אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
חידושים על מסכתות הש"ס · חידושי שבת
דף ב.
רש"י ד"ה ושניהם שהן ארבע בחוץ כו' כשהמלאכה נעשית ע"י שנים זה עוקר וזה מניח:
יש לדקדק דהל"ל לפרש כן על שהן ד' בפנים. ונ"ל דודאי אם נעשית מלאכה ע"י ב' שהאחד בר חיוב והשני לא הוה בר חיוב לא הוה רבותא כולי האי שפטורים כמו כשהמלאכה נעשית ע"י שנים ששניהם בני חיוב מעתה י"ל הנה קושית התוס' ד"ה פשט אמאי צריך למיתני עני ובעה"ב הוה מצי להקשות אהא דשנים שהן ארבע בפנים ושנים שהן ארבע בחוץ ותדע דהא התוס' הק' ג"כ אהא דשבועות דקאמר שתים דעני ודבעה"ב וה"נ הו"מ להקשות מה לי פנים מה לי חוץ אמנם לא הי' עולה קו' כי אם לפי' רש"י דמכילתין שבתוס' ד"ה ב' שהן ד' בפנים דפנים היינו דבעה"ב וחוץ היינו עני. אבל לפי' רש"י דשבועות שפי' דפנים היינו הכנסות וחוץ הוצאות לא שייך קושי' התוס' כי אם כסגנון הקו' אהא דשבועות מש"ה נטרי התוס' להקשות על פשט העני דמינה שמעינן שהעיקר כפי' רש"י דהכא. וע"ז תי' התוס' דלא הוה שמעינן עני מעשיר ועשיר מעני משום דהוצאה מלאכה גרועה ולפי"ז אתי שפיר דבהא שהן ד' בפנים דאכתי לא שמעינן חיובא דעני לא הוצרך לפרש דפטורים לפי שהמלאכה נעשית על ידי ב' דהפטור פשוט משום דאכתי לא שמעינן דהוה שניהם בני חיוב אבל בהא דחוץ דכבר שמעינן דעני ג"כ בר חיוב הוצרך רש"י לפרש שטעם הפטור משום שנעשית ע"י שנים אע"ג דבני חיוב הן ג"כ פטורים כדיליף בגמ' שנים שעשאוה פטורים:
ומה שנתעוררתי על השינויים בפירש"י דעל שנים שהן ארבע בפנים הקדים לפרש על בפנים ואח"כ פי' לשנים שהן ד' ועל שנים שהן ד' בחוץ פי' על שנים ואח"כ על בחוץ והדר שהן ד' נלע"ד משום דעל שנים שהן ד' בפנים יש לרש"י להאריך בדברים מש"ה הקדים לפרש על בפנים בקיצור ואח"כ האריך בפי' ב' שהן ד' וגבי חוץ דעל שנים ועל בחוץ עולה בקצרה הקדים להו ועל שהן ד' שיש לו להאריך יותר וכמש"ל המתין לפרשו לבסוף. ועל' מה שבכל המשנה נקיט רש"י שתים ולבסוף כתב וא"ת שנים הן משום דעל פי' המשנה דקאי על יציאות השבת שייך לשון שתים אבל בואם תאמר שנים הם קאי רש"י להקשות על הפטורים שהם בלשון זכר נקיט רש"י ז"ל שנים הן:
רש"י ד"ה שבועות ורש"י שבועות (דף ב:) לענין להבא נקיט אוכל ולא אוכל ולענין לשעבר נקט אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל נלע"ד דבלהבא בשעת שבועה לא עבר עדיין נקיט רק השבועה ולא העבירה אבל בלשעבר שיצאה שבועה לבטלה מש"ה נקיט נמי מאיזה צד יצאה השבועה בעבירה. אמנם בשבועות (דף ג') נקיט הגמרא בלשעבר נמי רק השבועה אכלתי ולא אכלתי:
תוס' ד"ה שתים כן נראה כמו שפירש"י כאן כו' ובשבועות פי' בפנים היינו הכנסות לכאורה צ"ע לפי' רש"י דהכא הו"ל למייתי בנדרים (דף ב.) דפתח במה דסליק ממשנה דהכא דסליק מעני ובפתיחתו לפרש הקדים עני ולמה לי' למייתי שם מפרק במה מדליקין איברא דלפירש"י שבועות צ"ע דהו"ל למייתי שם דמשנה זו פתחה במה דפתח דבפנים היינו הכנסות ומפרש פשט העני ידו לפנים ועי' בר"ן במכילתין וברז"ה:
ודע דהגהות תוס' ישנים שנדפס בגליון תו' ד"ה פשט קודם וא"ת כיון דהכנסה [בש"ס דפוס ווילנא] אחר הגהת רש"ל והתם פריך אין להבין ומקומה ע"ד התוס' ד"ה שתים קודם ובשבועות פי'. וראיתי שכן הוא בתוס' שבועות (דף ה) ד"ה שתים בשם הריב"א. והביאו ג"כ דברי הירושלמי אמנם מ"ש דבירושלמי בעי אם הפי' במשנה כרש"י או כריב"א צ"ע דבעי' דירושלמי אם הפי' כרש"י ולא כריב"א או כועוד י"ל שבתוס' שבועות דבפנים היינו שחייב להביא קרבן לפנים ובחוץ דליכא חיוב קרבן. כמו שהובא בתוס' ישנים דהכא אם ב' לחיוב וב' לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור:
תוס' ד"ה פשט ותדע מדאיצטריך תרי קראי כו' והתם פירשתי דהיינו משום דמלאכה גרועה היא כן הגיה רש"א ועל מה שהגיה מהרש"ל והתם פריך מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב כתב רש"א שהגיה לאין צורך ולפי שגם לענ"ד לא זכיתי לעמוד ע"ד הרש"ל בהגהתו קודם שראיתי דברי רש"א נתתי אל לבי והאיר ה' עיני לבאר דברי הרש"ל וזה החלי דהנה לכאורה הגהת הרש"ל תמיהה טובא דודאי למ"ד תחומין דרבנן ואפי' לר"י בעירובין (דף יז:) על פי מה שביארום התוס' (שם) ד"ה לאו דלמ"ד נמי תחומין דאורייתא אין לוקין דעיקר קרא להוצאה אתי שפיר כתבו התוס' מדאיצטריך ב' קראי ע"כ דהוצאה מלאכה גרועה אבל לר"א דלמ"ד תחומין דאורייתא לוקין עליהן דעיקרא דאל יצא אתי לתחומין ולא להוצאה אין להביא ראי' מזה דילפינן בהזורק להוצאה מויכלא. ובעירובין שמעינן לה נמי מאל יצא דמלאכה גרועה היא דהא הרבה פעמים מצינו כן בש"ס כמ"ש תוס' שבועות (דף לא.) ד"ה ורואה. והתוס' ע"פ הגהת הרש"ל נראין דומין כעורבא דאייתי נורא לקני'. והנלע"ד דלקמן בפ' הזורק פריך גמ' וממאי דבשבת קאי ומשני גמר העברה העברה מיוהכ"פ. וצ"ל שהי' מקובל להם איש מפי איש. אע"ג דאין לומר שנתקבלה מסיני דהא מעשה הי' לאחר מתן תורה אחר יוהכ"פ ואין לומר שנמסרה דרשת גז"ש זו מסיני מ"מ צ"ל שהי' בקבלה איש מפי איש לדרוש גז"ש זו והשתא הוכיחו התוס' דכיון דעכ"פ שמעינן לאיסור הוצאה מאל יצא למה הוצרך קבלת הג"ש למשמע להוצאה מקרא דויכלא וע"כ משום דהו"ל מלאכה גרועה. והשתא הרגישו התוס' די"ל דלמ"ד לוקין על תחומין ד"ת בעינן קבלת הגז"ש לענין קרא דויכלא דבלא"ה הוה מוקמינן קרא דאל יצא להוצאה ואע"ג דתחומין נמי הוה שמעינן מיני' מ"מ לא היינו מלקין אתחומין. מש"ה הוצרך קבלת הגז"ש לקרא דויכלא דנדע דקרא דאל יצא עיקרו לתחומין ומלקין על תחומין וכיון שהתוס' באו בדבריהם ליישב לשון המשנה במכילתין ובשבועות וסתם משנה י"ל דאתיא אליבא דר"ע דס"ל תחומין דאורייתא וי"ל דרבי כר"ח ס"ל דלוקין אתחומין. אין להוכיח דהוצאה מלאכה גרועה מדבעינן ב' קראי והיינו קבלת הגז"ש דהעברה העברה דיש לומר דבעי' לגלויי דעיקרא דקרא דאל יצא לא להוצאה אתי כי אם לתחומין ולמילקי עלייהו ולזה הוסיפו התוס' דר"א פריך עלי' דר"י בעירובין מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ובלאו קבלת הג"ש אין לומר דעיקרא דאל יצא אתי להוצאה כי אם לענין תחומין וע"כ מה דבעינן קבלת הגז"ש היינו משום דמלאכה גרועה היא ויש לעיין במרה ניתן להם השבת וא"כ בשלמא קרא דאל יצא י"ל שקודם שבת הראשון נאמר קרא אבל קרא דויכלא קשה וכי עד השתא לא היו מוזהרין בהוצאה מרשות לרשות ומה שהוצרך בסיני להזהיר על שבת במתן תורה לא קשה כיון שבמרה נצטוו די"ל דלענין שביתת עבד ואמה ובהמה הוצרך לשנותו. וצ"ל שהזהירם שנית שגם בשביל נדבת המשכן אסור להוציא מרשות לרשות ועי' תוס' לקמן (דף פח:) ד"ה אתחומין:
דף ב:
אמר רבינא מתני' נמי דייקא דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר הק' תוס' בלא לאלתר אי אפשר למצוא כולהו במציאות ותי' בתי'. השני דהו"א מאי אולמי' מתני' דהכא ממתני' דשבועות ולא זכיתי להבין דא"כ גם למה דדייק מדקתני הכנסות לאלתר נמי קשה מאי אולמי' מתני' דהכא ממתני' דשבועות ולפי שתי' הא' לא יעלה אלא לפי' הריב"א ולא לפירש"י וכמו שאכתוב ע"ד התוס' ד"ה והא יציאות קתני וליישב קו' התוס' באותו הדיבור בסוף דבריהם. דלעיל כי משני דתני הכא אבות ותולדות הו"ל למיפרך והא יציאות קתני ע"פ פירש"י בשגם שגם ע"פ פי' ריב"א צריך לדחוק ביישוב קושי' זו וכמו שאכתוב להלן וביישוב כל זה לפירש"י נלע"ד דהנה במה דפריך גמ' וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני וכו' הוה ק"ל דהא גם למסקנא דהוו כולהו לחיובא אכתי קשה דלא דמיא להו דבשבועות ידיעות ומראות נגעים ב' כתיבי בקרא ומריבויי דקרא אתיין שהן ד' משא"כ ביציאות השבת ב' כתיבי הוצאה דעני ודבעה"ב ושהן ד' לאו מריבויי דקרא נינהו אלא מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי וצ"ל דכיון דדמיא בשאר צדדים והוה כולהו לחיובא אע"ג דבצד דאתיין מריבוייא דקרא לא דמי לית לן בה כיון דדמי להדדי ברוב הצדדים משא"כ אי לא הוה כולהו לחיובא דלא הוה דמי להדדי ברוב הצדדים הוה ק"ל שפיר מעתה י"ל דודאי אמתני' דהכא לא ק"ל במה דפתח ביציאות וקא חשיב הכנסות בהדייהו דיש לפרש יציאות השבת ע"י שאסר התורה הוצאות מרה"י לרה"ר לעני ולבעה"ב איכא ב' איסורין שהן ד' בפנים וב' איסורין שהן ד' בחוץ. דהא מכח איסור הוצאה שמעינן איסור הכנסה מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי דסוף סוף איכא עקירת חפץ ממקומו ואיכא נמי ב' פטורי לבעה"ב וב' פטורי לעני ולא נעייל נפשין בדוחקא דשנים שהן ד' איציאות קאי ושיש ביציאות שנים שהן ד' משום דתנא כששנה לתלמידיו קרי להכנסה הוצאה מה שאינו בלשון בני אדם והשתא א"ש דלעיל כי משני דתני אבות ותולדות לא הוה מצי לפרוך ליה והא יציאות קתני דהוה מצי לשנויי ליה כמ"ש. אמנם אמתני' דשבועו' ק"ל שפיר דאין לומר דע"י שאסרה תורה הוצאות בשבת איכא ב' שהן ד' מכח דידעינן הכנסות מסברא דא"כ תיקשי דתו לא יהיה דומה לשבועות וידיעות ומראות נגעים בב' צדדים חדא דשהן ד' לא אתיא מיתורא דקרא כדאתיא בהו שהן ד' כי אם מסברא בעלמא ותו דביציאות גופייהו ליכא שהן ד' אבל בשבועות ידיעות ומראות נגעים איכא שהן ד' בהו גופייהו ואע"ג דדמי להו בחד צד דכולהו לחיובא אין זה דומה דכיון דלא דמי להו בב' צדדים ומש"ה הוצרך לדחוקי נפשיה דתנא קרי גם להכנסה הוצאה והוה שפיר כולהו ד' ביציאות דנקיט תנא משום דכל עקירת חפץ ממקומו קרי לה תנא הוצאה וא"כ דמי שפיר לאינך בב' צדדים ומה דלא דמי להו בחד צד דלא אתי מיתורא דקרא כולהו שהן ד' לית לן בה כיון דדמיא להו ברוב צדדים. ואין להקשות א"כ מה פריך בשבועות (דף ג') דשבועות וידיעות לא הוה כולהו לחיובא דומיא דמראות נגעים ולפמש"כ מאי קושיא והא כיון דבכולהו צדדים דמיין למראות נגעים ואע"ג דלא דמיין בצד כולהו לחיובא לית לן בה וכמש"כ. די"ל דודאי אי הוה מצי למימר דיציאות לא דמי למראות נגעים בצד כולהו לחיובא גם בשבועות וידיעות לא הוה בעינן לומר דדמיין בצד כולהו לחיובא למראות נגעים כיון דלא הוה אלא שינוי בחד צד ועל השינויים בחד צד אין להקפיד כל כך כיון דדמיין עכ"פ בשאר צדדים. אבל למה דמסקינן דיציאות דמיא למראות נגעים בצד כולהו לחיובא ובצד דלא אתי שהן ד' מייתורא דקרא נשתנה ממראות נגעים ושבועות וידיעות עכצ"ל דשבועות וידיעות אפי' יצוייר שלא ידמו למראות נגעים בחד צד בעינן שיהיו דומין בזה הצד דכולהו לחיובא דלא יתכן דיציאות יהיה דומיא דמראות נגעים בצד כולהו לחיובא ובצד דלא אתיא שהן ד' מריבויי' דקרא הוא משונ' ושבועו' וידיעות דמיין למראות נגעים בשאר צדדים ובצד כולהו לחיובא לא יהיו דומים דבזה אע"ג שכולם יהיו משונים ממראות נגעים בחד צד הנה יהיה שינוי רב ביניהם דיציאות יהיה משונה בזה הצד וידיעות ושבועות יהיה משונה מצד אחר [ותו דא"כ יהיה שינוי בין שבועות ליציאות וידיעות בב' צדדים דיציאות לא אתיא שהן ד' מיתורא דקרא וכולהו הוה לחיובא ובשבועות וידיעות אתיין מייתורא ולא הוה כולהו לחיובא איברא דזה טעות דבמה דלא הוה כולהו לחיובא באמת לא דרשינן ליה מייתורא דקרא לר"י בעל העתיד לבוא ולר"ע בהעלם קודש ומקדש. אמנם ארווחנא דעיקר הקושיא אין לה מקום דאי לא יהיה כולהו לחיובא משום דלא מידרש קרא לענין עתיד והעלם קודש ומקדש יהיה ג"כ השינוי בב' צדדים כמו ביציאות השבת ודו"ק]. וע"פ מה שכתבתי א"ש מה דפריך איציאות והא דומיא דמראות נגעים קתני ולא פריך משבועות וידיעות ומה שתי' התוס' דאינהו נמי ממראות נגעים נפקא להו דכולהו לחיובא לא יעלה ארוכה כי אם לתרץ דלא הוה מצי למישתק ממראות נגעים ולמינקט ידיעות ושבועות אבל אכתי קשה דהו"ל למינקט לכולהו שבזה תהיה הקושיא יותר חזקה ולמה נקיט דומיא דמראות נגעים בלחוד. ולפמ"ש דכל כמה דלא שמעינן ביציאות דהוה כולהו לחיובא גם בשבועות וידיעות לא ידעינן דהוה כולהו לחיובא דומיא דמראות נגעים כיון דבחד צד הוא דלא דמיין ואפי' לפמש"ל דאי לא דמיא בצד כולהו לחיובא ממילא לא דמי בב' צדדים אכתי מאי אולמי' מיציאות דאי לא הוה כולהו לחיובא לא דמי למראות נגעים בב' צדדים ויציאות ושבועות או ידיעות שקולים הם אי ידעינן יציאות ידעינן להו ג"כ דהוה כולהו לחיובא ואי יציאות לאו כולהו לחיובא גם בשבועות או ידיעות י"ל דלא הוה כולהו לחיובא. ואע"ג דשבועות או ידיעות חד מינייהו עכ"פ כולהו לחיובא בין לר"י בין לר"ע לא נקיט אלא מראות נגעים דפסיקא לי' ותו דהוה מצי למימר דרבי נסיב להו כתנאי לפטורא כי היכא דאמרינן דנסיב להו כתנאי לחיובא ומש"ה לא. מקשה ביציאות אלא מכח דומיא דמראות נגעים דודאי הוה כולהו לחיובא והשתא קאמר רבינא שפיר מתני' נמי דיקא מדקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר דע"כ תנא קרי להכנסה הוצאה דאלת"ה אלא דפי' יציאות השבת היינו מכח שאסרה תורה הוצאות בשבת שמעינן מינייהו שנים שהן ד' בפנים ושנים שהן ד' בחוץ מכח הסברא דמה לי אפוקי ומה לי עיולי וכמש"ל א"כ לא הו"ל לפרש ברישא הכנסות אלא הו"ל לפרש ברישא הוצאות דמיפרשי בקרא והדר הכנסה. דידעי' מסברא דאיסור הוצאות דדוקא במידי דאתיא מדרשא:
שייך לומר איידי דחביבא לי' אקדמי' אבל הכא דהכנסות לא אתיין מדרשא אלא מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי הו"ל להקדים לפרש מילי דהוצאה והדר לפרושי מילי דהכנסה דאתיין מסברא דהוצאה דהא כבר שמעינן מתחלת דבריו דהכנסה מסברא דהוצאה נפקא לי' במה שאמר שמאיסור יציאות השבת שמעינן מסברא שנים שהן ד' בצירוף הכנסות אלא ע"כ דהכנסה קרוי' בלשון התנא הוצאה ובתחלת דבריו יציאות השבת נכלל הכנסה דבזה א"ש דפתח לפרש הכנסות אע"ג דקושטא דמילתא דלא אתיין אלא מסברא דהוצאות כדי שנשים לב על קדימת פירושם ונבין דמסברא אתיין לאיסור ומש"ה אקדים להו תנא לפרושי ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה מהן לחיוב ב' עקירות כו', פשט העני ידו ריקנית לפנים ונתן בעה"ב לתוכה הרי פטור שני של הוצאה לגירסא זו חשיב ב' פטורים של בעה"ב והו"ל ג' דבעה"ב וחד דעני ולגירסת ס"א ברש"י הרי פטור שני של הוצאה של עני. צ"ל דלא גרסינן בתחלה ה ב' עקירות ובסוף דבריו לא גרסינן דגזרינן שמא יעשה הנחה על עקירתו דהא גבי עני חשיב הנחה. ואמנם חשיב ב' דעני וב' דבעה"ב וצ"ל דאע"ג דבמתני' דהכא לרש"י לא חשבינן הנחות ע"פ שיטתו לקמן (דף ג.) מ"מ בגמ' בשבועות למה דהוה בעינן לאוקמה דמהן לפטור הוה ס"ל דהנחות נמי חשיב. ויתיישב בזה קו' תוס' ד"ה וכ"ת מהן לחיוב. ועי' ברש"ל שדברי תוס' ע"פ גי' הס"א ברש"י דחשיב הנחה דעני:
רש"י ד"ה הא דומיא כו' מה התם שבאיזו מהן שנטמא מה שעמדתי ע"ד הק' ראיתי שהביאו המהרש"א בשם התוס' שבועות ומה שעמדתי שמקדים בגמ' מראות נגעים ליציאות השבת מצאתי ג"כ במהרש"א עי' בדברי קדשו:
רש"י ד"ה מי לא עסקינן דהא ע"כ אהכנסה נמי חייב דבריו ז"ל תמוהים דאטו הוה בעינן לומר דאינו חייב אהכנסה אלא דהמוציא מרשות לרשות לא קאי אלא בהוצאה ולא בהכנסה ולעולם חייב אהכנסה. והא דלא איירי מינה משום דאבות קא חשיב והכנסה תולדה היא והנה התוס' ד"ה מי לא עסקינן הביאו קושי' הגמ' שבועות ואימא דקא מפיק מרה"י לרה"ר והיינו באמת כמ"ש לדחות פירש"י והעתיקו דמשני א"כ ליתני המוציא לרה"ר והוה ק"ל דה"א אפי' מכרמלית לרה"ר מש"ה תני מרשות לרשו' לשלול כרמלית וצ"ל דמרשות לרשות אינו שולל כרמלית. ועי' מהרש"א (דף ח) ע"ד תוס' ד"ה רחבה ששה דמה"ת כרמלית ומקום פטור רשויות אחרות נינהו ובאמת בשבועות שם משני א"כ ליתני המוציא מרה"י לרה"ר. וק"ל די"ל משום דבעי למיתני בלשון קצרה נקיט מרשות לרשות ולא נקט מרה"י לרה"ר ולפמ"ש דמרשות לרשות לא ממעט כרמלית א"ש דהו"ל למיתני מרה"י לרה"ר:
תוס' ד"ה והא יציאות משכחת לה כולהו ביציאות כו' לפי' ריב"א בסמוך דלרש"י פשט העני ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה והוציא ופשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דאיירי בהוצאה בשניהם גבי בעה"ב הו"ל פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וגבי עני פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת וא"כ לא הוה אלא שלשה חייב ומותר ואתי או לא אתי לידי חיוב חטאת משא"כ לפי' ריב"א פשט העני ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה ועני הוציא הו"ל לגבי עני אתי לידי חיוב חטאת ולבעה"ב לא אתי. ופשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה גבי בעה"ב אתי לידי חיוב חטאת וגבי עני לא אתי לידי חיוב חטאת והוה שפיר ארבעה. וצ"ל דאע"ג דהתוס' לקמן (דף ג') ד"ה פטורי דחו פירש"י מכח הקו' דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת ורצ"ל דחדא בבא מ"מ למה דהוה מוקמינן מתני' ביציאות לפי' ריב"א הוה מוקמינן דפטור אבל אסור דאתי ודלא אתי לידי חיוב דעני ודבעה"ב מיתני בתרי בבי ולא כמו חיובא ופטור ומותר דמיתני עני ועשיר כל חד בבבא באנפיה נפשיה ומש"כ בסוף דבריהם ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות לא הוה מצי למיפרך והא יציאות קתני לכאורה אין לדבריהם ביאור דנהי דמשכחת לה כולהו ביציאות הא יציאות אבות נינהו ולא תולדות והיכא קא משני דתני תולדות. ונ"ל דרצ"ל דלא הוה מצי למיפרך דהו"מ נאיד משינויי' דתני אבות ותולדות ואלא אבות לחוד תני חיובי ופטורי דהא משכחת לה כולהו ביציאות ומש"ה לא יצאו להקשות אמאי דמוקים למשנה כי אם אאוקימתא דמשנה דשבועות ודו"ק היטב:
דף ג.
רש"י סוף ד"ה פטורי כל חיוב ופטור במס' שבת בחטאת קאי ובשוגג. הנה דברי רש"י אין להם שום הבנה וקישור לדבריו הקודמים. וראיתי לחכם א' שכתב שזה ענין אחר ולכאורה רציתי לומר דקאי אמאי דפריך בסמוך שניהם פטורים והא איתעביד מלאכה כו' ומשני מעם הארץ בעשותה ובחטאת קאי כמש"כ רש"י ד"ה מעם הארץ ומש"ה כתב רש"י דכל חיוב ופטור דמס' שבת נמי לענין חטאת קאי אמנם זה אינו דהא באמת כי היכא דשנים שעשאו פטורים מחטאת ה"נ פטורים ממיתה וכרת. וצ"ל דאע"ג דקרא מעם הארץ בעשותה וקרא דנפש ומאחת שכתבו התוס' ד"ה בעשותה מחטאת קאי. מ"מ ילפינן מיני' לענין מיתה וכרת וא"כ לא הוצרך רש"י לזה דכל חיוב ופטור בחטאת קאי דאפי' קאי לענין מיתה וכרת נמי אתי שפיר והנלע"ד דהוה קשיא לרש"י לישנא דגמ' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ופטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת דהא מדקאמר מקמי הכי דפטור ומותר לא חשיב כי אם פטור ואסור וע"כ דבמזיד קאי דאיכא שפיר נ"מ בין פטור ומותר ובין פטור ואסור דבשוגג מה לי פטור ומותר מה לי פטור ואסור הא שוגג הוא ומה לי אם היה שוגג בפטור ומותר אם היה שוגג בפטור ואסור וכיון דלאו בשוגג קאי כי אם במזיד לא הו"ל למינקט חיוב חטאת כי אם חיוב מיתה וכרת ולזה כתב רש"י דכל חיוב ופטור לענין חטאת ושוגג קאי ומדוקדק לשון דאתי לידי חיוב חטאת וצ"ל דס"ל דבין פטור ומותר ובין פטור ואסור בשוגג קאי. ונ"מ דאם עבר בשוגג אפטור ומותר א"צ שום כפרה דהא לא עבר איסור כלל משא"כ אם עבר על פטור אבל אסור כיון דאסור עכ"פ מדרבנן לכתחלה הרי צריך כפרה על שגגתו וצ"ל דס"ל שלא כדעת הנה"מ (סי' רל"ד ס"ק ג') דבעובר עברה דרבנן בשוגג אין צריך כפרה ופלפלתי בעזה"י בדבריו במק"א. וכן צריך להסביר דברי רש"י ד"ה בבא דרישא שכתב פטור מחטאת ומותר לכתחלה וד"ה פטור א"א פטור מחטאת אבל אסור לכתחלה דכיון שדנין לענין אסור ומותר לכתחלה משמע דבמזיד קאי למה נקט פטור מחטאת דבשוגג הו"ל למינקט פטור ממיתה וכרת דבמזיד. ולמש"כ דלרש"י נ"מ בין פטור ומותר ובין פטור אבל אסור לענין שוגג ולענין כפרה א"ש. ומ"ש רש"י מותר לכתחלה רצ"ל היכא שמותר לכתחלה א"צ כפרה על שגגתו אבל כשאסור לכתחלה צריך כפרה על שגגתו וכולה מתני' לענין שוגג קאי. וע"פ מה שכתבתי יש להבין דברי התוס' ישנים שכ' ביישוב קו' התוס' דהא בבא דרישא אסור משום לפני עור ותי' דמ"מ לאיסור שבת פטור ומותר שאין להבין דעכ"פ אע"ג דלענין שבת קאי מ"מ מה לי איסור שבת מה לי איסור לפני עור הנצמח מאיסור שבת ולפמ"ש י"ל עפ"י מה דאיתא ביומא (דף פו.) דעל לא תעשה תשובה ויוהכ"פ מכפרין ועל כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוהכ"פ תולין ויסורין מכפרין ולפ"ז על לפני עור סגי ליה בתשוב' ויוהכ"פ אבל על איסור שבת יסורין בעי'. אמנם טעות הוא דודאי שגגת לפני עור דאורייתא חמיר משגגת איסור שבת דרבנן:
רש"י ד"ה גופו נייח כו' לישנא אחרינא ידו בתר גופו גרירא ל"ג דיתירא הוא. צ"ע הא לגירסת לישנא אחרינא ל"ג ידו לא נייח גופו נייח וא"כ לאו יתירא הוא:
ולכאורה אמרתי דרצ"ל דלישנא יתירא הוא דאין חילוק בין גי' ידו לא נייח בין גירסת ידו בתר גופו גרירא ולפ"ז צ"ל דשיטת רש"י כשיטת הר"י שבתוס' ד"ה מ"ט ודלא כמו שהבין הר"י בשיטת רש"י ז"ל אולם בני שי' הק' דמ"מ לא שייך לומר דלישנא יתירא הוא אלא דב' הלשונות א' הם. וכעין מ"ש רש"י כתובות (דף לט:) ד"ה כוסליתא:
תוס' ד"ה בבא דרישא ואפי' אי איירי בכותי דלא שייך לפני עור. עי' בחי' חולין (דף ז:) וע"ז (דף יד) דבכותי שייך לפני עור והכא שאני דכותי לא נצטוה אהוצאה מרשות לרשות:.
תוס' ד"ה שניהם פטורין ולא פריך שיתחייב הראשון. נלע"ד שהרגישו בזה ליישב קו' מהרש"א ע"ד שכתבו דלא קאי אמתני' שהרי רישא דמתני' קא בעי לפרש לקמן ואין דרך שיקדים לפרש הסיפא מקמי רישא ושיקדים לפרש הפטור דסיפא מאיזה טעם הוא ואח"כ יפרש מאיזה טעם חיובא דרישא וע"ז הק' דהו"ל לנטורי באמת בקו' למה פטר בסיפא עד דליתפרש ברישא לחיובא דרישא וכ' דהו"א במתני' דבאמת חייב בסיפא עי' היטב במהרש"א. וצ"ל דהו"א דהא דתנן שניהם פטורים רצ"ל דבפשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורים רצ"ל דהעני שפשט לפנים ידו מלאה והבעה"ב שנתן לתוכה פטורים שניהם בשני הבבות. אבל הבעה"ב שנט מידו המלאה של עני והעני שהוציא מה שנתן בעה"ב לתוך ידו חייבים. ומש"ה הק' אאוקימתא של הגמ' וכמ"ש התוס' וביאר המהרש"א דבריהם ועכצ"ל דגם המקשה הוה ניחא ליה על פטורא דראשון ולא פריך אלא על פטורא של השני דאי הוה ק"ל על פטורא דראשון הו"ל למינטר להקשו' אמתני' ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה עקירת גופו וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא כו' שהניחו ע"ג קרקע צע"ג דהו"ל להקשות דנוכח מרישא דרישא ולא הי' מקום לתרץ. ולמה זה הק' מסיפא דרישא. וראיתי במהרש"א שהקשה קושי' זו אבל לא העיר להקשות כן ע"ד התוס' והנה מה שתי' מהרש"א אין לתרץ כן ע"פ שיטת התוס' דהא ע"כ התוס' לא חילקו בין גוף העומד בין גוף המושיט ומוציא דא"כ אין מקום להוכחת הר"י שבתוס' ד"ה מ"ט. וכיון דהתוס' לא חילקו בזה הו"ל להקשות מרישא דרישא. וצ"ע כ"כ ע"ד התוס' ד"ה מ"ט שהוכיח הר"י דהנחת היד שברשות אחד עם הגוף הוה הנחה מאו שנטל מתוכה והוציא דמדמחייב העני שעקר מיד בעה"ב אלמא דהוה הנחה ולמה לא הוכיחו כן מרישא דחייב העני בנתן לתוך ידו של בעה"ב אלמא דהנחה לתוך ידו הוה הנחה וראיתי בתו"י שהק' כן ומה שתי' לא יעלה ארוכה ליישב דברי התוס' ד"ה עקירת גופו:
בא"ד וא"ת אמאי לא פשט ממתני' לא יצא החייט במחטו כו' ואי עקירת גופו כו' כתוב בתוס' ישנים ולרשב"א שמחלק בין עקירה להנחה לק"מ. ודבריהם תמוהים דהא כי היכא דלא הוה הנחה ה"נ קשה דלא הוה עקירה ולרשב"א נמי קשה. ורציתי לומר ע"פ מה דאיתא לקמן (דף יא:) דלא יצא החייט בערב שבת במחט בבגדו ומוקמינן לה כר"י דאומן דרך אומנתו חייב ולפ"ז י"ל ודאי במחט שבידו כי היכא דקשה מהנחה ה"נ דקשה אעקירה דלא הוה אלא עקירת או הנחת הגוף. אבל בתחובה ומשום דרך אומנתו לא קשי' תו דלא הוה עקירה דהא דרך אומנותו הוא לעקור בכה"ג ומהנחה הוא דקשה קושי' התוס' דלענין הנחה לא שייך לומר דרך אומנתו וע"ז כתבו שפיר דלרשב"א לק"מ. אולם העיקר נלע"ד שדברי התוס' נדפסו שלא במקומם ועל סוף דיבור הסמוך קיימי שדחה הר"י שיטת רש"י ז"ל דאפי' גופו וידו ברשות אחד לא הוה עקירת ידו כעקירת חפץ ודחי לה ממתני' דאו שנטל מתוכה והוציא חייב דאלמא הנחת חפץ ביד בעה"ב הוה הנחה וע"ז כתבו דלהרשב"א לק"מ דנהי דהוה הנחה עדיין לא חשיב עקירה ובזה מקושרים דברי התו"י שאח"ז וכתב במ"ס אך מ"מ קשה. ומ"ש ולר"י דלא מחלק כו' וצ"ל דגבי הנחה מודה הקונטריס. דבריהם אין להם ביאור דאין יישוב לקו' על הר"י גם שהק' על הר"י וכ' מודה הקונטריס. ולענ"ד גם בזה דבריהם שלא במקומם. ומש"כ וצ"ל מקומו צ"ל אחר כדפי' ר"י משום דבתר גופו גרירא קודם ולר"י דלא מחלק ודו"ק היטב בכל מש"כ:
תוס' ד"ה מ"ט עי' מש"כ ע"ד תוס' ד"ה עקירת גופו מה שעמדתי ע"ד התוס' שהק' על הר"י שדחה פי' הקונטריס מכח סיפא או שנתן לתוכה והו"ל לדחות מן הרישא ונתן לתוך ידו של בעה"ב וע"ז כתב התו"י וצ"ל דגבי הנחה מודה הקונטריס ורצ"ל דלענין הנחה בלבד נחית הר"י לידע דגם לרש"י יש חילוק אע"ג דחשיב הנחה לתוך היד מ"מ לא חשיב עקירה מתוך היד ומש"ה הק' מכח הסיפא. אמנם התו"י תירץ שע"פ שיטת הרשב"א י"ל דאף על גב דעקירה ממקום הנחת היד חשיב עקירה ממקום הנחה מ"מ עקירת היד לא חשיב עקירה ודו"ק ואין צריך להגיה שקו' התו"י על הר"י לא מיתרצא ושקאי וצ"ל דגבי הנחה קודם ולר"י ק' עמש"ל בדיבור הקודם:
דף ג:
ת"ש היתה ידו מלאה פירות צ"ע למה דמוקים לה מבע"י מ"ש דנקיט פירות. וכן לעיל הי' טעון אוכלין ומשקין מבע"י צ"ע למה נקיט אוכלין ומשקין לפי מ"ש רש"י לעיל (ע"א) ד"ה אוכלין משקין וצ"ל דבערב שבת עם חשכה נמי אין דרך להתעסק אלא בדברים הנצרכים לשבת. ועי' מה שאכתוב לקמן דמבעו"י היינו בשעת תוס' שבת וא"ש:
אדרבה כו' מבעוד יום כו' משחשכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסוהו רבנן כו' תפשוט דר' ביבי בר אביי תפשוט דלא התירו עי' תוספות ישנים שהק' דהא בהוציא ידו לא יבוא בודאי לידי חיוב חטאת [וכן נראה מרש"י סוף ד"ה מבעוד יום שכתב דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד. וכן הוא משמעות דבריו סוף ד"ה בשוגג כו' דהתם ליכא למיחש דלמא לשדינהו] אבל בדר' ביבי בר אביי ודאי יבוא לידי חיוב חטאת ותי' התו"י דה"נ ודאי יבא לידי חיוב חטאת דאי אפשר לתפוס שם ידו כל היום. עוד תי' אע"ג דאינו ברור שיבוא לחיוב חטאת מ"מ כיון שהחמירו אפי' היכא דליכא איסור בחזרה [דהא ס"ל דלאו כרמלית הוא רק קנס לחוד] ה"ה בדרב ביבי אע"ג שודאי יבוא לידי חטאת מ"מ לא התירו כיון דאיכא איסור ברדי'. וק"ל לפמש"כ התוס' לקמן (דף ד) ד"ה קודם ליישב קו' דפשיטא שלא ישמע לנו להתחייב סקילה ותי' בשם ריב"א דאפי' כשלא התירו לרדותה אינו חייב סקילה והק' בתוס' ישנים כיון דממנ"פ פטור פשיטא דלא התירו ותי' דמיבעי' ליה אם התירו וממילא חייב כשלא רדוהו או לא התירו ולעולם פטור וק"ל מה פשיט מהכא כיון דקנסוהו במשחשכה שלא יחזיר שיוכל להיות שלא ישליכנו מידו ולא יבוא כלל לידי חיוב חטאת וסקילה [לתי' הב' שבתו"י] ואם יזרקנו מידו במזיד יתחייב סקילה ובשוגג חטאת. להא דר' ביבי בר אביי דלא התירו לרדותה דהיינו שבין כך ובין כך פטור מסקילה אלא שאפי' לרדותה א"צ. והא י"ל תינח בהוציא ידו קנסוהו שלא יחזור וצריך לתפוס שם ידו כל היום שבזה מצטער הרבה ואם לא יוכל לעמוד בצער ההוא וישליכנה מידו באמת יתחייב חטאת או סקילה דשפיר הו"ל קנס. משא"כ בההיא דר' ביבי בר אביי לא שייך לומר שקנסוהו שלא ירדוהו דמה קנס איכא בזה כיון שאפי' לא ירדנו פטור מחטאת וסקילה ואדרבה נוח לו בזה שאפי' לרדותה א"צ ונתקיימה מחשבתו ועדיפא הו"ל למימר להתיר לו ולקונסו לרדותו כדי לקונסו שלא יבא לידי קיום מחשבתו:
גם לתירוץ הראשון שבתוס' ישנים דבהוציא ידו ודאי שיבוא לידי חיוב חטאת שאי אפשר שיתפוס שם ידו כל היום קשה כיון דלפי סברא דהשתא לא נמנעו חכמים לקנוס במקום שיבוא לידי חיוב חטאת או סקילה א"כ מה פשט מהכא לדר' ביבי בר אביי דהא בהוציא אע"ג שבודאי לא יעמוד א"ע וישליכנה מידו מ"מ קנסוהו בזה להצטער בזה וכשלא יעמוד בצערו וישליכנה יתחייב סקילה או חטאת דפשיטא דאע"ג שע"פ איסורא דרבנן לא החזיר וההשלכה ג"כ היתה ע"פ הכרח שאי אפשר לתפוס שם ידו כל היום מ"מ מתחייב על ההשלכה קרבן או סקילה שהרי עשה מעשה בידים דהא כשלא הי' אפשר להצטער עוד הו"ל להחזיר ידו ולעבור על איסור דרבנן ולא להשליך לעבור איסור תורה ופשיטא שחייב סקילה וקרבן. ולא דמי לההוא שלא התירו לרדותה דפטור כמ"ש הריב"א וכן בערל הזאה ואיזמל דהתם ישב ולא עשה מעשה ושפיר יש כאן קנס שיצטער ואם ישליכנה יתחייב אבל בדר' ביבי בר אביי שלא התירו לרדותה והיינו שלעולם פטור רק שאפי' לרדותה אינו צריך ונתקיימה מחשבתו לגמרי מה קנסא איכא ואדרבה הו"ל לקנוס שיתחייב לרדותה ולא תתקיים מחשבתו כלל וביותר ק"ל לתי' הב' שבתו"י לקמן דמיבעי' לי' אם התירו דאי לא התירו הי' חייב או דלא התירו ואפ"ה פטור עייש"ה א"כ היכא פשיט מדלא יחזיר אע"ג שיבוא לידי חיוב חטאת דלא התירו ואפ"ה פטור וקשה דהא בהוציא ידו לא התירו להחזיר וחייב כשישליך ואיכא למימר בדר' ביבי בר אביי נמי לא התירו וחייב. ויש ליישב דמה דבעי למיפשט מהכא בעי' דר"ב היינו לס"ד דר"ב חטאת קאמר דלא בעי' לאתויי לדברי ריב"א אבל למסקנא דר"ב סקילה קאמר אין לפשוט וכמ"ש:
ודע שק"ל בכלאים (פ"ז מ"ו) באנס שהחזיר שדה קוצרו אפי' במועד כי היכא דלא ליהוי כמקיים כלאים או דדמי לכשאחזור אלקטנו עי' בהרע"ב שם וק"ל הא כיון שבשביל איסור וקדושת המועד הוא נמנע הרי זה דומה לדר"ב בר אביי ולא ליתסר והיכא דמי למקיים כלאים ולכשאחזור אלקטנו שנמנע מרצונו אבל הכא ע"י איסור מלאכה במועד הוא נמנע ולא ליקדש וצ"ע:
רש"י ד"ה לא תשיילי' כלומר שאין לבו למסכת זו שמא יתבייש נלע"ד שיש חסרון בדברי רש"י ז"ל וכצ"ל לא תשיילי' שמא יתבייש. ואח"כ מתחיל דיבור דלמא לאו אדעתי' כלומר שאין לבו למס' זו:
רש"י סד"ה אמר אביי בין שהוא רה"י בין שהוא רה"ר היפך מלשון הגמ' שהקדים רה"ר, לרה"י כלשון המשנה שהקדים פשט העני ידו לפנים לפשט בעה"ב ידו לחוץ ועי' ברז"ה ולקצת דבריו כוונתי בעזה"י דאביי כליל תרווייהו וחדא קמפרש ובד"ה וכרה"י לא דמי אם פשוטה לרה"ר צ"ע דהו"ל לפרש כן בד"ה כרה"ר לא דמי דקדים לי'. ובד"ה בעי אביי לכאורה יש אריכות לשון וגם מ"ש מי אחמור עלי' רבנן צ"ע דהו"ל לומר מי הוה כרמלית. וגם מ"ש נעשית לה רשות אחרת מדרבנן. דגזיר רשות מדבריהם לשבת כו' האי דגזור רשות כו' הוא כמיותר. והנלע"ד דרש"י ז"ל גורס מי קנסוה וס"ל דאפי' אי הוה כרמלית מכח קנסא הוא ולא כרמלית ממש ועי' תוס' ד"ה מי קנסוה וברש"י ד"ה כאן משתחשך כו' קנסוה ולא שתהא רשות כו' ולכאורה הו"ל לומר ולא שהוא רשות ולפי מש"כ הכי קאמר דאע"ג דקנסוה ולא לענין שתהא רשות לעצמה קנסוה אלא קנס בעלמא ומש"ה כתב מי אחמור עליה דמשום חומרא בעלמא הוא דאיכא למימר דהוה כרמלית ולא דהו"ל כרמלית ממש. ודוקא בתר דגזור רבנן רשות לשבת י"ל דמשום קנס יש לו דין כרמלית אבל אי לא הוה גזרו רבנן רשות לשבת לא הוה מקום לקנוס ולאסור להחזיר ידו ועי' ריש ב"מ דלא מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותה בדאורייתא ועי' בש"מ שם ובעזה"י כוונתי לדבריו ומכ"ש לקנוס במילתא דליתא אפי' מדרבנן ובמש"כ השתא דחזינן כו' אלמא איפלוג רשותא מי אחמיר. נלע"ד דאי לא הוה מיפלג רשותא לא הוה מצי להחמיר ולמיקנסי' דהוה נפיק מינה חורבה להעלות על הדעת דאיפלוג רשותא כיון דשוי' ככרמלית אבל אם באמת איפלוג אין כאן חשש חורבה וי"ל דשוי' ככרמלית:
רש"י ד"ה מבעוד יום דאי שדי לי' כלומר היכא דהושיטה מבעוד יום לפי שפשטות הלשון משמע דשדי ליה מבעו"י. וצ"ע דהו"ל בד"ה כאן מבע"י לעשות הכלומר ולבאר דלאו אחזרה קאי מבעוד יום אלא אהושטה וכמו שפירש"י שם והו"ל להוסיף כלומר:
רש"י סד"ה בשוגג ע"כ יתחייב מיתת ב"ד וצ"ע דהשתא דס"ל דרב ביבי בשוגג קאי מדנקיט חטאת הו"ל לרש"י לומר ע"כ יתחייב חטאת ודוחק דרש"י נקיט ע"פ המסקנא דהא באותו דיבור כתב ומשום קודם שיבוא לידי חיוב חטאת נקט לה בשוגג ולא על פי המסקנא. ונלע"ד דהוה פשיטא לרש"י דאין לפשוט שוגג ממזיד לאיסור ולא מזיד משוגג להיתר ולא בא אלא לתרץ דלא נפשט שוגג משוגג להיתר ולא מזיד ממזיד לאיסור ומש"ה לדחות פשיטות ההיתר נקיט שוגג ולדחות פשיטות האיסור נקיט מזיד ועי' מהר"מ לובלין שהעתיק בדברי רש"י דהכא. דבדר"ב ע"כ יתחייב חטאת ונראה שהבין בדברי רש"י שבא לפשיט שוגג דר"ב ממזיד דברייתא ולענ"ד כמ"ש נכון. והנה תלמידי הב' דוב הק' לדברי רש"י מאי פריך תפשוט דר"ב דהא לדברי התוס' ד"ה מי קנסוהו אי לאו כרמלית הוא איירי רק במזיד ע"פ הגהת מהרש"ל ומהר"מ ודלא כמהרש"א ולעיל כתבתי שכן שיטת רש"י ג"כ ולפי"ז השתא דס"ל לאו ככרמלית איירי במזיד ואין לפשוט דר"ב דהא הכא פשיטא דלא שדי לי' שיתחייב מיתה. והשבתי לו דהתוס' כ"כ לפי המסקנא ושינוי' דלקמן בגמ'. אבל השתא ס"ל דאיירי בין בשוגג בין במזיד ותדע דנקיט גמ' דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת והו"ל למינקט לידי חיוב כרת וסקילה ונלע"ד שלזה כיון רש"י במ"ש נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא בלשון תנאי ולא בלשון החלט ורצ"ל דאיירי בין בשוגג בין במזיד וגמ' נקיט חטאת למימר דאפי' בשביל חשש חיוב חטאת לא הוה לקנוס וכש"כ במזיד ולרש"י צ"ל דבשוגג עכ"פ לא הוה לרבנן לקנוס משום חשש ובמזיד דאין לחוש ליקנסו:
ודע שלא זכיתי להבין דבמה דקאמר דמבעוד יום שרי להחזירה ופריך איפכא מסתברא מבעוד יום ליקנסוהו קשה דכיון שהוציא מבעוד יום בשעת היתר היכא שייך לקונסו והא לא עביד שום איסור וראיתי לחכם אחד שהגיה ע"ד רש"י קנסוהו רבנן "משום דהו"ל להחזירה מבעו"י". וכ"כ הרא"ש והביאו בש"ג להרי"ף ולענ"ד קשה ולמה לא ישליך מידו משחשכה מה שהוציא מבע"י דהא התוס' ד"ה מהו שתעשה הביאו סוגיא דעירובין דעומד ברה"י ומטלטל בר"ה וה"נ כיון שהוציא מבע"י בשעת היתר לא היו אלא כעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר אם ישליך מידו ולמה זה קנסינן לי' על שלא החזיר ידו מבעוד יום:
ורציתי לפרש דלאו מבעוד יום ממש קאמר בשעת היתר אלא מבעוד יום בשעת תוס' שבת שהוא מה"ת כדאיתא בר"ה (דף ט:) וביומא (דף פ"א.) אבל לידי חיוב לא יבא דאין חייבין על התוס' כדאי' ביומא שם. ובדרך זה רציתי ליישב מה שלא עשה רש"י כלומר בד"ה כאן מבעו"י דודאי שפיר יש לפרשו לענין החזרה מבעו"י ולא בא רש"י אלא להוסיף דאפי' להחזיר משחשכה שרי דלאו ככרמלית דמי ולא קנסינן אלא היכא דאי שדי לי' אתי לידי חיוב אבל מבעוד יום דליכא חיוב לא קנסינן. ומש"ה לא כתב רש"י דמשום דלא עביד איסור לא קנסינן כמ"ש בדיבור הקודם גבי למעלה מעשרה. דמבעוד יום בשעת תוס' עביד לי' איסורא ובד"ה מבעו"י דאי שדית לי' הוסיף כלומר דלא תימא דוקא בשדי לי' מבעו"י ליכא חיוב אלא אפי' שדי לי' משחשכה ליכא חיוב דלא הוה אלא הנחה בשעת חיוב אמנם ממ"ש רש"י מבעו"י דאי שדי לי' כו' ואיסורא דרבנן הוא דאיכא משמע דמבעו"י ממש קאמר ולא בתוס' שבת דהוה מן התורה אלא שאין חייבין עליו. וגם ממש"כ דמוטב שלא נקנסו משנגרם לבוא לידי חילול שבת דאורייתא משמע דבשביל חילול שבת דאורייתא אפי' שאין חייבין עליו אין לחכמים לקנוס. וצ"ל דמבעוד יום דקאמרינן לאו בתוס' שבת קא מיירי ובדוחק אפשר לומר דאע"ג שעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא חיישינן דתיפוק מינה חורבה לאפוקי מרה"י לרה"ר מ"מ בפשט ידו מלאה מבעוד יום לחוץ אם ישליך מידו משחשכה תיפוק מינה חורבה להוציא מרה"י לרה"ר שהרואה ידמה שמשחשכה הוציא ידו. וכן אם יחזיר ידו המלאה יש לחוש דתיפוק חורבה להכניס מרה"ר לרה"י ומש"ה קנסוהו רבנן שלא ישליך מידו ולא יחזיר. וכן בהוציאה משחשכה אם ישליך לר"ה יתחייב חטאת ואם יחזיר תיפוק מינה חורבה וכמ"ש וכי היכא דלא תיפוק חורבה קנסוהו שלא להחזיר:
ולענ"ד דכל שמחזיר ידו לאותה חצר דלא נתקיימה מחשבתו לא עביד איסורא כלל אפי' בהוציאה משחשכה דאיכא ב' לטיבותא דלא נתקיימה מחשבתו ולא עשה אלא מקצת מלאכה ולא הוה אפי' איסור דרבנן וכמ"ש האס"ז ב"מ (דף צג:) גבי הי' עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר ואין לקונסו שלא להחזיר בשביל האיסור שעשה דכשיחזיר יתגלה שלא הי' שום איסור אלא כי היכא דלא תיפוק חורבה. ומ"ש רש"י בלמעלה מעשרה דלא עביד איסורא דמשמע דבלמטה מעשרה איסורא קא עביד י"ל דליתא דאיסורא כל כמה שלא החזיר קאמר אבל איסור ממש לא הוה אפי' דרבנן אם יחזיר ידו לאותה חצר ועפמש"כ יש להמתיק דברי רש"י ד"ה בעי אביי במ"ש דגזור רבנן רשות לשבת מדבריהם דאי לא הוה גזרי רבנן רשות לשבת כי היכא דלא תיפוק חורבא לטלטל מרה"י לרה"ר ולהיפוך גם כאן לא הי' להם לחוש כלל ולגזור איסור חזרה בשביל דלא תיפוק חורבה דלקנוס בשביל איסור לא שייך כיון דלא נתקיימה מחשבתו ולא הוה אלא חצי מלאכה וגם במש"כ בד"ה כאן בשוגג משום דלא עביד איסורא במזיד. צ"ל דליתא דאיסורא קאמר. ואמנם כ"ז הוא דוחק גדול:
ונלע"ד דמה"ט הוצרך רש"י ז"ל לחלק בין שוגג ומזיד דאביי לדר"ב ב"א ודלא כשיטת התוס' עי' בזה במהרש"ל ומהרש"א שלא רצה לאוקמה מבעוד יום דליכא צד איסור בהוצאה. אמנם כל המפורשים תפסו שיטת רש"י דבין מבעו"י בין משחשכה אסור במזיד דלא כמו שהבנתי. ודע דלרש"י דמחלקין בין שוגג ומזיד דאביי לדרב ביבי בר אביי לאוקימתא דבקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי ואע"ג דבמזיד י"ל דלא שדי לי' שיתחייב מיתת ב"ד אבל בשוגג י"ל דשדי לי' כמ"ש רש"י צ"ל דלמ"ד קנסו נפשט דר"ב ב"א לאיסור בין בשוגג בין במזיד אלא דלמ"ד לא קנסו לא נפשט וקשה כיון דא"כ כיון דלמ"ד קנסו נפשט לאיסור ולמ"ד נא קנסו לא נפשט להיתר בשוגג וכ"ש במזיד וכמש"ל אין להניח הפשיטות למ"ד קנסו בשביל הספק אליבי' דמ"ד לא קנסו ולא שייך למימר בזה דר' ביבי בר אביי תנאי הוא כדאביי דלעיל למה דס"ל דמר סבר ככרמלית דמי' ומ"ס לאו ככרמלית דמי' ואין לומר דבשוגג נמי לא שדי לי' בשביל חטאת דהא בעינן תחלתן וסופן שגגה כדלקמן (דף ד.) וכשיזכור שיש בו חטאת לא יתחייב חטאת בהשלכה ועי' מהר"מ לובלין שכתב דבשביל חיובא דאורייתא דבשוגג לא ימנע מלמישדיי' וכוונתי לדבריו ליישב קושי' תלמידי הב' דוב נ"י שהק' קו' מוהר"מ ז"ל ואולי מכח קושי' זו לא ניחא להתוס' לחלק בין מזיד דאביי לדר' ביבי בר אביי ומוקי לה למזיד נמי מבעו"י וכמ"ש הר"ן והרש"א בשיטת ר"ן בתוס' ולענ"ד לדבריהם צ"ל דמבעוד יום היינו בתוס' שבת דעביד איסורא וקנסינן לי' והרש"ל בשיטת התוס' דמזיד משחשכה קאמר ולענין מזיד התוס' מודים לרש"י צ"ל דס"ל דמבעו"י ממש קאמר ולא בתוס' שבת:
ודע דאי הוה פשיט איפכא מבעוד יום קנסוהו משחשכה לא קנסוהו נלע"ד דאין לפשוט בדר' ביבי דהתירו ע"פ דברי הריב"א שבתוס' לקמן (דף ד) ד"ה וכי די"ל בהוציא ידו שלא נעשה האיסור החמור כל כמה דלא השליך רשאי לעשות איסור קל כדי שלא יבוא לידי איסור חמור אבל בדר' ביבי כבר נעשה האיסור אמנם מדפשיט משחשכה קנסוהו פשטינן דר' ביבי לאיסור במכש"כ. ויש ליישב בזה קושית התוס' ישנים דמה"ט מדמה דר' ביבי בר אביי לההוא דהכא. וצ"ע על מ"ש הרז"ה ומהר"מ לובלין כיוון לדבריו הק' דאי הוה פשיט הוה נפשט דר"ב להיתר. ולפי עניות דעתי כמ"ש:
תוס' ד"ה מי קנסוהו ונפ"מ בשוגג מבעו"י עי' מהרש"ל ומהרש"א ומהר"מ ולענ"ד י"ל דנפ"מ דאי הוה כרמלית היכא דעבר להחזיר ידו מכין אותו מכת מרדות אבל מטעם קנס כשעבר לא ענשינן לי'. ותו נ"מ דאי הוה כרמלית אחר נמי לא יחזיר מידו וקנס לדידי' קנסו ולא לאחר ואין על אחר אלא שלא יקיל ממנו קנס שקנסוהו רבנן:
תוס' ד"ה כאן למעלה מיו"ד וי"ל דקמ"ל דאפי' הוציאה מתחלה דרך מטה מיו"ד מותר להחזירה למעלה מיו"ד ולא קנסינן לי'. נ"ל להביא ראי' מדבריהם למש"כ לעיל דהיכא דאין מקום לאסור אין לומר שקנסו רבנן ומש"ה אע"ג שהוציא למטה מיו"ד ויש לקונסו מותר להחזיר דרך למעלה מיו"ד כיון דאין מקום לקנוס ולאסור:
בגמרא כדבעי מיני' רבא מר' נחמן היתה ידו כו' א"ל כו' ומ"ש לכי תיכול עלה כורא דמלחא וכן מצינו שהשיב ר' נחמן לרבא בלשון הזה לכי תיכול עלה כורא דמלחא בעירובין (דף לו.) ובחולין (דף יב. ודף קיב.) השיב ר"נ כן לר' דימי בר יוסף. והנה רש"י פי' בפי' השני דאפי' בזמן שיאכל כור של מלח לא יוכל להשוותם. ואתי שפיר דנקיט כורא דמלחא שצריך זמן רב לאכילתו שאין מסתפקין ממנו כי אם דבר מועט בסעודה. אמנם בפירוש הראשון פירש"י דבדיחותא קא אמר לי' כשתמדוד לי כור של מלח וכן פי' בעירובין שם כשתמדוד כור של מלח ותתנהו לי. ובחולין ג"כ פי' כן. ודבר זה קשה להעלות על הדעת דר"נ הוציא מפיו הקדוש דבר בדיחותא שמבקש שכר על לימודו לתלמידים. ואף על גב דבאמת גלה להם מיד הטעם בלי שום קיבול שכר לא מיבעי' לי' למימר הכי. ובמקום אחר כתבתי דעל רגע אחת חשיב ג"כ חלול השם ר"ל. אף על גב שיתברר האמת מיד. ולמה ביקש דוקא כורא דמלחא ולא ענין אחר:
ואשר עלה בדעתי הקלושה ליישב ג"כ למה דוקא ר"נ אמר כן ולרבא ולר' דימי ב"י דוקא. נלע"ד דהגם שהי' בבדיחותא שהרי תיכף גלה להם הטעם הנה דבר גדול דבר והוא דבפרשת נצבים כתיב בעונש הארץ בזמן החורבן גפרית ומלח שרפה כל ארצה. גם באנשי סדום כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. ואשת לוט כשהביטה מאחרי' נהייתה לנציב מלח. ובדור המבול גלה לנו הגאון ר' שמעלקי זי"ע מניקלשבורג שהיתה התיבה מעצי גופר לשים לב שאם לא ישובו מדרכיהם ידונו בגפרית. והענין בזה. כי מדת דינו ית"ש ועונשיו מתחלקים לב' סוגים. הא' עונשי ויסורי הגוף בדיני עוה"ז. והב' עונשי, ודיני הנשמה בגיהנם והנה עונשי ויסורי הגוף הם בבחי' מלח. דכשם שאין אופן לאכול המלח בלבדו. ועכ"ז הוא נצרך לתיקון רב בכל המטעמים והמעדנים ומבלעדו לא יערבו לחיך שום אדם כקטון כגדול כמו כן אי אפשר שיהי' לאדם העמדה וקיום בעולם נגד דינו ית"ש. הן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה ולפני זעמו ית"ש מי יעמוד ועכ"ז אי אפשר להתקיים מבלעדי מדת דינו. כי אם היתה הנהגת העולם בחסדים ורחמים פשוטים הי' האדם מסיר ח"ו יראתו ית"ש מעל פניו והיו עונותיו נשארים על עצמותיו באין מרפא לעונשי הנפשות בגיהנם לא כן ע"י עונשי הגופות החי נותן אל לבו ושב ורפא לו ומבואר דבר זה במדרשים וספרי מוסר זי"ע וביותר נתבארו דברינו בברכות (דף ה.) אמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורים ממרקים כל עונותיו של אדם אמנם עונשי ודיני הנשמות הם בבחי' גפרית ואש כמבואר במדרש מפני מה נפשו של אדם מריחה ריח גפרית והיא מתבהלת מפני שהיא נידונית בה לעתיד לבוא והאש של גיהנם הוא האש היסודי כמבואר ברמב"ן על התורה פ' בראשית והנה בסנהדרין (דף קז:) מבואר שדור המבול ואנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב מש"ה נידונו דור המבול בגפרית ורותחין להורות שעולם לא נתכפר בהמחם מן הארץ ביסורי הגוף כי גם יהיו לדראון עולם בעונש הגיהנם לדיני הנשמות. וגם אנשי סדום נידונו בגפרית ואש לטעם זה אולם אשתו של לוט שבזכות אברהם אע"ה ניצולה מן העונש ומצד שהניצול בזכות של אחרים אינו רואה במפלתן של רשעים באה עלי' עתה המיתה ועל כן לא בא עלי' כי אם עונש הגוף ולא עונש הנפש לכן נהייתה לנציב מלח המורה על עונשי ויסורי הגוף והנה הדור שבשעת החורבן הי' ראוים לסבול ב' העונשין. אולם השי"ת הגביר עלינו חסדו ושפך חמתו על עצים ואבנים בחורבן ביתו הקדוש ושממות הארץ הקדושה. לכן הוצרך שתהי' א"י ענושה בשרפת גפרית ומלח נגד הב' עונשים.
ואקדים דברי רבינו מגלה עמוקות (אופן ק"ו) בפלוגתא דר"א ור"י אם נברא העולם בניסן אם בתשרי שהוא עפ"י אמרם ז"ל שבמחשבה עלה לברוא העולם במדה"ד ונבראה בשיתוף מדה"ר. והנה בפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ נרשם שם הוי' ב"ה בר"ת י"ה בשמים ו"ה בארץ לפי ששם י"ה מורה למדה"ד והשמים וצבאיהם נבראו במדה"ד מבלי צורך שיתוף מדה"ר והארץ וצבאי' הוצרכה לשיתוף מדה"ר ונבראו בשם ו"ה המורה למדה"ר וכן אמרו על פ' כי ביה הוי' צור עולמים שהעוה"ב ושמים וצבאי' נבראו בשם י"ה והעוה"ז והארץ וצבאי' בשם ו"ק. כי הכפל של שם י"ק עולה רכ"ה בגי' מז"ל מאזני"ם מזל תשרי זמן הדין לפי ששם י"ה מורה על הדין והכפל של שם ו"ה עולה קכ"א בגי' מזל טלה מזל ניסן עת רצון ושעת רחמים על הגאולה והפדות לפי ששם ו"ה מורה לרחמים. והיה לפ"ז מחשבת הבריאה בתשרי במדה"ד כחשבון כפל שם י"ה וגמר מעשה הבריאה בניסן במדה"ר כחשבון כפל שם ו"ה והביא בשם התיקונים שצירוף שני הכפלים עולה שמ"ו שהוא סוד ה' שמ"ו ובאופן (קפ"ה) כתב שבשמו של משרע"ה נרמז מיתוק ד' שמות אלהים העולים שד"מ. וא' היתירה שצורתה יו"ד וי"ו יו"ד העולה כ"ו הוא סוד המיתוק. גם בס' גנת אגוז כתב ע"פ זה שמי לעלם זה זכרי לדר דור שחצי השם י"ה עם שמי עולים שס"ה כמנין ל"ת שהם במדה"ד ועונשין עליהם וחצי השם ו"ה עם זכרי עולים רמ"ח כמנין העשין שהם מדת האהבה והרחמים. עי' ברמב"ן פ' יתרו ע"פ זכור את יום השבת לקדשו. ובזה ביארתי דברי מד"ר פ' בחוקותי חשבתי ברכות וקללות והקללות מוי"ו עד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות שהיותן מוי"ו עד ה"א מורה שהן ג"כ ממקור הרחמים ותמיד הן מעותדים להתהפך מקללה לברכה ע"י תשובה ותיקון המעשים. וה' ברוב רחמיו גם עלינו יהפוך הכל לחסד ורחמים בכלל כל ישראל. והנה מבואר בע"ז (דף כט:
(דף לה.) שנמנעו לגלות לתלמידים טעמי הדברים. אלא שאין זה כי אם במידי דגזרה קודם שעברו י"ב חודש אבל בלאו גזרה או לאחר שעברו יב"ח מגלים טעמי הדברים אמנם נלע"ד דלתלמוד שאינו הגון אין לגלות שום טעם שזה בכלל המלמד לתלמוד שאינו הגון בחולין (דף קלג.) ומבואר בברכות (דף כח.) דר"ג דיבנה הוה אמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד וכשנתמנה ראב"ע אמרו שגם זה יכנוס והכי קיי"ל וע"פ המוקדם י"ל שר"נ באמיר' נעימ' שלו לכי תיכול עלה כורא דמלחא נתכוין שלהיות המלח מורה על בחי' מדה"ד בעונשי ויסורי הגוף. ותיבת כור שהוא בגי' כפל של שם י"ה העולה מספר רכ"ה המורה על שם הדין כגי' מז"ל מאזני"ם בייתור א' המורה לסוד המיתוק וכשתהי' כל כך תוכו כברו עד שבכח מעשיך תוכל להגיע לבחינת כור מלח שרומז על מיתוק הדינים אגלה טעם הדבר ואמנם היו דברים אלו בבדיחותא דע"פ הדין לא בעינן שיהי' התלמוד כל כך תוכו כברו וגם הוא באמת גלה להם תיכף הטעם:
ויש להוסיף שלהיות מספר ר' נחמן עולה ש"נ גי' שמי המצטרף עם י"ה המורי' למדה"ד דבהשלמת מספר שס"ה מל"ת. ואמנם המספר ההוא מורה כ"כ על בחי' מדה"ד המתמתק במדה"ר כי כ"כ יעלה מספר ש"נ בגי' ד' אותיות של השם עם מספר שמ"ו כפל שם י"ה וכפל שם ו"ה סוד ה' שמו גם מספר נחמן עולה בגי' א"ל הוי"ה ואדנ"י הוי"ה ששני הצירופים כאחד מורה על המיתוק הדינים וצירופם כמנין נחמן ואותיות של רבא כאותיות באר שמרמז על החסדים ור"ת בידך אפקיד רוחי ועם צירוף י"ג תיבות של י"ג מדות הרחמי' עולים רי"ו וכ"כ מספר רב דימי בר יוסף עולה בר"ת רי"ו כמספר האותיו' של ע"ב שמות שבפסוקי ויסע ויבוא ויט מקורי החסדי' למתק מדת גבור' ומספר דימי בן יוסף עולה רע"ב. ובס' קרנים ערב עבדך לטוב הוא מספר דוד בסוד אכפלתא דאכפלתא והוא בסוד חסדי דוד הנאמני' אדמוני עם יפה עיני' וסוד דודי צח ואדום דין המתמתק ע"פ הרחמי' ע"כ אמר להם ר"נ ענין מיתוק הדיני' בסוד לכי תיכול עלה כורא דמלחא:
ועי' רמב"ן פ' ויקרא עה עה"פ ולא תשבית מלח ברית אלהיך שהמלח בלול מאש ומים יקיים ויכרית וזה מדתו של דוד המלך ולענ"ד הוא מדת הקור והחום לאחוז בשניהם לעבודתו ית"ש וכמ"ש במק"א ואני תפלה לה' ברחמיו ורוב חסדיו יכפר בעד שגגתי ובתוה"ק ינחני בדרך אמת להבין דברי חז"ל וחדותם:
דף ד.
התירו לו כו' למאן התירו יש לעיין באחרונים לענין רואה חברו שלובש כלאים וכהן באהל המת שמחוייב להודיעו וק"ל דאמאי לא אמרי' דמיבעי' לי' אם התירו וחייב חברו להזכירו שירדה או לא התירו וישאר בשגגתו ויתחייב חטאת ועי' שו"ת נוב"י (חאו"ח סי' לה) ומצאתי שכן הקשה הרמב"ן ז"ל בחידושי' לשבת בס' אוצר נחמד וביישוב הקושיא כתב כיון דבעינן סופן ג"כ שגגה שיתחייב חטאת א"כ כל שיודיעהו יפטור מחטאת ואין להקשות א"כ מאי קא מיבעי' ליה אם התירו לאחרים לרדות והא סגי שיודיעוהו אחרים די"ל בדליתי' קמן ועד שיודיעוהו יאפה ומש"ה בעי' להתיר לאחרים גם לרדות:
ודע שמדברי הרמב"ן בתי' נראה דדוקא בשביל חיוב חטאת ס"ל השתא דהתירו אבל בשביל איסור חיוב חטאת ודאי דלא התירו ומש"ה תי' דעכ"פ יודיעו חברו שלא יבוא לידי חיוב חטאת ולא ירדה ודלא כקו' התוס' ד"ה ואלא. איברא דדברי הרמב"ן צ"ע וכי צריך להודיעו בשביל שיפטור מחטאת דבמה שיתחייב חטאת ליכא צד איסור נוסף על מה שנפטר בשביל מה שנודע לו ומהיכי תיתי צריך חברו להודיע לו. ועי' חי' רשב"א ז"ל ובשו"ת פני ארי' ותראה שכיון גם כן לדברינו:
למימרא דפשיטא לי' לרבה הוה ק"ל מנ"ל דפשיטא לי' דלמא נקיט ר"ע דפשיטא דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי' אבל לרבנן לא פשיטא לי' וראיתי בתוס' ד"ה דאמרינן שהקשו קושי' זו והנלע"ד ליישב דלכאורה קשה בשינוייא דרבה דר"ע הוא דסבר קלוטה כמי שהונחה דמי' והא י"ל קלוטה באויר רה"י או באויר רה"ר ואין דבר מפסיק לחוץ ובין הרשות הוה כמונח אבל הכא דאיכא יד דמפסיק לא הוה בכלל קלוטה ולר"ע נמי לאו כמו שהונחה ע"ג מקום ד' הוא ועי' תוס' ד"ה אבל דכשהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה ונראה דמשום דמפסיק היד לא שייך קלוטה ועי' מש"ל. תדע דהא מדפריך והא בעי' עקירה והנחה ע"ג מקום ד' משמע דאיכא מ"ד הכי וא"כ בשלמא אם לרבנן לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה י"ל דרבנן הוא דס"ל דבעי' מקום ד' אבל למה דבעי רבה למימר דלרבנן נמי אמרינן קלוטה כמו שהונחה א"כ מאן דס"ל דבעי' מקום ד' כמאן ס"ל לא כר"ע ולא כרבנן וראיתי שהתוס' בד"ה אבל הקשו כן. ותי' דבאמת הו"א דמאן דס"ל הכי הוה דלא כר"ע ודלא כרבנן.
ולענ"ד הי' נראה שעכצ"ל דלמה דבעי רבה למימר דלרבנן נמי קלוטה כמו שהונחה צריך לחלק דבמפסיק דבר לא שייך קלוטה, וא"כ לרבנן נמי בעינן הנחה ע"ג מקום ד' והיכא שמעינן מדר"ע דס"ל קלוטה אפי' בדאיכא דבר מפסיק ולהרבות כל כך בפלוגתא בין ר"ע לרבנן וצ"ל דנהי דלמה דס"ל לרבה דלרבנן נמי קלוטה כמו שהונחה בעינן לחלק בהכי בין לרבנן ובין לר"ע כדי שלא להרבות בפלוגת' מ"מ השתא דס"ל דלרבנן לא אמרי' קלוט' כמו שהונח' ור"ע הוא דס"ל הכי לא מחלקינן בין איכא דבר מפסיק ובין ליכא דבר מפסיק. וא"כ מיושב קו' התוס' דע"כ פשיטא לי' לרבה דלרבנן לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה דמי' דאי הוה מספקא לי' לרבה בעינן לחלק בין מפסיק ובין לא מפסיק וא"כ גם לר"ע לא משני רבה כלל ובטעמא דמלתא לכאורה הי' נלע"ד דהתוס' ד"ה והא בעי' כתבו בשם ר"ת דאין רגילות להניח חפץ בפחות מד' וכן מסתמא הי' במשכן. ובשם ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע מקומו של חפץ. והתוס' ד"ה דר"ע הקשו כיון דלא הוה זורק במשכן לא יתחייב ותי' דזורק דמי למושיט. ולפי"ז י"ל נמי דאע"ג דלא הוה מסתמא במשכן הנחה ועקירה בפחות מד' יתחייב שי"ל דעכ"פ דומה להנחה ועקירה. ואולם אין מזה הכרח דבמפסיק דבר נמי ס"ל לרבנן אליבי' דרבה דלא בעי' מקום ד'. דהא באמת השתא לרבה לא פליגי אי ילפינן זורק ממושיט. וי"ל נמי דאפי' למה דפליגי, אי ילפינן לזורק ממושיט דלמ"ד לא ילפינן מה"ט הוא דבעינן שיהי' במשכן ממש וה"נ לענין עקירה והנחה במקום ד' דבעי' דוקא מקום ד' למאן דלא יליף זורק ממושיט דאע"ג דס"ל קלוטה כמו שהונחה מ"מ במפסיק דבר בעי' מקום ד' ובפרט דללישנא דהשתא דבקלוטה כמו שהונחה פליגי ולכ"ע לא ילפינן זורק ממושיט ודאי דבאיכא דבר המפסיק בעי' הנחה ע"ג מקום ד' דכיון דמסתמא לא הוה במשכן הנחה על מקום פחות מד' והשתא ס"ל דלא ילפינן זורק ממושיט וס"ל דבעי' מלאכה שהיתה במשכן ממש כמותה וכמש"כ. ויש ליישב בזה קו' התוס' ד"ה אבל למטה דבריי' כרבנן משום דמפסיק וממילא מיושב קושיתם בד"ה אבל למעלה מיו"ד דלא הוה מצי למימר דלכ"ע ילפי' זורק ממושיט דא"כ הדרה קו' מאן האי דס"ל בעי' עקירה והנחה ע"ג מקום ד'. וי"ל נהי דלר"ע לא מגרע מה דמפסיק לרבנן לאידך לישנא דרבה דפליגי בזורק מגרע מה דמפסיק דבר ומש"ה לא אוקמה כרבנן והדר קושית התוס' לדוכתה. אמנם עי' לקמן (דף צו:) דזריקה לא הוה במשכן כלל ואפ"ה הוה תולדה דהוצאה וי"ל נמי דה"ה הנחה ועקירה מפחות ממקום ד' אע"ג דלא הוה במשכן מחייב עלה אלא שצ"ע למה תלי לה בקלוטה ולדברי התוס' דרבה לא אסיק למילתיה נמי קשה וקצת נלע"ד דלמ"ד קלוטה כמו שהונחה דמיא ואע"ג דלא הוה במשכן ענין שנחשב קלוטה להנחה ה"ה נמי לענין עקירה והנחה במקום ד'. וא"כ יש לעיין הרבה על טעם הר"ת ז"ל וגם הטעם דר"י נלע"ד דדוקא למ"ד תחומין דרבנן או לדר' יוחנן דאין לוקין אתחומין דס"ל דקרא דאל יצא עיקרו להוצאה שמעינן מינה דבעי' מקומו של חפץ אבל למ"ד לוקין אתחומין וס"ל דעיקר קרא לתחומין ולא להוצאה ליכא למשמע דבעינן מקומו של חפץ דהא עיקר קרא לאו אהוצאה אתי [ובמהר"מ לובלין כתב שלא כמ"ש ועייש"ה] ולפ"ז לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא אי ס"ל דלוקין עליהן לא בעינן עקירה והנחה על מקום ד' ובאמת היה נלע"ד דמה דפריך לקמן ודלמא הנחה לא בעי' הא עקירה בעי' דתליא בב' הטעמים דלטעם הר"ת בעי' בהנחה נמי ולטעם הר"י בעקירה הוא דבעינן מקום ד' וראיתי שכ"כ התוס' ד"ה ודלמא. ומה דהוה ק"ל דלר"ע דתחומין דאורייתא אין למשמע מקרא דאל יצא כבר נתיישב בדברינו שלמעלה דהוה ס"ל למקשה דמ"מ לר"ע אין לוקין אתחומין דעיקרו להוצאה ובדברי התוס' ד"ה אבל שכ' דהיכא שהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה כמו שהונחה שנראה קצת דבאיכא דבר המפסיק לא שייך קלוטה אנהיר לן עיינין הגאון רע"א ז"ל בגי' הש"ס לעיין לקמן (דף צב.) בתוס' ד"ה התם שהוא מטעם אגד גופו דידו בתר גופו גרידא [ובאמת שדברי התוס' דהכא צע"ג לענ"ד שהביאו ראיה לדבריהם ז"ל דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב. וע"ז י"ל כקושית הגמ' נהי דלא הוה עקירה מע"ג קלוטה. הנחה ודאי הוה ולמה לא הביאו ראי' מפשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין ולמה לא יתחייב בעה"ב ע"י קלוטה דשמעינן מינה דהנחה נמי לא הוה כמו שהוא לקמן (דף צב.) בגמ']:
ובעיקרא דמלתא נלע"ד דמה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לאו דחשבינן לנקלט באויר כאילו נח למטה ע"ג קרקע שיהיה מקום לחלק בין מפסיק מידי ובין לא מפסיק אלא דהנקלט הוה כמונח למעלה באויר ובהכי מובנים דברי רש"י ד"ה ובתוך עשרה שכתב דלמעלה מיו"ד לאו אויר ר"ה הוא אלא אויר מקום פטור ואפי' קלוטה ליכא ורצ"ל דאפי' חשבינן ליה נח למעל' הו"ל נח במקום פטור ובתוס' ד"ה דאמרי' בתי' השני דהר"י כ' דכיון דכמי שהונחה דמי' הוה זורק למעלה מעשרה כזורק מרה"י למקום פטור וממקום פטור לרה"י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע והיינו דקלוטה באויר לא הוה כמונח למטה בקרקע כי אם כמונח למעלה באויר אבל מושיט הוה כלמטה בקרקע כמו שהראה מקום הגאון רע"א בגי' הש"ס ע"ד התוס' (דף ו) ד"ה התם לעיין בתוס' (דף קב.) ד"ה והוציאו וצ"ע אם מושיט מתחייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה למאן דמחייב אתולדה במקום אב ותדע דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה והזורק לא נתכוין שתנוח למטה בקרקע אבל אי ס"ל קלוטה כמו שהונחה למעלה באויר כיון שנתכוין שתעבור דרך האויר וחשיב הנחה הו"ל שפיר נתכוין לכך. וכיון דחשיבה הנחה באויר ע"כ דלא בעינן מקום ד' ומה שמפסיק דבר בין הנקלט ובין הקרקע לית לן בה ובמש"כ התוס' דבמושיט הוה מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דנהי דבמושיט לא שייך לומר קלוטה או משום דמפסיק דבר ידי אדם המושיט או משום דידו בתר גופו גריר ולא חשיב קלוטה כמונח אכתי מה דקרי למושיט רה"ר באמצע צ"ע דהתינח במושיט למטה מיו"ד למה דס"ל דחייב אבל מושיט למעלה מיו"ד היכא קרי לה רה"ר באמצע והו"ל לומר דבזורק נח במקום פטור אבל גבי מושיט לא נח במקום פטור כיון דלא הוה כמונח. ולשון רה"ר באמצע שנקטו אפי' לענין מושיט למעלה מיו"ד דהוה מקום פטור וחייב רק משום דהוה במשכן משמע מזה כדברי השו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תק"מ) ומג"א (סי' רס"ו ס"ק ז) דברוכב ע"ג בהמה אע"ג שהרוכב למעלה מיו"ד יש בו דין תחומין כמו למטה מיו"ד כיון שרגלי הבהמה למטה מיו"ד וה"נ כיון שהמושיט עומד בקרקע הו"ל כלמטה מיו"ד וצ"ע בדין מעביר ד"א ברה"ר למעלה מיו"ד. ועי' תוס' לקמן (דף וי"ו.) ד"ה התם ורע"א בגי' הש"ס לתוס' (דף קב.) ד"ה והוציאו הראה מקום ואם נתפוס כסברת הרדב"ז ומג"א צע"ג דהיכא דמי זורק למעלה מיו"ד למושיט והא במושיט עומד ע"ג קרקע משא"כ בזורק למעלה מיו"ד דהוה באויר מקום פטור ודע דע"פ הירושלמי שהביאו התוס' לעיל (דף ג') ד"ה בעשותה אי אפשר למילף זורק ממושיט דל"ד דהא אין אחר מקבלו מידו בזורק. אבל מושיט מקבלו אחר:
ודע דעפמש"כ דאי ילפינן זורק ממושיט נסתר סברת הר"ת לענין מקום ד' אין מקום לתי' הר"י בתוס' ד"ה דאמרי' דאפי' לאיקומתא דבתוך עשרה ולמעל' מעשר' ד"ה פטור בזו כנגד זו ובדיוטא א' פליגי בדין זריק' דמ"מ כר"ע אתי שפיר דלא בעי' מקום ד' כיון דמחייב אזריקה וגם התי' השני של הר"י נסתר דאע"ג דלר"ע לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה מ"מ לא בעי' לר"ע מקום ד' כמו דלא בעי' שהזריקה תהיה במשכן:
ול"ז לעמוד על מש"כ התוס' ואתי נמי שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל למטה מיו"ד דברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט דלר"ע לא מצי למילף ולמה הוצרכו לזה והרי התוס' לעיל לא הוצרכו לזה אלא אי נימא דמושיט למטה מעשרה פטור ולפ"מ דס"ל השתא דבלמטה מיו"ד פליגי בזורק עכצ"ל דס"ל השתא דמושיט חייב למטה מיו"ד א"כ לא הוה מצי למימר הכי ותלמידיי רצ"ל שהתוס' כתבו לעיל דאי חייב מושיע למטה מעשרה אתי שפיר דלא אמרינן הכי דא"כ מ"ט דרבנן והשתא הוסיפו דאליבא דר"ע נמי אי אפשר לומר כן וכשאני לעצמי רצ"ל שהתוס' באו ליישב מה דלא איבעיא לרבה ההוא צד נמי אי במושיט למטה מיו"ד פטור לדברי הכל במושיט ופליגי בקלוטה אבל בלמעלה מיו"ד לדברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט או בלמטה מיו"ד פליגי בזורק ומודו ביה דמושיט חייב ולזה תי' דאין לומר כן משום דר"ע. וצ"ל דהשתא לא ס"ל להתוס' דרבה הוה מצי למיבעיא בעי' אחריתי כמ"ש בתי' הא':
תוס' ד"ה ומ"ש וכגון שאין מפסיק שם רה"ר ק"ל כשאין מפסיק ר"ה היכא קאמר והוציאן לחוץ דהא לא הוציאן כלל לאויר ר"ה ופשיטא דליכא לאסור לו להחזיר ממקום פטורא דחטאת דהיינו מאויר כרמלית וצע"ג:
אולם לאו מילתא הוא דבין החצרות לא מפסיק ר"ה ולפניהם הוא דהוה ר"ה ולשם פשט ידו מחצר ואסור להשליך לחצר אחר הסמוך:
תוס' ד"ה וכי ואמר ריב"א דאפי' למדביק עצמו כו' דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעש' של איסור כבר נעשה ק"ל דלאחר שנפשט כדר' ביבי ב"א נמי קשה למה בהא דלעיל (דף ג:) במשחשכה קנסוהו רבנן הא לפי התי' הא' שבתוס' ישנים דבודאי יבוא לידי חיוב חטאת הלא טוב לו לעשות איסור קל להחזיר ידו בכדי שלא יבוא בודאי לידי איסור חמור וצ"ל דהעיקר כתי' הב' שבתו"י לעיל דלא ליתי בודאי לידי חיוב חטאת אלא דמשום דליכא איסור בחזרה בעי עלה למיפשט מינה. אכן דלתירוץ ההוא יותר קשה כיון דליכא אפי' איסור קל בחזרה למה זה קנסוהו להביאו לידי איסור חמור דאע"ג שאפשר להנצל מן האיסור החמור מ"מ כיון דאפשר לבוא לידי איסור חמור ובחזרה ליכא שום איסור לית לן למיקנס בהכי. מיהו יש לחלק דבההיא דעירובין שיהיה ודאי איסור אמרינן דנוח למיעבד איסורא זוטא דלא ליתי לאיסור חמור משא"כ הכא שיש מציאות שלא יבוא לידי איסור חמור קנסינן ליה שפיר אפי' במה דאין השתא שום צד איסור וצ"ע:
תוס' ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וא"ת מה בעי' הוא זו כו' ותי' ריב"א דאם לא התירו כו' הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' כו' נ"ל דמה דפשיטא להריב"א דכשמניח מלרדות ע"י שחכמי' אוסרי' לו פטור מסקילה:
וכן בראייתם שהביאו לדבריהם מפסחים שהטעם משום דאמרי' דהשתא עושה תשובה ומתחרט על מה שעשה דאין לך דבר שעומד בפני תשובה ואין לדחות תינח בהא דפסחים לענין כרת י"ל דמהני לי' תשובה משא"כ לענין חיוב מיתת ב"ד כדאי' בפ' אלו הן הלוקין ועי' נוב"י (חאו"ח סי' ל"ה) מ"מ נ"ל דבכה"ג קודם שנגמר מעשה החטא ודאי דמועיל תשובה אפי' לחייבי מיתות ב"ד דהא אנו רואים שתשובתו אמתית. אלא שאין מניחין אותו:
איברא שגם לזה י"ל דמערים וניחא לי' במעשהו כמקודם שתאפה ורוצה לרדותו בשביל הערמה לפטור מסקילה. ובעיקר הערת הנוב"י (שם) למה שאין התשובה מועלת לו נ"ל דכיון שעבר העברה בפני שנים שהתרו בו והתיר עצמו למיתה שיש כאן חילול השם דתשובה ויוהכ"פ ויסורין תולין ומיתה מכפרת לגמרי ליכא למימר בי' נקי וצדיק אל תהרוג ועי' סוף יומא וברמב"ם (פ"א ה"ד) מהל' תשובה. וחילול השם פירש"י מחטיא אחרים [והיינו אע"ג שאחרים לא חטאו עדיין אלא שחטא בפני אחרים שגורם לסם שיוכלו לבוא ג"כ לידי חטא ואפי' חוטא בפני אחד וגורם לו שיוכל לבוא ג"כ לידי חטא כנראה מההוא דרב בלוקח בשר מטבח א'. וכן מב' שותפים ושילם לאחד שלא בפני חברו:
ועי' רמב"ם (פ"ג ה"ו והל' י"א) מהל' תשובה העושה עבירות בפני בני אדם ביד רמה כיהויקים. ונ"ל דבפני שנים נמי הו"ל ביד רמה והרי הוא בכלל מגלה פנים ואינו בוש ומעיז בפני ד"ת דבכה"ג לא מהני תשובה לחוד ובעי' מיתה עם התשובה ומתורץ קו' הנוב"י. מיהו עיין לח"מ (פ"א) מהל' תשובה וכן נראה מדברי הרע"ב סוף יומא דבזמן המקדש דהוה שעיר המשתלח לא בעי' מיתה אפי' בחילול השם ומכפר עם התשובה על כל עברות חמורות קשה שפיר קו' הנוב"י ועי' אם במגלה פנים בתורה מכפר שעיר המשתלח כפרה גמורה עם התשובה או בעי' נמי מיתה בהדי' ועי' בלח"מ דרבנן דרבי כראב"ע ס"ל. וכן פסק הרמב"ם וצ"ע כעת. ולפ"ז לכאורה נדחו דברי בטעם דברי הריב"א דכיון שהי' מותרה והו"ל בכלל חילול השם לא מהני לי' תשובה אמנם המפורשים ז"ל כתבו דהכא בלא התראה איירי ועי' בתו"י מה שהק' מהר"ש ע"ד הריב"א ולולי קו' התוס' ותי' הריב"א הי' אפשר לומר דאף שלא התירו היינו לרדותה הוא או ישראל אחר אבל ע"י נכרי מותר לרדותה דהא הו"ל שבות דשבות במקום מצוה ואע"ג דכתב הרי"ף דברדיי' דהכא ליכא משום צורך וכבוד שבת מ"מ נ"ל דמקום מצוה מיקרי להתיר ע"י א"י מטעם שבות דשבות במקום מצוה דודאי מקום מצוה הוא שירדה קודם שיאפה וא"כ צריך לרדותה ע"י נכרי וכשלא רדה חייב סקילה אבל כשרדה ע"י עצמו עבר על שבות לחוד. וגם י"ל נהי שלא ישמע לנו מיבעי' ליה אם הו"ל עובר אדרבנן שחוזר. עליה מעורכי המלחמה בסוטה (דף מד) ואם מכין אותו מכת מרדות והנה הראי' שהביאו התוס' מפסחים לא זכיתי להבין מנ"ל פשיטות זה דערל ואינך לאו בני כרת נינהו מטעם שחכמים אוסרים עליהם לעשות הפסח ואף שסברא פשוטה היא מ"מ ראי' מפורשת אין מזה. והנה עם קו' התוס' דהו"ל התראת ספק נ"ל ליישב קו' התוס' הראשונה דנ"מ אם התירו אם לא התירו וי"ל דנ"מ היכא שאומר שלא רצה לרדותה קודם שתאפה דאם לא התירו מהימנינן לי' דאין לומר בזה דאין אדם משים עצמו רשע דכיון דברדי' נמי יהי' רשע ויעבור אדרבנן מרשע קל לרשע חמור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש היש"ש בב"ק (פ"ח סי' כ"ג) לענין חובל וצריך לכלבו שכיון שגם בחובל שא"צ לכלבו הו"ל רשע יכול לומר שלכלבו צריך לו ובמשל"מ (פ"ו ה"ז) מהל' עדות ובשושנת העמקים לפרמ"ג (כלל י"ב ח"ו) ובשו"ת מהרי"ט צהלון (סי' רמ"ז) הביאם אאמ"ו הגאון ז"ל ליישב הקו' במשמשתו נדה דלמא ראתה כתם וכ"ז אי אמרינן דלא התירו לרדותה אבל אי התירו הו"ל שפיר התראת ספק איברא דלפמש"כ שיכול לרדותה ע"י נכרי ולא עביד איסור כלל אפי' לסברת דלא התירו הוה התראת ספק. גם י"ל דאפי' אם התירו לרדותה הו"ל רשע קצת כיון שהכניס עצמו לאיסור רדיי' עכ"פ וכן במה שכתבתי דאפשר ע"י נכרי י"ל דהו"ל נמי רשע עכ"פ שמכניס עצמו לידי שבות דשבות. אכן אין מכאן ראי' להא דהתראת ספק. ונהירנא שראיתי בספר דהיכא דעל כ"פ עביד איסורא לא הוה התראת ספק וכעת נעלם מזכרוני והנה דברי הגאון מרן רע"א ז"ל בגי' הש"ס ע"ד התוס' דהכא צ"ע טובא דמ"ש מתוס' גטין (דף לג.) יש לחלק בין מה שהוא צריך לתקן או שיהי' בדעתו לתקן ע"י אחר ובין מה שיתוקן ע"י שיבטל הבעל. וכן מ"ש דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו הוא בלתי מובן וכן מ"ש דהא בהיפוך כו' אין לו הבנה וצ"ע כעת:
ועי' במהרש"א מה שעמד על קו' התוס' והא התראת ספק הוא ומה שתי' ל"ז להבין דבכל גונא י"ל שיוציא הפת קודם גמר האפיי' אפי' בלא הדביק [וגם הקשיתי כעין קו' הרש"א דלא משכחת סקילה באפיי' ותי' עפ"ד התוס' גטין (דף לג) כמ"ש בגי' הש"ס לרע"א ז"ל] וביישוב קו' המהרש"א נלע"ד דמשנה דפרק כלל גדול י"ל דלחטאת קאי לאם עשאן בהעלם א' ולא לענין סקילה ודו"ק:
ודע דק"ל באיבעי' דר"ב אם התירו לרדותה והיכא אשכחן איסור לרדות הבצק קודם אפיי' דאפי' למ"ש התוס' דמדרבנן אסירא רדיית הפת מסתברא דדוקא בפת לאחר אפיי' דהוה חכמה לרדותו שלא ישבר גזרו רבנן או משום דהוה כעובדא דחול אבל קודם אפיי' ברדיית הבצק דלא הוה חכמה מהיכי תיתי לגזרו עלי' רבנן. וגם דקודם אפיי' לא הוה ברדייתו כעובדא דחול שאין רודין הבצק קודם אפי' ועיין ברי"ף ורז"ה ורמב"ן במלחמות ור"ן. איברא דלפי' ר"ח בתוס' ר"ה (דף כט.) ד"ה רדיית הפת א"ש. כיון דהוה כעין לא שכיח. ולענ"ד י"ל דברדיית בצק הוה כעין ממרח תולדה דמוחק שמחליק התנור מן הבצק הנדבק בתנור ועי' פסקי תוס' (סי' ז') והוא גמ' מפורשת לקמן (דף קי"ז) והתוס' הביאו סוגי' הגמ' לראי' דאיכא איסור שבות ברדיי':
והנה במה שהק' התוס' דהוה התראת ספק משום שי"ל דמה שלא רדה הוא דשמא שכח ההתראה אילה"ק דהול"ל שלא רדה בשביל שחכמים אוסרים לרדות ומש"ה פטור כמ"ש התוס' בתי' קו' הראשונה דהא השתא קא מיבעי' לן אם התירו אם לא התירו ולתי' הב' בתו"י ומה דמיבעי' לי' אם התירו כו' היינו דאי לא התירו הי' מחייב א"כ לא יועיל מה דטעה שלא התירו ואפי' לתי' הא' דאפי' לסברא דבעיין דלא התירו פטור אלא דבהתירו מחוייב אם לא ירדה אין לומר שטעה וסבר דלא התירו דהו"ל לשאול לב"ד מש"ה הוצרכו לומר בשכח ההתראה. איברא דצ"ע דלמה הוצרכו ששכח ההתראה והא סגי בשכח סתמא ורצ"ל בשכח לרדות והנה לכאורה קשה דהא משכחת לה שהתרוהו כן עד הרגע קודם אפיי' שירדה. ואין לומר דההוא שעתא לא עבד מעשה ולא עבר אלא בשוא"ת דע"ז לא מחייב סקילה. דא"כ למה הוצרכו לומר דשכח דאפיי' בזכור לא עביד מעשה ועכצ"ל דאע"ג דשעת הרדיי' לא עבר בקום ועשה כי אם בשוא"ת מחייב על מעשה הא' שעת הדבקה ושפיר הוצרכו לומר דשכח וא"כ קשה אם התרו בו עד קודם אפיי' דלא שייך תו שכחה יתחייב על מעשה ראשונה וצ"ל דאין לחייב על מעשה ראשונה כי אם כשהיתה ע"פ התראה ומש"ה אע"ג שהתרו בו עד רגע של אפיי' לא מחייב די"ל ששכח ההתראה הראשונה ובכה"ג לא מתחייב על התראה של שעת אפיי' כיון דלא עביד מעשה ואין לחייב על מעשה ראשונה דהרי שכח ההתראה והוה סבור שהיתה שלא בהתראה ובכה"ג לא מחייב ע"י ההתראה של אח"כ על מעשה הא'. ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דשכח ההתראה. ודו"ק:
ואכתי קשה דמשכחת לה שפיר שהתרו בו עד שעת אפיי' שירדה דאם לא ירדה יתחייב על מעשה הראשונה לפי שהיתה ע"פ התראה בגונא דאין לומר ששכח ההתראה ואף על גב דשעת הרדיי' לא הוה שעת מעשה מתחייב בשביל מעשה הראשונה ועי' מהר"מ לובלין מה שפי' בדברי התוס' וצ"ע:
והנה התוס' בתי' שכתבו ולא הוה התראת ספק כו' ועכשיו שמשבר כנפי' אין יכול להתרותו אלא על הלאו והלאו כבר עבר לכאורה נראה דס"ל דאין לחייב על מעשה הראשונה וא"כ לא הוצרכו בקו' לומר שמא שכח ההתראה:
ולענ"ד יש לחלק דהיכא שעבר כבר על הלאו רק שיש בידו לקיים העשה אע"ג שמתרין בו בשעתא דמבטל עשה לא מחייב על עברה שכבר עבר אבל הכא כל זמן שלא נאפה לא עבר אם התרו מקמי אפיי' שירדה ס"ל דמתחייב על המעשה הראשונה אע"ג דבשעת אפיי' לא עביד מעשה והוצרכו שפיר בקושיתם לטעם שכחת ההתראה:
והנה במש"כ התוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נראה בכונת התוס' שק"ל דכי היכא דלא הוה הכא התראת ספק משום דודאי לא הוה בדעתו לרדות א"כ בשבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זו דהי' בדעתו לאכול הככר של תנאי ג"כ לא יהי' התראת ספק וע"ז הוצרכו לתרץ דהכא שאין האפיי' מחוסרת מעשה מהני מה שהי' בדעתו שלא לרדות אבל בשבועה דמחוסר מעשה אכילת התנאי לא מהני מה שהי' בדעתו לאכול ומש"ה הוה שפיר התראת ספק ועי' בפסקי תוס' (סי' ט) שכ' התראת ספק לא הוה אלא כשאחר ההתראה מחוסר מעשה קודם שיתחייב מלקות ומשמע דלא כמש"כ דבעי' ג"כ הוכחת דעתו לעבור או לקיים התנאי:
והגאון רע"א ז"ל בגי' הש"ס הק' ע"ד התוס' דמתחלת דבריהם נראה דמשום שלא היה בדעתו לרדות לא הוה התראת ספק ולפ"ז בשבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו דאין לומר שלא הי' בדעתו לאכול ככר התנאי דהא אפי' בהיפוך בשלא אוכל זו אם אוכל זו ס"ל להתוס' דחשיב הי' בדעתו לאכול התנאי ומכש"כ בתנאי אם לא אוכל דחשיב הי' בדעתו לאכול ומה"ט הוה התראת ספק. ואולי ממ"ש בסוף נראה דדוקא בתנאי אם אוכל זו דמחוסר מעשה האכילה הוה התראת ספק אבל בתנאי שלא אוכל דלא מחוסר מעשה לקיים התנאי לא הוה התראת ספק:
ודבריהם סותרים. ול"ז להבין דבריו הק' דדוקא אם י"ל שהיה בדעתו שלא לאוכלו או שלא לרדותו מהני טעם שאין מחוסר מעשה שלא יהיה התראת ספק אבל לפ"מ שס"ל להגאון רע"א בשיטת התוס' דבאם לא אוכל זו הוה בדעתו לאכלו שלא לקיים התנאי לא מהני מה דלא מחוסר קיום התנאי מעשה והוה התראת ספק גם לסברת התוס' בסוף דבריהם ועי' תוס' מכות (דף טו:) ד"ה במאי קא מיפלגי ובגי' הש"ס. ובר מן דין מה שהחליט הגאון זי"ע דבתנאי באם שלא אוכל מראה דעתו לאכול ממה שס"ל להתוס' אם התנאי באם אוכל דמראה דעתו לאכול מכח מכש"כ ל"ז להבין כלל דגם מה שתופסי' התוס' לפשיטות דבאם אוכל מראה דעתו לאכול טעמא בעי. וצ"ל כיון דסתמא דמלתא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה תלה דבריו באם אוכל ודאי היה דעתו לאכול א"כ מה"ט בתלה בתנאי אם לא אוכל י"ל דודאי היה דעתו שלא לאכול ובאמת אין לנו שום גילוי דעת כי אם על שעת שבועה ולא על דעתו בשעת אכילת האיסור ודברי התוס' צע"ג ולולא דמסתפינא נ"ל דגם להתוס' בתנאי דאם אוכל לא חשיב הי' בדעתו לאכול דמנ"ל לומר כן ולא דמי כלל למ"ש התוס' כאן ובמכות (דף טו:) ד"ה במאי קמיפלגי ומש"כ התוס' וכן בשבועה חוזר ליישב מה שיש להקשות ע"ד התוס' שס"ל דהתראה בשעת אפייה אע"ג דלא הוה שעת מעשה חשיב התראה משום מעשה הראשונה והוצרכו לומר שמא שכח ההתראה וכמש"ל וא"כ בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דהוה התראת ספק כדאיתא בשבועות (דף כח:) והוציא רש"י דבעי' התראה בשעת מעשה האיסור וכ"כ רש"י מכות (דף טו:) ועי' מהרש"א דפירש"י שלפנינו מסכים לדברי התוס' ולמה לא מתחייב על התראה בשעת אכילת התנאי משום מעשה הראשונה כמו שהיה מתחייב כאן אם לאו משום שמא ישכח ההתראה. וע"ז כתב לחלק דבשבועה דמחוסר מעשה אין לצרף מעשה הראשונה להתראה של אח"כ אבל הכא דממילא תאפה אם לאו ספק שמא שכח הוה מצרפינן מעשה הראשונה כ"ז כתבתי לפום רהיטא וצ"ע עוד והי"ת ברחמיו יאר נרי בתוה"ק:
תוס' ד"ה דר"ע וי"ל דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה ע"פ דבריהם י"ל קו' התוי"ש ע"ד התוס' ד"ה דאמרי' דאע"ג די"ל דלקולא לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי' עכ"פ לא דמי כל כך זורק למושיט טפי משאר תולדות דלא ניבעי שיהיה במשכן ויש להעיר לטעם הקרבן אהרן בהא דאין עונשין מה"ד דכיון שהוא:
היקש שכלי יש לחוש לטעות ואין להעניש ע"י. ובחי' שבועות (דף לג:) הבאתי דקרבן מחייבין מכח ק"ו ולא חיישינן שיש טעות ומביאין קרבן. י"ל דלפמ"ש דבעינן לומר דר"ע יליף זורק ממושיט משום דדמי טפי משאר תולדות אין לחייב אלא קרבן ולא שאר עונש דזה נמי לא הוה אלא דמיון שכלי. ויש לחוש לטעות וקרבן הוא דמחייב ולא שאר עונש:
תוס' ד"ה אבל למטה מיו"ד עי' מהר"מ לובלין שהק' דל"ל להתוס' לרבנן דאחרי' ותיפוק להו מדרבנן דר"ע. ודבריו מרפסין אגרין דהא למה דס"ל השתא רבנן דאחרי' הוא דס"ל בעי' מקום ד' אבל רבנן דר"ע ס"ל דלא בעי' מקום ד' דהא מודו דקלוטה כמו שהונחה ובלמעלה מיו"ד מוקמינן פלוגתייהו השתא משום דלא ילפינן זורק ממושיט [ובדברי מהר"מ בתי' יש ט"ס וצ"ל דלא נח כלל ברה"ר דהא במרה"י לרה"י דרך רה"ר קאי]. וע"פ תי' של המהר"מ ז"ל יש לדחות תי' המהרש"א ע"ד התוס' ד"ה אבל למעלה דאע"ג דקלוטה באויר נימא לכ"ע לאו כמו שהונחה דמיא מ"מ בנח ע"ג כל שהוא הוה הנחה ולענ"ד ט"ס יש בספרי מהר"מ וצ"ל פלוגתא דרבי ורבנן וכמו שהק' מהרש"א ובתי' יש ט"ס וצ"ל כשזורק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י ולפ"ז מה שנדפס דלא נח ברה"י הוא בדיוק גדול:
דף ד:
תוס' ד"ה באילן העומד ברה"י דברה"י נמי סברה שמעתין דבעי' מקום ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו צע"ג דהו"ל להביא ראיה מדקאמר בסמוך אלא הא רבי מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' אלמא דסברה שמעתין דברה"י נמי בעי' מקום ד' דאל"ה אין להביא ראיה מדרבי וגמ' נמי לא דחי לה אלא מדרב ושמואל וקאמר נמי עלה התינח ברה"י מקורה ולמה הוצרכו להביא ראיה מדלקמן:
דף ה.
דלמא דפשט כנפי' צ"ל דקודם זריקה פרס ליה דאם פרס כנפי' אחר שזרק זה הו"ל כמו עקר ממקומו ודו"ק:
א"ר אבא מתני' כו' צ"ע דהו"ל לומר אלא:
אמר רבא איכפל תנא הק' הגאון רע"א בגי' הש"ס דלמא לאשמעונין אגד ידו שמי' אגד נקט ידו. ולענ"ד י"ל עפמש"ל דודאי מתני' כר"ע אתי דסתם מתני' דש"ס אליביה ומה דדחינן לאוקימתא דרבה דר"ע היא היינו משום דלא שמעינן ליה בפירוש דהנחה נמי לא בעי' ע"ג מקום ד' ולפ"ז כבר שמעי' ממתני' דאגד יד שמי' אגד כמש"ל ע"ד התוס' (דף ד.) ד"ה אבל למטה מיו"ד וכמבואר בתוס' לקמן (דף צב.) ד"ה התם ואפי' אי הוה נקט תנא כנף בגדו נמי הוה שמעינן לה דידו בתר גופו גרירא כן נלע"ד ליישב לפום רהיטא וצ"ע עוד:
א"ר אבין אר"א אר"י צ"ע דהול"ל וא"ר אבין אר"א בב' מימרי דר"א אר"א כיון דקדים להו מימרא דר"א אר"א אר"י זרק חפץ כו' וצ"ע על הכנסת מימרא דר"א אר"י בין המימרות דר"א אר"א אר"י ולולי דמסתפינא הו"א דהא דר"א אר"א נמי משמי' דר' אילעאי הוא ומציעא לא נזכר כדאיתא בנזיר (דף נה:) מיהו באמוראים אין זה מוחלט תדע דהא ה"נ בכולהו שאר מימרי מזכירו: