלב"ש בכל הקדש אפי' בדלא שייך ביה דבי גזא דרחמנא איתא אין:
ושא שאלה. ותדע דהא בנזיר (דף ט) ס"ל נמי לב"ש דאין שאל' בנזירות משום דכתיב ביה קדוש יהיה ומה שייך גבי נזיר בי גזא דרחמנא איתא וע"כ ס"ל לב"ש דבכל הקדש אפי' לא שייך ביה בי גזא דרחמנא איתא דאין נשאלין עליו והוא משום חומר הקדש לחוד וכל שנקרא קודש כגון נזיר ותרומ' וחלה דכתיב בהו קודש וכמש"ל אין נשאלין עליו לצד חומר שבו כמו שאין נשאלין לב"ש על השבועה משום חומרא בנדרים (דף כח) [ובשקלים (פ"ב מ"ג) במכנס מעות לשקלים ס"ל מותרן נדבה לב"ש והתם לא שייך בי גזא דרחמנא איתא שאם יאבדו צריך להביא אחרים תחתיהן איברא דלזה יש לדחות דהוי כאומר הרי עלי ואפריש]. והנה רציתי לומר בכונת הגאון מנחם עזריה דב"ש ודאי ס"ל בכל הנך עניני דאין בהם שאלה אבל ר"א בהקדש הוא דס"ל כב"ש מטעם בי גזא דרחמנא איתא אבל היכא דלא שייך בי גזא דרחמנא איתא פליג עליה דב"ש ולא ס"ל הטעם שמשום חומר אין נשאלין עליו ודמה"ט אין נשאלין גם אנזירות ותרומה וחלה ואשבועה לב"ש דלא ס"ל לר"א כב"ש אלא בקדשים משום בי גזא דרחמנא אמנם ק"ל טובא דהא התוס' נדה (דף ז:) ד"ה שמותי הוא והתוס' שבת (דף קל) וברש"י שם דשמותי הוא היינו שהוא מתלמידי ב"ש וס"ל כוותייהו בכל דבר יעו"ש וא"כ ע"כ בכל מה דס"ל לב"ש דאין נשאלין עליו גם לר"א ס"ל דאין נשאלין עליו דאין התלמיד חולק על רבו וא"כ הדרא קושית רבינו מ"ע היאך נפרנס המשנה בפסחים למה דמוקמינן פלוגתייהו דר"א ור' יהושע בהואיל אי בעי מיתשל עלה דס"ל לר"א נשאלין על החלה:
וביישוב קושיא זו נלע"ד דדוקא בקדשים ונזיר ושבועה אית להו לב"ש אין נשאלין אבל בתרומה וחלה מודו ב"ש דנשאלין עליהם וטעמא נ"ל דכל היכא דאי מתשיל עלה הותר הדבר לגמרי ואין צריך ליתן דבר אחר במקומו ס"ל לב"ש דאין להם שאלה משום חומר שבהם והיינו בקדשי' נזיר ושבועה שאם ישאל עליהם יתעקר ויופקע הדבר מכל וכל אבל בחלה ותרומה נהי דכשישאל עליהם יותרו התבואה והעיס' שהופרש מ"מ כיון שיצטרך להפריש אחרים תחתיהם ולא מיעקרא התרומה והחלה לגמרי לא שייך לומר שלא יועיל עליהם שאלה משום החומר שבהן דהא סוף סוף אותה הקדושה והחומר תחול אח"כ על תבואה ועיסה אחרת ומה"ט מודו ב"ש וסבר ר"א חלמידם דנשאלין עליהם ואולם ביישוב מה שהקשיתי בפתח דברינו דהא גם לב"ש הו"ל סעודה הראויה מבעו"י ע"י שאלה. ומה שהקשיתי על רש"י ז"ל שפי' משום שבות דהפרשה ולא נקיט השבות הקודם של השאלה עצמה ובפרט דלרבי נמי הוה ניחא דהא איכא ב' שבותים נלע"ד דס"ל לב"ש דהא דבעי' סעודה הראויה מבעו"י היינו שגם ברגע של סוף היום קודם ביהש"מ יהי' ג"כ ראוי כמו גבי גדול ביוהכ"פ שברגע קודם ביהש"מ מותר באכילה משא"כ בתרומה דנהי שאם יהא נשאל עלה מבעו"י יהיה ראוי מ"מ כיון שלא נשאל עלה עד סוף היום קודם ביהש"מ ובסוף היום אף שיכול לישאל עלה מכל מקום יהיה על כל פנים עליו איסור טבל דנהי נמי שהוא ראוי כל זמן שיש עדיין שהות ביום לישאל ולהפריש מ"מ היכא שכבר אין שהות רק לישאל לבד ולא להפריש א"כ אז תו לא הוה ראוי לאכילה דאם נמי ישאל אז עלה תהיה אסורה משום טבל ואין לומר שאם ישאל עלה בסוף היום ממש אף שבסוף היום תהיה אסורה עוד מ"מ בכה"ג הא בשבת עצמו תהיה מותרת לו דיפריש עליה בשבת והיכא שאינה אסורה בשבת עצמו כי אם בסוף היום מערבין בה למ"ד תחלת היום קונה עירוב דליתא דהא בשבת ואפי' ביהש"מ אין מפרישין תרומה. [ולהכי נקט רש"י ז"ל שבות דהפרשה ולא נקיט שבות דשאלה משום דלענין שבות דשאלה הו"ל ראוי מבעוד יום אבל לענין שבות דהפרשה כבר בסוף היום אינו ראוי מעתה בשום צד לאוכלו ע"י שאלה לא בסוף היום ולא בשבת עצמו] ומש"ה ס"ל לב"ש דאין מערבין בו. אבל ב"ה ס"ל דסגי במה שיהי' רק ראוי מבעו"י ע"י שאלה אבל שיהי' ראוי ע"י שאלה גם ברגע של סוף היום של קודם ביהש"מ הא לאו בעי' כיון שעכ"פ הי' ראוי מבעו"י ומש"ה ס"ל מערבין שהרי באותו יום הי' ראוין ע"י שאלה והפרשה ואף שברגע האחרונה גם ע"י שאלה אינו ראוי משום דעכ"פ יהא עלה איסור טבל בהא לא איכפת לן דלא בעי' שתהי' סעודה הראויה ברגע האחרונה ואמנם סומכס אם הי' דעתו דדבר שאינו ראוי ביהש"מ בעי' בי' שיהי' ראוי מבעו"י בלי שאלה כמו שרציתי לומר בפתח דברינו לענין דליהוי אין ראוי ביהש"מ לפי שלא יוכל ביהש"מ לשאול עוד על התרומה ולהפריש עלי' ממק"א ודאי דהוה מצי ס"ל אפי' כרבי דהו"ל ב' שבותין. אלא גם סומכוס מודה דסגי בראוי' מבעו"י ע"י שאלה אלא דס"ל כב"ש דבעי' שיהא ראוי גם בסיף היום קודם ביהש"מ ולהכי אמרי' דס"ל כרבנן דגזרו על שבות א' ואף אם ישאל בסוף היום יהי' אסור בשבת וכן ס"ל ב"ש. ובנזיר ס"ל לב"ש דאין שאלה ואף דהו"ל שבות א' לא מצינן לימר הרי יהי' ראוי בסוף היום ע"י שאלה דהא לב"ש אין שאלה בנזירות אבל סומכוס אית לי' יש שאלה בנזיר ובשבות א' הוא א"כ הו"ל ראוי גם בסוף היום קודם ביהש"מ ע"י שאלה ומתורץ קושי' התוס' ד"ה אלא סומכוס ושפיר קאמרינן סומכוס ס"ל כרבנן לפי דביה"ש לא ישאר רק שבות א' בתרומה שבות דהפרשה אלא משום דס"ל כרבנן דעל שבות א' נמי גזרו ביהש"מ. וא"כ אינו ראוי ברגע האחרונה קודם ביהש"מ ע"י שאלה אבל אי הוה ס"ל כרבי הי' מערבין דהא מבעוד יום גדול ראוי לשאול ולהפריש וברגע האחרונה קודם ביהש"מ ראוי לשאול עלי' ולהפריש ביהש"מ דהו"ל רק שבות א' דמותר לרבי גם ביהש"מ וא"כ הדר הו"ל ראוי מבעו"י או ראוי לגמרי להכי קאמרינן דס"ל לסומכס כרבנן ויהי' אסור ביהש"מ אף אם ישאל עלי' ברגע האחרונה של היום כיון דאין יכול להפריש ביהש"מ:
דף ל:
מלוא קומצו מנחה מכאן ק"ל על הרמב"ם (פי"ג ה"ד) ממעשה הקרבנו' דפסק כדעת מ"ד דאין קומץ פחות מב' זיתים והמשל"מ הביא שם בשם הירושלמי וחוכך אם פסול לכל העבודות או לקמיצה לחוד ועי' במרכבת המשנה ח"ב ד' שאלונקי שכ' שהוא בכלל ננס שמנה הרמב"ם (פ"ח הי"ד) מהל' ביאת המקדש. ולכ"ע אם אין הקומץ מחזיק ב' זיתים הוא פסול והוא דלא כמשנה בפי"ז מכלים שהביא הש"ס כאן ולכאורה אמרתי דס"ל הא דהכל לפי מה שהוא אדם ומלוא קומצו מנחה היינו להגדיל השיעור להצריך יותר מב' זיתים אבל להכשיר פחות מב' זיתים לא שמענו ממשנה דכלים שם. ואע"ג דכל שאר דברי' השנויים שם הם בין להגדיל בין להקטין מ"מ ההוא דמלא קומצו מנחה הוא להגדיל ולא להקטין ופחות מב' זיתים פסול:
אולם אי אפשר לומר כן דאמרי' לקמן (דף מח.) דמש"ה לא תני ד' אמות התם משום דאיכא ננס באבריו ולא פסיקא לי' אלמא מה שתלוי רק בחד צד במה שהוא אד לא קתני לי' והה"נ נמי דלא הוה תני מלוא קומצו מנחה אם הוא לחד צד להגדיל ולא להקטין השיעור וכעת צע"ג במה דמשני הגמ' תרגמי' אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתי' אצל כל אדם דא"כ הא דקתני יש שאמרו במה שהוא אדם להקטין שיעור לחולה וזקן ולא להגדיל לרעבתן וכעין שצ"ל לדברי הרמב"ם במלוא קומצו מנחה. וקשה מלקמן (דף מח.) וכמ"ש:
דף לג:
התם הדרן מחיצתא הכא לא הדרן מחיצתא פירש"י ד"ה הכא וכי אמרי' גוד אחית אכתי אית לן למימר חוקקין להשלים ותרתי לא אמרי' ק"ל בשבת (דף קא.) דפריך הש"ס אבוצנייתא דמישן שאין בפחות מג' רוחב ארבעה דנימא גוד אחית כמו בטרסקל לר"י. והא בוצנייתא דמישן אף אם נאמר גוד אתית נצטרך לומר חוקקין להשלים דבלא חקיקה מה הועילנו ודומה לכיפה שיש לחוק רגלים כזה ונצטרך לומר גוד אחית וחוקקין להשלים והא תרתי לא אמרינן וצ"ע. [ודע דלפירש"י איירי באופן שאין באילן ד' וגם בכלכלה אין ד' רק בהצטרפותם יהי' ד' דאם הי' בהכלכלה ד' ממילא א"צ לטעם חקיקה וע"כ הי' רבי מחולק אדריב"י]. וכן מצאתי בעזהי"ת במהרש"א על קו' התוס' דלוקמי בשיש בכלכלה ד' ונאמר דלרבי לא אמרינן חוקקין שעמד כן. ובאמת תמהני על כי לא עמד ג"כ על אשר התחילו התוס' לומר די"ל בדברי רבי בנתנו בפי הכלכלה דא"כ סוף סוף לא נבוא לדין חקיקה וע"כ יפלוג רבי אדריב"י. ולפי"ז אין מקום לדברי התוס' לקמן (דף פו:) ד"ה גזוזטרא דגבי גזוזטרא נמי מיקרי הדרן מחיצות כיון דלא בעי' לומר רק גוד אחית דהגזוזטרא עכ"פ יש בה ד' על ד' אמנם התוס' דרך אחרת להם דבד"ה ורבי כתבו וא"ת אכתי כו' והכא כשהכלכלה שוה לראשו של אילן כו' משום דהתם הדרן מחיצתא עיי"ש הרי דאפי' היכא דלא בעי' לומר חקיקה וגוד לא מיקרי הדרן מחיצתא דהכא נהי שאין הכלכלה רחבה ד' מ"מ הרי הוא שוה להאילן. והטעם שהם מפרשים מינכר מחיצתא שהטרסקל יש לה מחיצות הסובבים אותו ופני המחיצה הם למטה לארץ משא"כ בכלכלה נהי שיש לה ג"כ מחיצות פניהם למעלה וכמ"ש התוס' בראש דבריהם דאיירי שפי הכלכלה שוה לאילן ושולי הכלכלה רחוקים א"כ אין לומר גוד מכיון שאין מחיצות נראות למטה משא"כ בטרסקל איירי בשהניח הטרסקל באופן שמחיצותיה למטה וכן באילן אף שרחב ד' כל שאין למטה בפחות מג' רוחב ד' או ג' לא אמרינן גוד אפי' לר"י משום דל"ל היקף מחיצה וחלל וכ"כ התוס' ד"ה כמאן והמהרש"א ביאר דבריהם ולפ"ז אין מקום למה שהק' מהרש"א ושהקשיתי על קו' התוס' דלוקמי בהניח העירוב בפי הכלכה או ברוחב ד' דא"כ יחלוק רבי אדריב"י דה"נ לא מיקרי הדרן מחיצות ודבריהם לקמן (דף פו:) גזוזטרא נכונים ולשיטתם. וגם לפי' התוס' קשה מהא דשבת (דף קא) שהקשיתי לפירש"י ז"ל דגבי כלכלה נמי לא הדרן מחיצות כי מחיצותיה למעלה אבל מחיצות הטרסקל למטה וכמ"ש הנראה בדבריהם בפי' הדרן מחיצות ובפשט אין לפרש היכא שמכל צדדים צ"ל גוד כמו בטרסקל שצריך בכל הד' מחיצות לדין גוד אמרינן אבל בכלכלה ואינן שמצד אחד אין צורך לגוד דהיינו מצד האילן ולא קאי הקושיא אהא דקורה דהתם נמי צריך בכל הד' צדדים ומיקרי הדרן מחיצות וההיא דשבת נמי לא מיקרי הדרן מחיצות כי רק מב' צדדים הספינה בשיפוע דא"כ לקתה מדה"ד כי יותר נותנת הסברא לומר בב' וג' רוחות מבכל הד' וכמו לגבי פי תקרה (דף צד:) כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה לפירש"י שם ובפרט לפי' התוס' שם. אע"כ הפי' כדברי רש"י או כמ"ש בפי' דברי התוס' ודו"ק. והריטב"א בחי' כתב כפי' תוס' הדרן מחיצות דהוה למעלה מחיצותיה סביבות הקורה וגרס אבל קורה לא הדרן מחיצות ואח"כ כתב דלפי' שקאי כמאן דלא כריב"י אדברי רבי הפי' כדברי רש"י דתרתי חקיקה וגוד לא אמרי' ולפי' הראשון בדברי הריטב"א לא קשה מההיא דשבת ודו"ק. וראיתי להתוס' שכ' ונ"ל דמשמע ליה דוקא נתנו בכלכלה הוה עירוב הא נתנו ע"ג אילן לא הוה עירוב כו' הלכך ע"כ אויר דשולי כלכלה רחוקים ג' מגב האילן נראה מדבריהם לר"י דבעי' עירוב ע"ג מקום ד' אף דאמרינן חוקקין היינו באופן שהעירוב בכלכלה חוקקין לצרף האילן לכלכלה משא"כ אם העירוב באילן אף שפי הכלכלה שוה ושוליה רחוקים ג' מגב האילן לא אמרי' חוקקין ול"ז להבין החילוק: