אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
או"ח · סימן תלב
סעיף א:
יברך על ביעור חמץ וכו' הטעם שיברך על ביעור ולא לבער כת' הח"י משום דעל ביעור הוא לשון רבים הכולל ביטול וכו' ר"ל כיון שהוא שם דבר כולל מיני ביעור אבל לבער דהיא א מורה על הפעולה אינו אלא על הוצאת החמץ מן הבית לבערו ועיין להר' ברכי יוסף הי"ו אבל הרמב"ם כת' כיון דעיקר הביטול והוא כבר נעשה מברך בעל משמע אם אינו נעשה שייך לברך בלמ"ד וכן משמע מהרא"ש דאף שכת' דאין מברכין על הבדיקה משום דכולל נמי ביטול הוצרך לתת טעם נמי למה שאין מברכין בלמ"ד והנה מדברי כולם למדנו שאין לברך על בדיקת חמץ משום דעכשיו נמי איכא ביעור לחמץ שאינו ידוע דהוא ביטול וכן כתבו כל המפר' ז"ל ועיין במ"ש מור"ם בהג"ה בי"ד סי' כ"ח סכ"א שרצה לדמויי הך דכסוי הדם להכא ולפי האמור אין דימוי וע"ש בש"ך:
שם הגה"ה יברך כ"ז שלא סיים בדיקתו משמע מזה דאם סיים כל בדיקתו הפסיד הברכה ולא יברך אף שעה חמישית וכ"כ הפר"ח ז"ל וכן פסק הב"ח ז"ל והביא ראייה מהרמב"ם שכתב דאין לברך אחר שנעשית המצוה וכו' יע"ש ותמה המ"א ז"ל דהרי כת' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך יע"ש ואחר המחילה לא דמי כלל דהתם דבשעת תיקון הברכה קאי. על לבישתו כל היום אבל הכא לא תיקנו הברכה כ"א בשעת הבדיקה ולא על שעת ביעור ולא ידעתי דמה יענה למ"ש הרמב"ם שם דמברך על ביעור משום דהמצוה כבר נעשית וכיון דיש לה משך זמן מברך בלמ"ד כמו שכת' שם לעיל גבי עטיפת טלית ותפלין וישיבת סוכה אלא ודאי דזה לא מיקרי משך זמן כמ"ש והר"ב מ"ק ז"ל כתב דבנדון דידן כ"ע לא פליגי וליתא כאמור ולעד"ן דזה דמי לברכת הקידושין שעיקר תכלית המצוה הוא לפריה ורביה ואמרה תורה לא תקח אשה אלא בקדושין וכת' הרמב"ם בפ"ג מה"א דאם לא ברך קודם הקידושין שוב לא יברך והיינו דלא תיקנו אותה כ"א בשעת הקידושין ואין לומ' דוקא התם דלשון הברכה הוא מקדש ע"י וכו' והוא על הקידושין אבל הכא דהוא על ביעור ונגמר בשעה ה' שייך לברך ליתא דעל ביעור קאי על ביטול דשעת בדיקה:
אך ראיתי להיפ"ת בחידושיו לי"ד שפסק עיקר להך הגהות אשירי יע"ש שפסקיו סתראי נינהו והך ראייה שכת' הש"ך מש"ס דפסחים דחה הפר"ח דא"כ אמאי נקט טבילה וראיתי למהרח"א בס' עץ החיים בס' שלח דפ"ד ע"ג שכת' וז"ל וליתא דא"ה אימא דטבילה לכתחילה יברך אח"כ אך שאר מצות רשות נתונה בידו יע"ש ונ"ל דראייה היא לגבי שופר והכי ריהטא דגמ' דמעיקרא קאמרי בירב חוץ מן הטבילה ושופר ולבסוף מסיק דוקא טבילה מדלא תני בברייתא שופר דאפי לכתחילה אין לברך כ"א אחר עשויה כטבילה אבל אה"נ לא נחית הכא לשאר מצות מדלא הביא הך ברייתא ארב יהודא דהוא מרי דשמעתא ודו"ק:
והנה משמע מלשון הש"ע שאין לברך שהחיינו והיינו משום דכיון דרשות הוא כמ"ש ב"י ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כת' דסמכינן אזמן דרגל בסוכה ועיין מה שהק' מהר"של ותיר' בב"ח ז"ל דהאי דהצריכו בדיקה משום שמא יבא לאוכלו במועד וכו' יע"ש ודבריו תמוהים דאף איסור אכילה הוה עליו משעת זביחה וכמו שפסק הרא"ש גופיה ולכאורה נרא' לומ' דס"ל להר' ז"ל כמ"ש המרדכי והר"ן ז"ל דעיקר התקנה היא שלא יבא לאוכלו במועד דאית ביה כרת וזה לא שייך משעת זביחה אבל ודאי זה לא יתכן בדברי הרא"ש שכת' בפ' אלו עוברין להך טעמא דשמא יבא לאוכלו אין להשהות חמץ נוקשא אבל לטעמא דהחמירה תורה וכו' חמץ נוקשה דאין עובר עליו לא ואי הך טעמא דשמא יבא לאוכלו הוא משום דאית ביה כרת גבי לכל הטעמים חמץ נוקשה מותר להשהותו ואין להק' לדעת הר"ן ז"ל דכת' בפ' אלו עוברין דח"נ אסור להשהותו משום דלא בדילי מיניה דא"ה החמירו חכמים וכמ"ש הרשב"א בריש מכילתין להך טעמא דהחמירה תורה וכו' יע"ש ועיין להמ"א סי תמ"א סק"ה:
וראיתי להר' ק"נ ז"ל שתי' דס"ל להרא"ש כהמרדכי וכו' יע"ש ולפ"ז מוכרח לומ' דטעם הרא"ש דא"ה מפני מה דסמכינן אזמן דרגל משום דשייכי לה כסוכה ועדין איכא חילוק מהרש"ל במקומו עומד גם מ"ש דה"ט דלא מברכינן זמן אזביחת פסח אינו מוכרח דכבר כת' מורם בהג"ה בי"ד סי' כ"ח משום דמזיק לבריה ואפש' דהרב מסביר אף לפי הטעם של הש"ך משום דרשות הוא א"כ הכא דהוא חובה אמאי לא מברכינן והוצרך לתרץ משום דהוא בא בשותפות ומעתה בשאר זבחים של מצוה מברכין עליהם ומהש"ס דברכות ול"ח משמע דוקא מנחות ולא זבחים והיינו מטעם דמזיק לבריה:
שוב ראיתי הדבר מבואר בתוספתא דברכות דמברך על שחיטת קדשים שהחיינו דקאמר היה עומד ומקריב זבחים מברך שהחיינו וכשהוא בא להקריב אומר אשר קדשנו וכו' להקריב ומדתני כשהוא בא להקריב וכו' משמע דהא דמברך מעיקרא שהחיינו הוא קאי על הזביחה והתוס' במנחות דע"ו הביאו התוספ' הלזו ע"ש ולדברי המ"א צ"ל דקאי אקבלה וזריקה שהם עבודות ולא אשחיטה שאינה עבודה ודתני כשהוא בא להקריב קאי על הקטרה:
אבל יש לדון לטעם הרב ק"נ זל אמאי לא מברכינן על חגיגה של ט"ו שהיא חובה ומוכרח לומר כיון דהיא באה לצורך המועד דזה הוא זמנה סמכינן ארגל ומהאי טעמא נמי דלא מברכינן אאכילת מצה ומרור שהחיינו א"כ היינו טעמא דפסח נמי דאף דעשייתו הוא קודם הרגל כיון דאינו נאכל דאין עיקר מצותו אלא במועד הוי כסוכה ממש דכ"ע סמכינן לה לרגל: וראיתי לה' פר"ח ז"ל שהביא ראייה ממ"ש הר"ן דאם בירך זמן בביתו וכו' הרי דאין זמן דרגל פוטר אמצוה שנעשית וכו' והמ"ק ז"ל דחה דוקא התם דאין ברכה של עכשיו פוטרת של מחר ע"כ ולע"ד דעדין יש להביא ראייה דלא אמרי' דסמכינן אזמן דרגל כ"א בעשיית תכלית המצוה ברגל ולכך הך זמן שעשה בביתו אינו פוטר זמן עשיית סוכה ודכוותה הכח גבי ביעור והכי כוונת הפר"ח ז"ל: